תמוז-אב 4

מאמר בתולה במחול
בו ידובר מענין ט"ו באב שהוא יו"ט לישראל ובו בנות ישראל יוצאות וכו' ונק' המאמר בתולה במחול:
אמרז"ל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיוה"כ שבהן בנות ישראל יוצאות וכו' טרם בואי לומר מענין ט"ו באב. לא אכחיד אמרי קדוש קדוש ישראל אדו"מ הרב הקדוש מוה' אברהם יהושע העשי"ל מ"כ במעזיבוז זצוק"ל אמר ברמז דברי רז"ל הנ"ל לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב. דהנה אמרז"ל עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים וכו'. ענין המחול הוא ההולך במחול הולך סביב סביב בהיקף ואין שם מעלה ומטה ראש וסוף כן לא יהיה לצדיקים לעתיד קנאה ושנאה לו' זה גבוה ולמעלה מזה וכענין המזלות שכ"א עולה למעלה דרך אחוריו פניו נגד אחורי חבירו שלמטה ממנו ונדמה לכ"א שהיא עולה ראשונה נ"ל והוא הוא יו"ט לישראל כשאין ביניהם קנאה ושנאה ותחרו' וזהו הרמז לא היו י"ט לישראל כט"ו באב רמז כי אות הט"ו באלף בי"ת היא ס' שהוא עגול סביב סביב ואין בו ראש וסוף והוא בחי' המחול והוא היו"ט הגדול לישראל הנה כך שמעתי סתם ורשמתי למזכרת:

ענין היום טוב ההוא. הנה לכל הטעמים שנאמרו בגמ' יקש' לנו למה דייקא אז יוצאת בנות ישראל לחול בכרמים ואומרת בחו"ר שא עיני"ך וכו' תנא מי שאין לו אשה יפנה לשם ויקשה לנו למה תקנו ביום הלזה להתעסק ולהשתדל בחיתונים ולא במועדים ורגלים המבוארים בתורה לשמחה: הגה בשלמא יוה"כ י"ל שהוא יום שניתנו בו לוחות האחרונות. והנה הלוחות הם קידושין מהקב"ה לכנ"י וכמשארז"ל ששיבר משה את הלוחות הראשונות בכדי שלא יהיו נידונין כארוסה רק כפנוי' והסכים הקב"ה וא"ל יישר כחך ששברת:

ועפי"ז אמרתי שהוא אשר רמז לו הש"י בשעת הזעם ועתה הניחה ל"י ויחר אפי בהם ואכלם א"א לומר אשר דבר אלקינו יהי' ח"ו לבטלה אבל הוא אלקים אמת ודבריו אמת. דהנה כבר כתבנו בספרינו אגר"א דכל"ה בפ' ויקחו ל"י תרומה מאת כל אי"ש אש"ר ידבנו וכו' נדרש ע"ז במדרש. נבחר שם מעושר רב וכו' ע"ש מש"ש. וכאן לקצר באתי רק הצורך לענינינו והוא עפ"י מ"ש מרן האריז"ל ע"י הקידושין נותן החתן אל הכלה אור מקיף וע"י הנישואין בייחוד וחיבור נותן לה אור פנימי והנה בשם ישרא"ל נרמזים גם שניהם דהנה אותיות הקצוות שהם מקיפים לשארי האותיות הם אותיות ל"י הם הנהוגי' לומר בקידושין עפ"י הדין. ידים מוכיחות לומר הרי את מקודשת ל"י (עיין במג"ע אותיות ל"י מרמזין לייחוד קוב"ה וכנ"י אות ל' גבוה. מכל האותיות מרמז על גבוה מעל גבוה שומר ישראל ואות י' קטנה מכל האותיות מרמזת על כנ"י כי אתם המעט וכו') והנה אותיות ל"י המה מקיפים בתיבת ישראל רמז רמז לאור מקיף הניתן מן החת"ן להכל"ה ע"י הקידושין ואותיות אשר באמצע תיבת ישראל רמז אל החיבור בשעת נישואין יחודא שלים דכר ונוק' כביכול הנה כן יסד המלך באדם רמ"ח איברין דדכורא ורנ"ב איברין דנוקבא בהוספת המפת"ח שאמר ר"ע בבכורות הם רנ"ג איברין ע"כ אם המלכו"ת באת אל בועז אל הגר"ן להעמיד מלכו"ת בי"ת דו"ד וכן המזבח נבנה בגר"ן. והנה רמ"ח רנ"ג בחיבור בגי' אש"ר ה"ס הנישואין בחיבת ביאה נאמר שמאלו תחת לראש"י (והנה תיבת אש"ר המה בתיבת ישרא"ל אתוון פנימיים דאז נותן החתן' להכלה אור פנימי) והנה בשעת מת"ן תור"ה שהי' רק אירוסין וקידושין (דעיקר הנישואין יהיה לעתיד ב"ב דעלי' נאמר כי בועלי"ך עושיך וכו') הנה נאמר ואתם תהיו ל"י ממלכת כהנים וגוי קדו"ש היינו קידושי"ן בחי' ל"י שהוא אותיות מקיפים שבישרא"ל אלה הדברים אשר תדבר (לעתיד בבחי' אש"ר נישואין ממש בחיבור הרמוז בתיבת אש"ר אור מקיף הם אתוון פנימיים בישרא"ל רמז לאור פנימי וזה שסיים אל בני ישרא"ל אשר יש בזה השם לי אש"ר וזה המתפרש ג"כ בנדבת המשכן בנין בית חתנות כביכול דבר אל בני ישרא"ל (דייקא) ויקחו ל"י תרומה (ל"י דייקא) מאת כל איש אש"ר ידבנו לבו וכו' (אש"ר דייקא) הבן הדבר הוא הנדרש ע"ז במדרש טוב שם מעושר רב היינו מה טוב ונעים שם ישרא"ל רמוז בזה השם אירוסין ונשואין פנימי ומקיף ל"י (מקיף) אשר (פנימי) הוא ששיבח הש"י את משה בשבירת הלוחות שהם הקידושין וא"ל יישר כחך ששברת. כי כן נרמז בדבריו ית"ש בשעת הזעם ועתה הניחה ל"י רצ"ל תניח מידך את הל"י היינו הקידושין המה הלוחות ויחר אפי בה"ם (היינו בלוחות שהם הקידושין) ואכלם (שיהיו אותיות פורחות למקומן) וממילא לא יוכלו הלוחות להתקיים. והבן הדבר:

וממילא רווחא לן שמעתתא הא דנהגו בנות ישראל לצאת במחול ביוה"כ ומי שאין לו אשה יפנה לשם כי הנה יום שניתנו בו לוחות הראשונות לקדש שוב כנ"י לדודה בבחי' ל"י היינו מ' יום האחרונים למ"ד ימים של אלול ועשרה ימים מר"ה עד יוה"כ וביוה"כ נתרצה הש"י לישראל בשמחה וניתנו בו לוחות אחרונות לקידושין כל ימי עולם ע"כ הוקבע אותו היום לחיתונים לשדך הבנות בנות ישראל הבן הדבר אבל מה שנהגו כן בט"ו באב צריך יישוב וטעם: (ע"כ הגה)

והנה לפי הטעמים שהוזכרו בגמ' יום שהותרו השבטים לבוא זה בזה ויום שהותר שבט בנימין הנה י"ל דלבעבור זה מהיום ההוא הוקבע לדורות להתעסק בחיתונים ביום הזה אבל גם ע"ז מהראוי לתת לב. למה דוקא ביום הזה אירעו המעשים הללו שהותרו השבטים והותר בנימין להתחתן ובודאי לא במקרה נפל הדבר הזה דוקא ביום הזה ט"ו באב:

...Notice how our teachers say, “Forty days before an embryo is formed a Divine Voice announces in the heavens: The daughter of so-and-so is destined to marry so-and-so” (See Sotah 2a, above). Forty days before the 25th of Elul is the time before us of Tu b'Av. [At this time] Israel arise in thought to be wedded to the most honored Sovereign.

ואומר לך את הנלע"ד דהנה בכ"ה באלול התחלת בריאת עולם והתחלת בריאת העולם היה בבחי' תואר מלכות בכדי להיקרא מלך כי אין מלך בלא עם והנה מלכות סוף מעשה במחשבה תחילה וישראל עלו במחשבה תחילה (בראשית בשביל ישראל שנק' ראשית) אשר המה ימליכוהו והמה יתחתנו ויתחברו למלך הכבוד (ע"י התור' שנקרא ראשית) והנה אמרו רז"ל ארבעים יום קודם יצירת הוולד מכריזין ברקיע בת פלוני לפלוני וכדוגמא הלזו ארבעים יום קודם כ"ה אלול הוא זמן שלפנינו ט"ו באב ישראל עלו במחשבה להתרתן במלך הכבוד הג"ה והנה בריאת אדם בר"ה. הרי מ"ה ימים קודם היה כביכול עליית המחשבה מ"ה בגי' אדם והנה רק ישראל עלו במחשבה. ז"ש אתם קרויים אדם ואין וכו': על כן יום שהותרו שבטים להתחתן זה בזה וגם יום שהותר שבט בנימין להתחתן היה דוקא ביום הזה (כי הזמן גורם מבראשית הבן) וכמו כן תקנו בכל שנה בנות ישראל יוצאת במחו"ל משחקים ומי שאין לו אשה יפנה לשם ונתהווה החיתון לעורר הייחוד הקדוש אשר ישראל עלו במחשבה וע"י עליית מחשבתם כביכול נתהווה בריאת עולם ויה"ר שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו:

And so it is with Tu b'Shvat which is celebrated as a festival. It is the new year for the trees, and notice how it is also forty days before the 25th of Adar, as hinted by the verse, “For the person is a tree of the field” (Deut. 20:19).

