בזה"ק בשלח (ס"א ב) מזונא יתיר דקיק קאתיא מאתר דדינא אשתכח ודא הוא מזונא ישראל כד נפקו ממצרים כו' ואחר כך (שם סב א) ודא הוא ברירו דמלה מזונא קדמאה וכו' ודא מזונא דגופא. מזונא עלאה מני' וכו' מאתר דדינא שריא ודא הוא מזונא דמסכנא וכו' מזונא עלאה יתיר מאלין וכו' והוא מזונא דבני מרעי הה"ד ה' יסעדנו על ערש דוי וכו'. הנה מה שמדמה בזוהר הקדוש מזון החולה לאכילת מן, כי גם החולה ניזון במזון נפשי מן השמים כמש"נ ה' יסעדנו על ערש דוי. אבל מה שמדמה מאכל אביונים לאכילת מצה הלוא על אכילת מצה מברכין אקב"ו וגם כל הז' ימים שהוא רשות כבר אמרנו (ונת' מא' טז) שהוא מצוה רק מצוה לגבי חובה רשות קר' לי' ומה זה דמיון לאכילת אביונים, וי"ל עדמ"ש (ברכות כ:) כ' אשר לא ישא פנים וגו' וכ' ישא ה' פניו אליך אמר הקב"ה וכי לא אשא פנים לישראל שהם מדקדקים ע"ע עד כזית ועד כביצה וכו' ובאגדות מהרש"א שהוא מדה כנגד מדה מפני שהם נושאים פנים להקב"ה ומדקדקים במצות ועדיין קשה למה תפסו דוקא בזה יותר משאר דקדוקי מצות. ונראה עדמ"ש (חגיגה יד:) נשוא פנים למעלה כגון ר' חנינא בן דוסא נשוא פנים למטה כגון ר' אבוהו בי' קיסר, ופי' בתוס' שהיה בעל מ עשים דנפיש זכוותי' ועיקר הענין עדמ"ש (ברכות יז:) אמר רב בכל יום ב"ק יוצאת מהר חורב כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובים מע"ש לערב שבת, הנה מימרא זו דרב היה בזמן מאוחר מימי רחב"ד שהיה בזמן ר' יוחנן בן זכאי והאיך יוצא הקול בכל יום שכל העולם ניזון בשביל חנינא (ועי' ברש"י חולין פו.) וגם מה זה שבכל מקום גמר אומר בזה שחנינא בני די לו בקב חרובים, אך הענין הוא שהשם חנינא היא מושאל לכל נפש אשר הוא שפל בעיניו והוא נוהג במדת הסתפקות ומכיר שכל מה שממציאין לו מזוני מן השמים אפילו הקב חרובין הוא רק מצד חנינא מה שנחנן מן השמים כי גם לזה אינו כדאי מצידו, כמו רחב"ד בימיו שהיה כן בעצם נפשו ולא נשא לבו לבקש על מזונות מרוחים כדי להפיס דעת אשתו (כמ"ש תענית כה.) ובכל דור ודור יש נפשות כאלה שבשבילם השי"ת נושא פנים לכל העולם להשפיע מזון לכל בריותיו די מחסורם. וז"ש שהם מדקדקים. ע"ע לברך עד כזית ועד כביצה ולא בדיבור בלבד רק שבאמת לאמיתו הוא נותן הודי' ושבח להקב"ה ומברך על מזוני שהמציא לו אפילו הכזית והכביצה הוא רק מצד חנינתו ית"ש. ומזוני דמסכני כזה הוא דומה בעצם כאכילת לחם מצה שהוא לחם עני ומאכל שבוים ואנו מסתפקים בנפשנו באכילת לחם זה כל ימי החג ונותנין שבח והודיה לשמו ית' כל החג כמ"ש מועדים לשמחה, ובשביל זה זוכין להשפעת ברכה ומזוני לכל השנה וכמ"ש (כ"ה טז:) מפני שהפסח זמן תבואה וכו' כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות:
In the holy Zohar, Beshalach 28:376: That food that is subtler in quality emanated from the place of Judgment, and it was the food which was eaten by the Israelites when they left Egypt, etc. And then afterward (Zohar, Beshalach 28:378-380): And the real answer is this. First, there is the food, etc. and that is food for the body. Then there is the food that is higher, etc. which resides in the place of Judgment, and that is the food of the poor, etc. A more supernal food than these, etc. is the one of the sick people. That is at it is written, The Lord will strengthen him upon the bed of languishing (Psalms 41:4), etc. Behold, that which the holy Zohar compares the food of the sick to the eating of manna, since the sick person is also nourished by spiritual food from the heavens, as it is stated, The Lord will strengthen him upon the bed of languishing. However, that it compares the food of the poor to the eating of matzah [needs explanation]. Do we not recite the blessing, "who has sanctified us with His commandments and commanded," over the eating of matzah? And even the seven days when it is optional, we have already said that it is [nevertheless] a commandment. However, compared to an obligation, a commandment is called optional. So what is this comparison to the eating of the poor? And it can be explained based on that which they said (Berakhot 20b), "It is written [about God], [...] who favors no one and takes no bribe (Deuteronomy 10:17), yet it is written, The Lord shall show favor to you (Numbers 6:26). The Holy One, blessed be He, said, 'And how can I not show favor to Israel, as they are exacting with themselves [to recite Grace after Meals even if they have eaten as much as] an olive-bulk or an egg-bulk,' etc." And in Aggadot Maharsha, [the author explains] that it is measure for measure since they show favor to the Holy One, blessed be He, and are exacting with the commandments. However, it is still difficult: Why did they grab hold of this more than [any] other stringency of the commandments? And it can be explained based on that which they said (Chagigah 14a), "One who is favored above, such as Rabbi Chanina ben Dosa. One who is favored below, such as Rabbi Abbahu in the house of the emperor." And they explained in Tosafot [that it was because the former] was a man of good deeds, such that his merit was great. And the essence of the matter is based on that which they said (Berakhot 17b), "Rav said, 'Every day a Divine Voice emerges from Mount Horeb: The entire world is sustained because of Chanina, my son, and for Chanina, my son, a [small measure] of carobs is sufficient from one Shabbat eve to the next Shabbat eve.'" Behold, this statement of Rav was later than the days of Rabbi Chanina ben Dosa, who was in the time of Rabbi Yochanan ben Zakkai. So how would a voice emerge every day that the entire world is sustained because of Chanina? (And see Rashi on Chullin 86a.) And also, what is this that in every place it teaches to conclude from this statement that for Chanina, my son, a [small measure] of carobs is sufficient? However, the idea is that the name Chanina is borrowed for any person who is lowly in his own eyes and conducts himself with the trait of sufficing, and who recognizes that all the food that he is provided with from Heaven — even the small measure that is given to him from Heaven — is from the angle of grace [chanina], as he is not even worthy of this from his own merit. This is like Rabbi Chanina ben Dosa in his days, who was like this in his very soul and did not find it in himself to request plentiful food in order to appease his wife's feelings (as they said, Taanit 25a). And there are souls like this in every generation, for whom God, may He be blessed, favors the whole world to provide food for all of His creatures according to their need. And that which they said, that they are exacting with themselves to recite the blessing over an olive-bulk or an egg-bulk, and not just with speech but truly truly giving thanks and praise to the Holy One, blessed be He, for [his] food that He provided for him, even over an olive-bulk or an egg-bulk, is only from the side of His grace, may His name be blessed. So the food of a poor person like that is similar in its essence to the eating of matza as bread. As it is the bread of poverty and the food of captives, yet we suffice ourselves spiritually with the eating of this bread all the days of the holiday and give praise and thanks to His name, may He be blessed, all of the holiday, as it is said, "the holidays are for happiness."And because of this, we merit the influx of blessing and food for all of the year. And it is as they said (Rosh Hashanah 16b), "Because Passover is the time of the produce, etc. so that the produce of the fields be blessed for you."
2
ולהבין הלשון בכל יום ב"ק יוצאת מהר חורב. מה ענין הר חורב לשפע מזון. וי"ל עדמ"ש (מוע"ק כח.) בני חיי ומזונא לאו בזכותא תליא אלא במזלא. והקשו בתוס' הא אין מזל לישראל אך הענין כדאיתא בזוהר הקדוש (סו"פ אחרי) שבחינת אין הוא המזל לישראל שהוא השורש דעתיקא למעלה מהשגה דקיצו של יו"ד דלעילא רמיזא לאין ועז"נ ותתפלל חנה על הוי"ה דייקא כמ"ש בזוהר הקדוש (שם סה ב) ואיהו למעלה מהשגת אדם כד"ש (מגילה ג.) א"ג דאינהו לא חזו מזלייהו חזו ומשם בא השפע מזונא. וז"ש (פסחים קיח.) שנקרא הלל הגדול מפני שהקב"ה יושב ברומו של עולם ומחלק מזון לכל בריותיו ופירשב"ם שדבר גדול הוא. והיינו שגדול מורה על תכלית הגדלות שאין למעלה הימנו. והוא בחינת עתי"ק וכמ"ש ויעש אברהם משתה גדול ואיתא (ב"ר פנ"ג) גדול העולמים היה שם והוא גם כן לרמז הנ"ל שמילת יצחק שהיה הראשון למעלה מן הדעת. ועל זה אמרו (גמרא שם) קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף שנאמר לגוזר ים סוף לגזרים יסמוך לי' נותן לחם לכל בשר והקשה במהרש"א הא יש בין הסמיכות כמה עניינים אחרים בקרא. אך הענין כמ"ש דענין קריעת ים סוף היה גם כן למעלה מהשגה כי באמת היה הקטרוג מה נשתנו אלו מאלו (כמ"ש שמות רבה פכ"א) אך איתא בזוהר הקדוש (בשלח) מה תצעק אלי. בעתיקא תליא מילתא היינו שנתבררו אז ישראל שהם קשורים בשורש עליון למעלה מהשגה וזהו ממש ענין המזונות שהוא גם כן למעלה מהשגת אנושי כמ"ש (מו"ק שם) רבה ור"ח תרוייהו צדיקי גמורי נינהו מר מצלי וכו' בי' ר"ח וכו' ובי' רבה וכו' וזהו ענין קשין מזונותיו של אדם דהוא קושיא דמה נשתנה זה מזה, והוא כקריעת ים סוף שהיה גם כן הקושיא מה נשתנו אלו מאלו רק במזלא תליא שהוא האין שלמעלה מהשגה. ועל זה רמזו גם כן בגמרא (פסחים שם) כ"ו כל"ח שבהלל הגדול נגד כ"ו דורות שמבריאת העולם עד מתן תורה שזן אותם בחסדו, מפני שלא היה להם התקשרות בשורש, דעיקר התקשרות הוא על ידי כח התורה כמש"נ והחכמה מאין תמצא דאיתא בזוהר הקדוש (ח"ב קכא א) והחכמה נפקת מאתר דאיקרי קדש הקדשים שהוא בחינת אין בחינת עתי"ק, וכד"ש (סוטה כא:) במי שמשים עצמו כאין ואין ד"ת מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה והיינו שהוא בתכלית השפלות בעצמו ויש לו מדת הסתפקות, ועל ידי זה טל תורה מחייהו שהוא בחי' טלא דנטף מעתי"ק ועל ידי נפשות כאלו נשפע שפע מזון לכל באי עולם שהם ממשיכים השפע ממקום גבוה בחי' אין מזלא וז"ש בכ"י ב"ק יוצאת מהר חורב היינו כח התורה שכל העולם ניזון בשביל חנינא בני, היינו בשביל מי שמשים עצמו כאין והכל אצלו מצד חנינא מהשי"ת. וזהו וחנינא בני די לו בקב חרובים כאמור:
בזה"ק בשלח (ס"א ב) מזונא יתיר דקיק קאתיא מאתר דדינא אשתכח ודא הוא מזונא ישראל כד נפקו ממצרים כו' ואחר כך (שם סב א) ודא הוא ברירו דמלה מזונא קדמאה וכו' ודא מזונא דגופא. מזונא עלאה מני' וכו' מאתר דדינא שריא ודא הוא מזונא דמסכנא וכו' מזונא עלאה יתיר מאלין וכו' והוא מזונא דבני מרעי הה"ד ה' יסעדנו על ערש דוי וכו'. הנה מה שמדמה בזוהר הקדוש מזון החולה לאכילת מן, כי גם החולה ניזון במזון נפשי מן השמים כמש"נ ה' יסעדנו על ערש דוי. אבל מה שמדמה מאכל אביונים לאכילת מצה הלוא על אכילת מצה מברכין אקב"ו וגם כל הז' ימים שהוא רשות כבר אמרנו (ונת' מא' טז) שהוא מצוה רק מצוה לגבי חובה רשות קר' לי' ומה זה דמיון לאכילת אביונים, וי"ל עדמ"ש (ברכות כ:) כ' אשר לא ישא פנים וגו' וכ' ישא ה' פניו אליך אמר הקב"ה וכי לא אשא פנים לישראל שהם מדקדקים ע"ע עד כזית ועד כביצה וכו' ובאגדות מהרש"א שהוא מדה כנגד מדה מפני שהם נושאים פנים להקב"ה ומדקדקים במצות ועדיין קשה למה תפסו דוקא בזה יותר משאר דקדוקי מצות. ונראה עדמ"ש (חגיגה יד:) נשוא פנים למעלה כגון ר' חנינא בן דוסא נשוא פנים למטה כגון ר' אבוהו בי' קיסר, ופי' בתוס' שהיה בעל מ עשים דנפיש זכוותי' ועיקר הענין עדמ"ש (ברכות יז:) אמר רב בכל יום ב"ק יוצאת מהר חורב כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובים מע"ש לערב שבת, הנה מימרא זו דרב היה בזמן מאוחר מימי רחב"ד שהיה בזמן ר' יוחנן בן זכאי והאיך יוצא הקול בכל יום שכל העולם ניזון בשביל חנינא (ועי' ברש"י חולין פו.) וגם מה זה שבכל מקום גמר אומר בזה שחנינא בני די לו בקב חרובים, אך הענין הוא שהשם חנינא היא מושאל לכל נפש אשר הוא שפל בעיניו והוא נוהג במדת הסתפקות ומכיר שכל מה שממציאין לו מזוני מן השמים אפילו הקב חרובין הוא רק מצד חנינא מה שנחנן מן השמים כי גם לזה אינו כדאי מצידו, כמו רחב"ד בימיו שהיה כן בעצם נפשו ולא נשא לבו לבקש על מזונות מרוחים כדי להפיס דעת אשתו (כמ"ש תענית כה.) ובכל דור ודור יש נפשות כאלה שבשבילם השי"ת נושא פנים לכל העולם להשפיע מזון לכל בריותיו די מחסורם. וז"ש שהם מדקדקים. ע"ע לברך עד כזית ועד כביצה ולא בדיבור בלבד רק שבאמת לאמיתו הוא נותן הודי' ושבח להקב"ה ומברך על מזוני שהמציא לו אפילו הכזית והכביצה הוא רק מצד חנינתו ית"ש. ומזוני דמסכני כזה הוא דומה בעצם כאכילת לחם מצה שהוא לחם עני ומאכל שבוים ואנו מסתפקים בנפשנו באכילת לחם זה כל ימי החג ונותנין שבח והודיה לשמו ית' כל החג כמ"ש מועדים לשמחה, ובשביל זה זוכין להשפעת ברכה ומזוני לכל השנה וכמ"ש (כ"ה טז:) מפני שהפסח זמן תבואה וכו' כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות:
In the holy Zohar, Beshalach 28:376: That food that is subtler in quality emanated from the place of Judgment, and it was the food which was eaten by the Israelites when they left Egypt, etc. And then afterward (Zohar, Beshalach 28:378-380): And the real answer is this. First, there is the food, etc. and that is food for the body. Then there is the food that is higher, etc. which resides in the place of Judgment, and that is the food of the poor, etc. A more supernal food than these, etc. is the one of the sick people. That is at it is written, The Lord will strengthen him upon the bed of languishing (Psalms 41:4), etc. Behold, that which the holy Zohar compares the food of the sick to the eating of manna, since the sick person is also nourished by spiritual food from the heavens, as it is stated, The Lord will strengthen him upon the bed of languishing. However, that it compares the food of the poor to the eating of matzah [needs explanation]. Do we not recite the blessing, "who has sanctified us with His commandments and commanded," over the eating of matzah? And even the seven days when it is optional, we have already said that it is [nevertheless] a commandment. However, compared to an obligation, a commandment is called optional. So what is this comparison to the eating of the poor? And it can be explained based on that which they said (Berakhot 20b), "It is written [about God], [...] who favors no one and takes no bribe (Deuteronomy 10:17), yet it is written, The Lord shall show favor to you (Numbers 6:26). The Holy One, blessed be He, said, 'And how can I not show favor to Israel, as they are exacting with themselves [to recite Grace after Meals even if they have eaten as much as] an olive-bulk or an egg-bulk,' etc." And in Aggadot Maharsha, [the author explains] that it is measure for measure since they show favor to the Holy One, blessed be He, and are exacting with the commandments. However, it is still difficult: Why did they grab hold of this more than [any] other stringency of the commandments? And it can be explained based on that which they said (Chagigah 14a), "One who is favored above, such as Rabbi Chanina ben Dosa. One who is favored below, such as Rabbi Abbahu in the house of the emperor." And they explained in Tosafot [that it was because the former] was a man of good deeds, such that his merit was great. And the essence of the matter is based on that which they said (Berakhot 17b), "Rav said, 'Every day a Divine Voice emerges from Mount Horeb: The entire world is sustained because of Chanina, my son, and for Chanina, my son, a [small measure] of carobs is sufficient from one Shabbat eve to the next Shabbat eve.'" Behold, this statement of Rav was later than the days of Rabbi Chanina ben Dosa, who was in the time of Rabbi Yochanan ben Zakkai. So how would a voice emerge every day that the entire world is sustained because of Chanina? (And see Rashi on Chullin 86a.) And also, what is this that in every place it teaches to conclude from this statement that for Chanina, my son, a [small measure] of carobs is sufficient? However, the idea is that the name Chanina is borrowed for any person who is lowly in his own eyes and conducts himself with the trait of sufficing, and who recognizes that all the food that he is provided with from Heaven — even the small measure that is given to him from Heaven — is from the angle of grace [chanina], as he is not even worthy of this from his own merit. This is like Rabbi Chanina ben Dosa in his days, who was like this in his very soul and did not find it in himself to request plentiful food in order to appease his wife's feelings (as they said, Taanit 25a). And there are souls like this in every generation, for whom God, may He be blessed, favors the whole world to provide food for all of His creatures according to their need. And that which they said, that they are exacting with themselves to recite the blessing over an olive-bulk or an egg-bulk, and not just with speech but truly truly giving thanks and praise to the Holy One, blessed be He, for [his] food that He provided for him, even over an olive-bulk or an egg-bulk, is only from the side of His grace, may His name be blessed. So the food of a poor person like that is similar in its essence to the eating of matza as bread. As it is the bread of poverty and the food of captives, yet we suffice ourselves spiritually with the eating of this bread all the days of the holiday and give praise and thanks to His name, may He be blessed, all of the holiday, as it is said, "the holidays are for happiness."And because of this, we merit the influx of blessing and food for all of the year. And it is as they said (Rosh Hashanah 16b), "Because Passover is the time of the produce, etc. so that the produce of the fields be blessed for you."
ולהבין הלשון בכל יום ב"ק יוצאת מהר חורב. מה ענין הר חורב לשפע מזון. וי"ל עדמ"ש (מוע"ק כח.) בני חיי ומזונא לאו בזכותא תליא אלא במזלא. והקשו בתוס' הא אין מזל לישראל אך הענין כדאיתא בזוהר הקדוש (סו"פ אחרי) שבחינת אין הוא המזל לישראל שהוא השורש דעתיקא למעלה מהשגה דקיצו של יו"ד דלעילא רמיזא לאין ועז"נ ותתפלל חנה על הוי"ה דייקא כמ"ש בזוהר הקדוש (שם סה ב) ואיהו למעלה מהשגת אדם כד"ש (מגילה ג.) א"ג דאינהו לא חזו מזלייהו חזו ומשם בא השפע מזונא. וז"ש (פסחים קיח.) שנקרא הלל הגדול מפני שהקב"ה יושב ברומו של עולם ומחלק מזון לכל בריותיו ופירשב"ם שדבר גדול הוא. והיינו שגדול מורה על תכלית הגדלות שאין למעלה הימנו. והוא בחינת עתי"ק וכמ"ש ויעש אברהם משתה גדול ואיתא (ב"ר פנ"ג) גדול העולמים היה שם והוא גם כן לרמז הנ"ל שמילת יצחק שהיה הראשון למעלה מן הדעת. ועל זה אמרו (גמרא שם) קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף שנאמר לגוזר ים סוף לגזרים יסמוך לי' נותן לחם לכל בשר והקשה במהרש"א הא יש בין הסמיכות כמה עניינים אחרים בקרא. אך הענין כמ"ש דענין קריעת ים סוף היה גם כן למעלה מהשגה כי באמת היה הקטרוג מה נשתנו אלו מאלו (כמ"ש שמות רבה פכ"א) אך איתא בזוהר הקדוש (בשלח) מה תצעק אלי. בעתיקא תליא מילתא היינו שנתבררו אז ישראל שהם קשורים בשורש עליון למעלה מהשגה וזהו ממש ענין המזונות שהוא גם כן למעלה מהשגת אנושי כמ"ש (מו"ק שם) רבה ור"ח תרוייהו צדיקי גמורי נינהו מר מצלי וכו' בי' ר"ח וכו' ובי' רבה וכו' וזהו ענין קשין מזונותיו של אדם דהוא קושיא דמה נשתנה זה מזה, והוא כקריעת ים סוף שהיה גם כן הקושיא מה נשתנו אלו מאלו רק במזלא תליא שהוא האין שלמעלה מהשגה. ועל זה רמזו גם כן בגמרא (פסחים שם) כ"ו כל"ח שבהלל הגדול נגד כ"ו דורות שמבריאת העולם עד מתן תורה שזן אותם בחסדו, מפני שלא היה להם התקשרות בשורש, דעיקר התקשרות הוא על ידי כח התורה כמש"נ והחכמה מאין תמצא דאיתא בזוהר הקדוש (ח"ב קכא א) והחכמה נפקת מאתר דאיקרי קדש הקדשים שהוא בחינת אין בחינת עתי"ק, וכד"ש (סוטה כא:) במי שמשים עצמו כאין ואין ד"ת מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה והיינו שהוא בתכלית השפלות בעצמו ויש לו מדת הסתפקות, ועל ידי זה טל תורה מחייהו שהוא בחי' טלא דנטף מעתי"ק ועל ידי נפשות כאלו נשפע שפע מזון לכל באי עולם שהם ממשיכים השפע ממקום גבוה בחי' אין מזלא וז"ש בכ"י ב"ק יוצאת מהר חורב היינו כח התורה שכל העולם ניזון בשביל חנינא בני, היינו בשביל מי שמשים עצמו כאין והכל אצלו מצד חנינא מהשי"ת. וזהו וחנינא בני די לו בקב חרובים כאמור: