With G-d's Help Parshat Noach I do not properly remember.
3
בזוה"ק נח הוא בחי' שבת. שכתוב בו וינח ביום השביעי. פי' זה כי ענין המנוחה הוא במקום השורש כשאדם דבוק בשורשו ששם מקום מנוחתו אין לו שום יגיעה כי כל מה שעובר עליו הכל אחד וגם אצלו נמשך תמיד אחר יראת ה' א"כ יש לו מנוחה כמ"ש כל המקבל עליו ע"ת מעבירין ממנו ע"מ ועול ד"א. וזה פי' נח איש צדיק פי' צדיק כשיש התנגדות כמו במשפט יש מי שצודק בדין. וחסיד הוא שלבו חלל בקרבו שאין לו דו"ד כלל עם היצה"ר. וז"ש באברהם ע"י שלא נזכר אצלו שמירת שבת ירש הארץ. במדה ויעקב שקבע תחומין כ' בי' נחלה בלי מצרים ואין מובן. והפי' כי בחי' שבת שייך לימי המעשה דייקא להיות אור השבת בימי המעשה וזה תמים הי' בדורותיו [עי' מ"ש בעניני סוכות] שהוא פנימיות החיות של הטבע שהדורות נק' הנבראים בטבע מעשה בראשית. וזה במדה כי ה' ית' הי' אחד קודם בריאת עולם בלי גבול ותכלית. וברא עולמו להיות הארת חיותו שנותן לכל עולם ועולם במדה שיוכלו הנבראים לקבל. ועבודת ימי המעשה שהנקודה סגורה כמ"ש יהי' סגור. ואעפ"כ נפתחת לאדם בשבת כפי עבודתו ודפיקתו בימי המעשה. וכשבא אל הנקודה נק' נח נייחא לו כו' בעוה"ז בעוה"ב כו' ע"ש במד"ר ובזוה"ק. ולזאת יעקב אע"ה שכ' בו שקבע תחומין היינו שירד לתוך ההסתר ונתגלה לו הפנימיות כמו שהיא במדה א"כ אין הסתר עוד וזכה לבחי' שבת בלי מצרים. אבל אברהם שהי' למעלה מהטבע כענין אהבה מקלקלת השורה ואהב"ה גי' אח"ד שהוא מיוחד להש"י בלי הסתר כלל [גם נודע כי לפי גודל האהבה בורח היצה"ר וזה י"ל וכרות עמו היצה"ר הברית] וכ' בהבראם באברהם א"כ הוא למעלה מהבריאה והוא דבוק תמיד בהנקודה. ולכך בחי' שבת שייך רק ליעקב. וזה עצמו מה שנח הי' צריך סעד את אלקים כו' כי הי' תוך ההסתר ואלהים [בחינת הצמצום] בחי' הנהגת הנבראים וז"ש במד' למי שהי' בטיט אמר המלך בא עמי כו' כי הי' צריך שמירה כנ"ל:
The Zohar states that "Noach" symbolizes Shabbos, as it says, "He rested on the Seventh day." The concept of rest (menucha) is about being connected to one's source, where there is no effort. When a person is aligned with their source, they experience constant rest, as everything becomes unified, and they are always drawn towards fear of Heaven. This is reflected in the saying, "whoever accepts the yoke of Heaven, the yoke of kingship and worldly concerns is removed from them." Noach was called a tzadik (righteous) because righteousness implies opposition, similar to a legal judgment where one is right and another wrong. A chasid, on the other hand, has no dealings with the yetzer hara (evil inclination) at all. The distinction between Avraham and Yaakov illustrates this: Avraham, who did not explicitly observe Shabbos, inherited the land in measure, while Yaakov, who established Shabbos boundaries, received an inheritance without limits. This is because Shabbos pertains to the days of work, spreading its light into the week. Noach's perfection in his generation indicates an internal life force within the natural world. Yaakov, who engaged in the hiddenness of the six days, revealed the internal workings in a measured way, leading to an unlimited Shabbos experience. Avraham, operating above nature, was constantly attached to the source, making Shabbos unnecessary for him. This explains why Noach needed Hashem's help, as he was within the concealment and required divine protection. The Medrash's parable of the king helping someone stuck in the mud illustrates Noach's need for extra guidance, highlighting the unique roles of Noach, Avraham, and Yaakov in their spiritual journeys.
4
ברש"י עיקר תולדותיהם של צדיקים מצות ומעשים טובים ולא כ' עיקר תולדות מצות ומעשים טובים. וממילא נדע כי הצדיק עושה מצות. אבל לא כל מצוה עושה תולדה להאדם רק הצדיק שכל החיות שלו דבוק במצות ומבשרי אחזה אלקי כמו זיוג גשמיי ע"י שכל החיות נמשך בו נוצר מזה תולדה. כן כשאדם עושה מצוה בכל כחו וחיותו נעשה תולדה. ואמת כי מכל מצוה נעשה תולדה. כי כן יסד השי"ת להיות תלוי מעשה עליון בתחתון. אבל להיות נקרא תולדותיו של אדם להיות לו דביקות ושייכות להתולדה זה תלוי ברצון ועשיית המצוה כנ"ל. והפסוק כפשוטו ע"י שהי' צדיק ממילא תולדותיו הי' כראוי ע"י שגם בזיוג הי' העיקר למצות ומעש"ט ונמשך התולדה אחר העיקר:
Rashi explains that the primary "descendants" of a righteous person are their mitzvot and good deeds. The Sfas Emes elaborates that Rashi does not say the primary descendants are the mitzvot themselves, but rather emphasizes the person, specifically the tzadik, who performs the mitzvot with all their energy. It is the person’s full engagement in the mitzvot that causes a lasting effect. This is analogous to human reproduction, where the involvement of one's entire life force results in creation. Similarly, when a person performs a mitzvah with full energy, it creates a lasting impact. While every mitzvah inherently causes an effect, for it to be considered truly one's own, it depends on the individual's desire and will in performing the mitzvah. Understanding the pasuk on a simple level: Since Noach was a tzadik, his descendants were naturally good. Noach's primary intent, even in procreation, was for the sake of the mitzvah, ensuring his descendants followed his righteous example.
5
במד' החמס קם כו' לא נח בהם כו' פי' חמס ע"י שא"י שהכח מהש"י נמצא הכל חמס. וכן שמעתי מאא"ז מו"ר ז"ל על פ' תשובה והתודה שכ' אצל גזל ואמר כי כל עבירה הוא גזל כנ"ל. ופי' זה במ"ש חז"ל נהנה מעוה"ז בלי ברכה גוזל אביו ואמו כו' כי חיות הכל מהשי"ת וכשאין אדם יודע זאת הכל גזל. ומלאה ארץ חמס הוא היפוך מלא כל הארץ כבודו. וכפי רצון העולם כן האמת. ועי"ז קץ כל בשר בא כי אין להם באמת כלל חיות כמ"ש ותרם התיבה. עי' זוה"ק. וזהו לא נח בהם כי בחי' שבת שהוא נייחא להשי"ת והוא בחי' הדביקות מנבראים להבורא חסר להם. ומ"ש אף נח שנשתייר אינו כדאי אף כי התורה מעידה שהי' איש צדיק. פי' כי הוא הי' אז הצדיק שבדור ומהם לא הי' לו להעלות נ"ר להש"י כמ"ש בהם. אבל מצד עצמו הי' איש צדיק. ודור הפלגה ידעו שהכל מהשי"ת ונק' יודעים רבונם וכו' רק שרצו שיתנהג השי"ת אתם כרצונם עפ"י כחות נפרדים. וניטל מהם בחי' האחדות כמ"ש עם אחד. שמעתי מא"ז אדומו"ר ז"ל כי זה על בנ"י. ותמוה. והפי' נראה כי מה שהי' מתיחדין כאחד וזה שייך רק לישראל. ואמרו חז"ל כל השומר שבת אפילו עע"ז כו' אך נקודת שבת שהוא אחדות הנ"ל. ניטל ממי שעובד ע"ז בוודאי ולכך זה הבירור שאינו עובד ע"ז באמת. וכ' לא יבצר כו' וכן הי' האמת שנפרדו מהשי"ת רק רצונם הי' להיות נשאר באחדות לרעה וניטל מהם. [וז"ש בזוה"ק ענין האחדות ע"פ מסע שלימה נבנה אך ברזל כו' לא נשמע וכשנשמע ניטל האחדות ע"ש והבן כ"ז]:
