בס' אור המאיר על קהלת ד"ה ברבות הטובה כתב וז"ל, משל נאה בשם הבעל שם טוב זללה"ה בלא נמשל, מלך אחד היה לו איש יודע לנגן בכינור בתכלית היופי, וישרה בעיני המלך ניגון אחד מניגוניו, וציוה המלך שינגן לפניו בהיכלו זה הניגון בכל יום ויום כמה פעמים ביום, וכן עשה, לימים בא הניגון בעיני המנגן לכלל זקנה, וניטל ממנו החשק וההתעוררות כימים ימימה, מה עשה המלך להכניס התעוררות וחשק אהבה להמנגן, היה קורא בכל יום ובכל פעם שרצה לשמוע זה הניגון הישר בעיניו, איש חדש מקרוב בא מהשוק אשר לא שמע מעולם זה הניגון, ולהיות שהאיש מקרוב בא, גורם חשקות והתלהבות מחדש להמנגן, ונהג המלך כן זמן רב, לימים נתייעץ המלך כדת מה לעשות עוד עם זה המנגן, כי טרחא יתירא הוא להזמין לפניו בכל פעם איש חדש בכדי להביא לו להמנגן התעוררות חדש, ועצה היעוצה לזה, ציוה לנקר את עיניו של המנגן לבל יראה עוד לנצח תואר דמות אדם, וכל זמן שעלה ברצונו לשמוע הניגון הישר בעיניו, אמר להמנגן הנה יש איש חדש בא מקרוב אשר לא שמע מעולם נגינה שלך, ואז נולד אצלו תענוג מחדש, כיון שאין לו עינים לראות תואר אדם וסובר באמת אשר חדשים מקרוב באו, עד כאן המשל.
In the commentary Or Hame'ir on Kohelet Rabbah, is written the following: There is a wonderful story in the name of the Baal Shem Tov of blessed memory, whose meaning is not explained. There once was a king, who had a servant who was able to play the harp with the utmost beauty. One tune, in particular, was most pleasing in the eyes of the king, and he instructed the musician to play it before him in the palace every day - even several times a day. And so it was. After some time, the tune seemed old to the musician, and he lost the passion and arousal that had previously burned within him. What did the king do to restore this arousal and emotional desire in the musician? Each and every time he wanted to hear his favourite tune, he would summon a person from the marketplace who had never heard the tune played before. Since this newcomer had just arrived, it rekindled passion in the musician! And so it was for many days. After time, however, the king took advice from his counsellors, in order to know what else could be done with the musician, for it was wearisome to summon a new guest each time the tune was to be played, just in order to arouse some passion. The advice they gave was this: order the eyes of the musician to be torn out, so that he be forever blind, never again to see the form of man. Now, any time the king wanted to hear his favourite tune, he would tell the musician that there was a new person in front of him, who has never heard your music before. Thus the passion was reborn each time, since the musician could not make out the form of the person before him, and truly believed that there was a new listener there. And so it was. This is the end of the story.
2
ושאל השואל מהו המליצה והנמשל של המשל הזה, והנראה שזה נאמר על ענין התפלה, אשר ישרה בעיני המלך מלכי המלכים שאנחנו עמי ישראל נתפלל לפניו שלש תפלות בכל יום ויום, שמונה עשרה ברכות שתקנו האבות (ברכות דכ"ו ע"ב) אברהם תיקן תפלת שחרית יצחק תפלת מנחה יעקב תפלת ערבית, והנה בכל יום שאנו מתפללין תקוני התפלה, אינה בדרך כלל כי אם שמונה עשרה אחת, כי בשחרית עיקר התפלה שמונה עשרה ברכות וכן במנחה וכן בערבית, ולכן נפלה אצלינו העבודה זו תפלה לבחינת זקנה, מה עשה המלך מלכו של עולם עצה על זה, שולח לאדם בכל יום ויום בחינות שונות שיקח לעצמו רמיזא דחוכמתא וכו', ובזה כחו יפה לעורר לבו בקרבו בעבותות אהבה, ומי שחלק לו אלהים בבינה, והכרתו חזקה, נפשו יודעת מאוד שאין תפלה אחת דומה לתפלה שנייה בשום אופן [עיין לקמן בפרשתינו בפנים אות ק"כ ואות קכ"ד ע"ש] ומה שמתקן בשחרית אינו מתקן במנחה ובערבית, והכל תולה בהערכת המחשבות במעשהו בחוץ, בלקיחות בחינות ורמיזא דחכמתא מכל דבר בעולם, ובכל מקום שנותן עיניו לראות הוא טוב רואה אלהות המלובש לשם, וכל עוד שמשיג רוממות אלהות בבחינות מחודשות נולד אצלו התעוררות וחשק אהבה להוציא דיבור לפני אלהים בדחילו ורחימו כאילו עדיין לא התפלל מעולם כי אם עתה מחדש וכיון שרואה המלך תשוקת חשק אהבתו ומגמתו להשיג ולהבין התפשטותו בהנבראים להשיגו בבחינות שונות, שהוא יתברך נראה ונדמה אליו בכל שעה ורגע, ושמח המלך לקראת הפקח ואינו מטריח את עצמו עוד לשלוח בחינות שונות, כי אם לוקח מאתו חיזו דהאי עלמא השפל, ונותן לו חיזו דההוא עלמא שהוא למעלה מבחינת סדר זמנים, ושם אין התחלקות המדות כלל, והכל שוה לפניו, וכיון שבא לשם, העבודה אצלו תמיד מחודשת, כיון שאינה תולה בבחינת הזמן להיות נופלת לבחינת זקנה, ואז עובד הוא את הקדוש ברוך הוא בחשק גדול ובהתלהבות ועבותות אהבה בכל פרטי עתיו ורגעיו בלתי התלבשות באמצעות המדרגות כלל, ואז טוב לו בזה ובבא, אנס"ו, עכ"ל.
