בראשית 19

ויבואו וגו' ולוט ישב בשער סדום וגו'. סיפר הכתוב אנה ישב לוט בעת ההוא להגיד בזה חסדי הבורא ברוך הוא כי נודע מה שאיתא בזוה"ק (בפרשה זו ק"ד.) בשעתא דקודשא בריך הוא רחים ליה לבר נש משדר ליה דורונא ומאן איהו מסכנא בגין דיזכי ביה וכיון דזכי ביה אמשיך עליה חד חוּטא דחסד וכו' ורשים ליה בגין דכד דינא ייתי לעלמא ההוא מחבלא יזדהר ביה וכו' וחמא לההוא רשימא כדין אסתליק מניה וכו'. וכמה שנאמר (דברים י"ג, י"ח) ונתן לך רחמים ורחמך ועבור זה גילגל הקב"ה להיות לוט יושב בשער סדום בעת ההוא ואמרו חז"ל (בראשית רבה נ', ג') ישב כתיב אותו היום מנוהו שופט עליהם. וכל זה מאת ה' נסבה להתמנות שופט ודיין בכדי שישב בשער העיר כי כן דרך הדיינים לישב בשער העיר על דרך הכתוב (עמוס ה', ט"ו) והציגו בשער משפט, וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל (פרק א' מהלכות סנהדרין הלכה ג'). ועל ידי כן כאשר יבואו המלאכים לשערי העיר תיכף יצא לקראתם ויכניסם לביתו בגין למזכי על ידם מה שאין כן אם היו באין לרחובות העיר לא היה יכול להכניסם אצלו ליראת אנשי סדום.

Lot could see that the angels didn't want to do anything until he left the city.  He thought that since the decree of destruction did not fall upon him, he would be able to withhold the destruction from entering the city (of Sodom) by not leaving it. 

ועוד נראה טעם מה שהודיע הכתוב זה כי זה היה הסיבה להתגלות רשעת אנשי סדום ולמילוי סאתם בזה. כי הנה תיכף כאשר ידעו מהן נסבו על הבית ויקראו אל לוט לומר הוציאם אלינו ונדעה אותם, ואם היו לנין אז ברחוב העיר היו יכולין לומר שזה עבור כח היצר הרע והרע שהסיתם לכך אחרי שראו בעינם, ועינא ולבא תרי סרסורי דעבירה כמאמר חז"ל (ירושלמי ברכות פרק א' הלכה ה'). אבל כשלנו בבית לוט, ועל מה שאין העין רואה אין היצר הרע שולט כאומרם ז"ל (סנהדרין מ"ה.) כי אם דוקא ביודעה ומכירה כמו שאמרו בתוספות (שם). ואף על פי כן בערה תאות הרשעים ההם בכח מזג הרע אשר בלבבם מצד תאות עצמן לבוא ולצעוק איה האנשים ובזה נתגלה זדון לבם הרע, כי לא שייך לומר עליהם יתמו חטאים כי אם יתמו חוטאים וכאשר כתבנו למעלה. ובשביל זה נעשה לוט באותו היום לשר ושופט בכדי שישב בשער העיר שיתגלגלו הדברים ההם שיסורו לתוך ביתו ויראו זדון לבם הרע, ועל כן אמרו עוד מי לך פה ואמרו חז"ל (בראשית רבה נ', ה') מכאן ואילך אין לך רשות ללמד סנגוריא עליהם וכו' כי בראותך מעשיהם מעשי רשע מצד תוקף מזגם הרע לא תוכל להיות מליץ יושר עליהם וכאמור.

He, therefore, delayed a bit because he thought that the people of Sodom would repent and not be destroyed.

גם יאמר וירא לוט וגו'. מגיד הכתוב צדקת ה' שעשה עם לוט כי הנה אברהם אבינו שהיה כוחו גדול ונורא מאוד. וידוע מאמר חז"ל (סנהדרין צ"ג.) גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת שעל כן באו אליו המלאכים בדמות אנשים להראות שכוחם קטן נגדו והוא ידבר אתם כאשר ידבר איש אל רעהו ולא סירבו בו כלל כאשר ביקשם לאכול אצלו כי אין מסרבין לגדול כמאמר חז"ל (בבא מציעא פ"ז.). ולא כן כאשר הלכו לסדום להציל את לוט אמר הכתוב ויבואו שני המלאכים סדומה שבאו שמה בדמות מלאכים ממש ואף על פי כן וירא לוט שזכה לראות במלאכים מלאכי מעלה והכל על שזכר הקב"ה את אברהם ושלח ללוט אופן לזכות בו כאמור. וגם לפי שגדל לוט בביתו של אברהם ושם היה רגיל לראות במלאכים שאפילו הגר השפחה מצרית ראתה בהם בבית אדוניה על כן זכה גם הלום לראות אחרי רואה אותם. ועל כן ויקם לקראתם וישתחו אפים ארצה מגודל הפחד והאימה חרדת המלאכים, ואך אף על פי כן סבר כי הוא ממיני האנושיים, איזה נביא איש אלהים, וכאשר אמרה אשת מנוח (שופטים י"ג, ו') איש האלהים בא אלי ומראהו כמראה מלאך האלהים נורא מאוד ועל כן ביקשוהו לאכול אצלם כאומרם (שם שם, ט"ו) נעצרה נא אותך ונעשה לפניך גדי עזים. וכן סבר לוט הגם שהיו דמות מלאכים אמר אולי מנביאי ה' נורא הוא, והכל גילגל הקב"ה בגין למזכי ביה כאמור.

The angels knew that it was the opposite- the punishment wouldn't be delayed because of Lot, and that he would also be consumed by the sins of the city held him and took him out.  The reason for his salvation is because G-d took pity on him - he wasn't able to prevent the destruction, and it was enough for Lot to save himself once he left the city.

ויאמר הנה נא אדני סורו נא אל בית עבדכם ולינו וגו'. חז"ל אמרו (בראשית רבה מ"ט, ד') בתיבת סורו נא שיסורו אליו דרך עקלתון כו' ולדברינו כן יאמר הנה נא אדני פירוש הנה נא ידעתי שאתם אדני מלאכי אלהים ואיני כדאי וראוי לבקש אתכם שתלכו אלי לרמוס חצרי, אבל סורו נא מדרך הטבע ותמחלו על יקר הדרת כבודכם ולבוא אל בית עבדכם ולינו, כי דרך המלך העובר אורח נכנס ללון לבית כאשר ימצא על הדרך אף שאין בית זה ראוי לפני כבודו מכל מקום על הדרך שאין בנמצא טוב ממנו יכנס וילין בה וכן אתם סורו מכבודכם לבוא ללין לבית עבדכם.

והשכמתם והלכתם לדרככם. לכאורה לא נדע מה ענין זה לבקשתו ועיקר בקשתו היה שילינו אצלו ומה לו אם ילכו בבוקר או לא. ואמנם לצד שהיה ירא לנפשו אימת אנשי סדום שלא ירגישו שנתן פת לעוברי דרכים ובזה מצותו יהיה עבירה להמית את עצמו על ידי זה על כן אמר להם בבקר בבוקר תלכו לכם, שלא ישרפוהו אנשי העיר. גם לטובתם כי היה דרכם לענות את עוברי דרכים בכמה דברים כמאמר חז"ל (סנהדרין ק"ט.). וכאשר אמרו כאן הוציאם אלינו ונדעה אותם. על כן והשכמתם והלכתם לדרככם שלא ירגישו בכם.

או כה יאמר כי הנה ודאי דרך אשר אתם הולכים בה ודאי דרך נכונה הוא בדבר ה' שלוחי מצוה ועל כן אפשר תאמרו שתלכו עוד להלאה בלילה לדבר מצוה, ואך הנה האורח הבא לפונדק באמצע הלילה אי אפשר לו לקום כל כך בהשכמה ללכת לדרכו, וכשילין בתחילת הלילה אז בבוקר בבוקר ילך לדרכו ועל כן אמר לינו פה והשכמתם והלכתם לדרככם פירוש דרכיכם הנאה לכם לפי כבוד מעלתכם ובודאי דבר מצוה היא ואף על פי כן לינו פה ותלכו בבוקר, ויותר טוב הליכה שעה אחת בבוקר משלוש שעות בלילה.

ויאמרו לא כי ברחוב נלין. פירוש הן אמת אשר אין דעתינו כלל ללכת עוד בלילה ואך רצוננו ללין ברחוב ובזה תסיר יראתך ופחדך מאנשי העיר, וגם ראה שאין אנו מתייראין מהם וברחוב נלין וחלילה לאיש מהם לנגוע בנו ובודאי ברחוב נלין לינה שלימה עד הבוקר ולא יזיק אותנו אדם בעולם.

ויפצר בם מאוד וגו' ויבואו אל ביתו ומצות אפה ויאכלו. הגם שהמלאך שהיה אצל מנוח לא אבה לאכול אצלו כמו שאמר לו (שופטים י"ג, ט"ז) לא אוכל בלחמך, מכל מקום כאן שרצה הקב"ה לזכות אותו על ידי זה שינצל והם מלאכי רחמים היו כמאמר חז"ל (בראשית רבה נ', א'). על כן אכלו אצלו וזאת כאשר ראו טרחתו הגדולה והפצרתו. כי הן אמרו חז"ל (שם שם, ו' ועיין במתנות כהונה) שאשתו של לוט לא רצתה להניחם לבוא לתוך ביתה ולנו בצל קורה אחת משלו כמאמר הכתוב כי על כן באו בצל קורתי, ועל כן ויבואו אל ביתו בית המיוחד לו ולא לה, ויעש הוא בעצמו להם משתה ומצות אפה הכל הוא בעצמו ולא כאברהם שאשתו היתה צדקת ואמר אל שרה מהרי שלוש סאים קמח וגו' רק הוא בעצמו היה צריך לטרוח כל הטרחות ובראותם כל זאת אכלו אצלו. ועל כן כל הווין שבפסוקים האלה מנוקדים בפתח כי הכל קאי על ויאכלו מפני מה זכה שיאכלו אצלו כי ויפצר בם מאוד ויבואו אל ביתו דייקא ויעש בעצמו ומצות אפה בעצמו על כן ויאכלו. גם נראה מה שאמר המלאך למנוח לא אוכל בלחמך כי לחם נקרא דבר המחומץ ולהמלאכים אי אפשר להיות בבחינת האכילה כי אם דבר שלא יחמץ כל דהוא ועל כן גבי לוט כתיב ומצות אפה ויאכלו מה שאין כן שם אמר לא אוכל בלחמך כי כל שאור לא תקטירו ממנו וגו'.

עוד יתבאר אומרו ויפצר בם מאוד וגו'. על פי אשר כתבנו בחיבורנו סידורו של שבת (שער ד' ענף ב') בכוונת הפסוקים בפרשה זו ולא נכפיל הדברים כי אם דיבור אחד הנצרך לענינינו פה, והוא על פי מה שכתב מרן האר"י ז"ל (בליקוטי תורה כמה פעמים ובפרט בפסוק (עובדיה א', ח') והאבדתי חכמים מאדום וגו') בסוד הפסוק (בראשית כ"ה, כ"ח) ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו, ותוכן הדברים כי הנה בעשו היה נבלע כח שורש הקדושה נשמת שמעיה ואבטליון שבאו מאתו ובבוא עשו לפני אביו היה מתנכר אצלו ודיבר אתו בכח אלו הנשמות אשר היו ניצודין אתו והגביר אז כח הטוב לבד, ובם היה מדבר. ולכן אהבו אביו כי סבר אשר תוכו כברו ותמיד הולך בטוב, ובאמת לא כן היה כי היה כולו רע, רק לפעמים דיבר בכח הטוב שבו. ולזה גם כאן בבקשת אברהם אבינו על אנשי סדום אמר אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר ולכאורה מי לא ידע שאין בסדום אף צדיק אחד וכמאמר הכתוב ואנשי העיר אנשי סדום נסבו וגו' מנער ועד זקן כל העם מקצה.

ואמנם כיוון אברהם אבינו ע"ה אם ימצא בתוך העיר פירוש מובלע ומשוקע בינם דהיינו אפשר יש איזה נשמות קדושות הנמצא בתוכם שעתידין לעמוד מהם ובזכותם ינצלו גם הם וכמאמר חז"ל (שמות רבה א', כ"ט) בפסוק (שמות ב', י"ב) ויפן כה וכה וירא כי אין איש, ראה שאין תוחלת של צדיקים עומדת הימנו ולא מזרעו עד סוף כל הדורות וכו'. וכן כאן אפשר עתידין איזה צדיקים לצאת מהם וכי תמית צדיק עם רשע כלומר צדיק כזה שהוא עתה עם רשע בצוותא חדא ואם תדון כך והיה כצדיק כרשע, כי הנה במדת הטובה אמרו חז"ל שאין הקב"ה משגיח ברע העתיד לצאת מן האדם שאמר הקב"ה למלאכים אצל ישמעאל באשר הוא שם עכשיו מה הוא צדיק וכו' (בראשית רבה נ"ג, י"ד) ואם תדון גם כן כך במדת הפורענות שלא תשגיח על הטוב המאוחר העתיד לצאת ממנו רק לפי עת דהשתא נמצא והיה כצדיק כרשע שוין כשם שאין אתה משגיח בהרשע על העתיד לצאת כן לא תשגיח בצדיק על העתיד לצאת וזה לא כמדתך שמדתך להיות מדת הטוב מרובה ממדת הפורעניות ועל כן אמר לשון אולי ימצאון שם וגו' כי דבר זה נקרא מציאה כמאמר חז"ל (שם נ', י') בפסוק (תהלים פ"ט, כ"א) מצאתי את דוד עבדי היכן מצאתי אותו בסדום לצד שראה בלוט שעתיד דוד לצאת ממנו אמר מצאתיהו שם וכן אולי ימצאון שם בדרך מציאה להיות צדיק עתיד לצאת מהם ובזה לא תכלם.

ונראה שלזה נאמר ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה כלומר נזכר לטענות אברהם שאמר אולי ימצאון כאמור והקב"ה כן הבטיחו ואם אמצא פירוש אפילו בדרך מציאה אם אמצא לא אשחית ועל כן לוט שהיה חבוש אצלו נשמת דוד ע"ה בחיר ה' על כן וישלח את לוט מתוך ההפכה, ובזכות זה ניצול הוא ובנותיו כמאמר חז"ל (יבמות ע"ז.) בפסוק (לקמן ט"ו) את שתי בנותיך הנמצאות התם כתיב הנמצאות הכא כתיב מצאתי דוד עבדי וכו'.

והנה הצלת לוט לא היה אפשר כי אם על ידי זכות דורון הלז ששלח לו הקב"ה המלאכים להאכילם את לחמו. והכל היה זכות דוד, מה שראה את המלאכים מלאכי עליון, ומה שנשאו לבו להפציר בם כל כך ולטרוח כל כך עבורם, הכל היה על ידי זכות הצדיק דוד המלך ע"ה בכדי להיות צדיק מצרה נחלץ. ועל כן הנה בבוא המלאכים אליו הוציא הקב"ה ניצוץ נשמת דוד שהיה מובלע בלוט שיתגלה מעט לחוץ ואז נצצה בו שורש הטוב ועשה כל אלה להפציר למלאכים ולהטריח עבורם.

וזה מאמר הכתוב ויפצר בם מאד ב"ם ראשי תיבות ב'זכות מ'ה כלומר מאין זכה לוט לזה לראות המלאכים ולהפציר בם, ואמר מאד כי מא"ד הוא ראשי תיבות מ'צאתי א'ת ד'וד כי לצד שמצא שם הקב"ה את דוד גילגל כל זה שיראם לוט ויפצר בם. וגם יאמר ויפצר בם כלומר מי היה המפציר וכי לוט היה צדיק להפציר לאורחים עד בוש שיאכלו. ואמר מא"ד, מ'צאתי א'ת ד'וד כי אז הוציא הקב"ה קצת ניצוץ שורש דוד וניצוץ הזה הוא היה המפציר במלאכים, וכח הניצוץ הזה נתגבר אז בלוט להיות הוא המדבר והמקיים בביתו. ולזה אמר הכתוב ויבואו אל ביתו ולא כיוון על ביתו של לוט כי אם על ביתו של דוד הנאמר לו מאת אלהים (מלכים-א י"א, ל"ח) ובניתי לך בית נכון וגו' זה עיקר בחינת דוד לבוא הביתה כיעקב שקראו בית כאומרם (פסחים פ"ח.) ונודע לחכמי לב. וזה היה עיקר ביאתם שבאו אל ביתו של דוד להבין אשר צריך לצאת דוד מכאן לבנות לו בית נאמן וכל כך תגדל זכותו לעשות לו כשם הגדולים אשר בארץ להכין לו בית המלכות עד עולם. ולזה ויסורו אליו פירוש אל הניצוץ הקדוש הזה ויעש להם משתה. פירוש גם כן, הניצוץ הזה שבער אז בלוט ומצות אפה ועל כן ויאכלו. ולולי זה ודאי לא היו המלאכים נהנין מסעודתו כי הנה בביתו של אברהם אכלו להנות מחסד אל, אחד מרגלי המרכבה. אבל להנות מלוט מי התיר להם אם לא שאכלו גם כאן מחסדי דוד הנאמנים, רגל רביעי שבמרכבה וכאמור.

טרם ישכבו ואנשי העיר אנשי סדום וגו'. כפל לומר ואנשי העיר אנשי סדום כי אנשי העיר יקרא הקרואי עדה שבעיר אנשי השם אשר העיר מתנהג על ידם. שנשיאי העיר שופטיו ושוטריו הם נקראים על שם העיר, שאף בעירם נקראים שופטי העיר. וגם שאר אנשים שאינם מיוחדים להקרא על שם העיר, רק סתם אנשי סדום כולם נסבו על הבית, כלומר שופטיהם ושוטריהם ונשיאי העיר וגם אלו הנקראים נטורי קרתא כולם נקבצו יחד ונאספו, כאילו יקרה איזה מעשה רע בעיר שכולם יאספו לראות בשל מי הרעה הזאת, כן כאן כולם נאספו לראות מי הוא אשר מלאו לבו לתת פת לאורחים אשר לא יעשה כן במקומנו.

כל העם מקצה פירושו על דרך מאמר חז"ל (ספרי פרשת בהעלותך) בפסוק (שם י"א, א') ותאכל בקצה המחנה וגו' במוקצין שבהם לשפלות, ר' שמעון בן מנסיא אומר בקצינים שבהם ובגדולים וכו' על כן כלל הקרא לומר כל העם מקצה כלומר מקצה מזה או מזה הן הקצינים הן הקוצים באו לראות את המעשה אשר נעשה בעירם, תיפח רוחם ועצמותיהם.

ויקראו אל לוט ויאמרו לו. כפל הכתוב לספר הקריאה והאמירה ולכאורה היה די לספר ענין האמירה לבד, אכן יגיד הכתוב גודל ערמת רשעם כי בתחילה אשר באו לא פתחו פיהם באף לומר על מה זה עשית להכניס אורחים לביתך. ופתח פיהם דבר שקר לקרוא לו בקריאה של חיבה וגם לקרותו בשמו המורה על דבר החיבה כאומרם ז"ל (ויקרא רבה סוף פרשה א'). והכל מטעם כדי שימלא רצונם ויעשה כדבריהם ולא יפחוד מהם על הרעה אשר עשה להיטיב לבני אדם.

או אפשר לכך דיברו אתו טובות בנחת כי הם סברו שהוא שלח אשתו אחריהם להודיעם כי באו אנשים אליו ויעשו בהם כרצונם, וכאשר נבאר למטה. וזה מאמר הכתוב להודיע כי דברי פיהם און ומרמה, ובחלקת לשונם באו אליו בחניפות דברים ויקראו אל לוט בחיבה ובשמו ויאמרו לו אמירה רכה איה האנשים אשר באו אליך הלילה פירוש שבאו אליך בשבילך לנאוף עמהם במשכב זכור, ועל כן הוציאם גם אלינו ונדעה אותם. או יאמר אשר באו אליך הלילה כדברי הרב אלשיך לומר כי הנה באו אליך מעצמן ואין אתה חייב בדבר כי לא אתה הכנסתם. ולכך כאשר שמע דבריהם שאין תולין האשמה עליו ואין חושדין אותו בטוב כי אם ברע ומחזיקים אותו לאח וריע כמוהם. על כן,

ויצא אליהם לוט וגו'. כי גם הוא פתח פיהו באהבה ואחוה והראה להם סבר פנים יפות לומר אל נא אחי, כלומר הנה ידוע לכם אשר אח אני לכם ברמאות ואני אוהב לכל אשר אתם אוהבים אוהבי הרע ואכן בזה אל תרעו והא לכם ראיה שאחיכם אני בכל דברי הרע כי הנה נא לי שתי בנות אוציאה נא אתהן ועשו כטוב בעיניכם. רק מה שאני מבקש בעד אנשים האלו אינו מחמת שאיני מרוצה למעשיכם לא כן רק לאנשים האל לא תעשו דבר כי על כן באו בצל קורתי, לא למענם כי אם למעני לפי שהם באו עבור כן בצלי להיותם בטוחים אשר על ידי כן לא יעשו להם אנשי העיר דבר, להיותי שר ושופט בעירם. על כן תעשו זאת לכבודי כי היום יום ראשון שנתמניתי לשר ושופט ותיכף יבוזה כבודי כל כך שאין אני יכול להציל שני אנשים אשר לנו בצל קורתי. וגם יאמר כי על כן באו בצל קורתי על דרך אומרם ז"ל (בזוה"ק פרשה זו ק"ו:) שהיה על המלאכים דמות אברהם. ועל כן יאמר לוט כי הנה הוא היה לי לצל ומחסה מזרם וממטר בהצלתי מארבע מלכים אמרפל וחביריו ועל כן חלילה לי להניח לעשות לו דבר. ואפשר שגם הרשעים האלה בנפשותם כיוונו לזה במה שאמרו לו איה האנשים וגו' כלומר אפילו הוא זה שאמרו לו איה שרה אשתך הוציאם אלינו, וכאשר כתב הרב ידי משה (על המדרש) במה שאמרו האחד בא לגור אפילו אם יבוא האחד היינו אברהם הנקרא אחד היה אברהם וגו' (יחזקאל ל"ג, כ"ד) עיין שם, וכן זה אמר להם לוט שילכו להם להיותו אברהם המיוחד בעם, וכוונתו היה לטוב אולי יצייתו לדבריו. ואך המורדים הללו השיבוהו,

ויאמרו גש הלאה ויאמרו וגו'. פירוש מה שאתה אומר שאתה אלינו כאח כרע, טוב דברת. והרי שתי בנותיך נתונות אלינו ועל כן גש לכאן לא תירא כי דבר טוב דברת, ואך הרחק הלאה על דבריך האחרונים שאתה רוצה להיות מליץ על האורחים. כי האחד בא לגור כנזכר בספר ידי משה אפילו אם אברהם בעצמו היה כאן כמו כן עשינו לו. ומה שאתה אומר לפי שבאו אליך לבטוח בכחך אין כבודך שתהיה לבוז. הנה האחד בא לגור וישפוט שפוט על דרך שאמרו (בבא בתרא ט"ו:) על פסוק ויהי בימי שפוט השופטים דור ששופטיו צריכים להשפט וכו' וכן הוא בבראשית רבה (מ"ב, ג') בימי שפוט השופטים היה אחד מישראל עובד עבודה זרה והדיין מבקש לעבור עליו את הדין היה הוא בא ומלקה את הדיין אמר מה שביקש לעשות לי עשיתי לו וכו' עד אוי לו לדור ששופטיהם צריכים להשפט עד כאן. וכן אמרו אנשי סדום האחד בא לגור וישפוט, שבא לגור ונתנו לו שבט המושל לשפוט, עתה שפוט שצריך לשפוט אותו כי עובר עלינו את הדרך ורוצה להעביר את מנהגינו לבטלם. ועתה נרע לך מהם פירוש נעשה לך רעה על ידיהם, כי כן דרך השופט לקיים מנהגי העיר ולחזקם בחוזק גדול ואתה רוצה אדרבה לבטל את מנהגינו ודאי נרע לך מהם במה שאתה רוצה להצילם. וחובתך היה להיפך שתיכף אשר באו האנשים אליך להודיע לנו תיכף לעשות בהם כרצוננו, ואנו סברנו כי מה שחזרה אשתך בכל העיר לומר תנה לי מעט מלח כי יש לי אורחים כמאמר חז"ל (בבראשית רבה נ"א, ה') היה בידיעתך ובשליחותך בכדי שידעו כל אנשי העיר כי באו אנשים ויעשו בהם כרצונם כראוי לשופט העיר לחזק תקנות עירו, ועתה נשמע מדבריך שרצונך להסתיר אותם מפנינו ולא טוב אתה רוצה לעשות, ועל כן ויפצרו באיש בלוט כלומר שהסירו שם שופט מעליו רק סתם איש וגם לא קראו אותו בלשון חיבה בשמו רק באיש כלומר איש הגס המורד והפושע ויגשו לשבור הדלת לקחת האנשים בחזקה לעשות בהם תועבתם.

וישלחו האנשים את ידם וגו'. לכאורה אחר שהאנשים אשר פתח הבית הכו בסנורים ונמצא גם אם היה לוט עומד בחוץ היה יכול להציל את נפשו ולמה הביאו את לוט אליהם הביתה. ונראה כי כתב בזוה"ק כמה פעמים (ובפרט בפרשת נח ס"ג.) אשר בעת הזעם מי שהולך בחוץ יכול המשחית לחבל בו ולא כן כשיהיה סגור ומסוגר ואתכסיא מעינא ועל כן נאמר (שמות י"ב, כ"ג) ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר. כי כשלא יהיו בחוץ לא ישלוט בם המשחית, מה שאין כן אם בחוץ ימצאו. וכן אמרו חז"ל (בבא קמא ס':) דבר בעיר כנס רגליך וכו', על כן טרם הביאם המכה על האנשים אנשי סדום לקחו את לוט הביתה בכדי שלא ישלוט בו המכה כי בהדי הוצא לקי כרבא והסתירו אותו ממלאך המשחית. וגם נראה מה שאמר ואת האנשים אשר פתח הבית ולא אשר סביב הבית כי לא כולם עמדו אצל הפתח רק נסבו על הבית כאמור בכתוב, ואמנם כי הנה מלאך המשחית לא עמד אלא בפתח הבית כי על אשר ויגשו לשבור הדלת הכו בסנורים ועל כן לא עמד אלא פתח הבית ואף על פי כן הכו כולם מקטן ועד גדול, כי אחרי אשר נלקו אלו והלכו מפתח הבית באו אחרים תחתיהם ולקו גם הם ואחר כך יצאו אלו ונכנסו אחרים, והכתוב מספר בגנות סדום ועמורה אשר לא לקחו מוסר אחד מחבירו במה שראו חבריהם לוקים לא נמנעו מלהגיש לשבור הדלת אחר יציאת חבריהם משם עד שכולם הכו בסנורים מקטן ועד גדול. וזה פירוש הכתוב (תהלים ע"ג, ה') בעמל אנוש אינימו, פירוש במה שרואין עמל אנוש והיסורים שלו מכל מקום אינם לוקחין מוסר מזה ועושין מה שלבם חפץ, ועל כן אמרו חז"ל (בבראשית רבה נ', ח') מי שהתחיל בעבירה ממנו התחיל הפורעניות וכו' שלמעלה נאמר מנער ועד זקן וכאן התחיל הפורעניות מקטן ועד גדול הכל כי אלו שבאו בתחילה עמדו תחילה אצל הפתח להגיש לשבור הדלת ולכן הם נקדמו לפורעניות כאמור.

ויאמרו וגו' עוד מי לך פה הוצא מן המקום וגו'. חז"ל דרשו (שם שם, ה') עוד מי לך פה ללמד סנגוריא עליהם מאחר שהם רשעים כאלו וכו', ולדבריהם יאמר חתן ובניך ובנותיך פירוש אף על חתן ובניך ובנותיך אין לך פה לדבר טוב עליהם כיון שנסבו על הבית כל העם מקצה מנער ועד זקן הרי כולם עושי נבלה נינהו וראוי להשחיתם, ואך כל אשר לך בעיר הוצא מן המקום כי אם יהיו כאן ודאי יושחתו כאשר חבריהם כיון שכולם רעים וחטאים, ואך הם אחר שנקרא שמך עליהם הוצא מן המקום הלז וכאשר לא יהיו בכאן ינצלו גם הם בזכותך ודוקא אלו השייכים אליך ושמך נקרא עליהם ולא מי שחוץ מביתך ואינו קרוב אליך זה לא ימלט עמך.

כי משחיתים אנחנו וגו' את פני ה' וגו'. אמרו חז"ל (בראשית רבה שם שם, ט') שנענשו המלאכים על אומרם כי משחיתים אנחנו ותלו הגדולה בעצמן ואף שסיימו וישלחנו ה' לשחתה, ואך נראה שאם היו אומרים כי אנחנו משחיתים לא היו נענשין כי היה משמע שהם הנשלחים לשחת העיר מפני רוע מעלליהם, אבל כשאמרו כי משחיתים אנחנו משמע שדבר השחתה בהם תלויה ולא באחר, ולכן אף שסיימו בטוב נודע ממאמרי חז"ל אשר אפילו לר' מאיר שאמר גם תפוס לשון אחרון מכל מקום לשון ראשון בודאי, והדבר אשר יצא מפיהם אי אפשר לשנותו בשום אופן. עוד נראה שחטאתם היה כי היה להם להקדים להזכיר שם ה' קודם הזכרת עצמן והיה להם להתחיל כי גדלה צעקתם את פני ה' וישלחנו ה' לשחתה וגו' ומה שהקדימו זכירת עצמן משמו של הקב"ה נענשו.

עוד יאמרו כי משחיתים אנחנו. על דרך מאמר הכתוב (שמות כ"ג, כ') הנה אנכי שולח מלאך השמר מפניו אל תמר בו כי לא ישא לפשעכם. כי ה' כאשר הולך במחנה עושה כרצונו ומוחל לעוונות עמו בית ישראל בעת הכבשת רחמיו את כעסו ולא כן מלאכו כי אין בו אלא שליחותו וכאשר ישתלח כן יעשה, וזה אמרו כאן המלאכים כי משחיתים אנחנו פירוש שבודאי נשחיתם כי כבר ניתן זאת בידינו ואין אנו יכולים למחול על הדבר כי גדלה צעקתם וגו' וישלחנו ה' לשחתה, כלומר נתן זאת בידינו ואנו לא נשא לפשעיהם כי רק שלוחים אנחנו וחזקה שליח עושה שליחתו ובפרט לפי ראות עינינו אין ראוי לישא לפשעיהם.

גם יאמר כי משחיתים אנחנו. פירוש הנה שנינו מסכימים על הדבר לשחת כל ערי סדום ועמורה אף שרפאל היה שם שהלך להציל את לוט ומלאך של רחמים הוא אף על פי כן גם הוא הסכים לשחתם, והטעם כי גדלה צעקתם את פני ה' רצה לומר גם פני הוי"ה שם הרחמים גדלה צעקתם לפניו, כי שם הוי"ה אם הוא כסדר נקרא פנים פני ה' ומלא רחמים הוא ואף על פי כן גדלה צעקתם לפניו כי ארורים הרשעים שמהפכין מדת הרחמים למדת הדין (כמאמר חז"ל בראשית רבה ל"ג, ג') ואף פני הוי"ה הרחמים לא יוכל ללמד סנגוריא עליהם ועל כן משחיתים אנחנו ודאי בלתי שום ספק, כי אם הגזר [דין] רק מבחינת אלהים אז יוכל בלימוד סנגוריא ותפלות ובקשות להגביר הרחמים לרוגז והחסד על הדין וינצלו, ואך כאן וישלחנו ה' לשחתה בחינת הרחמים שאף הרחמים הסכים לגזר דינם ואז אין מועיל שום דבר ובזה תדע כי משחיתים אנחנו ודאי ושנינו מסכימים בדבר, אף שרפאל לא היה בדבר השחתה כי אין מלאך אחד עושה שתי שליחויות מכל מקום הסכים גם הוא על הדבר כי לגודל רשעם גם הרחמים הסכים לנקום ברשעים האלה.

ויצא לוט וגו' לוקחי בנותיו וגו' קומו צאו וגו'. הנה כתיב כאן במקרא הזה שני פסקי טעמים בתיבת אל חתניו אחד לפניהם ואחד לאחריהם. והנראה לפי אשר כתבנו שאמרו לו וכל אשר לך בעיר פירוש דוקא מי ששייך אליך וקרוב אליך את זה ואספתו אתך להוציאם מן המקום ולא מי שאינו נקרא על שמך, ועל כן הנה לוט כן עשה בחכמה ודיבר אל חתניו שיאמרו כי הם חתניו ובזה ינצלו כאשר יקראו על שמו ולכן פסיק טעמא אחר וידבר כאילו שואל מה דיבר, ואמר אל חתניו כי זו העצה דיבר להם שיחדו שמם עליו וידברו בדבריהם לומר כי חתני לוט המה ובזה ינצלו, וגם קודם לוקחי בנותיו נכתב פסיק שגם לאלו שרוצים לקחת בנותיו שהם ארוסות להם שיאמרו בלשונם כי הם לוקחי בנות לוט וכזה ידברו לוקחי בנותיו המה כדי שכולם יקראו על שמו. ועל כן באמירת המלאכים אליו כתיב ויאיצו המלאכים בלוט לאמר קום קח אשתך ואת שתי בנותיך וגו' ותיבת לאמר לכאורה אין לו פירוש ואכן כי אמרו לו אם אתה רוצה להציל את אשתך ובנותיך קרא שמך עליהם שתאמר אשתך אתה לוקח ובנותיך ובזה תוציאם מהעיר, ועל כן ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח כי לא הצילו כי אם על שם לוט וזכותו וכשפנתה עורף אליו ולא הביטה בו לומר שאין הצלתה כי אם בשבילו נעשתה גל מלח.

גם ניתן טעם על פסקי טעמים הנכתבים פה, כי ידוע אשר לוט היה מליץ על הסדומים כל הלילה, כי הוא כמוהם היה ורוצה בטובתם. ועל כן כששמע מאת המלאכים זאת שאמרו עוד מי לך פה והרשו אותו לגלות הדבר לחתניו ולוקחי בנותיו הלך הוא בערמה לטובת הסדומים ועמד בחוץ ואמר כזאת, קומו צאו מן המקום הזה כי משחית ה' את העיר, והיתה כוונתו למען שגם ישמעו רחוקים ויצאו מן העיר וינצלו. או לפי שאמר סתם בשוק, כל איש הירא את דבר ה' יאמר כי גם הוא חתן לוט, והוא יכסה הדבר בכדי שינצלו. ועל כן אמר הכתוב ויצא לוט וידבר ונפסק טעמא כי לא הלך לדבר בסתר הדבר הזאת אל חתניו, כי אם יצא לשוק וידבר שם ומשם יגיעו הדברים לאזני חתניו ובין כך וכך ישמעו הכל. ולא אמר בפעם אחת, כי אם פעם אחת דיבר בשוק זה דברים שיגיעו לאזני חתניו, ופסק דיבורו והלך לשוק אחר ואמר שם דבריו שיגיע לאוזן לוקחי בנותיו, וגם לא אמר סתם קומו צאו מן המקום רק פירש הטעם כי משחית ה' את העיר והכל בכדי להציל גם שאר אנשי סדום ועמורה. או כך יאמר לפי דרך זה ויצא לוט וידבר פירוש דיבור קשה לא באמירה הרכה כי אם בקול רם, ומה דיבר, אל חתניו כלומר מה שהיה לו לדבר אל חתניו דיבר זאת בחוץ לעין כל כי לא הרשו לו המלאכים כי אם לדבר אל חתניו. והוא, ויצא לוט וידבר בחוץ, שכוונתו היה לדבר בחוץ בריש גלי ואמר בפירוש צאו מן המקום פירוש הנה המקום גורם לזה ומי שימלט על נפשו לצאת מן המקום ינצל כי משחית ה' את העיר לבד ולא אנשים שיצאו מתוכה.

ויהי כמצחק בעיני חתניו. לכאורה היה צריך לכתוב ויהי כצחוק בעיני חתניו כיון שהם צחקו מזה, אכן לאשר כתבנו כי לוט לא דיבר הדבר בסתר לאמר אל חתניו בצינעא שינצלו על נפשם רק הכריז הדבר בשווקים וברחובות על כן סברו חתניו כי הוא לא אמר רק לצחוק בעלמא ולא על דבר אמת כי אם אמת הדבר היה לו לגלות להם בצינעא דבר גדול כזה, או אפשר שגם לוט כאשר אמר הדבר בפני אנשי סדום להיותו יודע שאינם מאמינים כדרך הרשעים הלצים שאינם מאמינים בדבר ה', גם הוא עשה עצמו כאחד מהם להיותו ירא מפניהם ודיבר דבריו בלשון צחוק, ואף על פי כן כיוון אולי ימצא הירא את דבר ה' וימלט על נפשו כנאמר, וזה אומרו ויהי כמצחק בעיני חתניו שחשבו שהוא רק מצחק ולא יכוון לאמת.

או יאמר ויהי כמצחק בעיני חתניו. שדבר זה היה לצחוק בעיניהם לומר אשר אם ימלטו מן העיר ינצלו וכי כאשר יברחו כל אנשי העיר את מי יהפוך ה' העצים ואבנים. ובודאי הרעה אשר ימצא את אנשי העיר בהיותם בתוך העיר, גם מחוץ לעיר לא ימלטו. ולכן היה הדבר הזה שאמר אליהם כמצחק מהם לומר להם דברים אשר לא כן ולכך לא הלכו עמו.