וכן הוא הענין בט"ו בשבט שעושין אותו יום טוב והוא ר"ה לאילנות (הנה הוא ג"כ ארבעים יום קודם כ"ה ניסן) נרמז כי האדם עץ השדה וכבר דעת פלוגתת ר"א ור"י. ר"א ס"ל בתשרי נברא העולם ור"י ס"ל בניסן (ותרווייהו קשוט לדברי מרן האריז"ל זה במעשה וזה במחשבה) והנה אנן פסקינן כר"א במנין שנות העולם ואנחנו אומרים בר"ה זה היום תחלת מעשיך. ולכאורה למה נצא מן הכלל המסור בידינו. ר"א ור"י הלכה כר"י ובפרט דר"א שמותי הוא ולדרכינו יונח. דהנה אבותינו ראו שמן השמים נתהווה יום שהותרו השבטים להתחתן זה בזה. וכן יום שהותר שבט בנימין. הכל נתהווה ואירע בט"ו באב. ולא בט"ו בשבט מזה היה להם הוכחה דמן השמים מסכימים לפסוק בזה הלכה כר"א (הגם דתרווייהו קשוט וכמש"ל ואעפי"כ גם בט"ו בשבט (שעולה השרוף באילנות) קבעוהו לקצת שמחת יו"ט וקבעוהו ר"ה לאילנות כיון דגם דברי ר"י אמיתיים הבן):

אמרז"ל על אותן בנות ישראל שהיו יוצאת לחול בכרמים שהיו יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו עיי"ש. הנה טעמם נכון על מה שיצאו בשאולים דייקא אבל מה שיצאו בכלי לבן דייקא אינו בנותן טעם ובפרט שתכשיטי בגדי אשה היא דוקא בגדי צבעונין וכמ"ש המלבישכם שני עם עדנים ועוד קשה מהו הצורך להשמיענו במה היו יוצאת למחול ונ"ל עפ"י מה שפירשנו בפסוק לכו נא ונוכחה יאמר י"י אם היו חטאיכם שנים כשלג ילבינו וכו' דקשה אין נ"א אלא לשון בקשה למה מבקש הש"י דרך בקשה לבוא עמנו לויכוח במשפט. ועוד קשה התובע אם יבקש מהנתבע לירד עמו לדין הוא מפני שהתובע סובר בדעתו שבודאי יזכה עמו בדין אבל כשהתובע יודע שלא יזכה בדין או שגמר בדעתו למחול להנתבע למה יבקש ממנו שירד עמו לדין והנה בכאן אומר הש"י אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו והנה רוצה לוותר הכל א"כ למה יאמר לכו נ"א (בבקשה) ונוכחה ויתפרשו הדבר עפ"י דברי הרב הקדוש הרמ"ע מפאנו זצוק"ל שהקשה הלא קיי"ל כל האומר הקב"ה וותרן הוא וכו' וקיי"ל במשפט הקדוש לאל איום מי שרובו זכיות ומיעוט עונות נק' צדיק ויצא בדימוס. מחצה על מחצה הש"י כובש נושא מעביר ראשון ראשין וקש' הלא אפי' במיעו' עונו' נק' ויתו' כיון שמוותרין לו עונות שבידו ותירץ הרב הקדוש הנ"ל שאינו נק' ויתור רק כשמוותרין שלא כמשפטי התור'. אבל מה שנמצא כך משפטי התורה בעוה"ז לא נק' ויתור. והנה נמצא במשפטי התורה אחרי רבים להטות. א"כ גם למעלה במשפט הקדוש כשהרוב זכיות הולכין אחריהן (וכן במחצה על על מחצה נק' ספק ופסקינן ספק נפשות להקל א"כ גם בב"ד של מעלה עושין טצדקי לפטור) ולא מיקרי ויתור. אבל קשה במה שאנו אומרים אנו מלאי עון (לגמרי ואעפי"כ) אתה מלא רחמים. וא"כ זה בודאי ויתור אבל יצדק הדבר ג"כ עפ"י דברי הרב הקדוש הנ"ל שפי' הא דקאמר הש"י אם יהיו חטאיכם כשנים וכו' היא ע"ד מה דקיי"ל עני ועשיר באים לדין אומרים לעשיר לבוש כמוהו או הלבשיהו כמותך. והנה אנחנו ע"י העונות אנו מלובשים לבושים אדומים כשנים וכתולע (מורה על הדין כידוע) והיוצר כל הוא אלקינו כביכול נאמר ביי' לבושי' כתלג חוור. ע"כ אומר הש"י לכו נא ונוכחה וכו' נעמדה להתווכח בדין. ואז אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו וכו' כי א"א לומר ח"ו להש"י לבוש כמוהו ע"כ עפ"י התורה הוא הלבישהו כמותך ואז יוסרו מאתנו הלבושי שנים שהם עונות עפ"י התורה ואין כאן ויתור. עכ"ד ולפי"ז יונח תיבת נ"א לשון בקשה: דהנה החפץ חסד המרחם על עמו ביום דין וחפץ להצדיקם אפי' ח"ו הם מלאי עון. אבל אי אפשר לוותר בדבר שהוא שלא כתורה כי מלך במשפט יעמוד ארץ מה עושה המלך המשפט ברצותו להמציא להם עזר ותרופה עפ"י משפטי התורה שזה לא נקרא ויתור הנה מבקש מהם בבקשה באומרו לכו נ"א (בבקשה מכם בני) ונוכחה (היינו לא אהי' לכם לדיין רק לבעל דין עמכם ונעמדה כביכול יחד למשפט לפני הב"ד שלמעלה אז יהיה לי באפשר לעזור לכם עפ"י משפטי התורה) אם יהיו חטאיכם וכו' ואם יאדימו כתולע וכו' (כי עפ"י משפטי התורה כביכול אני מחויב להלבישכם במלבושים לבינים כמוני אשר לבושי כתלג חיוור ויוסרו מעליכם כל עונותיכם ואלביש אתכם מחלצות):

