ברש"י ומד' קבלתם מלכותי קבלו גזירותי כו'. וכן בגמ' לקבל עול מ"ש תחילה כו'. כן הוא בכל מצוה בפרט שצריך להיות כוונת עשייתה כדי לקבל ע"מ שמים. שזה תכלית המצוה. ונאמר אשר לא צוה כו' מכלל שעשיות הציווי יותר מקובל מטעם המצוה. כי טעמי המצוה הם רק שבעבורם צונו הש"י בהם. אבל עשיותינו צריך להיות רק עבור לעשות רצון הש"י. וכשאדם מקבל עול מלכותו קודם המצוה יוכל לעשות המצוה כתיקנה. וכן אשר יעשה כו' וחי בהם ג"כ הפי'. להמשיך חיות משורש הכל והוא מלכותו ית'. כי להאדם ניתן לקרב כל דבר לשורש החיות ע"י המצות שאין לך דבר שאין בו מצוה וע"י המצות נמשך חיות לכל הדברים. כי בל"ז נק' מתים כמ"ש ז"ל רשעים בחייהם נק' מתים כו'. וכתי' אשר יעשה. להבא משמע. והיינו שצריך להיות כל מחשבות האדם תמיד להיות מוכן לעשות רצון המקום ב"ה. וזה יתן לו חיות ושמחה וזה נק' שמירת המצות להיות יושב ומצפה וממתין תמיד מתי יגיע לידו לעשות רצון המקום. ועי"ז כשתבא לידו יקיימנה כראוי. וז"ש ושמרתם כו' וחי בהם כו'. להיות החיות תמיד ע"י שמירת המצות וקיומם:
Rashi on the verse “I am Hashem your G-d, whose Kingship you accepted, now accept My decrees,” and similarly in the Gemara, outlines the importance of first accepting the yoke of Heaven and then the yoke of the mitzvot. This principle applies universally to every mitzvah: one's intention should be to accept the yoke of Heaven, as this is the essence of the mitzvah. The severity of Nadav and Avihu's sin, who brought a sacrifice that was not commanded, underscores that adherence to Hashem's will is paramount, even over the reasoning behind each mitzvah. The reasons for mitzvot are provided for our understanding, but our primary motivation should be to fulfill Hashem's will. When a person accepts the yoke of Heaven before performing a mitzvah, they can perform it properly. This is also reflected in the verse, “You shall keep My statutes and laws, which a person shall do and live by them.” "Live by them" refers to connecting to the source of life, the kingship of Hashem. Through fulfilling mitzvot, one draws life into everything, as everything has a mitzvah connected to it. Without this connection, it is as if one is living in death, likened to the wicked who are deemed dead even in life. The future tense of “which a person shall do” implies continuous readiness to do the will of Hashem. This preparedness, which infuses life and joy into a person, is the true meaning of “guarding the mitzvot” — being ever ready to act on Hashem's will.
3
אשר יעשה אותם כו' וחי בהם. אם כי אחז"ל אל תהיו כעבדים המשמשים ע"מ לקבל פרס. אך אמרו ג"כ הוי מחשב הפסד מצוה כו'. כי בוודאי שכר עוה"ב אינו ענין הגוף. רק זה עצמו עוה"ב מה שזוכין להיות בטל להש"י כראוי. שהוא דבר שא"י להשיג ולהיות ברור שאין להשיג לרוב ההעלם לכך נק' עולם כמו שעולם הזה נק' העלם על שהחושך מכסה ומעלים כבודו ית'. כמו כן עוה"ב הוא העלם של אמת על שאין יכולין להשיג. ובעוה"ז ההעלם ע"י השקר. ובוודאי כן חשבון הפסד מצוה מה שע"י המצוה מדבק האדם עצמו בהש"י שהוא שורש החיות. וכן וחי בהם כנ"ל זה השכר הוא תכלית עשיות המצות. ולקבל פרס הוא לשון פרוסה שכוונתו לעצמו ואינו דבק בשורש החיות כנ"ל היפוך וחי בהם כנ"ל:
(Vayikra 18:5) "In pursuit of which man shall live..." Our sages taught (Avos 1:3) “Do not serve Hashem like servants who want to get a reward.” Yet they also said (Avos 2:1) “Consider the loss of not doing a mitzvah.” This might seem contradictory: on one hand, we should not seek rewards; on the other, we should consider them. The reward of the World to Come is not physical but spiritual—finding oneself nullified to Hashem. This concept is beyond our full comprehension, hence it’s called “olam,” implying hiddenness. Just as this world is obscured by falsehood, the World to Come’s truth is hidden because it’s so profound. Thus, when considering the loss of not doing a mitzvah, we realize a mitzvah connects a person to Hashem, the source of all life. "In pursuit of which man shall live" actually refers to this connection, which is the ultimate purpose of mitzvos. Conversely, seeking a reward termed “pras” (related to "prusa,” a piece) implies selfish gain that disconnects one from the source of life, contrary to the concept of living through mitzvos.