3
ובס' נתיב מצותיך נתיב אמונה שביל ג' אות ל' כתב בזה וז"ל, אמר מדן משל למלך שהיה לו מנגן יפה שאין כמהו, ובכל פעם היה מביא לו אנשים חשובים כדי שיתעורר היטב בקול נעים, פעם אחד אמר המלך מה אני מטריח עצמי בכל פעם, והלך וסימא את עיניו, ונתעורר בעצמו, וזהו שניטל מצדיק חיזו דהאי עלמא, והוא דבוק באורו יתברך בלתי שום התעוררות כו', עכ"ל.
4
ובס' נוצד חסד פרק ה' אות זיי"ן סיים בזה וז"ל, וכן צדיק נתחדש אצלו עבודה בכל יום על ידי כמה סיבות לטוב ולמוטב, וכשזוכה לבחינת אין עליון אין ממש ניטל ממנו חיזו דהאי עלמא ואז חלף והלך לו הרע, והכל נתהפך אצלו למושכל אלוהיי, עכ"ל.
5
ושם בס' נוצר חסד פ"ו ד"ה אחדות ע"י כו' סיים בה וז"ל, עד שהמלך נטל את עיניו חיזו דהאי עלמא, ואז כל רגע חדש אצלו בסוד התכללות כאין עליון, יו"ד זעידא, שחודה, דלית לה עיינין, בביטול המציאות וכו', עכ"ל.
6
ועוד עיין ענין אל תשליכני לעת זקנה לקמן בפ' לך בהגה מ"א.
בס' אור המאיר על קהלת ד"ה ברבות הטובה כתב וז"ל, משל נאה בשם הבעל שם טוב זללה"ה בלא נמשל, מלך אחד היה לו איש יודע לנגן בכינור בתכלית היופי, וישרה בעיני המלך ניגון אחד מניגוניו, וציוה המלך שינגן לפניו בהיכלו זה הניגון בכל יום ויום כמה פעמים ביום, וכן עשה, לימים בא הניגון בעיני המנגן לכלל זקנה, וניטל ממנו החשק וההתעוררות כימים ימימה, מה עשה המלך להכניס התעוררות וחשק אהבה להמנגן, היה קורא בכל יום ובכל פעם שרצה לשמוע זה הניגון הישר בעיניו, איש חדש מקרוב בא מהשוק אשר לא שמע מעולם זה הניגון, ולהיות שהאיש מקרוב בא, גורם חשקות והתלהבות מחדש להמנגן, ונהג המלך כן זמן רב, לימים נתייעץ המלך כדת מה לעשות עוד עם זה המנגן, כי טרחא יתירא הוא להזמין לפניו בכל פעם איש חדש בכדי להביא לו להמנגן התעוררות חדש, ועצה היעוצה לזה, ציוה לנקר את עיניו של המנגן לבל יראה עוד לנצח תואר דמות אדם, וכל זמן שעלה ברצונו לשמוע הניגון הישר בעיניו, אמר להמנגן הנה יש איש חדש בא מקרוב אשר לא שמע מעולם נגינה שלך, ואז נולד אצלו תענוג מחדש, כיון שאין לו עינים לראות תואר אדם וסובר באמת אשר חדשים מקרוב באו, עד כאן המשל.
In the commentary Or Hame'ir on Kohelet Rabbah, is written the following: There is a wonderful story in the name of the Baal Shem Tov of blessed memory, whose meaning is not explained. There once was a king, who had a servant who was able to play the harp with the utmost beauty. One tune, in particular, was most pleasing in the eyes of the king, and he instructed the musician to play it before him in the palace every day - even several times a day. And so it was. After some time, the tune seemed old to the musician, and he lost the passion and arousal that had previously burned within him. What did the king do to restore this arousal and emotional desire in the musician? Each and every time he wanted to hear his favourite tune, he would summon a person from the marketplace who had never heard the tune played before. Since this newcomer had just arrived, it rekindled passion in the musician! And so it was for many days. After time, however, the king took advice from his counsellors, in order to know what else could be done with the musician, for it was wearisome to summon a new guest each time the tune was to be played, just in order to arouse some passion. The advice they gave was this: order the eyes of the musician to be torn out, so that he be forever blind, never again to see the form of man. Now, any time the king wanted to hear his favourite tune, he would tell the musician that there was a new person in front of him, who has never heard your music before. Thus the passion was reborn each time, since the musician could not make out the form of the person before him, and truly believed that there was a new listener there. And so it was. This is the end of the story.
ושאל השואל מהו המליצה והנמשל של המשל הזה, והנראה שזה נאמר על ענין התפלה, אשר ישרה בעיני המלך מלכי המלכים שאנחנו עמי ישראל נתפלל לפניו שלש תפלות בכל יום ויום, שמונה עשרה ברכות שתקנו האבות (ברכות דכ"ו ע"ב) אברהם תיקן תפלת שחרית יצחק תפלת מנחה יעקב תפלת ערבית, והנה בכל יום שאנו מתפללין תקוני התפלה, אינה בדרך כלל כי אם שמונה עשרה אחת, כי בשחרית עיקר התפלה שמונה עשרה ברכות וכן במנחה וכן בערבית, ולכן נפלה אצלינו העבודה זו תפלה לבחינת זקנה, מה עשה המלך מלכו של עולם עצה על זה, שולח לאדם בכל יום ויום בחינות שונות שיקח לעצמו רמיזא דחוכמתא וכו', ובזה כחו יפה לעורר לבו בקרבו בעבותות אהבה, ומי שחלק לו אלהים בבינה, והכרתו חזקה, נפשו יודעת מאוד שאין תפלה אחת דומה לתפלה שנייה בשום אופן [עיין לקמן בפרשתינו בפנים אות ק"כ ואות קכ"ד ע"ש] ומה שמתקן בשחרית אינו מתקן במנחה ובערבית, והכל תולה בהערכת המחשבות במעשהו בחוץ, בלקיחות בחינות ורמיזא דחכמתא מכל דבר בעולם, ובכל מקום שנותן עיניו לראות הוא טוב רואה אלהות המלובש לשם, וכל עוד שמשיג רוממות אלהות בבחינות מחודשות נולד אצלו התעוררות וחשק אהבה להוציא דיבור לפני אלהים בדחילו ורחימו כאילו עדיין לא התפלל מעולם כי אם עתה מחדש וכיון שרואה המלך תשוקת חשק אהבתו ומגמתו להשיג ולהבין התפשטותו בהנבראים להשיגו בבחינות שונות, שהוא יתברך נראה ונדמה אליו בכל שעה ורגע, ושמח המלך לקראת הפקח ואינו מטריח את עצמו עוד לשלוח בחינות שונות, כי אם לוקח מאתו חיזו דהאי עלמא השפל, ונותן לו חיזו דההוא עלמא שהוא למעלה מבחינת סדר זמנים, ושם אין התחלקות המדות כלל, והכל שוה לפניו, וכיון שבא לשם, העבודה אצלו תמיד מחודשת, כיון שאינה תולה בבחינת הזמן להיות נופלת לבחינת זקנה, ואז עובד הוא את הקדוש ברוך הוא בחשק גדול ובהתלהבות ועבותות אהבה בכל פרטי עתיו ורגעיו בלתי התלבשות באמצעות המדרגות כלל, ואז טוב לו בזה ובבא, אנס"ו, עכ"ל.
ובס' נתיב מצותיך נתיב אמונה שביל ג' אות ל' כתב בזה וז"ל, אמר מדן משל למלך שהיה לו מנגן יפה שאין כמהו, ובכל פעם היה מביא לו אנשים חשובים כדי שיתעורר היטב בקול נעים, פעם אחד אמר המלך מה אני מטריח עצמי בכל פעם, והלך וסימא את עיניו, ונתעורר בעצמו, וזהו שניטל מצדיק חיזו דהאי עלמא, והוא דבוק באורו יתברך בלתי שום התעוררות כו', עכ"ל.
ובס' נוצד חסד פרק ה' אות זיי"ן סיים בזה וז"ל, וכן צדיק נתחדש אצלו עבודה בכל יום על ידי כמה סיבות לטוב ולמוטב, וכשזוכה לבחינת אין עליון אין ממש ניטל ממנו חיזו דהאי עלמא ואז חלף והלך לו הרע, והכל נתהפך אצלו למושכל אלוהיי, עכ"ל.
ושם בס' נוצר חסד פ"ו ד"ה אחדות ע"י כו' סיים בה וז"ל, עד שהמלך נטל את עיניו חיזו דהאי עלמא, ואז כל רגע חדש אצלו בסוד התכללות כאין עליון, יו"ד זעידא, שחודה, דלית לה עיינין, בביטול המציאות וכו', עכ"ל.
ועוד עיין ענין אל תשליכני לעת זקנה לקמן בפ' לך בהגה מ"א.