R' Eliezer holds that the universe was created in Tishrei and R' Yehoshua holds in Nisan.

וזה שפירשנו בהפטרה דנחמה פ' עקב. קרוב מצדיקי מי יריב אתי נעמדה יחד מי בעל משפטי יגש אלי. דקשה דמתחילה אמר אשר מצדיקי הוא קרוב לי ושוב לא יבא שום איש לרוב אתו ואחר כך שוב אמר מי בעל משפטי יגש אלי הרי יש שוב בעל משפט. ועפ"י הנ"ל יונח אומרת כנ"י קרוב מצדיקי (היינו המצדיק אותי היינו הש"י הוא קרוב לי כי אנחנו בניו העמוסים מני בטן. וכיון שהוא קרוב מי (הוא מהמסטינים אשר יבא) ירב אתי (לפני הש"י שיהי' הוא ית"ש הדיין הרי הוא ית"ש קרוב ואינו מהראוי ע"פ התור' להיו' דיין לקרובו אבל זאת יעש' היא ית"ש לנו) נעמד' יחד (ויהי' הוא ית"ש תובע לעמוד עמנו לדין. ממילא) מי בעל משפטי יגש אלי (היינו הוא ית"ש שהוא בעל משפטי יגש אלי כדומה לי ונעשנו שוה כמוהו במלבושים לבינים כתלג חיוור ואז יושלך ממילא כל חטאתינו במצולו' ים והוא עפ"י התורה ואין כאן ויתור) הבן הדבר:

And they're both true according to our master the Arizal, this one in action and this one in thought.

וזה שביארנו בנוסח ההודאה דחנוכה ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם דלכאורה מהו לשון עמדת. ולדרכינו יונח להיות הדור ההוא לא היו בידם מצות ומע"ט כ"כ והי' בידם עונות רבים. ולא הי' באפשרי להושיע להם עפ"י משפטי התורה מה עשה הש"י עמד כביכול מלהיות דיין כי משפט הדיינים בישיבה ומשפט הבעל דין בעמידה וז"ש מדת להם וכו' עמדת להם בשיוו אליהם בדומה והלבשת אותם מחלצות:

וזה שיש לפרש ג"כ בהפטרה דנחמה פ' נצבים מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה זה הדור בלבישו וכו' אני מדבר בצדקה רב להושיע מדוע אדום ללבושיך וכו' פורה דרכתי לבדי וכו' ויז נצחם על בגדי וכו' דקשה אם כנ"י יכירו את הרב להושיע מה זו שאלה מי זה בא מאודם. ואם אינם מכירים מה זה שאלה מדוע אדום ללבושך אפשר זה דרכו כל היום. ועוד הלא הם דברים סותרים. אמר חמוץ בגדים היינו אדמים ותיכף אמר זה הדור בלבושו. ולדברינו הנ"ל יתכן דהנה הבנים העמוסי' מני בטן יודעי' את רבונם אשר זה דרכו כל היום להיות לבושי' כתלג חיוור ועי"ז נצמח תמיד ישועה לעם קרובו בהעביר מהם הלבושי' אדומים כתולעת שני בזמן המשפט. והנה ישראל ע"ק בראותם אז בזמן הגאולה בחזיון או במראה כביכול אשר הוא ית"ש חמוץ בגדי' (אדומים) ואין מלבושיו לביני' שאול ישאלו מי הוא זה הבא מאדום והוא חמוץ בגדים זה הדור בלבושו. הלא זה הוא אשר זה דרכו כל היום להיות הדור בלבושו בכדי שע"י יצמח ישועה לבניו והנה ישיב להם הוא ית"ש אני הוא המדבר בצדק' רב להושיע שאני מרבה להושיע ברב או במעט זכיות (ע"י מה שאני הדור בלבושי וכשאני בא למשפט עמכם אני עושה עפ"י התור' להלבישכ' לבינים כמוני וסרו עונותיכ') והנה שבים השואלים ישראל עם קרובו ושואלים א"כ מדוע אדום ללבושיך וכו' ומשיב להם הש"י זה הוא כעת מטעם אחר. פורה דרכתי וכו' ויז נצחם על בגדי וכו' אבל בעצם לבושי היא כתלג חיוור. והוא הנרצ' בנוסח לומר בשמחת תורה דובר צדקות הושיעה נא. הדור בלבושו הצליחה נא. ותיק וחסיד ענינו ביום קראינו. דובר צדקות ע"ש אני מדבר בצדק' הדור בלבושו ע"ש רב להושיע הוא ע"י שהוא הדור בלבושו כתלג חיור. והוא ותיק וחסיד ותיק פירש"י המדקדק במצות לעשותו כתורה וחסיד הוא העוש' לפנים משוה"ד. הנה הוא ית"ש חסיד להתנהג עמנו במדת החסד לפנים משוה"ד. אבל א"א לוותר כנ"ל והוא כביכול משתדל בחסדו לעשות כתורה וכמצותי'. הנה הוא ותיק וחסיד הבן הדבר:

ומעתה בין תבין את אשר לפניך אם בעל נפש אתה יום ט"ו בא"ב הוא התחלת הארה מן ימי המשפט אשר הווים בכל שנה בעת בריאת העולם היינו מר"ה עד יוה"כ. והנה יום ט"ו בא"ב היא התחלת המחשבה מן ישראל שעלו במחשבה להתחתן במלך הכבוד שהוא יום הנועד ארבעים יום קודם יצירת הוולד כמש"ל שמכריזין בת פלוני לפלוני. והנה יום ההוא הוא התחל' אשר הש"י רוצה וחפץ להצדיק עם זו יצרתי לי ואפ' אין בידם זכות ח"ו. וא"א להיות ויתור כי נק' מלך המשפט הנה עשה יעשה המשפט עפ"י התורה יעמוד עמהם לבעל דין וכביכול יחוייב עפ"י התורה להסיר מהם מלבושי תולעת שנ"י (שהם אדומים נעשו מן העונת) וילבש אותם במלבושים לבינים כביכול כמלבושיו אשר הם כחלג חיוור הנה תיכף בהתחלה ביום זה ט"ו באב בנות ישראל יוצאות למחול (והוא כפשוטו. וג"כ הוא לשון מחילה) בכלי לבן שאולים. והטעם שלא לבייש את מי שאין לו הנה הטעם הזה הוא על כלי לבן ועל שאולים להורות על כנ"י בימי המשפט אפי' אין בידיהם זכות ואין להם בגדי לבן הנעשי' מהמצות יוצאים בדומות בכלי לבן שאולים שהש"י מלבישם בבגדי לבן משלו להלבישם כמותו במשפט הקדוש כדת של תורה:

ומעתה יאירו עינינו בדברי הזהר פ' תרומה דף קל"ה ע"א בפ' וזאת התרומ' אשר תקחו מאתם זהב ברזא דיומא דר"ה דאיהו יומא דזהב יומא דדינא וכו' (זהב סומקא מה"ד) וכסף דא יו"כ דמתלבן חוביהון דישראל כתלגא וכו' (כסף לבן כשלג מורה על מדת החסד גוון לובן) ונחשת יומא דקרבנא דחג דאינון רתיכי דעמין ואינון איקרון רזא דהרי נחושת וכו' ותכלת דא פסח שולטנא דרזא דמה מנותא רזא דגיונ' תכלא וכו' וארגמן דא שבועות רזא דארגוונא דתורה שבכתב וכו' ותולעת שני דא איהו ט"ו בא"ב דבנות ישראל הוי נפקו במאני מילת כמד"א האמונים עלי תולע עכ"ל. הנה בכולם טעמם מובן בזהר אבל טעם שנק' ט"ו באב תולעת שנ"י אינו מובן. ומה שאמרו בזהר משום דבנות ישראל נפקו בכלי מלת הנה היו יוצאים בכלי לבן כמבואר בגמ' ולמה יקרא להיום ההוא תולעת שני הוא צבע אדום ולדרכינו הנ"ל יובן הדבר בטוב טעם יכונה להיות תולעת שני ע"ש שבנות שראל יוצאת בכלי לבן להורות אשר הש"י מתחסד עמנו ביום המשפט אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו ואם יאדימו כתולע כצמר יהיו והוא הנרצה ביום הזה יוצאין במחול ובוטחין בהש"י אשר יעשה מן תולעת שני שלג וצמר בגדי לבן לכבוד ולתפארת לכנ"י. ע"כ נק' יום זה תולעת שני ודי בזה הערה למבין דבר מת"ד:

שם ומה היו אומרות בחור שא נא עיניך וכו' מהראוי ג"כ להתבונן למה לנו לידע מה אומרות הנשים במחול וגם למה אמרו בחור שא וכו' הלא כל מי שאין לו אשה יפנה לשם ואפי' לא הי' בחור. וגם אומרה שא נא עיניך. ונראה לבאר עפ"י מש"ל בדרושי בהמ"צ שאלו הכ"ב ימים בהמ"צ הם י"ג מן תמוז וט' מן א"ב כי בתמוז הי' המעשה דלוחות ואז הוצרך משה להזכיר י"ג מדות של רחמים. ובט' בא"ב הי' המעשה דלה"ר דמרגלים אז הזכיר משה הט' מדות בפ' שלח. ועד היום הכ"ב מדות הללו מגינים על ישראל רק שהם נעלמים בכ"ב ימים הללו בבחי' חסדים מכוסים. ושם דברנו רמז הפסוק מאת י"י היתה זאת (ר"ת תיקוני זעיר ארי"ך) היא נפלאת בעינינו רצ"ל המה מכוסים ומופלאים באלו הב' חדשים הנק' עינים. תמוז א"ב תמוז עין ימין א"ב עין שמאל. וכעת בעוה"ר נאמר על אלו הב' חדשים עינ"י עיני יורדה מים ודמעות המלוחים הרומזים על הדין) ולעתיד נאמר בהפטרת הנחמה בפ' תבא שאו סביב עיניך וכו' אשר הש"י יצו חסדו לכנ"י שתשא את העינים סביב כי כ"ז שהדמעות בעינים הנה מרוב הדמעות בעינים א"א לראות סביב. רק בדוחק במקום המעמד משא"כ כשהעינים יפים ומאירים. הנה רואים סביב סביב וז"ש הנביא בשם הש"י שא"י סביב עיניך היינו הב' חדשים תמוז א"ב שהם עינים (וזשארז"ל כלה שעיני' יפות אין כל גופה צריך בדיקה) וכבר ידעת שהי"ג ת"ד דאריך הם בחי' זקן והט' תיקונים דזעיר הם בחי' בחור. והנה בבחי' התיקון יתעלה בחי' זעיר (בחור) להיות י"ג תיקונים כתיקוני אריך (וז"ס אז תשמח בתול"ה במחו"ל בחורים וזקנים יחדיו והפכתי אבלם לששון וכו') וזה שאומרות הבתולות היוצאו' למחול בט"ו באב בחור דייקא שא נא עיניך וכו' וקצרתי כי יראתי לדבר ורמזתי למשכילים והשם הטוב יכפר בעדינו ויה"ר שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו (בחיבור' קדמאה נזדמן לנו הענין הזה בסי' ג"ל סימנא מילתא ג"ל עיני ואביטה וכו'):

בסבא משפטים דף ק"ד ע"א. בכה כמלקדמין ואמר מארי דעלמא דילמא יימרון משריין עילאין דאנא סבא ובכי כינוקא עכ"ל. מהראוי להתבונן מהו החשש שיאמרו כך משריין עילאין והנראה לפרש דהנה ענין בכיות התינוק כתב החסיד בחובת הלבבות שהוא מועיל לחתך הליחות הרעות החזקות שבמוח התינוק ומתבטלים ע"י הורדת הדמעות עיי"ש וא"ת בכי' מחמת השפעה רבה בבוא לאדם שמחה ובשורה טובה ירדו דמעו' לתוך עיניו והוא בבחי' ונוזלי' מן לבנון. מן הארת המוחין כי רבה (ל"ב נתיבות חכמה נו"ן שערי בינה תרווייהו ל"ב נו"ן) ואותן הדמעות הם כשמן הטוב היורד על הזקן (י"ג מדות של רחמי') ומן הארת השפע מן מדות הרחמים באת הבכ"י' של שמחה (וזה הוא ג"כ שאמר הסבא שם דף ק" ע"ב כמה שפיראן דמעיק על דקנך כמה דהוה שפיר משחא טבא כד הוה נחית על דיקנא דסבא טבא דאהרן עכ"ל) וזה הוא לדעתי מ"ש הסבא דילמא יימרון משיריין עילאין דאנא סבא והבכי' שלו מהראוי להיות בבחי' יורד על הזקן התעוררת י"ג מדות של רחמים ובכי כינוקא הבוכה לחתך הליחות לבטל הדינים החזקים בהורדת המים מלוחים:

והן היום בגלותינו בימי בהמ"צ בכה תבכה בליל' ודמעת' על לחי'. הדמעות הן מן הדינים החזקים למתקם כענין בכיו' התינוק לחתך הליחות החזקות. ואחר עבור ימי בהמ"צ הנה מתעוררים ימי הרצון ומתגלים הי"ג מדות של רחמים (בימי אלול) לרחם עלינו הנה התעוררת הבכי' בימים ההם הוא מהתעוררות הרחמי' י"ג מדות וזה אז תשמח בתולה במחול בחורים וזקנים יחדיו בעת אשר יוצאת הבתול' במחול היינו בט"ו בא"ב אז בחורים וזקנים יחדיו כי אין הבכי' רק בבחי' ינוקא. רק להמתיק הדינים אבל הוא ג"כ להתעוררת הרחמים והרצון ובפרט בחדש אלול מזלו בתולה אז השמח בתולה במחול כשימחול השי"ת עונותיהם בל ישראל. כתבנו כן בשם אחד קדוש מדבר במאמר אלול:

גמ' סוף תענית. פיסקא אמר ר"ש ב"ג לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיוה"כ. בשלמא יוה"כ משום דאית ביה סליחה ומחילה יום שנתנו בו לוחות האחרונות אלא ט"ו באב מאי היא. א"ר יהודה א"ש יום שהותרו שבטים לבא זה בזה (וכתבו התוס' פירוש דהיינו יו"ט עכ"ל) מאי דרש וכו' א"ר יוסף א"ר נחמן יום שהות' שבט בנימין לבוא בקהל וכו' אמר רבב"ח א"ר יוחנן יום שכלו בו מתי מדבר דאמר מר עד שלא כלו מתי מדבר לא הי' דבור עם משה וכו' (רש"י בד"ה דאמר מר וכו' לפיכך יו"ט הוא עכ"ל) עולא אמר יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם וכו' ר' מתיא אמר יום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה ואמר ר' מתנה אותו היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב וכו' רבה ור"י דאמרו תרווייהו יום שפסקו מלכרו' עצים למערכה תניא ר"א הגדול אומר מט"ו באב ואילך תשש כחה של חמה ולא היו כורתין וכו' א"ר מנשיא וקרו ליה יום תבר מגל (ותוס' בד"ה יום תבר מגל פי' שמונעין וכו' כדאמר במדות שהכהנים בעלי מומין הם מנגרים העצים וכו') מכאן ואילך דמוסיף (לילות על הימים לעסוק בתורה רש"י) יוסיף (חיים על חייו. רש"י) ע"כ דברי הגמ' הנה מה שיש לדקדק בשיטה הלזו הוא. א' המקשה ששאל ט"ו באב מאי הוא למה הוצרך לומר בשלמא יוה"כ וכו' כיון שהיא דבר ידוע לא ה"ל למימר רק ט"ו באב מאי הוא. ב' אומרו יוה"כ משום דאית בי' סליחה ומחילה. והנה זהו דבר הנהוג בכל שנה למה הוצרך שוב למימר יום שניתנו בו לוחות האחרונות שהוא מאי דהו'. ג' מאי שכתבו התוס' יום שהותרו וכו' פי' דהיינו יו"ט. אין לזה ביאור וכבר צווחו בזה קמאי דקמאי. ד' מהראוי להבין דכפי הנראה דהנך אמוראי לא פליגי וכולהו מודו דכל הנך מילי מעלייתא היו ביום הזה ומהו הענין שכ"א אומר שהשמחה הי' בשביל זה וזה אומר בשביל זה. ה' אומרו רבב"ח א"ר יוחנן יום שכלו בו מתי מדבר דאמר מר עד שלא כלו מתי מדבר לא הי' דבור וכו' הנה קשה למה הוצרך לומר דאמר מר וכו' הרי בלא זה יש לומר שעשו היום הזה ליו"ט על שכלו בו מתי מדבר הוכשרו ישראל לבוא לא"י. ו' מה שפירש"י לפיכך יו"ט הוא. הוא לפלא. והנרא' דקושיי' המקשה על מה שאמר התנא לא היו ימי' טובו' לישראל כט"ו באב וכיוה"כ הנה קרא התנא לאלו הימי' יו"ט מה שלא נמצא כן בכל הימי' הכתובי' במגל' תעני' (דלא קראום יו"ט רק דלא למספד דלא לאיתענאה רק בח' ימי חנוכה אמרו שם במג"ת קבעום ועשאום ימים טובים הנה הוסיפו בש"ס תיבות בהל"ל והודאה להורות מה שקראום ימים טובי' לא לענין איסור מלאכה רק לענין הל"ל והודאה. דכתיב טוב להודות לי"י. הודו לי"י כי טוב וכן קבעו בברכת שמ"ע הטוב שמך ולך נאה להודות הנה לבעבור זה קראום ימים טובים אבל ט"ו באב למה נקרא יו"ט הרי אין בו איסור מלאכה ואין בו הל"ל והודאה וגם על יוה"כ קשה דהגם שנאסר במלאכה (וכתיב וירא מנוחה כי טוב) עכ"ז מאי אולמי' משארי ימים טובים מ"ש בלשונם לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב כיוה"כ דמשמע שיש בהם צד טיבותא ביתר שאת וזה שהקשה בלשונ' בשלמא יוה"כ נוכל לתרץ שקראוהו בפרטות יו"ט יותר מכל המועדים משום דאית בי' טיבותא יתירתא דאית בי' סליחה ומחילה (וכתיב כי אתה י"י טוב וסלח כן נראה לכאורה אבל אין זה נכון כ"כ דהאי טוב נאמר על הש"י והנכון כאשר אבאר לך) יום שניתנו בו לוחות האחרונות דכתיב בי' למען ייטב לך וא"כ ב' הטעמים הם דבר אחד הואיל דניתנו בו לוחות האחרונות הוקבע ליום סליחה כמו שפירש רש"י ע"כ נקרא יוה"כ בפרטיות יו"ט אלא ט"ו באב למה נקרא יו"ט אר"י א"ש יום שהותרו שבטים ליקח נשים זה מזה וכתיב לא טוב היות האדם לבדו) וכתיב מצא אשה מצא טוב. ע"כ נקרא יו"ט וזה שכתבו התוס' פי' והיינו יו"ט וכ"ה הטעם של ר' יוסף יום שהותר שבט בנימין וכו' ג"כ כנ"ל. אמר רבב"ח אר"י יום שכלו בו מתי מדבר (והנה עדיין לא נדע למה נקרא בשביל זה יו"ט ע"כ הביא לראי') דאמר מר עד שלא כלו מתי מדבר לא הי' הדיבור עם משה. והנה אמרז"ל ותרא אותו כי טוב הוא ראתה שהוא הגון לנביאות א"כ דיבור הנבואיי נקרא טוב ע"כ נקרא יום טוב ששב דיבר הנביאיי. וזה שפירש"י דאמר מר וכו' לפיכך יום טוב הוא. הבן. עולא אמר יום שביטל הושע בן עלה פרוסדיאו' וכו'. והנה כתיב באבי' בן ירבעם שהספידו אותו כל קהל ישראל יען נמצא בו דבר טוב ודרשו חז"ל (וכן פירש"י) שביטל משמרתו ועלה לרגל הנה נק' הדבר הזה טוב ע"כ נק' היום ההוא יום טוב ר' מתיא אמר יום שניתנו הרוגי ביתר וכו' ואמר ר' מתנה שתקנו אז הטוב והמטיב ע"כ נק' היום ההוא יום טוב רבה ור"י וכו' יום שפסקו מלכרות עצים למערכה וכו' תשש כחה של חמה וכו' וקרו לי' יום תבר מגל וכתבו התו' פי' שמונעין וכו' כדאמר במדות שהכהני' בעלי מומין הם מנקרין העצים וכו' (נ"ל דבריהם דהנה במום כתיב כל מום רע. והנה ביום שפוסקין הבעלי מומין מלאכתם נק' יום טוב אבל יותר נ"ל שסמך על להלן שאמר) מכאן ואילך דמוסיף (לילות על הימים לעסוק בתורה וכתיב בתורה כי לקח טוב נתתי לכם תורתי וכו' יוסיף) חיים על חייו. וכתיב אצל החיים למען ייטב לך והארכת ימים. ע"כ יום ההוא יו"ט. הבן כי הדברים חמודים: