ויקרא 16

וידבר וגו' בקרבתם לפני ה' וגו'. חז"ל (ויקרא רבה כ', י') הגידו בטעם מיתתם מפני שלא היה להם נשים שאמרו איזה אשה הגונה לנו והיו הרבה נשים יושבות עגונות וממתינות להם וכו' וסמכוהו אקרא (תהלים ע"ח, ס"ג) בחוריו אכלה אש, בשביל בתולותיו לא הוללו. ובודאי זה פלא לפי פשוטו לומר שלכך מתו בקודש בקרבתם לפני ה' בשביל חטא הנשים שהיו ממתינות להם. כי בשביל זה היו יכולין למות על מטתם לא במקום הקודש. והנראה בכוונת דבריהם בזה כי נודע היות אמת שעיקר תכלית שלימות כל עבודתינו ויגיעתינו בכל התורה והמצוות בעבודת ה' הוא בכדי לבוא אל בחינת האהבה האמיתית השלימה שהוא הדביקות בה' בדיבוק עצום ביחוד נפלא באהבה עזה בוערת כרשפי אש שלהבת י"ה, עד אשר מחמת רוב חשק הנפש וצמאונה לה', תכלה ותצמד ותכסף להתדבק אליו ולהכלל באורו ברוך הוא. וזה הוא תכלית כל מקוה וקץ כל תכלית. ורק לזה היתה הבריאה שיתקרבו אליו כל הנבראים באהבת אמת אחרי התרחקם מאתו כמו שאיתא בחובת הלבבות. ואמנם היראה היא השער לה' שצריך האדם ליכנס תחילה בשער היראה כי זה השער לה' צדיקים יבואו בו כנודע בסוד (תהלים קי"א, י') ראשית חכמה יראת ה'.

ונראה שעל כן קבע הבורא ברוך הוא וברוך שמו את היראה בשער המלך. אף שעיקר העבודה היא האהבה. מפני שכל ענין אהבה הוא כלות הנפש ונטותה אל בוראה ברוך הוא להתדבק באורו העליון. ונמצא היתה יכולה לרוב החשק העצום והתאותה וכסופה למקורה לצאת ולפרוח מהגוף העכור בכדי להכלל באורו ולהשאר שם. ונודע מאמר חז"ל (פסחים ח'.) למה צדיקים דומין בפני השכינה כנר בפני האבוקה. וידוע שכאשר יועמד נר קטן אצל האבוקה תכלה אור הנר ותפרח לאור האבוקה ותשאר שם. ולזה קבע הקב"ה בשערו, יראה עצומה מפניו, והיראה היא תגביל הנפש שלא תזונה עיניה כל כך מזיו השכינה עד כלותה לשם, כי יראה לגשתו. והדמיון בזה לאדם שנכנס פתאום להיכל המלך וכאשר מסתכל בדברים היקרים העומדים שם המאירים ומפיקים נוגה כמעט היתה נפשו יוצאת מרוב התענוג העצום ואורות הבהירין אשר שם ואך לפי שיראת המלך חופפת עליו שם בפחד ורעדה גדולה אינו יכול להסתכל כל כך על דברים ההם ופוסק מחשבתו מהם רגע אחר רגע ובזה תשוב נפשו שלא תפרכס לצאת לאור התענוג אשר שם. וכמו כן באהבת האדם את ה' אלהיו אם הוא באמת באהבה עזה יוכל נפשו לצאת מאתו. כמו האם שלא ראתה את בנה החביב לה זה כמה, וכאשר אחר כמה שנים תראהו פתאום שבא אצלה תתחיל לנשקו ותוכל למות מנשיקה ההיא לרוב האהבה והדביקות בצאת נפשה ממנה. ואך על זה נאמר (יחזקאל א', י"ד) והחיות רצוא ושוב. כי הן אמת אשר כל עבודת בוראנו צריך להיות במסירת נפשו לה' באמת והוא על ידי האהבה האמיתית. ואך אם רץ לבך, שוב לאחור על ידי בחינת היראה העצומה כעין (שמות ג', ו') ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים. ובזה תשוב נפשו רגע אחר רגע ויוכל לעמוד. ואף על פי כן ימסור נפשו לה' באמת בבחינת (שיר השירים ה', ו') נפשי יצאה בדברו. שכן ראוי לאיש הישראלי בדברו לפני אלהים להיות ממש נפשו יוצאת, ותתקיים על ידי בחינת היראה השלימה.

ואכן מי שלא בא תחילה בשער היראה רק כענין מה שנאמר (שמות כ"ד, י"א) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו. שזנו עיניהם מראות זיו השכינה, בלתי יראה הצריכה. הגם שהיא אהבה גמורה אהבה אמיתית שנהנו מזיו השכינה כאיש אשר יאכל וישתה כמאמר חז"ל (במדבר רבה ב', כ"ה). מכל מקום היו ראויין לעונש אם לא שלא היה חפץ הקב"ה לערבב השמחה כמו שכתבו חז"ל (שם והובא ברש"י פרשת משפטים), אז יוכל להיות בהתגברות האהבה כיד ה' החזקה עליו באהבה עזה בוערת כרשפי אש, ויראה אין עליו להיות שב לאחריו מפני פחד ה' והדר גאונו. שיופסק ממנו כל חיותו, ונפשו ורוחו ונשמתו אליו יאסוף להבטל ולהכלל באורו בפסיקה גשמיות ממש כנר בפני המדורה והוא בחינת מיתת נשיקה הידוע שהקב"ה מתגלה אל הנשמה ההיא באור האהבה ומסיר היראה מאתו כי הקב"ה כל יכול, ויכול הוא להסיר היראה ותתלהב הנפש באהבה עזה לבד עד אשר תכלה אליו ותוכלל באורו ביחוד ממש. וזה היה ענין מיתת בני אהרן נדב ואביהוא שהתדבקו עצמן בדביקות האהבה האמיתית בלהבת אש שלהבת עזה, ולא הקדימו ליכנס תחילה השערה לאחוז בזה, וגם מזה אל ינח ידם להסתיר פניהם ולהביט מפני היראה והאימה, וכלתה נפשם לאל עליון בדיבוק עצום בבחינת מיתת נשיקה, וימותו. ולזה אמר הכתוב בקרבתם לפני ה' שקרבו תיכף לפני ה' ממש ולא נכנסו תחילה השערה שער היראה על כן וימותו בשריפת נשמה שהיה נשמתן שורף ותלהב בלהבת יקוד יקד אש לצאת מגוף העכור ולהתדבק בחיי החיים ברוך הוא וברוך שמו.

ואפשר שגם לזה ירמוז הכתוב למעלה בפרשת שמיני באומרו ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם. כי חז"ל אמרו (יומא כ"א:) אש אכלה אש זה אשו של הקב"ה. פירוש שמי שבוער בלבו לה' כאש להבה באשו של הקב"ה הוא אש אכלה אש פירוש שלפעמים נכלה האש הבוער מפני האימה והפחד והיראה וצריך להסתיר פניו והם לא כן עשו ובערו באש אהבה בלתי היראה והוא אש זרה אשר לא צוה אותם כי אשו של הקב"ה הוא דוקא אש אכלה אש ועל כן ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם. כי ידוע שאתערותא דלתתא גורם אתערותא לעילא וכל מה שאדם עושה בארץ כן עושה הקב"ה כביכול למעלה כנגדו לטוב או להיפוך ח"ו. והם כאשר התעוררו עצמם באהבה תשוקה בוערת בלפיד אש לעומת מלכם ברוך הוא, כן לעומתם יצא אש מלפני הקב"ה באהבתם ותאכל אותם בשריפת נשמה וגוף קיים כמאמר חז"ל (סנהדרין נ"ב.). כלומר שכלתה נשמתם לאור המדורה ונתבטלה שם ותכלה אורה מלהאיר להם, וימותו לפני ה' כי יצתה נשמתם בנשימה במיתת נשיקה בכלילות אורה באור ה'. ולזה רמזו חכמינו שלא נשאו נשים וכו'. כי בחינת היראה מכוונת על שם בחינת הנוקבא בסוד הכתוב (משלי ל"א, ל') אשה יראת ה' כנודע. והם לא נשאו נשים שלא נכנסו בשאר היראה כנאמר ועל כן בחוריו אכלה אש משום דבתולותיו לא הוללו שלא החזירו פניהם ביראתם מלהביט אל האלהים, ותכלה אש נרם באור המדורה. ואפשר שגם לזה רמזו באומרם ז"ל (ויקרא רבה כ', ט') שתויי יין נכנסו כי נודע היות בחינת יין המשמח במדת יין המשומר בענביו ששם בחינת האהבה עזה ועצומה לה' כנודע לטועמי מעץ החיים ועל ידי רוב האהבה הזו בלתי הקדמת היראה מתו כדבר האמור.

And it is possible that the verse also hints to this above in Parshat Shemini, when it states, "and they brought before the Lord a strange fire, which He had not commanded them": For the Sages, may their memory be blessed said (Yoma 21b), "A fire that consumes fire, that is the fire of the Holy One, blessed be He." The explanation is that someone who has that which is like a fire of flame of the fire of Holy One, blessed be He, burning in his heart for God, that is the fire that consumes fire. The explanation [to this explanation] is that sometimes the burning fire [in a person] that is on account of trembling, trepidation and fear subsides, so that one must hide his face. But they did not do like this, and they were burning with a fire of love, without fear. And that is the strange fire, which He had not commanded them. For the fire of the Holy One, blessed be He, is specifically fire that consumes fire. And therefore, "A fire came forth from before the Lord and consumed them." For it is well known that arousal from below causes arousal from Above. And [with] everything that a person does on Earth, likewise, as it were, does the Holy One, blessed be He, do above corresponding to it, whether for the good or for the opposite, God forbid. So when they aroused themselves with love of burning desire of a fiery flame towards their King, may He be blessed, likewise did a fire come out from in front of the Holy One, blessed be He, towards them in His love for them and consumed them with the burning of the soul, but the body intact, like the statement of the Sages, may their memory be blessed (Sanhedrin 52a). That is to say that their souls departed before the light of the Bonfire and were subsumed there, so the light ceased to light up for them. And they died before the Lord, since their souls went out with a breath, with the death of the kiss, with total light, in the light of the Lord. And it is to this that the Sages hinted to [when they said] that they did not marry wives, etc. For the aspect of fear in the verse (Proverbs 31:30), "a woman with the fear of the Lord," is intended to be about the aspect of the Feminine in the secret of the verse, as is well known. They did not marry wives, since they did not enter into the flesh of fear, as it is stated (Psalms 78:63), hence "Fire consumed their young men" because "their maidens remained unwed." As they did not turn their faces from looking at God out of their fear. So the fire consumed their candles in the light of the Bonfire. And it possible that they were also hinting to this when they, may their memory be blessed, said (Vayikra Rabbah 20:9), "They entered drunk." For it is well known that the aspect of wine that brings joy is the trait of 'guarded wine,' from His grapes. As the love towards God is very potent and powerful there, as is well known to those who taste from the Tree of Life. So they died from this great love without being preceded by fear, like the matter that has been said.

עוד יתבאר הכתוב בהקדם לדקדק כפל לשון מיתה הנאמר כאן אחרי מות וגו' וימותו. ואכן הנה נודע אשר והחיות רצוא ושוב. שגם אצל הצדיק גמור אי אפשר לו שיעמוד תמיד במדריגה עליונה באהבתו את ה' וביראתו. רק שצריך לפעמים ליפול ולירד מבחינתו, והירידה הזאת צורך עליה הוא כי אחר כך יעלה במעלות רבות ונכבדות עוד יותר ויותר כי תענוג תמידי אינו תענוג. וכמשל האב והבן כשהם תמיד יחד במקום אחד לא יתרבה ביניהם תענוג מחדש ותמיד במדריגה אחת עומדין ואינם מרגישין שמחה ותענוג במה שהם יחד כיון שתמיד כך הוא, ואמנם כאשר יתרחק לפעמים הבן מהאב ולא יהיה אצלו שנה או שנתים והבן הוא החביב אל אביו מאוד אז כאשר אחר כך יבוא אליו מארץ מרחק יתרבה שמחתם ותענוגם מאוד מאוד בעת ההוא בשמחה רבה. וכן הוא בכל הדברים שבעולם כמו איש ואשה הדרים יחד באהבה שהוא אהבה הגשמיות מה שלבו של אדם מתאותו ומחמדתו, מכל מקום אם ידורו תמיד באהבה ואחוה לא יוכר כל כך אהבתם זה לזה כמו אם לפעמים יפול ביניהם איזה שנאה ומחלוקת ואחר כך יעשו שלום ביניהם לקרב את המקורבים, יתודע ויוכר האהבה והחיבה ביניהם ביותר אז, וביותר יוכר בחינה זו בבחינת יתרון אור מן החושך כי מי שהיה בחושך אפילה ומתיירא מחיות רעות ומלסטים ומנחשים ועקרבים ואחר כך כשיבוא אל האור יתרבה בעיניו תענוג ושמחת האורה עד בלתי שיעור וערך והוא בחינת אחור וקדם שמי שהוא בבחינת אחור אם ישוב אל ה' יגיע לבחינת קדם קדמתה ברוב אהבה וחמדה, כי זה כמו שלא ראה אורה לפניו והלך בחושך בלא אור ועתה כאשר מגיע אל האורה שמח ומתענג בה ומתדבק בה בכל עוז ותעצומות בכל לבבו ונפשו ומאודו והוא הנקרא טוב מאוד שאמרו חז"ל (בראשית רבה ט', ז'-י"א) בכמה אופנים שמאוד מורה על הרעה כי כאשר יגיע האדם מהרעה אל הטובה הוא טוב מאוד יותר מטוב לבד. שעל כן צדיקים תחילתן יסורין וסופן שלוה (בראשית רבה ס"ו, ד') בכדי שיהיה בבחינת טוב מאוד שיהנו ויתענגו מטובם ברוב טוב ונחת, כשתוקדם אליהם הרעה. כמו העוף כשהוא בורח ופורח מפח יקוש אז יעופף בכח גדול עד למעלה למעלה מה שאין כן כשהוא מעופף סתם בלתי המלטה מהפח, שאינו מעופף כל כך למעלה.

ובזה מוטעם מאוד מה שלכאורה דברי חז"ל סותרים את דברי הכתוב כי חז"ל (ויקרא רבה כ', ח'-י') הגידו בטעם מיתתן שהיה בשביל נידנוד עבירה שעברו. לזה, נכנסו פרועי ראש. ולזה, שתויי יין וכדומה. והכתוב הנה מעיד אשר בקרבתם לפני ה' וימותו סיבת מיתתן לא היה כי אם מרוב האהבה והחשק שכלתה נפשם לה' בקרבתם אליו וימותו והוא בחינת מיתת נשיקה הניתן לצדיקים גמורים כידוע ממפרשי התורה שבזה מתו. ולפי הנזכר נכונין הדברים מאוד כי סיבת מיתתן לא היה כי אם על ידי שתי בחינות הנזכרים שבאמת ירדו קודם ונפלו קצת ממדריגתם לבחינת אחור לכל חד כדאית ליה לזה בפרועי ראש ולזה בשתויי יין וכאשר נבאר להלן קצת מהות דברים הללו. ואחר כך כאשר באו לפני ולפנים ונזכרו בבחינת אחור שהיה להם ונתחרטו למאוד ודבקו עצמן בדיבוק עצום בבוראם באהבה גדולה ועצומה והגיעו לבחינת קדם קדמתה, ומחמת רוב האהבה והתשוקה פרחה נשמתם לבוראם ונשארו שם ומתו מן העולם. והנה נודע שבחינת אחור יקרא לפעמים בבחינת מיתה שהיא נפילה ממדריגה הראשונה כאמור כמה פעמים בדברי האר"י זלה"ה ולזה יאמר הכתוב בביאור סיבת מיתתן ואמר כי אחרי מות שני בני אהרן, פירוש אחרי שירדו ונפלו קצת ממדריגתם בבחינת מיתה שהוא בחינת אחור ואחר כך בקרבתם לפני ה' ומחמת גודל אור האהבה ושמחה ותענוג העצום שהרגישו אז, וימותו מיתה עצמית, מיתה ממש, שפרחה נשמתם בבחינת מיתת נשיקה כנאמר.

ואכן חז"ל פירשו ענין בחינת האחור שקרה לצדיקים האלה כי הלא ודאי לא קרה להם כמקרה עבירה ח"ו כי לא יאונה לצדיק וגו' ועליהם אמר משה עכשיו אני רואה שהם גדולים ממני וממך כמאמר חז"ל (בתורת כהנים הובא ברש"י ז"ל) ועל כן חד אמר פרועי ראש נכנסו למקדש כי כיסוי הראש מורה על היראה והפחד מאימת שמו יתברך על דרך אומרם ז"ל (שבת קנ"ו:) כסי רישך כי היכי דתיהוי עלך אימתא דשמיא והם נכנסו שלא בבחינת היראה והאימה רק באהבה עצומה לבד (והיה זה אצלם בבחינת אחור למאוד) עד שפרחה נשמתם לבוראם באהבתם אותו. וחד אמר שתויי יין נכנסו על דרך אומרם ז"ל (סנהדרין ל"ח.) אגברו חמרא אדרדקי כי היכי דלימרו מילתא ואמרו (בבא בתרא י"ב:) הרגיל ביין אפילו לבו אטום כבתולה היין מפקחו. ונמצא שלפעמים צריך לשתות יין לשמח לבו בה' על ידו ואמנם זה דוקא בדרדקי ובמי שלבו אטום ולא בגדולי הדור. ונמצא כשהם רצו ליכנס למקדש על ידי יין היה נחשב להם לבחינת אחור ואחר כך בקרבתם לפני ה' על ידי זה וימותו בנשיקה כאמור.

איש איש וגו' במחנה וגו' או מחוץ למחנה וגו'. צריך לדעת פרט הכתוב במחנה או חוצה לה כי איזה סברא היה לחלק ביניהם. והנראה בכוונת כתוב הזה כי הנה נודע מה שאמרו חז"ל (סוטה כ"ב:) לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. והקשו רבותינו בעלי התוספות שם מהא דאמרינן (תענית ז'.) הלומד שלא לשמה תורתו נעשית לו סם המות ונוח לו שלא נברא ותירצו דהאי שלא לשמה שבא מתוכו לשמה הוא כשעוסק בתורה ומצוות לאהבת קבלת שכר ופרס מאת ה' מן השמים ונשמר מן העבירה מיראת היסורין ועונש עצמו והאי שלא לשמה שנוח לו שלא נברא הוא כשלומד להתגאות ולקנטר.

ובזה פירשנו אומרם ז"ל (בבא בתרא י'.) ישראל נקראו בנים ונקראו עבדים בזמן שעושין רצונו של מקום נקראו בנים ובזמן שאין עושין רצונו נקראו עבדים לכאורה זה פלא הוא שכשאין עושין רצונו נקראים עבדים וכי זה דרך העבד שלא לעשות רצון אדונו. ואיך הוא עבד לו אם אינו עושה רצונו והכתוב אומר (מלאכי א', ו') ואם אדונים אני איה מוראי. ויתכן לפי הנזכר כי הנה מי שעוסק בתורה ומצוות בשביל שמצפה לקבל פרס מזה, ומיראת העונש והיסורין, זה אינו עושה ועובד רק את עצמו כי לצד שהוא ירא מעונש גופו או נפש בניו ובנותיו נשמר מלמרוד במלך המלכים שלא יגיע לו עונש ויכאב עליו נפשו. והרי אינו ירא כי אם מעצמיותו שלא ילקה עבור זה, והמצוות שעושה בשביל קבלת פרס גם כן אינו עובד אלא את עצמו בשביל שיקבל שכרו משלם. ועל כן אינו עושה כי אם רצון עצמו שעצמיותו חפץ בזה בשביל לקבל שכרו בעולם הזה או בעולם הבא, ולזה נקרא אינו עושה רצונו של מקום. כי אם היה עושה בשביל לעשות רצונו של מקום לא היה מצפה להנאת גופו מזה. ועבור כן שם עבד יקרא לו כי הוא כעבד ממש העובד אצל הבעל הבית בשביל שכרו ונשמר מלעבור על רצון אדונו שלא יכנו מכות מרדות. אבל אינו עובד בשביל למלאות רצון אדונו. כי הוא היה חפץ שלא ימולא רצונו. רק שעובד לו בשביל עצמו. אבל מי שעובד להקב"ה בשביל שחשקה נפשו למלאות רצונו ברוך הוא כדי להיות נחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו והוא שש ושמח במה שזוכה שהוא גורם נחת רוח לפניו והקב"ה מקבל תענוג ושמחה על ידו. יותר מכל מחמדי עולם אפילו יותר מכל שכר ותענוג עולם הבא שיפה שעה אחת קורת רוח בעולם הבא יותר מכל חיי עולם הזה. מכל מקום כל כך ערבה לו מה שגורם תענוג ונחת רוח לפניו יתברך מה שכל מלאכי מעלה משרפים וחיות ואופני הקודש אינם זוכים לעבוד עבודתו תמיד כאשר רוצים כי אם פעם אחת ביום או שני פעמים ויש שלא היה להם רשות לעבודה כי אם פעם אחת בשנה או בשמטה וכמו שאמר המשורר (בפיוט אקדמות) סיומא דלעלם ואף לא לשבועתא אבל עדב יקר אחסנתיה חביבין דבקבעתא. שלאיש ישראל ניתן רשות וחיוב לעבודה תמיד בכל היום והלילה. ועוד שהקב"ה כביכול ברוך הוא אינו מקבל תענוג ונחת רוח משום מלאך ושרף כמו מאיש ישראל שוכני בתי חומר, ועל כן ערב עליו לעשות נחת רוח לפניו יתברך במסירת נפשו ורוחו ונשמתו ממש ומאודו בכל רגע ורגע להקב"ה באימה ובפחד וביראה במה שזיכהו בעבודתו כי יודע שהוא אינו כדאי וראוי לזה. וכל עצמו עם כל אשר לו אינם כדאים אף פעם אחת לישא את שמו יתברך על שפתיו לולי רחמי ה' וחסדיו שבחר בעמו ישראל באהבה וזיכם בעבודתו. וזה הוא העושה רצונו של מקום כי אין כוונתו בעבודתו כי אם למלאות רצונו יתברך ולא לשום דבר ואופן אחר בעולם. ועל כן נקראין בנים, כי זה דרך הבן שרוצה תמיד באהבה ושמחה לגרום תענוג ונחת רוח לאביו באהבה ושמחה שלא לקבלת פרס בשום צד כמו שאמרו רבי שמעון בר יוחאי וחבריו לרעיא מהימנא (בזוה"ק תצא רפ"א.) אנת הוא ברא מהימנא דרחים לאבוי ולאמיה יתיר מגרמוהי.

ונחזור לעניננו בענין העובד על מנת לקבל פרס ומיראת העונש הגם שהיא שלא לשמה כי במצוותיו אמר רחמנא ולא בשכר מצוותיו כמאמר חז"ל (עבודה זרה י"ט.) מכל מקום כיון שעל כל פנים יש בו מעלת אמונה שמאמין בה' שנאמן ליפרע ונאמן לשלם שכר ונודע אשר בזכות אמונה נגאלו ישראל ממצרים כמאמר חז"ל (ילקוט רמז ר"מ) ועל כן גם הוא נגאל מגלות היצר הרע שלו בזכות אמונה הזו ומתוך שלא לשמה בא לשמה שיעבוד לה' מאהבה ושמחה לעשות נחת רוח לפניו וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהדיא בסוף הלכות תשובה עיין שם. אבל העובד ה' להתגאות בזה ולעשות עטרה להתגדל בה הנה אין בו צד אמונה ואדרבה מקטני אמנה הוא. שאינו מאמין שהעושר והכבוד מלפניו הוא וסובר שזה לוקח לו האדם מעצמו. ומכל שכן מי שכוונתו לקנטר ח"ו שזה סם המות ממש. שבתורה נאמר (משלי ג', י"ז) דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. ותלמידי חכמים מרבים שלום בעולם. והוא מרבה מחלוקת על ידי התורה ועל זה נאמר נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לעולם מאחר שלעולם לא יוכל לבוא להתקרב אל פני ה' ולעשות רצונו כי אין בו מקום כניסה כלל לבוא אל פתח אהל מועד לחזות בנועם ה'.

והנה אמרנו במה שאמרו חז"ל (סוטה ד':) כל המתגאה כאילו עובד עבודה זרה וכן כל הכועס וכדומה בכל ענין שאמרו חז"ל כזה. ולכאורה צריך להבין ענין השוואתם שהשוו חז"ל זה לזה. כי הלא ודאי אינם שוין ממש בכל הפרטים להיות המתגאה והכועס וכדומה, חייב מיתת בית דין כמו העובד עבודה זרה. ולאיזה ענין השוום חז"ל. הגם שבאמת אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע (משלי ה', ו') ויכול להיות שזה חמור כמו זה. על כל פנים אין דמיונם שוה בכל וצריך טעם למה שקלו זה כנגד זה.

ואמנם הנה ידוע אשר כל פעל ה' למענהו וכל מה שברא לכבודו ברא להנהות בריותיו מטובו שכולם לא יעשו רק את הטוב בעיני אלהים ואדם, והרע יוכנע ויוגרש ויפול לעומקא דתהום רבא. ואך כי הבחירה ביד האדם הוא ובידו לנטות ולהגביר כל צד שירצה הן צד הקדושה הן צד האחר ח"ו. ועל כן כאשר יעשה אדם את מעשה הטוב תתגבר הקדושה, והרע יוכנע, וממילא יעשו גם אחרים מעשה הטוב בעולם לצד כי גברה הקדושה בעולם והיא שורה על כלל ישראל וכולם יעשו הטוב לפי ערך הקדושה שהגדיל זה במעשיו. ועל כן אמרו חז"ל (אבות ה', כ"א) משה זכה וזיכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו. כי משה בצדקתו גרם שיתגדל הקדושה כל כך בעולם עד שכל ישראל עשו הטוב בעבור זה. ועל כן זכות הרבים תלוי בו כיון שמצדו ועבורו באו לעשות הטוב הזה בעולם. ולהיפוך כאשר יעשה אדם הרע יגבור הרע בעולם ח"ו ואז ימצא מין את מינו ח"ו שכאשר אחד ירצה לעשות רע יודבק בו הרע הזה שהשרה זה בעולם ויסייעהו לעשות רע ביותר ויותר. ועל כן ירבעם חטא והחטיא את הרבים. שעל ידי חטאו גרם שרבים יחטאו שרעתו עזר להם לרעתם ועל כן חטא הרבים תלוי בו. כי יש לו חלק בכל החטאים. ומכל שכן מי שעושה דבר מצוה ומערב בו דברים הרעים כמו מחשבות הגיאות והפניות, הנה מאחר שהפעולה גופה נעשה בדבר מצוה יש כח יותר להרע להתקיים בעולם עבור שנצטרף עם המצוה וכשהוא משוטט בעולם יסייע לכל עוברי עבירה לעשות רעות וניאוצות גדולות בפועל ממש כי יש לו כח להתקיים בעולם על ידי התחברותו עם המצוה. ואפשר על כן אמר רבי טרפון (ערכין ט"ז:) תמהני אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה אם אומר לו טול קיסם מבין עיניך אומר לו טול קורה מבין עיניך. כי גדול הדור המוכיח דרכו להקטין עבירות דורו ובפרט בפניו שלא ישא עליו חטא ויתביש ואומר לו טול קיסם מבין עיניך והוא משיב טול קורה וכו' פירוש שגם זה העבירה הגדולה שאני עובר בפועל מבין עיניך הוא. שאתה מערב רע בטוב בעסקי תורתך ומצוותיך ויש להרע הזה כח גדול כי הוא מעורב בטוב וגורם לי שאעשה הרעה הזאת בעולם וחטאתי לאלהים.

והנה כל בחינת מין הרע יוציא את מינו לנגדו להיות זה עובר בפועל ממין הרע הזה. ועבור זה שקלו חז"ל כל בחינת מין הרע מה שיוציא באחרים כדמותו כצלמו, ותלוהו עליו לומר כאילו עשה גם עבירה ההיא בפועל. כי מי שעובר עבירה ההיא, הנה הוא עובר בכח הרע הזה וחטא הרבים תלוי בו וכאילו הוא שותף במעשה ההיא. ועל כן כל המתגאה הנה בחינת הגאוה הוא מין ממיני עבודה זרה. כי אומר אני ואפסי עוד שהוא בחינת הקליפות האומרים כזה נגד הקדושה. ועוד שאמרו חז"ל (נדרים כ"ב:) כל הכועס אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו. וכעס הוא ענף הגאוה שכל המתגאה מתכעס כידוע וכמו שכתב בשער הקדושה למורנו הרב חיים ויטאל ז"ל (חלק א' שער ב') ועל כן הוא בחינה ממיני עבודה זרה. ולזה כאשר זה מתגאה, ובפרט כשהוא על דברי תורה ומצוות שאז מגביר בחינת הרע בעולם בכח גדול, והרע הזה משוטט בעולם ויודבק למי שרוצה ח"ו לעבוד עבודה זרה ויסייענו לזה כי הוא ממינו, ונחשב לו כאילו הוא עבד עבודה זרה כי מעשיו נתחברו בעבירה ההיא וקנה לו שותפות בה, וכן בכל שארי מדות הרעות.

ובזה נבוא בביאור הכתוב. ואמר איש איש וגו' ורמז לכל אשר אמרנו. כי יעסוק במוקדשין להקריב אשה לה' בתורה או במצוות, אבל חוץ לעזרה. שלא יביאנו לפנימיות בית ה' לעשות לשמו הקדוש שיהיה לרצון לפניו. רק יעסוק בהם בבחינת שלא לשמה והם על שתי בחינות. אחד אשר ישחט שור וגו' במחנה פירוש שיעסוק במוקדשין על כל פנים במחנה ישראל. שיהיה באמונת ה' לקבלת שכר ומיראת העונש, שהוא מחנה ישראל להיות בו אמונת ה' שנאמן ליפרע ולשלם שכר. ועוד כיון שמתוך שלא לשמה כזה בא לשמה הרי הוא במחנה כי יבוא אל הקודש כפעם בפעם ואך עתה חוץ לעזרה הוא ומערב במצוה מחשבת חוץ שהוא אהבת ויראת עצמו שאין זה עבודת ה', ועל כל פנים יתגבר מזה קצת בחינת הרע בעולם שהיא סטרא אחרא פירוש צד אחר שאינו לשם ה' כי אם אהבת ויראת חוץ. או אשר ישחט מחוץ למחנה, זה בחינת הרע לגמרי שיעסוק במצוה במחשבת הגיאות והפניות עטרה להתגדל בה או ח"ו לקנטר שהוא סם המות ממש. ועל כל פנים נעשה מצות ה', ויש להרע כח גדול מזה. ועל שניהם אומר הכתוב,

ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' לפני משכן ה'. (שלכאורה יתור דברים יש כאן במה שכפל לומר להקריב קרבן לה' לפני משכן ה' ואמנם) כלל בזה שני הבחינות הנזכרים. ועל זה שעסק בקודש במחנה אמר שעל כל פנים לא הביאו להיות קרבן לה' לשמו יתברך רק בשביל עצמו. ועל השני אמר שאפילו לפני משכן ה' לא הביאו שלא השכין כלל את ה' בתורתו ומצוותיו לחשוב על כל פנים שהוא עובד עבודתו והוא ישלם לו רק כיוון להבלי שטותיו להתגאות ולהתפאר. ולא שכן עליו שם ה' כלל. ולזה אמר דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת האיש וגו'. (שלפום ריהטא אין מובן במה שאמר דם יחשב דם שפך והיה די לומר את אשר נחרץ משפטו והוא ונכרת האיש וגו' ולא יותר ולדברינו נכון יהיה כי) פירוש לא די שלא הביאו קרבנם לה', וה' אינו מקבלו ברצון. כי עוד דם יחשב להם מה שדם שפך ונכרת האיש ההוא וגו' פירוש גם מה שנגרם על ידי הרע שלהם לאחרים שהצטרף להם וגרם להם לעבור עבירות בפועל שנכרת האיש ההוא בחטאו. הנה דם הזה מה שהתחייב האחר בנפשו, יחשב לאיש ההוא כאילו הוא שפך דם הזה וגרם לו שיכרת מעמיו. כיון שבהצטרף רעתו נתחייב זה להיות נכרת בחצי ימיו.

ועוד יאמר דם יחשב וגו' דם שפך וגו'. פירוש אם גרם רעתו רעה לאחרים עד שעל ידי שניהם הרג האחר אחד מישראל ושפך דמו. הנה דם יחשב לאיש ההוא מה שחבירו דם שפך בפועל ונכרת האיש הנהרג מקרב עמו. דם הזה יחשב גם אליו כאילו הוא שפך דמו כיון שמצדו נגרם שהיה לו למסייע כאשר אמרו בכמה מקומות כאילו שופך דמים. כי אם רעתו גורם לאחר שישפוך דם, נעשה כאילו הוא השופך מצד השותפות שלו כאשר אמרנו והוא הדין לכל שאר עבירות כאמור. ולזה גמר אומר,

למען אשר יביאו וגו' וזבחו זבחי שלמים לה' אותם וגו'. ולכאורה מפני מה דוקא שלמים נקט הקרא והלא בכל המוקדשין איירי כאן כידוע. ולדברינו יאמר כי כל המצוות שעושים בני ישראל יראו שיהיו בבחינת השלמים שלמים בכל שלא יוחסר בהם תנועה רק שלמים לה' בלתי שום פניה ודבר אחר רק שלמים לה' לעובדו ולעשות רצונו. וסיים,

וזרק הכהן וגו' והקטיר החלב לריח ניחח לה'. ונודע פירוש ריח ניחח לה' שהיא נחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו. והכל קאי למה שלמעלה כי רק לזה יעבוד העובד בבחינת לעשות נחת רוח לפניו יתברך ולגרום תענוג ושמחה אליו במה שאנו זוכים לעשות רצונו, ועל ידי זה נעשה ממש בבחינת בנים אתם לה' אלהיכם כברא דמשתדל בתר אבוי ואמיה ורחים להון יתיר מגרמוהי כנזכר למעלה. ונראה שעל כן לא אמר כאן לריח ניחח אשה לה' כמו בשאר מקומות. כי נודע מה שכתוב בזוה"ק (חלק ג', רנ"ח:) וזה לשונו: והקרבתם עולה לריח ניחח לה' בפסח כתיב אשה עולה והכא לא כתיב אשה כו' דא יומא דעיילת כלה לחופה וישראל כו' ועאלו ביומין דדכיו והיא נפקת מכל סטרא בישא כו' בגין כך לא כתיב אשה דהא אחרא לא קרב למשכנא והא אתרחק מתמן ועל דא אשים לאו הכא וישראל מרחקן אינון מן סיטרא בישא כו' אישים אינון באמצעיתא כו' אדבקו באילנא דידעת טוב ורע אדבקו בטוב ואדבקו ברע ובגין כך בשאר יומין כו' אבל בהני יומין דאילנא דחיי קיימא לא אחרא ולית אנן צריכין לאשה ולא איצטריך למיהוי תמן כו' עד כאן. ועל כן כאן שמדבר בבחינת השלימה על כל השלימות שכל העבודות יהיו רק בכדי לעשות נחת רוח לפניו ואז לא נמצא כלל בחינת אשה המורה לתרין סטרין וכו' כנזכר לעיל רק לריח ניחח לה' ויתרבה התענוג והשמחה לפני מלך עולמים ברוך הוא וברוך שמו. וממילא ירד כל בחינות התענוגים והשמחות לכל העולמות העליונים והתחתונים ברוב ברכה ושפע וחיים טובים בשמחה רבה אמן.

ולא יזבחו עוד וגו' לשעירים וגו'. רש"י ז"ל פירש לשעירים לשדים כמו (ישעיה י"ג, כ"א) ושעירים ירקדו שם. ועיין בדברי הרמב"ן הקדוש (פסוק זה) שביאר שם טעם לקריאת החיצונים בשם זה. ואענה את חלקי גם אני מה שנראה לעניות דעתי טעם לנתינת שם זה עליהם. והוא על דרך מאמר חז"ל שאמרו (חולין י"ז:) רב אחא בר יעקב בדק לה בחוט השערה וכו' כי הנה מודעת לכל משכיל אשר דרך הסטרא אחרא והחיצונים להאחז תמיד בהקדושה ולהיות נסרך ונגרר בה בכל מקום אשר יוכלו להשתתף שם. כי אין להם חיות כי אם ממעט הקדושה השוכן בתוכם בסוד הכתוב (תהלים ק"ג, י"ט) ומלכותו בכל משלה. ועל כן מתאוים ורודפים תמיד להגרר אחרי הקדושה ולאחוז בה בכדי שינקו ממנה וזה חיותם ופרנסתם ורודפים אחר זה כאדם הרודף אחר פרנסתו על המחיה ועל הכלכלה. ואמנם בעת שהקדושה היא על שלמותה ומלואה ומאירה באורה לכל הצדדין בשוה לבל יחסר המזג ואין בה שום חסרון ודופי, אז נאמר בה (שיר השירים ד', ז') כלך יפה רעיתי ומום אין בך. שכל בחינת החיצונים והקליפות מסתלקין ונכנעין ובורחין מפני אורה ואי אפשר להם לאחוז בה כי מקום אחיזתם הוא רק במקום הפגום אבל כשהקדושה על שלמותה אז נקרא (יהושע ו', א') ויריחו סוגרת ומסוגרת וגו' אין יוצא ואין בא. פירוש אין יוצא ממנה לבחינת הסטרא אחרא ח"ו ואין בא מהם ח"ו לאחוז בכנפי הקדושה. ועל כן מאז אשר נחסר מאור הלבנה ח"ו החיצונים נאחזין בה ויונקים ממנה כי במקום החסרון והפגם שם הם נמצאים כי זה הוא בחינתם. ועל כן אנו מתפללין למלאות פגימת הלבנה ולא יהיה בה שום מיעוט כי הסטרא אחרא והחיצונים נקראים בבחינת מיעוט על דרך הכתוב (במדבר כ"ו, נ"ד) למעט תמעיט נחלתו ופרשנו שם שהאדם מחויב לראות תמיד להמעיט נחלת המעט מי שנקרא מעט היא הסטרא אחרא כי תמיד הם הולכים ודלים ומתמעטים. ונבראו בכדי להיות ממעטין אותן תמיד במיעוט אחר מיעוט ועל כן אנו מבקשין למלאות פגימת הלבנה שיושלם חסרונה מכל וכל ותאיר אורה כאור השמש ואז לא יהיה בה שום מעוט שלא יסרכו ויגררו החיצונים אחריה להדבק בה כיון שתסיר פגמה והם אינם שורים כי אם במקום הפגם. ועל כן עיקר ממשלתם הוא בלילה בעת ממשלת הלבנה כמאמר חז"ל (מכילתא הובא בילקוט רמז ר"ו ובנ"ך רמז י"ג וברש"י ז"ל פרשת בא י"ב, כ"ב) שהלילה הוא שליטת החיצונים וסמכוהו על הכתוב (תהילים ק"ד, כ') תשת חושך ויהי לילה בו תרמוש כל חיתו יער וגו'. לצד שנחסר מאור הלבנה ויש להם אחיזה להאחז בה מה שאין כן באור השמש שלא נחסר אורה והיא מאירה על שלמותה נאמר (שם שם, כ"ב) תזרח השמש יאספון ואל מעונתם ירבצון וגו'. שאין להם שליטה ביום. ועל כן כשימולא פגימת הלבנה והיה אור הלבנה כאור החמה על שלמות בריאתה שנבראו שני מאורות הגדולים. ודאי שלא יהיה בה שום מיעוט מבחינת הסטרא אחרא וכת דיליה כי כולם יבדלו מאתה ויברחו מאורה.

ולזה אמרו חז"ל (חולין י"ז:) שלוש פגימות הן וכו' וכולן שיעורן כדי פגימת המזבח שהוא חגירת הציפורן כי הזהירה תורתינו הקדושה שבמקומות הללו לפי שכולן בקדושה הם כמו בפסח ובבכור או בסכין של שחיטה שמכשיר הבהמה לאכילה ומוציא ממנה על ידי בחינת השחיטה כל בחינת הדינים והסטרא אחרא הנאחזים בדם הנפש ובגרון כנודע מכוונות האר"י ואם יהיה איזה פגם כל דהוא במקומות הללו הרי הם מוכנים תיכף לסרוך ולהאחז בדבר ההוא ועל כן צריכין להסיר כל פגם מהסכין שיהיה שלם ויפה בשלמות שלא יהיה שום מקום לאחוז להסטרא אחרא. ואז הנה בכל דבר השלם השכינה שורה שם שנאמר בה (שיר השירים ד', ז') כלך יפה רעיתי ומום אין בך. ולזה אמרו (שם) במערבא בדקי לה בשמשא פירוש לראות אם הוא שלם ויפה בשלמות כל כך שלא ישלוט בו שום בחינת הסטרא אחרא כבחינת השמש שהיא על שלמותה ואין החיצונים נאחזין בה כנאמר. ואכן כי עשאו זה למטה וכיוונו למעלה כי הסכין של שחיטה הנה רומז אל בחינת הלבנה מדת המלכות העליונה הנקראת חרב פיפיות כנודע. ועל כן סכין עם הכולל גימטריא קמ"א מספר אדנ"י אלהי"ם^*אולי צריך לומר סכין עם האותיות ואותיות המילוי גימטריא קנ"א. ואז, הוא כמספר אדנ"י אלהי"ם. ששניהם הם במלכות. ובה בחינת מיעוט הלבנה. ועל כן במערבא בדקי לה בשמשא פירוש שחזקו ותקנו אותה (מלשון בדק הבית שפירוש תיקון וחיזוק) על ידי מעשיהם שלא יתאחזו בה מבחינת הסטרא אחרא והרע. ובמה תקנו אותה כזה ואמרו בשמשא על ידי השמש שחברו ויחדו אותה עם אור השמש בסוד תפארת ישראל לחבר וליחד הדודים באהבה בסוד (ישעיה מ"ח, י"ג) קֹרא אני אליהם יעמדו יחדיו. ואז בעת היחוד והזיווג השלם כל החיצונים בורחים ומסתלקים ונתגרשין מפניהם שלא יזונו עיניהם ממראות זיו השכינה, ואור השמש מגין עליה מכל צד, ורשות בעלה עליה והיא אומרת הביאני המלך וגו' וזר לא יקרב אליה כי קודש היא. ונקרא שמש בסוד עמודא דאמצעיתא סוד תורת משה, ומשה מלגאו ויעקב מלבר הנקרא שמש בסוד הכתוב (בראשית ל"ב, ל"ב) ויזרח לו השמש לו ממש שהוא בחינת השמש כידוע. ועל כן רב אחא בר יעקב בדק לה בחוט השערה כי השערות ידוע שרומזים לבחינת הדינים, והחיצונים נאחזים בהם. שעל כן צריכין להיות מושלכים מאיש הישראלי בכל פעם ובפרט בערב שבת קודש שמוכנת אור קדושת שבת לבוא על האדם צריכין להשליך השערות ההם שלא יהנו החיצונים מהקדושה. ולזה בדק לה בשערה שיהיה שלם כל כך שלא יוכל להתאחז בה חוט השערה המושלכת מהקדושה.

ואפשר לזה יאמר הכתוב (שמות י"א, ז') ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו, פירוש מי מבני ישראל שהוא בבחינת "כל" שהוא שלם בכל השלמות ואין בו שום פגם שמץ מנהו. לזה לא יחרץ כלב לשונו כלל. לא מבעיא שלא יתאחז בו להדבק בו ולעשות לו רע ח"ו אלא אף שיעמוד רחוק ממנו ולא יוכל לנבוח אליו כלל ואף לא לדבר עמו טובות כי כל טובתן של רשעים רעה הן אצל הצדיקים כמאמר הכתוב (בראשית ל"א, כ"ד) השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב ועד רע ואמרו חז"ל (יבמות ק"ג:) בשלמא רע לחיי אלא טוב אמאי לא אלא שמע מינה טובתן של רשעים רעה הן אצל הצדיקים. ועל כן מי שהוא בבחינת "כל" בבני ישראל לא יחרץ כלב (שהוא בחינת החיצונים והרשעים הנאחזים בהם) לשונו כלל לדבר עמו מטוב ועד רע. ועל כן פירש רש"י בפסוק (בראשית ל"ט, ו') ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה שהיה מסלסל בשערו. ולכאורה יקשה למה יגלה רש"י ז"ל שמץ פגמו של יוסף הצדיק. ונודע אומרם ז"ל (שבת צ"ו:) הכתוב מכסהו ואתה מפרסמו. ואכן כי רש"י ז"ל בא לתרץ לכבודו של יוסף שלא יקשה בעיני הבריות אם יוסף הצדיק היה שלם בכל מאין ימצא שיתגרה בו הדוב אשת פוטיפר ולדבר עמו מטוב ועד רע. הלא ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב וגו' אם לא שח"ו בסתר עבר עבירה. ולזה מפרש רש"י שמץ נדנוד פגמו שהיה מסלסל בשערו ושכח את צער אביו. ובפגם חוט השערה הלז מצאה אשת פוטיפר שורש הרע מקום להתגרות ביוסף להסיתו לשכב עמה. ולולי זה הסילסול לא היה כח בה להתגרות עמו בכל שהוא בשום אופן כיון שמקורו ברוך ואין בו מקום אחיזה. ולזה אמרו חז"ל (חולין י"ז:) רב ששת בדק לה בריש לישניה פירוש שבדק ותיקן כל כך עד שיושבת כל לשון מלדבר עם יעקב וגו' כאמור שישבתו כל המקטריגין והקליפות הסובבים את השושנה שלא יוכלו לדבר כלל נגד הקדושה, ותאלם פיהם. כי רשעים תחילתן שלוה וסופן יסורים (בראשית רבה ס"ו, ד') שתחילת דיבורם נראה בשלוה וסופם יסורים רעים. ולזה דקדק לומר "בריש לישניה" כי אפילו הראש והתחלה שבהן שנראה טוב כי תחילתן שלוה בדק כל כך שאפילו זה לא יגע בהקדושה שלא יהיה להם שום פתחון פה ושותפות עם הקדושה.

והנה עוד אמרו שם, בנהרדעא בדקי לה במיא. כי הנה הסטרא אחרא דרכה תמיד לרדוף ולהתדבק בקדושה כאמור למעלה. וידוע מה שכתוב בזוה"ק (שמות קנ"ד.) אין יצר הרע מתרבי בגו מעוהי דבר נש אלא מגו אכילה ושתיה כי שם הרגיעה שידה שהוא תאות ההיתר וממלא בטנו כסוס כפרד. וממילא נעשה ח"ו בטן רשעים מחיצוניות גשמיות המאכל. ובתחילה נעשה הילך ולבסוף נעשה אורח ולבסוף נעשה איש כמאמר חז"ל (סוכה נ"ב:). ועל כן עם בני ישראל הטהורים שרוצים לפרוש עצמם שלא ישלוטו בם ידי זרים הם הקליפות הנזכרים, ממשיכים ידם בעת אכלם. לא מבעיא במקום שיש איזה נידנוד קצת ספק איסור אף על אחד ממאה ודאי שפורשין מצ"ט שערי היתר כדי שלא לבוא באחד משערי האיסור אלא אף באכילת ההיתר לגמרי שומרין דרך ה' שלא יטו בה ימין ושמאל מדרך המלך מלכו של עולם, רק לכיוון קיום מצוותיו ותורותיו הנעשין על ידי אכילה ושתיה בכמה פנים. או מי שזיכהו ה' לרזין דאורייתא וכוונות המבוארין בדברי האר"י ז"ל או כפי המבואר בשולחן ערוך אורח חיים סימן רל"א באופן שלא יאכל עד שימצא בו מקום לה' כאשר הארכנו בכמה מקומות באופן הנאות שיהיה בבחינת לחם פנים לפני תמיד בזה השולחן אשר לפני ה' באימה ויראה באהבה ושמחה לקרב דברי הארציות לה' שיהיה לה' הארץ ומלואה שהוא נחת רוח לפניו. ובביזוי גשמיות התאוה בלבו שיהיה נבזה בעיניו נמאס עד שלא יעשנה כי אם מה שמן ההכרח הגדול לשבירת רעבונו לקיום גופו כי יהיה חפץ באמת למשוך מתאוה גשמיות הזו שכולה הבל ותהו ומעשה בהמה. ואיך יבוא בעל שכל ויטנף עצמו בזה שהבהמה עושה כמו כן, ואיה מותר האדם מן הבהמה אם לא מה שמן ההכרח לקיום גופו שהיה רצון הבורא בזה בכדי להקריב עולם ומלואה לה'. ובזה נעשה כבחינת הקרבן ממש כמאמר חז"ל (מנחות צ"ז.) בזמן שבית המקדש היה קיים היה קרבנו מכפר עליו ועכשיו שלחנו של אדם מכפר עליו כי האכילה והקרבן שניהם אחד הן להתקרב העולם ומלואה לה' ורק באופן שיהיה תאוה הגשמיות בזויה באמת בלבו שלא יתאוה לה כלל ואדרבה ימשוך ידו ממנה ככל אשר יוכל לרוב בזיונה ומיאוסה בלבבו. ורק מה שמוכרח בהכרח גדול עושה רק על כוון הנזכר ליחד הארץ וכל אשר בה לה' שלזה היה כל כוונת עיקר הבריאה שיתקרבו הנבראים אליו אחר התרחקם מאתו. ובזה מסיר מהמאכל כל בחינת הרע כי ביזהו בלבו ואינו נהנה רק מרוחניות המאכל ומהקדושה אשר בו. ואז נאמר בו (דברים ח', י') ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך כי רוחניות המאכל מאור ה' השורה במאכל ההוא המקיימו והמעמידו על מעמדו, מוסיף בו קדושה וטהרה ועזר וסיוע לעבודת האל ומסיר מעליו בחינת פן תאכל ושבעת וגו' ורם לבבך ושכחת וגו' כי ביטל חיצוניות גשמיות המאכל הנאחז מסטרא דרע במה שביזהו בלבו באמת עד שאינו מתאוה לו ואינו חפץ בו. וכאשר אמר המגיד משרים להרב הבית יוסף פירוש הכתוב (שמות כ"ג, כ"ה) וברך את לחמך ואת מימיך והסִרֹתי מחלה מקרבך. כי כאשר ילך איש בדרכי ה' אלהיו בכל אות נפשו אז ה' מברך את לחמו ואת מימיו באור חיות הקדושה שמאכלו יוסיף בו כח לקדושה ולטהרה ולברך את ה', ומסיר את המחלה הידוע הוא בחינת היצר הרע וכת דיליה שהם חליים רעים (ונודע (עיין רבינו בחיי בראשית ד', י"ז דיבור המתחיל ואחות תובל) אשר מחלה היא אחת מד' נשים קליפיות) כי וה' יראה ללבב שאדם רוצה באמת בלבו להתרחק מתאוות הגשמיות בכל אשר יוכל לצד הבנתו מגודל המיאוס שבה כמעשה בהמה ועל כן ה' מסיר המחלה ומומו ומברך את לחמו לחם חול שיהיה לחם הפנים לפניו ברוך הוא ובזה השולחן אשר לפני ה' בבחינת הקרבן שהזכרנו. והנה נודע שבחינת התאוה למאכל ולמשתה ולכל התענוגים יצמח מיסוד המים אשר בנפש הבהמיות שבאדם כמו שכתב בשער הקדושה למורנו ה"ר חיים ויטאל ז"ל (עיין שם חלק א' שער ב') על שם שהמים מצמיחים כל מיני תענוג.

ועל כן בנהרדעא בדקי לה במיא שבדקו וחזקו ותקנו בחינת הקדושה שלא יבוא בה ערל וטמא וזר לא יקרב אליה על ידי בחינת המים שהוא יסוד תאוות כל התענוגים ששם היצר הרע וכת דיליה מתרבים. והם שמרו דרך המלך שלא ידרכו בכל בחינת התאוות כי אם ברצון מלך המלכים ככל אשר ביארנו במקומות אחרים באריכות, וקצת כאן כנזכר, בביטול ובבזיון כל תאוות האלה באמת בלב, להיותן יודעין כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק. וכאשר ילבישו עצמן בחומריות הגשמיות ח"ו יתרחקו מאור פני מלך חיים. ועל כן נשמרו היטב היטב לשמור דרך הקודש מכל טמא נפש וחזקו ואמצו בדבר ה' באות לבם ואז בירך ה' את לחמם ומימם והסיר מחלה מהם ויחדו את הקדושה לאל הקדוש שלא תאונה אליה רעה ונגע לא יקרב באהלה ויפול מצדה אלף ורבבה מימינה ואליה לא יגשו כי קודש הוא לאלהיו.

והנה אמרו חז"ל (סוטה ל"ה. והובא ברש"י פרשת שלח) כל שקר שאין בו דבר אמת בתחילתו אין מתקיים בסופו. והענין הוא על פי מה שכתב בזוה"ק (בהקדמה ב':) וזה לשונו: ק"ר אתווין דאתחזיאו על סטרא בישא אינון ובגין לאתקיימא נטלי אות שי"ן בגווייהו והוי קשר. ועל כן הנה בחינת שקר יש בה דבר אמת בתחילתה כי השי"ן אות קשוט הוא והוא התחלה לאותיות. ולזה כל שקר שאין בו דבר אמת בתחילתו מורה על היותם לבד בלתי השי"ן שבתחילתם ואינם מתקיימים כאמור. וכן בכל מקום שיש להם אחיזה ח"ו בקדושה מושכים אליהם איזה אות מן הקדושה בכדי שיהיה להם קיום כי אין קיומם כי אם ממעט הקדושה השוכן בתוכם כי אין להם חיות מצד עצמם רק מנגעי בני אדם שבעוונותינו משליכים אותיות הקדושה ביניהם ובזה הם מתקיימים והוא בחינת קרי החמור שבעוונות שאותיות קר המורים על סטרא בישא מושכים אליהם בחינת היו"ד שבקדושה ונעשה קרי ועל כן כל העוונות בכלל נקראים על שם הקרי כמאמר הכתוב (ויקרא כ"ו, כ"א) אם תלכו עמי קרי שהוא מורה על אחיזת הקליפות בהקדושה ומושכים אות הקדושה ביניהם והוא עיקר גלות השכינה שאנו מתפללים עליה בכל יום ויום שיוגאלו אותיות הקדושה מן החיצונים כנודע. ועבור כל הנזכר הנה לפי שהסט"א נרמז בבחינת השער שבאדם המושלכים לחוץ שלא יהיה להם אחיזה בקדושה ואמנם אם ח"ו נסרכים ונאחזים בקדושה על ידי העוונות אז מושכים אליהם היו"ד שבקדושה שעליה נאמר (שיר השירים א', ו') אל תראוני שאני שחרחרת. שאין בה נקודה לבנה מחמת שהיא דרגה התחתונה שבקדושה וקרובה לבחינתם ומיד כשיש להם איזה אחיזה בקדושה מושכים זאת היו"ד אליהם ונעשה משער שעיר ועל כן נקרא בכל מקום שעיר חטאת כי על ידי החטאים ועוונות בני אדם נעשה בחינת השעיר בעולם. וח"ו כשהעוונות מתגברין בעולם נאמר ושעירים ירקדו שם כי ח"ו הם מתדבקים ונסרכים כל כך בהקדושה עד שהקדושה נדחת מפניהם ממקום הזה (כי על כן נקרא הקב"ה מלך עלוב כנודע) ואז ירקדו הם ח"ו בבתי ישראל והעיר החריבה כי ח"ו דוחים הקדושה משם ומתפשטים שם בטומאתן מה שאין כן בעיר הבנויה ובית העומד לדירת ישראל וישראלים גרים שם ומרביצים שם הקדושה תמיד ערב ובוקר בכל מצוות התורה שאדם מקיים בכל עת ובכל שעה. אין כח בהם לאחוז שם וליסרך כי לא יגורך רע כתיב (תהלים ה', ה'). וכל מקום שהקדושה שם הסטרא אחרא בורח כמטחוי קשת כי אור הקדושה מסמא עיניהם שלא יזונו עיניהם ממנה.

ועל כן אמרה התורה כאן למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זובחים על פני השדה והביאום לה' אל פתח אהל מועד. כי הנה השדה לצד שהוא מקום הפנוי מדירת ישראל ולא נרבץ שם הקדושה עדיין, אם יזבחו ישראל שם קדשים, ודאי בכל כוחם ירדפו ויזמינו עצמם ח"ו ליהנות מהקדושה ההיא ולאחוז בה. וחוץ מפנימיות הדבר, גם בגשמיות יפילו במחשבת העובד שם כל מחשבות חוץ והבליהם בכדי שלא יעשה המצוה על נכון. והכל אחד, בכדי שיוכלו ליהנות מן הקדושה וכאשר השיב משה לפרעה שאמר לו לכו זבחו לאלהיכם בארץ, אמר לו הן נזבח תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו (שמות ח', כ"ט). פירוש כי הן מצרים הוא מקור כל הטומאות וקליפות החיצונים ערות הארץ. ואור הקדושה הוא לקוץ בעיניהם ומכאוב בצדיהם ותועבה גדולה להם וכאשר נזבח לעיניהם בקדושה מה שהוא תועבה ונאיצה גדולה ואיך לא יסקלונו לזרוק אבן נגף רע ומשחית במחשבת העובד בכל כוחם בכדי לבטל קצת אור הקדושה הגדולה בכדי לחטפה לידם ליהנות ממנה. ולזה הזהיר הכתוב והביאם אל פתח אהל מועד דוקא מקום מקור הקדושה אשר נתקדשה מאת ה' מקום המוסר מכל בחינות הרעים שלא ישלטו בם ידי זרים. ואפילו בירושלים עיר הקודש אסרה התורה שחיטת קדשים כי לצד היותן קדשים המקודשים לה'. מאוד מאוד יתאוו ויחפצו בחינות החיצונים ליהנות ולזרוק אבן בגן נעול במחשבה דקה מן הדקה אצל העובד. ובקדשים הכל הולך אחר העובד כמאמר חז"ל (זבחים מ"ו:). ורק באהל מועד המקודש ומוסר מכל בחינת הרע שמה יזבחו את זבחיהם. וזרק הכהן את הדם וגו' עד והקטיר החלב לריח ניחח לה' שלא יהיה במחשבת העובד רק בכדי לעשות נחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו ויעלה הקרבן כוון נכון אל הקדושה שלא יגע בה ערל וטמא. ולזה סמכה התורה לזה ואמרה ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירם אשר הם זונים אחריהם כלומר לראות לתקן ולבדוק עד מקום שידם מגעת שלא יהיה בקרבנם שום בחינת אחיזת שער שיהנו מן הקדושה ויעשה בחינת שעיר אשר הם זונים אחריהם כלומר שהסטרא אחרא וכל כת דיליה זונים ונסרכים ומתאוין ורודפין אחריהם להדבק בהם להיות להם ח"ו חלק בקרבן ה' להעשות בבחינת שעיר שיהנו מאות יו"ד הקדושה ועל כן לרוב חשקם לזה צריך להעלות הקרבן דוקא במקום הקודש המקודש מקום שאין להם שום נגיעה ואחיזה שם ואז יעלה הקרבן לריח ניחח לה' לאל המיוחד, ואור הקדושה על שחל ופתן תדרוך תרמוס כפיר ותנין ותגן על כל עמה ישראל בקדושתה להסתירם בסתר כנפיה ואז ה' לי בעוזרי ואני אראה בשונאי. וסיים הפסוק,

ואלהם תאמר איש איש וגו'. הפסוק הזה מיותר כולו כי כבר נאמר למעלה. וחז"ל (זבחים ק"ט.) דרשוהו למעלה אברים בחוץ בלא שחיטה עיין שם. ולפי דרכינו שהתורה רמזה במי שעוסק בקדשים בחוץ דהיינו מחשבה שלא לשם שמים שהוא מחשבת הגיאות והפניות עטרה להתגדל בה ואז מכח הרע הזה שיש לו כח לשוטט בעולם מפני התערבותו במצוות ה' ימצא לפעמים שישתתף עם עושי הרעה לסייע להם לעבור עבירות בפועל ממש ואז דם יחשב לאיש ההוא פירוש מה שגרם זה המתעסק בקדשים בכח רעתו, להיותו זה העובר בפועל מתחייב בנפשו על עוונותיו, זה הדם יחשב לאיש ההוא הגורם כל זה בכח הרע שעירב עם הקדושה עיין שם. ולזה אחר שאמר ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירם כנזכר למעלה שהזובח בחוץ ח"ו נאחזין שם בחינת הקליפות ח"ו המכונים על שם שעיר החטאת אמר כאן כי לא יחשבו אלו העוברים בפועל שהמה פטורים מכל וכל כיון שדמם על ראש הגורם להם ובראשו נגעו ואין להם בזה. לא כן כי ואליהם תאמר פירוש אל אלו העוברים בפועל תאמר כי איש איש וגו' אשר יעלה עלה או זבח וגו' כי יעלה עלה בחוץ על פני השדה ששם הרגיעה שידה ולילית וכל כת דילהון ושם יעלה הזבח ח"ו לבחינת השעירים והוא רומז על בחינת עבירה בפועל אשר יזבחו לשדים לא אלוה. ולזה אמר כאן לשון יעלה שהוא עיקר העבודה לא כשחיטה בחוץ הנאמר למעלה שאין זה עיקר העבודה והוא הרמז על התערבות מחשבות לא טובות בחינת הרע אבל כאן אמר שיעלה בחוץ במקום השעירים והוא רמז אל העבירה בפועל. לא יחשבו שהם יהיו פטורין על עברם פי ה' כיון שחטאתם סובב הולך על ראש שממנו יצמח הרע. כי ונכרת האיש ההוא מעמיו שהוא מתחייב בנפשו בפועל ממש כשם שעבר עבירה בפועל כי למה הלך הזרזיר אצל עורב וכו' מפני מה נדבק הרע דוקא בו משאר אנשי ישראל הכשרים אם לא מפני שהוא מינו ובו נשרש שורש פורה ראש ולענה בלבבו מאז ועל כן גם הרע הזה היה מסייע לו לעבור העבירה ועל כן שניהם מתחייבין. רק זה מתחייב כרת בפועל כשם שעבר בפועל, ועל זה סובב עוון דמו של זה שנכרת מן העולם בעזר הרע שמאתו. ותמים דעות ברוך הוא ידע במה ליפרע ממנו בכדי לנקותו ולטהרו מכל חטא ועוון להביאו לחיי עולם הבא כדבר האמור.