The Midrash (Bereishit Rabbah 31:1) explains that through "Chamas" (robbery), Hashem and all of creation had no benefit from mankind. The Sfas Emes elaborates that "Chamas" signifies a lack of recognition that all power comes from Hashem, resulting in everything becoming "robbery." The Chidushei Harim further explains that all sins are a form of thievery. This idea is illustrated in the Gemara (Berakhot 35a), which states that benefiting from this world without a blessing is akin to stealing from Hashem and Kneset Yisrael. When a person fails to acknowledge that all life force is from Hashem, it is as if they are stealing. The notion of "the world was filled with Chamas" contrasts with "the world is filled with the glory of Hashem." When mankind wills to banish Hashem's glory, it results in their disconnection from the source of life, leading to their demise. This idea is discussed in the Zohar regarding "the teiva lifted up." The Midrash's statement that "there was no 'rest' (נח) among them" alludes to Shabbat, symbolizing rest and connection with Hashem. The pasuk "And even Noach remained" implies that while Noach was a tzadik, he could not showcase the good deeds of his generation, thus he was somewhat included in their judgment. The generation of the Tower of Babel ("Haflaga") knew their master but intentionally went against Him, wanting Hashem to act according to their will through separate powers. Their punishment was the loss of unity. The Chidushei Harim explains that this unity pertains to Bnei Yisrael. True unity is applicable only to Bnei Yisrael. Our sages explain that one who keeps Shabbat, even if he sins with idol worship, will be forgiven because Shabbat represents unity. This unity is absent in idol worshippers, but keeping Shabbat indicates a connection to Hashem, demonstrating that they did not fully embrace idol worship. The punishment of the generation of Haflaga, as stated in the pasuk "They are not restrained," reflects their disconnection from Hashem, as their intent to remain unified with negative intent was thwarted.
תרל"א
5631
בעזהש"י פ' נח איני זוכר כראוי.
With G-d's Help Parshat Noach I do not properly remember.
בזוה"ק נח הוא בחי' שבת. שכתוב בו וינח ביום השביעי. פי' זה כי ענין המנוחה הוא במקום השורש כשאדם דבוק בשורשו ששם מקום מנוחתו אין לו שום יגיעה כי כל מה שעובר עליו הכל אחד וגם אצלו נמשך תמיד אחר יראת ה' א"כ יש לו מנוחה כמ"ש כל המקבל עליו ע"ת מעבירין ממנו ע"מ ועול ד"א. וזה פי' נח איש צדיק פי' צדיק כשיש התנגדות כמו במשפט יש מי שצודק בדין. וחסיד הוא שלבו חלל בקרבו שאין לו דו"ד כלל עם היצה"ר. וז"ש באברהם ע"י שלא נזכר אצלו שמירת שבת ירש הארץ. במדה ויעקב שקבע תחומין כ' בי' נחלה בלי מצרים ואין מובן. והפי' כי בחי' שבת שייך לימי המעשה דייקא להיות אור השבת בימי המעשה וזה תמים הי' בדורותיו [עי' מ"ש בעניני סוכות] שהוא פנימיות החיות של הטבע שהדורות נק' הנבראים בטבע מעשה בראשית. וזה במדה כי ה' ית' הי' אחד קודם בריאת עולם בלי גבול ותכלית. וברא עולמו להיות הארת חיותו שנותן לכל עולם ועולם במדה שיוכלו הנבראים לקבל. ועבודת ימי המעשה שהנקודה סגורה כמ"ש יהי' סגור. ואעפ"כ נפתחת לאדם בשבת כפי עבודתו ודפיקתו בימי המעשה. וכשבא אל הנקודה נק' נח נייחא לו כו' בעוה"ז בעוה"ב כו' ע"ש במד"ר ובזוה"ק. ולזאת יעקב אע"ה שכ' בו שקבע תחומין היינו שירד לתוך ההסתר ונתגלה לו הפנימיות כמו שהיא במדה א"כ אין הסתר עוד וזכה לבחי' שבת בלי מצרים. אבל אברהם שהי' למעלה מהטבע כענין אהבה מקלקלת השורה ואהב"ה גי' אח"ד שהוא מיוחד להש"י בלי הסתר כלל [גם נודע כי לפי גודל האהבה בורח היצה"ר וזה י"ל וכרות עמו היצה"ר הברית] וכ' בהבראם באברהם א"כ הוא למעלה מהבריאה והוא דבוק תמיד בהנקודה. ולכך בחי' שבת שייך רק ליעקב. וזה עצמו מה שנח הי' צריך סעד את אלקים כו' כי הי' תוך ההסתר ואלהים [בחינת הצמצום] בחי' הנהגת הנבראים וז"ש במד' למי שהי' בטיט אמר המלך בא עמי כו' כי הי' צריך שמירה כנ"ל:
The Zohar states that "Noach" symbolizes Shabbos, as it says, "He rested on the Seventh day." The concept of rest (menucha) is about being connected to one's source, where there is no effort. When a person is aligned with their source, they experience constant rest, as everything becomes unified, and they are always drawn towards fear of Heaven. This is reflected in the saying, "whoever accepts the yoke of Heaven, the yoke of kingship and worldly concerns is removed from them."
Noach was called a tzadik (righteous) because righteousness implies opposition, similar to a legal judgment where one is right and another wrong. A chasid, on the other hand, has no dealings with the yetzer hara (evil inclination) at all. The distinction between Avraham and Yaakov illustrates this: Avraham, who did not explicitly observe Shabbos, inherited the land in measure, while Yaakov, who established Shabbos boundaries, received an inheritance without limits. This is because Shabbos pertains to the days of work, spreading its light into the week. Noach's perfection in his generation indicates an internal life force within the natural world.
Yaakov, who engaged in the hiddenness of the six days, revealed the internal workings in a measured way, leading to an unlimited Shabbos experience. Avraham, operating above nature, was constantly attached to the source, making Shabbos unnecessary for him. This explains why Noach needed Hashem's help, as he was within the concealment and required divine protection. The Medrash's parable of the king helping someone stuck in the mud illustrates Noach's need for extra guidance, highlighting the unique roles of Noach, Avraham, and Yaakov in their spiritual journeys.
ברש"י עיקר תולדותיהם של צדיקים מצות ומעשים טובים ולא כ' עיקר תולדות מצות ומעשים טובים. וממילא נדע כי הצדיק עושה מצות. אבל לא כל מצוה עושה תולדה להאדם רק הצדיק שכל החיות שלו דבוק במצות ומבשרי אחזה אלקי כמו זיוג גשמיי ע"י שכל החיות נמשך בו נוצר מזה תולדה. כן כשאדם עושה מצוה בכל כחו וחיותו נעשה תולדה. ואמת כי מכל מצוה נעשה תולדה. כי כן יסד השי"ת להיות תלוי מעשה עליון בתחתון. אבל להיות נקרא תולדותיו של אדם להיות לו דביקות ושייכות להתולדה זה תלוי ברצון ועשיית המצוה כנ"ל. והפסוק כפשוטו ע"י שהי' צדיק ממילא תולדותיו הי' כראוי ע"י שגם בזיוג הי' העיקר למצות ומעש"ט ונמשך התולדה אחר העיקר:
Rashi explains that the primary "descendants" of a righteous person are their mitzvot and good deeds. The Sfas Emes elaborates that Rashi does not say the primary descendants are the mitzvot themselves, but rather emphasizes the person, specifically the tzadik, who performs the mitzvot with all their energy. It is the person’s full engagement in the mitzvot that causes a lasting effect.
This is analogous to human reproduction, where the involvement of one's entire life force results in creation. Similarly, when a person performs a mitzvah with full energy, it creates a lasting impact. While every mitzvah inherently causes an effect, for it to be considered truly one's own, it depends on the individual's desire and will in performing the mitzvah.
Understanding the pasuk on a simple level: Since Noach was a tzadik, his descendants were naturally good. Noach's primary intent, even in procreation, was for the sake of the mitzvah, ensuring his descendants followed his righteous example.
במד' החמס קם כו' לא נח בהם כו' פי' חמס ע"י שא"י שהכח מהש"י נמצא הכל חמס. וכן שמעתי מאא"ז מו"ר ז"ל על פ' תשובה והתודה שכ' אצל גזל ואמר כי כל עבירה הוא גזל כנ"ל. ופי' זה במ"ש חז"ל נהנה מעוה"ז בלי ברכה גוזל אביו ואמו כו' כי חיות הכל מהשי"ת וכשאין אדם יודע זאת הכל גזל. ומלאה ארץ חמס הוא היפוך מלא כל הארץ כבודו. וכפי רצון העולם כן האמת. ועי"ז קץ כל בשר בא כי אין להם באמת כלל חיות כמ"ש ותרם התיבה. עי' זוה"ק. וזהו לא נח בהם כי בחי' שבת שהוא נייחא להשי"ת והוא בחי' הדביקות מנבראים להבורא חסר להם. ומ"ש אף נח שנשתייר אינו כדאי אף כי התורה מעידה שהי' איש צדיק. פי' כי הוא הי' אז הצדיק שבדור ומהם לא הי' לו להעלות נ"ר להש"י כמ"ש בהם. אבל מצד עצמו הי' איש צדיק. ודור הפלגה ידעו שהכל מהשי"ת ונק' יודעים רבונם וכו' רק שרצו שיתנהג השי"ת אתם כרצונם עפ"י כחות נפרדים. וניטל מהם בחי' האחדות כמ"ש עם אחד. שמעתי מא"ז אדומו"ר ז"ל כי זה על בנ"י. ותמוה. והפי' נראה כי מה שהי' מתיחדין כאחד וזה שייך רק לישראל. ואמרו חז"ל כל השומר שבת אפילו עע"ז כו' אך נקודת שבת שהוא אחדות הנ"ל. ניטל ממי שעובד ע"ז בוודאי ולכך זה הבירור שאינו עובד ע"ז באמת. וכ' לא יבצר כו' וכן הי' האמת שנפרדו מהשי"ת רק רצונם הי' להיות נשאר באחדות לרעה וניטל מהם. [וז"ש בזוה"ק ענין האחדות ע"פ מסע שלימה נבנה אך ברזל כו' לא נשמע וכשנשמע ניטל האחדות ע"ש והבן כ"ז]:
The Midrash (Bereishit Rabbah 31:1) explains that through "Chamas" (robbery), Hashem and all of creation had no benefit from mankind. The Sfas Emes elaborates that "Chamas" signifies a lack of recognition that all power comes from Hashem, resulting in everything becoming "robbery." The Chidushei Harim further explains that all sins are a form of thievery. This idea is illustrated in the Gemara (Berakhot 35a), which states that benefiting from this world without a blessing is akin to stealing from Hashem and Kneset Yisrael. When a person fails to acknowledge that all life force is from Hashem, it is as if they are stealing.
The notion of "the world was filled with Chamas" contrasts with "the world is filled with the glory of Hashem." When mankind wills to banish Hashem's glory, it results in their disconnection from the source of life, leading to their demise. This idea is discussed in the Zohar regarding "the teiva lifted up." The Midrash's statement that "there was no 'rest' (נח) among them" alludes to Shabbat, symbolizing rest and connection with Hashem. The pasuk "And even Noach remained" implies that while Noach was a tzadik, he could not showcase the good deeds of his generation, thus he was somewhat included in their judgment.
The generation of the Tower of Babel ("Haflaga") knew their master but intentionally went against Him, wanting Hashem to act according to their will through separate powers. Their punishment was the loss of unity. The Chidushei Harim explains that this unity pertains to Bnei Yisrael. True unity is applicable only to Bnei Yisrael. Our sages explain that one who keeps Shabbat, even if he sins with idol worship, will be forgiven because Shabbat represents unity. This unity is absent in idol worshippers, but keeping Shabbat indicates a connection to Hashem, demonstrating that they did not fully embrace idol worship. The punishment of the generation of Haflaga, as stated in the pasuk "They are not restrained," reflects their disconnection from Hashem, as their intent to remain unified with negative intent was thwarted.