בראשית 34

ותצא דינה וגו' לראות בבנות הארץ וגו'. לשון בבנות הארץ צריך הבנה והיה לו לומר לראות את בנות הארץ, והנראה כי הנה חז"ל אמרו (תנחומא פרשה זו) תלה הכתוב בלאה לומר כאמה כן בתה מה לאה יוצאנית דכתיב (בראשית ל', ט"ז) ותצא לאה לקראתו אף זו יוצאנית וכו', ולכאורה יפלא הלא נודע אומרם ז"ל (פסחים ג'.) שאפילו בגנות בהמה טמאה לא דיבר הכתוב על מה זה יכתוב הכתוב בכוון בת לאה להראות גנות הצדקת ומכל שכן אשר נודע שלאה נתכוונה באמת לשם שמים שהיתה מתאות ומחזרת להעמיד שבטי יה וכמאמרם ז"ל (בראשית רבה ע"ב, ה').

And Dinah,, etc. to see in the daughters of the land. The expression, in the daughters of the land, needs to be understood; it should have said, "to see the daughters of the land." And that which appears [correct] is that, behold the Sages, may their memory be blessed, said (Midrash Tanchuma, Vayishlach 7:1), "Scripture associates her name with Leah. Leah’s daughter loved to go out just as her mother did. How do we know this about Leah? It is written: And Leah went out to meet him (Genesis 30:16), etc." And at first glance, this is a wonder! Did it not know their, may their memory be blessed, saying (Pesachim 3a) that Scripture did not even speak in disgrace of an impure animal? Why would Scripture write with the intention of showing the disgrace of that righteous woman [Leah]? All the more so, since it is known that she truly intended [it] for the sake of the Heavens, since she desired and strove to establish the tribes of God. And it is like their statement, may their memory be blessed (Bereishit Rabbah 72:5).

ואמנם אדרבה כי חז"ל באו לומר שתלה הכתוב בלאה לומר כאמה בתה, כלומר כשם שאמה ודאי נתכוונה לשם שמים כן בתה לשם שמים נתכוונה, כי נודע מאמרם ז"ל (שם ל"ט, י"ד) בפסוק (בראשית י"ב, ה') ואת הנפש אשר עשו בחרן אברהם מגייר האנשים ושרה מגיירת הנשים. ועל כן רצתה גם היא לאחוז בדרכי אבותיה הקדושים לגייר גרים מבנות הארץ להכניסם תחת צל כנפי השכינה, ולזה אמר הכתוב ותצא דינה בת לאה כלומר ביציאה זו היתה בת לאה ממש לעשות כמעשה אמה לצאת לשם שמים, ועל כן הלכה לראות בבנות הארץ כלומר לראות בקרבן ותוכן לבבם איזה שתרצה להתקרב אליה לשמוע לדבריה, כי גם באומות יש איזה נשמות שמוכשרין לקבל טהרה ורוצין בדביקות ישראל, כידוע מרות ושאר גירי צדק שבעודן בגיותן הם מתלוים ורודפים אחרי בני ישראל מפני ניצוצי הקדושה שבהם, ובתוך כך מספר המקרא בשבח דינה כי דוקא לראות הלכה ולא להראות את עצמה לעיני העמים והשרים את יפיה כי טובת מראה היא וגם לראות בבנות הארץ דוקא ולא ח"ו בבני הארץ כי צדקת אבותיה הקדושים היה בה מראשה ועד רגלה בלתי לזוז ימין ושמאל ויעקב היה מטתו שלימה.

In fact, it is just the opposite. The Sages, may their memory be blessed, came to say that Scripture associates her with Leah, to say just like the mother, so too is the daughter. This means that just like her mother certainly intended [it] for the sake of the Heavens, so too did the daughter intend [it] for the sake of the Heavens. For their statement, may their memory be blessed, about the verse: and the souls that they made in Haran (Genesis 12:5), "Abraham would convert the men, and Sarah would convert the women (Bereishit Rabbah 39:14) is well-known. Hence she also wanted to grasp onto the ways of her holy forbears, to convert converts from the daughters of the land, in order to bring them under the beneficence of the wings of the divine presence. And that is why Scripture stated, And Dinah, the daughter of Leah, went out. Meaning that she was truly the daughter of Leah in this going out, acting like her mother for the sake of the Heavens. And that is why she went to see in the daughters of the land. That is to say, to see inside them and the internality of their hearts. For even in the nations of the world, there are some souls that are prepared to accept purity and want to cling to the Jewish people, as is well-known from Ruth and the other righteous converts, who, even when they are still gentiles, accompany and seek out the Children of Israel, because of the holiness within them. And it is because of this that Scripture is recounting Dinah's praise. As she went specifically to see, and not to show herself, her beauty before the eyes of the nations and the princes, since she was beautiful (alluding to Esther 1:11). And also specifically to see in the daughters of the land, and not, God forbid, in the sons of the land. For she had the righteousness of her holy forbears in her, from tip to toe, without budging to the right or the left. So Jacob's bed [the propriety of his family] was complete.

ואולם אחרי כל זה הנה הכתוב צווח ואמר (תהלים מ"ה, י"ד) כל כבודה בת מלך פנימה שאין דרך בנות ישראל הצנועות לצאת חוצה כי אם הם צדקתם עומדת לעד, אבל זה שמבחוץ אם יביט בה ויהרהר דבר מה הרי לעוון פלילי נחשב גם עליהם להיותם מכשילים בני אדם גם בני איש, וכמעשה דהאי תנא (תענית כ"ד.) שאמר לבתו שובי לעפרך ולא יכשלו בך בני אדם. ושרה שהיתה מגיירת הנשים הרי נאמר עליה (בראשית י"ח, ט') הנה באהל, שהיתה צנועה ביותר שלא יצתה לחוץ ועשתה ביכולתה בביתה פנימה כאשר יכלה לגייר הנשים שבאו אצלה. ודינה שיצתה, על כן וירא אותה שכם וגו'. ונראה שזה שיבחה דבורה הנביאה את יעל אשת חבר הקני ואמרה עליה (שופטים ה', כ"ד) מנשים באוהל תבורך ואמרו חז"ל (נזיר כ"ג:) נשים באוהל מאן נינהו שרה רבקה רחל לאה ולכאורה מאי מעליותא בזו מד' אמהות ואמנם כי לצד שהיא יצתא לקראת סיסרא כמאמר הכתוב (שם ד', י"ח) ותצא יעל לקראת וגו' ואף על פי כן עשתה את שלה בשלימות ולא הזיק לה יציאתה כלל וכלל על כן תבורך היא מנשים שהיתה צדקתם רק באוהל ולא בחוץ. ואמנם שם היתה היציאה מוכרחת להצלת נפשות ישראל על כן לא עשאה היציאה אצלה שום רושם לרע רק אדרבה לטוב בית המלך ופנימה יחשב, מה שאין כן בדינה שהוא להכשיר את בנות הערלים הנה אמרו חז"ל (עירובין ל"ב:) שאסור לתלמיד חכם ליעבד איסורא זוטא כי היכי דלא ליעבד עם הארץ איסורא רבה. אף כאן לא היה ניחא להקב"ה שתעבד דינה איסורא זוטא עבורם כי (תהלים נ', ג') סביביו נשערה מאוד, על כן וירא אותה וגו'.

וירא אותה שכם וגו' ויקח אותה וישכב אותה וגו'. אמר בכל פעם אותה מה שהיה די לומר ויראה ויקחה וכמו שכתב ויענה, להראות שכל העונש הלז של הראיה והלקיחה והשכיבה הכל עבורה היה על שיצתה חוץ, מה שכל כבודה בת מלך פנימה. וכל כך גרם החטא שלה אשר ותצא דינה לכל השלושה אלו האמורים ועל כן חזר בכל פעם לומר אותה להראות כי זה הכל בחטאה.

ותדבק נפשו בדינה בת יעקב וגו'. צריך לדעת בשנותו את טעמו עתה לקרותה בת יעקב ולא בת לאה כמקודם שכתוב ותצא דינה בת לאה וגו'. ואכן כי כבר כתבנו כי חטא דינה ביציאתה גרם לכל השלושה הנזכרים שראה אותה ויקחה וכו' ואמנם כי באמת היה בזה גם גרם חטא יעקב במה שאיחר נדרו ובמה שמנעה מעשו כמאמר חז"ל (בראשית רבה פ', ד') לא רצית לתת אותה למהול וכו'. על כן זה גרם חטא יעקב להיות נדבק נפשו בה כי להחטא שלה כבר די לה במה שלקח אותה ויענה ונשאר עוד גרם חטא יעקב שתדבק נפשו בדינה. ולזה למעלה בחטא היציאה קראה בת לאה כי אמה גרמה זאת כאמה בתה ותצא לאה ותצא דינה כנזכר ועתה בגרם יעקב קראה בת יעקב ועל כן קראה שני פעמים בת יעקב אחת כאן והשנית להלן לשכב את בת יעקב עבור שני הדברים בחטא יעקב שגרם לה. ולזה אמר הכתוב,

ויעקב שמע כי טמא את דינה בתו וגו'. פירוש שהבין כי זה שטמא את דינה הוא עבור היותה בתו ומצדו הוא שהוא גרם זאת על כן והחריש יעקב עד בואם כלומר יעקב שתק וקיבל היסורין באהבה כענין שנאמר אצל אהרן (ויקרא י', ג') וידום אהרן ואמרו חז"ל (ויקרא רבה י"ב, ב') שקיבל שכר על השתיקה מה שקיבל עליו גזירת ה' באהבה. כן יעקב קיבל גזירת המקום פרעון עוונו באהבה והחריש יעקב, אבל זו השתיקה לא היה כי אם עד בואם אבל הם בבואם לא רצו לשתוק על זאת ואמרו הכזונה יעשה את אחותנו פירוש אפילו אם אבינו יעקב ירצה למחול על כבודו מכל מקום כבודינו במקומו עומד ואפילו אם אין לה רק מעלה שהיא אחותנו אין ראוי לנהוג בה מנהג הפקר לעשותה כזונה.

ובני יעקב וגו' לשכב את בת יעקב וכן לא יעשה. פירוש נבלה עשה לשכב את בת יעקב אדם גדול ומפורסם כזה ונכבד מכל וכן לא יעשה אפילו לבת אחרים מפחותי ערך כי גדרו עצמן מן הערוה על ידי המבול כמאמר חז"ל (בראשית רבה פ', ו').

וידבר חמור אתם לאמר שכם בני חשקה וגו'. מלת לאמר לכאורה מיותר, ונראה כי הנה חמור מלך הארץ היה ובודאי שגם אצלו לא היה מהמוסר מה שעשה שכם בנו וממילא לא נאה לפניו לדבר עם יעקב מדברים האלה, ובלא זה אין דרך המלך לדבר בעצמו לנוכח כי בנו חושק בבתכם ועל כן היה הוא רוצה לסבב מקודם איזה דברים אחרים ומתוכם יובן שרצונו להיות שכם נושא בתו וזה אומר, וידבר חמור וגו' לאמר שכם בני וגו' פירוש חמור דיבר דברים כדי להגיע מתוך הדברים לאמר להם אשר שכם בני חשקה וגו', ומפרש הכתוב מה דיבר חמור אתם. ואמר כי אלה הדברים אמר,

והתחתנו אותנו בנותיכם תתנו וגו' ואתנו תשבו וגו'. פתח בדברי שלום כאילו מכללות העיר ויושביה מדבר להיות שלימים יחד כמוך כן אנחנו, ומתוך כך רצה להמשיך הדברים עד הגיעו לצרת הבת לרמוז שבנו חפץ בבת יעקב ואולם כל זה בחמור אבי שכם שהוא המלך עצמו ומלומד קצת במוסר ודרך ארץ, ואמנם שכם בנו לגודל חפצו וחשקו עד מיצוי דם נפשו לא היה יכול להמשיך בדברים ולהתאפק לדבר במתינות על הדבר הזה ומיהר וקפץ לדבר לפני אביו. על כן,

