ואתחנן 3

ואתחנן אל ה' וגו' (דברים ג כג). פירש רש"י (ד"ה ואתחנן) אף על פי שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, אינם מבקשים אלא מתנת חנם כו'. (א), יש להבין הטעם בזה. (ב), בעת ההוא לאמר, פירש רש"י (ד"ה בעת) לאחר שכבשתי ארץ סיחון ועוג כו'. וגם אני אענה חלקי איך תולה הענין בזה. (ג), לאמר ברש"י (ד"ה לאמר) ובמדרש איני מניחך עד שתודיעני אם תעשה שאלתי. ותמהו המפורשים למה זה. (ד), ה' אלקים (דברים ג כד) פירש רש"י (ד"ה ה"א) רחום בדין. גם זה תמוה אם הוא מן הדין, למה צריך לרחמים, ואם אינו מן הדין, אם כן אמאי בדין. (ה) אתה החילות, למה אמר בזה הלשון, והיה די לומר אתה הראית. (ו), את גדלך. במדרש זה המן. והוא תמוה מאי ענין מן להכא.

והנ"ל בזה, בהקדים מ"ש בדרוש לפרשת ראה (ד"ה בילקוט), דביארתי שם הפסוק בפרשת דברים (א ד-ה) אחרי הכותו את סיחון כו', (דברים א ה) הואיל משה באר את התורה הזאת. והמבואר מזה דקודם מעשה דסיחון ועוג, היה משה מקיים בנפשו אל תאמין בעצמך כו' (אבות פ"ב מ"ד), רק מן אותו מעשה ואילך הובטח שלא יחטא, עיין שם ביאור הדברים. ונקדים עוד דאמרו חז"ל במסכת שבת (דף למ"ד ע"א) דדוד המלך ע"ה ביקש הודיעני ה' קיצי כו' (תהלים לט ה), אמר לו אין מודיעין קיצו של אדם כו', עיין שם. ונ"ל ליתן טעם, כי אמרו רז"ל (סוכה נ"ב:) על פסוק (תהלים לז לב) צופה רשע לצדיק כו', כי בכל יום מתנקש עליו היצר הרע להפילו כו', והנה חושב מחשבות ללכדו אם התגבר על האדם עתה ואכבשנו כולו, הלא רשעים מלאים חרטה (עירובין י"ט ע"א), ואולי ישים על לבו גודל חטאו, על כן אניחנו עתה, וקרוב למותו אז אתגבר עליו באופן שלא ישוב עוד והכל הולך אחר הגמר, ולכך באמת קודם מותו מתגבר כמו שמבואר בספרים. אבל אינו יודע אימת ימות האדם, וביום המות ממש אז אין שלטון (קהלת ח ח), כי התאות בטלים, והבן. וההיפך לענין התשובה, אם האדם משוקע ברשעו, אז אין לו שלטון לשוב לפי שלא יניחנו, לכך אמרו (שבת קנ"ג.) ושוב יום אחד לפני מיתתך. והנה מזה יובן דמשה קודם שהובטח, לא רצה להתפלל על אריכת חייו, דדילמא מהן בקדושיו לא יאמין הוא (איוב טו טו), כדאיתא בחגיגה (דף ה'.). אבל כיון שהובטח התפלל, ולכך אמר בעת ההוא, ועל כן אמר לאמר שישוב לו ית"ש דבר ברור, שאף שיודיע לו מיתתו בזה כיון שהובטח כנ"ל, הרי יוכל להודיעו דהרי לא שייך הטעם הנ"ל דאין מודיעין, והבן. והנה כבר כתבתי במקום אחר דלאלו שמגיע להם בדין, הרי הקב"ה נותן במתנה, ושלהם שמור לעולם הבא ולבניהם, וכל האומר הקב"ה וותרן (ב"ק נ' ע"א), היינו מי שאינו עובד ואין מגיע לו מן הדין, דאם יוותר לכל, אם כן יבטל העבודה. אבל אם אדם משלים כל האפשר בחקו, ודאי השי"ת וותרן נגדו, והבן. והיינו הצדיקים שיש להם מעשים טובים, שלהם שמור לעולם הבא ולבניהם, ועל כן הם מבקשים רק מאוצר מתנות חנם. והיינו רחום בדין, והבן. והנה אמרו רז"ל (תענית ט'.) דהמן היה בזכות משה, ומובן דהגנה על הדור הוא מהפירות. והנה איתא במדרש סוף ברכה (דב"ר י"א י') דמשה טען שטרח על ישראל ארבעים שנה, והיינו שתבע הפירות מזה. ולכאורה הא נשלם לו הפירות בהמן שהיו ישראל נזונים על ידו, ומשה אוהב ישראל היה ומהראוי שיהא נחשב זה אצלו לשכר. אך איתא בתשובות הרי"ף סימן רי"ט, דאם מחילת האלמנה קודם, מחוייבת לשלם להיתומים (בעד מזונות). אם כן הכי נמי הרי המן היה קודם ארבעים שנה. והיינו אתה החילות, ר"ל קודם שעשיתי מאומה, והוי התחלה ממך את גדלך זה המן, ואם כן אינו משום זה רק וויתרנות בשביל אהבתך, אם כן מגיע לי הפירות על שטרחתי על ישראל כו', ובזכות זה אעברה נא, והבן.

ועל פי האמור, הנה מקום אתי לפרש הפיוט (ביום אחרון של פסח), וז"ל: לנים ומסתופפים בצל אל משוכים אחרי אל, ובצורריהם נלחם האל וירא ישראל. דקשה דלכאורה יראה לנים ומסתופפים בצל אל, הוא מדרגה ומעלה גדולה, כמו שאמר משה רבינו ע"ה לבצלאל בצל אל היית וידעת (ברכות נ"ה ע"א), ומשוכים אחרי אל, יראה מדריגה קטנה, דהפחות שבישראל גם כן נמשך אחריו יתברך (מלבד הפוקרים), ואם כן למה פוחת והולך.

והנ"ל בזה, בהקדים מה שפירשתי (תהלים פ"ד (פד יג) תפלה למשה שם) ד' צבאות אשרי אדם בוטח בך. וגם הא דאיתא במדרש רות (רבה פ"ה ד') על הפסוק (רות ב יב) ישלם ה' פעלך. אמר רב חסא אשר באת לחסות. דיש להבין מה חידש בזה. על פי מה שפירשתי (תהלים קי"ח תפלה למשה תהלים ז') טוב לחסות בד' מבטוח באדם, והקשתי לשאול על פי דברי החכם על הפסוק (קהלת ז י) אל תאמר שהימים הראשונים היה טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת. כי אין שייך לומר זה טוב מזה באם שאינם מסוג אחד, כמו שאינו שייך לומר זהב טוב מאדמה. כמו כך הימים הראשונים אינם בסוג של עכשיו, כמאמר חז"ל (שבת קי"ב ע"ב) אם הראשונים כמלאכים כו', ואם כן איך שייך לומר טוב לחסות בה' מבטוח באדם, הלא אינו בסוג אחד כלל. והשבתי דפירושו דטוב שישים אלקים מעוזו אפילו בעת שיש לו בטחון מאדם, ולא ישעה רק אל עושהו. וזה שאמר טוב לחסות בה' אף מבטח באדם, ר"ל בעת שיש לו בטחון אחר, והוא פירוש נאה.

והנה המפרשים פירשו כי יש חילוק בין חסים לבטחון, כי חסיון נקרא מה שהאדם חוסה מאליו בצל מי שבידו להטיב לו אף שלא הבטיחו, ובטחון נקרא שבוטח במי שהבטיחו להטיב לו. וזה שאמר טוב לחסות בד' אף אם לא הובטח מאתו יתברך, מבטח באדם שהובטח ממנו. ועל דרך זה שמעתי לפרש שמרני ה' כי חסיתי בך (תהלים טז א), והבן. ולפי זה אין זה מדרך המוסר לומר לחבירו שאתה חוסה בצלו ית', כי יש להחזיק את חבירו לצדיק, וממילא יש לו בחינת בטחון בזכותו ובזכות אבות שהבטחנו יתברך בתורתו ובנביאיו, דמהאי טעמא אין נוהגין לומר לחבירו בראש השנה שחרית לשנה טובה תכתב, כדאיתא באו"ח סימן תקפ"ב (ס"ט) עיין שם, ומדוע אמר לה לשון חסיון. אך התירוץ כי ענין בטחון שייך רק בישראל, ולא בגר שבא עתה להתגייר, כי עדיין לא עשה מצות ומעשים טובים, ואין בידו על מה לבטוח כי אם ענין חסיה. וז"ש רב חסא אשר באת רק לחסות, והבן.

ולפי זה לא שייך בחינת בטחון רק לבני אדם, שהם בעלי בחירה ומגיע להם שכר ועונש, והקב"ה הבטיח לשלם שכר טוב לעושי רצונו כמבואר בתו"ק. אבל בעליונים שאינם בעלי בחירה ולא שייך בהם שכר ועונש, לית להו בחינת בטחון רק בחינת חסיון. וז"ש ה' צבאות, כלומר מכל צבאי צבאות שבראת בעולמך, (וכמו שדרשו ז"ל (ברכות ל"א ע"ב) גבי צבאות שאמרה חנה, שמואל א' א יא) אשרי אדם, והטעם שהוא בוטח בך, אבל העליונים לית בהו בחינת בטחון רק חסיון כאמור. והמורם מזה באלו שאין להם מעשים טובים בחיריים ברצון מוחלט, לא שייך גבייהו בטחון רק חסיון שחוסים בה', אבל אלו שיש להם מעשים טובים בחיריים ברצון מוחלט, שייך גבייהו בטחון. והיינו אבירי לב הרחוקים מצדקה (ישעיה מו יב) שדרשו חז"ל (ברכות י"ז:), ולדעתי יומתק מאד דאבירי לב היינו בעלי בחיריים, (דאותן שאינם בעלי בחירה אין להם גבורת לב שיגבירו לבם, שהרי אין להם בחירה ואין לבם ברשותם (עיין ב"ר פל"ד י'), והבן). ואם כן לפי זה יומתק מאד, דמשום שהם בעלי בחירה ורצון, לכך רחוקים הם מצדקה, ר"ל נזונים בזרוע כמ"ש רז"ל.

And according to this, the aspect of trust is only relevant to people. For they have choice, such that they deserve reward and punishment, and the Holy One, blessed be He, promised to repay a goodly reward to those who do His will, as it is explained in the holy Torah. But since reward and punishment are irrelevant to the higher beings, since they do not have choice, they do not have the aspect of trust, but rather protection. And this is [the meaning of] that which [Hannah] said, the Lord of hosts. This means that from all the myriad hosts that You created in Your world (and as the sages, may their memory be blessed, expounded (Berakhot 31b) about the hosts that Hannah mentioned [I Samuel 1:11]), fortunate is man. And the reason is that he trusts in You. But with the higher creatures, they do not have the aspect of trust, but rather protection, as mentioned. And what can be taken from this is that trust is irrelevant to those who do not have volitional good deeds with total volition, and they rather only have protection, such that they find their protection with God. But trust is relevant to those who do have volitional good deeds with total volition. And these are the mighty-hearted who are far from charity (Isaiah 46:12), about whom the sages, may their memory be blessed expounded (Berakhot 17b:2). And in my opinion, it is very sweet that the mighty-heart are those with choice (as those who do not have choice do not have a mighty heart that produces mightiness of the heart, since they do not have choice and their hearts are not in their control [see Bereishit Rabbah 34:10], and understand [this]). And according to this, it would come out very sweet — that since they have choice and willpower, they are hence far from [needing] charity. That means "they are sustained by force [of their deeds]," as the rabbis, may their memory be blessed, said.

והנה כבר הקדמנו מאמרם הצדיקים אף על פי שיש להם לתלות במעשים טובים, אינם מבקשים רק מתנת חנם. והטעם בזה באם יבקשו בשכרם, הרי מחליפין עולם עובר בעולם קיים ונצחי. אבל כשמבקשים בעולם הזה רק מתנת חנם, לא ינוכה מחלקם בעולם הבא ויזכו לחזות בנועם ד' ולבקר בהיכלו. וז"ש לנים ומסתופפים בצל אל, דהיינו שמבקשים רק מתנת חנם בגדר חסיון שהם חוסים בצלו יתברך, ושמא תאמר משום דאין להם במה לתלות, לזה אמר משוכים אחרי אל ויש להם במה לתלות, ואף על פי כן אינם מבקשים אלא מתנת חנם, לכך ובצורריהם נלחם האל כמו שמבקשים, ואף על פי כן וירא ישראל, היינו מה שראוי ומוכן לבר ישראל שיראה היינו לחזות בנועם ה'. או יאמר, על פי הקדמה ידועה (ב"ר נ' י"א) כי מי שנעשה לו נס בזכות עצמו, רואה במפלת שונאיו, מה שאין כן כשאינו בזכות עצמו, כמו שאמרו המלאכים ללוט אל תביט אחריך (בראשית יט יז) עיין שם ברש"י (ד"ה אל). וזה שאמר לנים ומסתופפים כו' משוכים כו' כמו שפירשתי, ואם כן באמת כדאים הם לכך, רק שמבקשין מתנת חנם מגודל עניוות, לכך ובצורריהם נלחם האל וירא ישראל, והבן.