וכמו השחר עלה ויאיצו המלאכים וגו'. טעם איצות המלאכים בזה לצד שהיו שלוחי אל עליון במצותו יתברך וזריזין מקדימין למצוות על כן זרזו עצמן לעשות שליחתן, ואך אין מקדימין טפי מצפרא (כמו שאיתא ברש"י ותוספות בפסחים ד'.) מהא דכתיב (בראשית כ"ב, ג') וישכם אברהם בבוקר, ולא קודם, על כן המתינו עד עלות השחר. ואכן אברהם אבינו אדם על הארץ אינו מבין כל כך התחלת הארת השחר לידע שמתחיל אור היום ואינו יודע בבירור עתיו ורגעיו על כן הקדמה שלו אינו אלא בבוקר כשמאיר היום, אבל מלאכי עליון היודעים כל עת ורגע אימתי יום ואימתי לילה לכן וכמו השחר עלה שתיכף בעלייתו, שוה ממש עם עליית השחר הקדימו עצמן לשליחתן על כן ויאיצו בלוט בכדי להיות מן הזריזין לקיים מצות הבורא ברוך הוא. וגם אשר באבוד רשעים רנה (משלי י"א, י') ומבואר בזוה"ק (נח ס"א:) שהוא אחר שנתמלא סאתם אז רנה לפניו כשנאבדים מן העולם, על כן כאשר ידעו שחפץ ה' באבדון הרשעים האלו נזדרזו לגמור שליחותן ורצו לעשות רצון קונם בזריזות היותר אפשרי להיות לגילה ורנה לפניו ואין מקדימין טפי מצפרא וכאמור.

ויתמהמה ויחזיקו האנשים בידו וגו' בחמלת ה' וגו'. טעם למה שרצה להתמהמה הוא לצד שראה שאינם חפצים לעשות דבר עד אשר יצא מן העיר, סבר בדעתו כיון שעליו לא נגזרה הגזירה הוא יעכב את הפורעניות מלבא העיר כשיהיה בתוכה ולא יצא ממנה, ועל כן התעכב מעט כי אולי ברגע הזה ישובו אנשי סדום מחטאתם ולא יאבדו. ועל כן המלאכים שידעו להיפך אשר בשבילו לא יתעכב הפורעניות מלבא אדרבה גם הוא יספה בעוון העיר החזיקו בו ויוציאהו כי כל הצלתו הוא בחמלת ה' עליו ואינו כדאי לעכב הוא את הרעה ודי להציל עצמו כשיהיה מחוץ לעיר.

גם ירמוז הקרא באומרו בחמלת ה' עליו. על בחינת דוד המלך ע"ה שמצא הקב"ה אותו בסדום ובזכותו ניצול לוט ושתי בנותיו וכאשר כתבנו למעלה, ועל כן אמר בחמלת ה' עליו פירוש בחמלת מי שה' עליו והוא דוד המלך ע"ה שהוא אחד מרגלי המרכבה, או שירמוז על אברהם שגם הוא רגל המרכבה ונאמר בו (בראשית י"ז, כ"ב) ויעל אלהים מעל אברהם. ובחמלת זה ניצול לוט כמאמר הכתוב ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט וגו' ועל כן לא נאמר בחמלת ה' עליהם.

ויהי כהוציאם וגו'. צריך להבין שינוי לשון הכתוב מלשון רבים ללשון יחיד שהתחיל לומר כהוציאם ואחר כך ויאמר, והנראה כי לפי שלא היה יכול להפך את סדום עד אשר יצא מחוץ לעיר כאומרו כי לא אוכל לעשות דבר וגו' ועל כן ההוצאה צורך הפיכה הוא, ולזה גם גבריאל שבא להפך את סדום נשתתף להוצאת לוט מן העיר ועל כן בשניהם כתב ויוציאוהו ויניחוהו מחוץ לעיר אף שאין מלאך אחד עושה שתי שליחות מכל מקום כיון שגם המהפך לא היה יכול לעשות דבר בעוד היותו בתוך העיר, לכן הוציאוהו שניהם ויניחוהו חוצה. ואך ויהי כהוציאם אותם החוצה ונמצא זה המהפך אין לו עם לוט רק זה המציל, אמר אליו המלט על נפשך וגו'. ועל כן נכתב ויאמר בלשון יחיד (אחר כותבי זאת מצאתי בתוספות בבא מציעא פ"ו: (דיבור המתחיל ההוא) שהקשו כקושיא זו ותירצו גם כן ששניהם הוציאו והאחד מלטו מתוך ההפיכה ולא נתנו טעם לדבר ובדברינו טעם נכון, ונכון הוא).

גם יאמר המלט על נפשך שעיקר המלטה שלך הוא על נפשך נפש דוד המובלע בקרבך דאקרי נפש דוד כנודע, ואך אחר כל אלה אף על פי כן אל תביט אחריך לומר אשר בזכותך אתה ניצול ותרצה לעמוד פה לראות בפורענותם ואתה ניצול, אינך כדאי לראות במפלתן ואתה ניצול. ההרה המלט בזכות אברהם שנקרא הר כאומרם (בראשית רבה נ', י"א) ובזכותו אתה ניצול לא בזכותך.

ויאמר לוט אליהם וגו'. פירוש לא כמו שאתם סבורים שאני מבקש מאת אדני בזכותי אין לי זכות לזה, רק הנה נא מצא עבדך חן בעיניך פירוש אותו שנקרא עבדך שאמר (תהלים קט"ז, ט"ז) אני עבדך בן אמתך, הוא דוד, הוא מצא חן בעיניך ותגדל חסדך אשר עשית עמדי הוא רק להחיות את נפשי נפש דוד המושרש בי וזכותו הוא שעומד לי. על כן יעמוד נא עוד זכותו לי בזה כי אנכי לא אוכל להמלט ההרה פן תדבקני הרעה ומתי כמאמר חז"ל (בראשית רבה שם) שאמר כשאבוא אצל אברהם הקב"ה יערוך מעשי מול מעשיו וכו' ואני נגד אברהם לא יועיל לי אף זכות נפשי אשר בי ולא די שאני לא אעמוד גם אאבד את נפשי נפש יקרה כזה, ולזה אמר ומתי ולא אמר ואמות רק ומתי אחרים במשמע שאמית אחרים על ידי שאשב אצל אברהם ואערוך מעשי מול מעשה אברהם. וגם התרגום מתרגם דלמא תערעינני בשתא ואימות, כלומר אימות אחרים והיא נפש היקרה שבי. על כן,

הנה נא וגו' והיא מצער הלא מצער היא וגו'. כפל לומר הלא מצער כי תחילה אמר הנה נא העיר קרובה לנוס שמה והיא מצער פירוש שקרובה ישיבתה שלא מלאו לה נ"ב שנה כמו סדום ועדיין לא נתמלאה סאתה כמו שאמרו חז"ל (שבת י':), ואנשים בה מעט ועדיין עוונותם מועטין. ואחר כך אמר הלא מצער היא ותחי נפשי פירוש שנפשי קטנה היא במעשים טובים ובזה יוכל להיות ותחי נפשי כשיערוך הקב"ה מעשי מול מעשיהם. ועוד נפשי נפש דוד, ובזה זכותי גדול נגדם ויש בו די הצלה להחיות נפשי. והנה בבקשה זו נאמר ויאמר אליהם לשני המלאכים כי היתה בקשתו לשניהם. לזה המציל אמר ואנכי לא אוכל להמלט ההרה, ולמהפך אמר הנה נא העיר קרובה והיא מצער שביקשו שלא יהפך את העיר הקטנה הזאת בשבילו. והמשיב לא היה אלא אחד הוא המהפך דכיון שהבטיחו שלא להפך את העיר אשר אמר, ממילא אין נפקא מינה להמציל לומר דוקא ההרה המלט כי עיקר שליחותו אינו רק שינצל לוט, יהיה לאיזה מקום שיהיה.

ויאמר אליו הנה נשאתי פניך. לכאורה צריך להבין כפל הלשון דכיון שאמר לו שישא לו פנים על הדבר אשר ביקש, ודאי אשר לא יהפוך העיר. אכן בא הכתוב לתרץ קושיא גדולה והוא כי איך אמר לו המלאך הנה נשאתי פניך גם לדבר הזה וכי זה בידו הוא אם להפך או לא, וכבר עמדו בזה חז"ל (שבועות ל"ה:) ואמרו מזה אשר שם זה קודש מה שאמר לוט אל נא אדני וזה דרך דרש. ואך בפשטות הכתובים לא משמע כך ובפרט מה שאמר כאן ויאמר אליו אם לא שנאמר כדברי הרב האלשיך ויאמר ה' אליו על ידי שליח וכל זה אינו בפשט הכתוב.

ולפי הנראה הן הן הדברים שאמרו חז"ל (בראשית רבה מ"ט, ח') בפסוק (משלי י"ג, כ"ג) יש נספה בלא משפט וגו' (גם האור החיים הולך בדרך זה) מעשה באחד שנשתלח לגבות בני טבריא ובני ציפורי כשהיה גובה בטבריא ראה אחד מציפורי עמד ותפשו אמר לו מציפורי אני אמר לו יש בידי כתבים מציפורי לגבותה ולא הספיק לגבות בני טבריא עד שבאתה רווחה לציפורי ונמצא נספה בלא משפט מקומו וכו' עיין שם. וכן במלכותא דשמיא כיון שניתן רשות למלאך המשחית ונמצא בין האנשים איש אשר ניתן לו רשות לגבות ממנו אחר זמן, ועתה עדיין טוב הוא. אף על פי כן, בין הרעים הורג גם טובים כאלה, כי כבר יש לו רשות עליהם לאחר זמן. ואמנם אין המשחית משחית קודם הזמן כי אם כשרואה פניהם אז הורגם בין ההרוגים ולא כשלא יפנה פנים אליהם כי הן עתה לא נצטוה עליו, וממתין לו עד בוא זמנו ואם בתוך כך יעשה זה תשובה וצדקה והקב"ה ימחול לו חובו אז ינצל ממנו.

וזה היה כאן שביקש לוט רחמים על עיר צוער לומר הלא מצער היא וקרובה ישיבתה, ועדיין לא נתמלא סאתה. ואך בתוך השחתת סדום יכול גם כן להשחיתה, כי הוא באספמיא, וגובה חובו מאיש מנהרדעי. ואמנם זה דוקא כשיראה אותו, ועל כן הבטיח לו המלאך הנה נשאתי פניך לדבר הזה לבלתי הפכי את העיר וגו' כלומר שלא אפוך פני אליהם לראותם ובזה יוכלו להנצל עתה, אחרי שלא נתמלאה סאתם עדיין. אוכל לעשות שלא אגבה מהם עתה בתוך גביות סדום רק אעשה מהם גביה אחרת כשיגיע זמנם. וזה ביד השליח או לגבות מאיש הנהרדעי באספמיא, או להמתין לו עד גביות נהרדעי. ואך בראות פניהם השטן מקטרג וכשלא יראה אותם ינצלו, ועשה זה למען לוט בבקשתו, ועל כן היה לוט ירא לשבת בצוער אף שהבטיח לו המלאך לבלתי יהפכנה, וגם כשהיה במערה אמרו בנותיו ואיש אין בארץ שסברו שנחרב העולם כמאמר חז"ל (בראשית רבה נ"א, ח'). ולכאורה הלא ידעו מצוער שהבטיח המלאך שישאיר אותה, ואמנם לפי הנזכר נכון כי לא הבטיחו שלא ישחיתנה כלל רק שעתה לא יהפך פנים אליה לראות בחובה ויעשה מהם גביה אחרת כשיושלם זמנה ועל כן יצא לו משם וירא לשבת בצער פן בתוך כך יבוא גם אליה וגם הבנות סברו שגם היא כבר נחרבת ואיש אין עוד בארץ.

וה' המטיר גפרית ואש מאת ה'. לכאורה היה ראוי להקשות בכאן במה שאמרו חז"ל (בראשית רבה שם, ג') אין דבר רע יורד מלמעלה וכו' ועיין שם. ואכן נראה פירוש הדברים וה' המטיר שהוי"ה ברחמיו המטיר על הארץ גשמי ברכה ואך על סדום ועל עמורה נעשה המטר הזה גפרית ואש, ולא תימא שכאשר בא אל העיר נעשה גפרית ואש ולא קודם, רק מאת ה' מן השמים תיכף כשהתחיל לירד נעשה נגד תחום סדום ועמורה גפרית ואש (כמו שאיתא בדברי הרב הקדוש האלשיך זללה"ה) והוא מפאת המקבלים כנודע מחז"ל (דברים רבה ד', ג') אמר רבי אלעזר משאמר הקב"ה ראה אנכי וגו' בסיני, מאותה שעה מפי עליון לא תצא הרעות והטוב (איכה ג', ל"ח), אלא מאליה הרעה באה על עושי הרעה והטובה באה על עושי הטוב וכו' עד כאן. כי כל הדברים ישתנו לפי פאת המקבלים כמו שתאמר שהשמש משחיר תואר בני אדם הלבנים ומלבן את הפשתן ומתיך את החמאה ומיבש את הזרעים וכדומה וההבדל הזה אינו מפאת השמש כי השמש דבר אחד ולא ישתנה לזה ולזה כי אם מפאת המקבלים הוא ההבדל, שטבע המקבל הזה להיות משחיר מהשמש וטבע המקבל הזה להיות מלבין מהשמש, הכל כנודע. כן בעת אשר ירד המטר על פני כל הארץ הנה שביל היורד לסדום ועמורה אשר דרך שם עלה הקיטרוג הגדול וצעקתה את פני ה' ויצא הקצף מאת ה' בנתיב הזה שם נתהפכו גשמי ברכה לגפרית ואש. וזה נכלל באומרם ז"ל (בראשית רבה ל"ג, ג') שהרשעים מהפכין מדת הרחמים למדת הדין כי להם ישתנה ממש הרחמים לדין להיות מקבלין ממטר, גפרית ואש כידוע ליודעי מדין.

גם יאמר וה' המטיר וגו'. רצה לומר ה' בעצמו לא על ידי שליח. כי בפורענות ירושלים נאמר (איכה א' י"ג) ממרום שלח אש בעצמותי פירוש על ידי שליח וכאן וה' בעצמו המטיר. גם בירושלים לא היה גפרית כי אם אש וכאן גפרית ואש. גם שם ממרום שלח ולא מעל מרום מה שאין כן בסדום מאת ה' היתה זאת להשתנות לגפרית ואש. וראה עד כמה הגדיל חטאתם שישתנה הרחמים לדין אף למעלה ח"ו. ובזה נראה פירוש אומרם (פסחים נ':) רבא רמי כתיב (תהלים נ"ז, י"א) כי גדול עד שמים חסדך וכתיב (שם ק"ח, ד') כי גדול מעל שמים חסדך הא כיצד כאן בעושין לשמה וכאן בעושין שלא לשמה וכו' ופירשו שם המפרשים מה שפירשו, ולדעתי אפשר כך פירושו, כי זה שנאמר מעל שמים מיירי בעושין שלא לשמה ואינו גדול חסדם כי אם מעל השמים כלומר משיורד החסד עד מעל השמים לא נשתנה שם לדין ח"ו לרוע אבל כשיבואו תחת אויר הרקיע ממנו ולארץ יוכל להשתנות באויר הזה כנודע מדברי האר"י ז"ל אשר עולם הזה הנקרא עולם העשיה רובו רע ואוירו מלא קליפות ולכן בעושין שלא לשמה יוכל להשתנות חסדם באויר השמיימי הלזה. אבל בעושין לשמה כתיב עד השמים כלומר גם מן הארץ עד השמים אינם משתנים חסדי ה' והשמים מספרים כבודו וגם כל הארץ מלא חסדו ולא יחוסר ולא ישונה בשום אופן בעולם כי גדול חסדם להיותם עושים לשמה, זהו בברכה. ובקללה להיפוך כי אלו החוטאין יותר משתנין החסדים אף מעל השמים ותיכף מאת ה' כשיורד נעשה גפרית ואש אבל כשאין העוונות גוברין כל כך אין החסד משתנה כי אם תחת השמים באויר הקליפות ואומר הכתוב כי גם זה החילוק היה בין פורענות סדום לפורענות ירושלים. כי בסדום,

ויהפך את הערים האל ואת כל הככר ואת כל יושבי הערים וצמח האדמה. ולא כן בירושלים ח"ו. ואמנם הכתוב הזה בא לתרץ ולבאר למה היתה כן בסדום ולא כן בירושלים וכקושית הגמרא (סנהדרין ק"ד:) וכי משוא פנים יש בדבר, הלא בירושלים נאמר (איכה ד', ו') ויגדל עוון בת עמי מחטאת סדום, ולמה נשתנו אלו לרעה בכל הנזכר ולא אלו. ותירצו שם שאף בעת כשלונה של ירושלים לא סר טוב לב אנשיה מלהאכיל פת לעניים כמו שאמר הכתוב (שם שם, י') נשים רחמניות בשלו ילדיהן היו לברות למו וגו' ופירוש שהיה לסעודה שמזמנת חברתה עליו להאכילה ברעבון מה שאין כן בסדום, גאון שבעת לחם וגו' ויד עני ואביון לא החזיקה (יחזקאל ט"ז, מ"ט), וגם בירושלים היה בה קודם אשר נחרבה דבר וחרב ורעב ומהם נשחטו והיו למאכל לעוף השמים, ועל כן ברוב הצרות שהיה להם נתמעט פורענותם אחר כך, וגם שפך חמתו על עצים ואבנים וחרב ביתו המיוחד לשמו בכדי להיות שארית לבית ישראל, מה שאין כן בסדום שלא היה להם שום פורעניות קודם אדרבה היה גאון שבעת לחם והיה להם כל טוב עד אין שיעור כמו שאמרו חז"ל (שם ק"ט.) אנשי סדום לא נתגאו אלא בשביל טוב שהשפיע להם הקב"ה וכמאמר הכתוב (בראשית י"ג, י') וירא את כל ככר הירדן והנה כלה משקה לפני שחת ה' את סדום ואת עמורה כגן ה' וכו', והיו כולם בריאים וחזקים ולא נחלה אחד מהם כי עד יעקב אבינו לא היה חולשה כאומרם (שם ק"ז:). ולזה כאשר בא אליהם הפורעניות הגדיל הקצף והזעם עד מאוד מאוד, וזהו שאמר הכתוב אחר שאמר וה' המטיר וגו' גפרית ואש מאת ה' והראה בזה גודל הזעם אשר זעם ה' שהוא בעצמו המטיר, וגם גפרית ואש, וגם מלמעלה מלמעלה מאת ה', ונוסף על כל זה, ויהפוך את הערים. אשר לא כן היה בפורענות ירושלים אף שנאמר ויגדל עוון וגו' מחטאת סדום אך הנה כאן היה ויהפוך את הערים האל, וְאֵל קשה הוא, כמאמר חז"ל (יבמות כ"א.). כלומר שהיה בתוקפה וחזקתה ולא היה בה שום פורעניות קודם, גם ואת כל הככר ואת כל יושבי הערים הכל היה כאשר היו בשלוה ולא נשחט אחד מהם ולא הרעיב ה' את אחד מהם. ואת כל הככר הידוע שהוא כולו משקה כגן ה' גם הוא כאז כן עתה בטובו ושמנו ועל כן לא היה להם לכפר בשום דבר, ותגדל מפלתן עד מאוד. ועוד טעם לזה אמר הכתוב,

ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח. ולכאורה הפסוק הזה אין לו ענין לכאן והיה לכותבו בעת אשר ברח לוט מסדום ואשתו אחריו והביטה אחוריה לראות בבנות הנשואות לה בסדום אם הולכות אחריה כמאמר חז"ל (ילקוט רמז פ"ד בשם פרקי דר' אליעזר). ואכן יגיד הכתוב כי גם זה היה כשלון סדום יותר מירושלים לפי שיד עני ואביון לא החזיקו ועל כן ותבט אשתו של לוט מאחריו ותהי נציב מלח ואמרו חז"ל (בראשית רבה נ"א, ה') ר' יצחק אמר שחטאה במלח, באותו הלילה שבאו המלאכים אל לוט מה היא עושה הולכת אל כל שכינותיה ואומרת תנו לי מלח שיש לי אורחים והיא מתכוונת שיכירו בהם אנשי העיר וכו' עד כאן. והראת מזה גודל רוע בנפשה באורחים הבאים שמה.

וגם רמז טעם זה למעלה, במה שאמר ויהפוך את הערים האל. כי אל, חסד הוא כמאמר הכתוב (תהלים נ"ב, ג') חסד אל כל היום, וטעם להפיכת הערים הוא האל שעברו על מדת החסד כל כך עד שנהפכו, מה שאין כן בירושלים נשים רחמניות בשלו ילדיהן היו לברות למו כנזכר. או יאמר ויהפוך את הערים ומי הפך האל פירוש אל אלהים שאף האל שהוא החסד נהפך לדין להפכן.

ונראה כי על כן נענשו דוקא בזה בפורעניות ההפיכה ולא סתם בכליון דבר וכדומה, לפי שהקב"ה אינו משלם אלא מדה כנגד מדה וכאשר אמרו חז"ל (סנהדרין ק"ח.) אצל דור המבול שכל פורענותם היה במדה כנגד מדה, כי פועל אדם ישלם לו וכאורח איש ימציאנו (איוב ל"ד, י"א). והנה חטאת סדום ועמורה עיקרו היה שהפכו מדת החסד לדין כמאמר חז"ל (שם ק"ט.) תנו רבנן אנשי סדום לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקב"ה ומה כתיב בהם (שם כ"א, ה'-ז') ארץ ממנה יצא לחם וגו' מקום ספיר וגו' נתיב לא ידעו עיט וגו' אמרו וכי מאחר שארץ ממנה יצא לחם למה לנו עוברי דרכים שאין באין אלא לחסרינו מממונינו באו ונשכח תורת הרגל מארצינו וכו' עד כאן. ונמצא, זה המדת חסד הגדול ורב טוב שהשפיע להם הקב"ה הפכוהו לדין לבלתי תת פת לחם לעובר אורח ויד עני ואביון לא החזיקו והכריזו כל מי שמחזיק עני בפת לחם ישרף, ושרפו ריבה אחת כמאמר חז"ל (בפרקי דר' אליעזר מובא בילקוט רמז פ"ג) ובגמרא דידן איתא (שם) ששפוה דובשא ואוקמוה על איגר שורא אתא זיבורא ואכלה וכו' והכל כדי שלא יחסרו מטובה. ונמצא שעשו מהטובה, דין שלא לתת ממנו לשום אדם.

ועל כן אמרו (בבראשית רבה ל"ג, ג') ארורים הרשעים שמהפכין מדת הרחמים למדת הדין כלומר שהנם עודם בארץ מהפכין מדת הרחמים לעשות ממנו מדת הדין לקמוץ ממונם שלא לתת ממנו לעניים ואדרבה יהרגו כל איש אשר יחזיק בעני ואביון שלא יחסרם מממונם, וכשם שהם עשו למטה כן נעשה למעלה שמדת הרחמים של מעלה נהפך לדין להמטיר על רשעים פחים, וכאשר כתבנו במקום אחר. ההיפך בצדיקים שהם מהפכין מדת הדין למדת הרחמים פירוש שבעת הגיע אליהם בחינת הדין אז הם מקבלים אותן בשמחה ובנחת רוח להיותן יודעין בטוב אשר אין הקב"ה נוקם ובעל חימה ח"ו לשלוח הדין בדרך הנקמה כמלך בשר ודם לומר על אשר לא עשית רצוני הריני מיסרך, אין זה בחיק הבורא יתברך וכל בחינת הדינים והיסורים הם טובות גמורות לאדם, או להפרע מעוונותיו לזכותו על ידי זה לחיי עולם הבא ולפטרו מעונשי גיהנם אשר עונש אחד מעונשי גיהנם ודאי כבד וחמור יותר מכל יסורים מעונשי עולם הזה, או בכדי שעל ידי היסורים ישוב לבוראו, או בחינה אחרת שיש ביסורים. והכל בחסד אמת וטובה גמורה מאת האל יתעלה ובארנום במקום אחר.

ולאשר גדלה ידיעה ואמונה זאת בלבם באמת, אזי המה מקבלים יסוריהם בשמחה ובנחת כאשר מקבלין הטובה, ובזה כאשר המה עושין למטה בארץ ממדת הדין של הקב"ה רחמים לומר שהוא רחמים וחסד גדול מבורא יתברך כן נתהפך עליהם בשמי השמים הדין לרחמים ונתמתק הדין ויורד על ראשן כל מיני חסדים וברכות וישועות. וכן להיפך ברשעים כנזכר שמהפכין הרחמים לדין וביותר היה זאת בסדום כאשר בארנו ועל כן נתהפך החסד עליהם לדין בשמי השמים ועל כן נתהפכו כאשר הם הפכו כנאמר, מה שאין כן בירושלים שאפילו בשעת כשלונה הזמינה אשה לחברתה על בשר בניה והיה להם צרות רבות ופורעניות גדולות טרם אשר נחרבו, כי כן הקב"ה מתנהג עם עמו ישראל אחר קבלת התורה שנפרע מהם מעט מעט. היום מעט, ולמחר מעט, עד אשר יתם פורעניות עוונותיהם. בכדי שיוכלו לסובלם ולקבל הרעה המגיע אליהם. ולא כן בסדום כתיב אשר משגיא לגוים ויאבדם כמאמר הכתוב (איוב י"ב, כ"ג) ולשון משגיא הוא מלשון לא מצאנוהו שגיא כח (שם ל"ז, כ"ג) שפירושו גדול ורוב וכן הקב"ה מגדיל פורענותיהם לגבות מהם בפעם אחת לא מעט מעט על כן ויאבדם ונתן לסדום שלוה וממשלה עד אשר הגיע זמנם ונתמלאה סאתם ופרע על עוונותם בפעם אחת ויאבדם, או יאמר משגיא לגוים שמגדילם ונותן להם טובה שלוה וממשלה עד קצה האחרון ולוקח הכל בפעם אחת ועל ידי כן ויאבדם לעולם לעולמי עולמים.

וזהו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים ג', ב') ה' מה רבו צרי וגו' רבים אומרים אין ישועתה לו באלהים סלה. כי הנה עונשו של דוד היה כאומרו (שמואל-ב י"ב, ו') ואת הכבשה ישלם ארבעתים והקשו התוספות (יומא כ"ב:) והא חמש הוי ילד ואמנון ותמר ואבשלום וצרעת, ותירצו אשר לא רצה הקב"ה להחמיר עונשו להמיתן בפעם אחד שלא יוכל לסובלו ויהיה צער גדול למאוד ופיזרן מעט מעט ונעשה חמש, ואכן שונאי דוד שרצו ברעתו לא בטובתו כשראו שהקב"ה נפרע עוד ממנו אמרו ודאי בסתר עבר עוד עבירה ואין לו תקנה עוד כי דוד בשתים כי עוון ראשון ושני נמחק אבל שלישי אינו נמחק וח"ו לא יהיה תרופה למכתו, וזה ה' מה רבו צרי כלומר שצרותי רבים נעשה מארבעה חמש ואך אני ידעתי שזה לטובה לי להתיסר מעט מעט לא בפעם אחד בכדי שאוכל לסובלם, אבל רבים אומרים על ידי זה אין ישועתה לו עוד וח"ו אשאר באלהים סלה בבחינת הדין הנורא בלתי ראות פניך פני ה'. וכן תמיד עם ישראל נוהג כן ולרגעים יבחננו מעט מעט עד אשר חִצַי אכלה בהם והם לא יכלו, ואפשר זה אמר הכתוב (מלאכי ג', ו') אני ה' לא שניתי ואתם בני ישראל לא כליתם פירוש הן אני לא שניתי ואין משוא פנים בדבר לפרוע לעכו"ם על עוונותיהם ולא לישראל ואך אף על פי כן ואתם בני ישראל לא כליתם כי יום יום אפקוד עליכם עוונותיכם כאמור.

או יאמר ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח. על פי מה שאמרו חז"ל (ברכות נ"ד.) תנו רבנן הרואה מעברות הים וכו' ואשתו של לוט וכו' צריך שיתן שבח והודאה לפני המקום, ופריך הגמרא בשלמא כולהו ניסא, אלא אשתו של לוט פורענותא הוא, דאמר דיין האמת. והא הודאה ושבח קתני, תני על לוט ועל אשתו מברכין שתים על אשתו אומר ברוך דיין האמת ועל לוט אומר ברוך זוכר הצדיקים וכו' עד כאן. ופירושן של דברים כי אף שאינו שונה בברייתא כי אם אשתו של לוט אף על פי כן אמר צריך שיתן שבח והודאה לפני המקום כי בראותו אשת לוט צריך לברך שתים על אשתו ברוך דיין האמת ועל לוט ברוך זוכר הצדיקים אף שאינו רואה לוט כלל, וכן הוא בשולחן ערוך אורח חיים מפורש (סימן רי"ח סעיף ח') הרואה אשתו של לוט מברך שתים על אשתו ועל לוט, והטעם הוא שמברכין על לוט בראות אשתו מפני שעל ידי אשתו ניכר ונתוודע גודל הנס ונפלאות טובו שעשה ה' יתברך עם לוט, כי אחרי שאנו רואין אשר מיד כשהביטה אשתו לאחריו של לוט תיכף כשפנתה פניה נעשתה נציב מלח ובודאי היה שם מלאך המשחית ושחתה תיכף והן מלאך המשחית היה אחרי כתיפו של לוט ואף על פי כן ניצול אין לך נס גדול מזה, והכל בזכות אברהם כמאמר הכתוב ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט וגו', ואך מפסוק הזה אין ראיה כל כך כי נוכל לומר שהמשחית היה רחוק ממנו, ואך מאשתו נראה וניכר אשר כפשע היה בינו לבין מלאך המות והקב"ה הצילו בזכות אברהם ועל כן אומר בראותה ברוך זוכר הצדיקים. ומשום זה נעשתה נציב מלח ולא נשרפה כשאר אנשי סדום ועמורה שהיה עליהם גפרית ואש, ואכן עשה ה' כן בכוון לזכרון הנס אשר הוא זוכר הצדיקים והראה לכל רואי אותם לברך ברוך זוכר הצדיקים, וגם מלח הנה רומז לברית כמאמר הכתוב (ויקרא ב', י"ג) ולא תשבית מלח ברית אלהיך, להזכר בזה אשר הקב"ה מפליא נסיו גם לאחרים עבור הצדיקים שכרת אתם ברית להצילם בימי הרעה, וגם לקרוביהם וגואליהם יזכור ברית איתנים שלא יביא הרעה אליהם ובפרט לאלה העושים טובות לצדיקים וכמאמר חז"ל (בראשית רבה נ"א, ו') שעיקר הצלת לוט היה עבור שעשה טוב עם אברהם בהיותם במצרים ואמר אברהם על שרה אשתו אחותי הוא ולא גילה לוט הדבר למצרים.

וזה מאמר הקרא ותבט אשתו מאחריו פירוש לא הביטה כי אם בקרוב היותר אפשרי מאחרי לוט ולא הביטה למרחוק כי יראתה את פני המשחית שלא יראנה כי ברחוק ודאי נמצא זה המשחית בעם, ואך כל כך בקרוב אחורי כתיפו של בעלה לא עלתה על דעתה שימצא שם משחית לחבל, ואף על פי כן ותהי נציב מלח כי באמת מלאך המשחית עמד שם ולא היה יכול לשחת ללוט עבור זכות אברהם ועבור כן נעשתה נציב מלח לזכרון הנס כאמור, כי אף שאמרו חז"ל (שם שם, ה') במלח חטאה ובמלח לקתה היתה יכולה להעשות מלח מפוזר או מלח נמוס ונעשתה נצבה כמו נד במעמד ומצב עד היום להכרת הנס לעולם שהקב"ה זוכר ברית עולם אשר עם הצדיקים להציל את הנטפל להם פעם אחת בטובה ומכל שכן להציל ממות נפשם של עצמם ולהחיות להם עצמן ברעב, ועל כן על אשתו של לוט מברך שתים אחד ברוך דיין האמת על הדין שדנה מדת כנגד מדה שלא רצתה לתת מלח לאורחים, וגם החזירה על שכיניה אחר מלח ואמרה כי יש לה אורחים כדי שירגישו אנשי העיר כמאמר חז"ל (שם) ונעשתה היא מלח. ועל אשר נעשתה נצב כמו נד לזכרון הנס מברכינן אניסא ברוך זוכר הצדיקים, כנאמר.

וישכם אברהם וגו' המקום אשר עמד שם את פני ה' וגו'. אמרו חז"ל (ברכות ו':) אמר ר' חלבו אמר ר' הונא כל הקובע מקום לתפילתו אלהי אברהם בעזרו וכו' ואברהם אבינו מנלן דקבע מקום דכתיב וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם ואין עמידה אלא תפילה שנאמר (תהלים ק"ו, ל') ויעמוד פנחס ויפלל וכו' עד כאן.

ולכאורה צריך להבין כי הן אמת אשר אין עמידה אלא תפילה אבל מנין שהשכים אברהם עתה להתפלל הרי מפורש להלן השכמתו וישקף על פני סדום ועמורה, ונוכל לומר שהשכים אל המקום אשר עמד שם אתמול להתפלל שם על אנשי סדום, ולא עתה.

והנראה שדיוק חז"ל הוא מזה אשר השכים בבוקר ואם בכדי שישקיף על פני סדום מה לו להקדים בהשכמה כל כך ואם הוא קם בהשכמה והלך לראות, על מה מודיענו זאת הכתוב שהשכים בבוקר מה נפקא מניה בזה, וסתם היה לו לכתוב ויבוא אברהם אל המקום אשר עמד שם וישקף וגו', ואצל העקידה שנאמר שם (לקמן כ"ב, ג') וישכם אברהם בבוקר, למדו חז"ל (פסחים ד'.) שזריזין מקדימין למצוות, ולכן הודיע הכתוב זאת ללמוד מזה אשר צריך אדם לזרז לעשות מצות בוראו, אבל כאן מה מודיענו הכתוב מהשכמתו בבוקר להשקיף על פני סדום, אלא ודאי מה שהשכים אברהם בבוקר היה בכדי להתפלל עוד על הסדומיים, כי הנה בעת התפללו אז עליהם היה לעת תפילת המנחה כי היה אחר אכילת המלאכים אצלו שנאמר ואברהם הולך עמם לשלחם וה' אמר המכסה אני וגו', ואכילתם היה אחר חום היום שהוא ששה שעות על היום כמאמר חז"ל (בראשית רבה מ"ח, ח') ונמצא תפילתו היה לעת ערב, ואמר אברהם בלבו הנה עת ערב ידוע שהוא עת הדין והזעם שולט בעת ההיא ואפשר על כן לא פעלתי בתפילתי אז, ועל כן למחרתו השכים בבוקר עת שליטת החסדים בעולם בוקרו של אברהם ובא לו למקום אשר עמד שם אתמול להתפלל עוד עליהם בבוקר בבוקר אולי בשעת הרחמים ירחם ה' עליהם וישמע לקול תפילתו, ומזה אשר מפרש הקרא שחזר דוקא אל המקום אשר עמד שם אתמול מזה שמעינן שמצוה לקבוע מקום לתפילתו והכתוב מספר בשבח אברהם שלא נח ולא שקט, ועוד השכים בבוקר ובא למקום קביעותו להתפלל עוד אולי יחנן ה' צבאות. ואך הנה וישקף על פני סדום ועמורה והנה עלה קיטור הארץ כקיטור הכבשן ואז חדל להתפלל כי אחר שנעשה המעשה מה לו לזעוק עוד אל המלך.

ובזה נכון כי לכאורה לפי דרשת חז"ל סתם שהשכים שם להתפלל, ועל מה לא מבואר בקרא שום ענין ודבר, מה התפלל, ומה אמר. וכמה פעמים כאשר ביקש דבר מאת ה' נכתבה בתורה, ואולם הוא כאשר כתבנו כי זה התפילה שאמרו הוא שהשכים להתפלל עוד על סדום ועמורה בבוקר בבוקר בעת הארת החסדים ואכן כשהשקיף וראה קיטור הארץ חדל להתפלל לכן לא נזכר שום תפילה בתורה כנאמר.

ויהי בשחת אלהים וגו' ויזכור אלהים את אברהם וגו'. כפל הכתוב להזכיר ב' פעמים אלהים מה שלכאורה היה די באחד, ואמנם כי שני דברים היה הקב"ה עושה בשביל להציל את לוט, כי דבר קשה היה זה לפניו כי מלך במשפט יעמיד ארץ והמקטרג מקטרג מה נשתנה זה מזה כי גם הוא הרשיע בסדום עמהם ולמה זה ישרף וזה ימלט, ועל כן דבר אחד היה עושה הקב"ה כמו שהיה בשעה שעברו ישראל את הים שהיה אומר כן המקטרג, מיד אמר הקב"ה אל השטן (איוב א', ח') השמת לבך אל עבדי איוב כמאמר חז"ל (שמות רבה כ"א, ז') משל לרועה שהיה מעביר צאנו בנהר בא זאב להתגרות בצאן, רועה שהיה בקי מה עשה נטל תיש גדול ומסרו לו אמר יהא מתגשש בזה עד שנעבור את הנהר ואחר כך אני מביאו, כך בשעה שיצאו ישראל ממצרים עמד סמאל המלאך לקטרג אותן וכו' מה עשה הקב"ה מסר לו איוב וכו' אמר הקב"ה עד שהוא מתעסק עם איוב ישראל עולים לים ויורדים ואחר כך אציל את איוב וכו' עד כאן. וכן כאן אצל לוט הצילו בעת אשר שיחת המשחית סדום ועמורה והיה לפני המשחית והמקטרג דבר להתגרות בו ובתוך כך הציל רפאל את לוט, וזה כענין שפך חמתו על עצים ואבנים שמתוך שנשפך עליהם הרוגז אז וחמת המלך מלאך המות שככה במקצת.

ואמנם זה לבד לא יועיל לו כי מלאך המשחית כוחו גדול וגם עליו יעבור כוס התרעלה ועשה הקב"ה עוד דבר לשכך בחינת אלהים הדין הקשה מאתו, והוא שזכר לפניו שמו של אברהם, וכשנזכר בחסדי אברהם ובצדקתו נשתכך הכעס והחימה במקצת לרחם על בריותיו וכמאמר חז"ל במשל כשרואה המלך את אוהבו מיד פניו מאירות ונתרצה על כעסו. ואמנם איך בפתע פתאום יזכיר הקב"ה שמו של אברהם, ואכן הוא כמאמר חז"ל (בראשית רבה נ"א, ו') שזכר ללוט זכות מה ששתק במצרים, בדבר אברהם על אשתו אחותו היא, ובעת דינו של לוט נתראה זה המעשה לפניו יתברך ומזה נזכר שם אברהם ונשתכך קצת הדין והזעם וניצול.

והנה כל זה עשה הקב"ה להסתים פי המקטרג, ואמנם עיקר הכוון היה למען זכות אברהם שלא יצטער באבידת אחיו. צא ולמד מה שמסר אברהם נפשו ורדף אחר המלכים אמרפל וחביריו בשביל להצילו וקראו אחיו שנאמר (בראשית י"ד, י"ד) וישמע אברם כי נשבה אחיו. ואך כיון שראה הקב"ה שאברהם אבינו לא התפלל עליו כלל ואמרו חז"ל (בזוה"ק פרשה זו ק"ה.) הטעם מפני שלא רצה שיעשה הקב"ה למענו דלא למתבע אגרא מן עובדוי, ועל כן לא היה רוצה הקב"ה לפרט טעם הצלתו למען אברהם שלא יצטער אברהם בזה כי אין רצונו בכך, וסתם פי המקטרג בשתי אלה דברים הנזכרים למעלה.

ולזה אמר הכתוב ויהי בשחת אלהים את ערי הככר פירוש שמר הקב"ה הצלתו להיות בעת שחת אלהים בחינת הדין בערי הככר בכדי שיהיה למלאך המשחית דבר להתעסק בו כי על כן אמרו לו אל תבט אחריך שאינך כדאי לראות בפורענותם ואתה ניצול, כי הצלתו היה מוכרח להיות בעת פורענות סדום וזה היה לו סיוע להנצל. ועוד ויזכור אלהים את אברהם פירוש עוד עשה הקב"ה לשכך הדין שנזכר שמו של אברהם לפניו ובזה נשתכך כעס החימה במקצת ומזה נסתייע מילתא שניצול לוט. וכל אלה לא הועיל ללוט כי אם אחר וישלח את לוט מתוך ההפכה ששלחו לילך לו ולא לעמוד בכל ערי הככר ולא להראות פניו נגד המקטרג פן יספה עמהם. והכל כי קשה לפניו יתברך טענת מה נשתנה אלו מאלו.

ואמר עוד הכתוב בהפוך את הערים אשר ישב בה לוט, כמאמר חז"ל (בראשית רבה נ"א, ו') שהיה יושב ומלוה אותן בריבית. והוא לומר כי אף שישב בהם ישיבת קבע בישיבה טובה לפניו ולא היה דעתו לעקור מאתם אף שהיו רעים וחטאים מאוד ולא נתקנא על חילול שמו הגדול ובודאי מהראוי היה להאסף עמהם ואוי לרשע וכו' וכל זאת עשה אלהים בזכות עבדיו הצדיקים לדון אותו בשלוחין ובגירושין מעמהם ולאבד ממונו מכל וכל בכדי שיכפר גם זה עליו קצת. ועל כן אמר הכתוב בחמלת ה' עליו פירוש עליו לבד, וממונו איבד לכפר עליו כי עני חשוב כמת (נדרים ס"ד:). ולזה אמר וישלח את לוט מתוך ההפכה כי שלח את לוט לבד ערום ויחף בהפוך את הערים אשר ישב בהן לוט שקבע ישיבתו שם להתעשר בריבית עתה נשלח ערום מכל וכל להחשב כמת והכל בזכות דודו אברהם וכאמור.

ויעל לוט מצוער וגו' כי ירא לשבת בצוער. מה שפרט הכתוב הטעם של הליכת לוט מצוער ולכאורה אין נפקא מינה בזה. ואכן לפי שאמר למעלה ואנכי לא אוכל להמלט ההרה פן תדבקני הרעה וגו' וכמאמר חז"ל (בראשית רבה נ', י"א) שאמר, הקב"ה יראה מעשי ומעשה אברהם ואהיה כרשע, מכל מקום עתה עלה לשבת בהר להיותו ירא לשבת בצוער, וכאשר כתבנו מעלה טעם יראתו כי ידע אשר גם עליהם נגזר הגזירה רק שעדיין לא נתמלאה סאתם, והמלאך נשא פני לוט בדבר שלא יהפוך פניו עתה אליה כי אם יהפוך פניו אף קודם מילוי סאתה ישחיתה עיין שם בדברינו, ולזה גדלה בעיניו יראת ישיבת צוער מישיבת ההר ועל כן עלה וישב בהר.

וישב במערה הוא ושתי בנותיו. פירוש אף שלא היו כי אם הוא ושתי בנותיו נכנס לישב במערה מקום סתר מוצנע ועל כן אמרו חז"ל (נזיר כ"ג.) על לוט נאמר (הושע י"ד, י') ופושעים יכשלו בם.

ותאמר הבכירה אבינו זקן. טעם חשש מה שאביהם זקן הוא, כי אמרה הבכירה הן אפשר מהראוי היה שלא לעשות האיסור בתרתי שנשכב שנינו את אבינו מאחר שכוונתינו לשם מצוה (שסברו שכל העולם נחרב כמו בדור המבול) כמאמר חז"ל (בראשית רבה נ"א, ח') על כן כל מה שנוכל להקטין העבירה מה טוב. ותשכבה האחת עמו ותלד ממנו בן או בת ואחר זה תחזור ותשכבה הראשונה להוליד בן זוג להראשון כי תולין את הקלקלה במקולקל, והראשונה אחרי אשר הוטמאה תטמא עוד ולא תטמא הכשירה מכל וכל, ואך להיותו זקן ופן ימות או יפסוק מלהוליד ועל כן צריכין אנו לראות לילד ממנו בן ובת בפעם אחת. ולכן,

לכה נשקה את אבינו יין ונשכבה עמו. פירוש נשכבה דוקא שנינו עמו ונחיה מאבינו זרע, זרע המתקיימת בעולם אולי יחנן ה' בכדי לזכות את העולם שנוליד בן ובת שיהיו זרע לעולם ומהם ינפץ העולם כמו אחר המבול, ומה' יצא הדבר בכדי לחדש את העולם וכמו שכתב בזה הרב האלשיך זללה"ה.

ותשקין את אביהן יין בלילה הוא וגו'. לכאורה תיבת הוא אין להבין. ואכן הנה אמרו חז"ל (שם שם, ט') אין אנו יודעין אם לוט נתאוה לבנותיו אם בנותיו נתאוו לו ממה דכתיב (משלי י"ח, א') לתאוה יבקש נפרד, הוי לוט נתאוה לבנותיו, ובנותיו לא נתאוו לו. ונראה שהוציאו זה מלשון הכתוב. כי הנה בנות לוט סימן עשו להם שהוא כאשר ישקו אותו יין אם גם הוא ירצה לשתות ודאי רצונו בכך כי אחר שאין במערה כי אם הוא ובנותיו והוא מקום סתר כזה, מחויב לירא לשתות יין שם ובפרט להשתכר כשיכורו של לוט ובודאי רצונו בכך, ואם לא ירצה לשתות יניחו מאתו ואין זה רצונו. ועל כן נכתב ותשקין יין בלילה הוא פירוש שהוא רצה לשתות וזה כי לתאוה יבקש נפרד ונתאוה לבנותיו ולכן נשתכר בסובאי יין למו, ואצלו אין שייך לומר שכיוון לשם מצוה כמו בנותיו כי הנה ידע שהוא אינו ניצול כי אם בזכות אברהם כמו שאמרו לו המלאכים ההרה המלט ואמרו חז"ל (שם נ', י"א) בזכות אברהם שנקרא הר, וגם כי המלאכים נדמו לו כדמות אברהם והכל להראות אשר בזכות אברהם ינצל, ואם הוא נמלט בזכות אברהם מכל שכן שאברהם בעצמו ימלט והרי ימצא אברהם בעולם, ועוד כמה ראיות אשר הוא ודאי ידע כי אין הגזרה רק על סדום ועמורה ובפירוש אמרו לו כי משחיתים אנחנו את המקום הזה מקום הזה ולא מקום אחר. רק בנותיו אתתא בפילכא ידעה סברו שנעשה כמו בדור המבול ועל כן כאשר הוא שתה יין נתגלה זדון לבו כי כיוון להרשיע ונתאוה לבנותיו ועליו נאמר לתאוה יבקש נפרד כאמור.

ולא ידע בשכבה ובקומה. אמרו חז"ל (בראשית רבה נ"א, ח') נקוד על וא"ו של ובקומה לומר שבקומה של בכירה ידע ואף על פי כן לא נשמר ליל שני מלשתות, ולכאורה צריך להבין שתורה תנקד בכוון להראות גנות אדם מה שאין הכתוב מדבר אפילו בגנות בהמה טמאה כמו שאיתא (בפסחים ג'.). ואמנם הכתוב מתרץ בזה אשר לכאורה יקשה ולמה לא שכבה גם הצעירה באותו הלילה ועל מה זה המתינה עד למחר ודלמא לא ירצה למחר, וכן לכאורה מלשון הבכירה שאמרה לכה נשקה את אבינו יין ונשכבה עמו פירוש נשקה אותו פעם אחד ונשכבה שנינו עמו והכל בלילה אחד, ולכן נקוד על ובקומה לומר אשר בקומה של בכירה ידע ולא יכלה שוב להיות עמו בלילה ההוא והוצרכה להשקותו בלילה השניה.

ותבוא הבכירה ותשכב את אביה וגו' עד ותאמר הבכירה אל הצעירה וגו' ובאי שכבי עמו וגו'. להבין שינוי לשון הכתוב, שבבכירה נאמר ותשכב את אביה ובצעירה ותשכב עמו וגו' (ודרשת חז"ל ידוע) (עיין רש"י שם). ומה שנראה לי בזה הוא כי נודע אומרם ז"ל (נדה כ"ה:) בפסוק (ויקרא י"ב, ב') אשה כי תזריע וילדה זכר אשה מזרעת תחילה יולדת זכר איש מזריע תחילה יולדת נקבה. ובויקרא רבה (סוף פרשה י"ד) אמרו בזה, אמר ר' אבין משל לשנים שנכנסו למרחץ זה שמזיע ראשון יצא ראשון ופירוש שם הרב במתנות כהונה כי זה שמזיע ראשון יצא ראשון ומניח המרחץ להנשארים וכחו כבר חלף הלך לו כן כשהאיש מזריע תחילה בטל כוחו ומניח שוב הפעולה אל זריעת הנקבה והיא משלמת הפעולה ונותנת בו צורתה ודמותה ולכן יולדת נקבה וכן בהיפוך עד כאן. כי זה כלל גדול ונודע לכל אשר כשזרע הזכר גובר אז תלד זכר וכשזרע הנקבה גוברת אז תלד נקבה והמזריע האחרון הוא הגובר ועל כן אשה כי תזריע וילדה זכר כנאמר.

והנה כבר כתבנו אשר רצון בנות לוט היה להיותם סבורים שנחרב העולם וצריכים לחיות זרע על פני הארץ לחדש פני תבל ומלואה על כן רצו דוקא בשכיבת שניהם בכדי שיהא נולד זכר ונקבה בן ובת בכדי שמהם יתקיים העולם. והנה הבכירה קשטה עצמה שממנה יהיה הולדת הזכר ועל כן נאמר ותבוא הבכירה ותשכב את אביה שהיא התחילה לשכב ואחר כך אביה בכדי שתהא היא מזרעת תחילה ואחר כך יהיה זרע אביה גובר ותלד בן זכר. ולהצעירה אמרה שכבי עמו שיהיה הוא המתחיל בדבר להזריע תחילה והיא תגמור ותלד נקבה להיות בין שניהם בן ובת לחיות זרע על פני הארץ. ועל כן אמרה בזה הלשון,

הן שכבתי אמש את אבי נשקנו יין גם הלילה ובואי שכבי עמו. פירוש הן אני שכבתי את אבי שנעשיתי טפל לאבי ואני שכבתי קודם לאבי להזריע תחילה בכדי לילד הזכר ואת באי שכבי עמו שיהיה הוא טפל אליך ויהיה הוא המתחיל ותלד בת ובזה ונחיה מאבינו זרע, זרע הראוי להוליד לחדש עולם ומלואו וכן עשתה הצעירה ותשכב עמו אבל לא היה כאשר חשבו. כי,

ותהרין שתי בנות לוט מאביהן. פירוש שניהם נתעברו מכח אביהן שהוא היה הגובר בשניהם ועל כן שניהם ילדו זכרים כאשר נבאר למטה. ולזה אמר הכתוב,

ותלד הבכירה בן ותקרא שמו מואב. כלומר שהיא כיוונה להיות לה בן שבא מאב מכח האב שיתגבר על כחה.

והצעירה גם היא ילדה בן. פירוש אף שהיא קשטה עצמה להוליד בת ועשתה מעשיה כן אף על פי כן גם היא ילדה בן כי הרו שתיהן מאביהן בכח אביהן אשר נתגבר עליהן, ועל כן קראה שמו בן עמי פירוש נעשה בן מעמי שאני כיוונתי להוליד כעמי בת כמוני ועתה נעשה מזה בן. ועל כן הזהיר הקב"ה על מואב (דברים ב', ט') אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה ואמר חז"ל (בבא קמא ל"ח:) מלחמה הוא דלא, הא אנגריא (פירש רש"י להשתעבד בהם להביא להם מים ומזון) עבדי בהו. מה שאין כן בבני עמון שנאמר סתם (שם שם, ט') אל תתגר בם דאפילו אנגריא לא תעביד בהו וכו'. כי הן במואב היה כח האב יותר שמתחילה כיוונה האם להגביר כח האב, וידוע אשר כוונת לוט לא היה כלל לשום מצוה כי אם הוא נתאוה לבנותיו כמאמר חז"ל (בראשית רבה נ"א, ט') על פסוק (משלי י"ח, א') לתאוה יבקש נפרד וגו' ואמרו (בנזיר כ"ג.) ופושעים יכשלו בם (הושע י"ד, י') זה לוט. וכבר כתבנו כי היה לו לתת על לב שלא לשתות יין במערה במקום סתר כזה שאין שם כי אם הוא ובנותיו ובפרט בלילה וכמאמר חז"ל (בראשית רבה נ"ב, ג') ואויל שפתים ילבט (משלי י', ח') זה לוט שהיה לו לומר לבנותיו דבר שנלקה בו העולם אנו באין לעשות. פירוש יין כבר לקה בו העולם שהביא יללה לאדם הראשון כי ענבים סחטה לו כמאמר חז"ל (בראשית רבה י"ט, ה'), ונח נלקה עבור היין, על כן פשע בזה, ופושעים יכשלו בם. ועבור כח הפשיעה שהיה במואב מכח אביו שהיה כוונתו לרע על כן נדבק הרע באומה זו יותר ומותר להתגרות בם ולא כן בעמון שהיא נתכוונה להקטין כח האב ולהגדיל כחה כח האם. ועל בנות לוט נאמר צדיקים ילכו בם שהם נתכוונו לשם שמים כמאמר חז"ל שם. על כן כח הרע בו, קטן מבאחיו. והגם שהרו שתיהן מאביהן כאמור מכל מקום כח ולד הנוצר, אחר הכוונה ומחשבה גם כן הולך, ועל כן נאסר מלהתגרות בו כלל כי נתרבה בו כח אמו שנתכוונה לשם שמים. וזה ממש דברי חז"ל (בראשית רבה נ"א, י"א) בכירה דקאמרה מואב מן אב וכו' כי נודע אומרם (ברכות ז':) מנלן דשמא גרים וכו' ועל כן בכירה שקראתו מואב מן אב לומר שהגדיל ונתרבה בו כח האב והוא שלא לשם שמים נתכוון על כן אמר הקב"ה למשה אל תתגר בם מלחמה, מלחמה הוא דלא, הא אנגריא עביד בהו לצד התגברות כח רעת אביהם אבל צעירה דקאמרה בן עמי וכנאמר כי היה ראוי להיות עמי נקבה כמוני ונתהפך לבן ונתחזק בו כוונת הטוב מהאם, אמר הקב"ה אל תתגר בם אפילו אנגריא לא תעביד בהו.

ובזה נמי נראה מה שנאסרו הזכרים מעמון ומואב לבוא בקהל ולא הנקבות מטעם שלתאוה יבקש נפרד זה לוט ובו נאמר ויפרדו איש מעל אחיו פירוש שנפרד לעולמי עולמים מלבוא בקהל מעת התחברותו לאנשי סדום אנשי רשע, והטעם לזה הוא שבני ישראל ידועים אשר מגודלים בנעוריהם בג' מדות טובות האלו רחמנים ביישנים גומלי חסדים וכל מי שיש בו ג' מדות הללו ראוי להדבק באומה זו וכו' כדאיתא (ביבמות ע"ט.). וכיון שנתחבר לוט לאנשי סדום בלתי לתת פת לחם לאורחים אז תיכף נפרד מאנשי ישראל ויפרדו איש מעל אחיו לעולמי עד, כי זה שהפציר לוט את המלאכים לאכול אצלו לחם זה היה סיבה מאת ה' בעת ההוא בזכות אברהם שיהיה לו איזה דבר לזכות בו, והתנוצץ אז נפש דוד בו, ביום ההוא, וקיבל המלאכים כאשר כתבנו. אבל נודע מה שפירש רש"י ז"ל בפסוק אל תבט אחריך שאמרו לו המלאכים אתה הרשעת עמהם ובזכות אברהם אתה ניצול וכו' ועל כן נאסרו מלבוא בקהל. ותראה שגם זה היה חטאת בניו עמון ומואב שנאסרו מלבוא בקהל על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים. כי כל אשר נמצא בו מדת האכזריות ודאי לא מזרע ישראל הוא ואסור לבוא בקהל ישראל כי קהל קדוש ישראל צריכים להיות רחמנים וגומלי חסדים. ועמון ומואב ירשו זה המדה מאביהם שעל כל פנים היה כחו בשניהם וירשו מדתו מדת סדום שלא לתת מפיתם לעניים ומדוכים. וזה דוקא בזכרים אבל לא בנקבות כי הן בנותיו כיוונו לשם שמים ומדכיוונו בדבר המכוער הזה ובתאוה המופלגה הלזו איסור הקרובים אשר טרם ביטול היצר הרע בזה כמאמר חז"ל (יומא ס"ט:) היה בזה תאוה רבה והם ספו התאוה לכוון בלתי לה' לבדו ודאי היה בהם ניצוץ הקדוש משורש קדושת ה'. וגם אמרו חז"ל (בפרקי דר' אליעזר מובא בילקוט רמז פ"ג) שבעת שהכריזו אנשי סדום כל מי שהוא מחזיק בפת לחם לעני ואביון ישרף באש, פלוטית בתו של לוט היתה נשואה לאחד מגדולי סדום ראתה עני אחד מדוקר ברחוב העיר ועגמה עליו נפשה, מה היתה עושה, בכל יום כשהיתה יוצאת לשאוב מים היתה נותנת בכד שלה מכל מה שבביתה ומאכלת לאותו עני. אמרו מאין חי העני הזה וכשידעו בדבר הוציאוה לישרף וכו' עד כאן. וכן הוא בזוה"ק (פרשה זו ק"ו:). הרי שבנותיו מדה אחרת היתה להם שהחזיקו בלחם לעני ואביון, ועל כן כל בנות עמון ומואב מותרות לבוא בקהל שנמצא בהם שורש הקדושה בנקיבות ולא בזכרים, ולך ראה שלשלת הקדושה שיצא מנקיבות עמון ומואב נעמה העמונית ורות המואביה אשר כל חבל השתלשלות משיח צדקינו מאתה הוא ובודאי נמצא שורש הקדושה בנקבותיהם ולכן הותרו לבוא בקהל, ולא הזכרים כלל וכלל לא וכאמור. והעיקר עבור רעתם שלא החזיקו ביד עני ואביון לתת להם לחם ומי שאין בו מדה זו אינו ראוי לידבק באומה זו כנזכר.

ומזה יראה כל אדם וישכיל ממוצא דבר אשר אם יהיה בעל תורה וירא שמים ואין בו זו לרחם על העניים ולראות לגמול חסד כמצווה עלינו מפי אלהינו יתברך שמו (אשר גמילות חסדים הוא מצות עשה דאורייתא ברמ"ח מצוות עשה כמו שאיתא ברמב"ם (פרק א' מהלכות דעות הלכה ו') וכן צדקה הוא מצות עשה דאורייתא כמו שאיתא בדבריו (פרק ז' מהלכות מתנות עניים הלכה א') וכן אם כסף תלוה הוא מצות עשה דאורייתא להלות לעניים כמו שאיתא בדבריו (פרק א' מהלכות מלוה הלכה א')) אין ממש בכל עשיותיו כי אחרי אשר הוא אכזרי צריכים לחוש ליחוסו ואפשר לא מבני ישראל הוא ומה יהיה לו בתורתו. וידוע אומרם ז"ל (עבודה זרה י"ז:) כל העוסק בתורה ואינו עוסק בגמילות חסדים דומה כמי שאין לו אלוה ונראה פירושו כי זה סימן בני ישראל שיהיו עוסקין בגמילות חסדים ונודע החילוק בין ישראל לאומות העולם כי נשמת ישראל הם חלק אלוה ממעל כמו שכתוב (בראשית ב', ז') ויפח באפיו נשמת חיים וכמו שאיתא בזוה"ק (חלק א', כ"ז.) ונשמת הנכרים הוא מנשמת הארץ ונפשם הנשפע בהם כבחינת נפש הבהמה היורדת לארץ. ועל כן נקראים עמי הארץ כי כל חיותם ונפשם היא מלמטה מארץ כי חלק ה' עמו ולא הנכרים, ונמצא מי שאינו עוסק בגמילות חסדים, דומא כאחד מבני הנכרים שאין להם אלוה, כלומר נשמת חלק אלוה וזה דומה כמי שאין לו וכו', פירוש הוא דומה כזה האיש שאין לו, ואפשר גם הוא ח"ו מהם כי זה סימן לזרע ישראל. ומכל שכן בני אדם שאינם לומדי תורה כל כך וגם אינם הוגים ומבקשים ה' תמיד ביראת שמים ובתפילה ובשאר דרכי עבודתו רק מסבבים בחוצות בשווקים וברחובות להרויח מזון נפשם לחם חוקם על המחיה ועל הכלכלה ומה יהיה להם מכל עמלם ומה יהנה נפשם מכל עבודתם אשר המה עובדים בפרך אם אין תורה ואין תפילה, ובמה יבואו בכלח אלי קבר לתת דין וחשבון לפני מלך חי וקיים על כל יום ויום מימיהם במה הוציאו אותו ומה דבר מצוה עשו בו הלא יבושו ויחפרו ויסתם פיהם ומה יענו ליום פקודה ברדתם שחת, ועל כן ודאי אין להם מכל עמלם כי אם החתיכה לחם ומעט התבשיל שנותן לפעמים לעני ואם גם זה לא יעשה ח"ו אוי לו אוי לנפשו.

ועל כן הנני מזהיר ומבקש לכל איש הירא את דבר ה' ובפרט לאלו המקורבים אלי השומעים לקולי וחפיצים במוסרי, לראות על כל פנים תמיד אשר בכל אכילה ואכילה יהיה לו לפחות עני אחד על שולחנו בערב ובבוקר להאכילו מכל אשר ימצא לו אם דל ואם עשיר, כי נאמר במנחה ריח ניחוח ובעולת בהמה ריח ניחוח לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים כמאמר חז"ל (סוף מנחות). ועני הנותן לעני אחר פת חריבה וקיתון של מים ודאי חשוב לפני הבורא יתברך כאילו האכילו מעדני מלכים, ואמנם זה אשר יש לו ודאי שצריך להאכילו מן המובחר והטוב והשמן שבשולחנו כמו שאיתא ברמב"ם הקדוש (סוף הלכות איסורי המזבח) האכיל רעב יאכיל מהטוב והמתוק שבשולחנו. ויראה להדר שלא יחסר לו תמיד עני אחד על שולחנו וזה יהיה חלקו מכל עמלו וזה אשר ישאר לו אחר מותו, שלא ילוונו לא כסף ולא זהב ואבנים טובות ומרגליות כי אם מעט הפת אשר יתן לעני, כי בעתים הללו על פי רוב אנשים דלים וריקנים מתורה ומצוות לגודל העול המוטל על כל אחד בבקשת פרנסתו ולא ישאר לו כי אם זה אשר האכיל לעני בשולחנו. וירויח בזה שסעודתו יהיה סעודת מצוה, וזה אשר נחשב כמו קרבן על המזבח כמו שאמרו ז"ל (ברכות נ"ה.), ושולחנו מכפר עליו כאשר בזמן הבית. ואך דבר אחד אני מבקש בלתי יעשה הדבר הזה כסומא בארובה סתם לקרוא לאדם ואינו יודע אם עושה מצות הבורא אם לא אף שגם בסתם נחשב למצוה כיון שהשביע רעבון העני, מכל מקום זה אין חשוב כל כך בעיני הבורא יתברך, והעיקר בזה לכוון תמיד בעת האכילו לחם לעני לקיים מצות הבורא יתברך שצוהו בכך ולעשות נחת רוח לפניו על ידי זה שאמר ונעשה רצונו, וליחדא בזה שמיה דקודשא בריך הוא ושכינתיה ברחימו ודחילו כל אחד לפי ערכו ולאקמא שכינתא וכו' ולגרום שפע וכו' ולתקן שורש מצוה זו במקום עליון בשיעור קומה. ובזה נאות לו, כי כיוון בזה לקיים מצות בוראו. והיה אם כן יעשה הקב"ה ברוב רחמיו יריק עליו ברכה ושפע ורחמים וחיים ושלום ממקור הברכות וההשפעות, וזה הוא ממצוות שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא וזה ילוהו לעולמו גמילות חסד שעשה עם העני. והיה מעשה הצדקה שלום (ישעיה ל"ב, י"ז), אשר על ידי זה, המצוות מקדימין לו שלום בבואו לבית החיים כאשר לצדיקים גמורים כמאמר חז"ל (כתובות ק"ד.) וטוב לו בזה ובבא.