ניסן 3

שבת הגדול
בו ידובר כמה טעמים למה קוראין לשבת שלפני הפסח שבת הגדול:
טעם למה קוראין לשבת לפני ח"ג הפסח שבת הגדול הנה כבר דברו בזה כל הראשונים והאחרוני' כל שלה"ג כיד י"י הטובה עליהם ואענה גם אני חלקי לכבוד התורה ולכבוד השבת שבת כלה. ועת לכל חפץ ופטטייא דאור' טבין. ואען ואומר ידוע אשר חכמי' הראשונים דרשו וחקרו להוצי' הלכ' לאמתו בענין האבו' מימות אברהם שקיימו התורה (בתורת נדבה) עד שלא ניתנה אם יצאו מכלל בני נח בין להקל ובין להחמיר או נאמר לאו כל כמינייהו לצאת מכלל בני נח בדברים שישנם בחומרא אצל ב"נ יותר מישרא"ל עד שניתנה התורה ונתחדשה הלכ"ה להקל בדבר למקבלי התורה (ועיין בספר פרשת דרכים שהדבר הזה הי' מחלוקת קדומה בין יוסף ובין אחיו שבטי ישורון מה שהוציא את דבתם וכו' שהיו אוכלין אבר מן החי שהיו אוכלין ממפרכסת ובן פקועה אחר שחיטה ונאסר לב"נ עד שימותו ובישראל שחוטה מתרת. והשבטים הי' סבורין בקיימם התורה יצאו מכלל ב"נ אפילו להקל ויוסף הי' סובר דלאו כל כמינייהו להתיר לעצמם דבר שנאסר לב"נ והדבר הזה תלוי ועומד ברפיון בין הפוסקים ראשונים ויש סברות לכאן ולכאן כללו של דבר כפי הנראה מימות השבטים היתה הלכה הזאת בספק ולא איפסק הלכתא כמאן וצריכים אנחנו לומר לפ"ז דגם אבות העולם הי' באפשר מסופקים בהלכה הזאת דאלת"ה מה הי' מחולקים שבטי ישורון עם יוסף הרי יצחק ויעקב ובית דינם קיים יבואו וישאלו את פיהם אלא ע"כ דלא איפסק הלכה בזה ממילא היחידי סגולה אשר היו מקיימי' את התורה בכל דור מימות האבות הנה שמרו ג"כ את השב"ת בהכרח היו צריכין באיזה רגע מן השב"ת לעשות איזה מלאכה כי הלא מדאורייתא בן נח ששבת חייב מיתה דכתיב ל"א ישבות"ו ע"כ בהכרח היו להשומרים את יום השב"ת מימות האבו"ת שיעשו בכל שב"ת איזה מלאכה בעת מעיתותי היום בכדי שלא יעברו על מל"ת יום ולילה לא ישבות"ו כיון שהלכה היתה רופפת והוה ספק דאוריית' הג"ה ובזה פירשנו מקראי קודש הנאמרים אצל יוסף ויהי כהיו"ם הז"ה ויבא הביתה לעשות מלאכתו וכו' ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עמי הנה הדברים צריכין ביאור א' אמרו כהיו"ם הז"ה אינו מובן הל"ל ויה"י היו"ם ויבא יוסף וכו'. ב' ויבא (יוסף) הביתה לעשו"ת מלאכתו למה לי דמה נ"מ אם בא הבית לעשות מלאכתו או בא סתם אל הבית. ג' לאמ"ר שכבה עמי הל"ל ותאמ"ר שכבי עמי. ולפי הנ"ל מובן דהנה היו"ם הז"ה יתכן לפותרו על יום השב"ת (וכמדומה שראיתי כן באיזה ספר) שנתנבא משה עליו בלשון ז"ה ויקהל משה וכו' ויאמר אליהם זה הדבר וכו' וביום השביעי יהי' לכם קודש וכו' ויתכן לומר בהיפוך דיום השב"ת הוא בבחי' עוה"ב מעין עוה"ב יום שבת מנוחה א"כ הוא מבחי' עולם הנסתר נק' יום ההו"א וימי המעש"ה נק' כל יו"ם הז"ה עלמא דאתגליא עולם המעשה כענין שנאמר היום הז"ה ד' אלקיך מצוך לעשו"ת וכו' וכענין שנאמר ביוסף למען עש"ה כיו"ם הז"ה וכו' והנה אמר הכתוב לפי"ז ויהי כהיו"ם הז"ה היינו שהי' אז שבת קדש יו"ם ההו"א אבל השטה הזאת הי' כעין יום הז"ה היינו כעין יום המעשה משום דיוסף אזיל לשיטתי' שמהראוי להחמיר בדבר הנאסר לב"נ על כן הגם ששמר את השב"ת יום ההוא מנוחה עכ"ז נהג באיזה עת מעיתותי שב"ת כעין יו"ם הז"ה שעשה איזה מלאכה בכדי שלא יעבור על ל"ת יום ולילה ל"א ישבות"ו ע"כ ויבא הביתה לעשות מלאכתו ואין איש מאנשי הבית וכו' דאלו הי' שם מי מאנשי הבית יש סברא לומר דבאפשר צוה לו לעשות איזה מלאכה דזה ודאי דהגם ששמר את השב"ת אינו מחויב למסור נפשו על הדבר (אפי' ישראל גמור) אבל כיון שלא הי' שום אחד מאנשי הבית ובא בעצמו לעשות מלאכת"ו הבינה אשת פוטיפר דרוצה להחמיר כדין ב"נ: ותתפשהו בבגד"ו שהי' משונה משל חול לכבו"ד שב"ת דהנה ראתה ב' הפכים ראתה שהוא שומר שב"ת ומשנה בגדים לכבוד היום וראתה אותו עושה מלאכתו דייקא ולא ממלאכת אדוניו והוא מבלי הכרח הנה הבינה הדבר ע"כ סברתו דאין בידו לצאת מכלל ב"נ להקל ע"כ בהכרח הוא שיעשה איזו שעה מלאכה ממילא הי' לה מקום לומר שמחויב גם כן לעשות מבוקשה ולא למסור נפשו על הדבר כי ב"נ אינו מצווה על קידוש השם וכאשר מוסר נפשו עובר על ואך את דמכם וכו' וזהו שמדוקדק בפסוק ויבא הביתה לעשות מלאכת"ו וכו' ותתפשהו בבגד"ו לאמ"ר שכבה עמי רצ"ל מכח אלו ב' הפכים יהי' לה הוכחה לאמ"ר לו שכב' עמי כי אינך רשאי למסור נפשך לפי סברתך: והנה ביום השבת הזה בעת צאתינו ממצרים הי' יום עשר לחדש וצוה הש"י ליקח בו ביום את הקרבן פס"ח דפסח מצרים היה מקחו מבעשור והנה נאמר משכו וקח"ו לכם צא"ן והנה דקדוק משכו וקחו גם מה יורה תיבת לכ"ם פי' הרב הקדוש חיד"א בספרו רא"ש דו"ד הוא עפ"י דברי הרב בעל מחנ"ה ראוב"ן דבקניות האדם חפץ למצוה דאורייתא כגון קונה אתרוג למצוה אינו קונה במשיכ' לבד דהוא קני' מדרבנן וצריך ליתן כסף דהוי קנוי' מדאוריי' וכתב ע"ז הרב חיד"א הנ"ל דהה"ד בכסף בלא משיכה ג"כ לא קנה למצוה דכיון דתקנו רבנן דכסף לא קנה הנה הפקר ב"ד הפקר א"כ תרווייהו בעינן כסף ומשיכה לקנות המצוה וז"פ הכתוב משכו וקחו לכם וכו' משכו (במשיכה) וקחו בכסף כמד"א שדות בכסף יקנו וילפי' קיחה קיח' משד' עפרון) לכם (היינו שיהי' שלכם ממש בעינן תרווייהו למצוה דאורייתא ושחטו בפסח (מצוה דאורייתא ע"כ בעינן תרווייהו) ע"כ תורף דברי הרב הנ"ל וכבר חש לזה הדין הרב הגאון מוהר"ר זלמן מרגליות מבראד ז"ל והנה בקניית הגוי יש מחלוק' בין רש"י לר"ת. רש"י ז"ל ס"ל דקונה במעות ולא במשיכה ור"ת ס"ל משיכה קונה ולא מעות ע"כ פסקינן בש"ע דמספיקא עבדינן לתרווייהו לענין לפטור מן הבכורה אבל זה ודאי דמדינ' בבן נח רק קני' אחת קונה או כסף או משיכה והנה ליכא ספיקא קמי' שמיא ומדאמר משה עפ"י הש"י משכו וקחו לכם דתרווייהו בעינן ע"כ לומר דשוב אין להם דין בני נח ודינם כישראל ממש (וא"א לומר דזה לחומרא דהרי חומרא דאתי לידי קולא הוא כשהקונה לא מקנהו רק בקני' אחת ואח"כ יחזור בו המוכר ויקריבהו לעצמו לשם ק"פ הנה אינו שלו ע"פ הדין אל' ע"כ דיצאו לגמרי מכלל ב"נ) וכיון שיצאו מכלל ב"נ הי' רשאין לשמור ולשבות את כל יום השבת כמצותו ומזה לא היו צריכין לעשות איזה מלאכה בשום שעה מעתותי היום ולא הי' כיום השבת הזה שבת גדול לפניו כי עד עתה לא הי' להם באפשרי לשבות כל ך"ד שעות השב"ת ממילא ראוי ונכון לקרוא לשבת הזה שבת הגדול. הבן הדבר: ופטטיא דאורייתא והבן:

Why this Sabbath is called "Shabbat HaGadol" ("The Great Sabbath")
We must still explain why we call this Sabbath "Shabbat HaGadol," the Great Sabbath. It is based on our interpretation of the verse, "Great are the works of the Lord; they are pondered by all who delight in them." (Psalm 111:2) As is known, the end of this verse does not seem to fit with its beginning, and it is unclear. We explained this matter based on the words of the Sages (Chazal). In Jewish Law, there are two categories: action and thought. An adult, even if he only thought about making something into a vessel, that item is considered a vessel for the purposes of ritual purity and impurity. However, a minor can only act; they do not have the capacity for the kind of thought that creates a vessel in a ritual sense.
We know that for the Jewish people, God considers a good intention as an action, as the Sages taught, "For those who fear the Lord and for those who hate His Name, even if a person only thought about performing a commandment..." (Kiddushin 40a) This is not the case with non-Jews. It is fitting to provide a reason for this difference.
Does it really matter to me if a non-Jew's thoughts are considered an action? It would be fitting if this were so (and we have already provided various reasons for this). But this concept originates from the time when God, blessed be His Name, desired to create the world. The Jewish people were present in God's thoughts. "In the beginning, God created the world" (Genesis 1:1) for the sake of the Jewish people, who are called "the first" (Reshit). At that point, the Jewish people had not yet performed any actions. Nevertheless, their presence in God's thoughts was sufficient. Their existence in thought was equivalent to action.
Therefore, Jewish Law states that for the Jewish people, a good thought is considered an action, which is not true for the other nations of the world.
The creation of the world described in the Torah began on the evening preceding the first day, "And there was evening, and there was morning, one day" (Genesis 1:5). Since the Jewish people existed in God's thoughts before the creation of time, that time – the Sabbath that preceded the creation of time – is called the "time of the afternoon prayer of the Sabbath," the "time of desire." Since God, blessed be His Name, desired to create the world on that Sabbath, that Sabbath is called "the day of knowledge," as the verse states, "To know that I am the Lord who sanctifies you" (Exodus 31:13). This is the meaning of the Sages' statement, "A good gift...and the Sabbath is its name for you. And He informed them, as it is said, 'To know..." (Shabbat 10b).
When the Jewish people left Egypt, God wanted to give them the wondrous quality that they possess more than any other nation: that their thoughts about performing commandments are considered equivalent to actually performing them. God commanded them to perform the first commandment, the offering of the Passover sacrifice. He commanded them to take the lamb on the tenth of the month (which is different from the Passover in later generations), which was then a Sabbath, to show them that the thoughts they have about performing the commandments, such as the slaughtering of the Passover lamb, are considered to be the commandment itself (which is not the case for the other nations of the world). The reason for this is the Sabbath, the time when the Jewish people existed in God's thoughts.
This understanding allows us to interpret the verse, "Great are the works of the Lord; they are pondered by all who delight in them." (Psalm 111:2) Actions done for the sake of God, blessed be He, are called "great," for "He will surely be gracious to the good, even the desire and the thought that a person has to do the deeds of the commandments for the sake of God." Thus they are called "great," like an adult who can create a vessel merely through thought. Because this concept was revealed to the Jewish people on this Sabbath, it is called "Shabbat HaGadol," the Great Sabbath, in remembrance of the fact that we have been given the laws and status of an adult, who can create a vessel merely through thought.

טעם ב' נקרא שבת הגדול. מצאתי ראיתי טוב טעם בשו"ת שמן המו"ר בשם גדול ספרדיי אחד נק' הרב מ' מרדכי זאב. דהנה וספרתם לכם ממחרת השב"ת באת הקבלה ממחרת יומ"א טב"א דיו"ם טו"ב נקרא גם כן שב"ת והאפקורסי' שאינ' מאמינים בקבלת תור"ה שבע"פ נתפקרו בזה והנה הרבה ענינים עשו חז"ל לפרסם הדבר ולהוצי' מלב המינים ע"כ גם זאת עשו להכיר וקראו לשב"ת שלפני הפסח שבת הגדול מכלל דאיכא שבת קטן בשבוע הבאה היינו יו"ט הראשון של פס"ח שנקרא גם כן שב"ת ששביתתו הוא קטן משביתת יום השבת עכ"ד לדעתי הטעם זה הוא חשוב ודבר נחמד:

ויתכן עוד טעם לדעתי משארז"ל שבת קביעא וקיימא משא"כ מועדים תלוים בקידוש ב"ד וע"כ קדושת שבת הוא כמו הגדול שיכול לעמוד בעצמו משא"כ קדושת המועדים מעמידין אותן אחרים היינו ישראל. כביכול כמו הקטן שמחזיקין בידו אחרים להעמידו ובזולת אחרים אין   לו העמדה והנה קודם בא יום המועד הקדוש הרגל הראשון שברגלים שבכל השנים נקרא שבת שלפניו שבת הגדול להורות החילוק בין קדושת שבת לקדושת יום טוב:

מדרש פליאה (הובא בספר צפנת פענח ובס' עפר יעקב המחובר לטהור ס' דעת זקנים) וז"ל האדם שעשה עבירה וחזר בו ועשה תשובה הקב"ה מוחל לו כל עונותיו ולכך נקרא שבת הגדול עכ"ל והוא פלא ונראה לפרש עפ"י משארז"ל במדרש רבה פ' בא וז"ל משכו וקחו לכם צאן הה"ד בשובה ונחת תושעון עכ"ל והנה ג"ז המדרש אומר דרשוני וחיו ונראה לפרש דהמדרש מדייק תיבת לכם דדרשינן בכ"מ ורוצה לדרוש בכאן להנאתכם כמו שאפרש דהנה דרשו עוד חז"ל משכ"ו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן למצוה ומה שייכות זה לזה דהנה אית תשובה ואית תשובה היינו אית תשובה מיראה והוא שמתחרט על מה שעבר מן העבירות ומפני יראת קונו הוא שב ומתחרט והוא סר מרע וע"י זאת התשובה זדונות נעשה כשגגות והנה גם השוגג צריך כפרה ואין זה נק' מחילה על כ"ל העונות כי עדיין רשומו ניכר משא"כ כשאחר התשובה עולה למעלת התשובה תשובה מאהבה לעסוק במצות הש"י באהבה בבחי' ועש"ה טוב הנה ע"י תשובה מאהבה זדונות נעשים כזכיות והוא התשובה של נחת כי מבחי' אהבה הנה נחת ינחת איש אשר כמוהו באהבת הש"י ישתעשע באהבים בעבודתו והנה ידוע לך תשובה תתאה ויראה הוא בבחי' ה' בתראה יראת ד' לחיים מורא מלכות ירא את ד' בני ומלך וזה לא נק' עשי' כי היראה עיקרא בלב ותשובה עילאה הוא תשובה מאהבה (בבחי' ועשה טוב) הוא בבחי' ה' ראשונה בינה שבת הגדול יובל העליון המוציא אדם לחירות ומשם תשועת הגאולה ועפ"ז יתפרש לן המדרש רבה הנ"ל משכו וקחו לכם צאן הה"ד בשובה ונחת תושעון דקשה מהו משכ"ו ומהו לכם ע"כ אמר הה"ד בשובה ונחת תושעון דהפירוש הוא תשובה של נחת שהוא מאהבה ע"י זאת התשובה שהוא תשובה עילאה שבת הגדול יובל העליון משם התשועה והגאולה ע"כ אמר הכתוב משכ"ו (ידיכם מע"ז שהוא תשובה מיראה בבחי' סור מרע ואח"כ) וקחו לכם (להנאתכם) צאן (למצוה שהוא בבחי' ועשה טוב תשובה עילאה ועי"ז תהיה התשועה בבחי' יובל העליון שבת הגדול ויצאו העבדים לחירות ומעתה יתפרש לך היטב דברי המדרש פליאה הנ"ל אדם שעבר עבירה וחזר בו (היינו סור מרע תשובה מיראה) ועשה תשובה (היינו בעשי' שהוא ועשה טוב מאהבה תשובה עילאה) הקב"ה מוחל לו כל עונותיו היינו שלא נשאר רשומו ניכר אפי' בבחי' שוגג מפני שזאת התשובה הוא בבחי' אימא עילאה המוציא' לחירות לגמרי) לכך נק' שבת הגדול יובל העליון ולכך פסח מצרים היה מקחו מבעשור מפני שהוא יום העשור שבת שהוא מורה על ב' שבתות שבתא דלילא תשובה תתאה משבתא דיממא תשובה עילאה וז"ש אלמלא שמרו ישראל ב' שבתות מיד נגאלין:

עוד יש לפרש המדרש הנ"ל עפ"י מה שארז"ל ביומא גדולה תשובה שאפילו יחיד ששב מוחלין לכל העולם כולו והנה זה מן התימא דודאי אין לך זמן מן הזמני' שאינו בדור יחיד ששב וא"כ מוחלין לכל העול' כולו ומדוע נתארכו כ"כ ימי גלותינו ופירשו בזה שמוחלין לכל העולם הערבות שהיה מגיע להם העונש מן העונותיו בבחי' ערבות וכיון שהיחיד החוטא שב מחטאו מוחלין לכל העולם הערבות והנה בכאן במצות קרבן פסח נאמר משכו וקחו לכם צאן והנה לא נתבאר מאי לשון משכ"ו ופירשו חז"ל משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן למצוה. והנה הוא התשובה למשוך ידיהם מהע"ז מהצאן שהיו עובדים אותם בתוך מצרים (מיראתם) וליקח אותו הצאן למצות הש"י והנה לקיחת הצאן היה בשבת בעשור לחדש כמד"א בעשור לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית כל בעה"ב בפ"ע (כי אינו קרבן צבור שיהיה קרב בעד כל הצבור תמידין ומוספין) והנה בציווי משה לישראל אמר משכ"ו וקחו לכם לשון רבים אבל הוא הנרצה כיון שהוא תשובה בסור מרע ועשה טוב. הנה יחיד ששב מוחלין לכל העולם כולו וע"כ קרבן פסח הוא קרבן יחיד והוא כקרבן צבור כמ"ש בגמ' כיון דאתיא בכנופייא כקרבן צבור דמי. והנה משארז"ל גדול' תשוב' שאפי' יחיד ששב וכו' הנרצה בכ"מ בגמ' באמרו גדולה או גדול היינו הדבר הזה יש בו ממידת הגדול' שהוא מדת חסד דהנה יש חילוק בין מדת חסד לרחמים. דרחמים הוא כאשר מבקש אחד מחבירו על איזה דבר החסר לו והוא מרחם עליו ונותן לו מבוקשו. משא"כ מדת החסד הוא להתחסד עם חבירו גם בדבר שלא ביקש ממנו (עיין בספר סדורו של שבת בענין העבד עם רבקה שעשה לעצמו סי' כשהנערה תתן לו מה שלא ביקש ממנה היינו באומרה גם לגמליך אשאב היא האשה אשר הוכיח ד' לבן אדוני ראויה ליכנס בביתו של אברהם איש החסד והוא שהקדים בדבריו ועשה חסד עם אדוני אברהם) והנה חסד נק' גדולה וז"ש גדולה תשובה (תשובה יש בה ממדת הגדולה והחסד) שאפילו יחיד ששב (הנה ביקש רחמים ע"ע ושב על חטאו מוחלין עונותיו מן הערבות גם) לכל העולם כולו (הגם שלא ביקש ע"ז הנה הוא ממדת הגדול' וחסד) והנה זה הדבר נתגלה בפעם ראשונה במצרים בעשור לחודש הזה הגם שנאמר ויקחו להם איש וכו' כ"א בפ"ע אעפ"כ א"ל משה משכו וקחו לכם צאן כי כל מעשה יחיד הוא צריך לכל הצבור כי בתשובת כל אחד מתכפרין כל הצבור. וע"כ צוה הש"י מקחו מבעשור להיות שהיה שבת וסגולת השבת בשמירתו אפי' עע"ז כדור אנוש מוחלין לו כי שמירת השבת הוא תשובה ממילא כשמוחלין לו מוחלין לכל העולם הערבו'. והנה הוא ממדת הגדולה והנה בראשונה נתגלה זה הענין בשבת הזה וע"כ נקרא שבת הגדול שבו נתגלה ענין התנהגות מדת הגדולה להשב ולשומר שבת ובזה יתפרש המדרש הנ"ל אדם שעש' עבירה וחזר בו (שהוא סר מרע) ועשה תשובה (בועשה טוב) מוחלין לו על כל עונותיו היינו שחלקי עונותיו הם בבחי' הערבות אל כל ישראל הנה יש לו מחילה על הכל וכולם מתכפרין והוא ממדת הגדולה ונתגלה הדבר בשבת זה וע"כ נקרא שבת הגדול:

עוד טעם לקריאת שם השבת הזה שבת הגדול כתב הרב הגדול בעל עוללות אפרים הוא עפ"י משארז"ל גדו"ל המצוו' ועושה ממי שאינו מצוה ועושה והנה עד היום ההוא בעשור לחודש הראשון הגם שמזמן האבות צדיקי הדור ויחידי סגול' היו מקיימין את התור"ה אבל היה בתורת נדבה ולא היו מצווים ועושים והן היום שנצטוו ויקחו להם איש שה וכו' גדול המצווה וכו' ע"כ נק' שב"ת הזה שבת הגדו"ל וזשארז"ל לא היה צריך להתחיל את התור"ה אלא מהחודש הזה וכו' שהוא מצוה ראשונה שנצטו"ו וכו' ע"ש דבריו ז"ל אבל לדבריו ז"ל עדיין הקושיא במקומה עומדת מ"ש שב"ת דייק' הוה לן לקרות ליום העשו"ר בחד"ש יו"ם הגדו"ל ונ"ל לפי הנ"ל דהנה מצות שב"ת שמרו ב"י גם מרבית ההמון בעוד היותם במצרים כי מש"ה רבינ"ו בירר להם יו"ם השב"ת למנוחה ועונג כידוע ממדרשים ז"ל וכמו שתקנו אנשי כנה"ג בנוסח התפלה ישמח מש"ה במתנת חלקו וכו' כידוע והנה הגם שהיו שומרים את יו"ם השב"ת עכ"ז לא היו מצווים וע"כ בלקיחת הקרב"ן פס"ח אז צוה הש"י לקיחתו בשב"ת היה אז (בעשו"ר לחד"ש) להורות להם גדו"ל המצווה וכו' ע"כ לקיחת קרב"ן פס"ח שהיא בציווי דוחה את יום השב"ת שהיה להם אז שלא נצטוו וא"כ נתגלה להם בשב"ת זה גדול המצווה וכו' ע"כ נק' שבת הגדול:

ונ"ל עוד טעם לקריאת השבת הזה שבת הגדול דהנה המצריים היו עובדים לצאן הוא מז"ל טל"ה בכו"ר המזלות בחושב"ם כי אין הנהג' גדולה למעלה מן המזלו' רק הכל עפ"י המזלות והנה ישראל עפ"י ציוי הש"י לקחו את הטל"ה וקשרוהו בכרעי המט' לשוחטו ולזרוק את דמ"ו (הוא כחו וחיותו כי הדם היא הנפש) לשם ד' להורו' כי כח המזלות ותנועתם מסור ביד הש"י לכל אשר יחפוץ יטה אותם כי גבוה מעל גבוה שומר והוא ית"ש מנהיג את המזלות בכחו ושפעו והשגחתו כרצונו וכמ"ש יתרו עתה ידעתי כי גדול ד' מכל האלקים והנה צוה הש"י להיות מקחו מבעשו"ר דייקא על שהיה אז ביום השבת ושבת מורה על חידוש עולם מהמחדש בטוב"ו וכיון שהוא המחדש הוא יכול לשדדם כרצונו אל כל אשר יחפוץ יטה אותם ולכך נק' השבת הזה שבת הגדול שבו נתגלה ונודע כי גדול ד' מכל האלקים. אחרי כתבי זאת ראיתי מעין זה כתב ג"כ הרב בעל עוללות אפרים:

ונ"ל עוד טעם ע"ד שאמרו משכו וקחו וכו' משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן למצוה הנה הוא תשוב"ה בסור מרע ועשה טוב כמש"ל והנה ארז"ל גדולה תשובה שמקרבת את הגאולה שנאמר ובא לציון גואל ולשבי פשע וכו' והגאולה הוא בבחי' חסד כעין בריאת עולם מחדש כי ישראל עיקרו של עולם וכמו שהעולם חסד יבנה כ"ה גאולתן של ישראל הנה גם בכאן כשעשו תשובה בלקיחת הפסח כו' נתקרבה גאולתן וזה שנקרא היום ההוא שבת הגדול שנתוודע גדלה תשובה שמקרבת את הגאול' והנה היה מקחו מבעשור על שהיה שבת והשומר שבת כהלכתו אפי' עע"ז וכו' מוחלין לו ע"כ נק' שבת הגדול:

עוד טעם נ"ל ע"פ משארז"ל גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים והקשה בס' עוללת אפרים מאי שייכות יש לשני הענינים הללו הלא אינם תחת סוג אחד ופירש דהנה העובד מיראה אינו נהנה מהעבודה שהעבוד' יגיעה היא לו רק שבהכרח הוא עובד מחמת היראה מהנעבד משא"כ העובד מאהבה הנה הוא נהנה מעבודה עצמה שהוא עושה ביגיע כפו סוכה ולולב פסח מצה ומרור ודומיהם וז"ש גדול הנהנה מיגיעו היינו העובד מאהבה מן הירא שמים העובד מיראה עכ"ד והנה בכאן בציוו לקיחת הפסח כתיב משכו וקחו לכם צאן דרשו ע"ז רז"ל במדרש הה"ד בשובה ונחת תושעון ע"כ ופירשנו דבריהם דהנה קשה מהו לכם דדרשינן בכ"מ להנאתכם וכיוצא. אבל הכוונה לדעתי משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן למצוה והיא תשובה מאהבה בסור מרע ועשה טוב כמש"ל וז"ל לכם להנאתכם שתעשו הדבר מאהבה ותהי' הנאתכם מהיגיע' וז"ש במדרש הה"ד בשובה ונחת תושעון והבן. וז"ש וילכו ויעשו ב"י כאשר צוה ד' את משה ואת אהרן כן עשו דקשה מאי וילכו וגם מהו כן עשו אבל הפי' הוא לדעתי דהנה העובד מאהב' כל עשיותיו הטפלים לעיקר המעשה הכל נחשב למעשה כיון שעושה מחשקות הנפש ותשוקת' ע"ד דבקתי בעדותיך וכו' דרך מצותיך ארוץ כי תרחיב לבי וז"ש בכאן וילכו ויעשו ב"י שתיכף משעת הליכה נחשב להם לעשי' כיון שעשו בתשוקה ואהבה וז"ש ג"כ כאשר צוה ד' וכו' כ"ן עשו כמו שציוו הש"י הוא מאהבה וכמו שתקנו אנשי כנה"ג אתה בחרתנו וכו' אהבת אותנו וכו' וקדשתנו במצותיך וכו' כן עשיית ב"י היו מאהבה והנה היה הציווי על בעשור לחודש על שהיה אז ביום השבת יומא דאורייתא יומא דנשמתא הנשמה זה תשוקתה כל היום לעבוד את בוראה מאהבה כדרך המלאכים (גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו זה תשוקתם בעבודתם לקבל פרס היינו שיתנו להם עוד איזה עבודה כי העבודה היא תשוקתם כל הימים) ונמצא יום השבת יומא דנשמתא הוא יום מסוגל לאהבה (רמז לדבר אמר כבוד מחו' הרב הקדוש המקובל המפורסם בישראל מהרצ"ה זצוק"ל אהבה בכ"ל ל"ב אהבה בכ"ל בפש אהבה בכל מאד בגימ' שבת) ולפי זה מצאנו טוב טעם לקריאת שם השבת הזה שבת הגדול שבו נתגלה ענין העבודה השלימה דהנה כתיב בתורה עבודת משא ועבודת מתנה נראה לבאר עבודת משא הוא עבודה מיראה שאינו bהנה מהיגיעה רק נושא במשא עול העבודה מחמת יראה ועבודת מתנה הוא עבודה מאהבה שהיא נהנה מטורח היגיעה בעבוד' (והוא באמת מתנה מן רש"י כענין עולמך תראה בחייך שנהנה מן טעמי ג"ע בעולם הזה והנה אמרו תלמידי הבעש"ט זצוק"ל שהאדם א"צ לטרוח רק אחר היראה ואהבה תבוא לו ממיל' מן השמים כי דרכו של איש לחזור אחר אשה אשת חיל יראת י"י. הבן) א"כ לפי"ז תבין היטב שהעבודה מאהב' נק' עבודת מתנה והנה בשבת הזה נתגלה מהות העבודה השלימה עבודת מתנה גדול הנהנה מיגיעו יותר מורא שמים כן נ"ל ע"כ נק' השבת הזה שבת הגדול:

עוד טעם לקריאת שם השבת שבת הגדול ע"ש הנס שנעשה בו הוא עפ"י מ"ש בנוסח ההודא' דפורי' ואת"ה ברחמיך הרבים הפרת וכו' ותלו אותו וכו' והנה מהראוי להתבונן למה תקנו בלשון הזה ואת"ה ברחמיך הרבים ופירשנו הענין עפ"י המקובל מרבותינו כשנעשה לאדם נס והוא בזכותו זוכה בעצמו לראות במפלת אויביו (או רשעי הדור) אך אם אין הישועה בזכותו הגם שהש"י עושה לו נס בישועה להנצל אבל אינו זוכה לראות במפלת אויביו (או הרשעים) ובזה פירשו הראשונים הפסוק ישמח צדיק כי חזה נקם (כשהוא רואה בעצמו המפלה והנקמה) ויאמר (כל) האדם אך פרי לצדיק (היינו זה ודאי פרי הצדיק ובזכותו דאל"כ לא היה זוכה לראות בעצמו הנקם ומסיים בזה הרב החיד"א זלה"ה שארית הפסו' דהנה כתבו הראשונים עפ"י המקובל בידם עם היות כשהנס אינו בזכות הצדיק אינו זוכה לראו' בעצמו הנקמה עכ"ז כשהנס נעשה ע"י תגבורת החסד והרחמים. יוכל הצדיק בעצמו לראות הנקמה ובזה פירש הרב הגדול הנ"ל שארית הפסוק אך יש אלהים שופטים בארץ ר"ל אין מקום לבעה"ד לחלוק ולומר דלעולם אין זה זכות הצדיק ומה שהוא בעצמו רואה הנקם הוא בעבור תגבורת מדת החסד והרחמים בעולם לזה אמר אך יש אלהים שופטים וכו' ר"ל הנה אנחנו רואים מדת הדין (אלקים) מתוחה לשפוט תבל ע"כ לומר מה שחזה הצדיק בעצמו הנקם הוא בזכותו) והנה בהנס דפורים כאשר ב"י זכו בעצמן לראות במפלת האויב ליתלו על עץ גבוה חמשים אמה לעיני כל לא תלו בזכותן רק אמרו שהוא בעבור תגבורת החסד והרחמים וז"ש בהודאה ואת"ה (בעצמך בלא סיוע הזכות דאיתערותא דלתתא רק) ברחמיך הרבים וכו' תגבורת החסד והרחמים הפרת את עצתו וכו' ותלו אותו לעין כל יזכו לראות במפלת האויב) הג"ה וזה שכתבנו אצל לוט אחר כל המעשים שאמרו לו אל תבט אחריך (כי לא היה רשאי לראות במפלת הרשעים כי לא ניצול בזכותו רק בזכות אברהם) והנה נאמר אח"כ וישכם אברהם בבקר וכו' וישקף וכו' וירא והנה עלה קיטור הארץ וכו' ויהי בשחת אלקים וכו' ויזכור אלקים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה ויהפוך את הערים אשר ישב בהן לוט והנה ידוע דהפסוקי' הללו אינם מובנים דהרי כל המעשה של לוט מבואר באריכו' לעיל ולמה חזר ואמר ויהי בשחת וכו' וגם הדקדוקי' רבו ביותר לשון וכיוצא ולדרך הנ"ל מובן דהנה ללוט נאמר אל תבט אחריך שלא יראה במפלת הרשעים וכתיב אח"כ באברהם וישקף וכו' וירא וכו' ולמה כך. ע"כ חזר ואמר ויהי בשחת אלקים (מה"ד) את ערי הככר (שהיתה מה"ד מתוחה מאד) והנה אברהם זכותו גדול (וישקף וכו' וירא וכו') אבל לוט לא ניצל בזכותו רק ויזכור אלקים את אברהם וישלח את לוט ע"כ לא רשאי לראות במפלת הרשעים וקצרתי בכאן והארכתי במ"א: והנ' בעשור לחודש ניסן לקחו את הטל"ה לקרבן פסח וקשרו אותו בכרעי מטותיהם ושאלו אותם המצריי' מה זה זאת לכם ואמרו זבח פסח הוא שהש"י עתיד להרוג בכורי מצריי' ע"כ לוקחין בכור המזלות לקרבן פסח ועמדו הבכורים ועשו מלחמה עם אבותיהם ונהרגו אז המונים המונים וראו ישראל במפלתן והנה אמרז"ל מפני מה פסח מצרים מקחו מבעשור כדי שיהיה בידם ארבעה ימים להשתעשע במצות כי היה ערום וערי' כמ"ש הנביא וכן יסד הפייט בשבת הגדול טעם זה והנה המה ראו שצוה להם הש"י ליקח השה בעשו' כדי להשתעשע באיזה מצוה הנה ראו אשר בידם זכות אין. והנה אעפי"כ זכו לראות במפלת שונאיהם על כרחך הוא מתגבורת החס"ד ממדת הגדולה ע"כ נקרא שבת הגדול וביותר נ"ל שהש"י צוה אז שיהיה מקחו מבעשור על כי היה אז עשור לחדש בשבת. ובשבת היא תגבורת החסד והרחמים (ובפרט בשעת רצון בשעתא דצלותא דמנחה בשבתא אפשר אז לקחו הקרבן פסח) ואז הגם שאינם ראוים זכו לראות במפלת אויביהם. ע"כ נקרא שבת הגדול ממדת הגדולה ע"כ זכר לנס הוא דוקא תמיד בשבת ולא בעשור לחודש כי לא עשירי גרם רק שבת גרם וכל עצמו של עשירי היה עבור שהיה אז עשירי בשבת וז"ש דוד למכה מצרים בבכוריהם (שהכה אותם ע"י בכוריה' שהרגו מהם המון רב כמשארז"ל) כי לעולם חסדו כי נשפע אז בעולם מדת החסד ועי"ז זכו בעצמם לראות במפלת אויביהם כנ"ל ודי בזה ובזה מובן גם בהנס דקי"ס בז' של פסח וירא ישראל את מצרים מת וכו' וירא ישראל את היד הגדולה וכו' וייראו העם וכו' דקשה וירא וירא ל"ל וגם האיך צודק לומר בכאן יד הגדולה במפלת מצרים הלא יד הגדולה הוא מדת החסד וגם מ"ש שראו ב"י את היד הגדולה היינו מדת החסד וייראו העם וכו' הלא הירא' הוא מצד הגבורה. ולפי הנ"ל יתכן וירא ישראל את מצרים מת וכו' והנה ראו במפלת אויביהם וסברו שזכיתם עמדה להם ואח"כ ראו יד הגדולה. מדת החסד. והבינו אשר לא בזכותם הוא רק שהוא מתגבורת החסד אז וייראו העם את י"י כשראו כשאין בידם זכות רק הש"י עשה ברוב רחמיו וחסדיו ולמען בריתו את אברהם וכו':

עוד טעם לקריאת שם השבת הזה שבת הגדול נראה לומר עפ"י מה שחקר הרב החידא זלה"ה. הרי קיי"ל נעל גדר ופרץ הוה חזקה. והנה היצה"ר בא והחזיק באיברי האדם כדרך תשמישן מיום הולדת ואח"כ בא היצ"ט והנה כבר קנה היצה"ר את האיברים מדין חזקה ותירץ עפ"י מה דקיי"ל בחו"מ סי' קמ"ט אין מחזיקין בנכסי קטן ואפילו הגדיל אח"כ. הואיל והמחזיק ירד לשדה כשהיה בעל השדה קטן והנה הא דמעשה קטן אינו כלום מפני שאין לו דעת רק מוחין דקטנות בלי דעת ולעשי' בעינן דעת כדכתיב ואמלא אותו וכו' ובדעת לעשות כל מלאכה והנה רואה הגדלות המוחין בשלימות הדעת הוא הנרצה לעשיה משא"כ במוחין דקטנות בלא דעת הוה כמתעסק והנה בגלות הנה היה קטנות הדעת והא ראי' שבהגיע תור הגאולה אמר הש"י וידעתם כי אני י"י וידעו וכו' והנה ציוו רז"ל לפתוח בגנות ולומר מתחלה עע"ז היה אבותינו וכו' והחזיק היצה"ר וסמ"א בכל איבריהם אבל להיו' שהי' הדעת בקטנות כענין שארז"ל יכולני לפטור את כל העול' מן הדין מיום שחרב ביהמ"ק דכתיב שכורת ולא מיין. היינו שאין להם דעת כשכור עברו יין ואין מעשה קטן כלום והאי דיצה"ר החזיק בנכסים ואין מחזיקין בנכסי קטן (היינו מי שאין לו דעת) והנה היא שעמד לאבותינו במצרים בהגיע תור הגאול' הגם שהי' הקטרוג הללו עע"ז והללו וכו' והנה הי' הטענ' שהיו בקטנות הדעת והקליפה והס"א החזיקה בנכסי קטן. ע"כ תמצא בנבואת יחזקאל המשיל כל העניני' ביצ"מ לקטנות (כי הי' הדע"ת בגלו' ונק' קטנו"ת כי הוא כעין שכרות וכמשארז"ל) ובזה תמצא טוב טעם תקנו חז"ל נגד ד' לשונות של גאולה ד' כוסות יין מה טעם לכוסות יין דוקא הנ"ל לתקן ד' מינים אחרים באכיל' או באמיר' ובסיפור נגד ד' לשונות הללו אבל היא שעמד' בשעת הקטרוג עת שכרות היא לנו קטנות הדע"ת ואין כאן דין ויכולני לפטור וכו' שנאמר שכורת ולא מיין (וכבר כתבנו בימי הפורים חייב אדם לבסומי וכו' כי נתחייבו על שהשתחוו וכו' ויהי' הטענה להנצל וכו' עת שכרות וכו' שכורת ולא מיין ובא הדבר אצלינו באריכות בענין התפלות (עיי"ש) ע"כ נגד לשונות של גאול' התקינו חז"ל יי"ן המשכ"ר כי היא שעמדה אין לסט"א טענת חזק' כי החזיק בנכסי קטן מבלי דעת ומעשיו אינו כלום כי בגלות נאמר שכורת ולא מיין והנה רז"ל למדו בן י"ג שנה נק' גדול (מוחין דגדלות) ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי איש חרבו וכו' והנה קראום הכתוב איש וגמירי עפ"י החשבון היה לוי אז בן י"ג שנה ונק' איש ומכאן למדו לכל התורה כולה בן י"ג שנה הוה לי' מוחין דגדלות לזה נקרא איש הרמוז לתלת מוחין כידוע והנה בהגיע עת דודים במצרים הנה הטענה היתה שהיה קטנים היינו בקטנות הדעת שכורים מבור הגלות ועתה הנה העת והעונ' שיבואו לכלל גדלות לשלימות הדעת כמד"א ביחזקאל והנה עתך עת דודים והנה שבת קודש יום הוכן מימי בראשית לקניית הדעת שלימה וזה שנאמר בשבת לדעת כי אני י"י מקדישכם וכענין שאמרז"ל א"ל הקב"ה למשה (סוד הדעת אשר ידעו י"י וכו') מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל לך והודיעם (כמד"א לדעת כי וכו') הבן מאד והנה לבעבור זה בשבת (יום הדעת) קודם היציאה צוה השי"ת ויקחו להם איש וכו' עשייתם עשי' היום בקטנות הדעת מוחין דגדלות משא"כ עשייתן עד היום בקטנות ובשכרות (ע"כ מה שעבר אין) ע"כ נק' השבת הזה שבת הגדול בין והתבונן והרחב הדברים ותמצא נחת:

ממוצא הדברים תשכיל ותדע גם בגלות החל הזה אמונת אומן היא לנו אשר אם ח"ו זכות אין הנה הש"י ירחיב לנו מצר ונפטור מן הדין להיות שאין לנו דעת שלימה בגלות כדכתיב שכורת ולא מיין והיא שעמדה לאבותינו ולנו לטענה לפטור מן הדין ולזה תקנו זכר לד' לשונות של גאול' ד' כוסות יין דייקא וזה שתמצא עפ"י מנהגי אבותינו בהגדה. והיא שעמדה לאבותינו וכו' אוחזין את הכוס וכו' הבן רמיזתינו ותתבונן עי"ז מה שאמרו רז"ל במדרש כיון שאמ' משה לישראל בחדש הזה אתם נגאלין מיד גילו הצדיקי' את ראשיהן היינו מוחין דגדלות ויתבאר אי"ה במ"א:

ואומר לך עוד טעם לקריאת שם השבת הזה שבת הגדול ע"פ מ"ש על הא דאמרו רבנן הכל מודים בשבת דבעינן לכם והוא דהנה ידוע דיעקב ועשו חלקו ביניהם העולמות והנה עשו הוא הגדול לתולדה שיצא תחלה לעוה"ז ונטל לחלקו העוה"ז. ויעקב הוא הקטן. מקטין א"ע בעוה"ז ונטל לחלקו עול' הבא. והקשו הראשוני'. א"כ האיך מצאנו ידינו ורגלינו ליהנות מן עוה"ז יותר מן פת חריבה וקיתון של מים (שהוא ההכרח לחיות) אבל יותר מן ההכרח. הרי הוא של עשו ואוה"ע (ואפי' הנאת אכילת מצוה. האיך נוכל הרי הוא מן הנאת עוה"ז. ותירץ הרב הגדול מהר"ש פרימ"י ז"ל. להיות דדרשו חז"ל. תנאי הותנה הקב"ה עם מ"ב אם מקבלין ישראל את התור' מוטב ואם לאו אחזיר אתכם לתהו ובוהו נמצא הכל הי' תלוי ועומ' עד יום קבלת התור' ע"כ כתי' במ"ב. ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי בה"א הכל הי' תלוי עד יום ששי בסיון של זמן קבלת התורה) נמצא בהגיע יום ההוא הי' כל העולם בסכנה גדול' כי אם לא היו ישראל מקבלין את התור' הי' חוזר כל העולם לתהו ובהו. והנה ישראל באומרם נעשה ונשמע הצילו את כל העולם וקיי"ל המציל מזוטו של ים ומשלולותו של נהר לעצמו הציל. א"כ הכל הוא של ישראל. עוה"ז ועוה"ב עכ"ד הרב הנ"ל. ובזה פירשנו הטע"ם. הא דאמרו רבנן. הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכ"ם. להורות על האמור שגם עולם הזה שלנו הוא. עמ"ש שם במקומו בדרושי חג השבועות ובזה פירשנו ג"כ. הכל מודים בשבת וכו'. דהנה כתב הרב עיר וקדיש בעל אור החיים זצלה"ה. בפסוק כי ששת ימים עשה י"י וכו'. ולא כתיב בשש"ת להורות. דהש"י לא ברא רק ששת ימים. וברא ג"כ אח"כ את יום השבת וע"י יום השב"ת נברא שוב ששת ימים. כי כן הטביע הש"י בקדושת יום השבת. שע"י שמירת קדושת היום יצאו שוב מכח אל הפועל ששת ימים ואלו יצוייר ח"ו באיזה זמן מן הזמנים שישאר העולם בלא שומר שבת. הי' העולם חוזר לתהו ובהו. נמצא בכל שבת אנחנו מצילין את כל העולם מן הסכנה א"כ גם עוה"ז לנו וכנ"ל. ע"כ הכל מודים בשבת דבעינן לכ"ם. להורו' על הנ"ל שגם עוה"ז חלק עשו הגדו"ל שלנו הוא. והנה בהגיע תור וזמן צאת ישראל ממצרים. הנה צוה הש"י במצוה ליקח טלה ולשוחטו. ולאוכלו צלי אש כדרך שהשרים אוכלין בהנאת עוה"ז. והנה הוא מותרות הנאת עוה"ז. והנה נפל לחלק עשו הגדול. ואיך יצוה הש"י בציוו ליהנו' מן חלק חבירו שהוא גזול בידינו. ע"כ צוה הש"י ליקח את הטלה ביום השב"ת שהי' אז בעשור לחדש להורות על האמור שמטעם שמירת שבת גם כל עוה"ז שלנו כי בכל שבת אנחנו מצילין את העולם מן הסכנ' וזה שנק' השבת ההוא שבת הגדו"ל. שנתוודע אזי שגם חלק עשו הגדו"ל לנו הוא ולבנינו ובזה יונח לך מה שלא נקבע לזכירת הנס תמיד ביום העשירי רק תמיד ביום השבת. הבן:

עוד טעם לקריאת השבת שבת הגדול. דהנה י"ל הטעם למה צוה הש"י בפסח מצרים להיות מקחו מבעשור. דהנה אמרז"ל גדול מצות שמנחלת לעושי' בעוה"ז ובעוה"ב שנאמר שמור מצותי וחי' עכ"ל. והנה במצות שבת. הנה נצטוינו בעונ"ג. דכתיב וקראת לשבת ענ"ג. ענגהו במאכל ומשתה ובכסות נקי'. הנה הוא תענוגי העוה"ז. והנה שבת הוא ג"כ יומא דאורייתא יומא דנשמתא. מעין עוה"ב יום שבת מנוחה. א"כ יום השבת הוא תענוג עוה"ז ועוה"ב. והנה בכדי להורות משארז"ל גדולה מצוה שמנחלת לעושיה עוה"ז ועוה"ב. הנה במצו' הראשונ' שנצטוו ישראל בצאתם ממצרים. היינו קרבן הפסח צוה הש"י להיות מקחו מבעשור לחדש. דאיקלע אז בשבת שהוא יום תענוג עוה"ז ועוה"ב. להורות דע"י המצות נוחלין עוה"ז ועוה"ב. ע"כ נק' השבת שבת הגדול ע"ש גדול"ה מצו"ה. וע"כ בכל שנה נעשה לזכרון דוקא בשבת ולא ביום עשירי:

כתב הרב הגדול מ' חיד"א זלה"ה בס' כסא דוד בשם הרב מ' חנון נבון. פי' הכתוב ולך י"י החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו דהקושיא מפורסמת מהו החסד. כיון שאינו משלם רק שכר כפי הפעול' (וכבר דברנו בזה במ"א בפירושי' שוני') ואמר הרב הנ"ל. ע"פ משאמרז"ל מצוה גוררת מצוה. היינו שסגולת המצוה הוא כך (מאת המצוה ב"ה וב"ש) שתגרור מצוה אחרת (והוא כענין הבא לטהר שמסייעין אותו) וא"כ לפי"ז פעולת המצוה הנגררת הוא ממילא מצדו ית"ש שמסייע מצד מדת החסד שהוא בסוד מי"ם המוגרים זה אח"ז. ואעפי"כ משלם הקב"ה כאלו היתה גם המצוה האחרת פעולת האדם ממש. וז"ש ולך י"י החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. כאלו הי' הדבר מעשהו ממש בלא גרירה והנה במצרים צוה הקב"ה במצו' ראשונ' שנצטוו כל יחיד הנה צוה ליקח את הפסח בעשור לחדש שאיקלע אז בשב"ת. בכדי להורות להם מצוה גוררת מצוה. להיות שנחו ביום השב"ת גם במצרי' עפ"י משה שבירר את יום השב"ת כמשארז"ל בזכות זה הנה מצוה גוררת מצוה ולקחו בשבת את טלה הפסח. וגררוה"ו וקשרהו בכרעי מטותם. ואעפי"כ יקחו שכרם משלם ועבר י"י לנגוף את מצרים וכו' ופסח י"י וכו' ולא יתן המשחית וכו'. והנח להם הקב"ה בשבת זה ענין הזה. ולך י"י החס"ד כי אתה וכו' ע"כ נק' שם השבת הזה שבת הגדול. היינו שנתוודע להם מדת החס"ד שנק' גדול"ה כדכתיב לך י"י הגדול"ה וכו':

עוד י"ל למה קורין השבת הזה שב"ת הגדול. הוא עפ"י מה שפירשנו בפסוק גדולי' מעש' י"י דרושי' לכל חפציהם והנה ידוע דלאו סיפ' רישי' ואינו מובן. ופירשנו הדבר עפ"י משארז"ל. במשנ' להלכ' הגדול יש לי מעשה ומחשב' אפילו חשב על הדבר לעשותו כלי. נק' כלי לענין טומאה וטהרה. משא"כ קטן יש לו מעשה ואין לו מחשבה. והנה קיי"ל דבישראל מחשב' טובה הקב"ה מצרפה למעש' כמו שדרשו חז"ל ליראי י"י ולחושבי שמו אפילו חשב אדם לעשות מצוה וכו' משא"כ בגוי. והנה מהראוי לתת טעם. וכי משוא פנים יש בדבר ממ"נ אי המחשב' נחשבת כמעש' גם אצל הגוי מהראוי להיות כך (וכבר דברינו מזה טעמים שונים) אבל הוא להיות כשעלה ברצונו ית"ש לברוא את העולם. ישראל עלו במחשב'. בראשי"ת בשביל ישראל שנקראו ראשית. והנה ישראל לא סיגלו עדיין שום מעשה. אעפ"כ הספיקה מחשבתן של ישראל. שעלו במחשב' להיות כמעש'. ע"כ נפסק בהם להלכ' מחשב' טובה שבהן מצורפת למעשה משא"כ באוה"ע. והנה בריאת העולם במ"ב הנה הית' התחלה ליל א'. ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. והנה מחשבתן של ישראל קדמה כשעלה ברצונו כביכול. על כרחך הוא ביום השבת שהי' קודם בריאת הזמן ע"כ נק' זמן צלותא דמנחה דבשבתא עת רצון כי אז עלה ברצונו ית"ש לברוא העולם ע"כ נק' יום השבת יום הדע"ת כמ"ש הכתוב לדעת כי אני י"י מקדישכם (היינו לשון הכנה שאני הכנתי אתכם ביום הזה מבראשית ועליתם במחשבתי) וזשארז"ל מתנה טובה וכו' ושבת שמה לך והודיע"ם שנא' לדעת וכו'. והנה בצאת ישראל ממצרים. כשביקש הקב"ה להם הסגול' הנפלאה שיש בהם יותר מכל העמים אשר מחשבתן במעש' המצות. מצורפת כמעש' הנה צוה הקב"ה במצו' הראשונ' זביחת קרבן פסח. הנה צוה לקיחתו מבעשור (משא"כ בפסח דורות) שהי' אז בשבת להודיע להם. שהמחשב' שמחשבין לעשו' המצו' זביחת הפסח נחשב להם למצוה בפ"ע (משא"כ באוה"ע) והטעם הוא יום השבת. אשר אז ישראל עלו במחשבה. נמצא נתוודע לנו לפרש הפסוק גדולים מעשי י"י (מעשים אשר הם לשם הש"י המה נק' גדולים כי הם) דרושים לכל חפציהם (כי דרוש ידרוש יי לטובה אפילו החפץ והרצון והמחשב' שמחשב האדם לעשו' מעשי המצות לשם י"י ע"כ הם נק' גדולים. כדין הגדול שיש לו מחשב' וע"י מחשבתו בלבד פועל לעשות כלי) וכיון שנתוודע הדבר הזה לישר' בשבת הזה ע"כ נק' לזכרון שבת הגדול שנתבשר שיש להם דין והלכו' הגדול. שעוש' כלי במחשבתו בלבד: