אלה פקודי המשכן וגו', יש להבין בפרשה זו שנאמר בפרטות בכל מעשה ומעשה שעשו במשכן וכלים נאמר בכל אחד שעשו כאשר ציוה ה' את משה, דקשה למה לו לפרוט בכל אחד, הוי לו לומר באחרונה דרך כלל ויעשו כאשר ציוה וגו', אלא התורה רמזה לנו רמז מוסר בכללות עבודת השם יתברך ועשיית המצוות, הן שופר וסוכה ופסח ותפלין וכיוצא, שיש בכל אחת עובדא ומילולא ורעותא שהוא המחשבה, וכוונת המצוה והתפלה הוא רבה ונורא, ולא כל אדם גם מבני עלייה יודעים חלק אחד מאלפי אלפים חלקים, שכוונו אנשי כנסת הגדולה בכוונת התפלה, והוא הדין בכוונת המצוות, ובאמת צורך גדול יש לכל אחד מישראל בכל אחד מן שלשה בחינות הנ"ל, כי מן מעשה המצוות נעשה לבוש לנשמה בגן עדן התחתון, ומן כוונת המצוות נעשה לבוש לנשמה בגן עדן העליון, לכך עצה היעוצה, לכלול את עצמו וכוונתו, הן בתפלה והן במצוה, או בכוונת אכילתו בחול, ומכל שכן בשבת בשלשה סעודות דשבת, ישתף כוונתו עם שאר שלומי אמוני ישראל, היודעין כוונת התפלה והמצוה, ועל סוד כוונת אנשי כנסת הגדולה, וכיוצא בזה, וזה סוד שכתב האר"י קודם תפלה צ"ל ואהבת לרעך כמוך, לקיים מצות עשה זו כדי שיוכלל כוונתו ותפלתו עם היודעים לייחד מדות העליונות, ודי בזה:
These are the accounts of the Tabernacle, the Tabernacle of the Testimony. . . (Exodus 38:21) Why does the Torah, when listing all the details that went into [the construction of] the Tabernacle and the vessels, conclude each stage by stating that it was done “as G‑d commanded Moses.” Why mention this each time, rather than as a general conclusion at the end? The Torah is teaching us a fundamental lesson in the service of G‑d and the fulfillment of the commandments, be it shofar, succah, Pesach, tefillin, etc. Each one consists of action, words and intention, i.e., thought. The underlying intentions of the commandments and prayers are great and awesome. Few people, even those on a high spiritual level, grasp more than a minute portion of the intentions that the Men of the Great Assembly had in [formulating] the prayers.1The Men of the Great Assembly (c. 4th century B.C.E.), formalized the prayer service that has been in use until today. The same holds true of the performance of the commandments. And yet, every Jew must partake of these three aspects, because the physical act of the commandment creates a garment for the soul in the lower Gan Eden,2Gan Eden literally means “the Garden of Eden,” but refers here to the spiritual dimension to which the soul ascends after death. According to Kabbalah, when the soul leaves the physical body, it enters a spiritual body, called the “Garment of the Rabbis,” that is formed of all the good deeds and mitzvos that the person performed during life. And just as a living person has a physical and a spiritual side, an outer and inner dimension, so the soul after death has an outer dimension, the “Garment of the Rabbis,” and an inner dimension, that was formed by the intention he or she put into the performance of the mitzvos in this world. Furthermore, as the soul continues to ascend after death, the inner dimensions become externalized to become outer garments, and new inner dimensions become revealed. See R. Tzadok HaKohen of Lublin, Tzidkas HaTzaddik 155. and the intention put in the commandment creates a garment for the soul in the upper Gan Eden. The answer, then, is to include oneself and ones intentions – be it in prayer or in the performance of commandments, in one’s weekday meals, and all the more so, in the three meals of Shabbat – with the “perfectly faithful of Israel,”3I.e., the Tzaddikim. who know the inner meaning of the prayers and the commandments, following those of the Men of the Great Assembly. This is the meaning of the Arizal’s statement that one should precede each prayer with the words: “I hereby accept upon myself the positive commandment to love your fellow as yourself.’” Then one includes one’s own prayers with those who know how to unite the supernal attributes.
2
והנה עשיית המשכן היה הכוונה שיהיה מחשבתן על מלאכת המשכן העליון, וכמו שנאמר מקור הוקם המשכן ודרשו (תנחומא נשא י"ח) כי בהקמת המשכן למטה הוקם למעלה, והיינו על ידי המחשבה והכוונה שעשו באיברים הנגלים למטה בגשמי, ומחשבתן היה ברוחני לבנות משכן העליון שהוא סוד בריאת שמים וארץ וכל העולמות, ולאו כל מוחא סביל דא, לכן בכל פעולה ופעולה של כלי המשכן אמרו בפירוש שאנו עושין על הכוונה שצוה ה' את משה, והוא ע"ד שאנו אומרים קודם עשיית כל מצוה ויהי נועם וכו': (בן פורת יוסף בהקדמה דף ח' ודף ט' עיין שם)
Now, in building the Tabernacle [in the desert], their thoughts were focused on building the Supernal Tabernacle, as the verse says: “And the Tabernacle was erected” (Exodus 40:17) – that is, when the Tabernacle below was erected, so was the Tabernacle above.4Midrash Tanchuma, Ki Sisa 18; Zohar 2:240a. And while their thoughts and intentions were carried out in the physical world below, they had in mind the spiritual world, to build the Tabernacle above, which is the secret of the creation of heaven and earth and all the worlds. However, not every mind can grasp this. Therefore, after the construction of each vessel of the Tabernacle, the people clearly stated that they were doing it according to the inner intention that G‑d commanded Moses. This is also as we say [before the performance of each mitzvah]: “May the pleasantness of the L-rd our G‑d be upon us, and establish the work of our hands, and establish the work of our hands” (Psalms 90:17). Ben Poras Yosef, Introduction, p.8-9
אלה פקודי המשכן וגו', יש להבין בפרשה זו שנאמר בפרטות בכל מעשה ומעשה שעשו במשכן וכלים נאמר בכל אחד שעשו כאשר ציוה ה' את משה, דקשה למה לו לפרוט בכל אחד, הוי לו לומר באחרונה דרך כלל ויעשו כאשר ציוה וגו', אלא התורה רמזה לנו רמז מוסר בכללות עבודת השם יתברך ועשיית המצוות, הן שופר וסוכה ופסח ותפלין וכיוצא, שיש בכל אחת עובדא ומילולא ורעותא שהוא המחשבה, וכוונת המצוה והתפלה הוא רבה ונורא, ולא כל אדם גם מבני עלייה יודעים חלק אחד מאלפי אלפים חלקים, שכוונו אנשי כנסת הגדולה בכוונת התפלה, והוא הדין בכוונת המצוות, ובאמת צורך גדול יש לכל אחד מישראל בכל אחד מן שלשה בחינות הנ"ל, כי מן מעשה המצוות נעשה לבוש לנשמה בגן עדן התחתון, ומן כוונת המצוות נעשה לבוש לנשמה בגן עדן העליון, לכך עצה היעוצה, לכלול את עצמו וכוונתו, הן בתפלה והן במצוה, או בכוונת אכילתו בחול, ומכל שכן בשבת בשלשה סעודות דשבת, ישתף כוונתו עם שאר שלומי אמוני ישראל, היודעין כוונת התפלה והמצוה, ועל סוד כוונת אנשי כנסת הגדולה, וכיוצא בזה, וזה סוד שכתב האר"י קודם תפלה צ"ל ואהבת לרעך כמוך, לקיים מצות עשה זו כדי שיוכלל כוונתו ותפלתו עם היודעים לייחד מדות העליונות, ודי בזה:
These are the accounts of the Tabernacle, the Tabernacle of the Testimony. . . (Exodus 38:21)
Why does the Torah, when listing all the details that went into [the construction of] the Tabernacle and the vessels, conclude each stage by stating that it was done “as G‑d commanded Moses.” Why mention this each time, rather than as a general conclusion at the end?
The Torah is teaching us a fundamental lesson in the service of G‑d and the fulfillment of the commandments, be it shofar, succah, Pesach, tefillin, etc. Each one consists of action, words and intention, i.e., thought. The underlying intentions of the commandments and prayers are great and awesome. Few people, even those on a high spiritual level, grasp more than a minute portion of the intentions that the Men of the Great Assembly had in [formulating] the prayers.1The Men of the Great Assembly (c. 4th century B.C.E.), formalized the prayer service that has been in use until today. The same holds true of the performance of the commandments.
And yet, every Jew must partake of these three aspects, because the physical act of the commandment creates a garment for the soul in the lower Gan Eden,2Gan Eden literally means “the Garden of Eden,” but refers here to the spiritual dimension to which the soul ascends after death. According to Kabbalah, when the soul leaves the physical body, it enters a spiritual body, called the “Garment of the Rabbis,” that is formed of all the good deeds and mitzvos that the person performed during life. And just as a living person has a physical and a spiritual side, an outer and inner dimension, so the soul after death has an outer dimension, the “Garment of the Rabbis,” and an inner dimension, that was formed by the intention he or she put into the performance of the mitzvos in this world. Furthermore, as the soul continues to ascend after death, the inner dimensions become externalized to become outer garments, and new inner dimensions become revealed. See R. Tzadok HaKohen of Lublin, Tzidkas HaTzaddik 155. and the intention put in the commandment creates a garment for the soul in the upper Gan Eden.
The answer, then, is to include oneself and ones intentions – be it in prayer or in the performance of commandments, in one’s weekday meals, and all the more so, in the three meals of Shabbat – with the “perfectly faithful of Israel,”3I.e., the Tzaddikim. who know the inner meaning of the prayers and the commandments, following those of the Men of the Great Assembly. This is the meaning of the Arizal’s statement that one should precede each prayer with the words: “I hereby accept upon myself the positive commandment to love your fellow as yourself.’” Then one includes one’s own prayers with those who know how to unite the supernal attributes.
והנה עשיית המשכן היה הכוונה שיהיה מחשבתן על מלאכת המשכן העליון, וכמו שנאמר מקור הוקם המשכן ודרשו (תנחומא נשא י"ח) כי בהקמת המשכן למטה הוקם למעלה, והיינו על ידי המחשבה והכוונה שעשו באיברים הנגלים למטה בגשמי, ומחשבתן היה ברוחני לבנות משכן העליון שהוא סוד בריאת שמים וארץ וכל העולמות, ולאו כל מוחא סביל דא, לכן בכל פעולה ופעולה של כלי המשכן אמרו בפירוש שאנו עושין על הכוונה שצוה ה' את משה, והוא ע"ד שאנו אומרים קודם עשיית כל מצוה ויהי נועם וכו':
(בן פורת יוסף בהקדמה דף ח' ודף ט' עיין שם)
Now, in building the Tabernacle [in the desert], their thoughts were focused on building the Supernal Tabernacle, as the verse says: “And the Tabernacle was erected” (Exodus 40:17) – that is, when the Tabernacle below was erected, so was the Tabernacle above.4Midrash Tanchuma, Ki Sisa 18; Zohar 2:240a. And while their thoughts and intentions were carried out in the physical world below, they had in mind the spiritual world, to build the Tabernacle above, which is the secret of the creation of heaven and earth and all the worlds. However, not every mind can grasp this. Therefore, after the construction of each vessel of the Tabernacle, the people clearly stated that they were doing it according to the inner intention that G‑d commanded Moses.
This is also as we say [before the performance of each mitzvah]: “May the pleasantness of the L-rd our G‑d be upon us, and establish the work of our hands, and establish the work of our hands” (Psalms 90:17).
Ben Poras Yosef, Introduction, p.8-9