שמות 28

ואתה הקרב אליך את אהרן וגו'. צריך לדעת שינוי לשון הכתוב בזה לדבר בלשון הקרבה ולא בלשון צווי ואמירה כבשארי המקומות, והנראה על פי אומרם ז"ל (תורת כהנים מובא ברש"י שמיני ט', ז') בפסוק קרב אל המזבח שהיה אהרן בוש וירא לגשת אמר לו משה למה אתה בוש וכו', והוא כי בדבר של גדולה צריך האדם לסרב אף במקום שאסור לסרב כמו במה שאמרו (פסחים פ"ו:) אין מסרבין לגדול, מכל מקום בדבר הנוגע לשררה וגדולה צריך לסרב כמו שכתבו בתוספות שם כי צריך שידע אשר אינו ראוי לגדולה הזו, עד אחר שמפצירין בו מוכרח הוא לעשות את דבר המלך, וגם סירובו של אהרן היה שלא חפץ לקחת גדולה במקום אחיו כי הלא בשבעה ימי המלואים שמש משה במשכן ואמר בלבו מאן דלביש מדא ילבש מדא כמאמר חז"ל (ברכות כ"ח.) ולזה אחר אומרו למעלה ואתה תצוה את בני ישראל אומר הכתוב כי הגם שלבני ישראל ודאי די בצווי הזו ומעצמן יעשוהו באהבה, אך את אהרן אחיך אף שדבר מצוה אתה מצוה לו מכל מקום ואתה הקרב וגו' שאתה מוכרח לקרבו בידים שיעבוד העבודה, וכמאמר חז"ל (ילקוט רמז תקכ"א) משלו משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שנשא אשה היתה מתביישת לפניו נכנסה אחותה אצלה אמרה לה הגיסי דעתך בואי ושמשי את המלך וכו' כך אמר לו משה הגיס דעתך בא ועבוד העבודה וכו' עד כאן. כי כל כך גדלה היראה והבושה באהרן מלפני מלך מלכי המלכים עד שלא היה אפשר לו לעשות כאשר צוהו מפני האימה והוכרח משה ללמדו דעת להגיס דעתו לשמו יתברך בכדי לעבוד עבודתו (ועיין בחיבורנו סידורו של שבת (שורש הששי) שביארנו שם באיזה אופן מוכרח האדם להשתמש במדת הגבהות לשם ה' אף שהוא שנאוי ומבוזה ומרוחק מאוד מאוד בעיני ה' יתברך יותר מכל המדות רעות שבעולם, ואולם שיעור הצריך לעבודתו מצוה כמאמרם ז"ל (ברכות ס"ג.) בפסוק (משלי ג', ו') בכל דרכיך דעהו ואפילו לדבר עבירה וכו', והכתוב אומר (דברי הימים-ב י"ז, ו') ויגבה לבו בדרכי ה' רק שצריך אזהרה מאוד מאוד שלא לנטות עמו מאחרי ה' לא מניה ולא מקצתיה כי אש היא עד אבדון תאכל עיין שם). ואכן לצד שהיה באהרן בחינה יתירה מה שלא רצה ליקח גדולה במקום אחיו ולזה אמר לו שאתה מוכרח לקרבו בידים עבור שתי בחינות. א', ואתה הקרב אליך פירוש אליך נוגע הדבר לפי שאינו רוצה לקרב, עבורך, ועל כן אתה מוכרח לקרבו בידיך ולהראות לו שאין בלבך עליו. והב', את אהרן, כי אהרן ידוע מאז ביראתו ובושתו מלפני ואתה מוכרח להגישו אל המזבח בידיך.

ב או יאמר ואתה הקרב וגו' שבאמת לא ירע לך על נטילת מצוה הגדולה החביבה הזאת עבודת הקרבנות להנתן לאהרן אחיך, כי כך עלה במחשבה לפני ואתה צריך לקבלה בשמחה ובטוב לבב, וזה אומרו ואתה הקרב אליך את אהרן שיהיה דומה בעיניך הקרבת אהרן כאילו הקרבת אליך כל המצוות והגדוּלה הזו הגדוֹלה בעיניך ותעשנה באהבה בשמחה כאלו באו לך כל העבודות האלה, כי באמת כבר כתבנו במקום אחר שמי שאוהב את ה' יתברך לא אהבת עצמו בשום אופן, אין חילוק לפניו כלל וכלל בעשיית המצוות אם הוא עשאה או אחרים עושים ויבוא הטוב מכל מקום אחרי שעל כל פנים יגיע נחת רוח לבוראו מזה וזה הוא עיקר עבודתו לעשות נחת רוח לפניו, ומה לו אם יגיענו נחת רוח ממנו או מחבירו. כי זה שאין בחינת האהבת שלם אצלו רוצה הוא דוקא שהוא יזכה בכל המצוות ויחטוף כל המצוות מזולתו לידו אף בעולה ובקטטה, ואינו מתענג כלל במה שרואה חבירו עושה מצוה ועובד ה', כי היה חפץ שלא יעבוד ה' כי אם הוא להיות יחיד בעיני המקום ולמצוא חן בעיניו על זולתו. ועל כן מסבב שיגיע כל המצוות לידו, ולא יעשה בה אדם דבר כי אם הוא, אבל לא זו אהבת אמת. אבל האוהב את בוראו אהבת אמת שמשתוקק שיגיע נחת רוח לבורא עולם, לא ישתדל כלל לחטוף המצוה מזולתו שהוא יעשנה, כי אין נפקא מינה אליו כלל אם הוא יעשנה או אחר ויבוא הטוב מכל מקום שיהיה נחת רוח למי שאמר והיה העולם, ועל כן אומרים בקדושה של יוצר אצל קדושת המלאכים וכולם מקבלים עליהם וגו' ונותנים באהבה רשות זה לזה להקדיש ליוצרם בנחת רוח וגו', כלומר לפי שמלאכים אין בהם לא קנאה ולא שנאה וכו', ולא יחפוץ אחד להיות גדול מחבירו אף בעיני המקום, ועל כן נותנים באהבה רבה רשות זה לזה להקדיש וכו' כי כל כוונתם שיגיע הנאה לבורא עולם יהיה ממי שיהיה מאתו או מזולתו, וזה שלימד הקב"ה כאן את משה שיהיה חשוב בעיניו עבודת אהרן כאילו הוא עבד וכנאמר.

ג עוד יתבאר הכתוב באומרו ואתה הקרב אליך וגו', כי אף על פי שהגדולה הזו לאהרן אף על פי כן הוא רק מקורב אליך שאתה העיקר והוא הטפל, כי כל התורה נקראת על שמו של משה כאומרו תורה צוה לנו משה וגו' ונאמר (מלאכי ג', כ"ב) זכרו תורת משה עבדי, והוא המצוה את הכל, וכל דבר המלך על ידו נעשה, ואין הקב"ה עושה דבר חוץ מדעתו כמאמר חז"ל כאן (בראשית רבה ל"ז, ד'), ובזה ממילא לא תתקנא במעשה אהרן כיון שאתה העיקר לכל התורה והוא רק הטפל והכל נכלל בך. ועל כן אמר את אהרן, והיה די לומר הקרב אליך אהרן אחיך, ואכן כי מלת את מורה על הטפל כמאמר חז"ל (בבא קמא מ"א:) את בשרו את הנטפל לבשרו, וגם כאן יאמר הקרב אליך את אהרן שאהרן יהיה רק כטפל אליך ואתה העיקר בכל התורה והמצוה, כאמור.

ד גם יתבאר הכתוב על דרך מאמר חז"ל (שמות רבה ג', י"ז) הלב ששמח בגדולת אחיו ילבש אורים ותומים, הרי שזכה אהרן לכל הגדולה הזאת עבור משה, מה ששמח עליו בצאתו לקראתו. וזה אומרו ואתה הקרב אליך את אהרן, כלומר בזכות מה שעשה אהרן אליך ששמח בלבו על גדולתך ולא נתקנא בך ואין אני מקפח שכר כל בריה לכן תקרבהו לגדולה הזו.

מתוך בני ישראל לכהנו לי, זה לכאורה מיותר כולו והיה לו לומר את אהרן אחיך ואת בניו נדב וגו'. ואמנם לצד שכתבנו בסמוך כי היה צריך משה לקרבו כי היה אהרן בוש וירא לגשת ליטול גדולה וכתר בזה, ופן יאמר אדם להיפך שהיה צריך לקרב את אהרן מפני העבודה הגדולה בעבדות שניתן לו ולא היה רוצה אהרן לגשת עד שקרבו משה בידיו, כי לכאורה מה גדולה ניתן לו בזה הלא עבדות הוא נותן לו, לזה אומר הכתוב לא כן, כי הן הקרבה הזו היא מתוך בני ישראל, ולכאורה היה די לומר מבני ישראל, ואמנם שיורה על תוך בני ישראל שהוא הפנימיות שלהם החיות הטוב והאור השופע בתוכם כי הלא בתוכם ה', ואמרו חז"ל (עיין באלשיך) בפסוק (שמות כ"ה, ח') ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, מגיד שהשכינה שורה בתוך כל אחד ואחד. ונמצא תוך בני ישראל הוא ממולא מהאורות הנפלאים המגיע להם ממלך עולמים ברוך הוא וברוך שמו לעוצם קדושתם, ומכל החשיבות שלהם לא בחרתי באחד מהם לעמוד לפני לשרתני כי אם אותו בחרתי מתוך בני ישראל, כי הלא גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם (קהלת ה', ז'), ואהרן קדוש ה' נבחר מכולם להיות קדוש בקדושה יותר ויותר מהם, והשראת שכינתו יתברך בתוכו שופע בו הרבה יותר מאשר בהם, כי אין ערך להשראת שכינתו יתברך, ותמצא שאמרו חז"ל (סנהדרין ל"ט.) כל בי עשרה שכינתא שריא, ואמרו (ברכות ו'.) אפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה עמו וכו'. ובבית המקדש היה השראת השכינה, ובודאי לא הרי זו כהרי זו שבודאי אינו דומה השראת שכינתו יתברך בבית אלהינו, להשראתו לעשרה מישראל ולאחד וכדומה (ועין בדברי חז"ל (סנהדרין שם) ששאל האי כופר לרבן גמליאל אמריתו כל בי עשרה שכינתא וגו' כמה שכינתא אית לכו וכו' והמשיל לו מאור השמש המאיר דרך חור וחלון ופתח ואכסדרה וכדומה ואינו דומה זיו הנכנס דרך החור להנכנס דרך חלון ופתח וכדומה עיין שם). ועל כן הנה מתוך כל בני ישראל הרימותי בחור מעם, בשמן קדשי משחתיו, המורה על כתרי מלוכה והכל לכהנו לי. כהן הוא לשון נשיאות כמו (שמות י"ח, א') כהן מדין. והוא כהן לי, לי לעצמי ליכנס לפני ולפנים לעבוד עבודה המיוחדת שאין אחר רשאי ליכנס לשם. ומכל אלה כל לב מבין, יבין השררה והגדולה הזו שאין ערוך אליה, ומכל שכן אהרן קדוש ה' שבודאי הבין זאת ויותר, ובודאי היה רץ לדבר הזה בכל מאמצי כוחו במסירת נפשו ממש, אם לא לגודל הענוה שהיה בו ורוב הבנתו בגדולה הזו היה בוש להתקרב עד שקרבו משה בידים, ואומר הכתוב פקח עיניך וראה עוד ועוד חשיבתו אשר אני מצוה.

From amidst the Children of Israel, to be priests for me: This is, at first glance, all extra. And it should have said, "Aharon your brother and his sons, Nadav, etc." However from the angle that we wrote adjacently, it is because Moshe had to bring him close, since Aharon was embarrassed and afraid to approach, to take greatness and majesty with this. But lest one say the opposite, that he had to bring Aharon close because of the great amount of work with the service that was given to him, and Aharon did not want to approach until Moshe brought him close with his hands - for at first glance, what is the greatness that is given to him with this, is he not giving him slavery - that is why Scripture says it is not like this. For this coming close is 'from amidst (mitokh) the Children of Israel.' And at first glance, it would have been enough to say, "from the Children of Israel." However it is an indication about the interior (tokh) of the Children of Israel, which is their internality, their goodly lifeforce and the light that streams within them. For is not God among them? And the Sages, may their memory be blessed, said (see Alshikh) about the verse (Exodus 25:8), "And let them make Me a sanctuary that I may dwell among them" - "it does not say, 'in it,' but rather, 'among them." This is saying that the Divine Presence dwells among each and every one. So it comes out that the interior of the Children of Israel is filled with amazing lights which come to them from the King of the worlds, blessed be He and blessed be His name, due to their great holiness. And with all of their importance, I did not choose one of them to stand before Me to serve Me besides he that I chose from the interior of the Children of Israel. For is there not 'a high one who watches over him that is high; and there are yet higher ones over them?' So the dwelling of His Divine Presence, may He be blessed, flows much more in him than in them, for there is no measure (limit) to the dwelling of His Divine Presence, may He be blessed. So you will find that the Sages, may their memory be blessed, said (Sanhedrin 39a) "The Divine Presence dwells with every group of ten." But they [also] said (Berakhot 6a), "The Divine Presence is even with one person who sits and involves himself with Torah." And in the Temple, there was [also] the dwelling of the Divine Presence. But certainly the one is not like the other. For the dwelling of His Divine Presence, may He be blessed, in the House of of our God is certainly not similar to His dwelling among ten Jews and to one! And it is similar (see the words of the Sages, may their memory be blessed, there in Sanhedrin) to that which a heretic asked Rabban Gamliel, "You said that the Divine Presence is with every group of ten, etc. How many Divine Presences do you have, etc." And he compared it for him to the light of the sun which gives light through a hole, a window, a doorway and a patio; and similarly the shine that comes through the hole is dissimilar to the shine that comes through the window and the doorway and that which is similar (see there). Hence behold from the interior of the Children of Israel, I have elevated a small selection; with My holy oil - which indicates kingship - have I anointed him. And it is all "to serve me as a priest." And kohen (priest) is an expression of elevation, as in, "the kohen of Midian" (Exodus 18:1). And this is [the meaning of] a kohen for Me - for Me Myself, to enter before Me and inside, to perform the special service for which no one else is allowed to enter there. And from all of these things, any understanding ear will understand this authority and greatness that has no comparison. All the more so Aharon, the holy one of the Lord - he certainly understood this and more! So he certainly would have run to this thing with all the efforts of his strength, with the literal giving up of his life, were it not for his great humility that he had and his great understanding of this greatness. Such that he was embarrassed to approach until Moshe actively brought him close. And Scripture says, "Open your eyes and see his importance that I have commanded more and more!"

ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת. כי לצד שהוא עומד לפני המלך ממש ואין נכון לעמוד בבגדים הללו שלובש מחוץ להיכל המלך, צריך ליחד לו בגדי כבוד מיוחדים לעבודה, ובזה תראה חשיבות העבודה ומעלתה שאסור לעובדה בבגדי חול, וממילא כי חוץ מה שצריכים הבגדים להיות חשובים ויקרים להיות לכבוד ולתפארת לפני מי שהוא עומד בהם, כי אף אליו המה לכבוד ולתפארת בראות כל אחד מישראל אשר המלך חפץ ביקרו והלבישהו לבושי מלכות (והמבין בסוד הבגדים, המה ממש בגדי מלכות אשר לבש בו המלך כי הכל רומז אל אורות עליונים ובסוד החשמל שהוא חושבן מלבוש כנודע וכבוד אלהים הסתר דבר ואך אל תפרוץ אל ה' להעלות להרהר שם באיזה דבר גשמיות חלילה) וזה אומרו לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת כי גם לאהרן יגיע כבוד ותפארת בראות ישראל מה גבר בגוברין. אשר על כן אומר הכתוב,

ואתה תדבר אל כל חכמי לב וגו' ועשו את בגדי אהרן. שמי שיש לו לב משכיל, מעצמו יבין לאשורו גודל מעלה הנפלאה הלזו אשר בחר ה' באהרן לגדלהו משל אחיו להיות עומד לשרת לפניו בחצר המלך פנימה בקודש הקדשים ובודאי נצרך לו בגדי כבוד ותפארת שעל ידם יכהן שם לפני ה' ועל כן מיד כאשר תדבר אליהם תיכף יעשו במאמר פיך כי יבינו מעצמם אשר ודאי כן צריך להיות חכמי לב (ובפרט לאשר כתבנו שהמבין מבין שהמה לבושי מלכות עולמים וחכמי לב ודאי יבינו זאת יעשו זאת באהבה ושמחה בזירוז נפלא).

ושמת את שתי האבנים וגו' אבני זכרון וגו' לפני ה', על שתי כתפיו לזכרון. הנה מעשה האפוד פירשנוהו קצת בחיבורנו סידורו של שבת (שורש הששי ענף ג') עיין עליו ולא נכפיל. ואולם מה שזכר כאן שתי זכרונות אבני זכרון ועל שתי כתפיו לזכרון, נראה כי שתי זכרונות היה בדבר. אחת, הזכרון לפני ה' וכמאמר חז"ל (שמות רבה ל"ט, ל"ח) שיהא רואה הקב"ה השבטים כתובים לפניו ויזכור צדקתם לבניהם והוא לכפר על עוונות בית ישראל לכל פשעיהם וחטאתם כמאמר חז"ל (זבחים פ"ח:) אפוד מכפר על עוון עבודה זרה וכו'. והשנית, הוא מה שהיה הכהן גדול בעצמו מגין עליהם על ידי זה ונשא אותם עליו כאב הנושא את בנו על כתפיו להצילו מכל מכשול רע ביראתו שלא תגוף באבן רגלו. והוא להגין עליהם גם מן היסורים ומכל דבר וכמאמר חז"ל (חגיגה י"ד.) בפסוק (ישעיה ג', ג') ונשוא פנים, זה שנושאין פנים לדורו בעבורו למעלה כגון רבי חנינא בן דוסא וכו', כי אף שהיה האפוד מכפר על עוון עבודה זרה מכל מקום לא להמחות מכל וכל להנצל אף מהיסורין בעוון גדול וחמור כזה, ולזה היה הכהן גדול נושא אותם כאב את בנו להגין עליהם בכוחו וזכותו, ובבקשת רחמים עליהם תמיד להמתיק הדין מעליהם מכל וכל להגין אף מן היסורין. והוא אומרו אבני זכרון לבני ישראל ונשא אהרן את שמותם לפני ה', שזה היה הזכרון האחד לבני ישראל במה שנשא את שמותם לפני ה' שיזכור ה' זכות השבטים לזרעם אחריהם שלא יכלה זרעם ח"ו מעוון עבודה זרה, ואך לא מהיסורין. ולזה היה זכרון השני שהוא על שתי כתפיו לזכרון דוקא על כתפיו ולא במקום אחר להורות הדמיון הזה שצריך לישא את ישראל על כתפיו כאדם שמרכיב את בנו על כתפיו להגין עליו ולהצילו מכל רע מחיה רעה ומהכשל באבן ובבור תחתיות וכן לדורי דורות הנה הכהן הגדול היה מוכרח להגין עליהם מכל וכל בזכותו, ובאופן שיהיה ראוי להיות ה' יתברך נושא פנים לדורו בעבורו.

ונשא אהרן את שמות בני ישראל לזכרון לפני ה' וגו' ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו לפני ה' וגו'. מעשה החשן פירשנוהו גם כן קצת בחיבורנו סידורו של שבת שם (בשורש הששי ענף ג') ואמנם שתי הנשיאות הללו שהזכיר הכתוב בשני הפסוקים האלו הוא גם כן כאשר פירשנו במעשה האפוד למעלה לומר כי נשיאה אחת היה לזכרון לפני ה' שיזכור ה' בזכות השבטים וישמור זכותם לבניהם אחריהם לכפרה על עוון עִווּת הדין כמאמר חז"ל (זבחים שם) ועוות הדין עוון גדול הוא למאוד כמאמר חז"ל (אבות ה', י"א) חרב בא לעולם על עינוי הדין ועל עִווּת הדין וכו', ועל כן היה הזכרון שלפני ה' מכפר מהדברים האלה. ואך להגין עליהם מכל וכל נשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו שהוא היה בבחינת לב בני ישראל כי נבחר מתוך בני ישראל כלומר מאמצעות בני ישראל והוא בחינת הלב הממוצע בהגוף, כי כבר נודע שכל ישראל גוף אחד הם כמו אדם אחד ויש בהם שישנם בבחינת הראש ועל כן נקראים ראשי בני ישראל ויש בבחינת עינים הנקראים עיני העדה וכן כל האברים, ועיין בדברי האר"י ז"ל בליקוטי תורה (קדושים מצות ואהבת לרעך). ואהרן היה בבחינת הלב ועל כן נשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו כלומר לפי שהוא היה בבחינת לב בני ישראל היה צריך לשאת אותם להגין עליהם ולהצילם מכל רע כי ידוע אשר הכאב מכל האברים מגיע קודם אל הלב ועל כן היה הוא המרגיש תחילה בכאב ישראל וביקש רחמים עליהם וכיפר עליהם להמתיק הדין מעליהם ולברכם בברכת כהנים. וכן כל כהן גדול שעמד אחריו היה הכל בבחינה זו, לכפר על ישראל בכח עצמיותם ונשא את משפטם שהיא בחינת משפט הדין והיסורין על לבו לכפר עליהם תמיד לפני ה'.

והלבשת אותם את אהרן אחיך ואת בניו אתו וגו'. לדקדק יתור לשון מלת אתו שהיה די לומר את אהרן אחיך ואת בניו. ואמנם הנה מודעת זאת למביני מדע בסוד הארבעה בגדים שהיה לכהן גדול יתירים על של כהן הדיוט שהיו מורין על ארבעה מוחין הידועים והם אורות אלהינו יתברך שמו המאירים ויורדים על המאורות התחתונים בחדר המדות להאיר עליהם באור הבהיר זך ומזוכך אור בהיר בשחקים שעל ידי זה יוכלו לעלות ולהכלל למעלה במאורות עליונים לקבל משם כל בחינת שפע וברכה, ומשם היו יורדים המוחין הללו על ראש בני ישראל למטה בארץ התחתונה להאיר עיניהם עיני השכל והחכמה שבראשם שתהא שלהבת יה עולה מאליה בפנות לבבם ומחשבתם לאהבה את ה' אהבה שאין לה קץ וסוף אהבה בוערת עזה ונאמנה בכלות נפשם לה' אל אמת להדבק בו ולעשות נחת רוח לפניו יתברך שמו ולקרב אליו כל נבראי הארץ התחתונה הלז לכל צבאיה בכח וגבורה עזה, בהתקשרות עם כל צבא הארץ ולהעלות כולם יחד לפני צור עולמים ברוך הוא באהבה ולירא על ידי זה מרוב גדולתו והדר יקר תפארתו ועזוז נוראותיו שגדלה עולם מהכיל, ובפרט הציץ שהיה על ראש אהרן שהיה מורה על מוח החכמה העליונה בחינת המחשבה האמיתית ברצון בורא עולם להדבק שם בכל לב ולב בעוז ותעצומות, שנאמר בו (לקמן פסוק ל"ח) והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה', שיהא נמשך על ידי זה אור הרצון העליון באור המאיר ביחוד השלם על כל המאורות והמדות שעל כן היה כתוב עליו קודש לה' להורות על אור מוח החכמה הנקרא קודש כי קודש הוא לה', שלזה יאמר הכתוב (ירמיה ב', ג') קודש ישראל לה' ראשית תבואתו כי ישראל עלו במחשבה תחילה שהם ראשית תבואתו, ועל כן הוא קודש לה' כי המחשבה שהוא אור החכמה הוא במקום הקדוש, ועל כן הם נרמזים במלה אחד של בראשית המורה על החכמה שנקראת ראשית חכמה ועל ישראל שנקראו ראשית תבואתו, כי שם עלו במחשבה תחילה ושם המורה על החכמה הוא שמם גם כן ממילא. ונודע אשר כל בחינה ובחינה כשהיה פעם אחד בעליה במקום גבוה הגם שירד אחר כך למטה מכל מקום לא נופל הוא ח"ו להשאר למטה כי כח בידו לעת וזמן לעלות למעלה למקור שורשו שנחצב משם, ועל כן ישראל שעלו במחשבה תחילה וממקום קדוש יהלכו, היה ניתן כח ביד הכהן הגדול להמשיך ולהאיר על ראש ישראל ממקור הקדושה ממקום הקודש מגבוה גבוה מראשית חכמה שהוא קודש לה' להעלותם לקודש הקדשים, ולזה יאמר הכתוב למעלה אצל הציץ ונשא אהרן את עוון הקדשים פירוש שיכפר על ישראל על עוון הקודש מה שהמה יורדים ויוצאים כפעם בפעם מן הקודש מֵעִווּת מעשה ידיהם, ולהעלותם אל הקודש כאשר בתחילה ישראל עלו במחשבה שם. והכל על ידי בגדי כהונה המורים על המוחים עליונים ובפרט הציץ נזר הקודש מוח החכמה שעל ידו היו יכולים הכהנים הגדולים להסתייע לכח מחשבתם ולבם לכפר על בני ישראל מטומאת הקודש לנקותם מכל וכל ולהעלותם בכח מחשבתם הטהורה בהתקשרות כל ישראל, שהוא היה בבחינת הלב של ישראל הממוצע בהגוף להעלות כל ישראל אל לבו בכח מחשבתו להאיר עליהם מן הקודש ולהעלות את שורש נשמתם למקום אשר נחצבו משם. ואפשר לזה יאמר הכתוב למעלה ויקחו אליך שמן זית וגו' שמלת אליך לכאורה מיותר.

ואמנם כי נודע אשר שמן זית רומז על החכמה כמו שאיתא בדברי הרב האר"י ז"ל (בכמה מקומות ועיין בכוונת נר חנוכה) ומרומז בדברי חז"ל (מנחות פ"ה:) שאמרו בפסוק (שמואל-ב י"ד, ב') וישלח יואב תקועה וגו' מאי שנא תקועה אמר ר' יוחנן מתוך שרגילין בשמן זית חכמה מצויה בהן וכו' (ואל תתמה על החפץ איך היו שני דברים רומזים לבחינה אחת כי הלא גם הציץ רמז לבחינה זו כמו שכתבנו והיה די באחד לא כן אחי כי הן גבוה מעל גבוה שומר ובכל אור ואור מדה ומדה יש כמה בחינות שונות אין מספר וזה רומז לזה, וזה לזה, ובפרט בכללות העולמות שזה ירמוז על מדה הזו שבעולם הזה, וזה על המדה הזו עצמה שבעולם אחר, הלא תמצא שהמשכן בכלל היה רומז אל המלכות, והמנורה רומזת אל המלכות, והשולחן רומז אל המלכות, כמו שאיתא בדברי הרב האר"י ז"ל בכמה מקומות אך שבודאי לא היו שני דברים על ענין אחד רק כפי התחלקותם בבחינות שונות למאוד בכל העולמות והכל כנודע ועוד יש דברים בגו ולא נאריך ונחזור לענין) ומשה רבינו שהיה כחו גדול למאוד מאוד שלא קם כמוהו בקומה שלימה, היה כח בידו להמשיך מוחין עליונים מאור החכמה העליונה בכח מחשבתו הקדושה לבד, בלתי לבישת הבגדים הנזכרים להאיר על ישראל ולהמשיך עליהם משמן משחת קודש אשר על ראשו להיות שמן משחת אלהיו עליהם באור מוחין מן הקודש אורות החכמה עליונה להאיר עיני שכלם בשכל הבהיר והזך לעבודת ה' אלהיהם באורות האהבה והיראה האמיתית, ולזה אמר הכתוב למעלה ואתה תצוה את בני ישראל כשאתה תתחבר עם בני ישראל בבחינת ואתה שכתבנו למעלה שמורה על הכהונה בבחינת ואתה מחיה את כולם, המורה על היחוד האמיתי שהיה הכהן גדול מיחד בעבודתו ואתה תהיה להם בבחינת כהן להמשיך היחוד אליהם בכח מחשבתך הטהורה, אז ממילא ויקחו אליך שמן זית זך וגו' פירוש לפי שהם נטפלין אליך יקחו בחינת השמן זית שהוא אור מוח החכמה העליונה לדעת ולהבין באור זך ובהיר. וזך ירמוז על קיומם התורה בכלל שאורייתא מחכמה נפקת ויש בה זך אותיות כ"ב אותיות הא"ב וה' אותיות מנצפ"ך, וגם היא נקראת זית על שם שרוב שיעוריה כזית כמאמר חז"ל (עירובין ד':). (ועוד ירמוז ויקחו אליך וגו' על דרך מה שכתבו המפרשים שפירשו את מאמר חז"ל (ברכות ל"ג:) שאמרו אין לגבי משה יראה מילתא זוטרתי היא פירוש אותן שהיו לגבי משה ונטפלין אליו אצליהם יראה מלתא זוטרתי היא וכו' וזה אומרו ויקחו אליך פירוש אותם המחוברים ונטפלים אליך יקחו לעצמם בחינת שמן וגו', וגם כי שמן רומז ליראה כי בחכמה שם בחינת דחילו יראת הרוממות כידוע ולגבי משה יראה מילתא זוטרתי כי שמן על ראשם לא יחסר, וגם אפשר ירמז על מצות שבת ששקול כנגד כל התורה שנקרא שבת קודש שהוא בחכמה ובו מצוה להדליק נרות בשמן זית שצלול נהורא טפי כמאמר חז"ל (שבת כ"ג.) ועל כן אמר זך כנגד כ"ז פעמים הוי"ה שעולין מספר שבת כנודע) וכל הבחינות האלה הכל משה לבד בכח חכמתו אשר בקרבו יאיר מזה לכללות ישראל המצטרפים ומתחברים אליו (וביותר לפי המובאר בדברי מרן הרב האר"י ז"ל (בליקוטי תורה קרח פסוק ויקהִלו על משה) שכל דורו של משה היו ניצוצי שורש נשמתו בסוד הכתוב העם אשר אנכי בקרבו ע"ש וממילא בודאי יוכל הוא להמשיך עליהם אורות העליונים בכח המשכתו לשורש נשמתו והבן) והוא אינו צריך כלל לבגדי כהונה ולציץ נזר הקודש על ראשו להמשיך על ידי זה אורות החכמה, כי כחו היה גדול כל כך להמשיך הכל בכח מחשבתו הטהורה, ולזה אמר לו ואתה הקרב אליך את אהרן וגו', אליך דייקא שגם הוא יעשה כמעשיך לצאת ללקט אורות ולהמשיכם למטה והכל בבחינת ואתה מבחינת היחוד השלם בכל הנרמז בואתה ויהיה לו כל כח הזה של ואתה שיהיה נבחר מתוך בני ישראל לקדשו פירוש לקדש את ישראל בקודש ממקום הקודש על ידי כהנו לי מה שיהיה כהן לפני, ואמנם כי לו הנה ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך שהוא יוכרח להמשיך את האורות הללו על ידי הארבעה בגדים עם הציץ נזר הקודש, להמשיך אור קדושת החכמה לכל בני ישראל ועל כן נקראים בגדי קודש כי כולם בכלל נכללין במוח החכמה כי הוא הכולל כלם בסוד (תהלים ק"ד, כ"ד) כולם בחכמה עשית ועל כן נקרא ראשית שהוא הראש לכל המוחין וכולם כלולים בו (כמו שמובא בדברי הרב האר"י ז"ל בכוונת יום שני של ראש השנה עיין שם) ועל כן כולם בכלל נקראים בגדי קודש אף שהם רומזים לכל הד' מוחין מפני שכולם בחכמה עשית, ואמנם גם כל הבגדים האלה הכל על דעתך ומחשבתך ועל כן ואתה תדבר אל כל חכמי לב וגו' ועשו את בגדי אהרן לקדשו וגו' כי אתה הוא הראש להמשכת הקדושה הלז בכח מחשבתך לבד בבחינת היחוד של ואתה, שנקרא שמך עתה כך בשם ואתה לא בשם משה (כנזכר למעלה) להורות על היחוד הלז שבידך ובכח היחוד הלז ואתה הקרב ואתה תדבר הכל לשם היחוד הלז והוא היחוד השייך לכהן, רק שהכהן צריך לבגדים ולא כן אתה. ואמנם כי גם אהרן קדוש ה' לא היה צריך ללבישת הבגדים הללו לדבר הזה, כי על כן נקרא אהרן קדוש ה' שהיה דבוק תמיד במקום הקודש לא זז מחשבתו משם ולא היה צריך כל כך לציץ נזר הקודש על מצחו שיהיה נחקק עליו קודש לה' כי היה מעצמו קודש לאלהיו, ועל כן שנו רבותינו (בהוריות י"ב.) כמין שני טפי מרגליות היו תלוים לאהרן בזקנו וכו' להראות אשר שמן משחת קודש היה תמיד עליו ושמן על ראשו לא נחסר לעולם מלהתדבק במקום הקודש.

ואכן כי לצד שהכהנים גדולים בכלל אשר יעמדו אחריו כמו בניו וכל העומדים אחריהם הם היו צריכים להבגדים הללו להמשיך על ידם אורות המוחין ובפרט הציץ שהיה על מצחם שהיה נחקק עליו קודש לה', כדי שיהיה זאת על מצחו ומחשבתו תמיד להתדבק בקודש, ועל כן היה מוכרח אהרן ללבוש קודם את כל הבגדים הללו בכדי להמשיך אורות שלמעלה על הבגדים לקדשם בקדושתו בכל הארבע מוחין הרומזים אל ארבע בגדים הללו, ואחר כך יאותו בניו בלבישת הבגדים הללו שיעשו גם כן כמעשהו להמשיך האורות לעולם, וזהו שאמר הכתוב (כ"א, כ"ט) להלן ובגדי הקודש אשר לאהרן יהיו לבניו אחריו למשחה בהם ולמלא בם את ידם שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו וגו', כי הבגדים הללו יהיו למשיחת בניו ולמלא את ידם, לצד שכבר נתקדשו בקדושתו של אהרן בהאיר עליהם אור הקדושה שלמעלה ואז יוכלו גם בניו להמשיך על ידיהם האורות המאירין הנזכרים, ועל כן הוכרחו בניו ללבשם שבעת ימים רצופים בעת אשר נעשה כהן גדול, לצד שגם הוא יתפס בקדושת הבגדים הללו ויתקדש בקדושתם בשבעת ימים רצופים שהם כללות ימי הבריאה בכלל ששת ימי המעשה ושבת קודש, ואז כאשר נתקדש בימים הללו יוכל גם הוא אחר כך למלא מקום אביו להאיר לעולם, שגם לזה ירמוז אומרו למעלה ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו אתו שמלת אליך ומלת אתו שניהם מיותרים והיה לו לומר הקרב את אהרן ואת בניו מתוך בני ישראל, ואמנם כי לפייס את משה בא שלא ירע לבבו של משה כאשר ישמע שאהרן אחיו צריך דוקא ללבישת בגדים שהם כמו סעד לתומכו שבלא הם לא יוכל ללקט האורות, מה שהוא ברוב ענותנותו היה תמיד סובר שאהרן אחיו גדול ממנו הרבה ונמצא איך יוכל הוא להמשיך הברכות בלתי הבגדים, ולזה אמר לו ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך שהוא יקרב אליך לעשות כמעשיך ממש להאיר ליושבי תבל גם בלתי הבגדים, ואמנם לאשר ואת בניו אתו שגם בניו מתקדשין אתו בקדושתו והם צריכים לבגדים ועל כן ועשית בגדי קודש וגו'.

או יאמר על זה הדרך הקרב אליך את אהרן שהוא בדומה לך בשוה, ואך ואת בניו אתו שבניו לא ידמו אליך רק אתו ששניהם ילבשו בגדים עבור הבנים שאינן דומין לך, ועל כן אמר הקב"ה למשה בעת מיתת אהרן כשפשט משה הבגדים מעליו והלבישם לאלעזר בנו, הרי את מנחמו שהוא מוריש כתרו לבניו מה שאין אתה מוריש לבניך כמאמר חז"ל (במדבר רבה י"ט, י"ט) כי עיקר לבישת הבגדים באהרן היה עבור בניו למלא את ידם בבגדיו מה שאין אתה זכאי ללבישת בגדים להוריש הגדולה לבניך ועל כן נאמר למעלה ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת ולא נזכר שם כלל בניו ובכל הפרשה אמר הכל לאהרן ולבניו. ואמנם כאן הודיע כי הבגדי קודש המיוחדים לאהרן שהם הארבע של כהונה גדולה, המה לאהרן רק לכבוד ולתפארת ולא להאיר לו על ידיהם, כי האורה ניתנה לו מעצמו בקדושת אלהיו שעליו, ודוקא לאהרן לבד הם לכבוד ולתפארת מה שאין כן כשיגיעו ליד בניו הם יצטרכו אליהם בעצמם להמשכת היחודים ואורות המוחין בכל ארבע פנות העולם ולא בשביל כבוד ותפארת. והנה למעלה במאמר ואתה הקרב וגו' הכל היה ברמז שרמז לו שאהרן הוא בשוה עמו ובניו אתו הם כנזכר כי הלא לא צוהו עדיין על הבגדים, רק שלא ירע לבבו אחר כך כאשר יצוהו על בגדי אהרן רמז לו שאהרן אינו צריך לבגדים, ואך כאן אחר העשיה, בצווי הלבישה אמר לו זאת בפירוש והלבשת אותם את אהרן אחיך ואת בניו אתו ומשחת אותם ומלאת את ידם וגו' כלומר כי הלבישה לאהרן הוא אינו רק עבור שאת בניו אתו שבניו צריכים להתקדש בקדושתו ועל כן צריך הוא קודם ללבוש הבגדים ובזה ומשחת אותם ומלאת את ידם, כי הבגדים הללו היו לבניו אחריו למשחה בהם ולמלא בם את ידם כשהיו נכנסין תחתיו לכהונה גדולה הנזכר, ועל כן הלבישם הוא קודם להכניס בהם אור קדושת ה' שיהיו ראוין למשחה בהם וגו' ועל ידי זה יוכלו גם בניו לעשות כמעשהו להאיר פני תבל ומלואה בבגדים האלו על כל פנים.