בגמ' ברכות (ו':) תניא א"ר חלבו כל הנהנה מסעודת חתן כו' ואם משמחו מה שכרו זוכה לתורה שניתנה בחמשה קולות, ר"א אמר כאלו הקריב תודה כו', רנב"י אמר כאלו בנה חורבות ירושלים:
3
ונראה כי ענין המצוה לשמח חתן וכלה הוא באשר חתן וכלה הם חומר וצורה והם הפכים, ולאחדם באופן שהצורה תשאר צורה ולא תטבע בחומר, זה א"א כי אם ע"י שמחה כמ"ש הרב ז"ל בסידור בכוונת המקוה כי שמחה היא דבר למעלה מן ההפכים כמו שנראה בחוש שאדם בעת שמחתו סובל גם שונאו יע"ש, וז"ש מה שכרו שזוכה לתורה, כי עליונים ותחתונים הם חומר וצורה והם הפכים, ובזוה"ק שעליונים אינם יכולים לסבול אפי' מדא דהאי עלמא ובאמצעות התורה מתאחדין עליונים ותחתונים, כי התורה היא למעלה למעלה כנודע, ומלובשת בענינים גשמיים כדין השור והבור וכדומה, וע"כ בכחה לאחד עליונים ותחתונים, ור"א אמר כאלו הקריב תודה, כי תודה באה על נס וכל נס הוא מעליונים כי נס למעלה מן הטבע, וע"כ קרבן תודה יש בו חמץ ומצה, שהמצה מתיחסת לעליונים וחמץ לתחתונים כידוע, ובאשר שנעשה לו נס מעליונים הרי חיבר עליונים לתחתונים, וע"כ בא הקרבן תודה שיש בו חמץ ומצה, שזה מורה שקרבן הזה הוא למעלה מכל הפכים ומחבר עליונים לתחתונים, ורנב"י אמר כאלו בנה חורבות ירושלים, כי ירושלים של מטה מכוונת כנגד ירושלים של מעלה, וכדמיון המוח והלב שהמוח מאיר ללב כמ"ש בזוה"ק פ' שלח, ובחרבן ירושלים נעשה פירוד, ואין ירושלים של מעלה מאירה לשל מטה, וע"כ המשמח חתן וכלה הוא כאלו בנה חורבות ירושלים, שהיא התכללות חומר וצורה, והשלשה דברים האלו כנגד שכל וגוף ונפש, דתורה היא חיבור עליונים ותחתונים מצד השכל, ותודה היא חיבור מצד הנפש דקרבן מתיחס לנפש, וירושלים חיבור מצד הגוף עצים ואבנים, ולעתיד יתקדש ויתעלה גם הגוף במדרגת הנפש, והבן:
4
בגמ' המשמח חתן וכלה זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות, נראה דהנה אחז"ל סוטה (י"ד:) תורה תחילתו גמ"ח סופו גמ"ח, תחילתו גמ"ח וכו', ויש לפרש דהנה תורה היא למעלה ומרוממת ונשאה וגבוהה מאוד שאין שום אדם ראוי לה ואמרו חז"ל ביבמות (ק"ה:) וכי הגון הי' משה לקבל תורה מפי הגבורה, הרי שאף מרע"ה אחר כל הזדככותו וקדושתו לא הי' ראוי לתורה, מה גם כל הנבראים, אך התורה ניתנה בחסד עליון אף להבלתי ראוים, וכמו כן בכל יום שלכך אומרים נותן התורה לשון הוה, שהקב"ה נותן התורה תמיד, ואין הנבראים ראויין לזה והוא רק מצד החסד, ובגמ"ח שאנו עושין מעוררין למעלה החסד עליון להשפיע תמיד נתינת התורה, וז"ש תחילתו גמ"ח וסופו גמ"ח להורות שהכל הוא ע"י גמ"ח, והנה התורה עם כי בפשטות מדברת בעניני עוה"ז, וזה ודאי שייך לאדם, אך בנסתר איננה שייכת לשום נברא רק בחסד השי"ת כנ"ל, והנה החילוק שבין קול לדיבור דקול הוא פנימיות ודיבור חיצוניות, והתורה שניתנה בחמשה קולות ולא בדיבור בלבד, זה מורה על פנימיות שג"כ ניתנה לישראל, וז"ש המשמח כו' זוכה לחמשה קולות שע"י גמ"ח זוכין לפנימיות התורה כנ"ל, והבן:
5
ענין שבע ברכות, דשבעה הוא מספר כללי ואדם בעת הנשואין נעשה איש כללי כאמרם ז"ל ר"ה (ל"ב:) כיון דאתי רבים מינה כרבים דמיין, וע"כ מתיחס אליו מספר שבע ברכות, היינו שכח הכללי שבו יתברך בקרבו צריכין לזה שבע ברכות:
The matter of sheva berakhot (seven blessings said in honor of a bride and groom) is that seven is a communal number. And at the time of marriage, one becomes a communal person. This is like [the Sages'] statement, may their memory be blessed (Rosh Hashanah 32b), "Since many will come out (be born) from her, she is like a community." And since the number, sheva berakhot, is relevant to him - meaning, that the communal force which is in Him, may He be blessed, is [now also] within him - this [new status] requires sheva berakhot.
6
טעם המצוה לשמח חתן וכלה, דהנה העיקרים כתב דשמחה נותנת קיום להדבר, והאדם ע"י הנשואין נעשה שיהי' קיום למינו לעד כמ"ש בשבע ברכות בנין עדי עד, ע"כ באה המצוה לשמחם, למען יהי' קיום לעד:
The reason for the commandment to cause the groom and bride to rejoice is surely that which the Ikkarim (Maamar 3 33:9) wrote - that joy gives permeance to a thing. And by marriage, a person makes it that there will permeance to his line forever. It is like it is written in the [text of the] sheva berakhot, "an everlasting structure." That is why the commandment to make them rejoice appears; in order that there will be everlasting permanence [for them].
7
עוד טעם לשמחה עפימ"ש הרבי מלובלין זצלה"ה הפי' משנכנס אדר מרבין בשמחה, היינו שמרבים הסטרא דקדושה ע"י השמחה, ואב ממעטין בשמחה שממעטין הסט"א ע"י השמחה, ולפי"ז י"ל ג"כ בכל ענין ששייכת בו גם שמחה גשמיות צריכין שמחה וע"י השמחה משפילין את כח הגשמי שלו ששורשו בסט"א עד שתשאר רק המצוה לבדה מטוהרה בלי תערובות:
8
וי"ל שמצוות שמחת יו"ט ג"כ היא מהאי טעמא, דיו"ט יש בו תפיסת יד אדם וא"כ יוכל להתערב בו ג"כ גשמיות ח"ו, לזה צריכין השמחה להשפיל הגשמיות, משא"כ בשבת שאין בה תפיסת יד אדם דקביעא וקיימא וכל דינין ערקין ואתעברין מינה, לכן א"צ שמחה, ולכך ביכורים ג"כ צריכים שמחה כמ"ש ושמחת בכל הטוב, משום דבהם יש ג"כ שמחה שמאסף אל הבית, א"כ יוכל ליפול ח"ו שתהי' השמחה גשמית לכן צריכין שמחה להגביה שתהי' בלתי לה' לבדו:
לסועדת נשואין של בני יעקב שי'
בגמ' ברכות (ו':) תניא א"ר חלבו כל הנהנה מסעודת חתן כו' ואם משמחו מה שכרו זוכה לתורה שניתנה בחמשה קולות, ר"א אמר כאלו הקריב תודה כו', רנב"י אמר כאלו בנה חורבות ירושלים:
ונראה כי ענין המצוה לשמח חתן וכלה הוא באשר חתן וכלה הם חומר וצורה והם הפכים, ולאחדם באופן שהצורה תשאר צורה ולא תטבע בחומר, זה א"א כי אם ע"י שמחה כמ"ש הרב ז"ל בסידור בכוונת המקוה כי שמחה היא דבר למעלה מן ההפכים כמו שנראה בחוש שאדם בעת שמחתו סובל גם שונאו יע"ש, וז"ש מה שכרו שזוכה לתורה, כי עליונים ותחתונים הם חומר וצורה והם הפכים, ובזוה"ק שעליונים אינם יכולים לסבול אפי' מדא דהאי עלמא ובאמצעות התורה מתאחדין עליונים ותחתונים, כי התורה היא למעלה למעלה כנודע, ומלובשת בענינים גשמיים כדין השור והבור וכדומה, וע"כ בכחה לאחד עליונים ותחתונים, ור"א אמר כאלו הקריב תודה, כי תודה באה על נס וכל נס הוא מעליונים כי נס למעלה מן הטבע, וע"כ קרבן תודה יש בו חמץ ומצה, שהמצה מתיחסת לעליונים וחמץ לתחתונים כידוע, ובאשר שנעשה לו נס מעליונים הרי חיבר עליונים לתחתונים, וע"כ בא הקרבן תודה שיש בו חמץ ומצה, שזה מורה שקרבן הזה הוא למעלה מכל הפכים ומחבר עליונים לתחתונים, ורנב"י אמר כאלו בנה חורבות ירושלים, כי ירושלים של מטה מכוונת כנגד ירושלים של מעלה, וכדמיון המוח והלב שהמוח מאיר ללב כמ"ש בזוה"ק פ' שלח, ובחרבן ירושלים נעשה פירוד, ואין ירושלים של מעלה מאירה לשל מטה, וע"כ המשמח חתן וכלה הוא כאלו בנה חורבות ירושלים, שהיא התכללות חומר וצורה, והשלשה דברים האלו כנגד שכל וגוף ונפש, דתורה היא חיבור עליונים ותחתונים מצד השכל, ותודה היא חיבור מצד הנפש דקרבן מתיחס לנפש, וירושלים חיבור מצד הגוף עצים ואבנים, ולעתיד יתקדש ויתעלה גם הגוף במדרגת הנפש, והבן:
בגמ' המשמח חתן וכלה זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות, נראה דהנה אחז"ל סוטה (י"ד:) תורה תחילתו גמ"ח סופו גמ"ח, תחילתו גמ"ח וכו', ויש לפרש דהנה תורה היא למעלה ומרוממת ונשאה וגבוהה מאוד שאין שום אדם ראוי לה ואמרו חז"ל ביבמות (ק"ה:) וכי הגון הי' משה לקבל תורה מפי הגבורה, הרי שאף מרע"ה אחר כל הזדככותו וקדושתו לא הי' ראוי לתורה, מה גם כל הנבראים, אך התורה ניתנה בחסד עליון אף להבלתי ראוים, וכמו כן בכל יום שלכך אומרים נותן התורה לשון הוה, שהקב"ה נותן התורה תמיד, ואין הנבראים ראויין לזה והוא רק מצד החסד, ובגמ"ח שאנו עושין מעוררין למעלה החסד עליון להשפיע תמיד נתינת התורה, וז"ש תחילתו גמ"ח וסופו גמ"ח להורות שהכל הוא ע"י גמ"ח, והנה התורה עם כי בפשטות מדברת בעניני עוה"ז, וזה ודאי שייך לאדם, אך בנסתר איננה שייכת לשום נברא רק בחסד השי"ת כנ"ל, והנה החילוק שבין קול לדיבור דקול הוא פנימיות ודיבור חיצוניות, והתורה שניתנה בחמשה קולות ולא בדיבור בלבד, זה מורה על פנימיות שג"כ ניתנה לישראל, וז"ש המשמח כו' זוכה לחמשה קולות שע"י גמ"ח זוכין לפנימיות התורה כנ"ל, והבן:
ענין שבע ברכות, דשבעה הוא מספר כללי ואדם בעת הנשואין נעשה איש כללי כאמרם ז"ל ר"ה (ל"ב:) כיון דאתי רבים מינה כרבים דמיין, וע"כ מתיחס אליו מספר שבע ברכות, היינו שכח הכללי שבו יתברך בקרבו צריכין לזה שבע ברכות:
The matter of sheva berakhot (seven blessings said in honor of a bride and groom) is that seven is a communal number. And at the time of marriage, one becomes a communal person. This is like [the Sages'] statement, may their memory be blessed (Rosh Hashanah 32b), "Since many will come out (be born) from her, she is like a community." And since the number, sheva berakhot, is relevant to him - meaning, that the communal force which is in Him, may He be blessed, is [now also] within him - this [new status] requires sheva berakhot.
טעם המצוה לשמח חתן וכלה, דהנה העיקרים כתב דשמחה נותנת קיום להדבר, והאדם ע"י הנשואין נעשה שיהי' קיום למינו לעד כמ"ש בשבע ברכות בנין עדי עד, ע"כ באה המצוה לשמחם, למען יהי' קיום לעד:
The reason for the commandment to cause the groom and bride to rejoice is surely that which the Ikkarim (Maamar 3 33:9) wrote - that joy gives permeance to a thing. And by marriage, a person makes it that there will permeance to his line forever. It is like it is written in the [text of the] sheva berakhot, "an everlasting structure." That is why the commandment to make them rejoice appears; in order that there will be everlasting permanence [for them].
עוד טעם לשמחה עפימ"ש הרבי מלובלין זצלה"ה הפי' משנכנס אדר מרבין בשמחה, היינו שמרבים הסטרא דקדושה ע"י השמחה, ואב ממעטין בשמחה שממעטין הסט"א ע"י השמחה, ולפי"ז י"ל ג"כ בכל ענין ששייכת בו גם שמחה גשמיות צריכין שמחה וע"י השמחה משפילין את כח הגשמי שלו ששורשו בסט"א עד שתשאר רק המצוה לבדה מטוהרה בלי תערובות:
וי"ל שמצוות שמחת יו"ט ג"כ היא מהאי טעמא, דיו"ט יש בו תפיסת יד אדם וא"כ יוכל להתערב בו ג"כ גשמיות ח"ו, לזה צריכין השמחה להשפיל הגשמיות, משא"כ בשבת שאין בה תפיסת יד אדם דקביעא וקיימא וכל דינין ערקין ואתעברין מינה, לכן א"צ שמחה, ולכך ביכורים ג"כ צריכים שמחה כמ"ש ושמחת בכל הטוב, משום דבהם יש ג"כ שמחה שמאסף אל הבית, א"כ יוכל ליפול ח"ו שתהי' השמחה גשמית לכן צריכין שמחה להגביה שתהי' בלתי לה' לבדו: