ויקרא 21

אמור וגו' ואמרת וגו'. ידוע מה שדרשו חז"ל (יבמות קי"ד.) לישב כפל לשון אמר ואמרת. ואפשר עוד על דרך מאמר חז"ל (בתורת כהנים והובא ברש"י ז"ל ריש פרשת אחרי מות) משל לחולה שנכנס אצלו רופא אמר לו אל תאכל צונן כו' בא אחר ואמר לו אל תאכל צונן כו' שלא תמות כדרך שמת פלוני זה זרזו יותר מן הראשון. ולזה גם כאן שבא הכתוב להזהירם במצוות המיוחדות להן שלשאר בני ישראל אין איסור בזה הזכיר להם תחילה ענין בני אהרן מה שקרה להם כאשר לא שמרו פי ה' אף שהיו גדולים מאוד יותר ממשה ואהרן (כמאמר חז"ל בתורת כהנים הובא ברש"י פרשת שמיני י', ג') עכשיו אני רואה שהם גדולים ממני וממך וכו' והיו בני אהרן ממש שזכות אבותם מסייעתם וכל זה לא הועיל להם ונתחייבו בנפשם כשנכנסו למקדש פרועי ראש או שתויי יין כמאמר חז"ל שם כי טומאת מקדש וקדשיו חמור מאוד בעיניו יתברך. ומהם יראו שאר אחיהם הכהנים הקטנים בערכם לשמור דרך ה' במצוות הללו כי נפשם בזה. ולזה אמר הכתוב תחילה אמור אל הכהנים בני אהרן. פירוש תחילה תזכיר להם ענין בני אהרן ואת אשר קרהם ואחר כך ואמרת אליהם לנפש לא יטמא וגו' ובזה תהיה האזהרה גדולה אליהם שלא ימותו כבני אהרן. (ואולי ירמוז זה במאמר חז"ל אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים. שלכאורה היה להם לומר שיזהירו גדולים את הקטנים. אכן יכוונו שהקטנים יזהרו בדבר עבור מה שקרה להגדולים. וזה להזהיר גדולים על הקטנים שיזהיר במקרה הגדולים על הקטנים שישמרו את נפשם שלא יקרה להם כמותם. והכל כי מצוות המקדש חמור בעיניו יתברך ביותר ויותר ויעניש הגדולים ומכל שכן הקטנים ח"ו) ולזה אמר לנפש לא יטמא וגו' ולא אמר למת לא יטמא וחז"ל (בתורת כהנים ריש פרשה זו) אמרו לרבות דם וכו' ולדברינו צוה להם לומר לצד גדולת קדושתם לנפש של עצמם לא יטמאו בעמיו כלומר גם בדברים שמותר לעמיו שלא הוזהרו ישראל על זה אבל הוא צריך ליזהר ביותר ויותר כי שפתי כהן ישמרו דעת גם בדברים שמותר לישראל כי ריבה בהן הכתוב מצוות יתירות כמאמר חז"ל (יבמות ה'.) כי כל דבר שיהיה יותר זך ונקי תתפוס בנקל מהכתמים ביותר ויותר וכן נפש הכהנים לפי שהם זכים ומאירים ביותר יטמאו יותר בדבר מן הדברים.

או יאמר אמר ואמרת וגו'. על פי אשר ביארנו במקום אחר מאמר רבי טרפון (ערכין ט"ז:) בדור הזה אין תוכחה אדם אומר לחבירו טול קיסם מבין עיניך אומר לו טול קורה מבין עיניך. והענין כי ידוע אשר נשיא יחטא לאשמת העם פירוש אם יחטאו העם בעבירות ואשמות ממילא יגיע זה גם לראש הדור ההוא הנשיא בעמו להיות גם הוא יחטא במעט מן המעט כי כל ישראל גוף אחד הם. ויש מהם בבחינת הראש הנקראים ראשי אלפי ישראל ויש בבחינת העינים הנקראים עיני העדה, והמוני העם הם מאברים הפחותים כמו הרגלים והעקבים וכן בכל אבר ואבר. אבל כולם גוף אחד הם ברמ"ח אברים ושס"ה גידין. ואפשר לזה אמר הכתוב (דברים ז', י"ב) והיה עקב תשמעון וגו' כלומר כשגם בחינת העקב שבישראל שהוא המדרגה התחתונה שבכולם ישמעון לדברי ה' ואז כל ישראל על צד השלימות ושמר ה' אלהיך וגו' ואהבך וברכך וגו'. כי כל עוד שאין כל ישראל על השלימות אז גם המובחרים והראשים שבישראל אינם בשלימות ואי אפשר לירד הברכה על מכונה כי אין הברכה שורה כי אם על דבר השלם. אבל כאשר והיה עקב תשמעון אז תרד הברכה בשמחה ובנחת לשיעור קומת כלל ישראל. ועל כן אמר תחילה והיה שהוא לשון שמחה כמאמר חז"ל (רבה פרשת לך מ"ב, ב') וזה הוא תכלית כל החדוות והשמחות שיתוקנו גם בחינת העקבים שבישראל שבזה תלוי כל גאולתינו ופדות נפשינו שעל כן נקרא עיקבא דמשיחא. וכאשר יתקנו העקב שבישראל תיכף יבוא משיח לגאלינו כידוע. ועל כן אמרו חז"ל (סנהדרין י"א.) ראוי היה שמואל שתשרה עליו שכינה כמשה רבינו אלא שאין הדור ראוי לכך. הראת לדעת כי עבור שמץ הדור לא היה יכול להשיג שמואל המדרגות הגבוהות כי הוא גוף אחד עם כל ישראל שעבור זה כל ישראל ערבים זה לזה לפי שהם גוף אחד. ולהיפך אמרו חז"ל (ברכות ל"ב.) במשה רבינו כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל וכו' כי כשכלל ישראל עושים הטוב ממילא יגיע זה גם לראשי הדור שיעלו במעלות רבות ונכבדות. כי הם אחד ממש. ועל כן לך ראה מהפתיות ושטות הגדול שעושים בני אדם שרודפים להנקם מחבריהם ולעשות בהם דין במכות ועונשים או בהפסד ממונם אם עשה לו חבירו איזה רעה לפי הוכחתו ואומדן דעתו. ואיך לא יתן דעתו כי את עצמו הוא מכה לא חבירו כיון שכל ישראל גוף אחד הוא. וכשחבירו יוכה גם לו יגיע הכאב. ואם לא עכשיו, יגיע לו אחר זמן כיון שאחד הם. מי ראה אשר אם יקרה שיד האדם יכה אותו על ראשו או על רגלו בשוגג או במזיד וירצה האיש הזה להנקם מיד הזה להכותה מכה רבה על אשר הכתה אותו. הלא ודאי אין סכל בעולם אשר יעשה זאת. והן רבים עתה העושים זאת לחבריהם שהם גוף אחד ממש רק שזה יד וזה רגל וכדומה ומיסרים אותם ביסורים ולחכמים בעיניהם יחשבו, הכל כידוע.

And to understand the might of God here by way of a parable: A thorn penetrated very deep into the hand of a man's young son, and he knows that if the thorn remains in his hand, a great pain will spread from there and no medication will be effective afterward. So he wants to remove it from there but is unable to do so without piercing deep and with great strength, since it is very difficult for him to remove it. What does he do? He takes a sharp and pointy knife and cuts into the hand of his son with great might and cruelty. So the infant yells out, and his voice reaches the heavens. But he pays no attention and cuts deeply until the place that he is able to reach and takes out the thorn from his son's hand. And behold the heart of everyone who understands will understand how very great the pain and the consternation is for the father at the time that he cuts his son's hand, as it is truly hard for him to endure it. However, out of his great love for his son, he turns his heart into a heart of stone and becomes cruel to his beloved son; he girds himself with great might and suppresses his mercy and kindness towards his son. So he does not hear the voice of his crying out and does what he needs to because of his love for his son. It is exactly like this when the Jewish people sinned with great and severe sins: Then thorns and brambles from all the aspects of the husks and the external forces penetrated their spirits in such a way that if He would leave them there, God forbid, their pain would spread more and more, and there would, God forbid, not be any getting up after their fall. And that is why He sent enemies against them, to afflict them with all types of afflictions and to weaken their strength with all types of punishments — with pestilence, the sword, famine, captivity, and destruction — to the point that it reaches the neck. So that, in this way, the thorns and brambles around them will be removed from them and they will, God willing, get up at the end of days. And the greatness of the very great pain and duress, as it were, to Him, blessed be He, from the troubles of the Jewish people with all of this is certainly beyond belief and is beyond being recounted in a book written by a man with ink. And this is like their statement, may their memory be blessed (Sanhedrin 46a:15), "When a man suffers, what does the divine presence say? 'I am distressed about My head'"; and like its stating, In all their troubles He was troubled, etc. (Isaiah 63:9), as it were. And [this is the case,] particularly when His great name was profaned by the enemies with the destruction of the temple, when they said, Where is their God, the rock on which they relied for shelter (Deuteronomy 32:37), whereas it was certainly in God's power to wipe them out in an instant. However, His love for the Jewish people had become so great, to the point that He suppressed His mercy with very very great might in seeing what the nations did to His children and to tolerate all of the curses and blasphemies and remain still towards them. But all of it is in order that good will come from this to the Jewish people.

ונחזור לענין. כי אם יחטאו המוני העם יגיע מזה לראש הדור גם כן. ואך להם יקרה זה הדבר במעשה בפועל ממש שיבואו לידי עבירה ויגיע מזה לראש הדור בדקה מן הדקה במחשבה קלה שיחטא בזה. וכן הוא גם כן להיפך כשיהיה ההתחלה מראש הדור והוא יחטא בדבר קל במחשבתו יגיע מזה להמוני העם לבוא על ידי זה לידי עבירה בפועל רחמנא ליצלן כי הם לפי ערכם ועבות גופם יתעבה אצלם העבירה להעשות ממחשבה מעשה כנודע. ועל כן הראש הדור המוכיח אומר לאיש המוני טול קיסם מבין עיניך פירוש שזה הקיסם שהוא העבירה קלה שבאתי לידה במחשבה קלה זה הוא מבין עיניך שעל ידך באתה זאת לידי מעוברך בפועל ואנכי מידי מעשה יצאתי מידי הרהור לא יצאתי. והוא משיב טול קורה וכו' פירוש זה הקורה העוון הגדול שבאתי לידה לעבור בפועל זה הוא מבין עיניך שאתה עברת במחשבה ובאת אצלי בפועל. והנה נודע שכהן רומז אל העובד שהוא העובד עבודת ה' ביותר מהמוני עם ישראל כמאמר הכתוב (מלאכי ב', ז') שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו וגו' וכן באמת נשמת כהני ישראל הם יותר גבוהים מנשמת פשוטי ישראל כל אחד לפי ערכו.

וזה שאמר הכתוב תחילה אמר אל הכהנים בני אהרן פירוש הן הכהנים העובדים בבית המקדש משבט לוי והן כהני ה' מישראל שעובדים את ה' בבחינת הכהן לעבוד ולמשא אמור להם לעצמם שיזהרו בשמירת מצוות ה'. עוד ואמרת להם לנפש לא יטמא בעמיו. כלומר עוד צריכים להוסיף שמירה על שמירה שלא יטמאו נפשות ישראל בעמיו הפחותים. כי כשהם יבואו לידי חטא קל דקה מן הדקה ח"ו יגיע מזה לטמא נפש ישראל במעשה בפועל ועל כן בכפילא אמור להם ליזהר בשמירת מצוות ה'. אחת מצד עצמם שלא יחללו קדושתן והשנית שלא יטמאו בעמם נפשות ישראל הפחותים. ולזה אמר לנפש כי כהני ה' וראשי הדור הם אשר ישיגו לבחינת הנשמה שהוא מדריגה היותר גבוה. אבל המוני עם הפשוטים שורשם בבחינת נפש לבד ועל כן לנפש לא יטמא כי זה העלול לחטוא במעשה כי נפש הוא בעשיה וכשלא יזהרו היטב הדק יסאבו נפש מישראל. ועל כן אמרו חז"ל להזהיר גדולים על הקטנים שהגדולים יזהרו עבור הקטנים שלא יגיע להם פגם מחמתם ח"ו.

לא יטמא בעל בעמיו וגו'. מקרא זה אין לו פירוש לפי פשוטו. ומה שנראה בביאורו. כי הנה ביארנו פירוש הכתוב (ירמיה ב', י"א) ועמי המיר כבודו בלוא יועיל על דרך מאמר חז"ל (יומא ס"ט:) למה נקראין אנשי כנסת הגדולה שהחזירו העטרה ליושנה משה אמר האל הגדול הגבור וגו' אתא ירמיה ואמר נכרים מרקדין בהיכלו איה נוראותיו לא אמר נורא אתא דניאל אמר נכרים משתעבדין בבניו איה גבורותיו לא אמר גבור אתו אינהו ואמרו אדרבה זו היא גבורת גבורתיו שכובש את כעסו שנותן ארך אפים לרשעים ואלו הן נוראותיו שאלמלא מוראו של הקב"ה היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות עד כאן.

ולהבין גבורת ה' בזה הוא על דרך משל לאדם שנתחב קוץ ביד בנו הקטן ויודע אשר אם ישאר הקוץ בתחיבה בידו יתפשט לו מזה כאב גדול ולא יועיל לו אחר כך שום רפואה ורוצה להוציאו משם אבל אינו יכול כי נתחב בעומק ובחוזק רב שקשה לו מאוד להוציאו. מה הוא עושה נוטל סכין חד וחריף וחותך ביד בנו בגבורה ואכזריות גדול. והתינוק צועק וקולו הולך עד לשמים. אבל הוא אינו משגיח וחותך בעומק עד מקום שידו מגעת ונוטל הקוץ מיד בנו. והנה לב כל מבין יבין ויודע מה רב גודל הצער ועיגום נפש שיש לאביו בעת חתיכת יד בנו שממש קשה לו לסובלו. אבל לגודל אהבת בנו משים לבו כלב האבן ומתאכזר על בנו החביב עליו ומתאזר בגבורה גדולה וכובש רחמנותו וחסדו על בנו ואינו שומע לקול צעקתו ועושה את שלו בשביל אהבתו לבנו. כן ממש כאשר חטאו ישראל בעבירות הגדולות החמורות. אז נתחב בנפשותם קוצים ודרדרים מכל בחינות הקליפות והחיצונים באופן שח"ו אם היה מניחם כך היה מתפשט כאבם עוד יותר ויותר ולא היה ח"ו תקומה למפלתן. ועל כן שלח עליהם אויבים לייסרם בכל מיני יסורים ולהכשיל כוחם בכל מיני פורעניות בדבר וחרב ורעב ושבי ומשחית אשר עד צואר הגיע שעל ידי זה יוסר מהם הקוצים והדרדרים אשר סביבותיהם ויהיה להם תקומה אם ירצה ה' בסוף הימים. והנה ודאי אשר לא יאומן כי יסופר ולא יעריכנה האדם על הספר בדיו. רב גודל הצער והלחץ כביכול ברוך הוא שהגיע אליו מצרתן של ישראל בכל זה. וכמאמרם ז"ל (סנהדרין מ"ו.) בשעה שהאדם מצטער שכינה מה אומרת קלני מראשי וכו' ואמרו (ישעיה ס"ג, ט') בכל צרתם לו צר כביכול כו' וביותר חילול שמו הגדול מה שחיללו אויבים בחורבן הבית שאמרו (דברים ל"ב, ל"ז) אי אלהימו צור חסיו בו. ובודאי ביד הקב"ה לכלותם כרגע. ואך כל כך גדלה אצלו אהבת ישראל עד שכבש רחמיו בגבורה גדולה מאוד מאוד לראות בכל מה שהעמים עושים לבניו. ולסבול כל החירופים והגידופים ולשתוק להם. והכל בשביל שיבוא טובה מזה לישראל.

וזה שאמרו הן הן גבורותיו כי גבורה גדולה הוא עד אין שיעור לסבול כל כך ולראות אשר חרפהו אויבים בבית מקדשו ושוחטים את בניו לעיניו כביכול ועושים להם כל מיני פורעניות שבעולם ולשתוק עד עת קץ. ועל כן עתה זה כבוד הקב"ה וגדולתו במה שכובש רחמיו כל כך ולראות בצער בניו, מה שתמיד כבוד הקב"ה הוא להנחיל לבניו כל טוב וברכה והם יברכוהו וישבחוהו על זה. ולזה אמר הכתוב ועמי המיר כבודו בלוא יועיל שהחליפו שיהיה כבודו במה שאין אני מועילם, וכובש את רחמי לראות בצערם ולשתוק ועבור בחינה הזו נקרא הקב"ה בעל גבורה. כלומר שהוא בעליו של הגבורה שיכול לכבוש גבורתו עם שהיה הדין נותן לכלות כעסו על זה ועכו"ם מקרקרים בהיכלו ועושים לבניו כך אבל הוא כובש גבורתו כי יודע שבזה יהיה טובה לישראל. וכן על דרך זה נקרא הקב"ה בעל חסד. שהוא בעליו של החסד לכבוש חסדו במקום המצטרך אף שהדין היה נותן להיטיב לזה ולעשות עמו חסד. אך שהקב"ה מביט לסוף דבר בקדמותו. ויודע שכשיהיה לזה עושר ובנים רבים ימרוד בו ומרה תהיה לו באחרונה. אז כובש חסדו שלא להופיע עליו באור טובו. או שיודע שכאשר לא יתן לו הטובה והחסד הלז יהיה לו באחרונה טובות גדולות ונפלאות. בעולם הזה או בעולם הבא, כעין יסורין של אהבה שאמרו חז"ל (ברכות ה'.) ופירש רש"י שם וזה לשונו: הקב"ה מייסרו בעולם הזה בלי שום עוון כדי להרבות שכרו בעולם הבא וכן בכל המדות שהקב"ה נקרא בעל מדה הזו שמדה הזו בידו להיות נותנת בעת שירצה ולכובשה תחת ידו כאשר ירצה. וכשאדם יודע זאת בבירור. אז הוא מאמין באמונה גמורה בהשגחת הבורא יתברך וביכולתו כי הוא המשגיח וצופה ומביט לכל דרכי בני אדם ועיניו פקוחות על כל מעללי איש. והוא כל יכול לעשות כחפצו ורצונו כל מה שירצה. ומה שרואה בעיניו לפעמים כדברים הסותרים את זה. כי הנה אלה הרשעים שלוי עולם השגו חיל וצדיקי ה' ויראיו יושבים במצור ובמצוק. או שרואה אחד שגזל סאה חיטין וזרעה והולידה והצמיחה ועשתה פרי. ואחד עלה בציווי אביו לקחת גוזלות מהקן ושלח את האם והבנים לקח וחזר מהקן ונפל מהסולם ומת או נשברה רגלו וכדומה. ח"ו לא בשביל זה יאמר כי נסתרה דרכם מה' ועברה משפטם מלפניו. כי יודע ומאמין שבודאי בהשגחה נפלאה כל זה והצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה וגו' (דברים ל"ב, ד') ומה שנעשה בזה הוא לפי שנקרא כביכול בעל חסד ובעל גבורה שכובש חסדו וגבורתו במקום הצריך לו. אף שהיה צריך במקום הזה להעשות חסד או גבורה הוא כובשו תחת ידו בשביל שיהיה על ידי זה טובת אמת לאיש הזה לאחר זמן. וזה שאמר הכתוב (תהלים קמ"ז, כ') מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום. כי הודיע משפטיו לישראל אשר הוא בעל משפט ולפעמים כובש המשפט תחת ידו. ועל כן אף שרואין שעכו"ם מקרקרין בהיכלו מוסיפין עוד להרבות שבחו בזה לומר הן הן גבורותיו. ולא כן העכו"ם שאינם יודעין ומאמינים בזה וכשרואין שמשתעבדין בבניו ועושים להם כרצונם אומרים אי אלהימו צור חסיו בו. ומסירין השגחתו יתברך ויכולתו כביכול לומר בואו ונעשה עמו מלחמה. ועל כן ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם אמרו חז"ל (גיטין פ"ח:) לפניהם ולא לפני עכו"ם כי לישראל הודיע הקב"ה דרכי משפטיו יתברך שלפעמים כובש מדותיו כביכול כאילו אין בו מדה הזו. ועל כן לא יאמר יעקב וידבר ישראל נסתרה דרכי מה' ומאלהי משפטי יעבור (על פי ישעיה מ', כ"ז), כי יודע שהן הן גבורותיו אבל לגויים הנה כתיב (איוב י"ב, כ"ג-כ"ד) משגיא לגוים ויאבדם וגו' מסיר לב ראשי עם הארץ ויתעם בתהו לא דרך. ולא הודיעם זאת, והם עבור זה פוקרים ומכחישים אמונתו והשגחתו יתברך. על כן נאמר לעתיד (ירמיה ט"ז, כ"א) לכן הנני מודיעם בפעם הזאת אודיעם את ידי ואת גבורתי וגו' פירוש שאז אודיעם שמה ששתקתי להם עד הנה לפי שהן הן גבורותיו ולא ח"ו מקוצר ידו או מקוצר השגחתו. ולא כן עמו ישראל כי הם גם עתה כבוד מלכותך יאמרו וגבורתך ידברו אף שרואין את עצמם בגלות אומרין הן הן גבורותיו. ועל כן אנו מבקשים להודיע לבני האדם גבורותיו. כי האדם נקראים אומות העולם כמו שאיתא בתוספות (בבא קמא ל"ח.) שגם אומות העולם יכירו וידעו בגבורתך הגדולה כאשר תעשה בהם משפט חרוץ לעין כל. ואז דיע ישימו כל בריותיו וידעו כי גדלו גבורותיו ולא ישראל לבד.

ולזה יאמר הכתוב כאן לא יטמא בעל בעמיו להחלו. פירוש שח"ו לא יטמא בחינת בעל, בעמו ישראל להחלו על ידי זה שכאשר יראו הנהגתו יתברך בבחינת הבעל ואדון לכבוש המדות תחת ידו, יחללו שמו ח"ו לומר כי הסתרת פנים יש בדבר, וידוע מאמרם ז"ל (עיין ילקוט חלק א' תתקמ"א) קשה הסתרת פנים יותר ממאה קללות חסר שתים. כי כל זמן שאדם מאמין שהכל הוא בהשגחה מאתו יתברך לטוב לו, אז רואה תמיד להיטיב מעשיו ביותר ויותר, וממילא בודאי כן יהיה לו לטוב, אחרי אשר יעברו ימי הרעה אשר נקצבו בדעתו של תמים דעות ברוך הוא. אבל ח"ו כשיצא מגדר האמונה לכפור בהשגחה וביכלתו כביכול חלילה אז ודאי אוי לו כל ימי חייו חלילה. ועל כן לא יטמא בעל בעמיו עמו ישראל להחלו ח"ו על ידי בחינת הבעל. רק אדרבה יאמינו כי הוא בעל חסד האמיתי ובעל גבורות. וכל המדות ברצונו יתברך הם לפעול בהם או לכובשם תחת ידו. והכל באמת לטובת אוהביו עמו ישראל כפי שיקול תמים דעות ברוך הוא שאין כל בריה יכולה לדעת אפס קצהו מדעתו והנהגתו ברוך הוא בעולמו שברא ברחמיו וברוב חסדיו.

או ירמוז הכתוב על שני מיני אהבות הנודעים למשכיל. כי יש אשר יאהב דבר מדברים שבעולם בלבבו ונפשו עד אשר יכלה נפשו ורוחו ונשמתו לדבר ההוא. וכאשר לא ישיג הדבר הזה. ירדוף ויבקש אחריו יום יום ויחלה נפשו עבורו כי עגמה נפשו מאוד מאוד לזה. וכאשר ישיג הדבר ההוא אז לרוב אהבתו בו יבוטל ממציאות ממש שמחשבתו וכל כוחי גופו ואבריו מצומדים ומקושרים בתאוה ואהבה ההיא עד אשר לא יפנה לבבו כלל לדברים אחרים ואף אם ילחש לו אחד באזנו דבר מה לא ישמע כלל כי נתבטל ממציאותו בדבר הזה. כמו אחד הטרוד בחשבון הון רב אשר לרוב אהבתו בו וטרדתו אינו שומע כלום מדברים אחרים אף אם יעמדו כל מיני כלי זמר שבעולם וכדומה בשארי האהבות. והאהבה השניה הוא שיאהב הדבר הזה אבל לא כל כך בכליון נפש כמו הראשונה, רק אם מזדמן לו זה הדבר והנה הוא לפניו עושהו באהבת נפשו אבל לא שיחלה עבורו עד השיגו להיות בטל במציאות בעת עשיותו.

והנה ענין זה בקדושה הוא, כי יש אשר יאהב לבוראו אהבת אמת אהבה חזקה בוערת ברשפי אש שלהבת י"ה עד אשר אש ממש תוקד בקרבו יומם ולילה לדרוש ולחקור ולבקש כל האופנים והתחבולות איך לעבוד אותו ולעשות לו נחת רוח ולאהבה אותו ולירא ממנו. וקודם כל מצוה ומצוה נפשו משתוקקת ובוערת לומר מתי יגיע לידי מצוה זו ואקיימנה, ויום לשנה נחשב אצלו טרם הגיע עת וזמן המצוה, כמו מצות סוכה ואתרוג וכדומה, משתוקק אליה הרבה ימים טרם בואם בחולת אהבה לומר מתי יגיעו ימים האדירים לקיים מצות בוראי לעשות נחת רוח לפניו. וכל הימים שקודם להם תוחלת ממושכה הוא לו ובבוקר יאמר מי יתן ערב וגו' כמו אחד שמצפה על הון רב לזמן ידוע, אשר קודם הגיע זמנו נפשו בוחלת ובוערת מצפת ומשתוקקת מתי יגיע הזמן הזה להגיע אל הון יקר הזה. ויותר מזה נמצא באהבת הבורא כידוע כי זה נלקח מאמיתת מדת האהבה עליונה אשר כל חפצי עולם הזה ומחמדיו ומטעמותיו ותענוגיו לא ישוה אף על אחת מני אלף אלפי אלפים וכו' למי שזכה לטעום בנפשו תשוקה זו אף רגע אחת מכל ימי חייו. ומכל שכן בעת עשותו המצוה ודאי אשר יתבטלו אז כל אבריו וגידיו וחושיו וכוחותיו כי כולם קשורים ומצומדים ונכלים באהבה ותשוקה הזו עד אשר לא ישמע אז כלל לדברים אחרים בשום אופן אף לקול שירים ושירות כי כלה כל חייו לאהבה הזו. ואלו היה יכול היה מנענע באתרוג הזה כל היום וכל הלילה לאש אהבתו אל המצוה. ופשיטא שלא יעצרנו קור וחום מלישן בסוכה, וכדומה בכל המצוות. ומעת קומו בבוקר נפשו מתגעגעת ומתאוות ומצפה לעת התפילה לקיים כמה מצוות התלוין בה ציצית ותפילין וקריאת שמע ותפילה וקידוש שמו וכו'. כמו אדם התאב מאוד לאכול אף שיודע בודאי שלאחר זמן מה יהיה לו מה לאכול, מכל מקום מתאוה ומצפה מתי יגיע הזמן, כי יכאב לבו עד מלאת רצונו באכילתו. ופשיטא שכן צריך להיות במצוות ותפילה שיכאב לבו ויתאוה וישתוקק לזמנה לדבק אז בקונו ולגרום לו נחת רוח בעבודה. ופשיטא בעת התפילה שמגיע מרוב האהבה לביטול המציאות שמתבטלים כל אבריו וחושיו וכל כוחיו. וכמו שכתוב בשולחן ערוך אורח חיים סימן צ"ח סעיף א' וזה לשונו: המתפלל צריך שיכוון כו' ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפילתו וכו' וכך היו עושים חבירים^*בשולחן ערוך דידן חסידים כתיב. ואנשי מעשה שהיו מתבודדים ומכוונים בתפילתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות כח השכלי עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה כו' עד כאן לשונו. ואהבה הזו מרומזת במדת החכמה העליונה שהוא כח מה כלומר כל כוחותיו נעשין אז בבחינת מה שאינם נרגשין לו כלל אם הוא במציאות או לא וזה היא אהבת אמת.

ולעומת זה בקליפה בעוונותינו הרבים הוא בכל תאוות עולם הזה באכילה ושתיה ומשגל וחמדת ממון או כבוד ואהבת השררה. כי האדם אשר ישקע בהן ולא יזהר לזבוח יצרו לכבוש תאותו קצת במעט מעט יבוא לתאוה כזו עד אשר יכלה נפשו ולבו לתאותו, וח"ו לא יהיה לו עוד לבו ברשותו להטותה לאשר יחפוץ כי יתחזק כל כך כח התאוות בלבבו עד אשר יצמא נפשו עליהם אף שלא בפניהם ותבער אש בלבבו אליהם לדורשם ולבקשם באשר ימצא. ובפרט בעוונותינו הרבים בתאות נשים שהממלא תאותו בהתר יגדל אש המדורה בקרבו עד אשר אם לא ימצא בהיתר יבקש באיסור. ויחלה חולת אהבה לתאוה ההיא. ויהיה חקוקה על לבו בשכבו ובקומו ובלכתו בדרך ולא יזיז מחשבתו ממנה. ומכל שכן בעת עשותה שיעשנה בביטול המציאות ממש. שיקשר ויצמד עם כל חושיו ואבריו וכוחותיו בדביקות האהבה. וכן באכילה ובממון ושארי תאוות כאשר שמענו וראינו מרשעי ארץ רחמנא ליצלן והכל כי לא שמרו ברית האלהים בתאות ההיתר לכבוש יצרם תחת ידם שלא למלא תאותו בכל מכל כל. ומזה נתחזקה התאוה כל כך עד שח"ו אין לבו ברשותו כמאמר חז"ל (בראשית רבה ל"ד, י') הרשעים הן ברשות לבם. ולא יעלה לו על מחשבתו שום מחשבה טובה בעת עוסקו בתאותו רק להתקשר בחבלי עבותות האהבה לתאותו ולא יותר.

ותדעו אחיי ורעיי כי הנה אלה הרשעים ושלוי עולם הבוערים בלבבם לכל מיני התאוות ועבירות רעות בחמדה עזה וחזקה אילו היו רוצים להכנס לקדושה היו יכולין להכנס ממש כמו כן שיחשק ויתלהב ויתאוה ויחפוץ בלהבי יקודי אש לאהבת ה' ותורתו ומצוותיו. כי את זה לעומת זה וגו'. וכפי אשר נראה כוחו בקליפה מהתאוה המופלגה והחמדה עזה. כן היה כוחו בקדושה לאהבת ה' מה שאדם אחר שלא נברא בכח הזה להיות אהבה עזה תקוע בלבבו לדבר מן הדברים לא היה יכול להגיע כלל למדריגה עליונה כזו. ועל זה אמר ריש לקיש (בבא מציעא פ"ד.) התם רבי קרו לי הכא רבי קרו לי כי הוא לפי מדרגתו בכל מקום אשר פנה והביט, היה גדול ונפלא בערכו. ובעת היותו בליסטים היה רב וגדול בבחינתם, וכשנכנס תחת כנפי השכינה נעשה רב וגדול מאוד אף נגד חכמים אחרים כמאמר חז"ל (יומא ט':) ורבה בר בר חנה מי משתעי בהדיה ריש לקיש והלא רבי אליעזר מרא דארעא דישראל הוי ולא הוי משתעי ריש לקיש בהדיה. עתה ראה והבט מה שיוכל להעשות מרשעי ישראל. וכל אדם בערכו כפי ערך תאותו בתאות וחמדת עולם הזה, כן לעומתו היה יכול ליכנס בקדושה להתאוות לחמוד לבוראו כזה וכזה ויותר לפי שזה היא אהבת אמת. ותאות עולם הזה הוא רק טיפה מן הטיפה שנפלה מאהבת האמת לאהבת עולם הזה בכדי להיות הבחירה ביד האדם ולבררה מתוכה כאשר כתבנו כמה פעמים. ונחזור אל הענין כי נמצא אהבה החזקה בכל הדברים הן בקדושה והן בקליפה. ויש אהבה החלושה אשר לא יכלה נפשו בביטול המציאות באהבתו רק יאהב הדבר באהבה גמורה ולא בכליון נפשו הן באהבת הבורא והן באהבת דברי עולם הזה. והנה מי שנקרא בעל צדקה או בעל חסד וכדומה, מורה על היותו בבחינה זו בשלימות רב ובחוזק בכליון נפשו. כי ודאי כל אחד מישראל אוהב צדקה וחסד הוא במעט אם יקרה לו בנקל. ולא יקרא לו שם בעל צדקה וחסד רק אם הוא אוהבו ביותר מדאי ועוסק בה תמיד ונותן נפשו על מדה הזו לזה יקרא בשלימות בעל מדה הזו כי הגדיל המדה הזו בקרבו עד היותו בעל ואדון לה שהיא בידו, והוא אוהבה אהבה רבה ועזה ולא יזיז ממנה כל עיקר, וכל החושים ודברים אחרים בטלין ומבוטלין נגד מדה הזו בקרבו. וכן בכל המדות הן לטובה הן לרעה מי שנתחזקה בו איזה מדה, יקרא בעל מדה ההוא. גם בעל הוא לשון חוזק שמורה על התחזקות מדה זו בקרבו.

ולזה ירמוז הכתוב לא יטמא בעל בעמיו להחלו. שלא יטמא בחינת הבעל בעם ישראל להחלו להתחזק ח"ו בתאוות ואהבות ההפכיות הבלי עולם הזה או עוד בעבירות ואז יתחלל בחינת הבעל להקרא בעל מדות רעות. לא כן. כי אדרבה להתחזק באהבת ומדות ה' יתברך ואז יקרא לו בעל תורה ובעל מצוות כי בידו כח וגבורה לשלוט על כוחות הרעים והיצר הרע, וכל תאוות אחרים נחלשים לפניו. ואז לא יתחלל ח"ו בחינת הבעל אדרבה יתעלה למעלה ועל כן אמרו חז"ל (יבמות צ':) שדיבר הכתוב באשה כי על פי רוב עיקר התחזקות ותאוות הרעים הוא בתאות נשים שמה הרגיעה שידה ולילית וכת דילה בתאוה מרובה והתחזקות רב כמו שכתוב בסוף הלכות איסורי ביאה להרמב"ם ז"ל וזה לשונו: אין לך דבר בתורה כולה שהיא קשה לרוב העם לפרוש אלא מן העריות והביאות האסורות כו' ואין אתה מוצא קהל בכל זמן וזמן שאין בהן פרוצין בעריות וביאות אסורות. ועיין במה שכתב הרד"ק ז"ל בשם אביו בפסוק (תהלים נ"א, ז') הן בעוון חוללתי וגו' וזה לשונו: ואמר כי מדרך זה העוון שעשיתי נבראתי כו' כאדם שזורע גרעינים מרים האילן והפרי מרים בטבע וכל הדברים ילכו אחר תולדותם והאדם נעשה מטפת זרע וכו' ואף על פי שיש בזה מותר ואיסור כו' וכל חטא אחר אינו מוטבע באדם כו' והאדם הצדיק המושל בתאותו בזה אם יתקפהו יצרו, דבר גדול הוא יותר מאשר ימשול ברוחו מלעבור עבירה אחרת כו'. על כן ביותר הזהיר הכתוב במקום הזה שלא יטמא בחינת הבעל למלאות תאותו אף בהיתר בה כי אש היא עד אבדון תאכל (איוב ל"א, י"ב) ובה תחלל הנשמה מאוד מאוד. ובפרט ההרהורים הבאים מתאוה הזו שאמרו חז"ל (יומא כ"ט.) הרהורי עבירה קשין מעבירה. והעצה היותר טובה לזו היא מה שאמרו חז"ל (סוכה נ"ב:) אבר קטן יש באדם מרעיבו שבע וכו'. כי זה המרעיב אותו ופורש עצמו כאשר יוכל ובשעת מעשה נשמר שלא ימלא תאותו רק באימה ובפחד הבורא, הגם שאי אפשר שלא יהנה מכל מקום במעט מעט פרישות בשעת מעשה ופרישות אחר כך שלא להיות מצוי כתרנגול רק בעת ההכרח למאוד. והכל בפרישות דרך ארץ. אז בודאי יהיה שבע מדבר ההוא. ואז יהיה לו בנקל לכבוש כל התאוות תחת ידו כי זה הוא הראש וראשון והעיקר שבכל התאוות. ואכן עיקר אופני הנהגות במעשה הזו ביארנו במקום אחר ולא נכפיל.