תרל"ב
5632
ברש"י ומד' קבלתם מלכותי קבלו גזירותי כו'. וכן בגמ' לקבל עול מ"ש תחילה כו'. כן הוא בכל מצוה בפרט שצריך להיות כוונת עשייתה כדי לקבל ע"מ שמים. שזה תכלית המצוה. ונאמר אשר לא צוה כו' מכלל שעשיות הציווי יותר מקובל מטעם המצוה. כי טעמי המצוה הם רק שבעבורם צונו הש"י בהם. אבל עשיותינו צריך להיות רק עבור לעשות רצון הש"י. וכשאדם מקבל עול מלכותו קודם המצוה יוכל לעשות המצוה כתיקנה. וכן אשר יעשה כו' וחי בהם ג"כ הפי'. להמשיך חיות משורש הכל והוא מלכותו ית'. כי להאדם ניתן לקרב כל דבר לשורש החיות ע"י המצות שאין לך דבר שאין בו מצוה וע"י המצות נמשך חיות לכל הדברים. כי בל"ז נק' מתים כמ"ש ז"ל רשעים בחייהם נק' מתים כו'. וכתי' אשר יעשה. להבא משמע. והיינו שצריך להיות כל מחשבות האדם תמיד להיות מוכן לעשות רצון המקום ב"ה. וזה יתן לו חיות ושמחה וזה נק' שמירת המצות להיות יושב ומצפה וממתין תמיד מתי יגיע לידו לעשות רצון המקום. ועי"ז כשתבא לידו יקיימנה כראוי. וז"ש ושמרתם כו' וחי בהם כו'. להיות החיות תמיד ע"י שמירת המצות וקיומם:
Rashi on the verse “I am Hashem your G-d, whose Kingship you accepted, now accept My decrees,” and similarly in the Gemara, outlines the importance of first accepting the yoke of Heaven and then the yoke of the mitzvot. This principle applies universally to every mitzvah: one's intention should be to accept the yoke of Heaven, as this is the essence of the mitzvah.
The severity of Nadav and Avihu's sin, who brought a sacrifice that was not commanded, underscores that adherence to Hashem's will is paramount, even over the reasoning behind each mitzvah. The reasons for mitzvot are provided for our understanding, but our primary motivation should be to fulfill Hashem's will.
When a person accepts the yoke of Heaven before performing a mitzvah, they can perform it properly. This is also reflected in the verse, “You shall keep My statutes and laws, which a person shall do and live by them.” "Live by them" refers to connecting to the source of life, the kingship of Hashem. Through fulfilling mitzvot, one draws life into everything, as everything has a mitzvah connected to it.
Without this connection, it is as if one is living in death, likened to the wicked who are deemed dead even in life. The future tense of “which a person shall do” implies continuous readiness to do the will of Hashem. This preparedness, which infuses life and joy into a person, is the true meaning of “guarding the mitzvot” — being ever ready to act on Hashem's will.
אשר יעשה אותם כו' וחי בהם. אם כי אחז"ל אל תהיו כעבדים המשמשים ע"מ לקבל פרס. אך אמרו ג"כ הוי מחשב הפסד מצוה כו'. כי בוודאי שכר עוה"ב אינו ענין הגוף. רק זה עצמו עוה"ב מה שזוכין להיות בטל להש"י כראוי. שהוא דבר שא"י להשיג ולהיות ברור שאין להשיג לרוב ההעלם לכך נק' עולם כמו שעולם הזה נק' העלם על שהחושך מכסה ומעלים כבודו ית'. כמו כן עוה"ב הוא העלם של אמת על שאין יכולין להשיג. ובעוה"ז ההעלם ע"י השקר. ובוודאי כן חשבון הפסד מצוה מה שע"י המצוה מדבק האדם עצמו בהש"י שהוא שורש החיות. וכן וחי בהם כנ"ל זה השכר הוא תכלית עשיות המצות. ולקבל פרס הוא לשון פרוסה שכוונתו לעצמו ואינו דבק בשורש החיות כנ"ל היפוך וחי בהם כנ"ל:
(Vayikra 18:5) "In pursuit of which man shall live..."
Our sages taught (Avos 1:3) “Do not serve Hashem like servants who want to get a reward.” Yet they also said (Avos 2:1) “Consider the loss of not doing a mitzvah.” This might seem contradictory: on one hand, we should not seek rewards; on the other, we should consider them.
The reward of the World to Come is not physical but spiritual—finding oneself nullified to Hashem. This concept is beyond our full comprehension, hence it’s called “olam,” implying hiddenness. Just as this world is obscured by falsehood, the World to Come’s truth is hidden because it’s so profound.
Thus, when considering the loss of not doing a mitzvah, we realize a mitzvah connects a person to Hashem, the source of all life. "In pursuit of which man shall live" actually refers to this connection, which is the ultimate purpose of mitzvos.
Conversely, seeking a reward termed “pras” (related to "prusa,” a piece) implies selfish gain that disconnects one from the source of life, contrary to the concept of living through mitzvos.