ויאמר שכם אל אביה וגו' אמצא חן וגו'. כי לא היה ביכולתו להתאפק רגע והתחיל תיכף לדבר את אשר חשקה נפשו. ומזה מוסר השכל לכל בני עמינו עם ישראל שאנו מדמין בנפשינו שאנו רוצין לעבוד את שמו יתברך ואם נשאל את אחד מישראל האתה אוהב את שמו יתברך ישיב ודאי שאוהבו במסירת נפש ממש. והנך רואה כי לא כן הוא כי הנה שכם הלא בן מלך היה וגדל בתפנוקי מלכין וכאשר חפץ בבת יעקב לך ראה גודל החשק והתאוה והחפץ והרצון שהיה לו עד אשר לא היה יכול להתאפק על רגע והיה כמשתגע ממש ואמר אשר תאמרו אלי אתן הרבו עלי מאוד מוהר ומתן ואתנה כאשר תאמרו ולא עצרו ולא עיכבו שום דבר ואילו היה יכול לחתוך אבר וליתן להם עבורה היה נותן להם, ולך ראה מה היה בסוף כשצווהו למול והנה בן מלך מפונק וגדול בשנים ודאי שצער מופלג הוא לו כריתת המילה בבשרו, חוץ שבודאי הוא בזיון לו למול עבור נשיאת אשה וכל אלה לא שמע ולא הטה אוזן. מה כתיב (לקמן י"ט) ולא אחר הנער לעשות הדבר, עשהו בזריזות מופלג באהבה ושמחה רבה והכל להיותו חפץ בבת יעקב. ואם היינו רוצים כזה את עבודתו יתברך ואהבתו איזה דבר היה מעכב אותנו הלא היינו מדלגים על ההרים ממש כמשתגע לעבודתו יתברך ולא היינו שומעין לא גוף ולא אשה לא ממון ובנים כי היה נמוג לבבינו ממש קשורה וצמודה בחבלי עבותות אהבתו יתברך כאש להבה אכלה ממש. ובאמת כן מצינו בתנאים הראשונים שלא היו שומעין כלל עניני עולם הזה וכאשר אמרו חז"ל (עירובין כ"ב.) איכא קורמי באגמא וכו' ואמרו (שם נ"ד:) בר' אליעזר שהיה עוסק בתורה בשוק העליון של ציפורי וסדינו מוטלת בשוק התחתון ונאמר (משלי ה', י"ט) עליו באהבתה תשגה תמיד. כי היה באמת כמשתגע מרוב האהבה שבער בלבו שלא היה יודע כלל מה לעשות, אבל אנו שסוברין שאנו רוצין עבודתו יתברך שקר הוא וראיה מדברי עולם הזה שאנו רוצין אותם באמת כמה טרחות אנו טורחין וכמה יגיעות אנו יגיעין יומם ולילה להגיע אל טרף בתינו בכל לבבינו ונפשנו ומאודינו בכל כח שכלנו לחשוב מחשבות לעשות בכה או בכה, ואם היינו עושין בכזה עבודתו יתברך היינו מגיעין למדריגות נפלאות גדולות ורמות עד שהיה באמת נחת רוח לפניו. כי בעבודתו, המיגע בה ודאי טרחתו אינה לריק שהבא לטהר מסייעין אותו מן השמים (שבת ק"ד.) ובחפצי עולם הזה כל היום אנו יגיעין והכל אינו מספיק ותמיד אנו חסרין היום זה, ומחר זה.

אשר על כן כל בר ישראל יקח זאת על מוחו ושכלו ויסיר הפתיות והשטות מאתו ויתחיל לעבוד בעבודתו יתברך על כל פנים בשוה בעבודת עצמו בהבלי עולם הזה שאינם כדאים על אחת מני אלף וכו' עד אין שיעור נגד עבודתו יתברך ועל כל פנים יחצה ימיו ושנותיו שבחצי היום או חצי שבוע או חודש או שנה כל אחד לפי עסקו ומשאו ומתנו לעבוד בחצי ימיו עבודתו יתברך עבודה תמה בכל לב ונפש בחיות ושכל ולב ומוח במחשבה דיבור ומעשה ביראה ואהבה ושמחה ושלא יתערב בה שום דבר מחשבת חוץ כי אם בלב שלם ובדעה שלימה ומיושבת ברשפי אש שלהבת יה לדבק עצמו אליו יתברך על ידי התורה והתפילה ומצוותיו יתברך שכולם הם רצונו יתברך שהוא רצה שאנו נעשה ונקיים רמ"ח מצוות האמורין בתורה ושלא לעשות משס"ה לא תעשה האמורין בה והוא ורצונו אחד כידוע.

ואדם העוסק בהן הרי מדבק נפשו וחיותו שהוא הבל פיו היוצא מאתו שנפשו יצאה בדברו וכל כוחי גופו וחיותו אליו יתברך. הנעלם בהן שהן רצונו ברוך הוא וזה הוא הנחת רוח לפניו כשאנו מדבקין עצמנו אליו מהמרחק הגדול שנתרחקנו מאתו בעת הבריאה שלזה היתה עיקר הבריאה להדבק אליו אחרי התרחקותו מאתו יתברך ואין בכל התורה והמצוות כי אם הכוונה הזאת שהוא למען היות נחת רוח לפניו על ידי הדביקות שאנו מתדבקין בו על ידי התורה והמצוות, ובזה גם כשאנו נעשה מעשינו בחוץ על עסקי טרפי מזונותינו לא יסור מלבנו אהבתו ויראתו להזהר ולהשמר מכל אשר הזהירנו יתברך ולהביט בכל דבר ודבר שהכל מאתו יתברך, הוא האצילם בראם יצרם אף עשאם ואין עוד מלבדו שבכל העולמות כולם אין דבר כי אם כוחו אורו שפעו וחיותו לא זולת. וממילא כשאין דבר בלעדו הרי בכל מקום ומקום שאנו עומדין וכל דבר ודבר שאנו רואין לא נראה בו כי אם אורו יתברך ונזכור על ידי זה אהבתו ויראתו ולעשות רצונו ולעובדו בלבב שלם למען לא ניגע לריק וגו' והאל הטוב יטע בלבנו אהבתו ויראתו ולעשות רצונו להיות נחת רוח לפניו אמן כן יהי רצון, ונחזור לענין שמפני חשקת אהבת שכם לא עצר כח ומיהר לדבר לפני אביו. ועל כן,

ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור וגו'. ולכאורה אינו מהמוסר בבני יעקב לקפוץ ולדבר בפני אביהם, ורק לפי שקפץ שכם לדבר לפני אביו אמרו השבטים בלבם אין כבוד אבינו יעקב להשיב לו להיותו עושה מעשה רע כזה שהוא בזיון לו ובלא זה הוא עדיין רך בשנים ואין כבוד יעקב לדבר אתו צא ולמד ממה שכתוב למעלה ויצא חמור אבי שכם אל יעקב לדבר אתו אבל שכם לא יצא אז לדבר אל יעקב לצד שבניו היו את מקנהו בשדה ולא היה בבית כי אם יעקב ולא נאה לשכם לדבר אל יעקב ולא יצא כי אם חמור מלך הארץ. רק עתה שהיו בניו אצלו התחיל שכם לדבר ובודאי אין עיקר דיבורו כי אם אליהם על כן ענו הם אותו. ולכך מקדים כאן הכתוב בן לפני אביו באומרו את שכם ואת חמור אביו כי עיקר תשובתם היתה לשכם ואגב היתה גם לחמור אביו כי הוטב גם בעיניו הרבה דברי תשובתם.

וידברו אשר טמא את דינה וגו'. זה אין לו פירוש לפי פשוטו, ולדברינו הנזכרים למעלה יאמר הכתוב כי על כן דברו הם ולא אביהם יעקב לפי שהוא הצדיק עליו את הדין מפני יודעו שמפני חטאו קרה לה זה על שאיחר נדרו וכו' ומחל הוא על כבודו לכפרת עוון, אבל הם דיברו כי אפילו דל מהכא חשיבות אביהם מכל מקום הלא אחותם היא וכבודם במקומו מונח ולא יוכל יעקב למחול על כבודם ועל כן וידברו אשר טמא את דינה אחותם כלומר להיותה אחותם על כן דיברו הם להנקם על בזיונם.

עוד יאמר וידברו אשר טמא וגו'. כלומר אף שדבר גדול דיברו שכדאי היה להנקם ממנו על טומאת אחותם ולא היתה רמיה כלל בדבר כפירוש רש"י מכל מקום לא דיברו כי אם הם אבל לא אביהם יעקב כי אמיתי הוא וכמאמר הכתוב (מיכה ז', כ') תתן אמת ליעקב, ולא חפץ לדבר במרמה אף בדבר המותר כי יעקב איש תם, כלבו כן פיו. ורק בני יעקב ענו במרמה ולא הוא.

עוד אפשר לומר בפירוש הכתוב, כי הנה בני יעקב חכמים גדולים היו והיו יראין אם תיכף יאמרו להם שהמה מרוצין בו אחר המילה ולא יחרה אפם כלל על העבר שטמא את אחותם פן יתחכם חמור ושכם על זה שרצונם לנקום מהם בעת הכאב ועל כן עשו בחכמה והתחילו לדבר אתם קשות תחילה על העבר אשר טמא את אחותם ואחר כך כאשר ינח רוגזם יאמרו להם לעשות כדבר הזה ואז לא יבינו כי מרמה בדבר לצד שכבר יצא הכעס מאתם ונח רוגזם, ולזה יאמר הכתוב ויענו בני יעקב וגו' במרמה ומה היא המרמה אומר הכתוב וידברו אשר טמא וגו' כלומר התחילו לדבר קשות (כי דבור בכל מקום קשה הוא כידוע (מכות י"א.) בחרון אף על אשר טמא את דינה אחותם ואחר כך כאשר נח רוגזם התחילו לדבר בדברים רכים.

ויאמר אליהם לא נוכל לעשות וגו' לאיש אשר לו ערלה וגו'. כלומר ראו רוגזינו לא בחנם הוא כי לתת אחותנו לאיש אשר לו ערלה חרפה הוא לנו ואך מהיום והלאה תוכלו לתקן זאת אם תהיו כמונו להמול לכם כל זכר וגו'.

ואם לא תשמעו אלינו להמול ולקחנו את בתנו והלכנו. כלומר על אשר כי כבר עבר הרוגז על כן לא נעשה דבר כי אם ולקחנו את בתנו ולא יותר, ובזה הטעו את לב חמור ושכם לסבור אשר ודאי עתה פיהם ולבם שוים כי כבר יצא הקצף מאתם ולא עשו דבר ועתה הם דוברים בפה רך ודאי כן דיברו כאשר עם לבבם. ולזה אמר הכתוב,

וייטבו דבריהם בעיני חמור וגו'. כלומר שסברו שדברים טובים דוברים עמהם לטובתם באמירה רכה, או יאמר וייטבו דבריהם לצד שראו כי תחילה דברו בחרון אף ואחר כך בדברי פיוס להיות לעם אחד הוטבו דבריהם בעיניהם לומר שבודאי דברי אמת בפיהם וכלבם כן פיהם ואין בהם מחשבה רעה כי אם טובתינו. ועל כן נתקבלו דבריהם. ומיד,

ולא אחר הנער לעשות וגו'. פירוש שלא נהג עצמו כבן מלך להמתין עד שיהיו נמולים קודם לו ואחר כך ימול את עצמו בכדי שיראה קודם את ענינה ואם אינה כאב גדול וסכנת נפשות, רק קודם לכל מל הוא את עצמו. והוא אומרו ולא אחר, לומר שלא המתין להיות הוא אחרון רק קודם כל היה.

עוד ירצה באומרו ולא אחר וגו'. לומר שלא המתין עד אשר ישאל את פי אנשי העיר ובית אביו אם יעמדו הם בדבר כי אם לא ירצו הם הרי נעשה הוא מופרש ומובדל ממולדתו ומארצו ומבית אביו, ודבר זה קשה לאדם לעמוד בזה וראיה שזה הוא אחד מעשרה נסינות שנתנסה אברהם אבינו ע"ה במה שאמר לו הקב"ה לך לך מארצך וגו', ולזה יאמר ולא אחר הנער לעשות וגו' כי חפץ בבת יעקב והוא נכבד מכל בית אביו כלומר כל כך גדלה החפיצה בו לבת יעקב עד שקיבל עליו להיות נכבד ומופרש אפילו מכל בית אביו ומכל שכן מאנשי עירו ומולדתו כי אפשר הם לא ירצו לקבל עליהם להיות נימולים. על הכל פסע ועבר ותיכף קודם לכל מל הוא בעצמו להדבק לבת יעקב.

וידברו אל אנשי עירם לאמר. אומרו לאמר נראה פירושו שאמרו להם כי דברים הללו היו ראוים שאתם תאמרו אותן כי הלא טובתכם הוא וטובתכם אני דורש, וזה אומרו וידברו אל אנשי עירם לאמר כלומר כי לכם היה לומר דברים הללו כי הוא נוגע לטובת העיר בכלל.

וישמעו וגו' כל יוצאי שער עירו וגו'. לא אמר כמקודם כל אנשי עירו, לומר כי לא לבד אנשי העיר התושבים שם מעולם מאומתם שמעו ומלו עצמן כי אם אף הגרים שהיו גרים שם מאומות אחרות כולם שמעו ומלו עצמן והכל בשביל חפצם להדבק לבית יעקב כעין הגר ותמנע וכדומה שהיו בנות מלכים ונתאוו להיות שפחות ופלגשים בבית אברהם לרוב גדולתו וחשיבתו, וזה אומרו יוצאי שער עירו כיון שהוא עתה מן היוצאים בשער העיר אף שהוא גר ממדינה ומאומה אחרת שמע ומל עצמו.

ויהי ביום השלישי וגו' ויהרגו כל זכר. כל ריבוי הוא לרבות אף הגרים שם ממדינות ואומות אחרים נהרגו עמהם, והנה לדעת הרב הקדוש בעל אור החיים שכתב בטעם הריגת כל אנשי שכם מפני שעמדו נגדם להציל את חמור ושכם בנו ודנו אותם בדין רודף ודאי גם האחרים בכלל זה להנקם מיד מבקשי נפשם. ואמנם לדעת הרמב"ם ז"ל (סוף פרק ט' מהלכות מלכים) שכתב בטעם חיוב מיתה לאנשי שכם מפני שלא הושיבו שופטים לדון את שכם בגזילת בת יעקב ובני נח נצטוו על הגזל ועל הדינין, הנה אין על הגרים שם במקרה מאומות אחרות דין מיתה בזה, כי איך יכול אחד הבא לגור לשפוט שפוט על נשיא הארץ בארץ לא לו, ומזה סיוע גם כן לדברי הרמב"ן ז"ל שלא רצה בטעם הזה ונתן טעם אחר בזה לפי שבלא זה מחויבי מיתה היו מפני שהיו עובדי עבודה זרה שבני נח מצווין עליו בראש וראשון. ולזה אומר הכתוב להלן,

ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי עכרתם אותי וגו' ונאספו עלי והכוני וגו'. כי לצד שמה שהרגתם אותם היה מדין חיוב מיתה על שהם עובדי עבודה זרה אם כן על כל האומות תפול עליהם אימתה ופחד לומר שגם עליהם תעבור כוס התרעלה להאסף עליהם ולהרגם על עובדם עבודה זרה ויהיו מוכרחים להאסף ולעמוד על נפשם ומה גם שיעמדו על דם אחיהם משאר האומות שהיו שם ועל כן ונאספו עלי וגו', ואמנם הרמב"ם ז"ל (שם) נראה שלא רצה בטעם זה מפני כי מה נשתנה שכם מכל העולם שהיו אז עובדי עבודה זרה ולא נקמו מהם על עבודה זרה מפני שאין זאת ביכולתם הגם אפשר שהיו יכולין לרמות עיר אחת ויהרגו אותם אבל אין זה מוטל עליהם כי לא היה שבט המושל בידם והכנעני והפריזי אז בארץ, ועוד אם בשביל עבודה זרה הרגו אותם למה החיו את הנשים וכי הנשים אינם מצווין על עבודה זרה הלא השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה (בבא קמא ט"ו.) ובכתוב כאן מפורש אשר רק ויהרגו כל זכר ואת כל חילם וגו' ואת נשיהם שבו ויבוזו וגו'. וגם על טעם הרב הקדוש בעל אור החיים קצת יש לפקפק במה שכתב שכל בני העיר עמדו כנגדם לבל יהרגו מלכם ודנום דין רודף היאך מרומז זה בכתוב ואדרבה בכתוב נאמר ויבואו על העיר בטח גו' משמע שלא היה להם שום דבר עומד נגדם, וגם מה שכתב שכולם היו בעזר שכם לגזול את דינה גם זה אינו מבואר בכתוב ואדרבה בעשיית המעשה לא נאמר כי אם וירא אותה שכם וגו' ויקח אותה וישכב אותה וגו' ולא הזכיר שום סיוע אליו מאנשי העיר, ועוד וכי אפשר שכל אנשי העיר מקטן ועד גדול היו נמצאים שם בעת הגזילה וכולם עזרו אותו ולא ימלט אחד מהם שלא היה בשעת מעשה והנך רואה בהריגה שנהרג כל זכר בעיר ואיך הרגו לאחד בעד רעת חביריו, ומה שאמר ויבוזו העיר אשר טמאו אחותם הוא לומר שהניחו לטמאות אחותם כי בודאי צעקה הנערה בת יעקב ואין מושיע לה מכל העיר וראיה ממה שנאמר אשר טמאו ובטומאה ודאי שח"ו לא היה אחד מאנשי העיר מושל בה כי אם שכם לבד.

ואמנם מה שנראה לי לפי קוצר שכלי בטעם הריגת כל אנשי שכם הוא כי הנה חמור ושכם בעת שאמרו לכל אנשי עירם שימולו אמרו לפניהם את בנותם נקח לנו ואת בנותינו נתן להם וגו' ואמרו חז"ל בזה (לשון רש"י לעיל ט"ז) כי תלו החשיבות באנשי שכם לומר כי הם מותרים ליקח את כל אשר יבחרו מבנות יעקב באין מוחה ואת בנותינו ניתן להם כלומר רק לפי דעתינו אם נרצה ניתן להם וכו', אשר על כן אם היו מניחין בני יעקב את אנשי שכם להתרפאות מחוליים ולעמוד להתיישב כבראשונה בודאי היו אנשי שכם באין בדין עליהם לומר שיקיימו כפי התנאי כיון שהם עשו את שלהם להיות נימולים גם אתם תעשו את שלכם ויהיו מותרין לשלול ולבוז להם את בנות יעקב באשר יבחרו באין פוצה פה ומצפצף ואז לא יוכלו לעמוד נגדם בהיותם בריאים וגבורים כל העיר מקצה ומה היה לבני יעקב לעשות בזה. והנה מתחילה מה שדיברו במרמה אתם ודאי שכדין עשו כי לא היתה כוונתם כי אם על שכם שהיה מחויב מיתה ממש מדין הגזילה ואך ודאי כי לא יניחו אנשי העיר להרוג את בן מלכם ועל כן דברו להמול להם כל זכר בכדי שלא יוכלו לעמוד נגדם והם יהרגו את שכם ויקחו את אחותם ויצאו, ואחר כך כשהלך חמור ושכם בנו ודיברו עם אנשי עירם בשקר וכזב לא כמו שהיו מדברים עם בני יעקב שאמרו בנותיכם תתנו לנו ואת בנותינו תקחו לכם כי אם להיפוך את בנותם נקח לנו לנשים וגו' ועל דעת זה מלו עצמן כל אנשי העיר, וכשיעמדו מחוליים ודאי שיבואו עליהם בעקיפין לקיים התנאי ולא יועיל מה שיאמרו כי לא כן היה התנאי עמהם כי לא יאמינו להם ומי יוכל לדין עם מי שתקיף ממנו, ועל כן הרגום מתחילה קודם שיבואו לשלול שלל לטמאות ח"ו את בנות יעקב, ועל כל פנים לא גרע זה מבן סורר ומורה שנידון על שם סופו ונהרג תיכף, ומכל שכן כאן שלא יוכלו אחר כך לעמוד עמהם בדין ובודאי כדין וכתורה עשו להרגם תיכף ולא יענו ח"ו צנועות בני ישראל, ובזה דין התושב והגר שוה כי כולם מלו עצמן על תנאי זה ובודאי היו מבקשים אחר כך לקיים כפי התנאי.