בנוסח על הנסים בחנוכה מסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים. וזהו תוקף הנס שהיה נגד הטבע. ואח"כ אומרים ג' לשונות וטמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים וזדים ביד עוסקי תורתך וזה אינו שייך לגדל הנס רק הכל ענין א' שמסר השי"ת היונים ביד ישראל. אך ענין הג' דברים שחשב הוא דשרשי הקליפה הם הקנאה והתאוה והכבוד שורש הקליפות דעשו וישמעאל שמהם נסתעף ל"ה מימנא ול"ה משמאלא כמ"ש האריז"ל. קליפת ישמעאל נקרא חמור דשני נעריו עמו בעקידה היו ישמעאל ואליעזר כמ"ש בפירש"י והוא במד"ר (אמור פ' כו) ולהם אמר אאע"ה שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור כמ"ש (יבמות סב.) והיינו קליפת התאוה כמ"שנ אשר בשר חמורים בשרם וגו'. ועשו קליפת שור דאי' (ברכות סא.) והא קא חזינן דמזקא ונשכא ובעטא והיינו שור נגח קליפת הקנאה ורציחה. ועמלק קליפת כלב כמ"ש (זח"ב סה א) נפק מתקיפותא דלהון דאיקרי כלב ודא חציפא מכולהו. והוא דאותיות אמצעות דשור וחמור ו' מ"ו גימט' כל"ב כמ"ש רח"ו והוא קליפת הגאוה והכבוד ועליו אה"כ זד יהיר לץ שמו וכמו שנדרש (מד"ר יתרו פ' כז) לץ תכה זה עמלק שהוא הלץ. והיינו דכל האומות שמעו עמים ירגזון מאחר שראו נסים נגלים ומפורשים ולא יכלו לכפור והוא ע"י לצנות דחה הכל וכפר. וזה בא מגאוה שלא יתכן בעיניו שיהיה דבר נעלם משכלו וגבוה מהשגתו וע"י זה נעשה לץ וכפר בכל ע"י לצנות. והוא ראשית גוים עמלק ראשית דקליפה דשורש הסתת הנחש היה והייתם כאלהים וזה סוף הגאוה וכמש"נ בנ"נ ובחירם וזהו שורש היצה"ר. והוא ע"י שבירת הכלים ומלכין קדמאין דמיתו שהיה ע"י גאוה דאנא אמלוך כידוע. וכמו שאמרנו שממה שנתלבש השי"ת בלבוש זה כמש"נ ה' מלך גאות לבש מזה נסתעף באדם הגאוה (וכמו שנת' וירא סוף מא' א). ומלכות יון איתא (בב"ר פ' ב) וחשך זה מלכות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל כו' וכ' בסה"ק חש"ך ר"ת "חמור "שור "כלב ג' קליפות הנז'. דקליפות היונים היה מינות וזה שורש כל הקליפות שבא מהגאוה שגבה לבם שהם חכמים בעיניהם ומזה באו למינות. וע"י כן באו ג"כ לב' הקליפות שהם הקנאה והתאוה שחכמתם הוא היפך חכמת התורה דאיתא (קידושין ל:) בראתי יצה"ר ובראתי לו תורה תבלין והיינו אור תורה דמצלת מג' קליפות אלו. דכנגד קליפת התאוה אמרו שם אם פגע בך מנוול זה משכהו לבהמ"ד כו' ומנוול נקרא יצה"ר של התאוה כמ"ש (שבת קנב.) אשה חמת מלא וכו' ובמדה"נ (זח"א קכח ב) לא מנוול כבראשונה כו' ע"ש. ואמר משכהו לבהמ"ד שימשוך חשק זה לד"ת כמו שיהיה לעתיד שיהיה לחמידו דאורייתא (כמש"ש קלח א). וכנגד קליפת הקנאה אי' בתיקונים (בהקדמה הנ"ל) וכד אתנטילת מגבורה אתקריאת תושבע"פ דהכי אוקמוה מארי מתני' תושבע"פ מפי הגבורה נתנה וכמ"ש (תענית ד'.) צו"מ דרתח אורייתא דקא מרתחא ליה שנא' הלא כה דברי כאש ורוגזא דרבנן טב איהו לכל סטרין. וכן עיקר הד"ת נקנה ע"י שפלות וע"י ד"ת קשורים בראשית המחשבה בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית והוא כנגד ראשית דקליפה ראשית גוים קליפת הגאוה. וחכמתם שהוא חשך היפך תורה אור מביא לידי קליפות התאוה והקנאה כחות היצה"ר. וז"ש וטמאים ביד טהורים נגד קליפת התאוה כי עיקר שם טומאה היא טומאה היוצאה מגופו של אדם והוא הזיבה שבא מכח תאוה כמ"ש (פ"ב דזבים) בז' דרכים בודקין את הזב כו' ובהרהור. והעכו"ם אין בהם שום טומאה אבל חכמים עשאום כזבים לכל דבריהם דגופם מלא מזוהמת טומאה זו שהיא זוהמת הנחש שהטיל בחוה שלא פסקה מהם. וע"כ אמרו (ב"ר פ' פ) הנבעלת לערל קשה לפרוש דשדי בה זוהמא זו דתאוה. והוא קליפת ישמעאל שהיא הפסולת של אאע"ה שהיה מדת אהבה בקדושה כי כל אהבתו וחמדתו היה רק להקב"ה. והכח קדושה לפרוש מתאוה נקרא טהרה וכמ"ש דהמע"ה באותו מזמור דכאשר בא וגו' שהוא על פגם התאות ביקש לב טהור ברא וגו' ואז"ל (סוכה נב.) מכלל דאיכא טמא. וז"ש ביד טהורים דכ' יראת ה' טהורה עומדת לעד וע"י היראה נפרשים מתאוה כמש"נ כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה וגו' וע"י זה הם מלאים מתאוה. ואאע"ה בנסיון הי' דעקידה א"ל עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה כי בירור שלימות אהבתו להשי"ת הוא כאשר בא כנגדו אהבה אחרת כמ"ש בנך וגו' אשר אהבת. ובנסיונות הקודמים היה רק כנגד חמדות עוה"ז שהיו כאין בעיני אאע"ה נגד אהבת השי"ת. אבל אהבתו ליצחק אע"ה שהיה בשביל קדושתו ושהובטח שיצא ממנו אומה קדושה בזה היה נסיון הי' שנתברר שהוא ירא ה' שהוא חושב הואיל והוא בנו אפשר שהוא מצד אהבת כל אב לבן. וזהו בירור שלימות האהבה דקדושה כאשר הוא ג"כ ירא ה' ולבבו טהור מאהבות זרות שמקליפת ישמעאל. וז"ש ביד טהורים כי ישראל הם האשה יראת ה' והם יראים וטהורים. ורשעים ביד צדיקים רשעים נגד קליפת עשו עפמ"ש במד"ר (ר"פ וישלח) פלטה נפשי מאותו הרשע שהוא חרבך שבו אתה רודה את עולמך. והיינו שהשי"ת ברא את החרב להיות שבט אפו לרדות עולמו. וכתיב יוחן רשע שדרשוהו (מגילה ו.) על עשו שאמר יצחק יוחן וכו'. וכתיב חרב פתחו רשעים וגו' וכתיב וקראו להם גבול רשעה. ומדת הגבורה דקדושה הוא להיות גבור הכובש את יצרו. ויוסף שטנו של עשו (כמ"ש ב"ר פ' עג) שיוסף היה ג"כ גבור הכובש יצרו ובזה נתייחד יותר מכל השבטים דע"כ נקרא בשם צדיק. וזה החילוק בין צדיק לטהור דטהור הוא שהלב טהור לגמרי ע"י שממולא באהבת דקדושה. וצדיק הוא שכובשו בגבורתו שמתגבר כנגדו והוא מרכבה למדת צדיק והוא בקדושה בכור שורו הדר לו וגו' בהם עמים ינגח והוא נגד קליפת עשו שהוא שור נגח וזה רשעים ביד צדיקים. וזדים כנגד קליפת הכבוד שהיא התנשאות וגסות רוח כמש"נ זד יהיר לץ שמו והוא מנגד לקדושת התורה שנקרא בקדושה כבוד כמ"ש (חולין קלג.) ואין כבוד אלא תורה שנא' כבוד חכמים ינחלו. וזכה לזה יעאע"ה שצורתו חקוקה בכסא הכבוד כי הוא יושב אהלים שר"ל אהלי תורה וקול קול יעקב בתורה וזהו מדת אמת ליעקב כמ"ש (בברכות ה:) אמת זו תורה שנא' אמת קנה. ובימי החשמונאים היה עיקר התפשטות התושבע"פ וזה לעומת זה עשה האלהים ומצד התרבות הד"ת היה התגברות חכמת יונית שהיא היפך חכמת תושבע"פ והיה אז ארסטו ראש חכמי היונים. ומצד חכמתם היה להם התנשאות וגסות רוח והתלוצצו מכל אמונות הקודמות ואף מע"ז וכישוף. ואמנם רצו לבטל גם התורה הקדושה ודבר נבואה כי אמרו אם היה מציאות נבואה בעולם שהשי"ת ידבר עם בנ"א היה הם משיגים זה. ומחמת שלא השיגו בחכמתם הד"ת לא האמינו בד"ת שאמרו שאין חכמה בעולם רק מה שהם משיגים וע"כ נקראים זדים. ויעאע"ה זכה לתורה ע"י שפלותו בעיניו כמ"ש קטונתי מכל וגו' ונאמר יעקב כי קטן הוא דד"ת מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך וסימן לגסות הרוח עניות דתורה (קידושין מט:) ואמרו אין ד"ת מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו (סוטה כא:). וזהו זדים שהוא קליפת הגאוה ובברכת המינים וכל הזדים וכו' ובחתימה ומכניע זדים שהוא שורש הכפירה שבא מגאוה. ביד עוסקי תורתך שישראל נקראו עוסקי תורתך שכן הלשון תמיד כל העוסק בתורה. וכן בברכת התורה הנוסח לעסוק בדברי תורה והיינו שיהי' לו עסק בתורה כי לעמל יולד והיינו שיהיה לו עסק ולא ילך בטל. ובאמת לעמל תורה נברא וטוביה לדזכי דהוי דרופתקי דאורייתא (כמ"ש סנהדרין צט:) ועכ"פ מי שנצרך להיות לעסוק גם בעמל דרך ארץ מ"מ יהיה יודע שנברא רק לשמש את קונו רק הרעותי את מעשי וכו' שאחר הקלקול נתקלל אדה"ר בזעת אפך תאכל לחם. ויהיה עיקר כונתו שיוכל לקבוע עתים לתורה ומי שאינו בר הכי יהיה המכוון שיוכל לגדל בניו לת"ת. וכמ"ש הרמב"ם ז"ל שע"י שיקיים בכל דרכיך דעהו שיהיה כל מעשיו לש"ש יהיה כל מעשיו מעשה המצוה כיון שתכלית המכוון לעבודת השי"ת וזהו עוסקי תורתך. וגם כל מעשה המצות הם בכלל עסק התורה וכמו שאמרנו במ"ש בגמ' (סוטה כא.) תלה הכתוב את המצוה בנר ואת התורה באור כו' לומר לך מה נר אינו מאירה אלא לפי שעה כו' ומפרש בגמ' דנר מצוה הוא כמו נר שמן ופתילה כשהוא דולק ומאיר לפי שעה. ובזוה"ק (ח"ב קסו א) איתא דהמצוה היא נר היינו שרגא שהוא שמן ופתילה בלא שלהבת ושרגא בלא נהורא לאו כלום והתורה אור הוא הנהורא דאדליקת שרגא מניה עיי"ש. ולכאורה הם סותרין זא"ז ואמרנו שהכל א' והוא שכל המצות המצוה עצמה המעשה גולמיית היא רק נר שמן ופתילה בלא אור כלל. רק שבכל מצוה יש תורה אור והוא המכוון בהמצוה לש"ש שלא תהיה כמצות אנשים מלומדה ויעשה כאשר צוני ה' אלהי זהו התורה אור שבמצוה והוא הנהורא לאדלקה שרגא מיניה שכ' בזוה"ק. ומצות התורה הלימוד בעצמו היא מצוה ככל המ"ע והיא ג"כ נר מצוה שרגא בלא נהורא והמכוון לש"ש בלימוד התורה היא התורה האור שבמצות התורה. וההבדל שבין מצוה לתורה הוא שהאור תורה שבמצוה היינו הקדושה והמכוון שבה לש"ש הוא מאיר לפי שעה משא"כ התורה אור שבמצות לימוד התורה הוא מאיר לעולם. וזה מ"ש בגמ' דמצוה מאיר לפי שעה כנר ותורה מאיר לעולם. וידוע שכל א' מישראל אף מי שאין לו שום עסק בתורה שאינו בר הכי כלל ואין לו בנים לגדלם לת"ת מ"מ עכ"פ עוסק במצות ויש במצות ג"כ אור תורה היינו המכוון והקדושה שבמצוה וכל עסק המצות הם תורה אור ונקראו כל ישראל עוסקי תורתך:
In the al hanisim text of Chanukah, [one finds,] "You delivered the mighty into the hands of the weak, and the many into the hands of the few." And that is the essence of the miracle, as it is contrary to nature. But afterward, we say three phrases, "the impure into the hands of the pure, the wicked into the hands of the righteous, and the insolent into the hands of those occupied with Your Torah." But this is irrelevant to the greatness of the miracle! However it is [actually] all one idea — that God, may He be blessed, delivered the Greeks into the hands of the Jewish people. Yet the idea of the three [different] things that it mentioned are that the sources of husks are jealousy, desire, and honor, the roots of the husks of Esau and Ishmael, from which branched out 35 on the right and 35 on the left, as ARI, may his memory be blessed, said. The husk of Ishmael is called chamor [donkey]. For the two lads that were with [Abraham] at the binding were Ishmael and Eliezer, as it is written in Rashi's commentary, and it is [sourced] in Midrash Rabbah (Emor 20:2). And our father Abraham, peace be upon him, said to them, You stay here with the donkey (Genesis 22:5), a people that is similar to a donkey, as it is taught (Yevamot 62a:14). And this is the husk of desire, as it is stated, whose flesh is the flesh of donkeys, etc. (Ezekiel 23:20). Whereas Esau is the husk of the ox, as it is found (Berakhot 62a:4), "And don’t we see that it causes damage and bites and kicks?" And the ox that gores is the husk of jealousy and murder. And Amalek is the husk of the dog, as it is written (Zohar 2:65a), "A husk comes out of their might which is called, dog, and that is the most insolent of all of them." And that [is supported by] that which the middle letters of donkey [chamor] and ox [shor] are vav, mem vav, the numerical equivalent of dog [kelev, as Rabbi Chaim Vital wrote. And that is the husk of haughtiness and honor. And Scripture says about him, The proud, insolent man, scoffer is his name (Proverbs 21:24). And it is as they expounded (Shemot Rabbah, Yitro, 27:6), "Strike the scoffer (Proverbs 19:25), this is Amalek," who is the scoffer. That is, as all the peoples heard, they shuddered [alluding to Exodus 15:14], once they saw open and explicit miracles, and they could not deny [God's power]. But this one came from haughtiness, that it could not be that there would be something hidden from his intellect and higher than his comprehension. And from this, he became a scoffer and denied everything through mockery. And that is [the meaning of], Amalek is the head of the nations (Numbers 24:20), it is the head of the husks, since its root was the seduction of the snake — and you shall be like God (Genesis 3:5). And that is the culmination of haughtiness, and it is like it is stated about Nebuchadnezzar and Hiram. Moreover, that is the source of the evil impulse. And this is by way of the shattering of the vessels and the primordial kings that died, which was through the haughtiness of, "I shall reign," as is well known. And it is like we said, that it is from that which God, may He be blessed, dresses Himself with this garment, as it is written, The Lord is king, He is robed in pride [geut, which also means haughtiness] (Psalms 93:1), that man increases it (and as it will be explained, Vayera at the end of essay 1). And it is found [about] Greece (Bereishit Rabbah 2:4), "And darkness (Genesis 1:2) – this is the Greek kingdom, which darkened Israel’s eyes, etc." And it is written in the holy books that darkness [choshech] is [composed of] the first letters of shor, chamor, kelev, the three husks mentioned. As the husks of the Greeks were [based in] heresy, and that is the source of all the husks, as it [all] comes from haughtiness. As their hearts made them haughty, to be sages in their own eyes; from that, they came to heresy. And through this, they also arrived at the [other] husks, which are jealousy and desire. For their wisdom is the opposite of the Torah's wisdom. As it is found (Kiddushin 30b), "I have created the evil impulse, and I have created the Torah as an antidote." And that is the light of Torah, which saves from these three husks. As corresponding to the husk of desire, they said there, "If that scoundrel confronts you, drag him to the study hall, etc." And the evil impulse of desire is called a scoundrel, as it is learned (Shabbat 152a), "A woman is a flask full, etc."; and in the Midrash Neelam (Zohar 1:128b), "[The evil impulse] will not be as roguish, etc." See there. And it said, "drag him to the study hall, etc.," that one should pull this passion to the words of Torah, as it will be in the future, that there will be a craving for Torah (as it is written there, Zohar 1:138a). And corresponding to the husk of jealousy, it is found in the Tikkunei Zohar (in the Introduction mentioned above), "When it is taken from Might, it is called the Oral Torah, as so have the masters of the Mishnah established it — the Oral Torah was given from the mouth of the Almighty." And that is as it is written (Taanit 4a), "When a young scholar gets heated up, it is the Torah that is heating him up, as it is stated, Is not My word like fire (Jeremiah 23:29). So the anger of Torah scholars is good for all the sides." And likewise, the essence of the words of Torah are acquired with lowliness and through words of Torah that are connected to the head of thought. The head [bereishit, which also means, In the beginning] is for the sake of the Jewish people which is called the head. And that is corresponding to the head of the husks, the head of the nations, the husk of haughtiness. And their wisdom, which is darkness, the opposite of the light of Torah, brings one to the husks of desire and jealousy, the powers of the evil impulse. And this is [the meaning of] that which is written, "the impure into the hands of the pure," corresponding to the husk of desire. For the main thing called impurity is impurity that comes out from a person's body, and that is a genital flow [zivah], which comes from the power of desire. As it is written (Zavim 2), "We check one with a genital flow [for its cause] in seven ways, etc. By way of fantasies." And [although gentiles] do not have impurity, the sages made them like those with a genital flow in every matter, because their bodies are full of the pollution of this impurity, which is the pollution of the snake that it put into Eve, which has not left them. And that is why they said (Bereishit Rabbah 80:11), "One who engages in sexual relations with an uncircumcised man, it is difficult to pull away." As he puts this pollution of desire into her. And that is the husk of Ishmael, which is the leftovers of our father Abraham, peace be upon him. As he was the trait of love in holiness, since all of his love and passion was only for the Holy One, blessed be He. And the holy power to separate from desire is called purity. And it is like King David, peace be upon him, wrote in that psalm, when he came, etc. — which was about the blemish of desire — Create for me a pure heart, etc. (Psalms 51:12). And the sages, may their memory be blessed, said (Sukkah 52a), "By inference, there is an impure one!" And this is [the meaning of] that which is written, "into the hands of the pure." As it is written, The fear of the Lord is pure, abiding forever (Psalms 19:10). And it is through this fear that they separate from desire, as it is stated, As I said, surely there is no fear of God in this place, etc. (Genesis 20:1), and as a result, they were full of desire. And when our father Abraham, peace be upon him, had the test of the binding, He said to him, Now I know that you are someone who fears God (Genesis 22:12). For the clarification of the completeness of his love for God, may He be blessed, was when another love came against it, as it is written, your son, etc. who you love (Genesis 22:2). Whereas in the previous tests, it was only against wishes of this world, which were like nothing in the eyes of our father Abraham, peace be upon him, in opposition to his love for God, may He be blessed. But his love for our father Isaac, peace be upon him — which was because of his holiness and because he was promised that a holy nation would come out from him — in this test, it was clarified that he feared God. As He thought that since he is his son, it is possible that it is from the angle of the love of any father for his son. So this is the clarification of the completeness of the love of holiness, when he fears God and his heart is pure of any foreign loves that are from the husks of Ishmael. And this is [the meaning of] "into the hands of the pure." For the Jewish people is the woman that fears the Lord [alluding to Proverbs 31:30]. And they are the ones that fear and are pure. "And the wicked into the hands of the righteous" — that corresponds to the husk of Esau, according to that which is written in Midrash Rabbah (Bereshit Rabbah 75:1, the beginning of Vayishlach), "Deliver my soul from that wicked one, who is Your sword through whom You subjugate the world." And it is written, Let favor be shown to the wicked (Isaiah 26:10), which they expounded (Megillah 6a) about Esau, "As Isaac said, 'Let favor be shown, etc.'" And it is written, The wicked draw their swords (Psalms 37:14); and it is written, and they shall be called the border of wickedness (Malachi 1:4). And the trait of holy might is to be mighty as one who conquers his [evil] impulse [alluding to Avot 4:1]. And Joseph is Esau's opponent (as it is written in Bereishit Rabbah 73), as Joseph was also mighty in conquering his impulse. And because of this, he was more distinguished [for this role] than all of the brothers. As that is why he was given the appellation, the righteous one. And this is the distinction between a righteous person and a pure one, as a pure one is completely pure by being filled with a love of holiness. Whereas a righteous one is someone who conquers it with his might, that he strengthens himself against it, so that he is a chariot for the trait of Righteousness [Tzaddik], and that is with the holiness of Like a firstling bull in his majesty, etc. with them he gores the peoples (Deuteronomy 33:17). And that corresponds to the husk of Esau, who is a goring ox. So that is the meaning of "the wicked into the hands of the righteous." And "the insolent" corresponds to the husk of honor, which is arrogance and conceit, as is stated, The proud, insolent man, scoffer is his name (Proverbs 21:24). And that corresponds to the holiness of the Torah, which is called with holiness, honor, as it is said (Chullin 133a), "There is no honor besides Torah, as it is stated, The wise shall obtain honor (Proverbs 3:35)." And this was merited by our father Jacob, peace be upon him, whose image was engraved into the Throne of Glory, since he sits in tents [alluding to Genesis 25:27), meaning to say, the tents of Torah. Moreover, the voice is the voice of Jacob [alluding to Genesis 27:22] in Torah. And that is the trait of the truth is for Jacob [alluding to Micah 7:20], as it is said (Berakhot 5b), "Truth is Torah, as it is stated, Buy truth (Proverbs 23:23)." And the main spread of the Oral Torah was at the time of the Hasmoneans, and God made one corresponding to the other [alluding to Ecclesiastes 7:14]. So alongside the growth of the Oral Torah, there was the growth of Greek wisdom, which is the opposite of the wisdom of the Oral Torah. And Aristotle was then the head of the sages of the Greeks. And besides their wisdom, they had arrogance and conceit, and they mocked all of the earlier faiths, even idolatry and sorcery. However, they also wanted to eliminate the holy Torah and the word of prophecy. As they said, if prophecy was real in the world, such that God, may He be blessed, speaks with people, they would have grasped it. But because they did not grasp the words of Torah through their wisdom, they did not believe in the words of Torah. As they said that the only wisdom in the world was what they grasped. And that is why they were called the insolent ones. And our father Jacob, peace be upon him, merited Torah by his lowliness in his own eyes, as it is stated, I have been too little for all, etc. (Genesis 32:11); and it is stated, Jacob since he is little (Amos 7:5). As words of Torah leave alone a high place and go towards a low place. So a sign for conceit is poverty in Torah (Kiddushin 49b). And they said (Sotah 21b), "Words of Torah only survive with someone who makes himself as if he were not." And that is [the meaning of] "the insolent ones," which is the husk of haughtiness. And in the blessing of the heretics and all of the insolent ones, it ends, "who humbles the insolent," since they are the source of heresy that comes from haughtiness. "Into the hands of those those occupied with Your Torah," as the Jewish people is called those occupied with Your Torah. For this is always the expression [used] — "anyone who is occupied with Torah." And, likewise in the blessing over the Torah, the formula is "to be occupied with words of Torah." And that is that one's occupation be Torah, as man is born to toil, so that he be occupied and not go around wastefully. And in truth, he was created to be occupied with Torah, and "happy is one who is privileged, who is a receptacle for Torah" (as it is said in Sanhedrin 99b). And in any event, one who is required to also be occupied by the toil of the way of the world, should nevertheless know that he was created only to serve his Maker. It is just that I have committed evil actions, etc. (Mishnah Kiddushin 4:14); that after the corruption, Adam the first man was cursed with, you shall eat bread by the sweat of your brow (Genesis 3:19). So his main intention [in his work] should be that he be able to fix times for Torah [study]. And one who is incapable of such should have the intention that he should raise his children to Torah study. And it is like that which Rambam, may his memory be blessed, wrote, that by way of fulfilling, In all your paths know Him, (Proverbs 3:6), such that all of his actions should be for the sake of Heaven, all of his actions will be commanded actions, since the intended goal is for the service of God, may He be blessed. And that is [the meaning of] "those who are occupied with Your Torah." And also all commanded actions are included in being occupied with Torah. And that is like what we said about the Gemara (Sota 21a), "The verse (Proverbs 6:23) associates the commandment with a lamp and the Torah with light, etc. to say to you [that] just as a lamp only gives light temporarily, etc." And the Gemara explains that the lamp of a commandment is like the lamp of oil and a wick. When it is kindled and lit, it gives light temporarily. But in the holy Zohar (2:166a), it is found that the commandment being like a lamp means a lamp which is oil and a wick without a flame, and a lamp without a flame is nothing. But the Torah is light is that it is the light from which the lamp is lit; see there. And at first glance they contradict one another. But we said that it is all one. And that is that with all of the commandments, the commandment itself, the raw act, is only oil and a wick without any light at all. However in each commandment there is the light of Torah, and that is the intention of the commandment to be for the sake of Heaven, such that it not be like the commandment of someone doing it by rote, but rather to do as the Lord my God has commanded me [alluding to Deuteronomy 4:5]. That is the light of the Torah that is in a commandment, and it is, "the light from which the lamp is lit," which is written in the holy Zohar. And [regarding] the commandment of Torah [study], the study itself is a commandment like all of the positive commandments, and it too is the lamp of a commandment, a lamp without light. And the intention for the sake of Heaven in the Torah study — that is the light of Torah in the commandment of Torah [study]. And the distinction between a commandment and Torah is that the light of Torah in a commandment, meaning the holiness and the intention for the sake of Heaven that is in it, gives light temporarily, whereas this is not the case with the light of the Torah in the commandment of Torah study, which gives light forever. And this is [the meaning of] that which is written in the Gemara, that a commandment only gives light temporarily like a lamp, but Torah gives light forever. And it is well known that every Jew, even one who is not occupied with Torah at all, as he is incapable of it at all and does not have children to raise them for Torah study, is nevertheless at least occupied with commandments. And there is the light of Torah in the commandments as well, that being the intention and the holiness in the commandment. So any occupation with the commandments is the light of Torah, and all of the Jewish people are "those who are occupied with Your Torah."
2
ואז זכו ישראל מש"נ אל ה' ויאר לנו שנגד מה שחשבו הזדים להשכיחם תורתך אדרבה השי"ת האיר לנו בתוספת אור תושבע"פ. ומפסוק זה נלמד בפסיקתא שצריך לומר הלל בחנוכה שע"י מצות נר חנוכה בעובדא דלתתא אתער עובדא לעילא (כמ"ש זח"ג צב סע"א ורע"ב). וע"י הדלקת הנרות אתער עובדא לעילא שהשי"ת מאיר לנו בתוספת אור תורה. דמצות נר חנוכה נקרא במדרש (תנחומא נשא כט) ובפסיקתא מצות זקנים והטעם דכל מצות דרבנן יש להם שורש בתורה כמו עירובין משמרת וסיג שלא יבאו לטלטל ברה"ר ודבר זה אסמכוה אקרא ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי כמ"ש (יבמות כ.) ומצות מגילה למדו מח"ו (מגילה יד.) ומה מעבדות לחירות כו' ממיתה לחיים לכ"ש והרי כתיב בתורה שהקב"ה קבע מועד בפסח לזכר נס יצ"מ מעבדות לחירות וק"ו ניתן לדרוש. משא"כ מצות נר חנוכה שאין לו שורש בתורה ורק מצות זקנים. וזה הטעם ששאלו בגמ' (שבת כג.) והיכן צונו כו' ולמה שאלו רק על מצות נר חנוכה ולא שאלו על שאר מצות דרבנן כמו מקרא מגילה ועירובין שמברכים ג"כ אק"ב וצונו היכן צונו. רק דשם יש להמצוה שורש ג"כ בתורה משא"כ מצות נר חנוכה שהיא רק מצות זקנים כאמור. וז"ש במדר"ת לא יאמר אדם איני מקיים מצות זקנים הואיל ואינם מן התורה כו' אלא כל מה שגוזרים עליכם תהיו מקיימים כו' למה שאף על דבריהם אני מסכים כו'. ובפסיקתא הגירסא למה שאף עלי הן גוזרין שנ' ותגזור אומר ויקם לך כו'. והיינו שכל התורה דרכיו של הקב"ה וכמ"ש (בירושלמי פ"א דר"ה ה"ג) שהקב"ה גוזר גזירה ומקיימה תחלה כו' אני הוא ששמרתי מצותיה של תורה תחלה ונצטוו ישראל ללכת בדרכיו ית' ולקיים המצות. וז"ש שאף עלי הן גוזרין והיינו שגם הקב"ה מקיים מצות זקנים כמו שמקיים כל מצות התורה. והוא כיון שצונו מלא תסור או ממש"נ שאל אביך ויגדך לקיים מצות זקנים והם תקנו וצוו להדליק נר חנוכה גם השי"ת כביכול מדליק נר חנוכה שמקיים המצוה. וזה מש"נ אל ה' ויאר לנו שמאיר לנו בחנוכה בתוספת אורה באור תושבע"פ. וזה נ"ח שהשי"ת מקיים ג"כ תחלה שמשפיע בישראל תוספת אור תורה. וע"י אור התורה נצולים מג' קליפות היצה"ר שהם ר"ת חש"ך "חמור "שור "כלב שהם כלולים בקליפת הגאוה שהיה שורש קליפת יונים. וזה שקראום ימי חנוכה שהם חנוכה להאור שיאיר לנו. וע"י כן לב ישראל נעשה מדור לשכינה וכמ"ש במה"נ (זח"א קלח א) לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי הוא לבא דמדוריה דיצה"ר ביה. והר קדשי נקרא הבהמ"ק כמש"נ והביאותים אל הר קדשי ולמה נקרא הלב הר קדשי. ולפי האמור מובן שהבהמ"ק הוא משכן לשכינה וכשזוכים לעקור היצה"ר מהלב נעשה הלב משכן לשכינה ונקרא הר קדשי. ובימי חנוכה שזוכים אל ה' ויאר לנו שמאיר לנו בתוס' אור תורה וניצולים מחשך של היצה"ר שהוא הג' קליפות ר"ת חש"ך נעשה הלב משכן לשכינה שנקרא הר קדשי וע"ז עושין חנוכה:
3
והוא ענין מ"ש בתקו"ז (תיקון יג) תמינאה בהודאה כו' ודא הוד ודאי כו' וביה שבח משה אז ישיר משה בגין דאיהו הוד דיהיב למשה וכו' וכ"ה בזוה"ק בכ"מ. ואף דידוע דמשה ואהרן מרכבה למדת נצח והוד משה מרכבה למדת נצח והוד דרגא דאהרן וכאן אמר דנתן ההוד למשה. אך הענין דנצח מקו ימני והוד מקו שמאלי והוא תושב"כ מימינא ותושבע"פ משמאלא וכמ"ש בתיקו"ז (תיקון כא) מימינא אתיהיבת אורייתא דבכתב ומשמאלא אתיהיבת אורייתא דבע"פ. וכ"כ בהקדמת תיקו"ז תושב"כ מימינא דכ' מימינו אש דת למו ותושבע"פ מפי הגבורה נתנה וכ"ה בזוה"ק. ואי' (ב"ב יב.) אעפ"י שנטלה מן הנביאים מן החכמים לא נטלה ופי' הרמב"ן שהוא ע"י מדרגת רוה"ק שמכוונים להלמ"מ וכמ"ש בגמ' דמתאמרא משמיה דר"ע כוותיה כו' ומתאמרא הלכה למ"מ כוותיה. וכיון שאמרו בגמ' הלשון מן החכמים לא נטלה מבואר שבא ע"י נבואה. ונצח והוד תרי נביאי קשוט והיינו אספקלריא דנהרא ואספקלריא דלא נהרא כידוע וכן שם שכנגדם צבאות וכמ"ש (זח"ג יא ב) ועפמ"ש בגמ' (ברכות לא:) לא היה אדם שקראו להקב"ה צבאות עד שבאתה חנה וקראתו צבאות כו' וממנה יצא שמואל ששקול כשני אנשים ומאן אינון משה ואהרן (כמש"ש) ושמואל רבן של נביאים. ולכן אהרן דכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו ובדעת פירש"י תשא רוח הקודש כלומר רוח מההוא קודש דלעילא כמ"ש בזוה"ק (שם סא א) ואהרן שורש תושבע"פ הוא מרכבה למדת הוד. ומשה רבינו שהוא שורש תושב"כ שהוא מימינא הוא מרכבה למדת נצח שהוא מימין. אמנם מצינו בכ"מ הלכה למשה מסיני וכיון שנא' מסיני למה לא נכתב. ואמרנו שהוא תושבע"פ של משה רבינו שהופיע השי"ת בדעתו של משה וחידשם בפלפולו. ועז"א (נדרים לח.) אלא פילפולא בעלמא שזה מסר השי"ת רק למשה. ונקרא הלכה למשה מסיני שמשה רבינו ידע מפורש שהם מסיני כמו כל תושב"כ ומשה מסרן לישראל כהלכתא בלא טעמא. ועל טעמם לא יוכל אדם לעמוד בכח נבואה רק משה רבינו דכ' ולא קם נביא עוד וגו' רק ע"י בחינת רוה"ק לא נטלה מן החכמים שמחדש משכלו ומתאמרה הלכה למשה מסיני כוותיה. וז"ש בר"ע (מנחות כט:) ששאלוהו תלמידיו רבי מנין לך א"ל הלכה למשה מסיני ואף דאיתא במדרש (רבה ות' חוקת) וכל יקר ראתה עינו זה ר"ע וחבריו דברים שלא נגלו למשה נגלו לר"ע וחבריו ובגמ' שם ג"כ א' שישב בסוף ח' שורות ולא היה יודע מה הן אומרים. מכל מקום בטעם הלכה למשה מסיני לא השיג ר"ע שזה חלקו של משה רבינו. ועז"א בגמ' שנתיישבה דעתו של משה שמזה ראה שהדעת שלו למעלה וחלקו תושבע"פ שלא זכה לזה שום אדם. וחלק תושבע"פ של ר"ע וחבריו אינו שייך למשה מפני שלא קלקל מעולם ואינו נצרך להרב חכמה שער הנ' שנמסר לבעל תשובה לתקן הרב כעם:
4
והנה מלך בעשרה לבושים לבש כמו שחשב במד"ר (סו"פ ואתחנן) ובפסיקתא והיינו ע"ס שהאציל השי"ת לבריאת העולם. וחשב בפסיקתא (שוש אשיש) לבוש הראשון הוד והדר שנ' הוד והדר לבשת. ואח"כ כ' עוטה אור כשלמה דאיתא (ב"ר פ' ג) מהיכן נבראת האורה מלמד שנתעטף בה הקב"ה כשלמה והבהיק זיו הדרו וכו'. והנה בזוה"ק (ח"ג יא סע"ב) חשב מאמר ראשון מאמר יהי אור ובגמ' (ר"ה לב.) איתא בראשית נמי מאמר הוא. ואמרנו דאלו ואלו דא"ח שכפי המחשבה בראשית נמי מאמר הוא ולא כ' ביה ויאמר שאין בו תפיסה והוא נעלם מכל רעיון ואח"כ יהי אור מאמר הב' שבו התחיל הכרת החכמה ותפיסת השכל. ולאחר שנגנז אור הראשון אז מאמר יהי אור ג"כ נעלם מכל רעיון וע"כ חשבו בזוה"ק למאמר ראשון נגד כ"ע ומ"מ יש מאמר בראשית דנמי מאמר הוא וכמו"ש בגמ'. היינו דכ' ה' אלהי גדלת מאד וגדול אצל השי"ת בלא ש עור למעלה מתפיסת שכל האדם והוא כנגד כ"ע הנעלם מכל רעיון ועז"נ הוד והדר לבשת שלבוש הראשון הוד והדר. ואור הראשון נגנז לצדיקים וכמו"ש בגמ' ומדרשים וכ' אור זרוע לצדיק וצדיקים לאורה (תענית טו.) ויש שזוכים לאור הראשון ע"י בחינת הוד וזה תושבע"פ של משה רבינו ועז"א שניתן ההוד למשה והוא מטלא דעתיקא ע"י לבוש הוד. ויש שזוכין לאור הראשון ע"י בחינת הדר דאי' (זח"ב קפו ב) מאן איהו הדר דא צדיק שהוא בחינת יוסף הצדיק שנקרא יפה תואר ויפ"מ שיש לו גוף נקי ומהודר. והנה איתא במכילתא ומד"ר (בשלח) ובזכות האמונה שרתה עליהם רוה"ק ואמרו שירה שנא' ויאמינו וגו' אז ישיר משה. ומשה רבינו היה העיקר שזכה לומר שירה והשירה לא היה ככל הד"ת דכ' וידבר ה' אל משה רק משה אמר השירה ברוה"ק ועל ידו וממנו זכו גם ישראל לומר שירה וכמוש"נ משה ובני ישראל וכמו"ש במכילתא וזוה"ק (שם סד ב וש"מ) ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל וזה זכו ע"י רוה"ק. וזה שאמר בתיקונים וביה שבח משה אז בגין דאיהו הוד דיהיב למשה והיינו דהוד מדה ח' מע"ס ונחלק הח' לא' ז' עפמ"ש בזוה"ק (שם נד א) כד אתנהיר נהירו דעתי"ק כו' נהירו דאלף ומטו לזיין כו'. והוא דאלף מורה על פל"א עליון עתי"ק ומטו לזיין נהירו דעתיקא טלא דעתיקא שהוא תושבע"פ של משה רבינו שהוא ע"י בחינת הוד. וזה מ"ש ניתן ההוד למשה וההדר ליהושע והוא עפמ"ש בזוה"ק (שם קלז ב' בס"א) עמ"ש משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ואתערו על תושבע"פ דאלו תורה שבכתב הא כ' ויתנה אל הכהנים בני לוי. והוא דיהושע היה הראשון שכתב ספרו אחר חומשי תורה והוא מעין תושבע"פ וז"ש (נדרים כב:) אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד שערכה של א"י היא כו'. והיינו שארץ ישראל נקרא נחלת ה' והיא שורש ארץ שהיא מדת מלכות פה תושבע"פ וס' יהושע הוא חלק תושבע"פ שיש לכל נפש מישראל בתורה שע"ז מורה חלקו בא"י. ויהושע שבא מיוסף לו ניתן ההדר שהוא התושבע"פ שזוכין ע"י מדת צדיק צדיקים לאורה והוא ג"כ מאור הראשון אור זרוע לצדיק והוא ע"י בחינת הדר דא צדיק:
5
ואמר אח"כ בתיקונים שם ואיהו הוד תמניא יומי דחנוכה וכו' והוא כמו שאמרנו שנקרא חנוכה ע"ש חנוכת האור שמאיר בלב ישראל ונקרא הלב הר קדשי. וכן אומרים בחנוכה ועל הנפלאות וכן בנוסח הנרות הללו ועל נפלאותיך נפלאות הם דברים הנעלמים ומכוסים דברים שכיסה עתיק יומין שזוכין בחנוכה להתגלות ע"י נרות חנוכה שמדליקין ואתער עובדא לעילא שהקב"ה ג"כ מדליק נרות כמש"נ אל ה' ויאר לנו. וזה ג"כ אז דאתנהיר נהירו דעתי"ק אל"ף אותיות פל"א ומטו לזיין כמו אז ישיר. וזה ענין מ"ש בזוה"ק (ח"ג רמג א) כל היום דוה הוד מסטרא דהוד אלף חמישאה אשתארת בי מקדשא חרבה. דו' אלפים הוו עלמא וחד חרוב אלף הז' יום שכולו שבת וב' אלפים תוהו כמו"ש (בע"ז ט.) ובאלף הג' היה המשכן ובסופו נבנה בהמ"ק ובאלף הד' היו מקדש ראשון ושני ובאלף הששי יבנה בית הג' ב"ב. אך באלף החמישי כל היום דו"ה וכמ"ש בזוה"ק (ח"א קטז ב) והיה מצות זקנים להדליק נרות חנוכה לעשות חנוכה למשכן השכינה בלב שנקרא הר קדשי ותקנו כל אלף החמישי שהוא הוד. וזה כמו שאמרנו במ"ש שע"י שמירת שבת כהלכתו מיד נגאלין שאף שהעולם נידון אחר רובו ואין בהמ"ק נבנה מ"מ כל נפש בפרט המשמר שבת כהלכתו הוא נגאל מכל וכל. ואף שלא נבנה בהמ"ק בימיו לבו נעשה משכן לשכינה והוא כבהמ"ק הר קדשי. וזה מ"ש (ברכות לג.) כל אדם שיש בו דעה כאלו נבנה בהמ"ק בימיו והוא שבהמ"ק היינו מקום המיוחד להשראת השכינה מי שיש בו דעה היינו שזכה למדת הדעת שהוא פנימית הכתר כידוע ומשיגים זה ע"י בחינת רוח הקודש ואז לבו נעשה משכן לשכינה ונקרא הר קדשי וכאלו נבנה בהמ"ק בימיו. וזה שכ' האריז"ל שהחשמונאים תקנו מדת הוד והיינו שתקנו כל אלף החמישי שנהפך הודי למשחית וכל היום דו"ה שאין בהמ"ק והם תקנו החנוכה לחנך המשכן לשכינה בלבא דבר נש. ונחלקו בגמ' בש"א כו' פוחת והולך וב"ה אומרים כו' מוסיף והולך כו' וח"א טעמא דב"ש כנגד פרי החג וטעמא דב"ה דמעלין בקודש. וטעם ב"ה מובן שהנרות נקראו קודש כמ"ש הנרות הללו קודש הם והוא כמו שאמרנו שהנרות הם להיות אתער לעילא אל ה' ויאר לנו שיאיר לנו אור התורה ע"י רוח מההוא קודש דלעילא ומעלין בקודש. אבל טעם ב"ש יש להבין מה ענין נ"ח לפרי החג. אכן פרי החג הם ע' כנגד ע' אומות והוא עפמ"ש בס' על מ"ש (פסחים פז:) לא הגלה הקב"ה את ישראל אלא כדי שיתוספו עליהם גרים שאין המכוון שיתגיירו מהם בפעל רק כדי שיוציאו ישראל הני"ק שהם בגלות שם. וע"ז היה גלות מצרים דכ' ואחרי כן יצאו ברכוש גדול שהוא מש"נ וינצלו את מצרים שאמרו (ברכות ט:) שעשאוה כמצודה שאין בה דגן כמצולה שאין בה דגים. והיינו דגים מורה על שורש החיים שבדגים נזכר שם חיה בראשונה ודגן הוא קיום החיים והיינו הני"ק בסוד ואתה מחיה את כולם. וע"ז הקריבו ע' פרי החג כנגדם שהחיות והני"ק שבהם אנו מקריבין להשי"ת ולזה פוחתין והולכין שבכל פעם מוציאים מהם יותר. וכן ענין נרות חנוכה להוציא האור והחיות שהוא בגלות וכמו שמצינו במכות מצרים נגוף ורפוא נגוף למצרים ורפוא לישראל (ע"ד מה שנדרש זח"ב לו א) שבכל מכה יצאו ישראל ממדה א' שבעשר מדות שבקליפה זה לעו"ז ונכנסו למדה שכנגדה בקדושה. וכ' במכת חשך שהיה מכה ט' ולכל בני ישראל היה אור במושבותם שכיון שהיה נגוף למצרים מכה ט' החשך עי"ז היה רפוא לישראל שזכו לאור. והוא כמו"ש בגמ' צדיקים לאורה דכ' אור זרוע לצדיק וצדיק מדה ט' וכן מתתא לעילא מדה ט' חכמה שכנגדה מאמר יהי אור. וכן אי' בגמ' (סנהדרין צט א) אימת אתי משיח א"ל לכי חפו להו חשוכא כו' קרא כתיב כי הנה החושך יכסה ארץ וגו' ועליך יזרח ה' וגו'. וכן ענין הדלקת נ"ח להוציא מהם הני"ק והאור ועי"ז יזכו ועליך יזרח ה' שנזכה להאור כש"נ אל ה' ויאר לנו. והיינו באור הראשון שנגנז לצדיקים אור כי טוב וזוכין לו ע"י תורה אור שזוכין ישראל להיות עוסקי תורתך שכל א' מישראל י"ל עסק בתורה. וכן להיות צדיקים וצדיקים לאורה דכ' אור זרוע לצדיק. ולהיות טהורים דכ' יראת ה' טהורה עומדת לעד וכ' הן יראת אד' היא חכמה וגו' ומי שעוסק בתורה ואין בו יראת שמים אמרו עליו (יומא ע"ב:) למה זה מחיר ביד כסיל וגו' שעוסקים בתורה ואין בהם יראת שמים. והוא שורש החנוכה שעושין על האור הראשון שישראל זוכין שהשי"ת מאיר לישראל כש"נ אל ה' ויאר לנו וע"ז עושין חנוכה:
בנוסח על הנסים בחנוכה מסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים. וזהו תוקף הנס שהיה נגד הטבע. ואח"כ אומרים ג' לשונות וטמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים וזדים ביד עוסקי תורתך וזה אינו שייך לגדל הנס רק הכל ענין א' שמסר השי"ת היונים ביד ישראל. אך ענין הג' דברים שחשב הוא דשרשי הקליפה הם הקנאה והתאוה והכבוד שורש הקליפות דעשו וישמעאל שמהם נסתעף ל"ה מימנא ול"ה משמאלא כמ"ש האריז"ל. קליפת ישמעאל נקרא חמור דשני נעריו עמו בעקידה היו ישמעאל ואליעזר כמ"ש בפירש"י והוא במד"ר (אמור פ' כו) ולהם אמר אאע"ה שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור כמ"ש (יבמות סב.) והיינו קליפת התאוה כמ"שנ אשר בשר חמורים בשרם וגו'. ועשו קליפת שור דאי' (ברכות סא.) והא קא חזינן דמזקא ונשכא ובעטא והיינו שור נגח קליפת הקנאה ורציחה. ועמלק קליפת כלב כמ"ש (זח"ב סה א) נפק מתקיפותא דלהון דאיקרי כלב ודא חציפא מכולהו. והוא דאותיות אמצעות דשור וחמור ו' מ"ו גימט' כל"ב כמ"ש רח"ו והוא קליפת הגאוה והכבוד ועליו אה"כ זד יהיר לץ שמו וכמו שנדרש (מד"ר יתרו פ' כז) לץ תכה זה עמלק שהוא הלץ. והיינו דכל האומות שמעו עמים ירגזון מאחר שראו נסים נגלים ומפורשים ולא יכלו לכפור והוא ע"י לצנות דחה הכל וכפר. וזה בא מגאוה שלא יתכן בעיניו שיהיה דבר נעלם משכלו וגבוה מהשגתו וע"י זה נעשה לץ וכפר בכל ע"י לצנות. והוא ראשית גוים עמלק ראשית דקליפה דשורש הסתת הנחש היה והייתם כאלהים וזה סוף הגאוה וכמש"נ בנ"נ ובחירם וזהו שורש היצה"ר. והוא ע"י שבירת הכלים ומלכין קדמאין דמיתו שהיה ע"י גאוה דאנא אמלוך כידוע. וכמו שאמרנו שממה שנתלבש השי"ת בלבוש זה כמש"נ ה' מלך גאות לבש מזה נסתעף באדם הגאוה (וכמו שנת' וירא סוף מא' א). ומלכות יון איתא (בב"ר פ' ב) וחשך זה מלכות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל כו' וכ' בסה"ק חש"ך ר"ת "חמור "שור "כלב ג' קליפות הנז'. דקליפות היונים היה מינות וזה שורש כל הקליפות שבא מהגאוה שגבה לבם שהם חכמים בעיניהם ומזה באו למינות. וע"י כן באו ג"כ לב' הקליפות שהם הקנאה והתאוה שחכמתם הוא היפך חכמת התורה דאיתא (קידושין ל:) בראתי יצה"ר ובראתי לו תורה תבלין והיינו אור תורה דמצלת מג' קליפות אלו. דכנגד קליפת התאוה אמרו שם אם פגע בך מנוול זה משכהו לבהמ"ד כו' ומנוול נקרא יצה"ר של התאוה כמ"ש (שבת קנב.) אשה חמת מלא וכו' ובמדה"נ (זח"א קכח ב) לא מנוול כבראשונה כו' ע"ש. ואמר משכהו לבהמ"ד שימשוך חשק זה לד"ת כמו שיהיה לעתיד שיהיה לחמידו דאורייתא (כמש"ש קלח א). וכנגד קליפת הקנאה אי' בתיקונים (בהקדמה הנ"ל) וכד אתנטילת מגבורה אתקריאת תושבע"פ דהכי אוקמוה מארי מתני' תושבע"פ מפי הגבורה נתנה וכמ"ש (תענית ד'.) צו"מ דרתח אורייתא דקא מרתחא ליה שנא' הלא כה דברי כאש ורוגזא דרבנן טב איהו לכל סטרין. וכן עיקר הד"ת נקנה ע"י שפלות וע"י ד"ת קשורים בראשית המחשבה בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית והוא כנגד ראשית דקליפה ראשית גוים קליפת הגאוה. וחכמתם שהוא חשך היפך תורה אור מביא לידי קליפות התאוה והקנאה כחות היצה"ר. וז"ש וטמאים ביד טהורים נגד קליפת התאוה כי עיקר שם טומאה היא טומאה היוצאה מגופו של אדם והוא הזיבה שבא מכח תאוה כמ"ש (פ"ב דזבים) בז' דרכים בודקין את הזב כו' ובהרהור. והעכו"ם אין בהם שום טומאה אבל חכמים עשאום כזבים לכל דבריהם דגופם מלא מזוהמת טומאה זו שהיא זוהמת הנחש שהטיל בחוה שלא פסקה מהם. וע"כ אמרו (ב"ר פ' פ) הנבעלת לערל קשה לפרוש דשדי בה זוהמא זו דתאוה. והוא קליפת ישמעאל שהיא הפסולת של אאע"ה שהיה מדת אהבה בקדושה כי כל אהבתו וחמדתו היה רק להקב"ה. והכח קדושה לפרוש מתאוה נקרא טהרה וכמ"ש דהמע"ה באותו מזמור דכאשר בא וגו' שהוא על פגם התאות ביקש לב טהור ברא וגו' ואז"ל (סוכה נב.) מכלל דאיכא טמא. וז"ש ביד טהורים דכ' יראת ה' טהורה עומדת לעד וע"י היראה נפרשים מתאוה כמש"נ כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה וגו' וע"י זה הם מלאים מתאוה. ואאע"ה בנסיון הי' דעקידה א"ל עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה כי בירור שלימות אהבתו להשי"ת הוא כאשר בא כנגדו אהבה אחרת כמ"ש בנך וגו' אשר אהבת. ובנסיונות הקודמים היה רק כנגד חמדות עוה"ז שהיו כאין בעיני אאע"ה נגד אהבת השי"ת. אבל אהבתו ליצחק אע"ה שהיה בשביל קדושתו ושהובטח שיצא ממנו אומה קדושה בזה היה נסיון הי' שנתברר שהוא ירא ה' שהוא חושב הואיל והוא בנו אפשר שהוא מצד אהבת כל אב לבן. וזהו בירור שלימות האהבה דקדושה כאשר הוא ג"כ ירא ה' ולבבו טהור מאהבות זרות שמקליפת ישמעאל. וז"ש ביד טהורים כי ישראל הם האשה יראת ה' והם יראים וטהורים. ורשעים ביד צדיקים רשעים נגד קליפת עשו עפמ"ש במד"ר (ר"פ וישלח) פלטה נפשי מאותו הרשע שהוא חרבך שבו אתה רודה את עולמך. והיינו שהשי"ת ברא את החרב להיות שבט אפו לרדות עולמו. וכתיב יוחן רשע שדרשוהו (מגילה ו.) על עשו שאמר יצחק יוחן וכו'. וכתיב חרב פתחו רשעים וגו' וכתיב וקראו להם גבול רשעה. ומדת הגבורה דקדושה הוא להיות גבור הכובש את יצרו. ויוסף שטנו של עשו (כמ"ש ב"ר פ' עג) שיוסף היה ג"כ גבור הכובש יצרו ובזה נתייחד יותר מכל השבטים דע"כ נקרא בשם צדיק. וזה החילוק בין צדיק לטהור דטהור הוא שהלב טהור לגמרי ע"י שממולא באהבת דקדושה. וצדיק הוא שכובשו בגבורתו שמתגבר כנגדו והוא מרכבה למדת צדיק והוא בקדושה בכור שורו הדר לו וגו' בהם עמים ינגח והוא נגד קליפת עשו שהוא שור נגח וזה רשעים ביד צדיקים. וזדים כנגד קליפת הכבוד שהיא התנשאות וגסות רוח כמש"נ זד יהיר לץ שמו והוא מנגד לקדושת התורה שנקרא בקדושה כבוד כמ"ש (חולין קלג.) ואין כבוד אלא תורה שנא' כבוד חכמים ינחלו. וזכה לזה יעאע"ה שצורתו חקוקה בכסא הכבוד כי הוא יושב אהלים שר"ל אהלי תורה וקול קול יעקב בתורה וזהו מדת אמת ליעקב כמ"ש (בברכות ה:) אמת זו תורה שנא' אמת קנה. ובימי החשמונאים היה עיקר התפשטות התושבע"פ וזה לעומת זה עשה האלהים ומצד התרבות הד"ת היה התגברות חכמת יונית שהיא היפך חכמת תושבע"פ והיה אז ארסטו ראש חכמי היונים. ומצד חכמתם היה להם התנשאות וגסות רוח והתלוצצו מכל אמונות הקודמות ואף מע"ז וכישוף. ואמנם רצו לבטל גם התורה הקדושה ודבר נבואה כי אמרו אם היה מציאות נבואה בעולם שהשי"ת ידבר עם בנ"א היה הם משיגים זה. ומחמת שלא השיגו בחכמתם הד"ת לא האמינו בד"ת שאמרו שאין חכמה בעולם רק מה שהם משיגים וע"כ נקראים זדים. ויעאע"ה זכה לתורה ע"י שפלותו בעיניו כמ"ש קטונתי מכל וגו' ונאמר יעקב כי קטן הוא דד"ת מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך וסימן לגסות הרוח עניות דתורה (קידושין מט:) ואמרו אין ד"ת מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו (סוטה כא:). וזהו זדים שהוא קליפת הגאוה ובברכת המינים וכל הזדים וכו' ובחתימה ומכניע זדים שהוא שורש הכפירה שבא מגאוה. ביד עוסקי תורתך שישראל נקראו עוסקי תורתך שכן הלשון תמיד כל העוסק בתורה. וכן בברכת התורה הנוסח לעסוק בדברי תורה והיינו שיהי' לו עסק בתורה כי לעמל יולד והיינו שיהיה לו עסק ולא ילך בטל. ובאמת לעמל תורה נברא וטוביה לדזכי דהוי דרופתקי דאורייתא (כמ"ש סנהדרין צט:) ועכ"פ מי שנצרך להיות לעסוק גם בעמל דרך ארץ מ"מ יהיה יודע שנברא רק לשמש את קונו רק הרעותי את מעשי וכו' שאחר הקלקול נתקלל אדה"ר בזעת אפך תאכל לחם. ויהיה עיקר כונתו שיוכל לקבוע עתים לתורה ומי שאינו בר הכי יהיה המכוון שיוכל לגדל בניו לת"ת. וכמ"ש הרמב"ם ז"ל שע"י שיקיים בכל דרכיך דעהו שיהיה כל מעשיו לש"ש יהיה כל מעשיו מעשה המצוה כיון שתכלית המכוון לעבודת השי"ת וזהו עוסקי תורתך. וגם כל מעשה המצות הם בכלל עסק התורה וכמו שאמרנו במ"ש בגמ' (סוטה כא.) תלה הכתוב את המצוה בנר ואת התורה באור כו' לומר לך מה נר אינו מאירה אלא לפי שעה כו' ומפרש בגמ' דנר מצוה הוא כמו נר שמן ופתילה כשהוא דולק ומאיר לפי שעה. ובזוה"ק (ח"ב קסו א) איתא דהמצוה היא נר היינו שרגא שהוא שמן ופתילה בלא שלהבת ושרגא בלא נהורא לאו כלום והתורה אור הוא הנהורא דאדליקת שרגא מניה עיי"ש. ולכאורה הם סותרין זא"ז ואמרנו שהכל א' והוא שכל המצות המצוה עצמה המעשה גולמיית היא רק נר שמן ופתילה בלא אור כלל. רק שבכל מצוה יש תורה אור והוא המכוון בהמצוה לש"ש שלא תהיה כמצות אנשים מלומדה ויעשה כאשר צוני ה' אלהי זהו התורה אור שבמצוה והוא הנהורא לאדלקה שרגא מיניה שכ' בזוה"ק. ומצות התורה הלימוד בעצמו היא מצוה ככל המ"ע והיא ג"כ נר מצוה שרגא בלא נהורא והמכוון לש"ש בלימוד התורה היא התורה האור שבמצות התורה. וההבדל שבין מצוה לתורה הוא שהאור תורה שבמצוה היינו הקדושה והמכוון שבה לש"ש הוא מאיר לפי שעה משא"כ התורה אור שבמצות לימוד התורה הוא מאיר לעולם. וזה מ"ש בגמ' דמצוה מאיר לפי שעה כנר ותורה מאיר לעולם. וידוע שכל א' מישראל אף מי שאין לו שום עסק בתורה שאינו בר הכי כלל ואין לו בנים לגדלם לת"ת מ"מ עכ"פ עוסק במצות ויש במצות ג"כ אור תורה היינו המכוון והקדושה שבמצוה וכל עסק המצות הם תורה אור ונקראו כל ישראל עוסקי תורתך:
In the al hanisim text of Chanukah, [one finds,] "You delivered the mighty into the hands of the weak, and the many into the hands of the few." And that is the essence of the miracle, as it is contrary to nature. But afterward, we say three phrases, "the impure into the hands of the pure, the wicked into the hands of the righteous, and the insolent into the hands of those occupied with Your Torah." But this is irrelevant to the greatness of the miracle! However it is [actually] all one idea — that God, may He be blessed, delivered the Greeks into the hands of the Jewish people. Yet the idea of the three [different] things that it mentioned are that the sources of husks are jealousy, desire, and honor, the roots of the husks of Esau and Ishmael, from which branched out 35 on the right and 35 on the left, as ARI, may his memory be blessed, said. The husk of Ishmael is called chamor [donkey]. For the two lads that were with [Abraham] at the binding were Ishmael and Eliezer, as it is written in Rashi's commentary, and it is [sourced] in Midrash Rabbah (Emor 20:2). And our father Abraham, peace be upon him, said to them, You stay here with the donkey (Genesis 22:5), a people that is similar to a donkey, as it is taught (Yevamot 62a:14). And this is the husk of desire, as it is stated, whose flesh is the flesh of donkeys, etc. (Ezekiel 23:20). Whereas Esau is the husk of the ox, as it is found (Berakhot 62a:4), "And don’t we see that it causes damage and bites and kicks?" And the ox that gores is the husk of jealousy and murder. And Amalek is the husk of the dog, as it is written (Zohar 2:65a), "A husk comes out of their might which is called, dog, and that is the most insolent of all of them." And that [is supported by] that which the middle letters of donkey [chamor] and ox [shor] are vav, mem vav, the numerical equivalent of dog [kelev, as Rabbi Chaim Vital wrote. And that is the husk of haughtiness and honor. And Scripture says about him, The proud, insolent man, scoffer is his name (Proverbs 21:24). And it is as they expounded (Shemot Rabbah, Yitro, 27:6), "Strike the scoffer (Proverbs 19:25), this is Amalek," who is the scoffer. That is, as all the peoples heard, they shuddered [alluding to Exodus 15:14], once they saw open and explicit miracles, and they could not deny [God's power]. But this one came from haughtiness, that it could not be that there would be something hidden from his intellect and higher than his comprehension. And from this, he became a scoffer and denied everything through mockery. And that is [the meaning of], Amalek is the head of the nations (Numbers 24:20), it is the head of the husks, since its root was the seduction of the snake — and you shall be like God (Genesis 3:5). And that is the culmination of haughtiness, and it is like it is stated about Nebuchadnezzar and Hiram. Moreover, that is the source of the evil impulse. And this is by way of the shattering of the vessels and the primordial kings that died, which was through the haughtiness of, "I shall reign," as is well known. And it is like we said, that it is from that which God, may He be blessed, dresses Himself with this garment, as it is written, The Lord is king, He is robed in pride [geut, which also means haughtiness] (Psalms 93:1), that man increases it (and as it will be explained, Vayera at the end of essay 1). And it is found [about] Greece (Bereishit Rabbah 2:4), "And darkness (Genesis 1:2) – this is the Greek kingdom, which darkened Israel’s eyes, etc." And it is written in the holy books that darkness [choshech] is [composed of] the first letters of shor, chamor, kelev, the three husks mentioned. As the husks of the Greeks were [based in] heresy, and that is the source of all the husks, as it [all] comes from haughtiness. As their hearts made them haughty, to be sages in their own eyes; from that, they came to heresy. And through this, they also arrived at the [other] husks, which are jealousy and desire. For their wisdom is the opposite of the Torah's wisdom. As it is found (Kiddushin 30b), "I have created the evil impulse, and I have created the Torah as an antidote." And that is the light of Torah, which saves from these three husks. As corresponding to the husk of desire, they said there, "If that scoundrel confronts you, drag him to the study hall, etc." And the evil impulse of desire is called a scoundrel, as it is learned (Shabbat 152a), "A woman is a flask full, etc."; and in the Midrash Neelam (Zohar 1:128b), "[The evil impulse] will not be as roguish, etc." See there. And it said, "drag him to the study hall, etc.," that one should pull this passion to the words of Torah, as it will be in the future, that there will be a craving for Torah (as it is written there, Zohar 1:138a). And corresponding to the husk of jealousy, it is found in the Tikkunei Zohar (in the Introduction mentioned above), "When it is taken from Might, it is called the Oral Torah, as so have the masters of the Mishnah established it — the Oral Torah was given from the mouth of the Almighty." And that is as it is written (Taanit 4a), "When a young scholar gets heated up, it is the Torah that is heating him up, as it is stated, Is not My word like fire (Jeremiah 23:29). So the anger of Torah scholars is good for all the sides." And likewise, the essence of the words of Torah are acquired with lowliness and through words of Torah that are connected to the head of thought. The head [bereishit, which also means, In the beginning] is for the sake of the Jewish people which is called the head. And that is corresponding to the head of the husks, the head of the nations, the husk of haughtiness. And their wisdom, which is darkness, the opposite of the light of Torah, brings one to the husks of desire and jealousy, the powers of the evil impulse. And this is [the meaning of] that which is written, "the impure into the hands of the pure," corresponding to the husk of desire. For the main thing called impurity is impurity that comes out from a person's body, and that is a genital flow [zivah], which comes from the power of desire. As it is written (Zavim 2), "We check one with a genital flow [for its cause] in seven ways, etc. By way of fantasies." And [although gentiles] do not have impurity, the sages made them like those with a genital flow in every matter, because their bodies are full of the pollution of this impurity, which is the pollution of the snake that it put into Eve, which has not left them. And that is why they said (Bereishit Rabbah 80:11), "One who engages in sexual relations with an uncircumcised man, it is difficult to pull away." As he puts this pollution of desire into her. And that is the husk of Ishmael, which is the leftovers of our father Abraham, peace be upon him. As he was the trait of love in holiness, since all of his love and passion was only for the Holy One, blessed be He. And the holy power to separate from desire is called purity. And it is like King David, peace be upon him, wrote in that psalm, when he came, etc. — which was about the blemish of desire — Create for me a pure heart, etc. (Psalms 51:12). And the sages, may their memory be blessed, said (Sukkah 52a), "By inference, there is an impure one!" And this is [the meaning of] that which is written, "into the hands of the pure." As it is written, The fear of the Lord is pure, abiding forever (Psalms 19:10). And it is through this fear that they separate from desire, as it is stated, As I said, surely there is no fear of God in this place, etc. (Genesis 20:1), and as a result, they were full of desire. And when our father Abraham, peace be upon him, had the test of the binding, He said to him, Now I know that you are someone who fears God (Genesis 22:12). For the clarification of the completeness of his love for God, may He be blessed, was when another love came against it, as it is written, your son, etc. who you love (Genesis 22:2). Whereas in the previous tests, it was only against wishes of this world, which were like nothing in the eyes of our father Abraham, peace be upon him, in opposition to his love for God, may He be blessed. But his love for our father Isaac, peace be upon him — which was because of his holiness and because he was promised that a holy nation would come out from him — in this test, it was clarified that he feared God. As He thought that since he is his son, it is possible that it is from the angle of the love of any father for his son. So this is the clarification of the completeness of the love of holiness, when he fears God and his heart is pure of any foreign loves that are from the husks of Ishmael. And this is [the meaning of] "into the hands of the pure." For the Jewish people is the woman that fears the Lord [alluding to Proverbs 31:30]. And they are the ones that fear and are pure. "And the wicked into the hands of the righteous" — that corresponds to the husk of Esau, according to that which is written in Midrash Rabbah (Bereshit Rabbah 75:1, the beginning of Vayishlach), "Deliver my soul from that wicked one, who is Your sword through whom You subjugate the world." And it is written, Let favor be shown to the wicked (Isaiah 26:10), which they expounded (Megillah 6a) about Esau, "As Isaac said, 'Let favor be shown, etc.'" And it is written, The wicked draw their swords (Psalms 37:14); and it is written, and they shall be called the border of wickedness (Malachi 1:4). And the trait of holy might is to be mighty as one who conquers his [evil] impulse [alluding to Avot 4:1]. And Joseph is Esau's opponent (as it is written in Bereishit Rabbah 73), as Joseph was also mighty in conquering his impulse. And because of this, he was more distinguished [for this role] than all of the brothers. As that is why he was given the appellation, the righteous one. And this is the distinction between a righteous person and a pure one, as a pure one is completely pure by being filled with a love of holiness. Whereas a righteous one is someone who conquers it with his might, that he strengthens himself against it, so that he is a chariot for the trait of Righteousness [Tzaddik], and that is with the holiness of Like a firstling bull in his majesty, etc. with them he gores the peoples (Deuteronomy 33:17). And that corresponds to the husk of Esau, who is a goring ox. So that is the meaning of "the wicked into the hands of the righteous." And "the insolent" corresponds to the husk of honor, which is arrogance and conceit, as is stated, The proud, insolent man, scoffer is his name (Proverbs 21:24). And that corresponds to the holiness of the Torah, which is called with holiness, honor, as it is said (Chullin 133a), "There is no honor besides Torah, as it is stated, The wise shall obtain honor (Proverbs 3:35)." And this was merited by our father Jacob, peace be upon him, whose image was engraved into the Throne of Glory, since he sits in tents [alluding to Genesis 25:27), meaning to say, the tents of Torah. Moreover, the voice is the voice of Jacob [alluding to Genesis 27:22] in Torah. And that is the trait of the truth is for Jacob [alluding to Micah 7:20], as it is said (Berakhot 5b), "Truth is Torah, as it is stated, Buy truth (Proverbs 23:23)." And the main spread of the Oral Torah was at the time of the Hasmoneans, and God made one corresponding to the other [alluding to Ecclesiastes 7:14]. So alongside the growth of the Oral Torah, there was the growth of Greek wisdom, which is the opposite of the wisdom of the Oral Torah. And Aristotle was then the head of the sages of the Greeks. And besides their wisdom, they had arrogance and conceit, and they mocked all of the earlier faiths, even idolatry and sorcery. However, they also wanted to eliminate the holy Torah and the word of prophecy. As they said, if prophecy was real in the world, such that God, may He be blessed, speaks with people, they would have grasped it. But because they did not grasp the words of Torah through their wisdom, they did not believe in the words of Torah. As they said that the only wisdom in the world was what they grasped. And that is why they were called the insolent ones. And our father Jacob, peace be upon him, merited Torah by his lowliness in his own eyes, as it is stated, I have been too little for all, etc. (Genesis 32:11); and it is stated, Jacob since he is little (Amos 7:5). As words of Torah leave alone a high place and go towards a low place. So a sign for conceit is poverty in Torah (Kiddushin 49b). And they said (Sotah 21b), "Words of Torah only survive with someone who makes himself as if he were not." And that is [the meaning of] "the insolent ones," which is the husk of haughtiness. And in the blessing of the heretics and all of the insolent ones, it ends, "who humbles the insolent," since they are the source of heresy that comes from haughtiness. "Into the hands of those those occupied with Your Torah," as the Jewish people is called those occupied with Your Torah. For this is always the expression [used] — "anyone who is occupied with Torah." And, likewise in the blessing over the Torah, the formula is "to be occupied with words of Torah." And that is that one's occupation be Torah, as man is born to toil, so that he be occupied and not go around wastefully. And in truth, he was created to be occupied with Torah, and "happy is one who is privileged, who is a receptacle for Torah" (as it is said in Sanhedrin 99b). And in any event, one who is required to also be occupied by the toil of the way of the world, should nevertheless know that he was created only to serve his Maker. It is just that I have committed evil actions, etc. (Mishnah Kiddushin 4:14); that after the corruption, Adam the first man was cursed with, you shall eat bread by the sweat of your brow (Genesis 3:19). So his main intention [in his work] should be that he be able to fix times for Torah [study]. And one who is incapable of such should have the intention that he should raise his children to Torah study. And it is like that which Rambam, may his memory be blessed, wrote, that by way of fulfilling, In all your paths know Him, (Proverbs 3:6), such that all of his actions should be for the sake of Heaven, all of his actions will be commanded actions, since the intended goal is for the service of God, may He be blessed. And that is [the meaning of] "those who are occupied with Your Torah." And also all commanded actions are included in being occupied with Torah. And that is like what we said about the Gemara (Sota 21a), "The verse (Proverbs 6:23) associates the commandment with a lamp and the Torah with light, etc. to say to you [that] just as a lamp only gives light temporarily, etc." And the Gemara explains that the lamp of a commandment is like the lamp of oil and a wick. When it is kindled and lit, it gives light temporarily. But in the holy Zohar (2:166a), it is found that the commandment being like a lamp means a lamp which is oil and a wick without a flame, and a lamp without a flame is nothing. But the Torah is light is that it is the light from which the lamp is lit; see there. And at first glance they contradict one another. But we said that it is all one. And that is that with all of the commandments, the commandment itself, the raw act, is only oil and a wick without any light at all. However in each commandment there is the light of Torah, and that is the intention of the commandment to be for the sake of Heaven, such that it not be like the commandment of someone doing it by rote, but rather to do as the Lord my God has commanded me [alluding to Deuteronomy 4:5]. That is the light of the Torah that is in a commandment, and it is, "the light from which the lamp is lit," which is written in the holy Zohar. And [regarding] the commandment of Torah [study], the study itself is a commandment like all of the positive commandments, and it too is the lamp of a commandment, a lamp without light. And the intention for the sake of Heaven in the Torah study — that is the light of Torah in the commandment of Torah [study]. And the distinction between a commandment and Torah is that the light of Torah in a commandment, meaning the holiness and the intention for the sake of Heaven that is in it, gives light temporarily, whereas this is not the case with the light of the Torah in the commandment of Torah study, which gives light forever. And this is [the meaning of] that which is written in the Gemara, that a commandment only gives light temporarily like a lamp, but Torah gives light forever. And it is well known that every Jew, even one who is not occupied with Torah at all, as he is incapable of it at all and does not have children to raise them for Torah study, is nevertheless at least occupied with commandments. And there is the light of Torah in the commandments as well, that being the intention and the holiness in the commandment. So any occupation with the commandments is the light of Torah, and all of the Jewish people are "those who are occupied with Your Torah."
ואז זכו ישראל מש"נ אל ה' ויאר לנו שנגד מה שחשבו הזדים להשכיחם תורתך אדרבה השי"ת האיר לנו בתוספת אור תושבע"פ. ומפסוק זה נלמד בפסיקתא שצריך לומר הלל בחנוכה שע"י מצות נר חנוכה בעובדא דלתתא אתער עובדא לעילא (כמ"ש זח"ג צב סע"א ורע"ב). וע"י הדלקת הנרות אתער עובדא לעילא שהשי"ת מאיר לנו בתוספת אור תורה. דמצות נר חנוכה נקרא במדרש (תנחומא נשא כט) ובפסיקתא מצות זקנים והטעם דכל מצות דרבנן יש להם שורש בתורה כמו עירובין משמרת וסיג שלא יבאו לטלטל ברה"ר ודבר זה אסמכוה אקרא ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי כמ"ש (יבמות כ.) ומצות מגילה למדו מח"ו (מגילה יד.) ומה מעבדות לחירות כו' ממיתה לחיים לכ"ש והרי כתיב בתורה שהקב"ה קבע מועד בפסח לזכר נס יצ"מ מעבדות לחירות וק"ו ניתן לדרוש. משא"כ מצות נר חנוכה שאין לו שורש בתורה ורק מצות זקנים. וזה הטעם ששאלו בגמ' (שבת כג.) והיכן צונו כו' ולמה שאלו רק על מצות נר חנוכה ולא שאלו על שאר מצות דרבנן כמו מקרא מגילה ועירובין שמברכים ג"כ אק"ב וצונו היכן צונו. רק דשם יש להמצוה שורש ג"כ בתורה משא"כ מצות נר חנוכה שהיא רק מצות זקנים כאמור. וז"ש במדר"ת לא יאמר אדם איני מקיים מצות זקנים הואיל ואינם מן התורה כו' אלא כל מה שגוזרים עליכם תהיו מקיימים כו' למה שאף על דבריהם אני מסכים כו'. ובפסיקתא הגירסא למה שאף עלי הן גוזרין שנ' ותגזור אומר ויקם לך כו'. והיינו שכל התורה דרכיו של הקב"ה וכמ"ש (בירושלמי פ"א דר"ה ה"ג) שהקב"ה גוזר גזירה ומקיימה תחלה כו' אני הוא ששמרתי מצותיה של תורה תחלה ונצטוו ישראל ללכת בדרכיו ית' ולקיים המצות. וז"ש שאף עלי הן גוזרין והיינו שגם הקב"ה מקיים מצות זקנים כמו שמקיים כל מצות התורה. והוא כיון שצונו מלא תסור או ממש"נ שאל אביך ויגדך לקיים מצות זקנים והם תקנו וצוו להדליק נר חנוכה גם השי"ת כביכול מדליק נר חנוכה שמקיים המצוה. וזה מש"נ אל ה' ויאר לנו שמאיר לנו בחנוכה בתוספת אורה באור תושבע"פ. וזה נ"ח שהשי"ת מקיים ג"כ תחלה שמשפיע בישראל תוספת אור תורה. וע"י אור התורה נצולים מג' קליפות היצה"ר שהם ר"ת חש"ך "חמור "שור "כלב שהם כלולים בקליפת הגאוה שהיה שורש קליפת יונים. וזה שקראום ימי חנוכה שהם חנוכה להאור שיאיר לנו. וע"י כן לב ישראל נעשה מדור לשכינה וכמ"ש במה"נ (זח"א קלח א) לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי הוא לבא דמדוריה דיצה"ר ביה. והר קדשי נקרא הבהמ"ק כמש"נ והביאותים אל הר קדשי ולמה נקרא הלב הר קדשי. ולפי האמור מובן שהבהמ"ק הוא משכן לשכינה וכשזוכים לעקור היצה"ר מהלב נעשה הלב משכן לשכינה ונקרא הר קדשי. ובימי חנוכה שזוכים אל ה' ויאר לנו שמאיר לנו בתוס' אור תורה וניצולים מחשך של היצה"ר שהוא הג' קליפות ר"ת חש"ך נעשה הלב משכן לשכינה שנקרא הר קדשי וע"ז עושין חנוכה:
והוא ענין מ"ש בתקו"ז (תיקון יג) תמינאה בהודאה כו' ודא הוד ודאי כו' וביה שבח משה אז ישיר משה בגין דאיהו הוד דיהיב למשה וכו' וכ"ה בזוה"ק בכ"מ. ואף דידוע דמשה ואהרן מרכבה למדת נצח והוד משה מרכבה למדת נצח והוד דרגא דאהרן וכאן אמר דנתן ההוד למשה. אך הענין דנצח מקו ימני והוד מקו שמאלי והוא תושב"כ מימינא ותושבע"פ משמאלא וכמ"ש בתיקו"ז (תיקון כא) מימינא אתיהיבת אורייתא דבכתב ומשמאלא אתיהיבת אורייתא דבע"פ. וכ"כ בהקדמת תיקו"ז תושב"כ מימינא דכ' מימינו אש דת למו ותושבע"פ מפי הגבורה נתנה וכ"ה בזוה"ק. ואי' (ב"ב יב.) אעפ"י שנטלה מן הנביאים מן החכמים לא נטלה ופי' הרמב"ן שהוא ע"י מדרגת רוה"ק שמכוונים להלמ"מ וכמ"ש בגמ' דמתאמרא משמיה דר"ע כוותיה כו' ומתאמרא הלכה למ"מ כוותיה. וכיון שאמרו בגמ' הלשון מן החכמים לא נטלה מבואר שבא ע"י נבואה. ונצח והוד תרי נביאי קשוט והיינו אספקלריא דנהרא ואספקלריא דלא נהרא כידוע וכן שם שכנגדם צבאות וכמ"ש (זח"ג יא ב) ועפמ"ש בגמ' (ברכות לא:) לא היה אדם שקראו להקב"ה צבאות עד שבאתה חנה וקראתו צבאות כו' וממנה יצא שמואל ששקול כשני אנשים ומאן אינון משה ואהרן (כמש"ש) ושמואל רבן של נביאים. ולכן אהרן דכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו ובדעת פירש"י תשא רוח הקודש כלומר רוח מההוא קודש דלעילא כמ"ש בזוה"ק (שם סא א) ואהרן שורש תושבע"פ הוא מרכבה למדת הוד. ומשה רבינו שהוא שורש תושב"כ שהוא מימינא הוא מרכבה למדת נצח שהוא מימין. אמנם מצינו בכ"מ הלכה למשה מסיני וכיון שנא' מסיני למה לא נכתב. ואמרנו שהוא תושבע"פ של משה רבינו שהופיע השי"ת בדעתו של משה וחידשם בפלפולו. ועז"א (נדרים לח.) אלא פילפולא בעלמא שזה מסר השי"ת רק למשה. ונקרא הלכה למשה מסיני שמשה רבינו ידע מפורש שהם מסיני כמו כל תושב"כ ומשה מסרן לישראל כהלכתא בלא טעמא. ועל טעמם לא יוכל אדם לעמוד בכח נבואה רק משה רבינו דכ' ולא קם נביא עוד וגו' רק ע"י בחינת רוה"ק לא נטלה מן החכמים שמחדש משכלו ומתאמרה הלכה למשה מסיני כוותיה. וז"ש בר"ע (מנחות כט:) ששאלוהו תלמידיו רבי מנין לך א"ל הלכה למשה מסיני ואף דאיתא במדרש (רבה ות' חוקת) וכל יקר ראתה עינו זה ר"ע וחבריו דברים שלא נגלו למשה נגלו לר"ע וחבריו ובגמ' שם ג"כ א' שישב בסוף ח' שורות ולא היה יודע מה הן אומרים. מכל מקום בטעם הלכה למשה מסיני לא השיג ר"ע שזה חלקו של משה רבינו. ועז"א בגמ' שנתיישבה דעתו של משה שמזה ראה שהדעת שלו למעלה וחלקו תושבע"פ שלא זכה לזה שום אדם. וחלק תושבע"פ של ר"ע וחבריו אינו שייך למשה מפני שלא קלקל מעולם ואינו נצרך להרב חכמה שער הנ' שנמסר לבעל תשובה לתקן הרב כעם:
והנה מלך בעשרה לבושים לבש כמו שחשב במד"ר (סו"פ ואתחנן) ובפסיקתא והיינו ע"ס שהאציל השי"ת לבריאת העולם. וחשב בפסיקתא (שוש אשיש) לבוש הראשון הוד והדר שנ' הוד והדר לבשת. ואח"כ כ' עוטה אור כשלמה דאיתא (ב"ר פ' ג) מהיכן נבראת האורה מלמד שנתעטף בה הקב"ה כשלמה והבהיק זיו הדרו וכו'. והנה בזוה"ק (ח"ג יא סע"ב) חשב מאמר ראשון מאמר יהי אור ובגמ' (ר"ה לב.) איתא בראשית נמי מאמר הוא. ואמרנו דאלו ואלו דא"ח שכפי המחשבה בראשית נמי מאמר הוא ולא כ' ביה ויאמר שאין בו תפיסה והוא נעלם מכל רעיון ואח"כ יהי אור מאמר הב' שבו התחיל הכרת החכמה ותפיסת השכל. ולאחר שנגנז אור הראשון אז מאמר יהי אור ג"כ נעלם מכל רעיון וע"כ חשבו בזוה"ק למאמר ראשון נגד כ"ע ומ"מ יש מאמר בראשית דנמי מאמר הוא וכמו"ש בגמ'. היינו דכ' ה' אלהי גדלת מאד וגדול אצל השי"ת בלא ש עור למעלה מתפיסת שכל האדם והוא כנגד כ"ע הנעלם מכל רעיון ועז"נ הוד והדר לבשת שלבוש הראשון הוד והדר. ואור הראשון נגנז לצדיקים וכמו"ש בגמ' ומדרשים וכ' אור זרוע לצדיק וצדיקים לאורה (תענית טו.) ויש שזוכים לאור הראשון ע"י בחינת הוד וזה תושבע"פ של משה רבינו ועז"א שניתן ההוד למשה והוא מטלא דעתיקא ע"י לבוש הוד. ויש שזוכין לאור הראשון ע"י בחינת הדר דאי' (זח"ב קפו ב) מאן איהו הדר דא צדיק שהוא בחינת יוסף הצדיק שנקרא יפה תואר ויפ"מ שיש לו גוף נקי ומהודר. והנה איתא במכילתא ומד"ר (בשלח) ובזכות האמונה שרתה עליהם רוה"ק ואמרו שירה שנא' ויאמינו וגו' אז ישיר משה. ומשה רבינו היה העיקר שזכה לומר שירה והשירה לא היה ככל הד"ת דכ' וידבר ה' אל משה רק משה אמר השירה ברוה"ק ועל ידו וממנו זכו גם ישראל לומר שירה וכמוש"נ משה ובני ישראל וכמו"ש במכילתא וזוה"ק (שם סד ב וש"מ) ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל וזה זכו ע"י רוה"ק. וזה שאמר בתיקונים וביה שבח משה אז בגין דאיהו הוד דיהיב למשה והיינו דהוד מדה ח' מע"ס ונחלק הח' לא' ז' עפמ"ש בזוה"ק (שם נד א) כד אתנהיר נהירו דעתי"ק כו' נהירו דאלף ומטו לזיין כו'. והוא דאלף מורה על פל"א עליון עתי"ק ומטו לזיין נהירו דעתיקא טלא דעתיקא שהוא תושבע"פ של משה רבינו שהוא ע"י בחינת הוד. וזה מ"ש ניתן ההוד למשה וההדר ליהושע והוא עפמ"ש בזוה"ק (שם קלז ב' בס"א) עמ"ש משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ואתערו על תושבע"פ דאלו תורה שבכתב הא כ' ויתנה אל הכהנים בני לוי. והוא דיהושע היה הראשון שכתב ספרו אחר חומשי תורה והוא מעין תושבע"פ וז"ש (נדרים כב:) אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד שערכה של א"י היא כו'. והיינו שארץ ישראל נקרא נחלת ה' והיא שורש ארץ שהיא מדת מלכות פה תושבע"פ וס' יהושע הוא חלק תושבע"פ שיש לכל נפש מישראל בתורה שע"ז מורה חלקו בא"י. ויהושע שבא מיוסף לו ניתן ההדר שהוא התושבע"פ שזוכין ע"י מדת צדיק צדיקים לאורה והוא ג"כ מאור הראשון אור זרוע לצדיק והוא ע"י בחינת הדר דא צדיק:
ואמר אח"כ בתיקונים שם ואיהו הוד תמניא יומי דחנוכה וכו' והוא כמו שאמרנו שנקרא חנוכה ע"ש חנוכת האור שמאיר בלב ישראל ונקרא הלב הר קדשי. וכן אומרים בחנוכה ועל הנפלאות וכן בנוסח הנרות הללו ועל נפלאותיך נפלאות הם דברים הנעלמים ומכוסים דברים שכיסה עתיק יומין שזוכין בחנוכה להתגלות ע"י נרות חנוכה שמדליקין ואתער עובדא לעילא שהקב"ה ג"כ מדליק נרות כמש"נ אל ה' ויאר לנו. וזה ג"כ אז דאתנהיר נהירו דעתי"ק אל"ף אותיות פל"א ומטו לזיין כמו אז ישיר. וזה ענין מ"ש בזוה"ק (ח"ג רמג א) כל היום דוה הוד מסטרא דהוד אלף חמישאה אשתארת בי מקדשא חרבה. דו' אלפים הוו עלמא וחד חרוב אלף הז' יום שכולו שבת וב' אלפים תוהו כמו"ש (בע"ז ט.) ובאלף הג' היה המשכן ובסופו נבנה בהמ"ק ובאלף הד' היו מקדש ראשון ושני ובאלף הששי יבנה בית הג' ב"ב. אך באלף החמישי כל היום דו"ה וכמ"ש בזוה"ק (ח"א קטז ב) והיה מצות זקנים להדליק נרות חנוכה לעשות חנוכה למשכן השכינה בלב שנקרא הר קדשי ותקנו כל אלף החמישי שהוא הוד. וזה כמו שאמרנו במ"ש שע"י שמירת שבת כהלכתו מיד נגאלין שאף שהעולם נידון אחר רובו ואין בהמ"ק נבנה מ"מ כל נפש בפרט המשמר שבת כהלכתו הוא נגאל מכל וכל. ואף שלא נבנה בהמ"ק בימיו לבו נעשה משכן לשכינה והוא כבהמ"ק הר קדשי. וזה מ"ש (ברכות לג.) כל אדם שיש בו דעה כאלו נבנה בהמ"ק בימיו והוא שבהמ"ק היינו מקום המיוחד להשראת השכינה מי שיש בו דעה היינו שזכה למדת הדעת שהוא פנימית הכתר כידוע ומשיגים זה ע"י בחינת רוח הקודש ואז לבו נעשה משכן לשכינה ונקרא הר קדשי וכאלו נבנה בהמ"ק בימיו. וזה שכ' האריז"ל שהחשמונאים תקנו מדת הוד והיינו שתקנו כל אלף החמישי שנהפך הודי למשחית וכל היום דו"ה שאין בהמ"ק והם תקנו החנוכה לחנך המשכן לשכינה בלבא דבר נש. ונחלקו בגמ' בש"א כו' פוחת והולך וב"ה אומרים כו' מוסיף והולך כו' וח"א טעמא דב"ש כנגד פרי החג וטעמא דב"ה דמעלין בקודש. וטעם ב"ה מובן שהנרות נקראו קודש כמ"ש הנרות הללו קודש הם והוא כמו שאמרנו שהנרות הם להיות אתער לעילא אל ה' ויאר לנו שיאיר לנו אור התורה ע"י רוח מההוא קודש דלעילא ומעלין בקודש. אבל טעם ב"ש יש להבין מה ענין נ"ח לפרי החג. אכן פרי החג הם ע' כנגד ע' אומות והוא עפמ"ש בס' על מ"ש (פסחים פז:) לא הגלה הקב"ה את ישראל אלא כדי שיתוספו עליהם גרים שאין המכוון שיתגיירו מהם בפעל רק כדי שיוציאו ישראל הני"ק שהם בגלות שם. וע"ז היה גלות מצרים דכ' ואחרי כן יצאו ברכוש גדול שהוא מש"נ וינצלו את מצרים שאמרו (ברכות ט:) שעשאוה כמצודה שאין בה דגן כמצולה שאין בה דגים. והיינו דגים מורה על שורש החיים שבדגים נזכר שם חיה בראשונה ודגן הוא קיום החיים והיינו הני"ק בסוד ואתה מחיה את כולם. וע"ז הקריבו ע' פרי החג כנגדם שהחיות והני"ק שבהם אנו מקריבין להשי"ת ולזה פוחתין והולכין שבכל פעם מוציאים מהם יותר. וכן ענין נרות חנוכה להוציא האור והחיות שהוא בגלות וכמו שמצינו במכות מצרים נגוף ורפוא נגוף למצרים ורפוא לישראל (ע"ד מה שנדרש זח"ב לו א) שבכל מכה יצאו ישראל ממדה א' שבעשר מדות שבקליפה זה לעו"ז ונכנסו למדה שכנגדה בקדושה. וכ' במכת חשך שהיה מכה ט' ולכל בני ישראל היה אור במושבותם שכיון שהיה נגוף למצרים מכה ט' החשך עי"ז היה רפוא לישראל שזכו לאור. והוא כמו"ש בגמ' צדיקים לאורה דכ' אור זרוע לצדיק וצדיק מדה ט' וכן מתתא לעילא מדה ט' חכמה שכנגדה מאמר יהי אור. וכן אי' בגמ' (סנהדרין צט א) אימת אתי משיח א"ל לכי חפו להו חשוכא כו' קרא כתיב כי הנה החושך יכסה ארץ וגו' ועליך יזרח ה' וגו'. וכן ענין הדלקת נ"ח להוציא מהם הני"ק והאור ועי"ז יזכו ועליך יזרח ה' שנזכה להאור כש"נ אל ה' ויאר לנו. והיינו באור הראשון שנגנז לצדיקים אור כי טוב וזוכין לו ע"י תורה אור שזוכין ישראל להיות עוסקי תורתך שכל א' מישראל י"ל עסק בתורה. וכן להיות צדיקים וצדיקים לאורה דכ' אור זרוע לצדיק. ולהיות טהורים דכ' יראת ה' טהורה עומדת לעד וכ' הן יראת אד' היא חכמה וגו' ומי שעוסק בתורה ואין בו יראת שמים אמרו עליו (יומא ע"ב:) למה זה מחיר ביד כסיל וגו' שעוסקים בתורה ואין בהם יראת שמים. והוא שורש החנוכה שעושין על האור הראשון שישראל זוכין שהשי"ת מאיר לישראל כש"נ אל ה' ויאר לנו וע"ז עושין חנוכה: