שמעתי מפי מ"מ הנ' פעם א' גזר ר' שלם מארץ המערב תענית על הגשמים בירושלים. והיה צדיק גדול וחשוב וצוה שיתכנסו כולם בבה"כ אחת להתפלל בכנופיה ושלח לר' גרשון הנ"ל שהוא יתפלל לפני התיבה ובירושלים המנהג מי שמתפלל לפני התיבה צריך לומר דברי כבושים. והתם המנהג של הדרשנים שיאמרו הגמרא או המדרש או פסוקים בצורתן וכהווייתן ואם משנה הלשון חרפה הוא לו. והיה מכין את עצמו לדרוש וחזר הלשון כמה פעמים בכדי שיאמר כהווייתן לא ישן כל הלילה ובאשמורת הבוקר ניחר גרונו. אמר לבנו ר' ליב הנ"ל נתקלקל מלולי לך לר' שלום אמור לו שאני איני יכול להתפלל ונתפרדה החבילה והתפלל כל אחד במקומו שרגיל בו ור' שלום בבה"מ שלו במקומו וירד אחר לפני התיבה ובתוך השירה שמע ר' שלום שחזר הקול לר' גרשון ומיד אחר התפילה של לחש צוה שילך המתפלל מן העמוד וירד ר' גרשון לעמוד להתפלל ש"ע בקול ויאמר הסליחות. וירד ר' גרשון לפני התיבה ואחר הש"ע התחיל לאמר סליחות ואמר הפתיחה ואח"כ הלך מן התיבה ולא רצה לומר עוד סליחות ושאל אותו בנו ר' ליב הנ"ל מפני מה עשה זה. והשיב לו כי בפתיחה היתה תפלתי שגורה בפי והרגשתי אם אמרתי עוד סליחות ירדו גשמים תיכף ויראתי מגסות רוח לכן לא התפללתי כי יודע אני שירדו גשמים ב' או ג' ימים רצופים לאחר זה וכן היה:
I heard from the master of our masters mentioned [above]: Once, R. Shalom from the Land of the West decreed a fast for rain in Jerusalem. He was very righteous and important, and he ordered that everyone should gather to one synagogue to pray as a large group. So he sent word to R. Gershon, who was mentioned earlier, that he should pray in front of the rostrum (as the prayer leader). And in Jerusalem, it was the custom that whoever would pray in front of the rostrum would need to say words of admonition. And the custom there was that the preacher would [quote] the Gemara, the Midrash or verses [from the Bible] as it was in its [exact original wording]; and if he changed the wording, he would be disgraced. So he prepared himself to preach and he reviewed the wording several times in order that he say it in its [original wording]. He did not sleep the whole night, and at the beginning of the morning his throat dried up. He told his son, R. Leib, mentioned earlier, "My words are stopped up. Go to R. Shalom; tell him that I can not pray [as the prayer leader]." So the 'package was untied' and everyone prayed in their usual places. And R. Shalom was [also] in his place in his study hall, and someone else stepped down in front of the rostrum. But in the midst of the song, R. Shalom heard that R. Gershon's voice returned to him. So immediately after the silent prayer, he ordered that the one praying leave the [prayer] stand, and that R. Gershon go down and pray from the stand to pray the eighteen benedictions (shmoneh esreh) out loud and say the penitentiary prayers (selichot). And R. Gershon went down in front of the rostrum, and after the eighteen benedictions, he began to say the penitentiary prayers. So he said the opening, but [then] he walked away from the rostrum and did not want to say more penitential prayers. And his son, the aforementioned R. Leib, asked him why he did this. So he answered him, "Because during the opening, the prayer flowed in my mouth and I could feel that if I would have said more penitential prayers, the rain would have fallen immediately, and I was afraid of [it leading me to] haughtiness. That is why I did not pray. As I know that rain will fall two or three consecutive days afterwards [even without more prayers]." And so it was.
שמעתי מפי מ"מ הנ' פעם א' גזר ר' שלם מארץ המערב תענית על הגשמים בירושלים. והיה צדיק גדול וחשוב וצוה שיתכנסו כולם בבה"כ אחת להתפלל בכנופיה ושלח לר' גרשון הנ"ל שהוא יתפלל לפני התיבה ובירושלים המנהג מי שמתפלל לפני התיבה צריך לומר דברי כבושים. והתם המנהג של הדרשנים שיאמרו הגמרא או המדרש או פסוקים בצורתן וכהווייתן ואם משנה הלשון חרפה הוא לו. והיה מכין את עצמו לדרוש וחזר הלשון כמה פעמים בכדי שיאמר כהווייתן לא ישן כל הלילה ובאשמורת הבוקר ניחר גרונו. אמר לבנו ר' ליב הנ"ל נתקלקל מלולי לך לר' שלום אמור לו שאני איני יכול להתפלל ונתפרדה החבילה והתפלל כל אחד במקומו שרגיל בו ור' שלום בבה"מ שלו במקומו וירד אחר לפני התיבה ובתוך השירה שמע ר' שלום שחזר הקול לר' גרשון ומיד אחר התפילה של לחש צוה שילך המתפלל מן העמוד וירד ר' גרשון לעמוד להתפלל ש"ע בקול ויאמר הסליחות. וירד ר' גרשון לפני התיבה ואחר הש"ע התחיל לאמר סליחות ואמר הפתיחה ואח"כ הלך מן התיבה ולא רצה לומר עוד סליחות ושאל אותו בנו ר' ליב הנ"ל מפני מה עשה זה. והשיב לו כי בפתיחה היתה תפלתי שגורה בפי והרגשתי אם אמרתי עוד סליחות ירדו גשמים תיכף ויראתי מגסות רוח לכן לא התפללתי כי יודע אני שירדו גשמים ב' או ג' ימים רצופים לאחר זה וכן היה:
I heard from the master of our masters mentioned [above]: Once, R. Shalom from the Land of the West decreed a fast for rain in Jerusalem. He was very righteous and important, and he ordered that everyone should gather to one synagogue to pray as a large group. So he sent word to R. Gershon, who was mentioned earlier, that he should pray in front of the rostrum (as the prayer leader). And in Jerusalem, it was the custom that whoever would pray in front of the rostrum would need to say words of admonition. And the custom there was that the preacher would [quote] the Gemara, the Midrash or verses [from the Bible] as it was in its [exact original wording]; and if he changed the wording, he would be disgraced. So he prepared himself to preach and he reviewed the wording several times in order that he say it in its [original wording]. He did not sleep the whole night, and at the beginning of the morning his throat dried up. He told his son, R. Leib, mentioned earlier, "My words are stopped up. Go to R. Shalom; tell him that I can not pray [as the prayer leader]." So the 'package was untied' and everyone prayed in their usual places. And R. Shalom was [also] in his place in his study hall, and someone else stepped down in front of the rostrum. But in the midst of the song, R. Shalom heard that R. Gershon's voice returned to him. So immediately after the silent prayer, he ordered that the one praying leave the [prayer] stand, and that R. Gershon go down and pray from the stand to pray the eighteen benedictions (shmoneh esreh) out loud and say the penitentiary prayers (selichot). And R. Gershon went down in front of the rostrum, and after the eighteen benedictions, he began to say the penitentiary prayers. So he said the opening, but [then] he walked away from the rostrum and did not want to say more penitential prayers. And his son, the aforementioned R. Leib, asked him why he did this. So he answered him, "Because during the opening, the prayer flowed in my mouth and I could feel that if I would have said more penitential prayers, the rain would have fallen immediately, and I was afraid of [it leading me to] haughtiness. That is why I did not pray. As I know that rain will fall two or three consecutive days afterwards [even without more prayers]." And so it was.