ניסן 5

סיפור יצ"מ בחג הפסח
מאמר ה בו ידובר כמה ענינים ופירושי הפסוקים בברית בין הבתרים וסוד גלות מצרים ושארי הגליות ופירושים על ברייתות בהגדה של פסח ותהי לחוק לישראל לומר בליל יצ"מ והגם שלא יבואו הדברים כסדר קמא קמא דמטי לידן אכתבנה על לוח חוקה וגם יבואר אי"ה כמה טעמים במצות הלילה פסח מצה מרור וד' כוסות ונק' המאמר סיפור יצ"מ:

Blessed is the Holy One, Blessed is the One who gave us Torah. One should ponder on the relevance here of giving the Torah. It appears to me, however, that the letters of the Torah were also in exile in Egypt. And it was on account of the iron furnace that the exiles were able to leave their exile and come to the time of the giving of the Torah. This is what is meant by (Exodus 3:12) "And this shall be the sign (ot)" - meaning the letters (otiot) of the Torah. Now the 27 letters of the Torah are pure, (zach), and each of them consists of all of them. 27 multiplied by 27 is equal to "Pesach, Matzah and Maror." Therefore these are the three things that Rabban Gamliel obligated us to declare on Pesach, in order to show the greatness of using the mouth to express the letters of the Torah which we are commanded to speak.

ויאמר לאברם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך וכו' יש להתבונן ל"ל למימר ידוע תדע הל"ל ויאמר לאבר' גר יהי' זרעך וכו' ויתפרש עפ"י המבואר בכתבי מרן האריז"ל שכל הנשמות שהיו בגלות מצרים הי' מניצוצי קרי של אדה"ר וה"ס דור המבול שהי' משחיתים זרעם וז"ש וירא י"י כי רבה רע"ת האדם בארץ ואח"כ נתקלקלו בדור הפלגה וקלקולו והנה הי' הנשמות קדושות רק שאחיזת החצונים היתה בהם מצד החטא והוצרכו להזדכך ע"י השעבוד עד תום חולאת טומאתן והנה כל הנשמות הי' באים מחו"ג אשר הם מסוד הדע"ת וכו' וגם כל הדור ההוא בחי' הדע"ת רק שנמשכו אל הקליפו' אמנם גלות מצרי"ם כל עניינם לא הי' רק לצרף נשמות ההם ולכן באו באותו הגלות הגדול וכו' עכ"ל פע"ח עיי"ש באריכות. וזה הנאמר לאברהם ידו"ע תד"ע רצ"ל יומשך לך כל הנשמות מן הדעת הקדוש אשר נתאחזו בהם הקליפות ומהיכן ובאיזה אופן יתמשכו אלו הנשמות הלא הקליפות אחוזים בהם ע"כ אמר בטעם כי גר יהי' זרעך וכו' ועבדום וענו אותם ועי"כ תתך זוהמת הטומאה ויבואו אל הקודש ודי בזה:

כי גר יהיה זרעך אמר לשון יחיד יהיה והנה סיים ל' רבים לא להם ועבדום וענו אותם. יעבודו יצא"ו. והנראה עפ"י האמור בכתבי מרן שבחי' ז"א היה בקטנות ובעיבור ולא האיר בו מבחי' המוחין דאימא רק מחיצוניות יסוד דאימא האיר בדעת סוד חו"ג יו"ד שמות אהיה מלא דמלא זך אותיות והנה י"פ זך בגי' ע"ר כל זה הקטנות נתהווה ע"י חטא אדה"ר ר"ע בסוד ויהי ער בכור יהודה רע ולדעתי ז"ס זרעך זך ר"ע וז"ל הפע"ח כבר ידעת כי דעת הז"א הח' והג' נמצא ממילא כי היסוד דבינה הוא כולל ומלביש את ה' בחי' הנ"ל ובהכרח יהיה בלבוש הזה ג"כ מציאות יו"ד ולפי שהבינה הוא סוד אהיה וכו' עכ"ל נמצא לפי"ז מורה כי בדעת דז"א גם בקטנות ניכר מציאות היו"ד בלשון רבים ובבינה מציאת היו"ד באחדות ע"כ התחיל ביחיד וסיים ברבים נ"ל והשם הטוב יכפר:

בארץ לא להם לא אמר סתם בארץ אחר"ת או נכרי' ויתבאר הענין עפ"י מר"ן שכל הנשמות הם מסוד הדעת דקדושה ופרעה אותיות הערף שהי' יונק מסוד העורף נגד אחוריים של הדע"ת העליון וכן מצרים מצד הגרון וכל שפע הדע"ת היו יונקים אותו פרע"ה ומצרי"ם ולכן היו ישראל מסוד הדע"ת משועבדים אלו. וז"ש לאברהם שיהי' גרים באר"ץ ל"א להם היינו דוקא באותו ארץ שהוא ניגוד אליהם. היינו ניגוד הדע"ת ממול עור"ף ודי בזה:

בפסוק הנאמר אצל יצחק ויגדל האיש הלוך וגדל עד כי גדל מאד כאן נרמז סוד סדר הלילה הזה שהקטנות ראשון אינו נכנס עד שנכנ' הגדלות הב' כמבואר בכתבי מר"ן. שיש פחד שלא יתאחזו החיצונים בקטנות א' אבל כיון שנכנס גדלות הב' שוב אין פחד שיתאחזו אז נכנס קטנות הא' והנה הקטנות ב' הוא שם אכדט"ם בגי' ע"ד. יתפרש ברמז הפסוק ויגדל האיש תיכף מתחלת הגדילות ראשון וילך הלוך וגדל ע"ד. ע"ד הוא קטנות ב' כי גדול מאד היינו גדלות ב' אז נרמז גדלות א' היינו כ"י גדל מאד ס"ת יל"ד היינו קטנות א' והוא הנרמז בהטעם כ"י גדול מאוד אז אין פחד מהקטנות והשם הטוב יכפר. והנה י"ל נרמז הדבר בתורה בסיפורי יצחק כ"י ביד חזקה הוציאנו ד' ממצרים. וגם תתבונן נגד ארבעה בנים דברה תורה ד"פ ב"ן בגי' יצחק:

פיסקא בהגדה דסיפורי עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו י"א וכו' ואלו לא הוציא הקב"ה וכו' הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים. יש להתבונן א' התחיל בעבדים ומסיים במשועבדים. שהוא בענין דבר המשועבד לגבות ממנו החוב בלשון חז"ל בכ"מ נכסים משועבדים. ב' אומרו אלו לא הוציא הקב"ה וכו' הרי אנו ובנינו וכו'. משועבדים היינו וכו' קשה מי מחליט לנו הדבר הזה דילמא בהמשך הזמן הי' פרעה בעצמו עושה אותנו לחפשים או הי' איזה סיבה אחרת לביטול העבדות והנה בדבר כזה מתהווה כ"פ בעולם בזמן מן הזמנים משועבדת איזה אומה לחברתה ואח"כ סר עולם מעל שכמם אבל יש לפרש לדעתי הנרצה עפ"י מה דהקשו בת"ז הרי הש"י הבטיח לאברה' להוציאנו וא"כ מהו השבח הגדול הזה. וכי עבד שהבטיחו אדוניו להוציאו לחירות וקיים הבטחתו. אית לי' לשבוחי גרמי' על קיום הבטחתו עייש"ד ומה שיש לי לומר בזה. הנה אמרז"ל ראויים היו ישראל לעשות להם נס בימי עזרא כדרך וכו'. אלא שגרם החטא שנאמ' עד יעבור עמך י"י זו ביאה ראשונה עד יעבו' עם זו קנית זו ביאה שני' (רש"י אלא שגרם החט' ולא הלכו ביד רמה אלא ברשו' כורש והיו אח"כ משועבדי' למלכי פרס וכן אמ' עזר' כי עבדי' אנחנו. ובעבדותינו לא עזבונו אלקינו) הנה תראה הגם שגרם החטא בימי עזרא ולא היו ראוים לגאולה עכ"ז בהכרח הוא שיקיים הקב"ה הבטחתו שהבטי' לפי מלא' לבבל ע' שנ' וכו' רק להיו' שגרם החטא הנה הגם שיצאו ובנו ביהמ"ק עכ"ז נשארו משועב' עדיין הגם שלא היו עבדים עוד בארצות אויביהם וברשותם. והנה בגאולה הראשונ' הלזו הנ' בודאי אם הי' מגי' זמן ההבטח' שהבטי' הש"י לאברהם אז בודאי הי' מוציאם הש"י מתחת יד פרעה ומרשותו כדי לקיים הבטחתו אבל בודאי הלא הי' באפשרי שייטיבו דרכיהם מן אז שיהיו ראויים לגאולה שלימה מבלי שעבוד כי בהשתהות עד אותו הזמן כבר הי' משוקעי' בנון ש"ט ( כי הל' בע' שיצאו כב' היו משוקעי' במ"ט ש"ט כידוע) וא"כ כאשר הי' מגיע הזמן שאמר הקב"ה לאברהם. הגם שבודאי הקב"ה הי' עושה בעבור שמו לקיים הבטחתו והי' מכני' בלב פרע' לשלח'. וכיוצ' וכמו שעש' בגלו' בבל. עכ"ז הג' שלא היו נשארי' עבדי' אבל היו נשארי' עדיין משועבדי' וכמו שהיה בבית שני שהיו משועבדים למלכי פרס:

וזה שיש לפרש בדברי התנא בסיפורו. עבדים היינו וכו' ויוציאנו י"א משם (תיבת מש' מיות' אב' יש לפר' משם) היינו שהיינו עדיין שם ולא יגיע עדיין זמן הקן (רק שהש"י חיש' את הקץ וכו') עכ"ז הוציאנו י"א ביד חזק' ובזרו' נטוי' היינו ע"י פלא גדול השפעת מוחין דגדלו' קודם לקטנות כידוע. וזה מעשה אלקינו כי נורא הוא. ואלו לא הוצי' וכו' ע"י הניסים והנפלאות הללו רק הי' ממתין עד שעת הקץ. והית' הגאול' בטב' ע"י ההבטח' הרי אנו ובנינו ובני בנינו (עכ"פ) משועבדי' היינו וכו' כי אין מקו' לנו להטי' מעשינו שנהי' ראוים לצאת לגמרי מהשעבוד. ביד רמה. כי כבר היינו במ"ט ש"ט ע"כ הגם שבודאי הי' הש"י מקיי' הבטחתו אבל עכ"פ היינו נשארי' משועבדי' כמו שהי' בבי' שני ברוך הפועל ישועו' שהוציאנו בנס ופלא שלא ע"י מעשינו רק ע"י התגלות שפע המוחין בנס גדלו' קוד' לקטנות ע"י גדלות ב' כידו' מכתבי מרן וז"ש אח"כ ואפילו כולנו חכמים וכו' מצוה עלינו לספ' ביצ"מ ולא תספי' לנו הזכיר' והידיע' כי הידיע' הורא' על גדלות ראשון והסיפור הוראה לגדלו' הב' והבן:

וסידר אח"כ מעש"ה בר"א וכו' שהי' מספרים ביצ"מ וכו' עד שבאו תלמידיהם וכו' לפי הנ"ל הסיפור מורה על גדלות ב' והנ' הנס והפלא הי' שקטנות א' אינו נכנס עד שנכנסין כל המדריגות אפי' גדלות ב' וזה שאירע הרמז לחכמים אחרי שהחכמי' הנ"ל נתרבו מאד בסיפור היציאה שהוא הוראה לגדלות הב' אז באו תלמידיהם המורה על הקטנות וכדרך שאבאר לך להלן אי"ה בטעם למ' נתחייבנו בסיפור יצ"מ בדרך שאלה ותשובה:

הנה אמרו רז"ל סיפור יצ"מ מוכרח להיות בדרך שאלה ותשובה אפי' מי שאין לו מי שישאלנו הוא שואל א"ע מה נשתנ' הליל' הז' וכו'. הטע' נרא' לי דהנה לפי המבואר בכתבי מרן האריז"ל ענין הנס בלילה הזה שכל המדריגות האירו כאחד (וכ"ה בכל שנה ושנ') וגם שלא כסד' המדריג' כי בתחל' האירו מוחין דגדלות א' וקטנות ב' וגדלות ב' ואח"כ מוחין דקטנות א' והנה להורות על הנס המופל' הזה הנה הבא לקיים המצוה לספ' ביצ"מ הנה יודע תחל' במוח. וזה נק' גדלות (כענין הגדול שיש לו דעת) והשואל שאינו יודע נק' קטנו' (כמש"ל הקטן שאינו יוד') ואח"כ כשמשיב. הנה נק' גדלות ב' בביאור וגילוי יותר. ממה שיודע תחלה רק במחשבה והשואל שתופס אח"כ ענין הנדבר במחשב' נק' קטנות א' הבן הדבר וז"ש אפי' כולנו חכמים וכו' מצוה עלינו לספר ביצ"מ וכמש"ל:

ותתבונן לפי"ז מ"ש הש"י למען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי וכו' דהנה יש להתבונן למה יהי' בחיוב לספר לבן בנו הלא אביו יספ' לו: אך הוא דהנה בן. ובן הבן. הנה הבן הוא גדול. ובן הבן הוא קטן ממנו. הנה להורות הנס המופלג אשר נעש' בגבהי מרומים גדלו' קודם לקטנות הנה חובה ומצוה עלינו לספר לבן (הגדול קוד' ואח"כ) לבן הבן (שהוא קטן) ופירשתי במקומו שארית הפסו' את אשר התעללתי וכו' ויראתי להרחי' הדבור כאן:

עוד פירשנו בפיסק' עבדי' היינו וכו' ויוציאנו י"י אלקינו וכו' ואלו לא הוציא הקב"ה וכו' הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדי' וכו' הנה מה שיש להתבונן בפיסק' הלזו א' התחיל לומר ויוציאנו י"י אלקינו ואח"כ אמר ואלו לא הוצי' הקב"ה וכו' הנה שינה התנא לכנותו ית"ש בשם הקב"ה. ב' אומרו ואלו לא הוצי' וכו' הרי אנו ובנינו וב"ב וכו' הנה קש' הלא אפשרות אינו מן הנמנעות. ואפשרו' היא שיבא איזה מלך וילחם עם המצריים ויכם וישלח את העבדי' חפשים או העבדים בעצמם ימרדו או פרעה ישים אל לבו וישלחם חפשיי' ואיך החליט לומר ואלו לא הוצי' וכו' ומי יודע זאת. ג' התחיל לומר עבדים היינו וסיים ואלו לא הוציא וכו' משועבדי' היינו וכו' והנרא' לפרש בפטטיי' דאוריית' טבין דהנ' דקדקו הראשוני' דהרי הקב"ה כהן הוא כביכו' כנמצ' בדברי רז"ל הג"ה כהן מורה על האחדות הן המה הג' אותיות שאין להם בן זוג באלפ"א בית"א דאטב"ח והארכתי במ"א ועת לקצר: וכנסת ישראל כביכול נק' ארוסתו כענין הנאמר ואת' תהיו לי ממלכ' כהנים וגוי קדוש ע"ד הרי את מקודש' לי וכעין שאמ' הנבי' וארשתיך לי וכו' והנה ישראל היפה בנשים היו בשבי' במצרים. ושבוי' אסור' לכהן והש"י כביכול מקיים התור' והגם דהש"י יודע שטהור' היא כנ"י. עכ"ז עפ"י משפטי התורה לא מהני דהרי ר' זכרי' אמר המעון הזה לא זזה ידי מתוך ידה ואעפי"כ אסרוה לו עפ"י התור'. ותירצו עפ"י ההלכ' דכהן בעצמו שפד' את השבויי' (ומעיד עלי') מותר לישאנה דחזק' לא שדי איניש זוזי בכדי ממילא בכאן כביכול הש"י בעצמו פדה את ישראל ביד חזק' ובזרוע נטוי' הנה חזקה עפ"י התורה ויודע הש"י שטהורה היא כנ"י הג"ה ביארנו פסוקי התורה אתם ראיתם את אשר עשיתי למצרים (בעצמו ובכבודו) ועתה אם שמוע תשמעו וכו' ואתם תהיו לי ממלכת כהנים (וגם) גוי קדוש מקודשים לי לשמי הבן כי אכ"מ להאריך: ומעתה נבוא לביאור עבדי' היינו וכו' ויוציאנו י"י אלקינו (בעצמו) משם ביד חזקה ובזרו' נטוי' והנה כאלו כביכול התאמץ ונתן ממון הרבה בעדנו והנה אמר ואלו לא הוציא הקב"ה נק' כביכול הקדו"ש היינו כנאמר בכהן אשה זונה וחללה וכו' לא יקחו כי קדו"ש הוא וכו' וכביכול הקב"ה כהן שנק' קדו"ש ואלו לא הוציא הקדו"ש ב"ה (שהוא כהן את אבותינו ממצרים (בעצמו ובכבודו ) רק ע"י איזה טובה מלוב' בטב' הרי אנו ובנינו וב"ב משועבדי' היינו וכו' היינו סמוכים ושייכים אליו והי' נק' שמו עלינו שיש לחשוש שפעל בנו כענין החשש בשבוי' והרי היינו אסורין לכהן ע"כ כביכול הש"י בעצמו גאלנו וכו' והוא עפ"י משפטי התורה חזקה לא שדי וכו' ויודע שכנ"י טהורה היא ופטטייא דאורייתא טבין:

ואפילו כולנו חכמי' וכו' כולנו יודעים את התורה מצוה עלינו וכו' יש להתבונן א' למה אמר יודעים את התור' ולא הספיק לומ' סתם יודעי' דהרי ביצ"מ אנו עסוקי' ולא מן התורה ב' מצוה עלינו ל"ל למימ' תיבת עלינו אבל ידוע דהתורה הוא מזון הנשמות בג"ע בפנימיות. ומעש' המצות הם לבושי הנשמות והלבושים הם מבחוץ ונראים. והנה סיפו' יצ"מ המבוא' בתורה. הנ' הוא תורה וסד"א שיתהוו' מזה רק מזון בפנימיות אבל לא מלבושים מבחוץ לזה אמר אפילו כולנו יודעים את התורה (שהוא מזון) מצוה עלינו (דייקא) לספ' ביצ"מ כי סיפור יצ"מ בלב' שהיא ענין התורה עוד למצו' יחשב ומתהווה מלבוש עלינו מבחוץ וזה שסיים וכל המרב' לספ' ביצ"מ הרי ז"ה משובח תיבת הוא מורה על דבר הנסת' שאינו נראה אבל תיבת זה מור' על דבר הנרא' וז"ש וכל המרבה לספר ביצ"מ הרי זה משובח הנה הוא משובח בדבר הנרא' מלבושי'. הבן. ובזה מצאנו טוב טעם מה שנוהגין ללבוש הקיטול או שאר בגד לבן בסיפור יצ"מ:

עבדים היינו לפרעה במצרים הזכיר פרעה ומצרים. ידוע מה שכתבו המקובלי' שורש פרע' ומצרים בקליפה ועכ"פ נימ' פרעה בגי' ספירה שהי' אחוז בספירו' שבמרכבה הטמאה מצרי' בגי' ש"פ הנה בקדוש' ש"פ מורה על שורש הייחוד הו"י' עם אד"ני היינו י' פעמים א'. ה' פעמים ד' ו' פעמים נ'. ה' פעמים י' בגי' ש"פ. והנה זה לעומת זה בקליפ' הי' כח מצרים. ומזה נוכל להתבונן תוקף הנס שנעשה. וז"ש ויוציאנו י"א מש"ם דייקא ממקום כח עז וקשה בקליפה כזה הוציאנו הש"י ביד חזקה וכו' ולזכרון תוקף הנס שהוציאנו הש"י ממקום קליפות כאלה פרעה ומצרים נצטווינו לאכול פסח מצה ומרור בגי' תשל"ג מספר פרעה מצרים וביטולם ע"י ג' מצות הללו. המשכיל יבין:

במדרש שוחר טוב (אמר הקב"ה) אתם מכרתם את יוסף לעבד חייכם שתאמרו עבדים היינו לפרעה במצרים. והוא לפלא. ונראה לפרש עפ"י משארז"ל בש"ט לא גאל (הקב"ה) את ישראל ולא עשה עמהם אלא בשביל שהיו מזכירין נפלאותיו. אמר דוד א"כ אני מזכיר ותצילנו עד כאן דבריו. וכ"ה בזהר שעל ידי שמזכירין יצ"מ כביכול נותנים עז לאלקים עיין בר"מ פ' בא. ועפי"ז יתפרשו הפסוקים בתורה כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני וכו' לא תירא מהם. זכר תזכר את אשר עשה י"א לפרע' ולכל מצרי' והוא בסגולה להינצל מכל הגוים ולהתגבר עליהם והנה כבר ידוע לך אשר כל היסורין שבכל הגליות הכל יש בהם מעין מכירת יוסף כמבואר כ"ז במג"ע. ועפי"ז יתפרש היטב דברי המדרש הנ"ל אתם מכרתם את יוסף לעבד והנה חובה עליכם שתסבלו יסורי הגליות חייכם שתאמרו עבדים היינו לפרע' במצרים וכו' ותספרו נפלאותיו אשר עשה במצרים ועי"ז תהיו ניצולום מכל הצרות והיסורין ומידי הגוים וכענין הכתוב זכור תזכור את אשר עשה י"א לפרעה:

הא לחמא עניא וכו' מה שיש לדקדק בפסיקת' הזאת א' מהו הנרצה שאנו אומרי' על המצה שהיא הלח' עונ"י שאכלו אבותינו במצרים ב' למה אנו אומרים זה תיכף קודם הסיפור וקודם שעוסקי' באכילת מצה ה"ל למימר זה קודם אכיל' מצה ג' מה קישור יש לומר אח"כ כל דכפין ד' קשה הכפל לשון דכפין דצריך גם וייכול ויפסח ה' ויפסח וכי פס"ח בזה"ז מנין והרי חז"ל חשו הרבה אפילו מלומר בשר זה לפסח וגם דובר שקרים לא יכון ויש לפרש קישור כל הפיסקא בטוב טעם דהנה אנחנו נוהגים לאכול כזית מצ"ה למצוה דאוריי' בתחלת הסעודה כשהוא רעב ואח"כ אנחנו אוכלין כזי"ת מצ"ה אפיקומ"ן בסוף הסעודה על השובע זכ"ר לפס"ח הנאכל על השובע (ולזה יחלקו המצה תיכף ומניחין חציו בקערה למצת מצוה וחציו השנית מטמינים לאוכלו על השובע זכר לפסח) והנה בחרו לאכול מצה דוקא זכר לפסח ולא איזה מין מאכל אחר כי בחרו הדבר הנאכל במצרי' ואז יהי' זכר לפסח מצרים. והנה להורות שאין זה פסח גמור (רק הוא זכר לפסח) אנו מכריזין כל דכפין וכו' כל דצריך וכו' רצ"ל שאין דינו כפסח שאינו נאכל אלא למנויו. והנה מצינו בגמ' שגזרו באיסור חדש שיהא יום הנף כולו אסור כי מהרה יבנה ביהמ"ק ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו בהאיר המזרח וכו' וא"כ יש לנו בזה ג"כ לחוש מהרה יבנה ביהמ"ק ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו אפי' שלא למנוייו דבהקרבת העומר יכול להיות שיבנה ביהמ"ק ויקריבו העומר ועדיין רוב ישראל בארצו' אויביהם דכתיב בונה ירושלים י"י (היינו ביהמ"ק) והדר נדחי ישראל יכנס ויש חשש לאותן שיהיו עדיין בגליות שיאמרו אישתקד מי וכו' משא"כ בקרבן פסח אין חשש זה כי אינו נקרב רק בביהמ"ק ומעתה נבא לבאר לך הפיסקא דהיינו אחר שמחלקין המצ"ה לשנים חלק א' למצת מצו"ה וחלק הב' מטמינים לאוכלו זכר לפסח שיקרב עדיין במצרי' ע"כ בחרו מצה דייקא שהיתה ג"כ נאכלת במצרים ז"ש הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארע' דמצרי' (על כן עושין בזה דייקא זכר לפסח) כל דכפין ייתי וייכול (כזית מצת מצוה) כל דצריך (לא יאמר דכפין כי קאי על הכזית הנאכל בשובע) ייתי ויפסח (היינו אכל כזית אפיקומן זכר לפסח ואינו דינו כפסח לומר שאינו נאכל אלא למנוייו ואין חשש לגזור ולומר מהרה יבנה ביהמ"ק ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו וכו' כדגזרינן ביום הנף כי אין כאן חשש כי) השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל השתא וכו' משא"כ ביום הנף וכמש"ל:

פיסקא מעשה בר"א ור"י וכו' שהיו מספרים ביצ"מ כל אותו הליל' הנה אותו לשון זכר (ע' בתוי"ט פ"ב דברכות) עיין בזהר כי היציאה הי' קודם בבחי' לילה והיא עבדית נוקמין בכח בחי' יו"ם ע"כ נק' בלשון זכר אותו הלילה והיו אותן התנאים מספרים כל הליל' מענין היציאה שהי' בבחי' לילה תחלה עד שבאו תלמידיה' וא"ל רבותינו הגיע זמן ק"ש של שחרית ובאתר דדכורא אשתכח לית שבחא אלא לדכורא ותתבונן מענין ק"ש שמ"ע בהרמת קו"ל ברוך בחשאי. הבן הדבר:

ברוך המקום ב"ה ברוך שנתן תורה וכו' מהראוי להתבונן מה שייכות יש בכאן לנתינת התורה ונראה דהנה אותיות התורה היו ג"כ בגלות מצרים וע"י כור הברזל יצאו האותיו' מן הגליות ובא הזמן לנתינ' התור' וז"ש הש"י למשה וזה לך האות וכו' בהוציאך וכו' תעבוד וכו' וזה לך האות היינו אותיות התורה והנה אותיות התורה המה ז"ך וכל אות כלול מכולם זך פעמים זך בגי' פסח מצה מרור ע"כ מחוייבים לומר בפה אלו הג' דברים כמ"ש ר"ג כל שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא י"ח להורות על הטובה הגדולה אמירה בפה אותיות התורה שנתחייבנו לדבר בם:

פיסקא רשע מה הוא אומר וכו' ואף אתה הקהה את שיניו וכו' לי ולא לו אלו הי' שם לא הי' נגאל. יש להתבונן מהו הלשון הקהה את שיניו. ב' אומרו אלו הי' שם לא הי' נגאל. הנה לא אבותינו בלבד גאל הקדוש ברוך היא אלא אף אותנו גאל עמהם כי כולנו היינו כלולין שם באבותינו שהי' הדור דעה שרשי כל הנשמות ס' רבוא שרשים נמצא הרשע הזה כיון שישנו עמנו בדתינו. הנה היה שם והנה נגאל. אכן תתבונן כתיב שיני רשעים שברת וכתיב ברוך י"י שלא נתננו טרף לשיניהם הנה תראה שהפסוקים מגזומים ברוב על שיני רשעים דייקא ולמה השיניים דוקא אבל תתבונן אות השין הוא אתווא דקשוט וכמו שמבואר בזהר באותיות שק"ר השי"ן אתווא דקשוט והוא החיות של שקר ניצוץ המחי' כן הוא באותיו' רש"ע הנה הוא ר"ע אבל על כרחך כיון שיש לו עדיין מציאות ע"כ יש בתוכו איזה ניצוץ קדוש שמחייהו הנה הוא אות השי"ן וכל החיות וכח שלו הוא מאו' השי"ן וכיון שמוציאין ממנו הנה"ק נשאר ר"ע ואין לו מציאו' והולך לחרפות וזהו יגמר נא רשעי' וזהו ג"כ אוי לרשע ר"ע אוי לרשע כשנעש' רק ר"ע אזי אז בודאי וגמול ידיו יעשה לו וז"ש שיני רשעים שברת היינו השינין של רשעי' וכן ברוך י"י שלא נתננו טרף לשיניהם לשינין שלהם שכ"ז שהשינין בתוכ' יכולים לפעול ברשעות והנה כתיב והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבוד' הזאת לכם ודרשו חז"ל בשור' טובה נתבשרו ישראל שיהי' להם בנים וב"ב עכ"ל והנה קשה ומאי ס"ד שלא יהי' ח"ו להם בנים לדורות עולם הלא ישראל יכונו לעד לעולם ופירשנו בו דהוקשה להם אומרו והי' לשון שמחה ולשמחה מה זו עושה הלא מה העבודה וכו' היא שאלת הבן רשע. ודברנו בזה שהי' עפ"י דברי חז"ל לא תהוי בעבור' אחסנת' אפי' מברא בישא לברא טבא דילמא יפוק מיני' זרעא מעליא והנה בכאן קשה הקושיא שהקשינו לעיל בפיסקא שמשיבים לרשע אלו הי' שם לא הי' נגאל והנה ישנו עמנו. והנה נגאל אלא ע"כ יש בתוכו איזה ניצוץ קדוש ועי"ז יפוק מיני' זרעא מעליא וע"כ אמר' תורה והי"ה כי ישאלך בנך וכו' מה העבודה וכו' רצ"ל שמחה יהיה לך אפי' מן שאלת הבן רשע אשר ישאלך מה העבודה וכו' דכיון שישנו בקרבינו והנה נגאל ע"כ שיש בתוכו נה"ק ויפוק מיני' זרע' מעליא והנה נתבשרו ישראל מזה בשורה טובה שיהי' להם בנים ובני בנים היינו אם ח"ו יהיה איזה בן שאינו הגון ע"כ יפוק מיני' זרעא מעליא דאי לא תימא הכי מאי בעי גבן ולמה נגאל וז"ש הבריי' בתשובת הבן רשע ואף אתה הקהה את שיניו שכל כחו וחיותו הוא מן השי"ן נה"ק שבו ולפי שהוציא א"ע מן הכלל תראה להוצי' ממנו השין וישאר רק ר"ע ויתבטל ממציאותו (או הקה' את שיניו היינו שתעשה לו קהיון שינים ותודיע לו שכל חיותו מן הנה"ק) ואמור לו אלו הי' שם בדרך ר"ע בלא הנה"ק הוא החיות של השי"ן לא היה נגאל ומה שנגאל הוא בעבור הנה"ק של השי"ן אשר בתוכו והבן:

פיסקא ושאינו יודע לשאול את פתח לו שנאמר והגד' לבנך וכו' בעבור זה עשה י"י לי בצאתי וכו' והנה לכאורה יקשה הלא זה הוא בעצמו תשוב' להב"ן רשע עשה י"י לי ולא לו והנ' ראיתי בס' עי"ר דו"ד פירש את פתח לו אתה תפתח ותדבר עמו זה הפסוק בעבור זה עשה י"י ל"י וכו' והוא יענה אחריך כל מל' ומלה א"כ גם הוא יאמר בעבור זה עשה יי ל"י ואין כאן בית מיחוש ונ"ל דבזה יונח לנו תיבת לאמר והגדת לבנך ביום ההו' לאמר. רצ"ל שיאמר אחריך מלה במלה כנ"ל והנה לכאור' יקשה לפי"ז מה בצע אם נאמר עם התינוק שאינו יודע לשאול הפסוק הזה מלה במלה. אבל לדעתי ג"ז שייך לזכרון חסדי הש"י אשר פעל ועשה עמנו דהנה כתיב ויאנחו ב"י מן העבוד' ויזעקו לא נאמ' מה אמרו בזעקת' (וכענין שדקדקו רז"ל אצל מרדכי ויצעק צעקה גדולה וכו' מה אמר עיי"ש במס' מגלה) אבל זעק"ה הוא בלב שלא היו יכולין להוציא מבוקשיהם במו פיהם מחמת שהיתה השכינה כביכול אם הבנים (מלכות פה ותורה שבע"פ קרינן לה) בבחי' נאלמתי דומי' ולא היו יכולין להוציא מבוקשיהם בפיהם הג"ה עמ"ש בפסוק דברו על לב ירושלים ובמדרש בשלח דבר אל ב"י ויסעו יסיעו דבר מלבן עיי"ש ויונעם לך מדבש ונופת צופים: וישמע אלהים את נאקתם היינו שבירת הלב וירא אלקים את ב"י וידע אלקי' שרוצים להוציא בפיהם ולבקש מלפניו ית"ש אבל מתוקף הגלות אינם יכולי' וצירף הקב"ה זעקת ואנחת הלב כאלו התפללו בפה וזה הוא הנרצה לזכרון החסד הגדול הזה הנה כן נצטוינו לעשות לזכרון הבן שאינו יודע לשאול הנה רואה שינויים וקשה לו הדבר בלב אבל עדיין אין לו התבוננות לחתוך שאלתו בפיו ובשפתיו הנה נצטוינו להוצי' מחשבתו ולצרפו באותיו' ולומר עמו בעבור זה (רצ"ל בעבור מעשה כזאת שגם אנחנו לא היינו יודעים לשאול רק הי' לנו הדבר בלב) עשה י"י לי בצאתי ממצרים (צירף הש"י מחשבתינו כאלו היה דיבור מעשיי בפה וקיבל הש"י תפלתינו) הבן:

לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור וכו' הו"א הלילה הזה שהלילה נק' בלשון דכורא ז"ה ע"כ יש בה הלל שלם וז"ש בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור בגי' אם הבנים שמחה הללויה (בהלל שלם) הבן:

פיסקא ר"ג אומר כל שלא אמר ג' דברי' אלו בפסח לא יצא י"ח ואלו הן פסח מצה ומרור הרב הגדול חיד"א זלה"ה פי' פסח לשון דילוג שדילג את הקץ והוא מן ב' טעמים. טעם א' לפי שהשכינה היתה עמהם וכביכול וכו' ולזה מורה מצ"ה שהשכינ' נקראת מצ"ה (והיא בגי' קל"ה דעתן קלות וכשמתחבר עמה הו' נעשה מצוה) טעם ב' קושי השעבוד השלים וזה מורה מרור וימררו וכו' קושי השעבוד עכ"ד ולדעתי זהו שי"ל לא יצא ידי חובתו היינו ידי חובת השעבוד במצרים והוא בחיוב בתורה לומר דכתיב כי בחפזון יצאת מאמ"צ למען תזכור וכו' וזכיר"ה בפ"ה הרי שצריך לזכור בפה ענין החפזון ומה טעמו והנה החפזון עם הטעמים נרמז בפסח מצה מרור כנ"ל וז"ש ר"ג כל שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא י"ח והבן: הג"ה עמש"ל בדרוש בענין הכריכה דיש פלוגתא בין הרמב"ם להראב"ד לדעת הרמב"ם א"צ לכרוך ביחד רק המצה ומרור הן המה המורי' על הטעמי' של הדילוג. והדילוג בעצמו הנה שמו מורה עליו פסיח"ה ודילוג. ולשיטת הראב"ד הלא מצה ומרור המה מורים על טעמים לפסיח"ה צריך לכורכם ביחד פסח מצה ומרור:

ואענה חלקי בדברי ר"ג. רג"א כל שלא אמר ג' דברי' אלו בפסח לא יצא י"ח הנה התמי' מימי קדם למה לא יצא י"ח אם לא אמרן בפה והיכא רמיזא ונראה לפרש דהנה קיי"ל בכ"מ אין קטיגור נעשה סניגור ע"כ אין משמשין בבגדי זהב בבית קה"ק ואין תוקעין בשופר של עגל והנה בכאן דרשו חז"ל משכו וקחו לכם צאן. משכו ידיכם מע"ז שהיו משוקעי' גם הם בע"ז של מצרים. וקחו לכם למצוה צאן לעבוד' הש"י ותהי זאת כפרתכ'. וראיתי את הדם ופסחתי וכו' והנה קשה הלא הצאן הי' ע"ז של מצרים והם עבדו את הצאן. וא"כ איך תהי' זאת למצוה ולכפרה והלא אין קטיגור נ"ס. ונראה לתרץ עפ"י מ"ש בגמ' ותהא אשה מתגרשת בכסף (דמקשינין יציאה להוי') ומשני סברא אין סניגור נעש' קטיגור. ומקשינן א"כ שטר נמי. ומתרץ מילי דהאי שטרא לחוד ומילי וכו' א"כ בזה יש לתרץ גם בכאן דאמרה תורה ואמרת' זבח פסח הוא לי"י וכו' ובאמיר' תליא מילת' הנה מילין דהאי לחוד ומילין וכו' הנה לפי"ז זהו הדבר המבואר בתור'. והנה בא ר"ג וחידש לנו כי לא בפסח בלבד הדברים אמורים רק גם במצה ומרור צריכי' לאמרם בפ"ה מטעם הנ"ל דהנה כתיב במצה ויאפו את הבצק וכו' עגות מצו' וכו' כי גורשו ממצרי' ולא יכלו להתמהמ' וכו' הנה מה שלא יכלו להתמהמ' ידוע הוא על שהיו משוקעי' כבר במ"ט ש"ט. הנה זכר המצה הנה הוא ג"כ כמזכיר עון הגם שהוא כעת למצוה ולכפרה אין קטיגור נ"ס. אבל הוא ג"כ לזכות וגם צד"ה לא עשו להם זה הוא מה שזוכר הש"י לישראל כה אמר י"י זכרתי לך חסד נעוריך וכו' לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. נמצא בדברי בפה הטעם מילי מילי קתני ולא מיקרי קטיגור נ"ס כי מילי דהאי לחוד וכו' וכן במרו"ר וימררו את חייה' בחומר ובלבני'. ידוע מכתבי מרן האריז"ל שהיו נשמות גדולות מן דור הפלגה שהמרו אמרי אל והכעיסוהו בחומר ובלבנים ע"כ זאת היתה לאבותינו במצרים לתקן עונם בשעבוד חומר ולבני' שממררין חיי האדם אבל אלו שהמרו בדור הפלג' לא היו אז אבותינו. והיו נקראים אבותינו כשנתנטעו הנשמות בזרעו של יעקב והמה תקנו כל הנשמות הללו. ולפי"ז תבין דגם על מרור יקשה דהנה הוא רומז על שעבוד חומר ולבנים שממררין וכו' הנה הוא כמזכיר עון של חומר ולבנים של דור הפלג' ואין קטיגור נ"ס אבל התירוץ הוא אנו עושין זכר לאבותינו ודור הפלג' לא היו אבותינו. ואבותינו במצרי' המה השתדלו בעבודתם לתקן וא"כ גם בזה מילי מילי קתני וז"ש ר"ג כל שלא אמר ג' דברי' אלו בפסח לא יצא ידי חובת"ו דהן המה כולם מזכירים חוב"ה ואין קטיגור נ"ס. אבל כיון שאומרן בפה טעם עשייתן הנה מילין דחוב"ה לחוד ומילין דזכות לחוד ולא שייך בזה אין קטיגור נ"ס ויצא האד' מידי חוב"ה ויעמדו לו המצות לזכות ולמליצי יושר. אמן:

נ"ל לפרש ליל שמורים הוא לי"י להוציאם מאמ"צ וכו' שמורים לכל ב"י לדורותם היינו לימות המשי"ח כי משיח בא בהיס"ח הדע"ת כמשארז"ל ואמר הקדוש מהר"פ מקאריץ זצוק"ל שע"כ אמר חזקי' שהי' משי"ח הוא יהי' ישן על מטתו והקב"ה עשה נקמה בשונאיו כי בשינה ניסח הדע"ת ומתגל' בחי' משי"ח והנה בלילה הז"ה ניסח הדע"ת מן משיח כי מספרים ביצ"מ וניסח הדע"ת מן הגאולה האחרונ' ונתגלה בחי' משי"ח וזהו ליל שמורי' וכו' להוציא' מאמ"צ (ע"כ) הוא הלילה הז"ה לי"י שמורי' לכל ב"י לדורותם. וקצרתי:

הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרי'. כתב הרב הגדול החיד"א זלה"ה ר"ת אלו התיבו' הם קי"ז כמנין השנים שהיו אבותינו בשעבוד מצרי' (לדעת הרוקח זלה"ה) דהיינו מפטירת לוי (שהאריך ימים על כל השבטי' וכ"ז שאחד מן השבטים היו קיים לא נשתעבדו) עד שיצאו עכ"ד נ"ל קי"ז בגי' מלא"ך הו"י הוא שנאמר וישלח מלא"ך ויוציאנו ממצרים. ונ"ל ס"ת התיבות הנ"ל הם בגי' אנ"י אנ"י ולא מלאך וכן ס"א פעמים יצ"מ בתורה מנין אנ"י כידוע הבן הדבר:

וכתב עוד הרב הגדול פי' הא לחמא עניא די אכלו וכו' דהנה יש פלוגתא בין הפוסקים אם יוצאין במצה משומר"ת משע' לישה או דוקא בשע' קצירה. והנה מסתייע' מילתייהו דאינך דסברי משעת לישה. ממצה שאכלו ישראל במצרים דע"כ לא הי' להם שימור משעת קצירה דלא הוי קא מסיק אדעתייהו. ולפי"ז ניתקנת הפיסקא (לדעת הנך פוסקים דס"ל משעת לישה סגי) ואומרים עלי' הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים עכ"ד עיי"ש. ולדעתי אין כאן סייעתא ממצרי' דשאני מצרים שאין גשמים יורדים וא"צ שימור משעת קצירה וי"ל דהוה שימור מעלי' דתיכף כשקוצרין אותה מכניסין לבתיהן וא"צ לייבש התבואה כיון שהיא יבישה מאוד כי אין גשמים ע"כ אין מיחוש אפי' לבטלן נ"ל. והנה לפי"ז י"ל בהיפך הא לחמא עניא דיאכלו. אומרים על מצה משומרת משעת קצירה ואומרים הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים שגם שם שימור מעליא משעת קצירה הגם דלא מסקי אדעתייהו. וכמ"ש:

נהגו בתפוצת ישראל לעשות נר מיוחד. לסדר ליל פסח וקורין אותו נר מה נשתנ' (בל"א מה נשתנ' ליכט) וטעמ' בעי כי לא דבר ריק הוא מנהג ישראל תורה היא. והנראה לומר עפ"י מ"ש הרב המקובל הגדול בעל ברכ"ע. על שאלת הבן. ששואל בלשון מה נשתנ' הליל' הזה וכו' כי בכל הלילו' בכל השנה הנה לילה היא בבחי' נוק' שם ב"ן והיום חיבור הדכורא מ"ה חיבור מ"ה ב"ן נק' זמ"ן במספרו. והנה הליל' הזה נאמר בתור' מספרו מ"ה ב"ן. כי הלילה הזה נשתנה מכל הלילות. שמתחבר מ"ה עם ב"ן וע"כ הב"ן שואל מ"ה נשתנה הלילה הזה עכ"ד עיי"ש ע"כ אמרו שהלילה הזה. היא לילה כיום יאיר. ומעתה תבין מנהג ישראל. מכינים נר וקורין אותו נר מה נשתנה:

ונצעק אל י"י וישמע קולינו. וישלח מלאך וכו'. והנה כבר דרשו ועברתי באמ"צ וכו' אני י"י. אני ולא מלאך (עמש"ל בסי' ב') והנראה לפרש עפ"י משארז"ל בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים כי ר"ה הוא יום הזכרון. ועל המדינות בו יאמר ובריות בו יפקדו וכו'. והנה בר"ה קודם היציאה כבר נכתב באחתמא דמלכא שיצאו ישראל לחירו' בשנה הזאת בחדש האביב. והנה עיקר הענין הנעשה בר"ה הוא ע"י קו"ל שופ"ר. אשר נתן הש"י עצה לישראל להציל' מיד המקטריגים והמלאכים הנעשים מן קו"ל השופ"ר הם המשתיקים וממתיקים את המדיינים והמקטריגים והנה לבעבור זה. יום תרועה יהיה לכם בגימ' תתנ"ז מנין הד' שמות היוצאים מן תיבת מלא"ך של ויסע (מלאך וכו' ) ויב"א וי"ט והם מה"ש. לל"ה אכ"א כה"ת. (עיין בס' ברכ"ע). הוא סוד המלאכי' היוצאי' מן קול השופר ומערבבים ומבטלי' את הקטגורים. ובפרט המקטרג הגדול שר של אדום והנה בראש השנה קודם היציאה בודאי צדיקי הדור שהיו מקיימין התורה עד שלא ניתנה הי' תוקעין ומריעין בשופר. ובטלה עבודה מאבותינו ע"י המלא"ך. היינו ד' שמות הנ"ל אשר הם מספר. יום תרועה יהיה לכם. וזה ששלחו לאדום. ואמרו וישלח מלאך וכו' דהנה השר שלו המקטרג הגדול משתתק ומתערבב. מן המלאך ההוא היוצא מן קו"ל ההוא אל השופר. וזהו וישמע קולנו. וישלח מלאך וכו':

עוד בפיסקא. הא לחמא עניא וכו' כל דכפין ייתי וייכול וכו' נתבאר הדבר בענין ורמז נאה במאמר טיול בפרד"ס בדרוש א' בדרך הרמז עפ"י משארז"ל. מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה עיי"ש. שהוא רמז למעשה הצדקה ובפרט בחג הזה אשר מדת החסד מתעורר וזה רמיזת רז"ל מה דרכו של עני הוא מסיק (ומכין הכל) ואשתו אופה (גומרת הפעולה) אף כאן הוא מסיק ואשתו אופה. דהנה הנותן צדקה הוא בבחי' דכורא. והמקבל הצדקה. הוא בבחי' נוק' ואחז"ל בפסוק שם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז. עשיתי כי יותר ממה שבעה"ב עושה עם העני. העני עושה עם בעה"ב כי הוא גומר הפעולה וזה שהתקינו הא לחמא עניא וכו'. מה דרכו של עני הוא מסיק וכו' ע"כ. כל דכפין ייתי וייכול וכו'. והוא צדקה. וגדולה צדקה שמקרבת את הגאולה וע"כ אומרים (הנה ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה ע"כ) השתא הכא לשנה הבאה וכו'. כי מובטחים אנחנו להיות בני חורין ע"י מעשה הצדקה תרצה להבין היטיב עמ"ש במאמר הנ"ל:

אלו עשר מכות שהביא וכו' ואלו הן דם בכתבי מרן. מכה זו יצאה ממלכו"ת (דמלכות שמים) ומכה בגלגלת דמלכות הרשעה עיי"ש. אמרז"ל במדרשיהם ממכת ד"ם העשירו ישראל. נ"ל דכיון שיצא' המכה מבחי' המלכו' של השכינה והעושר במלכו"ת. כענין השלחן בצפון הרוצה להעשיר יצפין ונתנו עליו זר זהב סביב רמז לכתר מלכות. דמלכותא לא מעני כמשארז"ל. ובמדרש רבה ז"ל והדג"ה אשר ביאור מתה א"ר אבין הלוי ברבי. ממכת דם העשירו ישראל וכו'. עיי"ש הנה רבים וכן שלמים. נלאו למצוא הפתח מאי שייכות הך דרשא להפסוק. והדגה וכו' (ועיין בפירוש ידי משה כתב ששייך הפסו' לסיום המדר' שלמעל'. והוא קרוב לפשוטו אבל אעפי"כ נרא' אשר ר' אבין סמך דרשתו על הפסוק הזה. ועיין בדברי הרב הגאון החיד"א בס' פני דוד) ונ"ל דהמדרש דייק למה הוצרך לומר. תיבות אשר ביאור. הל"ל והדגה מתה. ומדקאמר אשר ביאר ע"כ בא לשלל איזה דגים אחרים שאינם ביאר ומה הם. ע"כ לדייק הנך דגים אשר אינם ביאר רק על הארץ. והם דכתי' בהו וידג"ו לרוב בקרב הארץ. הנך לא מתו והנה קשה מהיכי תיתי לומר שמתו. דאיצטריך קרא לדייק. שאותן הדגים שעל הארץ לא מתו לזה קאמ' ר' אבין. דמשמיענו אשר חיו הדגים הללו אשר על הארץ מן המכה ההוא. כי העני חשוב כמת והם העשירו. וכענין שנאמר ביהושע וכלב חיו מן האנשי' ההם שהעשירו שנטלו חלק המרגלי' נ"ל:

ע"ש במדרש א"ר יוסי בר' אבין כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט על מימי מצרים כלל. על נהרותם על וכו'. פרט. ועל כל מקוה מימיהם כלל אחר. מה אתה מרבה כל הדומה להן עכ"ל. למה ניתנה המכה הזה במדת כלל ופרט וכלל הוא מפתח למדת ר"ב חס"ד בי"ג מדות של רחמים. ומדת ר"ב חס"ד הוא שמתחסד הש"י יותר ממה שהוא במחשבת האדם המצטרך לישוע' הנה במכה הראשונ' לא די שהי' לישראל נקמה בשונאיהם. אלא אף זו שהעשירו ישראל:

ע"ש במדרש מפני מה הביא הקב"ה עליהן מכת ד"ם וכו' לפי שלא היו מניחין בנות ישראל לטבול מטומאתן כדי שלא יהיו פרין ורבין לפיכך לקו המים בדם עכ"ל. עיין ברמב"ם הטבילה רומזת לטבילה במימי הדע"ת והנה לא היו מניחין לבנות ישראל לטבול במים הרומזים לדע"ת ע"כ במכה הלזו הכתה הגלגלת דמלכות הרשע' ובגלגלת הוא מקור הדע"ת:

צפרדע בכתבי מרן. מכה זו יצאה מיסו"ד דמלכות ומכה בצפרדע שהוא סוד דע"ת דנק' דקליפ' בתרין מוחין שלה הנקראים תרין צפרין עכ"ל:

במדרש הנה אנכי נגף את כל גבולך בצפרדעי"ם. ריב"ל אמר כל מכה ומכה שהיתה באה על המצריים במצרים. הי' הדבר ממשמש ובא עמהם כמ"ש הנ"ה אנכי נגף הנ"ה זה הדבר. כמד"א הנ"ה יד י"י הוי' (הנה היתה להם קבלה גזירה שוה). להורות שתיב' הנ"ה נמסר במכת צפרדע עכ"ז הגזירה הזאת היתה שוה בכל המכות. ע"כ אמר הדורש. כל מכ"ה ומכ"ה וכו'. אבל מהראוי להתבונן כיון שהדבר הי' נהוג בכל המכות למה נמסרה הגזיר' שוה במכה זו דוקא. וכבר ידעת שלא במקרה הוא שום לימוד בתוה"ק. אבל הוא לדעתי כיון שהמכה הזאת יצאה ממדת יסו"ד דמלכות שמים אשר שם הוא מקום הפרי' ורבי'. להרבות נשמות ישראל בעולם. הנה לשם נרמז כליון נפשות שונאי ישראל והוא הדבר אשר הי' מכלה אותם. הבן:

שם את גבולך בצפרדעים רז"ל אמרו. המכות שהביא הקב"ה על המצריים גרם להם שיעשו שלו"ם ביניהם. כיצד הי' מחלוק' בין בני כוש ובין בני מצרים. מצרי' אומרי' עד כאן תחומינו והכושים וכו' כיון שבאו הצפרדעים עשו שלו"ם ביניה' וכו' שנאמ' הנה אנכי נגף את גבולך. גבולך. ולא של אחרים עכ"ל להבין למה נרשם הענין הזה במכה זו דוקא. אבל הוא להיו' המכה הזא' יצתה ממדת יסו"ד הנק' שלו"ם (כמשארז"ל משים שלו"ם בבית וכו'. וכן בנוק') ע"כ בפרטות המכה הזאת גרמה שלום. מזה נתוודע מאיזה מקום יצאה המכה להכות לשונאיה' של ישראל:

ע"ש במדרש מכת הצפרדעים היתה עולה ונוטלת בית הסתרים שלהם ומסרסן. תנא' וצפרדע ותשחית"ם במד"א כי משחת"ם בהם מום בם וכו' ע"כ. הוא ג"כ להתוודע ולהגלות מאיזה מקום יצאה המכה. ממדת יסוד. מקום התולדה כביכול. ע"כ באה המכה והשחיתה כלי התולדה של שונאי ישראל:

ע"ש למה הביא עליהם צפרדעי"ם מפני שהיו משעבדין בישראל ואומרי' להן הביאו לנו שקצים ורמשים לפיכך הבי' עליהן צפרדעי"ם. ע"כ. עיין בדברי חז"ל. במלך פרס ששיגר לר' עקיבא שפחות. כדרכם. והיו מתנפלות עליו וח"ו לא רצה ליגע בהם. ושאל אותו המלך אח"כ מפני מה לא עשית כדרך כל הארץ. וכי לאו בני אדם הן. א"ל מה אעשה שעלתה ריחן לפני כריח שקצים ורמשי'. עיי"ש. והענין הוא כי מהמאכל שהאדם אוכל. עולים האידים אל המוחין ומתהווה על ידי זה כח התולדה המתעורר מן המוח. ע"כ אין וכו' אלא לדע"ת. נמצא ענין התולדה הוא כפי דקות המאכלים וכפי גסותם וגשמיותן וזוהמתן. ע"כ תמצא ישראל שאינם אוכלים בהמות ועופות וחיות טמאות ושקצים ורמשי' כי יסוד תולדותם מבטן הוא בשכל דק וצלול יותר מכל האומות וכל האומות מודים בזה. ובזה תתבונן. כיון שהיו מצווים לישראל להביא להם שקצים ורמשים. אשר האוכלם עולה האיד העב והמזוהם אל המוחין ועי"ז מולידים תולדות מזוהמים ורעים ואכזרים. ע"כ יצאה המכה מן יסו"ד (דמלכות דקדושה) אשר שם כביכול מקום התולדה לנשמות ישראל והכתה המכה לדע"ת דנוק' דקליפה במוחין שבה וע"כ היתה המכה צפרד"ע. צפו"ר שיש בו דע"ה הבן:

ע"ש ותעל הצפרדע (לשון יחיד) ר"ע אומר צפרדע אחת היתה והיא השריצה וכו' ע"כ. להיות המכה היוצאה ממדת יסוד מקום התולדה ע"כ להורות זה יצאה צפרדע והולידה והשריצה. הבן:

שם א"ל ראב"ע וכו' צפרד"ע אחת היתה ושרקה להם ובאו. ע"כ ר' אב"ע סובר אחר המוכה אזלינן. דכיון שהמכה הכתה להמוחין והדעת שבראש הקליפה. ע"כ עשתה הצפרד' פעולה בראש שרקה להם באו. הבן:

בפסוק ויאמר משה לפרעה. התפא"ר עלי למתי אעת' לך וכו' תירגם אונקלס שאל לך גבור' והב לך זמן לאימתי וכו' עקבותיו לא נודעו. האיך יתפרש זה בכתוב והנראה דהנה יש להתבונן למה דוקא בזאת המכה אמר משה שיגביל לו זמן הסרת המכה והוא יתפלל תיכף בלי הגבלת זמן. והנראה דהנה מכה זו יצאה מן יסו"ד (דמלכות) אשר הוא ענף התפארת ויש במדה זו ג"כ סוד ההכרע' כמו במדת ת"ת. ההכרע' בין חסד לגבורה. הגה ע"כ שירת הצפרדע באנו באש (גבורה) ובמים (חסד):

והנה מדת הגבור' הוא צמצום וגבול. והחסד הוא מתפשט בלי גבול והנה משה אמר אשר הוא יתפלל תיכף הנוגע אליו יעשה מבלי גבול רק תיכף. מורה על צד החסד שבאותה המדה זה יקח לעצמו ולישרא'. ומה שנוגע לפרעה יהי' בחי' זמן וגבול צמצום והוא בחי' דין וגבורה הג"ה והי' בזה כענין נגוף ורפוא נגוף למצרים ורפוא לישראל: וז"ש התפא"ר עלי גזור שאעשה כמדת הת"ת בגבול. ובלי גבול. למתי אעתיר לך. הנה אני אעתיר תיכף מבלי גבול הזמן. רק יהי' בגבול אימתי תגיע לך הרווחה וזה שתירגם המתרגם שאל לך גבור"ה (לך דייקא ) הב לך זמן. כשתתבונן בזה תבין ג"כ משארז"ל במדרשיהם שע"י המכ' הזאת נתבר' מה הוא הגבול של הארצות מצרים וכוש. כענין שכתיב הנני נוגף את כל גבול"ך דייקא וכמו שהבאתי לעיל: