בראשית 6

ויהי כי החל האדם לרוב על פני האדמה ובנות יולדו להם. יראה פירושו כי הנה המיישר אורחותיו ומכוון דעותיו לשם ה' ובשעת זיווגו אינו מכוון עצמו להנאתו ולתאותו כי אם לקיים מצות הבורא שצוהו לפרות ולרבות הנה נודע מאמר חז"ל (שבועות י"ח:) כל המקדש עצמו בשעת תשמיש הוין לו בנים זכרים, ואמרו (נדה ל"א:) בשכר שמשהין עצמן על הבטן זוכין לבנים זכרים ונקרא הוא קדוש ומוליד בנים קדושים ראויים לחכמה והגונים לחסידות ונקראו בנים לה' כי כל עיקר כוונתו בהולדת בניו היה לה' לקיים מצוותיו יתברך. אבל מי שאינו מקדש עצמו בשעת תשמיש ואז נקרא מחלל בריתו, ובנים אשר יולדו להם, לא נקראו בנים לה', כי להם המה, כי לא זרו מתאותם וכל עיקר כוונתם היה למלאות תאותם כסוס כפרד אין הבין שהוא מעשה מגונה מאוד ואינו חפץ להשהות על הבטן כי התאוה דוחקתו למלאותו תיכף כאשר יוכל ואינו זוכה לבנים זכרים, ולזה אמר ויהי כי החל האדם לרב על פני האדמה לשון חולין שחללו בריתן למלאות תאותן כאשר יוכלו ועל כן ובנות יולדו להם שלא זכו לבנים זכרים ורובא דרובא ילדו בנות כדברי חז"ל (בראשית רבה כ"ו, י') ועוד, שהיו להם לעצמם ולא היו בנים לה' לכוון שיהיו להם בנים עוסקים בתורה ובמצוות עובדי ה' רק להם לשמשם ולמלאות תאותם.

There were Nephilim in the earth in those days, etc.: Behold we have written at length in our book, Sidduro shel Shabbat (Root 3, Branch 1), and in this essay in several places, that it is an essential religious service of an intelligent man to connect the earth and the heavens; to see and to understand, about every single thing that is on earth, that the place of its roots is in the heavens of the heavens, and to know that there is nothing in the world besides the power of God, His light, His infusion, and His lifeforce which is implanted at the time of the creation. And from then until now, the Holy One, blessed be He, supervises and infuses this life force upon it, and it is preserved like this forever. And that is why, "one who benefits from this world without a blessing is as if he robs the Holy One, blessed be, and the Assembly of Israel" (Berakhot 35b). As the main root of everything is to connect it to the heavens and to raise the spark of God that sustains that thing to its root in the heavens above. And in this way, the Holy One, blessed be He, has given this thing to man to bring it up to its elevated resting place. And when he recites a blessing over it at the time of his benefit, he can afterward elevate it, since he made the light of God's holiness dwell upon it with his blessing, when he said, "Blessed are You, Lord, Creator, etc.," and placed the blessing of God upon it, saying that God, who makes everything exist, created it, formed it, and also made it [alluding to Isaiah 43:7]. And through this, the physical body of dust of that thing enters it, and the root of spiritual life that is in it arises. And [in turn,] through this, he can afterward elevate it to the place of its root from which it was hewn with the power of the intention of his benefit for the sake of God alone, and not for the sake of his [own] desire and benefit. However, if he does not previously recite a blessing upon it, behold it is impossible to elevate that thing any longer, since its physicality has not yet been subdued. So then, why is he benefitting from it if he cannot elevate it? Just the opposite, he will bring it further and further down; and God did not give it to him in this fashion, to do evil to it, with the holy spark that rests in that thing. So he is truly stealing that thing from the Holy One, blessed be He, etc. And it is about this that the verse (Leviticus 25:23) warns: And the land shall not be sold in perpetuity, and its translation [in Targum Onkelos] is, "an eternal severance [literally, a severance of the worlds]." This means, to sever, God forbid, the land/earth from the heavens, to say that God is in the heavens above but not in the earth. It is not like that! Rather, He is the Supervisor, who creates and forms all that is formed and also renews the act[s] of creation, in His kindness, always every day, who supervises everything and gives sustenance to everything. And were it possible to fathom a lack of His infusion and His lifeforce from everything that is found, the world would be as if it were not, and it would be void and nothing. However, His good word is always established in the heavens [alluding to Psalms 119:89] and the earth and all that there is in them. And therefore there is none besides Him [alluding to Deuteronomy 4:35]. For there is nothing in all of the higher and lower worlds, in the depths and in the heights, besides the power of His light, His infusion, and His life force. There is nothing else! And that is why the verse stated: There were Nephilim in the earth, meaning they fell from their status and from their level and were only in the earth. And they thought that they were in the earth and God was in the heavens and that He did not oversee what was on the face of the earth or its inhabitants. So they did not consider connecting the earth to the heavens, to believe with complete faith that the Lord is God in the heavens above and upon the earth below, there is none else [alluding to the Aleinu prayer]. And they removed the eye of His oversight from the earth and said, "Who will see me and who will know me." Therefore they did what they did and did not have the fear of God before their eyes at all, as [each one] flatters himself in his own eyes [alluding to Proverbs 36:2-3], saying that he has been allowed to do whatever he want on the earth, and God does not oversee him. Hence...

ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טובות הנה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו. אפשר לומר בפירוש בני האלהים כי נודע מתוקף הדינים אשר נעשו בימים האלה שעלה המים בימי אנוש והציף שליש העולם והיו המים עולים ומציפין אותן בקבריהם ב' פעמים ביום, אחד בשחרית ואחד בערבית כדברי חז"ל (בראשית רבה כ"ה, ב'). והבהמות העומדות לתשמיש אדם, מרדו בהן כנזכר. ולזה נקראו בני האלהים כי גדלו בדיני אלהים וראו את ידו החזקה ורוב גבורתו, ועל כל זה לא לקחו מוסר שלא למרוד ולנאוץ בה' אלהיהם. והוא אומרו ויראו בני האלהים אלו המבינין וגדילין בדיני פחד אלהים, ואף על פי כן עשו מה שעשו. ונודע דברי חז"ל (בראשית רבה כ"ו, ה') שאמרו טֹבֹת חסר ו' כשהיו מטיבין ומקשטין אותן ליכנס לחופה היה הגדול נכנס ובועלה תחילה.

ובפשטות הכתוב נראה זדון חטאם כי בנות האדם יקראו כשעודם בבית אביהם אבל כשיהיו בבית בעלם על שם הבעל יקראו אשת פלוני ולא על שם אביהם ולזה אמר הכתוב אף שראו בנות האדם בבית אביהם וגם הם טובות הנה, אף על פי כן ויקחו להם נשים שהיו צדין נשים מתחת בעליהן דוקא ואיש את אשת רעהו טימא כי מים גנובים ימתקו ואין חמדה כחמדת האיסור כי היצר הרע ימעיט תאות ההיתר ויגדיל תאות האיסור לומר אין כמוהו. הלא תדעו כי התאוו תאוה אף לזכר ולבהמה כמאמרם ז"ל (שם) מכל אשר בחרו אף הזכר והבהמה. וכי יש יותר מגונה מזה שיזדווג האדם בבהמה, אף ברעהו. אין זה כי אם רוע לב שהולך בתר תאותו. והרע אשר בקרבו יגדיל התאוה אל האיסור אף שיהיה מטונף ומשוקץ ומבוזה בתכלית הביזוי. או יאמר ויקחו להם נשים כלומר שלקחו להם נשים בעל כורחן וזה שלא כדת התורה כי אין האשה מתקדשת אלא מדעתה ומרצונה.

ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה. רבו פירושי פסוק זה וגם אנחנו נפרשהו לפי דרכינו. כי נודעת לכל מאמר הכתוב מה שמוכיח ה' יתברך אותנו (ירמיה ב', י"ג) כי שתים רעות עשה עמי אותי עזבו מקום מים חיים לחצוב להם בֹּארות בּ0ֹארֹת נשברים וגו'. ופירושו על פי המבואר באמרי קדוש אלהים (בעץ החיים בשער הקליפות פרק ג') עד היכן הגיע שורש חטא אדם הראשון כי את זה לעומת זה עשה אלהים וכל מה שיש בקדושה יש נגדו בקליפה וגם הם המה בבחינת אצילות בריאה יצירה עשיה ובפרצופים שבכל עולם ועולם כמו להבדיל בקדושה. וכשחטא אדם גרם פגם וקילקול בשתים שהן ארבע עולמות הקדושים, וגרם תיקון בעולמות הקליפות חלילה כי הוריד מאור הקדושה אל תוך הקליפה והכהה אורה של הקדושה שלא תאיר כל כך, והוסיף אור הטומאה, כי לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים, ואז תחת שלוש רגזה ארץ, תחת עבד כי ימלוך ושפחה תירש גבירתה ההוא עבדא בישא ס"מ זעיר אנפין דקליפה שקיבל המלוכה והמה השתים רעות שגורמים בני ישראל בחטאם, א' סילוק אור הקדושה, והב' רבות נר הקליפה, כי כל זמן שאור הקדושה מאיר באורו, כל הקליפות מטמרין ומחבאין בנוקביהון כמאמר הכתוב (תהלים ק"ד, כ"ב) תזרח השמש יאספון. וכאשר ח"ו יכהה אור הקדושה יאיר אור הקליפה ובזה שמים אור לחושך, כלומר במקום אור גורמין חושך שהוא סילוק האור שעל זה נאמר (שם י"ח, י"ב) ישת חושך סתרו. וחושך לאור, מקום החושך יאיר אורה וכשזה קם זה נופל והוא בחינת ארור הנזכר בכל מקום כי תוקף הקליפות נקראים על שם הריש שהוא רע ורשע וכשיורד לתוכם אור הקדושה בבחינת גלות המר והנמהר אז נעשה ארור ח"ו ונתקלל הארץ וכל יושביה, כי הם אינם חפיצים בישוב הארץ ותולדותיה, וחפיצים במדבר שממה דוקא, וכשהמלוכה בידם ח"ו עושים מה שלבם חפץ.

ועל כן כאשר חטא אדם וקין ודור אנוש חזר העולם לאחוריו בכמה דברים המבוארים במאמרי חז"ל ולכולן נאמר בלשון ארור. לאדם נאמר (לעיל ד', י"א-י"ב) ארורה האדמה בעבורך וקוץ ודרדר תצמיח לך. ולקין נאמר ארור אתה מן האדמה וגו' לא תוסף תת כוחה לך. והכל כי נתגבר כח הקליפה בבחינת ארור והתחיל להתקלקל העולם מתיקונו לזרוע חיטים ולקצור קוצים ולא יהיה התלם רוצה לֵיחָרֵש ולא השור לחרוש ומים מציפים קבריהם ושארי דברים הקשים וכמעט שהיה העולם מתבטל מכל וכל.

ואך הנה נודע מאמרם (בברשית רבה י"ב, ט"ו) בתחילה עלה במחשבה לברוא במדת הדין ראה שאין העולם מתקיים בדין עמד ושיתף מדת הרחמים, וידוע שאין זה שייך בחוקו יתברך לומר שחזר ממחשבתו כי מביט לסוף דבר בקדמותו ולא אדם הוא ויתנחם, וכבר כתבנו בזה בכמה פנים. ואולם עתה נראה פירושו אשר כל זה היה במחשבה הראשונה שבתחילה יהיו מתנהגים במדת הרחמים וכן היה בעשרה דורות שמאדם ועד נח שהיו מכעיסין ובאין ונתקלקל הארץ ומלואה והיה ניכר הפגם אף בחיצוניות העולמות למען ידעו הארץ ויושביה אשר אית דין ואית דיין וכי אין העולם עומד, כי אם בשמור ישראל את התורה. ולולי שהיה צדיק אחד שתול בכל דור ודור מהם כמו משותלח וחנוך בן ירד וכדומה היה מוחזר העולם לתוהו ובהו לרוב תוקף הדינים שהיו מוקדין אז. ואך הנה ראה שאין העולם מתקיים, פירוש בתחילה ראה שלא יהיה כך לעולם כי אין העולם מתקיים, ועמד ושיתף מדת הרחמים שמימות נח ואילך יתנהג העולם ברחמים כי והאלהים עשה שיראו מלפניו (קהלת ג', י"ד) שלא עשה את האלהים הדין החזק, להתנהג בו דורות הללו כי אם שיראו מלפניו שידעו אשר על ידי העבירות מתקלקל גם חיצוניות העולמות תבל ויושבי בה שלא ירצה התלם לֵיחָרֵש ולהיות המים מציפים כאמור, ותחת חיטה תוציא חוח קוץ ודרדר. ומימי נח ואילך התחיל העולם להתנהג ברחמים מעט מעט וקודם כל היה דבר ה' שלא תקולקל העולם גופא בעוונות בני אדם כי אם כמאמר חז"ל (עבודה זרה נ"ד:) שאלו פילוסופין את הזקנים בארם, אם אין רצונו בעבודה זרה מפני מה אינו מבטלה, אמרו להם אילו לדבר שאין העולם צריך לו היו עובדין היה מבטלו, הרי הן עובדין לחמה וללבנה לכוכבים ולמזלות יאבד עולמו מפני השוטים, אלא עולם כמנהגו נוהג ושוטים שקילקלו עתידין ליתן את הדין. דבר אחר הרי שגזל סאה של חיטין והלך וזרעה בקרקע דין הוא שלא תצמח, אלא עולם כמנהגו נוהג ושוטים שקילקלו עתידים ליתן את הדין וכו' עד אלא שמטריחין אותי וכו'. ופירש רש"י שהרי גזירה הוא מלפני שינהוג העולם כמנהגו, ולכאורה לא ידענו מקום גזירה זו שגזר הקב"ה שיהיה העולם כמנהגו נוהג, ולדברינו נכון שהתחיל מימות נח שנאמר בו (בראשית כ"א, כ"ב) לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם וגו' עד עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וגו' לא ישבותו. כלומר שלא ישתנה מנהג האדמה עבור עוונות בני אדם רק שיהיה העולם נוהג תמיד כמנהגו ומעת הוולד נח התחיל זה במעט כמו שאמרו (בראשית רבה כ"ה, ב') כיון שעמד נח נחה, שהארץ תוציא זרועיה והשור יכניע ראשו לחרישה, וזה היה עבור שיתוף מדת הרחמים שעלה במחשבה שיתחיל מימי נח שלא יתקלקל העולם בעוונות האדם כי אם השוטה שקילקל הוא יתן את הדין. והפגם לא יגיע כי אם לפנימיות העולמות ולא יורגש כל כך בחיצוניות העולם להתבטל, רק כי פועל אדם ישולם לו להיות מי שקילקל יתן דין וחשבון ועל דרך שפירש הרב הגילאנטי פירוש מאמר חז"ל (ברכות נ"ט.) הקב"ה מוריד שתי דמעות לים הגדול. על דרך משל למלך שבא אחד ומרד נגדו, והמלך מתכעס על זה ועל ידי זה יכאב ח"ו לב המלך בעת כעסו. מה עושה לוקח איש הלזה ושולח אותו למקום המשפט שיגמרו דינו שם, והם עושין המשפט להשיב גמולו בראשו ועל ידי זה נדחה מלב המלך כל בחינת הכעס וכאיבת לב כיון ששולחו לקבל משפטו, וכן הרשע המורד נגד מלך מלכי המלכים הקב"ה הוא מערב רע בטוב והוא נקרא דמע מלשון עירוב מלשון המטמא והמדמע וכו' וכדומה (גיטין נ"ב:). וכדי שלא יהיה פגם במדות העליונות מוריד אותן הדמעות לים הגדול מקום הצדק והמשפט שיוחרץ שם משפטו וישולם לו שכרו משלם וכסא המלוכה נקי עד כאן דבריו.

וזה ממש כדרכנו הלזה אשר השוטה שקילקל הוא נותן הדין ומקבל עליו היסורים בעד חטאו ועולם כמנהגו נוהג שלא ישנו מדתן שהמאורות יאירו והארץ תוציא צמחה, וזה שאמר הכתוב אחרי אומרו ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו שפירשנו שלקחו דוקא אשה מתחת בעלה. מכל אשר בחרו, אף בהמה וזכר כמאמר חז"ל (בראשית רבה כ"ו, ה'). וזה נראה שעשו בכוון להכעיס בוראם מה שלא מצינו כן בחוטאים הקודמים קין ודור אנוש והיה מן הראוי לשחת העולם בעבורם לגמרי ויבוטל מנהג העולם מכל וכל, וכמו שקילל קודם האדמה בעבור האדם, אמנם לאשר הזריח כבר אורו של נח הצדיק שבימיו שיתף הקב"ה מדת הרחמים שלא לקלקל העולם בעבור עוונות בני אדם על כן אמר ויאמר ה' זהו מדת הרחמים ששיתף, לא ידון רוחי באדם לעולם, כלומר שלא ידון רוחי בקרבי בעבור האדם. לעולם, שאדון את העולם עבור חטאם, לא כן אעשה כי אם שוטה שקילקל הוא יתן את הדין ועולם כמנהגו יהיה נוהג וזה שאמר בשגם הוא בשר, ופירשו חז"ל (בראשית רבה כ"ו, ו') הריני משגמן ביסורים פירוש מקשרן ביסורים. עליהם אביא את מי המבול לשחת כל בשר כי הם חטאו, אבל עולם כמנהגו יהיה נוהג.

ונמצאת אתה אומר שמעת הולדת נח התחיל השיתוף מדת הרחמים בדין שלא לשחת העולם בעבור עוונות האדם, ואפשר שגם עבור זה פירש רש"י גזירה הוא מלפני שעולם כמנהגו נוהג ממה שאמר כאן לא ידון רוחי באדם לעולם, ואמנם כיון שמצאן רובן ככולן רשעים הטביע את כולם במי המבול ואף מעט דבמעט הטובים שבהם כמאמר חז"ל (בראשית רבה כ"ו, ה') כל מקום שאתה מוצא זנות ועבודה זרה אנדרולמוסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים וכו'. כי משניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיק לרשע כאומרם ז"ל (ילקוט יהושע רמז י"ג). ואף הבהמות והחיות וכל החי נגועו כי הלא כולם צרכי האדם הם ובהאסף האדם נאספים גם המה, ואך בהקריב נח את קרבנו לפני ה' אחר המבול וירח ה' את ריח הניחוח הוסיף להבטיח דבר חדש שלא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי, שזה לא אעשה שלא יהיו הבהמות והחיות נגררין אחרי האדם להיות אבודין בעוונם וגם עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וגו' עד לא ישבותו. שגם ימי הארץ וצבא השמים לא ישבותו הם בעבור האדם, כי אם האדם לבדו שחטא חוץ ממה שלא אוסיף לקלל את האדמה בעבור האדם שזה כבר נוהגת מיום אשר נולד נח גם זה אעשה כאמור.

גם אפשר לומר שעבור זה חזר לומר לא אוסיף לקלל האדמה בעבור האדם אף שכבר היה נוהג דבר זה מעת הולדת נח בכדי לחזק הדבר לשבועה כמו שאמרו רבותינו (שבועות ל"ו. ועיין ברא"ש שם) שזה אשר כפל דבריו כאן הוא לשבועה והוא מאמר הכתוב (ישעיה נ"ד, ט') אשר נשבעתי מעבור מי נח, ולפי שדור המבול חטאו בערוה הנקרא שאר בשר כמאמר הכתוב (ויקרא י"ח, ו') איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו. וחטא הזה נקרא בכתוב בלשון ובשר קודש יעברו מעליך (ירמיה י"א, ט"א). על כן אמר בשגם הוא בשר לפי שחטאו בבשרן אני מוכרח להביא עליהן את מי המבול כי ברותחין קילקלו וברותחין נידונו כמאמר חז"ל (זבחים קי"ג:). ואך והיו ימיו מאה ועשרים שנה כתרגומו ארכא יהבינא להון מאה ועשרין שנין אם יתובון כנודע.

או אפשר שלכך הקציב הקב"ה זמן טרם הביאו את המבול ק"כ שנה נגד ק"כ צירופי אלהים הידוע ליודעים, מדת הדין החזק שגזר להטביעם במבול והיתה כוונת הקב"ה בכדי שנח צדיק הדור יבקש רחמים עליהם לבטל מעליהם הגזירה קשה הזו ונתן לו זמן ארוך אשר בכל שנה יתקן וימתיק צירוף אחד מצירופי אלהים, כי נח היה צריך סעד לתמכו ולפי ערך מעלת צדקתו היה צריך זמן בזה לתקן בכל שנה צירוף מצרופי אלהים, ואך הוא לא עשה כן ולא התפלל על דורו שעל כן נקראים מי נח כמאמר חז"ל (בזוה"ק ויקרא ט"ו.). ועל כן רמז בפסוק הזה שם משה רבינו ע"ה כמאמרם ז"ל (חולין קל"ט:) משה מן התורה מנין שנאמר בשגם הוא בשר בשגם זה משה חושבנא דדין כחושבנא דדין ולכאורה לפלא מה למשה רבינו כאן להיות נרמז בין הרשעים האלה, ואכן הנה אמרו חז"ל (דברים רבה י"א, ג') נח אומר למשה אני גדול ממך שניצלתי מדור המבול ומשה אומר לו אתה הצלת את עצמך ולא היה בך כח להציל את דורך אבל אני כתיב (שמות ל"ד, י"ד) וינחם ה' על הרעה. ועל כן אמרה התורה בשגם הוא בשר כלומר הרי גם משה הוא בשר שנולד מבשר ודם ילוד אשה והציל את כל דורו עמו על כן והיו ימיו מאה עשרים שנה אאריך לנח צדיק הדור כל כך ואולי יציל את דורו להמתיק ק"כ צירופי אלהים מעל דורו הכל כנאמר.

הנפלים היו בארץ בימים ההם וגו' הנה הארכנו בספרנו סידורו של שבת (שורש ה' ענף א') ובחיבורנו זה בכמה מקומות אשר זאת עיקר עבודת האדם המשכיל לחבר הארץ לשמים לראות ולהבין בכל דבר ודבר אשר בארץ מקום שורשו אשר בשמי השמים ולידע אשר אין דבר בעולם כי אם כח ה' אורו שפעו וחיותו הנטבע בו בעת הבריאה, ומאז ועד עתה הקב"ה משגיח ושופע עליו חיות הזה לקיומו ובזה הוא מתקיים בעולם. ועל כן הנהנה מעולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקב"ה ולכנסת ישראל (ברכות ל"ה:). כי עיקר שורש כל דבר הוא לחברו לשמים ולהעלות ניצוץ ה' המחיה הדבר ההוא לשורשו אשר בשמים ממעל ובאופן זה נתן הקב"ה לאדם הדבר הזה להעלותו למרום שבתו, וכשמברך עליו בעת הנאתו יוכל אחר כך להעלותו כי השרה עליו אור קדושת ה' בברכתו שאמר ברוך אתה ה' בורא וכו' והניח עליו ברכת ה' לומר שה' המהוה את כל הוא בראו יצרו אף עשאו ועל ידי זה נכנס גוף גשמיות העפר אשר בתוך הדבר הלז ונתעלה שורש חיות הרוחניות שבתוכו ועל ידי זה יוכל אחר כך בכח כוונת ההנאה לשם ה' לבד שלא לתאותו והנאתו להעלותו למקום שורשו אשר נחצב משם. אבל אם אינו מברך עליו קודם הנה בלתי אפשרי להעלותו עוד הדבר ההוא כי עדיין לא נכנע גשמיותו, ונמצא למה הוא נהנה ממנו אם לא יוכל להעלותו, ואדרבה יורידנו עוד מטה מטה, ולא נתנו ה' על אופן זה להרע עמדו עם ניצוץ הקדוש המונח בדבר הזה והוא גוזל ממש דבר ההוא מהקב"ה וכו'. ועל זה הזהיר הכתוב (ויקרא כ"ה, כ"ג) והארץ לא תמכר לצמיתות ותרגומו לפסיקת עלמין כלומר לפסוק ח"ו הארץ משמים לאמר כי ה' הוא בשמים ממעל ולא על הארץ לא כן. כי הוא המשגיח הבורא וצר את כל היצור, וגם בטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית ומשגיח על הכל ונותן מחיה לכל ואלמלי יצוייר העדר שפעו וחיותו מכל הנמצאים שבעולם היה כל העולם כלא היה והיה לאפס ואין. ואך לעולם דברו הטוב נצב בשמים ובארץ וכל אשר בהם ועל כן אין עוד מלבדו כי אין בכל העולמות עליונים ותחתונים שפלים ורמים כי אם כוחו אורו שפעו וחיותו לא זולת, ולזה אמר הכתוב הנפילים היו בארץ כלומר שנפלו ממעלתם ומדרגתם ולא היו כי אם בארץ וסברו שהמה בארץ וה' הוא על השמים ואינו משגיח על פני תבל ויושביה ולא שמו על לבבם להתקשר הארץ לשמים להאמין באמונה שלימה כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד והסירו עין השגחתו מהארץ ואמרו מי יראני ומי יודיעני ועל כן עשו מה שעשו ולא היה פחד אלהים לנגד עיניהם כלל כי החליק אליו בעיניו לאמר שהורשה לעשות בארץ כל אשר יחפוץ, וה' לא ישגיח אליו. ועל כן,

וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ. כלומר רעה גדולה ועצומה הוא, ורבה הוא עלי מה שהמה בארץ לבד ולא יאמינו כי יש בורא המשגיח ומחיה ומהוה בכל יום ובכל עת ובכל שעה ובכל רגע כל הארץ ויושביה. וידוע, אשר זה עיקר עמידת העולם, אם יושביה עליה מאמינים בהשגחת וכח חיות ה' המאיר בו, אבל חלילה וחלילה כשאינם מאמינים בכח חיות ה' השופע בכל עת, ואז, ונהר יחרב ויבש (ישעיה י"ט, ה'), שנפסק כח ההשגחה והחיות והיה צריך העולם להיות מוחזר לתהו ובהו אם לא שכבר גזר הקב"ה שיהיה עולם כמנהגו נוהג ותכון תבל בל תמוט מיום הולדת נח הצדיק כמבואר בדברינו למעלה, ועל כן הארץ לעולם תעמוד בזכות נח שהאמין בה'. והם וכל בשר אשר בו רוח חיים מאתי, והסירו ההשגחה הזאת ויאמרו לאל, סור ממנו, את כולם אמחה מאדם עד בהמה וגו'. כי בלתי אפשרי שיהיה להם קיום בעולם אם אינם מאמינים שאני מחיה ומהוה אותם בכל רגע וכאמור.

או יאמר וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וגו'. אחרי החן והחסד שאמר הקב"ה למעלה לא ידון רוחי באדם לעולם כלומר שלא יקלל העולם בעבור האדם כי עולם כמנהגו יהיה נוהג מאחר שכבר שיתף רחמים כדבר האמור למעלה, חיפש האל הטוב עוד זכות לעולמו לומר כי לא נתחייבו כל כך במה שנגררו אחר הרע, לצד שעשאם בארץ, וידוע אשר הארץ רובו רע ומיעוטו טוב, ונתרבה בה הגשמיות יותר מכל היסודות. ומיד כאשר האדם מתחיל לגרור אחרי הרע אז תיכף פותחין לו ואינו צריך סיוע כי רבו עבדים המתפרצים מאת אדוניהם שהם הקליפות וכוחות הרע והם המסייעים לו בכל עוז ותעצומות, ועוד שבראתי לו יצר הרע והוא המשיאו לילך אחרי הרע, וזה אומר הכתוב וירא ה' כלומר מדת הרחמים ראה כי מה שרבה רעת האדם הוא בארץ לפי שיש רוב רע ומיעוט טוב. ועוד, שכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, שבראתי לו יצר הרע, וזה וזה גורם להתאוות תאוה להתמשך אחרי הרע. ודקדק לומר, כל היום, זה הכל לזכות לא כמו שאמר הכתוב (מיכה ב', א') באור הבוקר יעשוה, והם הולכים ברע רק כל היום שאינם משכימים לעבור העבירה בזריזות בבוקר השכם. על כן,

וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ, כלומר על מה שבראו בארץ שהוא רוב רע ומוכן לחטוא. ויתעצב אל לבו כלומר נתחרט על בריאת היצר הרע שבראו כמאמר חז"ל (סוכה נ"ב:) ג' הקב"ה מתחרט עליהם בכל יום על שבראם ואלו הן יצר וכו'.

ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה מאדם עד בהמה וגו'. אחר שלימד זכות עליהם מצד תוקף הרע אשר בלבם, וראה שאנשי דור המבול לא יוכלו עוד לעמוד נגד רעתם לצד השרשתם בחוזק רב בתוך קליפות הסטרא אחרא והרע, ויאמרו לבנו עלינו כי הרשעים הן ברשות לבם. על כן אמר זאת הטובה אשר אעשה שלא אשחית העולם בעבורם רק אמחה את האדם וכל חי לבד, וישאר העולם כמנהגו נוהג להיות הארץ לעולם תעמוד, וקיום העולם יהיה על ידי נח צדיק הדור והוא יראה עולם חדש ויתחדש העולם על ידו במלואו וטובו ולא אקלל האדמה בעבור האדם. ואך ידוע מאמר חז"ל (קידושין מ':) שאין העולם נידון אלא אחר רובו ואם רובם חייבים הרי כולם אובדים ונמצא איך יוכל להשאר אחד מהם. ולזה אמר,

ונח מצא חן בעיני ה'. ואמרו חז"ל (סנהדרין ק"ח.) אף על נח נחתם גזר דין אלא שמצא חן בעיני ה'. והענין להבין אצל הקב"ה שאדם שאינו כדאי לדבר ימצא חן, הוא כדברינו שמה שנחתם גזר דין אף על נח לא מחמת עצמו כי אם מה שהיו רובם ככולם חייבים וממילא המיעוט נמשך אחר הרוב, ולמען כי לא יחפוץ הקב"ה בהשחתת העולם נתחכם הקב"ה בעצה טובה וצוהו לעשות לו תיבת עצי גופר ובזה יפרישהו מאנשי דורו שלא יהיה נגרר אחריהם ולא יהיה נידון על שם הרוב וזה היה המציאות חן שמצא, שיעצו הקב"ה עצה טובה למען ימלט הוא וזרעו ויחודש עולמו על ידו. ועל כל הדברים האלה האמורים בענין אמר הכתוב תיכף אחר כך אלה תולדות נח וגו', כי כבר ביארנו אשר מיום שנולד נח נתבסם עלמא קצת בשיתוף הרחמים שלא לאבד העולם על ידי עוונות בני אדם, מה שאין כן קודם שנולד נח נתקלקל האדמה בעוונות יושביה כי הגיע הפגם גם לחיצוניות העולם לתוקף הדין שהיה שולט אז בלי שיתוף הרחמים וזה היה למען ידעו יושבי תבל מגערת ה' מרוב פחד דינו אשר גם העולם מתמוטט על ידי עוונות.

ובזה ביארנו לפרש מקראי קודש נאמרים בפרשת האזינו ואלה הם: הצור תמים פעלו וגו'. כלומר אף שהוא צור ותקיף ומי כאלהי עולם ה' אף על פי כן, תמים פעלו, שמתנהג עם בניו במדת התמימות הוא מדת הרחמים בבחינת ויעקב איש תם ובזה הוא אל אמונה ואין עוול שגדלה האמונה בו אשר ודאי לא יעשה עוולה, אם מתנהג במדת הרחמים שהוא לפנים משורת הדין, מכל שכן שודאי עוולה לא יעשה ועל ידי זה הרחמים, שחת לו, לא. כלומר השחת שלו, לא הוא. פירוש לא השחתה גמורה היא כי רק בניו מומם, שמום של הבנים הוא להיות השוטה שקילקל הוא יתן את הדין להשיב גמולו בראשו, ועל שהם נקראים בנים משחיתים ישחתו הם מן הארץ, ועיקר הפגם לא יגיע כי אם לפנימיות העולם ולא יחפוץ בהשחתת עולם להתקלל העולם על ידי העוונות. ואף שהיה כן מקודם, שנאמר לאדם (לעיל ג', י"ז) ארורה האדמה בעבורך ולקין (שם ד', י"ב) לא תוסיף תת כחה לך, זה הכל להיות זכור ימות עולם לשאול אדם לימים הראשונים להיזכר תוקף דיני פחד ה' אשר אין שיעור להם, וצריך לירא ולפחוד מה' בפחד ורעדה ורתת וזיע כי לפני זעמו מי יעמוד. אבל הן עתה מיום הולדת נח נתבסם עלמא בבחינת ארך אפים אף לרשעים שכיון שעמד נח, הארץ שקטה נחה והוציאה צמחה ונטתה שכמה לקבל המחרישה. וזה הכל היה עבור שיתוף הרחמים בדין להתבסס העולם, ועל ידי זה נעשה בחינת אל"ה שהוא בחינת יחוד הששה מדות הידועים ובהתכללותם נעשה ששה פעמים ששה, מספר אלה. ובזה נמתק תוקף דיני לאה באותיות אלה ולזה אמר אלה תולדות נח שתיכף בהוולדו נעשה בחינת נח, שהארץ שקטה נחה ונתבסם העולם בבחינת אלה.

והנה בפעם הראשון היה זאת האתערותא מיניה וביה מבחינת שיתוף הרחמים, ואחר כך נצרך שיהיה לזה. צדיק הדור שיעלה הוא המיין נוקבין לזה, ולזה אמר נח איש צדיק תמים היה בדורותיו שהוא בצדקו ביסם העולם תמיד שיתנהג בבחינת התמימות הוא בחינת הרחמים. ועל שגלוי היה לפניו שהוא יגרום כן בצדקו, על כן תיכף בעת הוולדו עלה במיין נוקבין לפניו מיניה וביה כידוע ליודעי חן, ונתבסם העולם להיות שקטה נחה ועל כן אמרו חז"ל (בראשית רבה ל', ה') נח נח, נייחא לעליונים, נייחא לתחתונים, כי נייחא לעליונים הם המדות שנתבסמו בבחינת אלה להמתיק דיני לאה. נייחא לתחתונים, שהארץ נחה הכל כמבואר בדברינו מלמעלה עד כה. בריך רחמנא דסעיין, ובזה נשלם סדר בראשית, בעזר שוכן עד, יאמר לגאלינו אחרית כמבראשית, האל אשר נשבע מעבור מי נח, יעזרנו להתחיל ולסיים סדר נח.

אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו וגו'. כבר היה דברינו בסיום הפרשה שלפנינו בביאור כתוב הזה ועיין בחיבורנו סידורו של שבת (שורש ד' ענף ב') גם שם ביארנוהו, ועוד לאלוה מילין בפירושו, וידוע מה שיש לדקדק בו במה שהתחיל הכתוב לספר בתולדות נח וסיים בשבח עצמו נח איש צדיק וגו' (ועיין רש"י), והנראה בזה כי הנה נודע אשר כל עניני העולמות שלמעלה ושלמטה כולם המה בבחינת ג' קוין הידועים שהם הגדולה והגבורה והתפארת ואין שום דבר מדברי העולם שֶמֻצָא מהם והם כללות כולם אך שהם מתפשטים ומתפרשים לענפים רבים רבבי רבבות אין מספר, אבל בכללות הם עיקרים לכל הדברים, והם עיקר המרכבה העליונה שעליה אמר משה רבינו ע"ה (ברכות ל"ב.) ומה אם כסא של ג' רגלים אינו יכול לעמוד לפניך וכו'.

ונודע ליודעי רזי תורה אשר השם הגדול והנורא שם הוי"ה יתברך עיקרו הוא הג' אותיות יה"ו וה' אחרונה אינו אלא כפל הה' ראשונה והוא בחינת ג' אבות אברהם יצחק יעקב שאמרו רז"ל (בראשית רבה מ"ז, ו') האבות הן הן המרכבה. ופירושו כי הם נעשו מרכבה לאלהותו יתברך בעולם שעל ידם נתוודע ונתגדל שמו יתברך בפי הבריות כמאמר חז"ל (בראשית רבה נ"ט, ח') בפסוק (בראשית כ"ד, ג') ואשביעך בה' אלהי השמים ואלהי הארץ וגו' אמר ר' פנחס עד שלא הודעתי אותו לבריותיו אלהי השמים וכיון שהודעתי אותו לבריותיו אלהי הארץ עד כאן, והם היו מושרשים ומדובקים בג' מדות האלו.

אברהם אחז במדת הגדולה והוא בחינת החסד וגמל חסד לכל באי עולם והוה קאים בפרשת אורחין לזמן אליו אורחים להאכילם את לחמו ולהשקותם ממימיו הנאמנים והיה רודף תמיד אחר זה לחפש אולי יזדמן לו איזה איש שיוכל לגמול חסדו עמו וכמאמר חז"ל (שבת ק"ד.) שכן דרכן של גומלי חסדים לרוץ בתר דלים, ואחז במדת האהבה הגדולה הנמשך מבחינה זו כמאמר הכתוב (מיכה ו', ח') ואהבת חסד וגו'. לאהבה את ה' אהבה גדולה ועזה אהבה שאין לה קץ וסוף כמו שהעיד עליו הכתוב (ישעיה מ"א, ח') אברהם אוהבי, וברוב אהבתו לה' הפיל עצמו לכבשן האש ורצה לשחוט את בנו יחידו אשר אהבו כי אהב את ה' אהבה נפלאה יותר מגופו ונפשו ונפש בניו, וברוב חסדו ואהבתו מסר נפשו ומאודו ללמד לבני דורו דרך ה' בכדי להכניסם תחת כנפי השכינה וכמאמר חז"ל (בספרי מובא בילקוט רמז תתל"ז) בפסוק (דברים ו', ה') ואהבת את ה' אלהיך אהבהו על הבריות כאברהם אביך וכו'. וגייר אלפים ורבבות גרים מבני דורו כי רבתה בו מאוד מדת החסד הגדול וחפץ באהבת מלכו ובאהבת בריותיו ותאב וחמד להורות להם דרכי ה' ועבודתו והיה הוא מגייר את האנשים והיא מגיירת הנשים כמאמר חז"ל (בראשית רבה ל"ט, י"ד) ואת הנפש אשר עשו בחרן. ולזה אמר עליו הכתוב (בראשית י"ח, א') והוא יושב פתח האוהל. הוא האהל שנאמר בו (שמות ל"ג, ז') וקרא לו אהל מועד והיה כל מבקש ה' יצא אל אוהל מועד וגו'. והוא ישב תמיד על פתחו לראות להכניס בו כל עובר ושב ללמדם דרך ה' בחכמה ומוסר להבינם אמרי בינה ולספר להם ממעשה ה' ונפלאותיו ברוך הוא וברוך שמו, ועוד יאמר פתח האהל כי נודע אשר מדת החסד הוא הראשית וההתחלה לשארי המדות ולזאת פתח האהל יקרא לו כדמיון פתח הבית שהוא ראשיתו אשר בו נכנסים להבית.

יצחק אבינו ע"ה אחז במדת הגבורה וגבר על עצמו לפשוט צוארו לטבח לשפוך דמו כמים להיות לעולה לה', וגם נודע מה שמבואר בזוה"ק (תולדות קמ"א.) בענין הבארות אשר חפר שהיה בגין לאתתקפא במהימנותא כדקא יאות וכל זה היה בתוקף ובחזקות והיה דברי ריבות בינו ובין אבימלך כמה פעמים עבור זה והכל למען כי אחז במדת הגבורה להתגבר על אויבי ה', ועל כן קראהו הכתוב בשם חפירה כאמור (בראשית כ"ו, י"ח) וישב יצחק ויחפור את בארות המים וגו', כי השתדל תמיד בכוחו בגבורת ה' אשר עליו להעלות הניצוצין הקדושים המה רפ"ח הניצוצות שנפלו לקליפות בעת שבירת הכלים הידועים, ולהעלותן בשלימות אי אפשר כי אם במסירת הנפש באמת לה' כנודע מדברי מרן מורינו הרב ר' חיים ויטאל זללה"ה בספרו עץ חיים (שער א' משער הכללים פרק א') וזה הכל בכח הגבורה פחד יצחק שהיה בו ועל כן חפ"ר ומצא בא"ר מים כי נודע מכוונות האר"י ז"ל בסוד באר שהוא ראשי תיבות ב'ידך א'פקיד ר'וחי שהוא מסירת הנפש לה', בסוד הפקדון ועל ידי זה חופרים את הבאר ביסוד הנוקבא לעשות כלי על ידי ה' גבורות מנצפ"ך הכפולים, ועולה לשם רפ"ח ניצוצין האלו עם נפשו וכו' ובזה נעשה מן חפ"ר רפ"ח והבן, וגם בא"ר ראשי תיבות ר'וממות א'ל ב'גרונם שעל ידי זה וחרב פיפיות בידם לעשות נקמה בגוים וגו' כי על ידי המשכת רוממות אל שהוא שפע גדול ונורא אין יכולת בקליפה להתגבר לקבל אור, ומתים הקליפות על החרב הלזו, הכל כמו שאיתא בכוונת קריאת שמע שעל המטה עיין שם.

וכל זה עשה יצחק אבינו ע"ה בכח הגבורה שבו על ידי חפירת הבארות ועל כן אחז במדת היראה הגדולה לירא את פני ה' הנמשך ממדה הזו, ולזה אמר עליו הכתוב (בראשית כ"ד, ס"ג) ויצא יצחק לשוח בשדה ואמרו חז"ל בזה (ברכות כ"ו:) שתיקן תפילת המנחה, וצריך להבין למה דוקא יצא להתפלל תפילתו בשדה ולא בביתו, ובודאי מן הסתם היה ביתו יותר מקודש משדה העולם. אך הענין הוא כי הוא למען שורשו בחינת שמאלא דקדושה פחד יצחק, ושם למולו תמיד היו עומדים תוקף הקליפות הקשות הנאחזים באותיות ק"ר שבאלף בית (כמו שאיתא בהקדמת הזוה"ק ב'.) העולה שין וצריך תיקון תמיד שלא יטלו גם את השין שהוא בקדושה הסמוך לאותיות האלו ויעשו תיבת שקר ויוגבר כוחם. ולרוב פחדו ויראתו על זה, היה מתקן תמיד תיקון שדה הידוע שאמר עליו הכתוב (שיר השירים ז', י"ב) לכה דודי נצא השדה, שנעשה משקר שדה כי מרגל הקוף הימיני נעשה נקודה באחור הריש בצד הימין להעשות דל"ת, ומרגל הקוף השמאלי נעשה רגל בתוך הדלת הלז ונעשית ה', ומהקוף לא נשאר רק הדל"ת, והשי"ן במקומה עומדת הרי שדה (כמו שאיתא בכוונות האר"י בקבלת שבת עיין שם) שעליה אמר יצחק (בראשית כ"ז, כ"ז) כריח שדה אשר ברכו ה', שהוא שדה חקל תפוחין, שדה הראוי לזריעה המוכן לקבלת כל מיני ברכות ורוב טוּב, ויצחק עבור שורש בחינת נשמתו שהיה קרוב אל החיצונים מצד הגבורות הקדושים שהיו נמצאים בו, ולרוב יראתו ופחדו מאלהים, הוצרך לעשות תיקון הזה ביותר, ויותר בכל מנחת ערב שאז הוא התגברות הדינים בעולם, ופחד ורעד אל ה' ואל קדושתו שלא יתגברו הקליפות העומדים בצדו בהשקר הלז וח"ו ח"ו תאחז בו קצת דקצת מבחינת הרע חלילה ועל כן יצא תמיד לשוח בשדה לעת תפילת המנחה לתיקון הלזה.

יעקב אבינו ע"ה אחז במדת התפארת שהוא בחינה הכוללת שני הבחינות האלו הגדולה והגבורה, ועל כן אמר עליו הכתוב (שם כ"ה, כ"ז) ויעקב איש תם יושב אהלים, כלומר שהיה תם ושלם בכל הבחינות והיה יושב בשני אהלים הם שני אלה הנזכרים חסד וגבורה, ועבור זה היה מטתו שלימה שהוליד י"ב שבטים שלא היה בהם שום דופי כי היה שלם בכל השלימות ולזה אמר הכתוב (שם ל"ז, ד') אלה תולדות יעקב יוסף, כלומר שתולדות יעקב שהם המצוות ומעשים טובים שעשה כמאמר חז"ל (בראשית רבה ל', ו') תולדותיהם של צדיקים מעשיהם הטובים כו'. כולם היו בבחינת יוסף נודע מדתו מדת השלום כי בו נעשה שלום בפמליא של מעלה לאכללא שמאלא בימינא להמתיק הדין בחסד לעשות שלום ביניהם וכל עשיות יעקב הכל היה בבחינה הזו שהיא בחינת השלום כי היה נכלל בשני הבחינות, הדינים והחסדים והיה עושה שלום ביניהם ליחדם ולהמתיק הדינים בחסדים. ועל כן אמר בזוה"ק (שמות כ"ג.) תושבחן דאבהן יעקב הוה דהוא שלימא דכולהו וכו' עבור כללות שניהם שהיה בו, ועל כן הוא היה תיקון אדם הראשון כנודע מדברי הזוה"ק (בראשית ל"ה: וקמ"ה:) ומרומז בגמרא (בבא מציעא פ"ד.) שאמרו שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון כי היה תמים ושלם בשלימות הגמור כמדובר. וזה הוא בחינת השלימות בכל האדם אשר בכל עת יהיה עומד בשתי הבחינות שהם אהבה ויראה ואף בעת שרואה שהקב"ה מתנהג עמו בחסדו הרב, ומיטיב עמו בכל מילי דמיטב לא יושכח יראת הבורא מאתו לעבוד לפניו ביראה ופחד כמו שאיתא בזוה"ק (בשלח נ"א:) וזה לשונו: כתיב (שמות כ"ו, כ"ח) והבריח התיכון בתוך הקרשים וגו'. דא קודשא בריך הוא ר' יצחק אמר דא יעקב וכולא חד אלא למלכא דאיהו שלים מכולא דעתיה שלים מכולא מה אורחא דההוא מלכא אנפוהי נהירין כשמשא תדיר בגין דאיהו שלים וכד דאין, דאין לטב, ודאין לביש, ועל דא בעי לאסתמרא מיניה. מאן דאיהו טפשא חמי אנפוהי דמלכא נהירין ולא אסתמר מיניה, ומאן דאיהו חכימא אף על גב דחמי אנפוי דמלכא נהירין, אמר מלכא ודאי שלים והא שלים הוא מכולא דעתיה שלים אנא חמי דבההוא נהירו דינא יתיב ואתכסיא אף על גב דלא אתחזיא, דאי לאו הכי לא יהא מלכא שלים ועל דא בעי לאסתמרא כך קודשא בריך הוא הוא שלים תדיר בהאי גוונא אבל לא אתחזיא אלא בנהירו דאנפין. ובגין כך אינון טפשין חייבין לא אתסמרן מיניה, אינון חכימין זכאין אמרין מלכא שלים הוא אף על גב דאנפוי אתחזיין נהירין דינא אתכסיא בגין כך בעי לאסתמרא מיניה וכו' עד כאן.

והנה זה היה טפל טפשות רשעות דור המבול שלא הלכו בתמימות עם בוראם שאף בעת שהשפיע להם טובה לא יושכח מהם יראת ופחד הבורא לידע אשר הקב"ה תמים ושלם במעשיו ואף בעת הטובה הגדולה דינא יתיב ואתכסיא ובעי לאסתמרא מיניה, רק חשבו שכיון שהקב"ה מתנהג עמם במדת החסד ומשפיע להם טובה כן יהיה לעולם ולא יסתכל על רוב פשעם, ושללו בחינת התמימיות מאת שמו יתברך אשר הוא שלים בכולא, וכאשר אמרו חז"ל (סנהדרין ק"ח.) דור המבול לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקב"ה ומה כתיב בהם (איוב כ"א, ח'-י"ד) בתיהם שלום מפחד וגו' יבלו בטוב ימיהם וגו' והיא גרמה שאמרו לאל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו וכו' עד כאן, אבל נח הצדיק שהעיד עליו הכתוב נח איש צדיק תמיד היה, כלומר שהאמין בתמימות ושלימות אלהיו ועל כן היה תמים ושלם בכל הבחינות וידע דרך אהבתו ויראתו יתברך תמיד. ואף בראותו אנפי מלכא נהירין ומאיר לארץ ולדרים כגודל חסדו ורוב טובו היה יראת ה' על פניו לבלתי יחטא, ופחד ורעד תמיד בהיותו יודע אשר הקב"ה תמים במעשיו ובעי לאסתמרא מניה.

ולהראות על השלימות הלז אשר היה כלול מכל הבחינות השלושה קוין הנזכרים הוליד ג' בנים שם חם ויפת כנגד הד' בנים שדברה תורה שבכללות אינם אלא ג' כי תם ושאינו יודע לשאול אחד הוא כנודע, והם ג' מוחין וג' קוין הנזכרים. שם, בן החכם. וכנגדו חם. ויפת באמצע, (כמו שמובא בדברי האר"י ז"ל בליקוטי תורה פרק ז'). ובכח אמונת התמימות הזה הנה ודאי האמין וידע בטוב אשר אף גם בעת זעמו יתברך כאשר ישפוך חמתו על פני תבל ומלואה נמצא גם בעת ההוא חסדו יתברך ויתעלה כי הוא תמים ושלים בכולא, וכמאמר חז"ל (בילקוט רמז רמ"ו ומובא ברש"י בפסוק ה' איש מלחמה) וזה לשונו: יש גבור במדינה כשקנאה וגבורה לובשתו אפילו אביו אפילו קרובו הכל מכה והולך בחימה אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן אלא ה' איש מלחמה ה' שמו אף בשעה שהוא נלחם ונוקם מאויביו אוחז הוא במדתו לרחם על ברואיו ולזון את כל באי עולם וכו'. ובאמונה הזו הציל עצמו ממי המבול לחיות זרע על פני כל הארץ ויחודש העולם על ידו, וזה שאמרו חז"ל (בראשית רבה ל', ה') נייחא לאבות נייחא לבנים נייחא לעליונים נייחא לתחתונים. כי כיון שהיה נכלל מכל הבחינות ודאי שהיה נמתק בשורש נשמתו המדות הידועים בהתכללות שמאלא בימינא ובזה ודאי נייחא לאבות ונייחא לבנים כי האבות הן הן הג' מדות הנזכרים וממילא נייחא לבנים בני ישראל להתקיים העולם ברחמים והוא נייחא לעליונים ונייחא להתחתונים, וזה שאמר הכתוב אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה. כלומר שמתולדותיו ידוע וניכר אשר הוא צדיק תמים ונכלל מכל הג' בחינות ימין ושמאל ואמצע, והאמין בשלימות ותמימות שמו יתברך ובזה זכה אשר בו בחר ה' להחיות העולם על ידו כי המשיך באמונתו חסדי ה' בתוך הדין והזעם הגדול והבן. וגם בזה נעשה בחינת אל"ה התכללות המדות העליונים ששה פעמים ששה וזה אל"ה תולדות נח וכדבר האמור והכל מורה על התמימות והתכללות הדינים בחסדי אל ברוך הוא.

ב או יאמר אלה תולדות וגו' איש צדיק וגו'. כי נודע אשר מי המבול נקראים מי נח על שם שלא התפלל נח על דורו כי אילו היה מתפלל עליהם היה יכול להצילם כמו משה רבינו ע"ה שנאמר בו (שמות ל"ב, י"ד) וינחם ה' על הרעה אשר דבר וגו'. וכמו שמובא בזוה"ק (ויקרא י"ד:). והנה נראה לתת טעם על מה שלא התפלל נח על דורו, כי הנה עיקרי דרך התפילה שצריך הצדיק להתפלל לפני המקום בעת זעמו של הקב"ה הוא להמתיק הדין החזק ולכוללו ברחמים ובזה מרחם הקב"ה על עולמו, וכאשר מצינו בתפילת אברהם אבינו ע"ה שאמר האף תספה וגו'. ופירש רש"י האף ישיאך שתספה צדיק עם רשע וכו', וביקש שלא יחרה אפו והוא להמתיק הדין וכן משה רבינו ע"ה אמר בתפילתו (שמות ל"ב, י"א) ויחל משה את פני ה' אלהיו כלומר שֶיֵעָשֶה ה' הוא אלהים שיומתק הדין בחסדי אל, ועל כן אמר למה יחרה אפך בעמך. כי שמע מה שאמר ה' ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם וגו'. ועל כן ביקש להמתיק הדין ואף ה'. וזה שאמרו חז"ל (ברכות ז'.) שהקב"ה מתפלל יהי רצון שיכבשו רחמי את כעסי וכו', כי זה כל עיקר התפילה להמתיק הדין.

והנה נח הצדיק היה סבור שכל זה אינו שייך רק אם הגזירה נחרצה מאת אלהים דייקא בחינת הדין שאז יוכל על ידי תפילות ובקשות להמתיק הדין ועל כן הוליד נח התולדות שלו, אף שכבר היתה הגזירה של המבול נחרצה כ' שנה קודם, והוא ידע מזה כאומרם ז"ל (בראשית רבה ל', ז') שק"כ שנה קודם המבול היה נח נוטע ארזים וקוצצן, אמרו למה כדין, אמר להם כן אמר מאריה דעלמא דהוא מייתא מבולא על עלמא וכו' עד כאן. והוא הוליד לת"ק שנה ובת"ר לשנותיו היה המבול ונמצא שידע מגזירת המבול כ' שנה קודם, ואיך היה מוליד לבהלה, ואף שאמרו חז"ל (שם כ"ו, ב') בפסוק ויולד נח וגו'. אמר ר' יודן מה טעם כל דורות הולידו לק' שנים ולר' וזה הוליד לת"ק אלא אמר הקב"ה אם רשעים הם אין רצוני שיאבדו במים (שלא יצטער נח באבדם) וכו' עד כבש הקב"ה מעיינו והוליד לת"ק שנה כדי שאפילו יפת שהוא הגדול לכשיבוא המבול אינו בן ק' שנה ראוי לעונשים וכו'. מכל מקום ודאי שהיה זה בצירוף זכות אביהם נח הצדיק כי הלא דור המבול נחתמו כולם מקטנם ועד גדולם אף תינוק המוטל בעריסה וכמו שמובא בדברי הרב הקדוש בעל אור החיים בפסוק כי אותך ראיתי צדיק וגו' ובודאי נח הצדיק לא סמך עצמו על זכותו כל כך להוליד בנים שינצלו בזכותו, ואמנם דעתו כיון שמן הסתם גזירה קשה מאת אלהים היא והאמין אשר ינחם ה' מעשות הרעה על ידי תפילתו שיתפלל לבטל הגזירה ולא יהיה כלל המבול לבאי עולם.

וזה שאמר הכתוב את האלהים התהלך נח ויולד נח שלושה בנים וגו'. פירוש כי בעת שהיה הגזירה מתוקף דיני אלהים עדיין התהלך נח בארץ ויולד בנים כי אולי ינחם אלהים על הארץ בעבור שמו הגדול, אבל אחר כך כשראה שאמר ה' שם הוי"ה הרחמים אמחה את האדם וגו' אז נמנע מלהתפלל, כי כשהגזירה כלה נחרצה גם מה' מדת הרחמים במה יומתק הדין.

ואפשר לזה אמר הכתוב נח איש צדיק תמים היה בדורותיו. פירוש גם זה שעשה בדורותיו שלא התפלל עליהם גם בזה צדיק תמים היה, כי במה היה לו להמתיק הדין אם גם מדת החסד הסכים לרעתן ומה היה לו לעשות, ואמנם עם כל זה קראן הקב"ה מי נח, כי חסדי ה' לא תמנו, ולא כלו רחמיו, ואם יחרה אפו מכל וכל גם במדת הרחמים, לא כלו רחמיו בכליון, ונמצא גם אז מקום לחסדיו ואילו היה אומר לנפשו שחי ונעבורה והיה מוסר נפשו לה' כמו שאמר משה (שמות ל"ב, ל"ב) ואם אין מחני נא מספרך וגו'. ולא היה רוצה ליכנס לתיבה כלל לומר אל אפרוש מן הציבור ודאי שהקב"ה היה מרחם בגודל חסדיו על עולמו ולא היה משחית כל בשר. אך נח היה צדיק בזה כי לא ידע מזה, וזה שאמר הכתוב אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה וגו'. כלומר כי לכאורה יקשה באלה תולדות נח, הלא נח היה יודע מהגזירה קודם ואיך סמך להוליד תולדות ויהיה יגיעו לריק חלילה, ולזה אמר נח איש צדיק וגו' בדורותיו, פירוש שלפי שהיה צדיק תמים אף בדורותיו פירוש אף נגד דורו כי כאשר היתה הגזירה מאת אלקים לבד ודאי התפלל עליהם להמתיק הדין, ועל כן את האלהים התהלך נח כלומר בעת שהיה מאת אלהים התהלך נח עדיין בארץ ויולד נח ג' בנים וגו'. כי היה דעתו שימתיק הדין. עד בראותו שאמר ה' שם הוי"ה אמחה וגו' ואף במדת הרחמים אין להם זכות להנצל אז חדל מלהתפלל.

ותראה כשאמר הקב"ה לנח קץ כל בשר בא לפני וגו'. כתוב בשם אלהים, ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר וגו'. אשר בזה רמז לו שמו יתברך בגודל חסדיו שיתפלל עליהם לומר אשר סוף כל סוף הגזירה מאת אלהים הוא, כי הן אמת הרשעים מהפכין מדת הרחמים למדת הדין כמאמר חז"ל (בראשית רבה ל"ג, ג'). ופירושו, שנכלל הרחמים בהדין והדין מתגבר עליו עד שלא יוכר בחינת הרחמים והדין עושה שלו אבל הגזירה אינה כי אם מאלהים ועדיין יכול צדיק הדור להמתיקו להפיש ברחמים על ידי מסירת נפש וכדומה. ואך נח לא נתן דעתו על זה ועל כן נקראים מי נח. ולא כן משה רבינו ע"ה שכתוב בו (תהלים ק"ו, כ"ג) לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו וגו'. שנתן דעתו ומחשבתו ומסר גרמיה למיתה כנודע כנאמר.

ג ובדרך רמז ירמוז הכתוב אלה תולדות נח נח וגו'. למה שאמרו ז"ל (דברים רבה י', א') בפסוק (ישעיה נ"ד, ו') שמעו ותחי נפשכם וזה לשונם: רמ"ח אברים שבאדם על ידי האוזן כולן חיין מנין שנאמר שמעו ותחי נפשיכם וכו' עד כאן. והנה ידוע מדברי מרן הרב מורינו ר' חיים ויטאל ז"ל בספר עץ חיים (היכל א"ק שער אוזן חוטם פה פרק א') שבחינת השמיעה מהאוזן הוא בחינת נשמה עיין שם, וזה הוא החיות הניתן לכל האברים על ידי אוזן אדם כי נודע אשר בחינת נשמה נאמר עליה (תהלים צ"א, י') לא תאונה אליך רעה, והאדם אשר זוכה לבחינה זו רחוק הוא מהחטא כי נשמה הוא למעלה מטבע העולם, וכל תאוות וחמדת טבע העולם בטלין ומבוטלין לגבה. אך הרוח והנפש המה בבחינת יודעי טוב ורע כי תמיד הם מתהפכים מטוב לרע ומרע לטוב, ואמנם כאשר המה נגררים אחר הנשמה העליונה מהם, ונעשו כבחינת כסא לה, כמו שכתב בזוה"ק (לך לך פ"ג:) וזה לשונו: נפשא איהו אתערותא תתאה וסמיכא בגופא וכו' לבתר אתתקנת ואתעבידת כרסייא לאשראה עליה חלק הרוח וכו' לבתר דמתקנין תרוויהו זמינין לקבל נשמה דהא רוח אתעביד כרסייא לגבי נשמה לאשראה עליה והאי נשמה איהו סתימא עילאה על כולא וכו' עד כאן. וכל בחינת זיכוך וטהרת הנפש והגוף שאנו עושים הכל הוא להרים ולהגביה את גופנו נפשנו ורוחנו להעלותן למעלה להתדבק עם חלק הנשמה, ואז לא יבוא בך עוד ערל וטמא ויפול מצדך אלף וגו' באופן שלא יוכלו החיצונים והסטרא אחרא והרע לשלוט בהם, אחרי שהם נאחזין בסבך בקרן ומקום גבוה כזה, וזה מאמר הכתוב (ישעיה מ"ב, ה') נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה. כלומר שהנשמה הוא על העם שהוא למעלה מטבע העולם, והעולם בטל לגבה. ורוח להולכים בה, שבחינת הרוח הוא להולכים בטבע העולם באופן שצריך לקשר הרוח להנשמה, ובזה ודאי שמעו ותחי נפשכם כלומר שאף הנפש שהיא למטה מכולן גם היא מתרפאת על ידי שמיעת האוזן בדבר אלהים כי היא מתיחדת עם הרוח והרוח להנשמה ואז כל הגוף מתרפא.

והנה נח הוא גימטריא אוזן וזה שאמר הכתוב אלה תולדות נח נח כלומר זה תולדות שמיעת האזן שגורם להיות נח נייח לעילא ולתתא כמאמר חז"ל, שגם הרוח והנפש שמלמטה מתיחדין ומתקשרין באור הבהיר הלז, ונעשה על ידי זה איש צדיק תמים בדורותיו. כי הנפש והרוח הם נקראים דורותיו בבחינת דור הולך ודור בא, לצד שאינם עומדים תמיד בסוד היחוד רק מתהפכין מגוונא לגוונא וגם הם מתרפאין על ידי הנשמה הכינוי לשמיעת האוזן כדבר האמור.

ד או ירצה לרמז בדרך זה על פי מאמר חז"ל (ברכות מ'.) אמר ר' זירא ואיתימא ר' חיננא בר פפא בוא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם מדת בשר ודם כלי ריקן מחזיק, מלא אינו מחזיק. מדת הקב"ה אינו כן אלא מלא מחזיק, ריקן אינו מחזיק, שנאמר (שמות ט"ו, כ"ו) אם שמוע תשמע. אם שמוע בישן תשמע בחדש ואם יפנה לבבך שוב לא תשמע וכו'. עד כאן. וזה שאמר הכתוב אלה תולדות נח פירוש זה תולדות שמיעת האוזן שגורם להיות עוד נח שישמע עוד ואם שמע בישן ישמע בחדש ואז תבוא להיות איש צדיק תמים ואי לא, לא, וכאמור.

ה גם יאמר הכתוב אלה תולדות נח וגו'. על פי אשר אמרתי להבין דברי חז"ל (קידושין מ'.) על פסוק אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו (ישעיה ג', י') וכי יש צדיק טוב וצדיק שאינו טוב אלא טוב לשמים וטוב לבריות זהו צדיק טוב. טוב לשמים ואינו טוב לבריות זהו צדיק שאינו טוב וכו' עד כאן. ולכאורה יפלא כי הלא איש שאינו טוב לבריות גם לשמים לא טוב הוא, דהרי התורה הזהירה בפירוש בעשה ולא תעשה על עסקים שבין אדם לחבירו כי כל אשר יוכל איש לעשות טובה עם רעהו במעשה בדיבור הכל נכנס תחת סוג גמילות חסדים שאנו מצווים עליו מדאורייתא ממש מוהלכת בדרכיו מה הוא רחום וכו' כמו שכתב ברמב"ם ז"ל (פרק א' מהלכות דעות הלכה ו'). הלא תראה אם כסף תלוה הוא מצות עשה דאורייתא כמו שכתב ברמב"ם (פרק א' מהלכות מלוה הלכה א'). מצות צדקה הוא מצות עשה דאורייתא כמו שכתב שם (פרק ז' מהלכות מתנות עניים הלכה א'). הלבשת ערומים וביקור חולים והכנסת כלה כולם דאורייתא הם מכח מצות גמילות חסדים רק התחלקותן לשמות בפני עצמם הוא מדבריהם כידוע ליודעים (ועיין בספר יד הקטנה בהלכות דעות שביאר כל זה). וכמו כן בלא תעשה כמה וכמה דינים דאורייתא בעבירות שבין אדם לחבירו עד בלי שיעור כמו הגניבה והגזילה והריגת הנפש וכדומה. ובפירוש אמרו חז"ל (שבת ל"א.) דעלך סני לחברך לא תעביד הוא כל התורה ואידך פירוש הוא וכו' ופירש רש"י לחברך לא תעביד כמו גזילה גניבה ניאוף ורוב המצוות וכו' הרי שהרע לבריות הוא רע לשמים במאוד מאוד.

אכן נראה כי הנה שני סוגי אנשים נמצאים בצדיקים ההולכים לפני ה', האחד הוא הצדיק אשר עובד בצדקו תמיד יום ולילה לא יחשה מקול תורה ותפילה ודביקות ה', והוא הצנע לכת עם ה' אלהיו כלומר שיושב לו בבית מדרשו סגור ומסוגר לא יראה כלל החוצה, כי אם עובד ומשתדל שם בעבודת בוראו כאשר יוכל שאת בתורה ועבודה ומעשים הטובים, ולא יחפוץ להתראות החוצה לסבב בעיר בשווקים וברחובות, כי ירא מאוד את פני ה' וירא לנפשו פן יראה בעיניו, ולבבו יבין איזה תאוה וחמדה האסורה. ונודע אומרם ז"ל (ירושלמי ברכות פרק א' הלכה ה'). עינא וליבא תרי סרסורי דעבירה וכאשר ביקש דוד המלך ע"ה מבוראו (תהלים קי"ט, ל"ו-ל"ז) הט לבי אל עדותיך וגו' העבר עיני מראות שוא וגו'. כי שתי אלה הם עקרים ושרשים לכל התאוות והחמדות, ואינו רוצה להביא עצמו לידי נסיון כי אולי חלילה וחלילה לא יוכל לעמוד כל כך. ואם מידי מעשה יצא, אפשר מידי הרהור לא יצא ומה לו לצרה הזאת, מוטב לו לישב בביתו שקט ושאנן ולא יראה לפניו כי אם מחפצי ה' ומצוותיו כמו ספרי תורה, שאר ספרים תפילין ציצית וכדומה, וירחיק עצמו הרבה מבני אדם ולא יחפוץ בישיבתן פן ח"ו יהיה נגרר אחריהם לעשות אחד מיני אלף ממה שהמה עושים, ובלא זה, הנה הם יטרדוהו ויבלבלוהו ממחשבתו הקדושה החפצה להיות דבוקה בה' שלא יונח אף על רגע אחד, ועל כן הוא מתבודד הרבה בינו לבין קונו ומיחד ומקשר ומדבק כל כוחי מורשי לבבו בכל מאמצי כוחו לה' אל המיוחד. וכל לבבו ומחשבתו דיבורו ומעשיו וכל תנועותיו כולם המה ביחוד לה' באמת ובתמים בלי שום מחשבת פסול חלילה.

ואם אמנם צדיק הזה הוא טוב לשמים בכל כח נפשו ומאודו, אבל לא טוב הוא לבריות כיון שאינו מקשר ומדבק עצמו לשום בן אדם ההולך בשוק וטרוד כל היום בפרנסתו ומזונו על המחיה ועל הכלכלה, וטוב היה לקרבו ללמדו דרך ה' ואת המעשה אשר יעשה לפי ערכו, להכניס בלבו שגם בעת הלכו בחוצות לבל יושכח שם שמים ממנו מכל וכל, ויעלה על זכרונו בכל עת, יראתו ופחדו יתברך ויזכור תמיד בכל עת ובכל שעה ובכל רגע כי ה' הוא הנותן לו כח לעשות חיל ולולא עזרתו יתברך לא היה מרויח דבר קטן וגדול. ונמצא אם כן הוא, מה לו ח"ו להנות לפעמים מממון שאינו נקי כל כך מאיסורא, כמו בענין המדידה והמשקל וחזרת דיבורו והשגת גבול וכדומה בענינים האלה, אשר הם עמוקים מני ים וכמאמר חז"ל (בבא בתרא קס"ה.) רובן בגזל וכו', אם הכל מתת אלהים הוא ולא יהיה לו אף פרוטה אחת יותר מכאשר נגזר עליו שישתכר ביום זה בשום אופן. ואם לא ישתדלנה באיסור, ודאי ודאי שהיה מזדמן לו זאת בהיתר גמור, כי כיון שנגזר עליו כבר שירויח כזה ביום הלזה לא ימלט בשום אופן שלא להיות לו זה, וזה אשר מיהר ודחק את השעה לעשות להרויח זאת באיסור, הנה פגה אכל תאנה שלא בזמנה ואינו אלא שוטה גמור, פתי יותר מכל הפתאים שבעולם כי למה לו זאת הלא עד שיאכלנה באיסור יאכלנה בהיתר ואילו המתין שעה או רגע אחת היה מגיע לו זאת בהיתר גמור מאת הבורא יתעלה. וגם יצמיח מזה אם יאמין באמת שהכל מאת אלהים הוא, ומה שנגזר עליו שישתכר ביום זה לא ימלט מהיות לו זה אפילו אם היה מתחבא בחדרי חדרים, היה זאת רודפת אחריו ומשיגו על ידי סיבות שונות המתגלגלות ובאות מסיבת כל הסיבות וכמו שאנו רואין בחוש אשר דבר המוכן לאדם זה ממילא יבוא אליו לביתו על ידי גלגולים שונים אשר לא יבוא כלל בשכל האדם וכמאמר החכם (בספר מבחר הפנינים שער האמונה) אילו היה אחד בורח מטורפו כאשר בורח מן המות היה טורפו רודף אחריו יותר ממנו ולמהר להשיגו יותר וכו'. ונמצא למה יהיה זה יגע לריק בכל כוחו ובכל היום כולו מעת האיר פני המזרח עד אישון לילה ואפילה, הלא גם במעט מהיום אשר ישתדל לצורך פרנסת מזונו, ודאי ודאי ישתכר וירויח כאשר בכל היום כולו.

הלא תראה על פי רוב עיקר הריוח בשעה אחת מהיום בבוקר או לפנות ערב או באמצע היום ושאר היום עוסק בשיחה בטילה וליצנות ושאר דיבורים האסורים מחניפות ושקרים וכזבים ולשון הרע וכדומה, ולמה לא יקבע עצמו לשיעורין דאורייתא לחלק את היום לחצאין לעשותו חציו לה' וחציו לכם על כל פנים, כי איך יהיה שולחנו מלא ושולחן רבו ריקם ח"ו, ועל כל פנים צריך להשוות חלק עבודה לה' אלהיו עם עבודת עצמו, ולראות להשתדל בפרנסת נשמתו כמו בפרנסת גופא ולא יזוז מתורה ועבודה עד חצי היום, והחצי הנשאר, לפרנסתו. ואם אינו יכול בשום אופן באמת להקצות את חצי היום לה' על כל פנים כאשר יוכל בשליש היום או פחות יקבע שיעור ללימוד התורה בקביעות בכל יום תמיד, ושאר כל היום יהיה עוסק במלאכתו והן עוד היום גדול לעמוד בחוץ להשתכר על מזונו.

וידוע אומרם ז"ל (ברכות ל"ה:) ראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן ארעי זה וזה נתקיים בידן. וכמה וכמה דברים כיוצא בהם שצריך איש ההמוני ההולך בשוק לידע אותן ולהזהר בהן, וכמה איסורין דאורייתא נמצאים בשוק אשר לא יתנו לב אליהן כלל כמו לא תקום ולא תטור (ויקרא י"ט, י"ח), לא תשנא את אחיך בלבבך (שם שם, י"ז), לא תתאוה, לא תחמוד (דברים ה' י"ח), לא יגוש (שם ט"ו, ב), וכדומה רבים, וכמו כן במצות עשה פריקה, טעינה, אם כסף תלוה, גמילות חסדים בגופו וכדומה. וכל זה הנה באיש ההמוני קשה לו להיות עולה זאת מעצמו על לבו אם לא על ידי הצדיק המקרבו, עליו מוטל הדבר להזכירו ולהזהירו בכל אלה.

ולא בבני אדם לבד שייך קרבת הצדיק מה שטובה גדולה הוא לבני אדם שהצדיקים יקרבו אותם, גם בכל הדברים וכל החפצים שבעולם מזהב וכסף ומלבושים ומאכלים ומשקים מבהמה ורמש ועוף ודג וצומח ומתכות ואבנים טובות ומרגליות כולם יתאוו ויחמדו ויחפצו וישתוקקו לקשר ולדבק עצמן אל הצדיק בכדי שעל ידו יתעלה ויתקרב הניצוץ הקדוש שבתוכם אל צור העולמים ברוך הוא מקור מחצבתו אשר בשמי השמים וזה תקות כל המקווים ותכלית כל המאורות והשמחות לקשר ולדבק עצמו בכלות נפשו וחיותו למלך חי העולמים ברוך הוא וברוך שמו הנעלם והנשגב. וזה הוא אשר נקרא לא טוב לבריות כיון שהוא אדם בפני עצמו סגור ומסוגר ואינו מקרב ומדבק אליו שום בריה מבריות יוצר בראשית ברוך הוא. מה טובה מצמיח מזה לבריותיו ברוך הוא ועל כן הוא טוב לשמים לבד. אבל באמת הנה הוא בודאי מקיים כל מצוות שבין אדם לחבירו בלא תעשה ועשה ומאכילם ומשקם וגומל חסדים, ואך אינו מקרב עצמו להם ללמדם דרך ה', וזה הוא כי עדיין לא בטוח בעצמו שלא ירד מעט אחרי התקרבותו לדברי העולם ופן חלילה יפנה לבבו מעט לתור מאחרי ה' להתאות לדבר אשר לא תעשינה ויחטא ואשם לאחת מאלה.

אבל הסוג השני הוא, אדם אשר בטוח בעצמו שיצא מבחינת טבע העולם הזה מכל וכל ולא יתאו למחמדיו ולא ישתוקק למטעמותיו ולא יתענג בתענוגיו כי כולם המה אצלו דברי רוח הבל ותהו וכבחינה שאמרו רז"ל (בבא בתרא י"ז.) שלושה לא שלט בהם יצר הרע וכו' כי שברו והכניעו וכתתו כל כוחי מורשי תאוות לבבם וגופם במסירת נפשם לה' תמיד בשבירת כל כוחי הגוף, והגוף אצלם כבחינת הנשמה כי הפכו אותו לרוחניות ממש כאשר הארכנו בבחינה זו בחיבורנו סידורו של שבת (שורש ו' ענף ג'). הנה הוא מותר לצאת לסבב בשווקים וברחובות, ועל כל פינה יארוב אולי יִקָרֵה לו דבר מדברי העולם מאדם ובהמה וכל הדברים שבעולם לקרב אותם לחי העולמים מקור שורשם ומחצבתם. והוא לא יירא ולא יפחד משום דבר, וכל בני העולם לא יטרידוהו וכל הדברים וחפצים לא יפסיקוהו מהתקשרות מחשבתו למעלה למעלה כי הנה קשור בקשר אמיץ וחזק בל ימוט עולם ועד. ולא מבעיא באדם אשר על הארץ שיקרבו כאשר יוכל בלב ולב ללמדו דרכי עבודת שמו יתברך ואת המעשה אשר יעשה, אמנם גם כל חפצי העולם יקרב עצמו אליהם לראות באיזה אופן יעלם למעלה ואינו מתירא מהם בשום פנים שלא יתאוה להם כי כשיראה כל דברים שבעולם לא יביט כי אם אל כח אור ה' הנשפע בדבר ההוא ולא יביט אל חומרו כי הוא נבזה ומתועב ומשוקץ בעיניו בתכלית הביזוי, ולא יחפוץ כי אם לקרב הניצוץ הקדוש השורה שם, למקור שורשו. והוא הנקרא טוב לבריות, דקדקו לומר לבריות, ולא טוב לבני אדם. כי לא לאדם לבד טוב הוא כי אם לכל הבריות שבעולם מקטן ועד גדול כי מקרב אותם למלך עולמים ברוך הוא וברוך שמו כי בטוח בעצמו שהוא יעלם למעלה ולא שח"ו הם יורידוהו מטה כי יצא מכל בחינת חמדת העולם.

וכזה שמעתי בשם הרב איש אלקים בוצינא דנהורא רבה ויקירא שם קדשו מוהר"ר דוב בער מגיד מישרים דק"ק מעזריטש שאמר על משנת חז"ל (שבת ס"ו:) הבנים יוצאים בקשרים ובני מלכים בזגים וכל אדם אלא שדיברו חכמים בהוה. פירוש אלו אשר נקראו בנים לקודשא בריך הוא ושכינתיה והם אשר שכחו מחפצי עצמם מכל וכל והתקשרו והתדבקו עצמם בקשר אמיץ וחזק שלא להתאוות לשום דבר בעולם כי אם כברא דאשתדל בהון בתר אבוי ואמיה דרחים לון יתיר מגרמיה ונפשיה וכו' וכל מה דהוי ליה הוה חשיב לון לאין למעבד בהון רעותא דאבא ואמא וכו' כמו שכתב בזוה"ק (תצא רפ"א.), הנה הם יוצאים בקשרים שמותר להם לצאת לשוק לעמוד החוצה כיון שהם קשורים ומקושרים בקשר אמיץ וחזק בה' אלהיהם מותר להם לראות בכל הדברים ולדבר בכל הדברים שבעולם כי לא יפסיקוהו ולא יטרידוהו מדביקתו האמיתית, אדרבה הוא יעלה כל הדברים שבעולם למעלה למעלה. אבל ובני מלכים מי שהוא מסטרא דמלכותא תתאה באופן שאינו מקושר כל כך, הם מוכרחים לצאת בזגים כלומר כזג המקשקש בקול תורה וקול תפילה וחלילה להם להפסיק מדביקות תורה ותפילה אף רגע אחד. וסיים המשנה וכל אדם כלומר כל אדם הוא בדרגה זו דרגת בני מלכים, אלא שדיברו חכמים בהוה, כמו שהם היו. ודיברו לפי בחינתם הגדולה והם היו יכולים לראות ולדבר בכל הדברים ולהעלות הכל למרום שבתן, וכאשר מצינו כמה פעמים בגמרא שדיברו מפשוטי הויות העולם וכולם הם סודי סודות רזין עילאין ויקירין כי העלו כל בחינת הדיבורים ההם למקור שורשם אשר נלקחו משם.

והנה זה היה בחינת דרגת אברהם אבינו ע"ה שהיה בשלימות רב אף שהיה קודם מתן תורה, שהיה בטוח בעצמו שהוא מופרש ומובדל מכל תענוגי עולם הזה ומחמדיו ולא יתפרד עבורם אף רגע אחד מאהבת שמו יתברך באמת. אשר על כן נאמר לו לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך וגו'. כלומר לֵך אתה, וְלְךָ יהיו מארצך וממולדתך ומבית אביך פירוש כל הדברים והחפצים שיש לך עתה מהם, הכל לך יהיו שתוכל להעלותם שם למעלה להכניסם תחת כנפי השכינה להתאחד שם אתה וכל אשר אתך בעץ החיים הנותן חיים לכל חי, ותתקשר שם בקשר אמיץ שלא להפרד משם כל ימיך.

או יאמר לך לך, כי לך הוא מספר חמשים הרומז לחמשים שערי בינה בחינת היובל אשר שם הוא החירות מיצר הרע ומכל התאוות וחמדות בבחינת בן י"ה שהוא בינה שהיא בחינת הבנים יוצאים בקשרים האמור, ועל כן תלך אתה למקום הלז ולכך תקרב אליך מכל דבר שבעולם הן מארצך מכל הנבראים שבארץ והן ממולדתך מאנשים אשר אתה נולד כמו הם, ומבית אביך ממשפחת אביך ממש, כיוון על לוט שיצא אתו בשביל שהיה דוד המלך ע"ה מיוחד לצאת ממנו, וכולם תביאם אל הארץ אשר אראך, כלומר שתזכה לקרבם אל הארץ העליונה ארץ ממנה יצא לחם כנאמר (משלי ל"א, ט"ו) ותתן טרף לביתה, ותחזירם למקור שורשם ועל כן וילך אברם כאשר דבר אליו ה', ה' דייקא בחינת המהוה ולא בחינת אלהים בחינת הקימוץ המורה על בחינת ישיבת בד בבד שלא לקרב עצמו לכל הנבראים. כי אם בשם ה' הלך לראות לקרב את כל דברי העולם לגייר את הגרים ולדבק כל שאר הנבראים להכניסם תחת כנפי השכינה. וכן הנה (בראשית י"ב, ה') ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו ואת כל רכושם אשר רכשו ואת הנפש אשר עשו בחרן. שהכל לקחו להתקרב על ידו לשם ה' ולא ירא ולא פחד כלל שלא יוגרר ח"ו אחר דברי העולם, כי בחינה זו נקרא יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית שלא שלטה ביה עין כל בריה ושם אין שטן ואין פגע רע והזר הקרב יומת, ועל בחינה זו נאמר (שמות י"ט, י"ג) לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה, כי מיד כאשר תגע שם איזה בחינה הנה הניצוץ הקדוש אשר בתוך הבחינה ההוא נאחז ונדבק שם לרוב הקדושה אשר תחזה וממילא הקליפות והגשמיוּת אשר סביב הדבר ההוא המלביש להניצוץ הקדוש, נופלים פגרים מתים לא ירעו ולא ישחיתו ואדרבא כל הנוגע בו, לטוב יתקדש בקדושה יתירה ביותר ויותר כי עץ חיים הוא למחזיקים בו.

וזה רמזו חז"ל באומרם (חולין קלט:) המן מן התורה מנין שנאמר (בראשית ג', י"א) המן העץ וגו'. כי הנה זה היה מפלת המן הרשע שרצה לעלות אחר מרדכי הצדיק עד שער החמשים שלכן עשה עץ גבוה חמשים אמה, כי מרדכי היה מרי דכייא שהיה זך ונקי מכל פסולת והופשט מכל תאוות וחמדות הגוּפְנִיוֹת ולא עלה לגבולי היצר הרע בשום אופן ועלה עד היובל הגדול בחינת חמשים שערי בינה אשר שם חירות מיצר הרע וממלאך המות ומכל בחינת הרע. כי הוא בבחינת עץ החיים אשר שם מקור החיים הטובים ולא מתהפך מגוונא לגוונא מטב לביש ומביש לטב כמו עץ הדעת טוב ורע. כי אם כולו טוב הוא. וכשראה המן שמרדכי הוא בבחינה הגדולה הזו רצה לילך אחריו וסבר שיהיה לו נגיעה גם שם, והושב לו גמולו בראשו כי מעט ניצוץ חיות הקדושה שהיה בו בסוד הכתוב (תהלים ק"ג, י"ט) ומלכותו בכל משלה, שאף בכל מיני הקליפות מוכרח להמצא שם מעט מאור חיות ה' המחיים, זה נאחז ונדבק באור ההוא כמו נר קטן אשר יועמד לפני המדורה הגדולה תיכף תכבה כי יבוטל לאור הגדול והוא נתלה על העץ, ועל כן נאמר עליו הכתוב המן העץ, הוא עץ החיים אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת שרצית לעלות למקום החירות והיובל שנאמר שם לא תגע בו יד, נפל תפול משם כן יאבדו כל אויביך ה'. וכבר כתבנו למעלה (בסדר בראשית בפסוק ויצו ה' אלהים וגו') אשר אילו היה אדם הראשון אוכל קודם מעץ החיים לא היה להרע יכולת להתגבר עליו בשום פעם ולא היה מקום להרע לאחוז בכל אשר לו, ואז לא היה צריך לשום בחינת אסור ומותר, כשר וטריפה, טהור וטמא, כי זה אשר יטרף הבהמה עתה הוא עבור כח הסטרא אחרא והרע ששורה עליה מסטרא דמסאבא, ועבור שמקומו טמא ופגום נעשה שם מכה מכוחי הרע. וגם הקב"ה מגלגל שתלקה במכה בכדי לפרוש מהרע שעליה וכמו כן בטמא ואסור.

וידוע שעל כן נקרא איסור לפי שדבר הזה הוא אסור ביד החיצונים. והאוכלו, מתדבקים בו כוחות הרעים והקליפות. אבל אילו לא היה אדם נותן כח וחיזוק להרע לא היו יכולין לנגוע אפס קצהו לא בו ולא בכל אשר לו והיה הכרוז יוצא עליו משמי השמים הנוגע באיש הזה ובכל אשר לו מות יומת. וכן יהיה אם ירצה ה' אחר ביאת המלך המשיח שהעולם יתוקן על השלימות, וכל אחד יבוא בבחינתו למדריגת אברהם, לאהוב את ה' תמיד בכל מִצוּי כח דם הנפש עד קצה האחרון, ולא יתפרש מעוז אהבתו אף רגע כמימרא לפנות ח"ו לתאוה אחרת, ולבם יהיה בוער בה' באש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה.

ולא כן עתה בדורות הללו אף שיחידי סגולה מעם בני ישראל הולכים גם כן על דרך הזה לאוהבו במסירת גופם נפשם רוחם ונשמתם, אמנם הכל הוא בבחינת (שיר השירים א', י"א) תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף. כי התשובה והאהבה והחמדה הנפלאה שיהיה נכסף באמת לה' בכל לב ולב בכל כוחי מורשי נקודות לבבו בלי שום מחשבת פסול, אין בנו כי אם אפשר רגע אחד ביום לשנה שיקרא באמת (תהלים פ"ד, ג') נכספה וגם כלתה נפשו לחצרות ה'. ובאמת ברגע הזה המס ימס לבב אנוש וימס לבו בקרבו, ונמאס בעיניו כל הונו ורכושו וכל אשר לו מאשה ובנים ובית וממון וכל הנמצא אתו בבית ובחוץ, כי כלתה נפשו לקרבת אלהים ומתאוה וחפץ ברצון אמת להיות מתוקד על האש לאהבת ה' אלהי השמים והארץ בכלות נפשו לאלהים באמת שיצא נפשו תיכף מנרתק הגוף להדבק בחי העולמים ברוך הוא וברוך שמו הנכבד והנורא, והכל באימה ופחד ורתת וזיע ורעדה וחלחלה, כי יודע לפני מי הוא עומד ואל מי הוא רוצה להתדבק ולמי הוא נותן נפשו ותסמר שערת ראשו מרוב פחד ואימה. ואך אינו עומד תמיד במדריגה זו לפי שעתה הכל בסוד (בראשית ג', כ"ד) להט החרב המתהפכת. שהיא מתהפכת מגוונא לגוונא מטב לביש ומביש לטב (כמו שאיתא בזוה"ק סוף פרשת אמור). ואחר הרגע הזו הנה כלה והלך לו, ועל כן נקרא זה נקודת הכסף, כי הכסיפה והחמדה שלו הוא רק נקודה אחת במעמקי הלב על זמן מה, אך מזה הנקודה נמשך גם עליו אחר כך, כאשר יזכור בנקודת אהבת לבבו אשר היה בו בעת ההיא, ודאי יכאב לבבו על מה שאין לו גם עתה זו הבחינה ולמה נפל מעליה והלא הקב"ה כתוב בו (מלאכי ג', ו') אני ה' לא שניתי, ובודאי המניעה מאתו. ואז יעטה כמעיל בושתו ויפול עליו אימתה ופחד ה', מפני מה זה ברח ממנו ואינו מרגיש באהבה עזה ונפלאה כאשר אז, ויועיל לו על כל פנים לשמור עצמו על ידי זה מכל בחינת שמץ רע ופסול ויכפוף כל התאוות להכניעם ולשברם שלא יעשה לשם תאוה וחמדה, וכולי האי ואולי יזכה עוד לבחינה הזו שהיה לו, ורצונו מאוד לעמוד תמיד בזה הבחינה ואך השאור שבעיסה מעכב. ואך אף על פי כן רחמנא ליבא בעי כאומרם (סנהדרין קו:). ונקרא תורי זהב נעשה לך גם עתה, עבור נקודת הכסף שהיה בך באותו רגע כמו שמובא בזוה"ק.

אבל לא כן אברהם אבינו ע"ה שהיה מתחזק והולך בצדקו מעלה מעלה ולא שיפול ממדריגתו, והיה אוהב להקב"ה אהבה שלימה עזה ונפלאה שאין בה שום סיג ודופי ומקושר בתכלית השלם בחוט המשולש אשר לא ינתק (כי ג' האבות כלולין זה בזה), ולכן היה כוחו יפה להיות דעתו מעורבת עם הבריות בכדי לקרב אליו כל באי עולם לגיירם להכניסם לעבודת שמו יתברך, ללמדם חכמה ובינה ודעת אשר אין בעולם כי אם אלהי עולם ה'. וגם קירב אליו מכל חפצי הארץ ממקנה בקר ובהמה ועבודה רבה וכסף וזהב ירבה לו, ולא היה ירא שלא יסירו לבבו מאחרי ה', כי גדלה אליו אהבת בוראו יותר מנפשו ומאודו ואהבת נפש בנו יחידו, ומכל שכן נגד הבלי העולם. אף גם ירד למצרים מקור הטומאה ונכנס בשלום ויצא בשלום ולא נפרד ונפרש מהתקשרות מחשבתו לאדון כל אף על רגע כמימריה, אף כל טוב אדוניו העלה בידו מרגניתא דלית ביה טימי, המה הניצוצות הקדושות כמו שנאמר (בראשית י"ג, א'-ב') ויעל אברם ממצרים וגו' ואברם כבד מאוד במקנה בכסף ובזהב, כי לא נתיירא מלקרב אליו חפצי העולם, שידע שלא יומשך אחרי אהבתם בשום אופן, אדרבה העלה הניצוצות הקדושות שבתוכן למעלה למעלה כמדובר.

ואמנם נח הצדיק הוא היה כסוג הראשון שביארנו, בבחינת הצדיקים שהוא להתבודד בינו לבין קונו לישב סגור ומסוגר על התורה ועבודה לעשות רצון קונו באמת, כי ירא לנפשו להביט בדברי העולם ולקרב עצמו אליהם שלא ירד חלילה ממדריגתו על ידי זה, ופן חלילה יומשך להיות מן המתאוין בעם להתאוות לחפץ מחפצי העולם אשר ייטיב בעיניו, ויושכח מאתו אהבת ה' ויראתו על רגע זו אשר כל חפצי העולם שבעולם אם יתקבצו כולם לאחד, אינם כדאי לבטל האדם רגע אחת מעבודת בוראו. ועל כן ישב לו בד בבד לעבוד בוראו בכל עת ובכל שעה ובכל רגע. ועל כן אמר הקרא איש צדיק תמים היה בדורותיו, כלומר שהוא היה איש אחד לבד בכל דורותיו ולא קירב וגייר עוד איזה אנשים מבני דורו ללמדם דרך ה' ומצוותיו, כי את האלהים התהלך נח, שהליכת צדיק הזה היה בבחינת אלהים שהוא הקימוץ שקימץ דעתו מכל האדם וכל הנבראים, להיות הוא לה' לבד, הוא ולא אחר וזה שמובא בזוה"ק (בראשית נ"ח:) נח גנז גרמיה ואשתדל בפולחנא דמאריה.

או יאמר את האלהים התהלך נח, כלומר שלא זכה להיות יצוא יצא מכל בחינת תענוגי העולם הזה ותשוקת חפציו להיות למעלה למעלה מהם, שאף אם יראם בעיניו לא יצוייר בשום אופן שיהיה לו קצת תאוה וחמדה אליהם. רק את אלהים גימטריא הטבע שעדיין היה בטבע העולם, ואם אמנם שהיה צדיק תמים ומשל על כל תאוות הלב בכח השכל אשר בקדקדו שלא לעשות כאשר יתאוה, אבל כח התאוה וחמדת העולם עדיין לא ניתק ממורשי לבבו מכל וכל, והיה עוד בטבע העולם להתאוות קצת למחמדיה, ולכן לא היה רשאי להתראות חוצה שלא יתפתה אחרי תאותם. ועל כן יש דורשין לגנאי אילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום כמו שמובא ברש"י בפסוק זה, ובזוה"ק (בתוספתא בראשית ס'.). כי לך ראה כמה גדלה כוחו של אברהם שיצא מכל בחינת העולם הזה וקירב בני דורו אליו, וגייר גרים ועלה ממצרים במקנה כבד מאוד. ורוב גדולת כוחו, מה שהוא לא היה יכול לעשות. ואך יש דורשין לשבח כל שכן שאילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר. כי זה שהיה ירא לצאת החוצה ולקרב דורו הוא מפני גודל רשעתם ועוצם עוונותם שעל ידי זה הם מוטבעים ומשוקעים בעמקי הקליפות. ועל כן היה ירא לגשת אליהם והיה בורח מהם ומהמונם. אבל אילו היה בדור צדיקים ודאי שהיה מקרב אותם אליו בכל עוז ותעצומות כי לא היה ירא מתוקף הקליפות והיה מקרב את כולם לחי עולמים ובודאי שהיה צדיק יותר כי היה אז טוב לשמים, וטוב לבריות גם כן וזכות הרבים תלוי בו והוא פרי מעלליהם יאכל, אך בדורו לא היה יכול לעשות כן והיה מוכרח לשבת סגור ומסוגר לעבודת בוראו וכדבר האמור.

ובזה יבואר לך מאמר חז"ל (בראשית רבה ל', ט') וזה לשונם שם: בדורותיו, ר' יהודה ור' נחמיה, ר' יהודה אומר בדורותיו היה צדיק הא אילו היה בדורו של משה או בדורו של שמואל לא היה צדיק. בשוק, סמיא צווחין לעוירא (פירוש מי שאינו סומא לגמרי ורואה ומעמם) סגיא נהור. משל לאחד שהיה לו מרתף אחד של יין פתח חבית אחד ומצאה של חומץ, שניה כן, שלישית ומצאה קוסס (פירוש קיוהא וקרובה להחמיץ). אמרין ליה קוסס הוא אמר להון ואית הכא טב מניה אמרו ליה לא. כך, בדורותיו היה צדיק הא אילו היה בדורו של משה ושמואל לא היה צדיק. ר' נחמיה אומר ומה אם בדורותיו היה צדיק אילו היה בדורו של משה או בדורו של שמואל על אחת כמה וכמה, משל לצלוחית של אפרסמון מוקפת צמיד פתיל ומונחת בין הקברות והיה ריחה נודף ואילו היה חוץ לקברות על אחת כמה וכמה. משל לבתולה שהיתה שרויה בשוק של זונות ולא יצא עליה שם רע, אילו היתה בשוק של כשירות על אחת כמה וכמה. כך, ומה אם בדורותיו היה צדיק אילו היה בדורו של משה ושמואל על אחת כמה וכמה עד כאן. וצריך להבין כפל המשלים שאומר בכל דעה ודעה ולא הספיק באחד.

אכן נראה שחילוק גדול יש בין שני המשלים. כי לפי המשל שבשוק, סמיא צווחין לעוירא, סגיא נהור. נראה, שדורו הסיבו לו שם הלז לקרותו צדיק תמים כי הסומים הם הצווחין לעיורא סגי נהור. ולפי זה, זה שיעור הכתוב, נח איש צדיק, פירוש זה הוא שמו המיוחד לו מאת הקב"ה לקרותו צדיק, וכאשר אמר לו אחר כך כי אותך ראיתי צדיק לפני וגו'. ואך תמים היה בדורותיו, שדורו קראו לו עוד שֵם, התמים, צדיק תמים. לצד שהם סומין לגמרי וסבורין שהוא רואה למאוד. ואמנם לפי המשל במרתף של יין שאמר ואית הכא טב מניה, כלומר לפי ערך מקומו הוא הוא הטוב והמובחר, נראה שהקב"ה קראו תמים, כיון שאין כמותו בדור, תמים מקרי בשעתו, וכעין אומרם (ראש השנה כה:) יפתח בדורו כשמואל בדורו. והנפקא מינה בין שני אלה הפירושים, כי לפי פירוש הראשון, שנח איש צדיק קראו הקב"ה, ותמים היה בדורותיו זה הוא דבר אחר שדורו קראוהו תמים, נמצא נוכל לומר שבדורותיו לא קאי רק אדסמיך ליה על בחינת התמים ואילו היה בדור צדיקים לא היה נקרא תמים, אבל שם צדיק שקראו הקב"ה לא היה זז ממקומו אף בדור שכולו זכאי. ואולם לפי פירוש השני שצדיק תמים קראו הקב"ה ועל זה נאמר בדורותיו משמע שאילו היה בדור אחר לא היה נקרא על שם זה כלל לא תמים ולא צדיק, ועוד לפי המשל הלזה למרתף של יין העשוי להנהות הבריות מטובו, וכשהוא קיוהא וקרובה להחמיץ ודאי. לא יצוייר שכאשר תעמוד בין יינות הטובים שיקרא עליה שם היין, כיון שעיקר היין הוא לשמח אלהים ואנשים שיהנו מטובו. וכשכבר הוא אינו בבחינה זו שיהנו ממנו, ודאי שישונה שמו מיין, לקוסס. אם לא כאשר תעמוד בין החמוצים ולא ימצא אחר כמותו, בדוחק גם הוא יקרא יין.

ועיקר בזה הוא הנמשל, כי נודע אשר בחינת הצדיק הוא המשפיע מטובו לאחרים בבחינת אמרו צדיק כי טוב, טוב לשמים וטוב לבריות, וכאשר לא היה זה הבחינה בנח ודאי שלא יקרא לו שם צדיק כי אם לפי מעשה דורו שהם היו רשעים גמורים, ונגדם הוא נקרא צדיק. אבל בדור זכאי לא יקרא צדיק כי אם הלומד ומלמד אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. ועל כן בתחילה אמר ר' יהודה בדורותיו היה צדיק ואילו היה בדורו של משה ושמואל לא היה צדיק, כלומר אף צדיק לבד בלא תמים לא היה נקרא ומה שהכתוב קראו כאן צדיק תמים מפני שבשוק של סמיא קורין לעוירא סגיא נהור, ואך כי יקשה לפי זה מנא לן לומר כן דהאי בדורותיו קאי גם כן אלפני פניו דהיינו צדיק הכתוב בהקרא, דילמא לא קאי רק על תמים שאילו היה בדורו של משה ושמואל לא היה נקרא תמים אבל שם צדיק יקרא לו גם אז, ונודע פלוגתת חז"ל (בבא מציעא צה.) אי מקרא נדרש לפניו ולפני פניו או מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו, ובפרט שלפי משל זה מחולק תיבת צדיק מתיבת תמים שזה קרא לו הקב"ה וזה קראוהו אנשי דורו ויש לומר שבדורותיו קאי אדסמיך ליה לבד, ועל כן אמר גם כן משל השני אשר משם מוכח שאף צדיק לא היה בדורו של משה כי צדיק צריך להיות להשפיע לאחרים וזה לא היה בו וכאמור. ועל כן גם היש דורשין לשבח כפלו המשל.

ולסברא זו שגם הקב"ה קראו צדיק תמים, כי מה שקימץ, לא היה רק עבור תוקף הרע שהיה בדור אבל אילו היה בדור זכאי היה מלמדם להועיל להוליכם בדרך ה'. והקב"ה היודע מחשבות ומצרף מחשבה טובה למעשה קראו צדיק תמים. בשביל זה אמרו המשל לצלוחית של פלייטון שמונח בבית הקברות ואילו היה חוץ לקברות היה ריחו נודף ביותר שהיה לומד ומלמד לאחרים והיה מקרב את הבריות לקרבת אלהים לדעת דרכיו ומשפטיו. ואמנם לפי המשל שרק הדור קראו אותו תמים וה' רק צדיק לבד, אמרו המשל לבתולה שלא יצא עליה שם רע וזה אינו בבחינת טובת אחרים רק שבח עצמה, ואילו היתה יושבת בשוק של כשרים היתה נשמרת ביותר, וכמו כן כאן אילו היה בדור שכולו זכאי היה צדיק יותר אבל הכל לו לבדו, ובין כך ובין כך הן מחמת יראת רעת תוקף הדור והן מחמת קטנות מעלת ערכו לא הגין על דורו ולא הועיל בצדקו כי אם לו ולביתו, ועל כן אמרו חז"ל בזה (בראשית רבה ל', א') וזה לשונם: הפוך רשעים ואינם (משלי י"ב, ז'), זה דור המבול. ובית צדיקים יעמוד, זה נח. דבר אחר, בית רשעים ישמיד (שם י"ד, י"א), זה דור המבול. ואהל ישרים תפריח זה נח וכו' עד כאן. ולהבין כפל דבריהם בזה הוא שתחילה אמרו ובית צדיקים יעמוד זה נח כלומר שלא הציל והגין כי אם על ביתו לבד ואחר כך אמרו שזה רק אהל נקרא, מה שהציל הוא כלומר אוהל קטן פחות הערך, ולזה אמר הכתוב אלה תולדות נח כי אלה אותיות אהל כלומר תולדות נח זה שהציל נח תולדותיו אינם נקראים אלא בשם אהל להיות ואהל ישרים תפריח ונח לא הגין והציל כי אם אהלו לבד, וזה מפני שנח איש צדיק תמים היה בדורותיו פירוש שהיה איש צדיק לבד שלא למד לאחרים מדורו, דרך ה'. ותמים היה בדורותיו, שרק הדור קראוהו תמים כמו בשוק סמיא וכו'. או שגם הקב"ה קראהו תמים מפני שידע דעתו שאילו היה בדור זכאי היה מקרבם, אבל על כל פנים עתה לא קירב ולא לִמֵד ולכן לא היה כוחו להגין ולהציל כי אם אהלו לבד הכל כאמור.

והנה לא תקשי לך על אלו שדורשין לגנאי למה להם לדרוש באופן שהתורה יספר בגנות אדם הצדיק מה שאין הכתוב מדבר אפילו בגנות בהמה טמאה כמו שאמרו ז"ל (פסחים ג.). ואמרו בתורת כהנים (מובא בילקוט רמז תרכ"ד) וזה לשונם: וכי למה אמרה תורה (דברים י"ב, ב') אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם וגו' מפני שמזכירין גנותן של אדם והלא דברים קל וחומר אם כך חס הקב"ה על כבודן של רשעים קל וחומר על כבודן של צדיקים וכו' עד כאן. כבר כתבנו בחיבורנו סידורו של שבת (שורש ד' ענף ב') שטעמם בזה הוא עבור שהגנאי הלז הוא שבח להקב"ה שהגם שלא היה צדיק כי אם לפי מעשי דורו ולא צדיק גמור ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום, אף על פי כן הקב"ה ברוב רחמיו דן אותו וזיכה אותו לפי מעשי דורו כמאמר רז"ל (בראשית רבה נ') שני בני אדם אמרו דבר אחד, לוט וצרפית. צרפית אמרה, איש האלהים עד שלא באת אצלי היה הקב"ה רואה מעשי ומעשה אנשי עירי והיו מעשי רבים על אנשי בני עירי והייתי צדקת ביניהם, עכשיו שבאת אצלי באת להזכיר את עווני וכו'. לוט אמר, עד שלא הלכתי אצל אברהם היה הקב"ה רואה מעשי ומעשה בני עירי ואני צדיק ביניהם וכו' עד כאן. הרי שחסדי המקום ברוך הוא גורמים לזכות את האדם להיות ראוי לנס במה שהוא צדיק יותר מאנשי עירו ומקומו, אף שבמקום אחר לא היה נחשב כלל. מכל מקום כיון שבמקומו יחיד הוא, צדיק יקרא. ואפשר זה פירוש הכתוב (משלי י"ב, כ"ו) יָתֵר מרעהו צדיק. פירוש אף אם אינו צדיק גמור רק שהוא צדיק יתר מרעהו גם זה לצדיק יחשב בעיני הקב"ה, וכמו כן כאן כיונו חז"ל בזה להגדיל שבחו של הקב"ה להראות רוב חסדו וטובו ואף שלא היה נח צדיק כי אם בדורותיו לפי מעשי דורו אף על פי כן זיכהו הקב"ה להפליא לו נס כיון שבמקומו צדיק יִקָרֵא.

ונראה שעבור זה אמר אברהם אבינו בבקשתו על אנשי סדום (בראשית י"ח, כ"ד) אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר וגו', ומלת בתוך העיר לכאורה מיותר והיה די לומר אולי יש שם חמשים צדיקים כמו שאמר להלן אולי ימצאון שם ארבעים וגו', אמנם כיוון לומר שאולי נמצאים שם צדיקים שנקראים צדיקים בתוך העיר כלומר לפי מעשה עירם מעשה סדום יקראו הם צדיקים, אף שבמקום אחר לא יְכוּנוּ בשם צדיקים, מכל מקום כיון שבתוך עירם יִקָרְאוּ צדיקים, תעשה להם כחסדיך לישא לכל המקום בעבורם, ועל כל פנים ינצלו הם לבדם כפירוש רש"י שם. וכאשר סיים אומרו חלילה לך להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע, כי הן אמת אשר משפטי ה' צדקו שהעולם נידון תמיד אחר הרוב כמו שאמרו חז"ל (קידושין מ:). וכן פסק הרמב"ם (פרק ג' מהלכות תשובה הלכה א', ב') שאין העולם נידון אלא אחר רובו ומדינה שרובם חייבים הרי כולם אובדים כמו שכתוב מפורש שם. אכן תפילת אברהם היה שיתגלגלו רחמי הקב"ה להצילם בדרך הנס כאשר עשה לנח שמצא חן אצלו וצוהו לעשות לו תיבה בכדי שיפרישו מדורו שלא יהיה נגרר אחרי רובם כאשר כתבנו למעלה (בפרשת בראשית בפסוק ונח מצא חן) או כאשר עשה ללוט שצוהו להוציאו ולהניחו מחוץ לעיר, גם כן עבור זה כי לא ימלט בהיותו בתוך העיר להנצל מחמת שיהיה נגרר אחר הרוב, ואם לא יהיה בתוכם לא יהיה נגרר אחריהם. וכמו כן יעשה לצדיקים, אשר נקראו צדיקים על כל פנים בתוך העיר, כיון שבחסדי המקום הם ראוים לנס כמאמר חז"ל הנזכר, יפליא הקב"ה עמם בנס להצילם.

ועל כן אמר והיה כצדיק כרשע כלומר כי הן אמת אשר אם רובם זכאים ומיעוטם רשעים נגררו מיעוט רשעים אחרי הרוב שינצלו גם הם, ואם כן, תעשה גם בצדיקים שיגררו אחר הרוב רשעים להאבד עמהם נמצא צדיק ורשע שוין הם, ושוה מדת הטוב למדת פורעניות. ובאמת אשר מדת הטוב מרובה ממדת הפורעניות כמו שאמרו חז"ל (סוטה יא. ועיין שם בתוספות דיבור המתחיל ולעולם) כי רב חסד הוא, ואמנם הקב"ה השיבו אם אמצא בסדום חמשים צדיקים פירוש שיהיו צדיקים על כל פנים לפי ערך מעשה סדום ונשאתי לכל המקום בעבורם וזה למען תפילתך אשר אתה מתפלל עליהם אעשה לפנים משורת הדין, ואפשר שגם זה רמוז במאמר חז"ל הנזכר למעלה (ריש אות ה'), אמרו צדיק כי טוב, טוב לשמים וטוב לבריות. כי בריות ירמוז אל הצדיקים הגמורים אשר גרמו הבריאה, וכל בריות העולם נבראו על ידן, בדרך מאמר חז"ל (ברכות ו:) כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה. וצדיק אשר יקרא צדיק, גם בדור צדיקים כאלו, הוא הנקרא טוב לשמים וטוב לבריות ומי שאינו בדרגה זו נקרא טוב לשמים לבד, ולא לבריות. ועל כן נקט רש"י ז"ל בלשונו ואילו היה בדורו של אברהם, כי באברהם מצינו מפורש שבעבורו נברא העולם כמאמר רז"ל (בראשית רבה י"ב, ט') בפסוק אלה תולדות השמים והארץ בהבראם באברהם, וכיון שבדורו לא היה נחשב, נקרא טוב לשמים לבד ולא לבריות ולזה אמר בדורותיו כאמור.

ו או יאמר נח איש צדיק תמים היה וגו'. על דרך שכתב הרב האלשיך זללה"ה בפירושו על התורה בפסוק (בראשית כ"ח, כ) אם יהיה אלהים עמדי לפי שאמר למעלה (שם שם, י"ג) והנה ה' נצב עליו שהוא שם הרחמים ואמר יעקב בלבו הנה את האלהים אני ירא זו מדת הדין שלא יקטרג עלי וכו' ועל כן אמר אם יהיה גם אלהים עמדי שגם הדין יסכים להיטיב עמדי ושמרני בדרך הזה וגו' וכו' עד כאן. וזה בחינת מעלת כל הצדיקים הגדולים שאמרו עליהם רז"ל (ברכות יז:) על פסוק שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה (ישעיה מ"ו, י"ב) רב ושמואל וכו' עד כל העולם כולו ניזונין בצדקה והם ניזונין בזרוע עד כאן. כלומר שגם על פי קו הדין ראויין הם לברכה ולא כאותן שהקב"ה עושה עמהם צדקה וינהלם בחסד וברחמים ולפעמים בעידן ריתחא ח"ו יענשו ממרומים. אכן אלו צדקתם עומדת לעד שגם בעת הזעם והדין יצדקו הם בדינם. ועיין בחיבורנו זה למעלה (באופן הי"ג מפירושי פסוק בראשית) שכתבנו שם אשר צדיקים גמורים גם עתה נידונין על פי הדין הגמור כאשר עלה במחשבה לפניו יתברך בראש הבריאה לברוא במדת הדין, ועל כן מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. והוא התשובה שהשיב הקב"ה למשה במיתת רבי עקיבא (מנחות כט:) כך עלה במחשבה לפני, כלומר הוא נידון על פי הדין כאשר עלה במחשבה לפני בעת הבריאה, ולפני זעמו כביכול מי יעמוד. ואמנם כשהם זוכים, זוכים גם על פי הדין להיטיב עמהם והיא בחינת השלימה שבשלימות שלזה היה עיקר הבריאה להיטיב לבריותיו בדין, שלא יהיה בדרך נהמא דכיסופא כנודע.

ולזה אמר הכתוב נח איש צדיק תמים היה, כלומר שהיה תמים ושלם בצדקתו בין בעת הרחמים ובין בעת הדין, ואף את האלהים התהלך שגם בעידן ריתחא בעת שליטת דיני אלהים בעולם התהלך הוא בצדקתו להיות ניזון בזרוע. שכולם נשטפו, והוא ניצול, ולכן אמר לו הקב"ה כי אותך וגו' לפני בדור הזה פירוש אף בדור הזה ששלט עליהם הזעם הגדול והנורא להיות כולם אבודים, אף על פי כן נצדקת אתה בדינך שתנצל, ועל כן לא אמר לו צדיק תמים כי בזה שאמר לו צדיק בדור מזה ממילא נשמע שתמים ושלם הוא להיות צדקתו עומדת לעד בין בטיבו בין בעקא.

ז גם יאמר צדיק תמים. כי נודע אשר בחינת הצדיק להיות תמיד מיחד ומזווג למעלה למעלה בבחינת יחוד והתדבקות המדות אלה באלה ביחודא שלים בכדי להשפיע שפע וברכות מדעת עליון לנוה אפריון למכון בית אלהינו בבחינת (בראשית ב', י') ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, וכל צדיק וצדיק מתקן כפי שורשו אשר בשמים הנמשך ממדות אלהינו כפי בחינתו. זה מיחד ומקשר וממשיך מאורות העליונים מלמעלה מעלה, אורות המוחין, לששת ימי הבנין בחינת ששה קצוות. וזה מיחד ומקרב להשפיע ולהמשיך ברכה מששת הקצוות לדרגה התחתונה המקבלת כל מיני שפע וברכה ומחלקת טרף לביתה וחוק לנערותיה, והכל לפי כח הצדיק ושורשו בעולמות עליונים.

ואך בדורו של נח שכולם בכלל היו רשעים כמו שאמר (שם ו', י"ג) קץ כל בשר בא לפני, הנה כל הבחינות והדרגות הצריכים להעשות ולהתקן מראש ועד סוף בהתחברות והתקשרות כל העולמות זה בזה עד רזא דאין סוף, הכל היה מוכרח להיות על ידי נח לבד, ועל כן אמר (בראשית רבה ל', ה') נח נח. נייח לעילא נייח לתתא כי עשה מנוחה ותיקון בכל הבחינות לעילא ולתתא מתחילת המחשבה עד סוף המעשה, ועל כן מבואר בדברי האר"י ז"ל (בליקוטי תורה פרשה זו) שהיה בבחינת מעין גנים שהשקה לגן העליון וגן התחתון כי היה יחיד בדורו והכל היה תלוי עליו, ולזה אמרה התורה צדיק תמים שקישר וייחד כל המאורות לעילא ולתתא, ונקרא צדיק בשלימות שכל בחינת היחוד המוכרח להיות על ידי הצדיק הכל היה על ידו. ואמר הכתוב הטעם לזה לפי שהיה בדורותיו דור שכולם רשעים ולא אחד בהם לגרום יחוד העולמות אם לא על ידו. ועל כן סיים ויולד נח שלשה בנים, נודע מדברי האר"י ז"ל שהוא רמז לשלשה מוחין הידועים בחינת שלשה קוין כאשר כתבנו למעלה בפרשה זו.

ותשחת וגו' הארץ חמס וגו'. כבר כתבנו פירוש נכון בפסוק זה בחיבורנו סידורו של שבת (שורש ד' ענף ב') על דרך מאמר חז"ל (עבודה זרה נד:) שאלו הפילסופין את הזקנים שברומי אם אין רצונו בעבודה זרה מפני מה אינו מבטלה אמרו להן אם לדבר שאין העולם צריך היו עובדין היה מבטלו הרי הן עובדין לחמה וללבנה כוכבים ומזלות יאבד עולמו מפני השוטים אלא עולם כמנהגו נוהג ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין וכו' דבר אחר הרי שגזל סאה חיטין וזרע דין הוא שלא תצמיח אלא עולם כמנהגו נוהג וכו' הרי שבא על אשת איש דין הוא שלא תתעבר אלא עולם כמנהגו נוהג וכו' עד כאן. ולכאורה יקשה מה זה תשובה להמינים והלא גם על זה יאמרו שאין זה עבירה ולכן תתעבר האשה, והארץ תוציא צמחה כי אם אין רצונו בזה לא היה כך, ואדרבה אם דבר אשר כבר נתהוה בעולם הקשו למה אינו מבטל מכל שכן במה שעדיין לא נתהוה שיקשו אם זו עבירה למה מתהוה הדבר ההוא. וגם מה שאמרו שם ומובא ברש"י (פסוק כי לימים עוד שבעה) כי זה שמטריחין אותו לצור צורת ממזרים ודאי כי יקשו יותר בזה.

והנראה בזה הוא, כי הנה אמרו חז"ל (עירובין ק:) אמר ר' יוחנן אם לא ניתנה התורה היינו למדים גזל מנמלה ועריות מיונה וכו' עד כאן. והנה השתי עבירות האלו היה ראוי להתנהג בעולם אף אם לא היתה צווי הקב"ה בזה, כי אם אף הבעלי חיים בלתי מדברים שאין להם שכל ובינה להבין נשמרים מזה, מכל שכן באדם אשר על הארץ שחננו הקב"ה חכמה וְהַשְכֵּל שמחויב להשמר מזה אשר לא יעשה כזאת. על כן הביאו הזקנים ראיה להפילסופים מדברים האלו שהם גזל ועריות אשר בזה לא יעלה על לב בעל דעת להכחיש שאין זה עבירה כיון שהמה דברים שאף בלא צווי המקום היה ראוי להשמר מהם כשאר הבעלי חיים ואף על פי כן אם אדם עושה אותן אין הקב"ה מבטל טבע העולם עבורו ועולם כמנהגו נוהג ומטריח עצמו לצור צורת וכו' ורק השוטה בעצמו שקילקל הוא יתן את הדין אבל לא ישונה טבע העולם עבורו (ועיין בחיבורנו זה בפרשת בראשית בפסוק ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם לעולם, שאמרנו טעם נכון בזה למה שהעולם כמנהגו נוהג ולא ישונה) ומזה יקחו ראיה אשר גם בעבירות שנראה להם שאינה עבירה מפני קושיתם אם אין רצונו בזה למה אינו מבטלה, אשר לא כן הוא. כי מה שאינו מבטלה הוא מפני שעולם כמנהגו נוהג ואין הקב"ה מאבד עולמו מפני השוטים שמקלקלין, והנה העוונות האלו ראוי לכנותם בשם הטבע כלומר שזאת מטבע העולם שלא יגזול איש את רעהו ולא ינאף את אשת רעהו כי ידוע שלא מחמת חכמה ודעת שביונה אינה מתדבקת אלא לבן זוגה, וכמו כן בנמלה שאין לה קצין ושוטר ואוגרת בקיץ לחמה שלא תגזול מחברתה, לא מחמת חכמה היא עושה זאת שיאמרו מצות המלך זה עלינו שלא לעשות כן, ובודאי הוא מחמת הטבע שהטביע הקב"ה בטבע העולם לידבק במינו וליהנות משלו ולא לגזול משל אחרים. והראיה, שלא השחית שום בשר את דרכו על הארץ עד אחר שפרצו בני האדם תחילה כי האדם הוא הרב החובל של העולם ואחריו נמשכים כולם כי האדם הוא המושל בכולן ונאמר (משלי כט, י"ב) מושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים. ובעת קילקול האדם נתקלקלו גם כן כל הבהמה והחיה ונהרס הטבע הזאת ולא נשארה על מכונה רק עשה הקב"ה שישאר הטבע הזאת בקצת בעלי חיים להורות לבני אדם שעל כזה נטבע טבע העולם.

והנה נודע אשר הטבע הוא בחינת אלהים כי שם בחינת אלהים הוא להנהיג את העולם בטבע לעשות משפט בדין ובצדק ולשלם שכר למי שראוי ליקח. אשר לא כן שם הוי"ה כי הוא משדד כל טבע ומערכת העולם וגומל לחייבים טובות, גם אלהים הוא הטבע במספר השוה. לכן החוטא בדברים אלו שאף טבע העולם גורמת שלא לעבור עליהם נקרא חוטא לפני אלהים כלומר גם פחות מטבע עולם אשר הטביע שם אלהים בעולמו. והנה אדם אשר לו עינים לראות ורואה אשר אף בעבירות שהטבע מחייבת שלא לעשותם כמו גזל וכדומה, הקב"ה מראה להם שצומח ומצמיח, צריך שישים אל לבו לומר אין זה כי אם להורות ולהראות לנו שעולם כמנהגו נוהג ועל ידי זה לא נטעה אף בעבירה שאינו בטבע כמו שהשיבו הזקנים הנ"ל, ואך כשמראה הקב"ה זאת לעיניהם והעם אינם לוקחין זאת לתוכחת מוסר ולדייק ממנו אף בעבירה שאינו בטבע, רק אדרבה עבור שרואה שגוזל וחומס וזורע וצומח ונתגדל אומר אף על זה שאין אשמה בדבר וחוטא גם כן אף בדברים שמן הטבע היה צריך ליזהר מהן, הנה שתים רעות עושה, שאין משגיח ברצון הבורא יתברך ועוד שחוטא אף פחות מטבע עולם. ונודע מאמר רז"ל (סוטה ח:) במדה שאדם מודד, מודדין לו ולפי שאנשי דור המבול קילקלו וחטאו בפחות מטבע העולם בגזל וערוה, גם הקדוש ברוך הוא קילקל טבע העולם בעדם לשנות הטבע אשר הטביע בד' יסודות אש רוח מים עפר להתנהג העולם על מכונו, לחזור להיות העולם מים במים כמו קודם הבריאה שהיה רוח אלהים מרחפת על פני המים, וכדרך שנים הכורתין ברית אם הראשון עובר גם השני מותר לעבור כמו שאמרו חז"ל (ילקוט נ"ך רמז קמ"ז) ביואב כשבא לארמיים (והוא מקום לבן הארמי) והוציאו לו אפצטליות (פירוש כתבים) שלהם הנה עד הגל הזה וגו'. והשיב דוד כי הם פרצו הגדר תחילה וכו' (כי כושן רשעתים הוא לבן האמרי כמו שאמרו חז"ל (סהנדרין קה.). ועיין במתנות כהונה (בבראשית רבה ע"ד, ט"ו) שכן הוא הגירסא הנכונה בילקוט ולא כמו שכתוב לפנינו כשבאו לאדומים וכו' עיין שם) וגם כאן הקב"ה הטביע הטבע שיתנהגו על כל פנים בטבע וכשהם שינו מדתן לשנות אף בפחות מטבע כן נשתנה הטבע בפניהם לשטוף אותם ואת בתיהם ואת אהליהם וכל היקום.

וזה מאמר הכתוב ותשחת הארץ לפני האלהים ותמלא הארץ חמס. כלומר ששיחתו וחטאו אף בעבירות שהוא פחות מטבע עולם הנקרא על שם אלהים, כי עברו על זנות וגזל שאין נבראין פחותין מהם עוברים על זה. והיותר תימה בזה, כי הנה ותמלא הארץ חמס שנתמלאה הארץ בהחמס כלומר מי שגזל שדה וזרעה גדלה והצמיחה ועשתה פרי בעולם שמנהגו נוהג והיה להם לידע דבר זה, ללמוד דבר מדבר אף בעבירות שלמעלה מהטבע לומר הרי נראה בחוש שעולם כמנהגו נוהג אבל ודאי אין רצון הבורא בזה ויבוא עת לפרוע מהם על כל מרדם אשר מרדו בה', ועם כל זה הם עשו בהיפוך וחטאו אף למטה מהטבע.

או ירצה לומר בדרך זה ותשחת הארץ לפני האלהים כלומר שהם התחילו בהקלקלה לשחת הטבע לפני אלהים כלומר קודם ששינה אלהים את הטבע, ועברו בריתו כנאמר. ועל כן ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני. פירוש אף שרצוני על כל פנים שיתנהגו בטבע עולם הנקרא אלהים אבל קץ כל בשר בא לפני כלומר שחטאו לפני אלהים אף בפחות מטבע, או יאמר לפני כלומר ששינו תחילה ועברו הברית ועל כן הנני משחיתם את הארץ שאקלקל טבע העולם מדה כנגד מדה וכנאמר.

ב או יתבאר אומרו ותשחת הארץ לפני האלהים ותמלא הארץ חמס. כי חז"ל אמרו (מנחות צז.) רבי יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרווייהו בזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על האדם ועכשיו שאין בית המקדש קיים שלחנו של אדם מכפר עליו עד כאן. ונודע לחכמי לב טעם הדבר ההוא ששלחנו של אדם מכפר כמו הקרבן במזבח, כי הנה ידוע סוד הקרבן שמכפר על עוונות האדם שלכאורה אין להבין כי אם אדם חטא בהמה מה חטאה. ושורש הדבר הוא כי האדם בחטאו הנה נרגן מפריד אלוף אלופו של עולם וגורם ח"ו להפריד בין הדביקים שיתרחק ויפרד חלילה וחלילה אותיות ו"ה שבשם הגדול הוי"ה, מי"ה. והכל לפי גודל החטא כי בעוונות גדולות אף גם מכניס ח"ו בחינת ו"ה שבשם לתוך הרע ונעשה ערוה, ר"ע ו"ה שהרע שולט חלילה על ו"ה שבשם, ולפעמים נרגן מפריד בין האותיות האלו גופא להפריד הה"א מהוי"ו והענן מכסה את הירח ומפסיק בינה לבין השמש ואז ח"ו הכוכבים אספו נגהם ולא יהל אור מספירות שלמעלה, אליה. ומזה נעשה כל הרעות שבעולם וכשמביא אדם קרבנו לפני ה' צותה התורה לסמוך שתי ידיו עליו ובשעת הסמיכה מתודה על חטאתו, על חטאת עוון חטאת, ועל אשם עוון אשם כמו שאיתא ברמב"ם ז"ל (פרק ג' מהלכות מעשה הקרבנות הלכה י"ד), ושב בתשובה שלימה לפני בוראו. ובתשובה הנה תשוב ה' שמשיב הה' אל הו' שבשם, ליחדם לאחד, ואחר כך על ידי הקרבן הנה ידוע מזוה"ק שרזא דקרבנא עד אין סוף וכמו שמובא בדברי האר"י ז"ל בכוונת פסוק (ויקרא א', ט') אשה ריח ניחוח לה' וזה לשונו: אשה רומז לעליית עולם העשייה אל היצירה, ריח, עליית היצירה אל הבריאה. ניחוח, עליית הבריאה אל האצילות. לה', עליית האצילות אל האין סוף עד כאן. נמצא שעל ידי הקרבן נעשה קרבן כשמו שמקרב את כל העולמות הנרמזים בשם הקדוש הוי"ה אל האין סוף ברוך הוא שמשם נאצלו ומשם המה מקבלים כל בחינת ברכה וקדושה וכל טוב ונעשה שמחה ותענוג גדול בכל העולמות. ומה שהיו נפרדים אותיות שם קדשו הוי"ה, עתה מיוחדים בתכלית היחוד ומתבסם עלמא בשלימות הראוי וכל זה נעשה בכח הקרבן, כי כאשר הוא מקרב ומיחד את החיות הקדושה שבתוך הבעל חי הזה לה' והחיות הלז הנה שורשו בארץ החיים שכינתא תתאה הרי הוא ממש יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיא והבן. (ועיין בכוונת פיטום הקטורת להאר"י ז"ל).

וכן הוא ממש כשאוכל אדם מאכלו על כוונה הראויה בזה השולחן אשר לפני ה' וזובח את יצרו בעת ההוא לשבור התאוה הקשה והחמדה עזה שחומד לגשמיות הדבר למלאת תאות בטנו ואוכל רק לשובע נפשו בכוונות הרצוין לפני מי שאמר והיה העולם. או מי שחננו אלהים בידיעת רזי התורה להמשיך על ידי המאכל כל מיני שפע לכל העולמות, או על פשוטו, להיות יעבוד על ידי זה עבודת בוראו כשיהיה שלם בגופו, וזאת במתינות ובאימה וביראה בפחד ורעדה שלא יתמשך אחר גוף גשמיות המאכל שהוא ההכנה הראשונה לכל בחינת הרע והסטרא אחרא ולכל העבירות שבעולם ובפירוש אמרה התורה (דברים ל"א, כ') ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים וגו'. ובזוה"ק (תרומה קנ"ד:) אמר אין יצר הרע מתרבה בגו מעוהי דבר נש אלא מגו אכילה ושתיה, ועל כן אוכל באימה וכוונתו להעלות טעם המאכל שהוא החיות שלו הניתן לו מאלהים להחיותו, אל מקום שורשו אשר נחצב משם, ולהיות הנשמה נהנה מרוחניות המאכל ועל ידי זה תתחזק בעבודתה עבודת בוראה ותמשך הגוף אליה, ובזה, כשם שהוא משבר ומכניע תאות וחמדת לבבו בכל צרכי הגופניות ותאוותיו, כן נשבר כח הקליפה והרע אשר בגשמיות המאכל ההוא, ובכח כוונתו הראויה מעלה את הניצוצות ההם מדומם לצומח ומצומח לחי ומחי למדבר, ועל ידי זה נתקרב ניצוץ חיות הקדוש הזה למעלה וגורם בזה יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה וכל העולמות מתבסמין הכל ממש כמו בהקרבת הקרבן, ואך לאשר שהקרבן נעשה בבית עולמים ועל המזבח המקודש על ידי הכהן העובד בבגדי השרד, בטוחים היו אשר מיד שתעלה הבהמה על המזבח ודאי שתהא כליל לאשים לעלות אל ה'. ובאכילה כמה מיני מעכבים יש מחמדת הדבר בלבו אחר שבירת תאותו כי קשה הוא מאוד מאוד שיהיה כראוי על צד היותר נכון.

ואמנם מי שזכה לכל אשר אמרנו ודאי שאכילתו חשוב למעלה כמו הקרבת הקרבן ממש וכל עוונותיו נמחלו לו וממש שלחנו מכפר עליו כמו המזבח בזמן הבית, והנה כבר כתבנו למעלה (בסדר בראשית בפסוק ויצו ה' על האדם) בפירוש אומרם ז"ל (ברכות ל"ה:) כל הנהנה מעולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל. כי כל עניני עולם הזה לא ניתנו לאדם כי אם בכדי להעלות הניצוצי הקדושה אל מרום שבתם כנאמר, ואחר כל הכוונות והאופנים שיעשה האדם בעת אוכלו או שאר הנאת עולם הזה אי אפשר להעלות הניצוץ הזה אם לא יברך מקודם הברכה הראויה לכל אחד כי על ידי הברכה הוא משרה אור קדושת ה' על הדבר ההוא, והרע שבו נכנע, כי באומרו ברוך אתה ה' בורא וגו' הניח עליו ברכת ה' לומר שה' הוא המהוה את כל, וכל זה מאתו הוא ועל ידי זה נכנע גוף גשמיות העפר שבו וחיות הקדושה שבו נתעלית. ואז באוכלו בכוונות הרצוין יוכל להעלות הניצוץ ההוא. אבל אם אינו מברך עליו קודם לא יוכל להעלות הניצוץ ההוא בשום אופן, והרי הוא גוזל ממש להקב"ה כי ה' לא נתנו לו כי אם בכדי לתקנו ולהעלותו, אבל לא נתנו ה' להרע עמדו כי כשאינו מעלה הניצוץ יורידנו עוד מטה מטה לתוך הקליפות והרי הוא גוזל ממש דבר זה מאת האל.

והנה נודע (משלי ט"ו, ח') אשר זבח רשעים תועבה, ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי וגו' (תהלים נ', ט"ז). ונמצא כיון שאין ה' חפץ בקרבנו, וכל קרבנותיו תועבה הוא לפני המקום, הרי כל פריו פרי ה' אשר נטע בעולמו קודש הילולים לה', לנגדו. ואסור לו להנות משום דבר מעולם הזה כיון שאינו מתקנו להעלותו, כמו הקרבן במזבח. אף אתה הקהה את שיניו ואסור באכילה ובהנאה כי קודש הוא לה', נגדו לא יאכל וכל אשר אוכל ונהנה מדבר מדברי עולם הזה, הוא בגזילה בידו ועתיד ליתן דין וחשבון מה לו לאכול מה שאינו שלו. לזה אמר הכתוב ותשחת הארץ לפני האלהים ופירש רש"י לשון ערוה ועבודת אלילים וכן אמרו חז"ל (סנהדרין נ"ז.). וכיון שנעשו רשעים גמורים כאלה אז שיני רשעים שברת שהיה אסור להם להנות מעולם הזה ועל כן ותמלא הארץ חמס שכל מה שנהנו מעולם הזה הכל היה גזל גמור בידם כאשר ביארנו כי לה' הארץ ומלואה, ואוקמוה חז"ל (ברכות ל"ה:) כאן קודם ברכה, כי עד שלא יוכל לתקן הדבר הרי הוא קודש לה' לא יֵאָכֵל, וכן בזבחי רשעים אשר לא חפץ ה', כל פריו קודש כאשר אמרנו.

ג או יאמר ותשחת הארץ לפני האלהים ותמלא הארץ חמס. על דרך שכתבנו במקום אחר בביאור דברי מאמר חז"ל (בראשית רבה ל"א, א') על פסוק (יחזקאל ז', י"א) החמס קם לְמַטֵה רֶשַע וזה לשונם: החמס קם, ח"ו אינו קם, ואם קם, למטה רשע לחיובו של רשע ופירש רש"י שם, והאי למטה דרש כמו להטות כלומר להטותו ברשעתו. והוא תמוה שמחלק את הפסוק לשנים לעשותו בקושיא ותירוץ, ולבסוף לא נשתנה מדברי הפסוק, והנראה בזה על פי מאמר הגמרא (קידושין ל"ט:) כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ונוחל את הארץ וכו' ורמינהו אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא וכו', ופירש רש"י ומשמע דהני הוא דאוכל פירות והקרן קיימת אבל מצוה אחרת לא, ואנן תנן סתם כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ונוחל את הארץ. אמר ר' יהודה הכי קאמר כל העושה מצוה אחת יתירה על זכויותיו. ומקשה מכלל דהנך (פירוש אלו דברים שאוכל פירותיהן וכו') אפילו בחדא נמי ופירש רש"י בתמיה והא רובא עוונות הוא אמר רבי שמעון לומר שאם היתה שקולה מכרעת ופירש רש"י הא דקתני אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן במחצה עוונות ומחצה זכויות קאמר ויש במחצה זכויות אחד מאלו דברים מכרעת את הכף כאילו הוי רובא זכויות ואין צריך למצוה יתירה דמתניתין, וכי לית ליה בה חדא מהני צריך למצוה יתירה עד כאן. והנה הרמב"ם ז"ל (בריש מסכת פאה בפירושו על המשנה הלז של אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן) כתב וזה לשונו: וענין מה שאמרו אוכל פירותיהן והקרן קיימת לו, דע מה שאומר לך כי המצוות כולם נחלקים בתחילה על ב' חלקים, החלק האחד במצוות המיוחדות לאדם בנפשו במה שיש בינו ובין הקב"ה כגון ציצית ותפילין ושבת ועבודה זרה. והחלק השני במצוות התלויות בתועלת בני אדם קצתם עם קצתם כגון אזהרה על הגניבה ואונאה וכו' והצווי באהבת איש את חבירו. וכשיעשה האדם המצוות המיוחדות לנפשו מה שיש בינו ובין בוראו תחשב לו לצדקה ויגמלהו הקב"ה עליו לעולם הבא, וכשיעשה המצוות התלויות בתועלת בני אדם זה עם זה כמו כן תחשב לו לצדקה לעולם הבא לפי שעשה המצוה וימצא טובה בעולם הזה בעבור שנהג מנהג הטוב בין בני אדם וכו', עד כאן. והנה זה ודאי טעם רז"ל שאמרו שהן מכריעות לפי שבמצות האלו יש בהם שני חלקי מצוה חלק אחד לה' במה שמצוּוֶה בזה מבוראו, וחלק אחד שהוא טוב לבריות שקיבל חבירו טובה ממנו כנאמר, ובודאי כן הוא גם בעבירות שבין אדם לחבירו כמו שהזכיר הרמב"ם ז"ל בלשונו כגון אזהרה על הגניבה ואונאה, ודאי שהן מכריעות המשקל אם עומד במחצה זכויות ומחצה עוונות, ויש במחצה עוונות, עבירות שבין אדם לחבירו כמו הגזל והגניבה יוכרע המשקל לחוב כיון שיש בהם שני חלקי עבירה חלק אחד לה', שעבר על צוויו וחלק אחד לנגד בני אדם כי עשה רעה לרעהו וציערו, ואמנם דוקא בכזה שכבר יש בידו מחצה עוונות יוכלון העבירות הללו להכריע לחוב אבל אם לא נמצא בידו כי אם עבירות הללו והם מיעוטא דמיעוטא ודאי שלא יכריעו המה על כל המצוות דהרי אפילו במצוות האלו שיש בהם בחינת טוב לשמים וטוב לבריות אין מועיל אם יש בידו מצוה אחת או שתים לאכול מהן בעולם הזה ובעולם הבא כקושיות הגמרא הנ"ל רק להכריע ולא יותר. וידוע שמדה טובה מרובה ממדת פורענות, מכל שכן בעבירה שלא יכריע עבירה אחת או שתים להקרא רשע על ידי זה, ולכן תמהו חז"ל החמס קם ח"ו שהחמס לבד יהיה קם שיהיה בזה נקרא רשע ואם הכתוב מיירי כשעבירת החמס הוא יותר על מחצה עוונותיו יקשה למה נקט דוקא חמס והלא בכל עבירות שבתורה כן הוא כשאחת יתירה על הרוב שם רשע יקרא לו, ויוכרח לתרץ כתירוץ הגמרא כשהוא על המשקל השוה במחצה זכויות ומחצה עוונות, והחמס הוא מהמחצה עבירות אז יכריע את הכף להיות נקרא רשע גמור ולדון אותו על רשעו, וזה אמרם ח"ו שיהיה הוא לבדו קם להיות בו די שידון על ידו בבחינת הרשע ובודאי אינו קם ואם קם הוא רק למטה רשע להטותו לרשע, שיטה ויכריע עוון הזה להקרא רשע על ידו אף במחצה עוונות לבד ולהיות נידון בדיני הרשע כי גדלה עוונו במה שהרע לשמים ולבריות, ואוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו, וזה מאמר הכתוב ותשחת הארץ לפני האלהים פירוש שהארץ נשחתה בכל שאר עבירות בזנות ועבודה זרה כמאמר חז"ל (סנהדרין נ"ז.). אבל ותמלא הארץ חמס שהחמס מלאה הסאה והכריע הכף לחוב ועל ידי זה נחתם גזר דינם כי קם הוא למטה רשע להטותו להכריע ונתמלאה הסאה ונאבדו כולם מן הארץ.

ויאמר וגו' קץ כל בשר בא לפני וגו'. הנה לא מצינו בכל התורה כולה בעת אשר יחרה אף ה' לכלות מעשי ידיו לומר בזה הלשון קץ כל בשר בא לפני ואמר סתם (שמות ל"ד, י') הניחה לי ואכלם ויחר אפי בהם וכדומה, ומה נשתנה כאן לאמר בלשון קץ כל בשר. ונראה על פי אשר אמרתי בפירוש תפילת אברהם אבינו על אנשי סדום, שתחילה אמר (בראשית י"ח, כ"ד) אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר האף תספה ולא תשא למקום למען חמשים הצדיקים אשר בקרבה. כלומר שינצל כל המדינה בזכות הצדיקים ואחר כך אמר חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע פירוש ינצלו הצדיקים לבדם, ומפני מה חזר מדבריו הראשונים שלא לבקש על כל המדינה, ועוד מאין ידע שהקב"ה לא יציל הצדיקים אשר בקרבה, ובפירוש הודיע הקב"ה על ידי יחזקאל נביאו (יחזקאל י"ד, י"ג-י"ד) ואמר ארץ כי תחטא וגו' והשלחתי בה רעב והכרתי ממנה אדם ובהמה והיו שלושת האנשים האלה בתוכה נח דניאל ואיוב המה בצדקתם ינצלו נפשם וגו'. הרי שמן הסתם לא יאסף הצדיק בין הרשעים. וגם צריך להבין תשובת הקב"ה אם אמצא בסדום וגו'. מה מציאה שייך בזה והיה לו לומר אם יש בסדום, וגם אברהם אמר אחר כך אולי ימצאון וגו' מה זו לשון מציאה בזה.

אמנם הנה אמרתי על מאמר רז"ל (בבא מציעא ב'.) סלקא דעתך אמינא מאי מצאתיה ראיתיה וכו' ולכאורה קשה מה זה היה ההוה אמינא לומר מצאתיה ראיתיה משמע, מה ענין מציאה אצל ראיה והוה אמינא לא שייך כי אם כשמצינו כן במקום אחד וסלקא דעתך לומר גם כאן כן, ואנה מצא שמציאה, זו רְאִיָה. אכן נראה כי הנה מצינו בכתוב (תהלים פ"ט, כ"א) מצאתי את דוד עבדי ואמרו חז"ל (בראשית רבה מ"א, ד') היכן מצאתי אותו בסדום. ופירשו המפרשים מחמת שדוד בא מרות המואביה שהיתה מזרע לוט שהיה בסדום, הנה המציאה הלז אין פירושו מצאתי אותו ממש שאחזתיהו בידו כי אם לשון ראיה הוא שראה אותו מרחוק שעתיד דוד לעמוד מסדום הרי שמצינו בכתוב שלשון מציאה נאמר על הראיה לבד, ועבור זה היה ההוה אמינא בגמרא שמציאה זו היא ראיה.

ובזה נאמר אשר תפילת אברהם לא היה כלל על הצדיקים אשר שם כי המה ודאי לא יאבדו ואדרבה בזכותם היה הקב"ה מציל את כל העיר וכאשר אמר הקב"ה ונשאתי לכל וגו', אלא ודאי כולם בכלל היו ראויין להתהפך כמו שאמר הכתוב ואנשי סדום רעים וחטאים וגו', וכך אמר אברהם אבינו ע"ה הן זה ודאי אשר עתה אין ביניהם צדיקים ואך אולי יש צדיקים מוטבעים ומשוקעים בתוך העיר פירוש שעתיד לעמוד מהם לדורי דורות איזה צדיקים ולא תשא למקום למען הצדיקים אשר בקרבה בקרבה דייקא מה שמוטבע ומשוקע בקרב העם בנפשותם, לכן אמר חלילה לך להמית צדיק עם רשע כלומר צדיק כזה שהוא עתה עם הרשע בצוותא חדא מוטבע ומשוקע בנפשו, והכל כבקשה ראשונה להציל את כל העיר על ידי הצדיקים העתידים לצאת מהן, וכאשר אמרו חז"ל (שמות רבה א', כ"ט) בפסוק ויפן כה וכה וירא כי אין איש (שמות ב', י"ב), ראה שאין תוחלת של צדיקים עומדת הימנו ולא מזרעו עד סוף כל הדורות, וטען אברהם טענה שלימה אם כך הוא מדתך שאין אתה משגיח בעת רשעת האדם על הטוב שעתיד לצאת ממנו אז יהיה כצדיק כרשע פירוש כי ידוע שמדתך בטובה לדון את האדם לפי העת שעתה בו ולא להביט על הרע שעתיד לעשות כמאמר חז"ל (בראשית רבה נ"ג, י"ד) על פסוק (בראשית כ"א, י"ז) באשר הוא שם אמר ר' סימון קפצו מלאכי השרת לקטרגו אמרו לפניו רבון העולמים אדם שהוא עתיד להמית את בניך בצמא אתה מעלה לו באר אמר להם עכשיו מה הוא צדיק או רשע אמרו לו צדיק, אמר להם איני דן את האדם אלא בשעתו וכו' עד כאן. ולכן אם תדון את הרשע לפי העת שהוא עתה בו ולא תשגיח על הטוב המאוחר שבכוחו שעתיד לצאת ממנו אז יהיה דין הצדיק והרשע שוין והיה כצדיק כרשע שלא להשגיח על העתיד לבוא אם צדיק יהיה או רשע והושוה הפורענות למדת הטוב, ולא כן הוא, כי מרובה מדת הטובה ממדת הפורעניות כמאמר חז"ל (סוטה י"א.), ובתוספות מביא שם בשם התוספתא שהיא מרובה על אחת מחמש מאות. ועל כן אמרו ז"ל (בראשית רבה כ"ח, ה') עשרת השבטים נשתייר מהם בשביל הצדיקים והצדיקות שהן עתידין לעמוד מהם. והשיב לו הקב"ה אם אמצא בסדום פירוש אף אם בדרך מציאה - רְאִיָה, שאראה חמשים צדיקים יעמדו מתוכן לדורי דורות ונשאתי לכל המקום בעבורם כי בטובה מביט הקב"ה על הטוב העתיד להיות, אבל לא מצא כי הביט בהם עד סוף כל הדורות ומצאן רשעים גמורים, אך עם כל זה הועיל תפילת אברהם לשתי בנות לוט שאמר הכתוב (שם י"ט, ט"ו) ואת שתי בנותיך הנמצאות, ואמרו חז"ל (בראשית רבה נ', י') שתי מציאות רות המואביה ונעמה העמונית שהם לא ניצולו אלא בזכות המציאות שראה הקב"ה בצדיקים שעתיד לצאת מהם. כי לוט בעצמו ניצול בשכר הטובה שעשה לאברהם אבינו במצרים שלא גילה על דבר שרי לאמר אשתו היא כמאמר חז"ל (בילקוט רמז פ"ה). ועל זה אמר הכתוב (שם שם, כ"ט) ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפיכה, אבל בנותיו לא ניצולו כי אם בזכות הנמצאות בהם כאמור.

ואפשר שמה שאמר הכתוב ונח מצא חן בעיני ה', הוא גם כן על דרך הזה כי אמרו חז"ל (בראשית רבה כ"ט, ה') שנח לא ניצול אלא בזכות התולדות. ולזה אמר ונח מצא חן שהחן שלו היה בדרך מציאה - רְאִיָה, וסמיך ליה תיכף אלה תולדות נח כלומר מה ראה הקב"ה בו אלה תולדות נח שראה התולדות העתידים לצאת ממנו עד סוף על כל הדורות וזה הוא דבר בלתי שיעור כי כל שלשלת הצדיקים שהיו ושיהיו הכל בניו וזרעו הם, ובזכותם ניצול. (והגם שגם רשעים הרבה עמדו ממנו מכל מקום הנה גם בזה מרובה מדת הטוב שהקב"ה וברוך שמו מביט על הטוב ולא על הרע, כאשר היה בבריאת העולם שאמרו חז"ל (בראשית רבה ח', ד') בשעה שבא הקב"ה לבראות את אדם הראשון, ראה צדיקים ורשעים יוצאים ממנו וכו' עד מה עשה הקב"ה וברוך שמו הפליג דרכן של רשעים מכנגד פניו וכו' עד כאן). ובזה יש לפרש גם כן אלה תולדת נח, כמו שפירש רש"י גבי אלה תולדות יעקב יוסף וגו' אלה ישוביהם וגילגוליהם עד שבאו לכלל ישוב. וכן כאן אלה ישוביהם וגילגוליהם עד שבא העולם לכלל ישוב, הוא אברהם שבעבורו נברא העולם וכל אלה היו הסבות והגילגולים שאירע שנח איש צדיק תמים היה לכך היה ראוי להנצל על ידי התיבה עד שיצאו מן התיבה והולידו בנים למשפחותיהם עד שנולד יסוד העולם הוא אברהם שמצא את לבבו נאמן לפניו וזה מצא הקב"ה אצל נח וכדומה לו.

והנה נח הצדיק ודאי נתן לבו לבקש רחמים על בני דורו ועל כן אמר הכתוב איש צדיק תמים היה בדורותיו פירוש אף נגד הדור היה צדיק שנשא רנה תפילה ותחנון עבורם, וגם אמר בדורותיו ולא בדורו, כי היתה בקשת רחמים שלו עבור זה הדור שהיה בימיו בכח כל הדורות שהיו ראוין לצאת מהן כי אולי בזכותן ינצלו, ועבור זה אמר לו הקב"ה קץ כל בשר בא לפני כלומר שכבר נסתכלתי בקץ כל בשר עד סוף כל הדורות שראוי לעמוד מדור הרע הזה ולא נעלם מאתי, וכל הארץ שכל ימי הארץ שיעמוד מדורות האלו מלאו חמס אין טוב נמצא בהם, ומשורש נחש יצא צפע, ואך אף על פי כן נקראים מי נח כאמור למעלה כי לא היה נותן נפשו עליהם כמשה שאמר (שמות ל"ב, ל"ב) ואם אין מחני נא, שלא ירצה להכנס לתיבה ואם כן מאין היה אברהם נולד והיו ניצולין כולן על ידי זה וכדבר האמור.

או יאמר קץ כל בשר בא לפני. על דרך שפירש הרב הגילאנטי את מאמר חז"ל (ברכות נ"ט.) הקב"ה מוריד שתי דמעות לים הגדול, בדרך משל למלך שבא אחד ומרד נגדו והמלך מתכעס על זה ועל ידי זה יכאב ח"ו לב המלך בעת כעסו מה עושה לוקח איש הלזה אשר מרד בו ושולח אותו למקום המשפט שיגמרו דינו שם, והם עושים המשפט כדת ודין להשיב לו גמולו בראשו, ובזה נדחה מלב המלך כל בחינת הכעס וכאיבת לב כיון ששולחו לקבל משפטו, וכן הרשע המורד נגד מלך מלכי המלכים הקב"ה, הוא מערב טוב ברע ורב בטוב והוא הנקרא דמע מלשון עירוב מה שזה מערב רע בטוב וטוב ברע, כלשון אומרם (גיטין נ"ב:) המטמא והמדמע וכו' וכדי שלא יהי פגם במדות העליונות מוריד אותן הדמעות לים הגדול מקום הצדק והמשפט שיוחרץ שם משפטו וישולם לו שכרו משלם, וכסא המלוכה נקי עד כאן דבריו והבן, וזה שאמר קץ כל בשר בא לפני פירוש לפני ה' שהוא המדות העליונות הידועין ליודעים, ואני צריך לשלחם למקום הדין שיקבלו משפטם, למען יהיה נדחה מכל המדות כל בחינות הפגמים ותערובות הרע, וישקטו הדינים מזעפם. על כן, והנני משחיתם את הארץ. כלומר עם הארץ נודע בחינת הארץ מקום משפטי הצדק בחינת הים הגדול, ובמדה זו אני משחיתם שיוחרץ שם משפטם לשחתם, ועל כן נידונו במי המבול כי מבול הוא גם כן מלשון עירוב כמו דמע ועל שהם עירבו טוב ברע ורע בטוב הוכרח הקב"ה להוריד אותן הדמעות לים הגדול לדונם שם על זה ושטפם במימיו ונעשה מי המבול שבלה את הכל שבלבל את הכל שהוביל את הכל מן הגבוה לנמוך.

והנני משחיתם את הארץ. חז"ל אמרו (בראשית רבה ל"א, ז') עִם הארץ שאף ג' טפחים של עומק המחרישה נמוחו וכו'. ולהבין טעם הדבר מפני מה נתחייבה הארץ להמחות, נראה כי ידוע אומרם ז"ל (עיין ספרי ראה י"ג, י"ח) כל זמן שהעבירה בעולם חרון אף בעולם ונמצא כאשר היה רוצה שמו יתברך לחדש עולם חדש צריך קודם להשתקע הדין וחרון אף מהעולם מכל וכל, ועל כן אף ג' טפחים של עומק המחרישה נמוחו ונטשטשו כי גם הארץ חטאה אחר בריאתה ששינתה להוציא זרועיה כמאמר ז"ל (בראשית רבה כ"ח, ח'). וכבר כתבנו למעלה (בפרשת בראשית בפסוק ותרא האשה כי טוב העץ) אשר חטא אדם הראשון נמשך מחטא הארץ הקודמת במה שהוציאה עץ עושה פרי ובודאי כל משכיל יגיד אשר לולא חטא אדם הראשון לא היה נצמח דור רשע כזה דור המבול ונמצא אשר גם הארץ נתחייבה בזה. וכדי להשקיט כל בחינת הדין והחרון אף מהעולם מכל וכל שיתחדש העולם בבחינת הרחמים השחית גם עובי המחרישה שחלק זה חטא בשינוי זרועיה.

עשה לך תיבת עצי גפר וגו'. רש"י ז"ל כתב בפסוק זה, הרבה ריוח והצלה לפניו ולמה הטריחו בבנין זה וכו', ולי נראה לתת עוד טעם לבנין התיבה, כי נודע מאמר חז"ל (סוטה ח':) אשר במדה שאדם מודד מודדין לו, ופועל אדם ישלם לו (איוב ל"ד, י"א) וכפי אשר האדם מתנהג עצמו בהליכתו בתורת ה' ובעבודתו ובעשיית מצוותיו באהבה, כן משלם לו כגמולו. ואם התנהגותו הוא בדרך טבע העולם עושה מצוות כפי כח גופו וכל מה שיוכל לעשות בכוחו, יעשה. אבל חושש הוא לחלישת גופו, ואם תכבד עליו העבודה בעשיית המצוות למשל במצות פריקה וטעינה בכח גדול או בהליכה לבית המדרש בימות החורף והקור גדול, ושינה בסוכה אם הקרירות גדולה למאוד או להעביר שינה מעיניו בכח, בלימוד התורה בלילה אז מיד הוא פורש ולא יאבה לרדוף אחר קיום המצוות למעלה מטבע מזגו, ואם יחלש לבו או יחטפנו שינה בעיניו ילך לו לעסוק בצרכי גופו, ולא ירצה בשיבור כוחותיו וטבע גופו לעבוד את ה' ביתר מטבעו, וכן בנתינת הצדקה מפזר על המצוות ונותן צדקה בערך השגת ידו, ואם יזדמן לו לפעמים להוציא על המצוה ביותר מהשגת ידו כקניית אתרוג בסך רב ולהלביש ערומים ולהשיא יתומים ביותר מהשגת ידו, יניח המצוה מלקיימה ולא יהיה מפזר ונוסף מכפי ערכו. אבל מה שהוא לפי ערך כח גופו וטבעו ומזגו והשגת ידו, יעשה מצוות וילמוד תורה ויתן צדקה ולא יפחות כאשר בטבע העולם, ולעומת זה כן הקב"ה מתנהג עמו בדרך טבע העולם, ובהיטיבו לכל העולם יטיב גם עמו ומברכו בברכת בני חיי ומזוני בדרך הטבע אבל אם לפעמים יצטרך לְהֵעָשוֹת לו דבר שהוא חוץ לטבע העולם למשל כאשר יפלו עליו ליסטים ושודדי לילה, או אם יברח לו אל ארץ ויצטרך לעבור הנהר וכדומה, לא ישתנו עליו סדרי בראשית לשדד מערכת השמים בשבילו כי פרי מעלליו יאכל כאשר עשה הוא כן יֵעָשֶה לו מדה כנגד מדה.

ויש אשר המצא ימצא אדם שיתנהג עצמו אף בפחות מדרך טבע העולם ולא יעשה מצות הבורא כי אם כשיגיע לו המצוה בלי שום טרחא של כלום ואין יצרו משיב עליו, ומעט דמעט יחסר מממונו ובהזדמן לידו בקל עשייתו ולא יקשה לו, אבל אם יצטרך לטרוח בטרחת מה, ובהפזרת ממון אף בדרך הבינוני, אין יכול לעמוד בו ועזוב יעזוב התורה והמצוה מרוב אהבת גופו וממונו ולבו חזק עליו ולא ירצה לנצח יצרו אף במעט נצחון, רק מפנק מנוער עבדו (משלי כ"ט, כ"א) שתיכף נעשה מְנוֹעָר מן התורה ומצוות, ונקרא פורש מן הציבור, וכמו כן מוליכין אותו מלמעלה בפחות מדרך טבע העולם וכשכל העולם הוא בנחת, הוא אז בצער, ובדד ישב מחוץ למחנה ובשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל (איוב י"ד, כ"ב) וצרות רבות באין עליו ונגעי בני אדם, ואוי לרשע רע כי גמול ידיו יֵעָשֶה לו (ישעיה ג', י"א).

אמנם הירא וחרד לדבר ה' ורוצה בעבדות בוראו לא כן הוא עושה כי הוא אינו חושש לגופו וטבעו, ורוחו ונפשו אליו יאסוף אל צור העולמים ברוך הוא אשר בראו יש מאין והוא מהפך עצמו מהיש אל האין ואומר לנפשו שחי ונעבורה ומטריח עצמו בטרחא יתירה יותר מכוחו להשיג איזה ממצוות ה' לעשותה, ועוסק בתורה יותר מלימודו ובמסירת נפשו לה' כההוא מעשה דרבא (שבת פ"ח.) שהיה נובע דם מאצבעו והוא היה קא מעיין בשמעתיה ולא הוה ידע כלל, ומכבד את ה' מהונו יותר מהשגת ידו, וכשיגיע לידו ממצוות היקרים כל אשר לו יתן בעד נפשו לזכותה במצוות ה' ופושט את מלבושיו להלביש ערומים ולהשיא יתומים, וכשנותן צדקתו לעני אינו משגיח כלל אם נשאר לו עוד בידו ליתן טרף לביתו או לא, והכל עבור כי צמאה נפשו ויכמה בשרו לאהבת ה' אלהיו, עד כי נכסף וחפץ בכלות נפשו לה'. וכשעומד בתפילה נגד המקום נפשו אליו ישא והחיות שלו רץ ושוב לדבק עצמה למקור שורשה מקום אשר נלקחה משם בהשתוקקות רב ובחפיצה ותשוקה גדולה. ולמול זה גם הקב"ה מתנהג עמו שלא בדרך טבע העולם, וכשרצה ר' פנחס בן יאיר לעבור הנהר תיכף נקרע לפניו והיה לנגדו במים עזים נתיבה ללכת לדרכו (כמו שאמרו בחולין ז'.). ור' חנינא בן דוסא אמר מי שאמר לשמן וידליק הוא יאמר לחומץ וידליק וכו' (תענית כ"ה.). ועליו היו אומרים אוי לו לאדם שפגע בו ערוד ואוי לו לערוד שפגע בו ר' חנינא בן דוסא (כמו שאמרו בברכות ל"ג.). הרי שאף שטבע העולם הוא להיות המים נמשכין והולכין, ושמן ידליק ולא חומץ, וכשפגע ערוד באדם הורג אותו, ולהם עשה הקב"ה להנהיגם למעלה מטבע העולם שיהיה הטבע נדחה מפניהם.

ואפילו בדורותינו כמה העין רואה בחוש נסים שנעשו לגדולי ישראל ולצדיקי אמת שנתהפך הטבע בפניהם וכל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה' ושם ה' נקרא עליהם שמהוה לנגדם התהוות חדשות ומשדד כל מערכת השמים ומזלות הרקיע בשבילם, והכל עבור כי עז צדקתם ואמתתם בדרך ה' שלא בטבע כוחי גופו ואדרבה מסגף עצמו בסגופים גדולים כדי לזכך ולטהר ולהחליש כח הגוף כדי שיהיה כלי נכון מקודש ומזומן להשראת הקדושה, והקב"ה וברוך שמו מיחד שמו על אדם הזה כמו אלהי אברהם יצחק ויעקב או אלהי ישראל שנקרא כן עבור הנסים הגדולים ונוראות הנפלאים שנעשו לאבות העולם למעלה מן הטבע, אברהם ניצל מכבשן האש וכדומה, וכמה נסים נעשו לאבותינו במצרים ובים סוף ונפלאות שהיה להם במדבר, כי הכל יראו על ידו כי אין קדוש כה' ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו, ולזה צונו הקב"ה לאמר ואהבת את ה' אלהיך שתאהב את זאת שה' המהוה את כל ומעלה אותם מטבעם, הוא יהיה אלהיך שיהיה שמו נקרא עליך כמו אלהי אברהם ועל ידך יתגדל שמו ויוודע גדולתו בעיני הבריות. ומפרש הכתוב במה תוכל לזכות לזה ואמר כשתעבוד אותו ותעשה תורתו ומצוותיו בכל לבבך ואמרו חז"ל (ברכות נ"ד.) בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע, ואף אם היצר הרע יראה לו שבירת כח וחלישת הלב על ידי עשיית תורה ומצוות לא יחוש על כוחי גופו, ויעבדהו יותר מכוחו וטבעו. ובכל נפשך, אפילו כשהוא נוטל את נפשך תקיים בעצמך אומר לנפשי שחי ונעבורה. ומכל שכן בכל מאודך בכל ממונך וכל חפציך לא ישוו בה לעזוב את מצוות ה' עבור קומץ ממונך. אם כה תעשה אז ה' בחינת הוי"ה המהוה את כל ומשדד כל טבע העולם, הוא יהיה אלהיך שהנהגתך יהיה על ידו לא בבחינת אלהים שגימטריא הטבע, רק בלמעלה מהטבע ושמו הגדול יהיה נקרא עליך כמבואר.

והנה נח נודע אומרם ז"ל (בראשית רבה ל"א, א') בפסוק ונח מצא חן וגו'. כההוא דאמר רבי אבא בר כהנא כי נחמתי כי עשיתים ונח, אפילו נח שנשתייר מהם אינו כדאי אלא שמצא חן וכו' עד כאן. וכן אמרו בגמרא דידן (סנהדרין ק"ח.) אף על נח נחתם גזר דין וכו'. והענין הוא אף שהיה צדיק תמים בדורותיו אבל כל צדקו לא היה אלא בדרך טבע העולם עושה מצוה כפי כח גופו ומתרחק הרבה מן החטא אבל לא למעלה מהטבע לשבר ולהכניע כל כוחי גופו ותאות מורשי לבבו בכל עת ובכל שעה ובכל רגע, ולמסור נפשו על קדושת בוראו כמו אברהם, ועל כן אמר עליו הכתוב את האלהים התהלך נח כלומר רק בטבע העולם בחינת אלהים כאמור, כי הוא היה צדיק לפי ערך דורו והם היו רשעים והלכו בפחות מטבע העולם והוא היה עובד ה' בכל כוחו בטבע, וזה ודאי אשר אילו היה בדור אחר היה עובד ה' בצדקו למעלה למעלה כי כל הצדיקים שעברו מראש הבריאה כולם היו צדיקים לפי ערך דורם כאמרם ז"ל (ברכות ל"ב.) שאמר הקב"ה למשה כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל וכו', ולהיפך אמרו (סנהדרין י"א.) נתנה עליהם בת קול מן השמים יש כאן אחד שראוי שתשרה עליו שכינה כמשה רבינו אלא שאין דורו זכאי לכך וכו' הרי שגדולתו בצדקתו הוא לערך דורו, ולזה הראה הקב"ה לאדם הראשון דור ודור ושופטיו דור ודור ומנהיגיו (סנהדרין ל"ח:), כי כל שופט שבדור שייך לאותו הדור ועל כן נקבע הלכה לשמוע תמיד אחר שופט שבימיך ויפתח בדורו כשמואל בדורו, כי כל צדיק ושופט הוא לפי ערך הדור ועל כן כל דור ודור מחויב לציית לשופטו, ועל כן בדור המבול לא היה יכול נח להתגבר עוד בצדקו כי לא הניחוהו בני דורו בגודל רשעם לילך במעלות (ועיין מה שכתב הרב ז"ל בליקוטי תורה פרשה ואתחנן בפסוק (דברים ג', כ"ו) ויתעבר ה' בי למענכם וזה לשונו: כי הלא ה' יתברך נתן חכמה בפרנס הדור כפי זכות הדור וכאשר חטאו ישראל בעגל גרמו שיחזור משה לסוד העיבור והפסיד שאר האורות וכו' עד כאן. הרי מפורש כנזכר) ולהבינך זה הדבר למה הוא כן.

תדע כי ידוע אשר כל ישראל בכלל נחשבים לאיש אחד כי המה מיוחדים בתכלית היחוד במקור שורשם ויש בהם צדיקים אשר הם בבחינת הראש ויש בבחינת הלב וידים ורגלים ומוח השכל ממש כאיש אחד פרטי אשר נמצא בו כל אלה, ונמצא אשר ממילא נגרר זה אחר זה כי אם הרגלים והידים הם מוטבעים ומשוקעים בתוקף הרע ממילא יגיע הרע הזה גם למוח הראש, אף שלא יהיה כמותן ח"ו אבל לא ימלט שלא יחטוף שמץ מנהו כיון שהוא אחד ומיוחד בתכלית היחוד, וכן בדור ושופטיו אם אנשי הדור יחטאו וירשיעו ממילא יגיע גם להצדיקים ראשי הדור, ולא ח"ו שגם המה יחטאו אכן יהיו נתפסים בדבר מה מהרע, ואם מידי מעשה יצאו מידי הרהור ומחשבה קצת לא יצאו, ולהיפך, אם יצדיקו הדור מעשיהם יגיע מזה טובה גדולה לראשיהם שירגישו על ידי זה קדושת הבורא ואורו ברוך הוא על ידי צדקת מעשי הדור, וכאשר נאמר בשם הבעש"ט זללה"ה בפירוש אמרם ז"ל (שבת נ"ד:) כל מי שאפשר לו למחות, פירוש כח בידו על ידי צדקתו להיות מוחה, ולפעמים גם זה יוכל להיות אשר אם יארע לצדיק איזה מחשבה לא טובה חלילה, כי אדם אין צדיק בארץ כו' (קהלת ז', כ'), יגיע זה הפגם לאנשי הדור ויתגלגל בהם לחטא גמור שיחטאו במעשה על ידי זה חלילה, ובזה שמעתי מפי אדומו"ר הרב הקדוש איש אלקים נזר ישראל וקדושו מוהר"ר יחיאל מיכל זצוקללה"ה על מאמר חז"ל (ערכין ט"ז.) אמר ר' טרפון תמה אני אם יש בדור מי שיוכל להוכיח אם אומר טול קיסם מבין שיניך אומרים לו טול קורה מבין עיניך, כי הצדיק המוכיח אומר שמה שאירע לו דבר מה וקל כעין מחשבה והרהור, הוא מחמת הדור שפגמו במעשה. וזה טול קיסם כלומר הקיסם שלי שהוא דבר הקטן הוא מבין שיניך כי אתה גרמת לי כנאמר, והם משיבין טול קורה מבין עיניך כלומר מה שאנחנו חוטאים במעשה גדולה כעין הקורה הוא מבין עיניך ממה שקרה לך במחשבה והרהור, והאמת אלו ואלו דברי אלהים חיים ומי שפוגם קודם יגיע פגמו לשני.

ונחזור לענין אשר עבור זה לא היה יכול נח הצדיק להצטדק יותר, מפני גודל רשעת ורב חטא דורו דור המבול ואילו היה בדור אחר היה צדיק יותר (ואף על פי כן יש דורשין לגנאי כי יאמרו שאילו היה בדור אחר לא היה הוא השופט ויש דורשין לשבח סבירא להו כי על כל פנים היה נגרר אחר השופט הטוב והבן) ורק את האלהים התהלך נח ולכן אמרו אף נח אינו כדאי וגם עליו נחתם גזר דין כי כיון שלא נהג עצמו למעלה מן הטבע היה קשה לפניו יתברך להצילו חוץ מטבע העולם לשדד מערכת השמים בשבילו לעשות לו נס חוץ מטבע כי במדה שאדם מודד מודדין לו, ולכן אמר לו קץ כל בשר בא לפני דקדק לומר כל בשר לכלול גם אותו שאף עליו נחתם גזר דין. וכן משמע בזוה"ק (בא ל"ג:) וזה לשונו: קץ שם לחושך וגו' לשיצאה כולא הוא חוקר ודא איהו קץ כל בשר בא לפני ודאי בגין לשיצאה וכו' עד כאן, אמר לשיצאה כולא לרמז גם על נח, ולגודל חסדי המקום וטובו לקיום העולם על ידו ולאשר ידע צדקתו הנאמנה אשר לא היה יכול בדורו להצדיק יותר מצא חן אצלו ונתן לו עצה שינצל בדרך טבע העולם, והוא עשה לך תיבת עצי גופר וגו', ואז על ידי התיבה שהוא בדרך טבע העולם תוכל להנצל אף לפי ערך צדקתך, ועוד טובה עשה לו אלהים שצוהו לקחת בתיבה שנים שנים מכל מין בכדי שיתקיים העולם על ידו כי כולם לא נבראו אלא בשביל האדם ואם ח"ו לא היה נשאר אדם בעולם ודאי שלא היה נשאר מכל החי אף שמץ מנהו וכאומרו ז"ל (בראשית רבה ל"ב, ח') בפסוק (בראשית ז', י"ד) המה וכל החיה המה עיקר והכל טפילה להם. ואך כאשר נשאר האדם צוהו לקחת מכל מין שיקויים העולם על ידו ומה גדלה דבר הזה למאוד במה שעל ידו יחודש העולם ויתקיים, והכל כרחמיו וכרוב חסדיו.

ועוד נראה לתת טעם לפי זה על עשיית התיבה על דרך שפירש רש"י ז"ל גבי לוט בפסוק (שם י"ט, י"ז) אל תביט אחריך אינך כדאי לראות בפורענותם ואתה ניצול, ולפי שגם נח לא היה כדאי אלא מצא חן, לא היה יכול להיות הצלתו מפורסמת במי המבול כי לא היה כדאי לראות במפלתן והוא ינצל ועל כן נאמר לו לעשות התיבה שהצלתו תהיה בבחינת ההסתר שתסתיר עצמך מהן ולא תראה בפורענותם.

ובדרך האמת יאמר הכתוב עשה לך תיבת עצי גופר וגו'. כי צריך להבין למה אמר לו הקב"ה כל פרטי עשיית התיבה מאיזה עץ שיהיה, ולגבוֹל לו מדת ארכה ורחבה וקומתה וכל אופני עשייתה כמו ואל אמה תכלנה מלמעלה ופתח התיבה בצדה תשים וגו'. וכי נח היה סכל שלא יבין מעצמו אופן עשיית תיבה להגין עליו מפני המים הלא הוא תיקן כלי מחרישה לבאי עולם מה שלא היו יודעים מזה כלל והיו אומרים עליו זה ינחמנו ממעשינו וגו'. ומכל שכן עשיית תיבה הידוע לכל.

אמנם נודע מדברי האר"י ז"ל (בליקוטי תורה פרשה זו) בסוד התיבה הזו כי היא סוד הבינה אימא עילאה שחזר נח בסוד העיבור לשם להתחדש שם להעשות כבריה חדשה בסוד עיבור ולידה וזה סוד שאמרו ז"ל (בראשית רבה ל', ח') נח עולם חדש ראה עולם חדש ממש שנתחדש נעוריו להיכנס בסוד העיבור והלידה, ולזה אמר לו הקב"ה עשה לך, ותיבת לך לכאורה מיותר. אך מורה שיעשה עצמו כבראשונה להעשות בריה חדשה כימי קדם ועל כן היתה מוכרחת להיות רק מעצי גפר כי גפר נוטריקון גפן פוריה בחינת יין המשומר בענביו הרומז לבינה אימא עילאה סוד התיבה כאמור. ועל כן צוהו,

קנים תעשה את התיבה. כי ידוע ליודעי סודי התורה סוד מצות שילוח הקן שהוא כאשר הזיווג דאבא ואימא הוא בבחינת רובצת על האפרוחים וזה מורה על חולשת הבנים זכר ונקבה שהם חלשים בבחינת ששה קצוות הנקראים אפרוחים, והם קטנים וצריכים עדיין לאימא וצריכה אמם לרבוץ עליהם לשמרם מן החיצונים, ואז אין לאימא רק ק"ן נהורין מכל הצפו"ר שהוא הש"ע נהורין המאירין לששה קצוות, ואז היא דומה אל הנוקבא דזעיר אנפין (ועיין כל זה בדברי מרן האלקי מורינו הרב ר' חיים ויטאל ז"ל בעץ החיים היכל אבא ואימא שער ב' פרק אב"ג) והנה מבואר בדברי הרב ז"ל (בליקוטי תורה ריש פרשת לך) אשר עד האבות לא היה הזעיר אנפין כי אם בששה קצוות לבד ולא היה זיווג מעולה מעולם קודם להם, ועל כן אמר לו קנים תעשה את התיבה שבחינת התיבה לא יעשה כי אם בבחינת קנים שאין לה רק ק"ן נהורין בעת הזיווג ואז היא דומה לבחינת ים שהוא נוקבא דזעיר אנפין וזה קנים וכו' ק"ן י"ם.

וזה אשר תעשה אותה שלוש מאות אמה אורך התיבה חמשים אמה רחבה ושלושים אמה קומתה. הכל לרמוז על בחינות הנזכרים מדת הבינה הנרמזת בשם אלהים ואלהים במילוי יודין גימטריא שלוש מאות ויסוד אבא גנוז בתוכה שהוא בחינת שם ע"ב ומילוי ע"ב הוא מספר אמה כנודע ורומזת על סוד היובל בנו"ן שערי בינה והוא בחינת מגדל הפורח באויר הרומז בסוד הלמד, גם בחינת העיבור ידוע שהוא התכללות ג' גו ג' שחכמה בינה דעת נכלל בחסד גבורה תפארת. וחסד גבורה תפארת, בנצח הוד יסוד, ואין מתגלה בזעיר אנפין כי אם בחינת נצח הוד יסוד ונודע מכבר שכל אחד כלול מעשר הרי שלושים ונגד אלו היתה התיבה שלוש מאות אמה אורך וחמשים רוחב ושלושים בקומה.

צהר תעשה לתיבה. כבר כתבנו בחיבורנו סידורו של שבת (שורש ד' ענף ב') שזכה נח להמתיק תוקף הדין הקשה שהוא אלהים במילוי ההין, כי בג' מילואים נתמלאים החמשה אותיות אלהים א' ביודין ב' באלפין ג' בההין כנודע, והנה אותן ב' אלהים שבמילוי יודין ואלפין אורן והמתקתן בהם בפנים, כי היוד היא המקור לכל השפעות והברכות וכשנפתח המקור הלז נתמלא כל הבית והבנינים כולם אורה ושמחה ועוד שניתנה בשם ע"ב שורש החסדים וכשנתמלא בה שם אלהים נתמזג תוקף הדין ויתלבן האודם שבחמשה עלי שושנה הרומז לחמשה אותיות אלהים, וגם האלף שהוא אות ראשונה בשם אהי"ה והוא פלא העליון היורד מלמעלה להמתיק את כל הדינים ולהיות קרוי על ידי זה שם אדנ"י שהוא אדון העולם כי האלף של אדנ"י הוא הממתק את האותיות דין שאחריו וכשנתמלא בה שם אלהים גם הוא כוחו יפה, והמתקתו ונופת צופו בתוכו להיות נתמזג בכוחה תוקף הדין, אך הפחד ואימת הדין הוא מבחינת ה' אלהים המתמלא בההי"ן כי שורש הה' הנה הה' ראשונה שבשם הגדול הוי"ה מניה דינין מתערין וה' אחרונה היא בעצמה בחינת אלהים כנודע, ועל כן אין המתקתו עולה כי אם מהמספר, כי מספרו הוא רצה וברצות ה' דרכי בני אדם על ידי הטבת מעשיהם נתרצה הקב"ה לעמו ישראל ונתהפך להם מצרה שהוא מספר הזה לרצה ועונג להיותן מרוצין בריצוי לפני הקב"ה, והרצה הלז נעשה בחינת צהר להיות מצהיר על בני ישראל ברוב גודל אורה כשמש בצהרים.

והנה בימי נח שגברו הדינים בעולם והיתה עת צרה במאוד מאוד כי התגברו תוקף דיני אלהים במילוי ההין הנזכר אשר עולה במספרו צרה ואמנם נח הצדיק בצדקתו המתיק מעליו בחינת אלהים הזה ועל כן אמר הכתוב את האלהים התהלך נח הוסיף ה' בתחילתו מה שהיה די לומר את אלהים התהלך נח לרמז אשר אף האלהים הידוע מדת הדין החזק שהוא במילוי ההי"ן אף על פי כן התהלך נח להמתיקו להחזירו לרצה שיתרצה הקב"ה שלא לאבד עולמו מכל וכל, ולזה אמר לו הקב"ה צהר תעשה לתיבה בישרו הקב"ה שאהני מעשיו ויצא מבחינת צרה לרצה וצהר, ועבור זה צוהו לעשות צהר לרמז שבא לבחינה הזו שהמתיק את הצרה מעליו לבחינת צהר שהקב"ה יצהיר עליו ברוב רחמיו וחסדיו, ועל כן אמרו רז"ל (בראשית רבה ל"ד, ג') ויצא מצרה צדיק (משלי י"ב, י"ג) זה נח, כי יצא מצרה ממש ועשה ממנו צהר כנאמר. והנה נודע אשר כל זה הוא בבחינת הבינה הנרמזת בשם אלהים והוא בחינת הה' ראשונה שבשם הוי"ה והוא המצהיר ומבהיר ומופיע בכל הברכות ועל כן כשחזר נח בסוד העיבור אל הבינה סוד התיבה כנזכר, צוהו המקום לעשות צהר לרמז לעומתה והבן, וגם יאמר צהר תעשה לתיבה מלשון צהרים שמצוה היה עליו לעסוק בה בצהרים כדי שיראו הכל וישאלו למה עושה זאת והוא אומר להם שהקב"ה מביא מבול לעולם אולי יעשו תשובה כמאמר חז"ל (בראשית רבה ל', ז').

ואל אמה תכלנה מלמעלה. עיין בליקוטי תורה פרשה זו שכתב בזה הלשון: אמה גימטריא מ"ו מילוי ע"ב דהיינו יסוד אבא שהארתו היה מלובשת תוך יסוד אימא וכו' עד כאן, והכל לכוונה הנזכרת, ואך להבין למה רמז התורה רק למילוי ע"ב ולא לשם ע"ב בעצמו, ונראה כי כבר נתבאר שלא היה זה הזיווג על צד השלימות שהוא בחינת ע"ב קס"א רק מבחינת הזיווג הנקרא קן צפור בבחינת קנים תעשה את התיבה כנזכר למעלה ולכן אמר שרק אל אמה שהוא מ"ו מילוי הע"ב לבד תכלנה מלשון כלתה נפשי שהיא כלתה לזיווג אמה מלמעלה מאורות המאירין מלמעלה ולא לזיווג השלם בחינת ע"ב קס"א כי לא היה אז בחינה זאת.

ופתח התיבה בצדה תשים. הנה נודע שהמ"ם רומזת אל הבינה בסוד אומרם (אבות ה', כ"ו) בן ארבעים לבינה והיא הנקראת עין יפה (כי היא נרמזת בשם אהי"ה ומילוי אהי"ה בההי"ן עולה עי"ן כנודע) ונותנת חלק אחד מארבעים ועל כן ניתנה התורה למ"ם יום, כי התורה ממנה נלקחה כי היא נקראת ארון הברית שהתורה מונחת שם ובכדי להוציא התורה משם הוצרך משה רבינו ע"ה להיות שם מ' יום לקבל בכל יום חלק אחד מארבעים עד שניתן לו התורה כולה (ואפשר לרמז זה בדברי רז"ל (שבת קנ"ב.) שאמרו מארבעים ולמעלה משתי מעלי כי בן ארבעים לבינה ושם כל בחינת האורות מכוונים בסוד יין המשומר בענביו והבן) ועל כן המ"ם פתוחה בצדה כי הנה לגודל טוב עין הנמצא שם היתה משפעת ברוב אורה וטובה עד בלתי שיעור, ואך לרוב גודל האור הנפלא המבהיק ומאיר משם אי אפשר לתחתונים לקבלו על נכון ועל כן אנו אומרים ובורא חושך שכתב האר"י ז"ל בכוונותיו בזה הלשון: כי עולם היצירה לפי שהוא רחוק מהמאציל ויכולין אנחנו ליהנות מאורה, נקרא אור, ועל כן אומרים יוצר אור. ועולם הבריאה שקרוב יותר אל המאציל ואורה גדול ואין אנו יכולים לראות וליהנות מאורה נקראת חושך כי מחשיך עיני הראות מלהסתכל בה וזה ובורא חושך וכו', ועבור זה היא נסתמת מכל צד רק פתוחה בצדה בחלק אחד מהמ"ם הלז שהוא חלק אחד מארבעים בכדי שיוכלו באי עולם ליהנות מאורה ולזה אמר כאן ופתח התיבה בצדה תשים, הוא פתח המ"ם פתוחה הרומזת לבינה והוא מוכרח להיות מן הצד וזה האור קיבל נח בתיבה כדבר האמור.

תחתים שנים וגו'. נודע מאמר רז"ל (נדה ל"א.) ג' חדשים הראשונים הולד דר במדור התחתון אמצעים הולד דר במדור האמצעי, אחרונים הולד דר במדור העליון וכו' עד כאן, וידוע מדברי האר"י ז"ל שהוא נצח הוד יסוד חסד גבורה תפארת חכמה בינה דעת שהמה השלושה חדרים שבבינה שזעיר אנפין מונח שם בסוד העיבור ועל כן צוהו לעשות כן בעשיית התיבה תחתים שנים ושלושים וכל הדברים האלו הוא הכל למה שכתבנו למעלה אשר כל הכתובים הללו מורים בסוד העיבור הידוע ליודעים שהוא סוד ירידת נח להתיבה בכדי להתברר שם ולהיתקן שם בתיקון הראוי כאמור.

ואני הנני מביא את המבול וגו'. נראה כי ידוע אשר ראוי היה נח לבוא אל התיבה מיומא דאתברי עלמא, כמו שאיתא בזוה"ק (בראשית נ"ט:) בזה הלשון: נח אתחזי מיומא דאתברי עלמא למהוי בתיבה וכו', ואך הקב"ה סיבת כל הסיבות נורא עלילה על בני אדם לסבב הדבר ולגלגל בסבות וגילגולים שונים שיבוא כל דבר על מכונו הראוי, ולזה אמר לו עשה לך כלומר אתה עשה התיבה בבנינה הראוי לך ברמיזתה למעלה, ואני הנני מוכן לעשות הפעולה והסיבה לגלגל ביאתך אליה להביא את המבול מים על הארץ, ולא מבול של אש או דבר אחר כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין ק"ח:) שאמרו מבול של מה מביא עלינו אם של אש וכו' ואם מבול של מים וכו', הרי שהיו מסופקין באש ובמים כי זה היה מדינה של גיהנם הבוער מאש של רשעים, הלא אפילו המים שהביא עליהן היו רתוחי אש כמאמר חז"ל (שם) ברותחין קילקלו וברותחין נידונו ומכל שכן שהיה ראוי לבוא עליהם אש בעצמו, ואך כדי לגלגל סיבת ביאת נח אל התיבה היה מביא את המבול מים בכדי שיכנס הוא אל התיבה להגין עליו ממים הזדונים מה שאין כן במבול של אש שלא שייך בזה להנצל בתיבה.

לשחת כל בשר וגו'. גם מזה הביא ראיה שעיקר הבאת המבול במים ולא אש או דבר אחר, היה רק לסיבת נח שיבוא אל התיבה הראויה לו מיומא דאתברי עלמא כי הנה מה שהיה המבול מים אמרו חז"ל (שם) שני טעמים וזה לשונם: תנו רבנן דור המבול לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקב"ה ומה כתיב בהם (איוב כ"א, ט') בתיהם שלום מפחד וגו' וכו' עד כלום אנו צריכים לו אלא לטיפה של גשמים יש לנו נהרות ומעיינות שאנו מסתפקין בהם אמר הקב"ה בטובה שהשפעתי להם בה מכעיסין אותי ובה אני דן אותם שנאמר ואני הנני מביא את המבול מים ר' יוסי אומר דור המבול לא נתגאו אלא בשביל גלגל העין שדומה למים שנאמר (בראשית ו', ב') ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו. לפיכך דן אותם במים שדומה לגלגל העין שנאמר (שם ז', א') נבקעו כל מעינות תהום רבה עד כאן, ופירש רש"י בשביל גלגל העין שראו טובתן שלימה והיו גובהין עיניהם וכו', והנה טעמים הללו שייך לאדם אשר על הארץ שהוא נתגאה בטובה לומר יש לנו נהרות ולהגביה גלגל העין וכו', ובאמת הנה המבול השחית הכל גם בהמה ורמש ועוף השמים, ואם אמנם שנתחייבו כליה מטעם שהשחיתו דרכם על הארץ, אבל טעם מבול של מים לא שייך בהם ואדרבה של אש צודק יותר, להיות אש של גיהנם אוכלה אש העבירה אשר בערה בם לחמוד לשאינו מינו, ובאמת טעם הזה שייך גם באדם והיה צודק יותר לכלותם באש שהוא מדה השוה לכל אלא ודאי שעיקר הדבר היה דוקא על ידי מים בכדי שיהיה הצלת נח על ידי התיבה, שאם היה מבול של אש היה מוכרח להיות הצלת נח באופנים אחרים כי הרבה ריוח והצלה לפניו ובאמת היה ראויה התיבה לנח מששת ימי בראשית כנאמר. ועל כן הביא על כולן את המבול מים דוקא מה ששייך באדם לבד בכדי לסבב הדבר ההוא כי הוא סיבת כל הסיבות וזה שאמר הכתוב ואני הנני מביא את המבול מים לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים, ורוח חיים היא האדם כמו שאמר הכתוב (שם ב', ז') ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה, ותרגם אונקלוס ונפח באפוהי נשמתא דחיי והוה באדם לרוח ממללא הרי שרוח החיים הוא דוקא באדם המדבר, ורצה לומר. שהמבול מים לא שייך כי אם לשחת בשר רוח חיים הוא האדם שהוא נתגאה להכעיס בטובת המים, ובאמת כל אשר בארץ יגוע על ידי זה ואצלם לא שייך טעם הזה ומניה תידוק ותדין שכל הגילגולים האלה הוא רק בשביל שתבוא אתה אל התיבה וכאמור.

רוח חיים מתחת השמים. פירוש דוקא מי שרוחו הוא מתחת השמים ולא כן נח שהגדיל חסדו מעל השמים כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה ל', ה') נח נח, נייחא לעליונים נייחא לתחתונים, הוא חיה יחיה.

והקמתי את בריתי אתך ובאת אל התיבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אתך וגו'. שני אתך הכתובים בפסוק הזה לכאורה מיותרים ועל כל פנים אתך השני ודאי מיותר, ואולם למה שנתבאר עד הנה שהתיבה היא המכוונת נגד ארון הברית שלמעלה, ונח ידוע שהוא היה צדיק יסוד עולם בדורו בחינת שומר הברית שלא נתאוה להכשל ח"ו בנשים יפות כאנשי דורו, ובשארי דברים הידועים בבחינת שומרי הברית שעל כן היה נקרא צדיק כנודע, ולכן היה ראוי לתיבה מששת ימי בראשית כי היה מוכרח לעמוד בארונו זמן מה כפי אשר קדמה ידיעת אלהינו ברוך הוא וברוך שמו, ועל כן אמר לו הקב"ה עשה לך תיבת וגו', כלומר עיקר עשיית התיבה הוא לך ובשבילך כי הוא מוכן לך מימי קדם, ואך אגב זה ניצולו גם בניו ואשתו על ידי התיבה אף שבאמת הם לא היו ראויין לתיבה זו הרומזת למעלה בשמי השמים העליונים והגם שהיו ראויין להנצל הנה הרבה ריוח והצלה לפניו אבל לא על ידי התיבה שהיא גבוה מעל גבוה, ואף לפי שהוא היה צריך אל התיבה ועשאה בשבילו צוה הקב"ה להציל גם בניו ואשתו על ידי זה.

ולזה אמר לו והקימותי את בריתי אתך רצה לומר. שאקים לך את בריתי שתזכה להכנס בכלל צדיק יסוד עולם שומר הברית וזה דוקא רק אתך לבד כי אותך ראיתי צדיק לפני ולא אחר ועל ידי זה ובאת אל התיבה אתה, שאתה עיקר בזה ואתה מוכרח לבוא אל התיבה להכנס אל ארון הברית, ובניך ואשתך ונשי בניך אתך גם הם יהיו בתיבה בשבילך כי המה באים בצילך אף שאינם ראוים לזה מכל מקום כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה כאומרם (ברכות ו':) ואגבך ובשבילך יכנסו גם הם להנצל באופן זה, ובזה נאה לדרוש לשבח מה שקראן הכתוב מי נח כאמרו (ישעיה נ"ד, ט') מי נח זאת לי וידוע מדרש חז"ל (זוה"ק ויקרא ט"ו.) שנקראים כן על שלא התפלל על דורו, ולפי דברים הנזכרים נוכל לומר שלכן נקראים מי נח כי עבורו מה שזכה שיכנס אל התיבה, היה המבול מים ולא אש או דבר אחר כי הכל היה למען יסובב הדבר לבוא אל התיבה כנאמר.

ומכל החי שנים וגו' זכר ונקבה יהיו. לכאורה היה די באומרו זכר ונקבה יהיו ולמה כפל לו לומר מקודם שנים מכל תביא, ואולי לצד שאמר מקודם אתה ובניך ואשתך ונשי בניך, שאמרו רז"ל (בראשית רבה ל"ד, ז' ובסנהדרין ק"ח:) האנשים לבד והנשים לבד מכאן שנאסרו בתשמיש המטה, וכיוון הקב"ה כאן בדבריו גם כן לאסור גם לבהמות ועופות תשמיש המטה בתיבה ועל כן כפל דבריו לומר שיהיו מתחלקין לשנים זכר לבד ונקבה לבד, גם נודע כשהנקבה מקבלת מן הזכר נקראת לפעמים היא על שם הזכר, וכאן ריבה ביתור הלשון לומר זכר ונקבה יהיו כלומר בהוויתן יהיו זכר ונקבה ולא שתהיה הנקבה נקראת על שם הזכר, גם כי הנה בעת הזיווג נקראים בשר אחד כמאמר הכתוב והיו לבשר אחד, וכאן הזהיר כי שנים יהיו דוקא ולא אחד וכנאמר.

ואתה קח לך מכל מאכל וגו'. גם זה צריך להבין למה יצטרך הקב"ה להזהירו בדבר האכילה שיכין לו מאכל וכי נח לא בינת אדם לו להבין מעצמו להכין טרף לביתו עד מלאת זמן ישיבתו בתיבה. ואם עיקרו נאמר להכין מזון לבהמות וחיות אשר אתו גם זה לאו דוקא כל כך, כי מאחר שקרא הקב"ה לנח צדיק ודאי יודע צדיק נפש בהמתו ויכין מזון וטרף לברואי אלהינו יתברך שמו.

ואולם נודע מדברי האר"י ז"ל (בכוונת יום הכפורים) שטעם חמשה דברים אשר נאסרו ביום הכפורים הנקראים חמשה ענויים הוא עבור שעליית המלכות אז לבינה לקבל ממנה ה' קולות הפנימיות ולא חיצוניות כלל, ולכן נאסר דברים הגופניים והחיצוניים שהוא אכילה ותשמיש ושארי דברים, ואמנם צונו הקב"ה במצוה לאכול בערב יום הכפורים דוקא, ואז היא מקבלת בחינת החיצוניות בכפליים, כי מצות אכילת ערב יום הכפורים היא כשיעור ב' ימים כמו שכתוב בדבריו שם, ומקבלת החיצוניות גם על יום הכפורים, ובזה די לה ביום הכפורים לקבל הפנימיות לבד.

והנה מבואר (בליקוטי תורה פרשה זו) שטעם מה שנאסר לנח וכל הברואים לשמש מטתם בתיבה עבור שהיא מרמזת בסוד אימא עלאה שהיא סוד עולם הבא ויום הכפורים, שאסור בתשמיש. והנה לכל הדברים האלה אפשר שהיה עולה בדעת נח כשם שאסר לנו את הנשואות לבוא אליהם בדרך כל הארץ, אף אכילה תהיה אסורה כמו עיצומו של יום הכפורים שאסור גם באכילה, ואכן באמת נהפוך הוא וכאן היה המצוה דוקא באכילה כי הנה בליקוטי תורה (שם) כתב וזה לשונו: בהיות עוון דור המבול השחתת זרע לבטלה וידוע כי דבר זה גורם למעלה שיצאה הטיפה מן הזכר ואין הנוקבא מקבלתו אלא אוחזין בו החיצונים וזה סוד וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה הארץ שלמעלה, ומה היה השחתתה כי השחית כל בשר דהיינו יסוד העליון הנקרא כל, את דרכו על הארץ ולא בנוקבא ובזה נשחתה שלא היתה מעלה מיין נוקבין כלל, ועל כן הביא עליהם את מי המבול שהעלתה היא המיין נוקבין שלה היינו הגבורה, וכשבאין מיין דכורין על הגבורה שלה נמתקו הגבורות וכו' אבל השתא לא היה מיין דכורין כלל אלא כולם היו דינים קשים. וידוע כי הה' גבורות הם ה' אותיות אלהים וכו' עד כאן.

והנה נודע אשר סוד האכילה הוא לעלות מיין נוקבין בשתי פעמים אכילה, דהיינו האכילה וטחינת המאכל מתקנים אותיות מ"ן מן גבורות מנצפ"ך (ועיין בדברי הרב ז"ל בכוונת השמונה עשרה במלת ופי יגיד) וגם נודע אשר אדם הראשון לא הותר לו לאכול בשר מפני שהיו הבעלי חיים מתוקנים בימיו ולא נצרכו לבירור לברר הטוב כי היו כולם בבחינת הטוב וגם אחר החטא שאכל מעץ הדעת וגם הם כולם אכלו כמאמר חז"ל (בראשית רבה י"ט, ה') ונתקלקלו בשעת מעשה אך אחר זה הקריב שור פר מקרין מפריס וחזרו ונתקנו כולם, וכשלא הוצרכו לתיקון נאסרה האכילה מהם כמו שאיתא בדברי מרן האר"י ז"ל. ואך במבול לפי שהשחיתו דרכם חזרו ונתקלקלו וצריכין תיקון עד היום לברר כל בחינת הניצוצי קדושה שבהם להעלותם למרום שבתם ולכן הותר לנח הכל כנודע, אשר על כן בזמן המבול שהיה העולם חסר המיין נוקבין כי אף בחיים חיותם של הדור הרע הזה לא עלה המיין נוקבין והארץ נשחתה כנזכר למעלה ואף כי אחרי מותם, ולשתי כוונות האלה אמר הקב"ה לנח ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל, מכל הוא מיין נוקבין במספר השוה כלומר שצריך אתה להעלות המיין נוקבין שהוא עיקר עמידת וקיום העולם להעלות מיין נוקבין ולהוריד מיין דכורין בשפע וברכה. מאכל הוא שמות הוי"ה ואדנ"י במספר השוה כלומר כי חוץ לזה אתה צריך לתקן הבהמות והחיות לברר הניצוצות שעל ידי השמות הללו נעשה הבירור כנודע, ועל כן צריך אתה דוקא לאכילה ולא להתענות כיום הכפורים, ולזה אמר לו אשר יאכל כלומר אלו שהם בבחינת האכילה שיוכל הטוב שבהם להתברר על ידי האכילה מה שאין כן בהמות ועופות הטמאות או בהמות בהררי אלף הידועים, שלא יוכל הקדושה שבהם להתברר עתה עד אחר ביאת המשיח זה לא תקח רק מאכל אשר יאכל. ואספת אליך, כי עיקר בחינת הבירור הוא להעלות מדומם לצומח ומצומח לחי ומחי למדבר עד שנעשה על ידי האכילה כמו אבר אחד מאברי האדם עצמו, והוא ממש ואספתו אליך, וכאשר כן תעשה אז והיה לך ולהם לאכלה, כי הנה אדם הזוכה להעלות המיין נוקבין על מכונו כאשר נצרך, הנה מוריד על המיין נוקבין הזה מיין דכורין מאור פניו יתברך ונמתקו הגבורות הנרמזות במיין נוקבין מאותיות מנצפ"ך הנמשכות מה' אותיות אלהים כמו שאיתא בדברי הליקוטי תורה הנ"ל בלשונו: וכשבאין מיין דכורין על הגבורות שלה נמתקו הגבורות וכו', וגם על ידי תיקון הבהמות ובירור הניצוצות נמתק שם אלהים כידוע.

והנה אמרו ז"ל (בראשית רבה מ"ב, ג') אין והיה אלא שמחה וזה והיה לך ולהם לאכלה כי לאכלה הוא מספר אלהים שעל ידי אכילתך יומתק שם אלהים להעשות בשמחה ונתת לך ולהם כי אתה והבהמות והעופות שבעולם על כולם יומתק שם אלהים והי"ה לשמחה ונחת כמדובר, ואינו דומה כלל ליום הכפורים כי שם כבר קיבלה המיין נוקבין בחיצוניות מערב יום הכפורים על יום הכפורים, וביום הכפורים הנה היא עולה במעלות לקבל הפנימיות לבד על ידי קולות הה' תפילות שביום הזה, ולא לקבל שום חיצוניות ועל כן נאסר כל בחינת החיצוניות, ונעשה יום כפו"ר שמשלבין את הכ"ו הרומז לשם הוי"ה באותיות פ"ר שהיא גימטריא מנצפ"ך שהם הדינים בכדי להמתיקן, אבל בעת הזאת עיקר המתקת הדינים לא יהיה כי אם באכילה שעל ידי זה יעלה המיין נוקבין לקבל מיין דכורין ויומתקו הגבורות ויתוקנו ניצוצי הבהמות והחיות, ומה שנאסר הזיווג לא בשביל כדי שתקבלו מפנימיות אין זה עתה רק כיון שהוצרכה המלכות להעלות המיין נוקבין בעצמה בלתי הורדת המיין דכורין ועל ידי זה התגברו הדינים מאוד בעולם שאין מי להמתיקן, והעולם שרוי בצער ואתם נחבאתם בסוד עיבור הולד הניתן במעי אמו שמשתמר ומתחמם שם בכדי להגמר בבחינת הקטנות, והאם מגינה וחופפת עליו שלא יֵרָאֶה חוץ למען לא ישלטו בו מכוחות החיצונים ועין הרעים, לרוב קטנותו. ולזה נאסר הזיווג כי הזיווג הוא בבחינה אחרת לגמרי ורומז על בחינת הגדלות ומוחין הראויין. ועתה, חלילה לעשות זה שלא יאחזו בכם כוחות החיצונים והרע לפי שהדינים גברו מאוד בעולם ותוציאו על ידי זה עוד כוחות הדינים ועל כן אמרו רז"ל (בראשית רבה ל"ד, ז') (על פסוק (איוב ל', ג') בחסר ובכפן גלמוד) בטעם איסור התשמיש לנח וכל אשר אתו וזה לשונם: אם ראית חוסר בא לעולם וכפן בא לעולם, גלמוד, הוי רואה את אשתך כאילו גלמודה. וכן אמרו חז"ל בגמרא דידן (תענית י"א.) אסור לו לאדם שישמש מטתו בשני רעבון שנאמר (בראשית מ"א, נ') וליוסף יולד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב וכו' עד כאן. כי עיקר הטעם הוא לפי שאז הדינים גוברים בעולם וטוב לאדם לְהֵעָשוֹת בבחינת קטנות כקטן שנולד למען לא ישלטו זרים בנכסיהון ולא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים ובחינת הזיווג היא בחינת הגדלות, ודבר בעיר כנס רגליך (בבא קמא ס':) והבן, אבל לא נאסר להם התשמיש שיקבלו מפנימיות, ומה שזכר הרב בליקוטי תורה בדבריו כמו יום הכפורים רצה לומר לפי שעתה המה בבחינת עיבור האימא כמו ביום הכפורים שעליית המלכות באימא אבל אין הטעמים שוים וכאן עיקר הטעם לפי שהם בסוד הקטנות והעיבור, וחלילה על ידי זה יוציאו עוד כוחות הדינים בעולם. ולזה אמר,

ויעש נח ככל אשר צוה אותו אלהים כן עשה. ולכאורה כן עשה מיותר אחרי אומרו ויעש נח, ואולם כיוון הכתוב אשר שמע נח כל אשר צוה אותו דייקא כי עיקר התיבה וכל הבחינות לא נעשה רק בשבילו ותיכף ויעש נח ככל אשר צוה וגו', כלומר שאף קודם בואו אל התיבה זירז עצמו וְהִרְבּה בכל כוחו לעלות המיין נוקבין ולפרוש מן האשה אף תיכף מפני שהעולם שרוי בצער, וסיים הכתוב כן עשה כלומר כן עשה למעלה למעלה שגרם העלאת המיין נוקבין והורדת המיין דכורין על כל פנים לקיום העולם לו ולזרעו לדורותם עם כל החי מכל בשר ונתחדש העולם בכח צדקתו כנאמר.