עקידת יצחק 9

יבאר שתשוקת הטבע המורכב מאלו ההפכים אל החטא וההפסד בתשוקת האשה המנאפת אל הזנות. וסוד חטא האדם ע"י חוה ושניהם ע"י הנחש. וקלקלתם ותקנתם.

והנחש היה ערום:

"THE SERPENT WAS THE SLYEST OF ALL THE BEASTS"

במדרש (במדבר רבה פ' פ"ז ע"ש) אתה מוצא כשאמרו ישראל נעשה ונשמע (שמות כ״ד:ז׳) מה עשה הקב"ה הביא מלאך המות לפניו ואמר לו כל העולם ברשותך חוץ מן האומה הזאת שבחרתי לי שכך יעץ הקב"ה על אומה זו שיהו חיים וקיימים שנאמר ואתם הדבקים בד' אלהיכם וכו' (דברים ד') וכן הוא אומר והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות (שמות ל"ב) אל תקרי חרות אלא חירות חירות ממלאך המות חירות מן המלכיות חירות מן הייסורין ובשקלקלו בעצת מרגלים אמר להם הקב"ה ותפרעו כל עצתי (משלי א׳:כ״ה) אני אמרתי שתהיו חיים וקיימים כמותי שאני חי וקיים בעולם ובקשתם המות הדא הוא דכתיב אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם אכן כאדם תמותון וכו' (תהלים פ"ב) שצויתי לו מצוה אחת כדי שיחיה לעולם שנאמר הן האדם היה באחד ממנו והוא חבל מעשיו ובטל גזרתי ואכל מהאילן ואמרתי לו כי עפר אתה ואל עפר תשוב:

Bamidbar Rabbah 16 states that at the time Israel proclaimed, "We will do and we will hear," G-d brought the angel of death before Him and told him, "The whole world is within your power, except this nation which I have chosen for Myself," since G-d had advised that this nation should live forever, as it says, "And you who have cleaved to G-d are alive this day...” (Deut. 4,4). Also, concerning the Divinely inscribed tablets, the verse states that the writing was the writing of the LORD, "free" on the tablets (Exodus 32,16). "Do not read engraved on the tablets, i.e. charut, but cheyrut, free, i.e. free from the authority of the angel of death, free from subjugation, from suffering. When Israel sinned, due to the advice of the spies, G-d said to them, "You have destroyed all My intentions. I had said you should live indefinitely like Myself, but you have shown a desire for death." This is the meaning of Psalms 82,6, "I have said you are divine, of superior descent, but alas you are like Adam, whom I commanded one commandment in order that he should merit eternal life." This is proven by the statement in the Torah "Here man has become like one of Us." Yet man corrupted his actions and nullified My decision, ate from the tree so that I said to him, "You are dust and to dust you shall return."

^*תוכן דבריו בכלל הוא כי חיות הבהמ' ר"ל כל תנועותיה ופעולותיה אשר הם מבלי כונה מיוחדת בדעת והשכל, ובלתי מוגבלות ומיוחדות כראוי, הן תמיד נתונות רק אל המקר' וההזדמנות, כי לא חלק ה' לה בבינה לבחור פעולותיה, והמשל בזה בעת רעבונ' תאכל מה שתמצא ותחשוב לפי מראה עיניה ראויה לה להשביע' מבלי בחינה אם נאות לה באמת, ובהתעורר כח תשוקת' תתחבר אל בת מינה אשר תפגע מבלי הבדל, ובבית איש אשר יקרה מקרה תתלונן, וכן כל שאר פעולותיה התלויות רק בחושיה הגשמים לא כן חיות האדם פעולותיו ותנועותיו התלויות בשכלו ובדעתו, כי הוא יבחר ויתבונן כל אשר יחפוץ לעשות, יאכל וישתה רק מה שנאות לטבעו באמת לפי דעתו השכלית, ישכון רק במשכן אשר יכין לו לשבתו, ויתחבר רק לאשתו אשר בחר לו בבחירתו השכלית והחפשית, וכן כל מעשי האדם המשכיל כל עוד ישים רסן לתשוקתו בבחירתו השכלית והחפשית' כי בהיות לכל אדם החומר יש לו גם מצד מה לפחות קצת מחיות הבהמ' וטבעה, ואם לא ישליט האדם את צורתו השכלית על תשוקתו הבהמית הזאת, הלא יחי' רק חיות הבהמ' ונמשל כמוהו, וכל זה יקרהו בהניחו את חמרו שהוא אליו כיחס האשה אל בעלה לשטות מאחרי אישה, ר"ל לנטות משכלו ולזנות אחר טבעה הבהמית כאשה המנאפת את זרים, וע"ז העיר החכם באמרו כי כדרך הנשר בשמים, שלא יוכל איש להגבילו ולהכירו על נכון, יען לא ישאיר רושם אחריו באויר, וכדרך נחש עלי צור הקשה אשר ג"כ לא ישאיר רושם הלוכו עליו אחריו, וכדרך אניה בלב ים, אשר גם עקבותיה לא נודעו, וכדרך גבר בעלמה, אשר לא יוכל איש להגביל וליחד העת אשר יתחבר עמה כאשר תתעורר תאותו לה, כן דרך אשה מנאפת, ר"ל חומר איש הבלתי מונהג משכל בעליו. כי הוא משתוקק תמיד רק למלאות חפצו הבהמית מבלי גבול ערך ויחס, אשר יוכל רק השכל להגביל וליחד, לא החמר הנוטה מאחריו לסור אחר עיניו. אח"כ אמר כי ארבע' אלה רומזים גם לד' כחות האדם המונהגות בלי סדרים בשטות החומר מאחרי השכל. הא' הוא כח פעולת חושיו החמש'. אשר היותר נכבד והיותר מהיר שבהם הוא הראות, ועליו רומז הנשר חד הראות למרחוק. והב' הוא כח המתעורר המרומז בשם נחש, בעבור היותו המסית הראשון אשר הסית את האש' והכח המתעורר גם הוא מסבב כי ישתוקק האדם אל כל תאוותיו. והג' כח הדמיון אשר מטבעו להרכיב ציורים שונים ונפרדים לציור א' כמו שיצייר לפעמים סוס בעל כנפים, ועליו רומז בשם אניה בלב ים, כי גם היא כציור מחובר מדומם חסר התנוע', ומבעל חי מתנועע, כי לכל אשר יחפוץ בעליה יניעוה הרוח והמים. והד' כח השכל הנכבד מכלם כגביר לאחיו, ופעולתו להשקיף בדברים הנעלמים מעיני חושיו, ועליו רומז בשם גבר בעלמה. והורה בכל זה כי בהיות החומר כאשה המנאפת ישטו כל אלה הכחות מגביל הצדק והמישרים ולמען שמור אותנו מכל אלה, נתן לנו הש"י תורתו להנהיגנו בדרך השכל האלהי, וע"ז רמז המדרש באמרו כי לו שמרו ישראל מה שהבטיחו לאמר נעשה ונשמע, ר"ל שכל מעשי גופני יהי' רק כפי משמע אזנינו את דבר ה' והכרת שכלנו, היו חיים חיים האמתים, והיו כאלהים ר"ל כשכלים נבדלים אשר חייהם מוגבלים ומיוחדים תמיד ע"פ חוקי החכמ' העליונ' והם שומרים תמיד את תפקידם לבלתי סור מהם, וע"כ אה"כ לישראל, ואתם הדבקים בה' (ר"ל לו הייתם דבקים בה' ובתורתו, הייתם תמיד) חיים כלכם היום. אפס כאשר קלקלו במרגלים ושאר חטאתם, ונפלו ברשת תשוקתם הבהמית ונהפכ' חיותם לחיי הבהמה הבלתי מוגבלים ומונהגים מהשכל האלהי נקנס עליהם המיתה וזה שאמר הכתוב אני אמרתי אלהים אתם וכו' אכן כאדם תמותון. דברי פי חכם פ' י"א מאמר ט' מספר המדות אמנם הוא מבואר כי חיות בעל חי הוא בכח החוש. אמנם באדם בחוש ובשכל. אמנם הכח יושב אל הפועל. והעקר בכח הוא לחיות. והעקר הוא להרגיש או להשכיל. אמנם לחיות הוא מהדברים אשר הם טובים כפי עצמם ומהנים והוא מוגבל. ומבואר הוא כי המוגבל הוא מאשר בטבע כו'. ירצה כי החיים אשר לפי החוש והדמיון הם חיות חמרי מושלח לפי הכח. כי הכח דבק בחמר והוא בלתי מוגבל. אבל משותף לרבים כמו החמר הראשון. והוא חיות הבעלי חי אשר הוא להרגיש לבד איך שיהיה. אמנם החיות לפי החוש והשכל הנה הוא חיות צוריי מוגבל כפי הפועל הנותן בו השלמות. והוא המיוחד לאדם להרגיש מצד שהוא אדם או להשכיל. הנה אם כן האדם אשר יחיה לפי החוש המשולח. הנה הוא יוצא מטבע אנושותו ונמשל כבהמות נדמו. ואולם החסרון הלזה אין האדם ניצול ממנו ברב או במעט מצד טבע החמר ההוא הלקוח בזיוגו. כי לא לבד ישיגהו בעבורו אסון המות וההעדר הידוע הכרוך בעקבו אשר לא יוכל להמלט ממנו בסופו. כי גם כל מעשיו אשר יפעל יהיו חסרים ונפסדים בעבורו. מצד מה שיקרה לנקבת הזווג הראשון ההוא הנסתר מה שיקר' לנקבת הזווג המתאחר הנגלה בעינו. וזה שכבר נראה כי האשה הרעה המנאפת תחת אישה לא לבד תחטא ואשם בעצם הניאוף ההוא אשר הוא עון פלילי. כי גם כל מעשי' אשר פעלה לו הם רעים וחטאים. יוצאים משווים אל השתבשות אם בעצלה אם בתוספת ואם בחסרון. כי רוע התשוק' ההיא אשר עמה הכה אותה בשגעון ובעורון וינהיגה בסכלות ובתמהון לבב. ומקרני ראם ועד פת לחם תפשע. וכבר יפלא האדם עליה להיות' בחזקת בריאה בדעת' ואברי' והוא לא ידע. ונשתבש סדרם בידיהם וינצו שניהם וירגנו באהליהם. וכן הוא באמת בזווג החוה הראשונ' כי להיות' מטבע' בלתי קיימת עם הצורה אשר עמה במדרגת הבעל ומשתוקקת תמיד אל המרתו, לא היה חסרונ' לבד בענין ההוא מההמר' ואם שהוא חסרון אין דומה לו. כי גם כל הפעולות הנתלות בה כלם או רובם יצאו נשחתות ונפסדות בעבור'. כי הפחיתות ההוא הכולל יתן מום בכל הכחות ההיולאנות לבלתי השמע אל עצת השכל המגביל כח החוש והמנהג אותו. ויפול בהם השתבשות אם מהעצל' אם מחסרון ההגבל' עד שתפסד כל המלאכ'. והנה הענין הזה בעינו נראה שתאר אותו החכם שלמה עליו השלום בצלמו ובדמותו באומרו שלשה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים דרך הנשר וכו'. ודרך נחש וכו'. דרך אניה וכו'. דרך גבר בעלמ' כן דרך אשה מנאפת וכו' (משלי ל׳:י״ט-כ׳). כי הנה הוא ישים הזיוג המפורסם למשל אל הנסתר כדרכו בכל הספר ההוא הן לטוב הן לרע. ואמר כי כמו שנמצאו בעולם ענינים מפורסמים בלתי מוגבלים מטבע נושאיהם. עד שאי אפשר אפילו לחכמים שבבני אדם להשיגם ולדעת אותם. כמו שהוא דרך הנשר הפורח על פני רום האויר, כי מצד דקותו לא ישאיר שם שום רושם גם אין לו שם דרך סלולה וידוע' בה ילך אבל דרכו בלתי מוגבל כלל. וכן דרך נחש על פני הקשה שבאדמ'. כי מי יוכל לדעת איזה דרך ידרוך הזה או זה כי הכל לפניו שוה. וכן דרך האניה בהיות' בלב ים. היודע במים רבים שבילה ודרכ' הלא כל הים לפניה ואפי' החכמים שבספנים אם שמכוונים אל הפאה או אל המחוז אבל דרך סלולה וכבושה לא ידעו. ואמר בלב ים כי בהיות' אצל הנמל או קרוב אליו כבר יודע שדרכה הוא על קו היושר. כי הוא היותר קצר אם אין מעכב. וכן דרך גבר בעלמ'. כי דרך האיש באשתו הנעימה והאהוב' אליו אינו מוגבל לעונות ידועות. אבל כאשר יעלה בדמיונו וברעיון תאותו כפי שלהבת האש היסודי אשר בערה בו. ודרך כלל כל אלו הם פעולות בלתי מוגבלות מצד היסודות המיוחדות אשר בהם נעשו. אלא שנפלו במקר' וכאשר הזדמן. כן דרך האשה המנאפת כל פעולותי' הם נשחתות ובלתי מוגבלות. כי כל עצמה ודעתה על זנותה ולא ידעה אתו מה בבית כי אם אותו לחם זנונים אשר היא אוכלת ומסתתרת ולכן בביתה לא ישכנו רגליה בדרך סלולה וידועה לשום מעשה ממלאכותי' רק כאשר יעלה מזלג דמיונה וכאשר יקרה לפי ההזדמן ותהיין מורת רוח על בעלה והיא לא תרגיש ואם יוכיחוה עליהם תכחש ותאמר לא פעלתי און ויען זאת יפול בהנהגת ביתה ההשתבשות ההוא אשר סמך באומרו שם תחת שלש רגזה ארץ כו'. וזה כי מבלי משים לב על מלאכות הבית ההוא ומשרתיו יקרה שהעבד הראוי לעבוד ימלוך ויתבטל ממלאכתו. וגם הנבל הראוי להתראות רעב תמיד ישבע כלומר שהממונ' על משמרת מכלת הבית מתרא' שבע וימאס במלאכותו ולא יחסן ולא יאצר. גם שתבעל השנוא' מהיות גברת ולא עוד אלא שתירש גבירת' עם היות' פחותה הימנה וכל זה אבדן הבית וביטולו לדעת האשה הזאת וסכלות' לבלתי תת עיניה ולבה על דרכי' כאשר יבא ביאור כל זה היטב בפ' שופטים שער נ"ה ב"ה. ואולם הנמשל המכוון אליו בזה הוא הזווג הטבעי הראשון אשר אנו צריכין אליו ולומר שכבר יפול עליו זה השיעור מהחסרון אל הסבה הזאת עצמה כי בהיות הנקב' ההיא משתוקקת תמיד אל ניאופי' ואל המרת צורותי' הבאים עליה בתמידות היא משחתת את כל דרכיה והשמוש בחושיה ובכחותיה הוא בלתי מוגבל ונפל בו ההשתבשות אל היתרון וחסרון מה שיספיק להשחית תכלית כוונת זווגם והוא מה שירמזהו בשלש' דרכים שזכר שנפלאו ממנו ובארבע שלא ידע. כי אמר דרך הנשר בשמים על ההשתבשות והקצור הנופל בשמוש החושים המשיגים הדברים החצוניים, ובפרט באותם שטבעם להביאם ממרחק כמו שהוא הריח והשמע והראות. ובייחוד הכח הרוא' שענינו לשוט בתכלית המרוצה כאשר ידאה הנשר, וכמו שיחד לו זה הכנוי במקום אחר מזה הספר התעיף עיניך בו ואיננו (שם כ"ג). גם אמר כי עשה יעשה לו כנפים כנשר יעוף השמים. כי על כח הרוא' אמר שאפילו בזה השיעור שתעוף לראות הממון איננו כי יאבד בענין רע. ואיך שיהיה יאמר שכבר יארע במה שיושג אל החוש ההוא מהקצור והשבוש וחסרון ההגבל' בהרב' ענינים ממבטיו אם באיכות אם בכמות עד שישבש השכל בעבורם לשפוט כזבים ושקרים אשר נפלא ממנו ההמלט מהם כמו שכתבוהו החכמים והוא מבואר מעצמו. ואמר דרך נחש עלי צור על הכח המתעורר אשר הוא רוח החיה הזאת ומנהיג' כי זה שמו אשר יקראו בוראו בתחלת הבריא' והוא הנחש הקדמוני אשר דרכו ושבילו על זה החלק הקשה מה אדמ' אשר לוקח משם ועקבותיו לא נודעו בדרך סלולה וידועה רק כאשר יעלה על רצונו מבלי שום סדר והגבל' ולכן נסתר' דרכו מלב כל בעל שכל. ואמר דרך אניה בלב ים על הכח המדמ' אשר בפגעו בו יפעל לפי שתכונת זה הכלי לא לוקח' רק מהכח הדמיוני שמדרכו להרכיב עניני הנמצאים הנפרדים ולדמותם היותם נמצאין יחד כהדמותו גמל בעל כנפים או הר פורח ועל זה האופן הרכיב בית מושב עם תנועת ב"ח והוציא מציאות' על פני המים ומנהגו לקבץ בדמיונו הרבה מהענינים הבדוים והכוזבים אשר ישבשו השכל בשלא ירגישן בכזביהם ולא יגבילו מציאותן להפריד ולפרק הרכבתן עד שיבררו האמתי מהמדומ'. ואמר דרך גבר בעלמ' כי מזה מה שימשך ההפלא וההסתר בענין הרביעי והוא דרך השכל בכל הכחות האלו היולאניות הנכללות בעלמ' הזאת כי חוייב בלי ספק כי מהשתבשות הפעולות הקודמות ימשך שבוש וקוצר השגה במושגיו ורוע הסדר וחסרון ההגבל' יסלק הסדר וההגבל' הראוים להם. ואחר שזכר אלו החסרונות כלם אשר בעבורם לא תקיף הידיעה על הענינים המעוינים נתן הסבה לכלם ואמר כן דרך אשה מנאפת ירצה כי כן חוייב מהיות הנושא לאלו הכחות זאת האשה אשר מטבעה להיות בלתי מוגבלת כלל אבל תמיד היא מנאפת ונשארה על תשוקתה ומזה חוייב שכל פעוליתיה כמו כן יהיו על התואר ההוא בלתי מוגבלים וחסרים בעצמם עד שתהיה זו סבה עצומה להשחתת בית הנפש אשר היה להם למשכן במלוך בה העבד הנמכר לעבוד עבודת עבודה מן הבטן ושבוע מלחם השכל והמוסר מי שהיתה הכוונה שינבל עצמו עליהם כלומר שיתאוה אליהם תמיד כמו שהוא רעב וצמא להם וכמה שנאמר (משלי ל׳:ל״ב) אם נבלת בהתנשא ואז"ל אם נבלת עצמך על דברי תורה לסוף תתנשא (ברכות ס"ג:) ואמר במקום אחר והוי שותה בצמא את דבריהם (אבות פ"א). וכן בענינים המעשיים יפסד הסדר כשתבעל השנואה לפני אלהיה ויאהבו מעשיה והשפחה המקולקלת תטול את השם ותחשב לשרה ובשפלות הידים יפול הבית ההוא כמו שכן יקרה בהפסד הגוף עצמו להשתבשות הפקודים הממונים עליו מתחלת היצירה והתהפך ענינם להתגבר המתפעלים על הפועלים וכמו שאמר החכם עצמו ביום שיזיעו שומרי הבית ויתעותו אנשי החיל (קהלת י״ב:ג׳) כאשר בארתי במקומו. וכאשר היה זה הענין כלו כאשר נתבאר מטבע הזווג הזה הראשון מצד האשה אשר הוכיח ה' בו אשר אי אפשר מבלעדיה לתקן עותתה בא האלהים בהישרת התורה והמצוה המחזיקים ידי בעלה להנהיגה על הדרך הנכונה וללמדה ולהישירה בהגבלת מעשים צדיקים אשר לא נסתה כף רגלה זה ינחמהו ממעשה ידיה ומעצבון העדרה והוא מה שביארוהו ז"ל באותו מאמר שזכרנו ראשונה כי כאשר אמר נעשה ונשמע בסיני והוא שקבלו הגבלת המעשים על פי התורה מיד ביטל מעליהם כח הנחש הקדמוני שגרש אבינו הראשון מגן עדן בביטול סדרו והגבלתו במעשים אשר על זה נקנסה עליו מיתה ועל תולדותיו והיא עצה עמוקה לו ית' להפריד זאת האומה מכל האימות וכמו שנאמר (שמות י״ט:ה׳) והייתם לי סגולה מכל העמים כמו שיתבאר במקומו בעזרת הצור. ולזה החליט עליהם חיים כלכם היום. ואמר כי בקבלם עול התורה ההיא נשארו בני חורין על דרך האמת חירות ממלאך המות הרי החיות והנצחיות הנפשיי. חירות מהמלכיית הרי השררה והכבוד ויתר הפסוקים הנאותים אל החיים האנושיים אשר תכספה הנפש הרגזנית. חירות מהיסורים הרי ספוק הענינים אשר הם שומרים הבריאות ויתר המקרים אשר תדרשם הנפש החיונית מצד הכרחיותם אליה. אמנם כשקלקלו במרגלים וימאסו בארץ חמדה אשר כל עקר הכוונה בה בשיחיו באיה החיים המוגבלים בכל עניניהם כי כגן עדן הארץ ההיא לפניהם כמו שיתבאר בה תכלית הביאור בעזרת הצור שער ע"ז מיד נקנסה עליהם מיתה וקרא עליהם אני אמרתי אלהים אתם כו' (תהלים פ"ב) כי פעולות הנבדלים והנמצאים העליונים הם המוגבלות בהחלט מצד היותם כלם בפועל והפועל יבדל בזה מהכח ההיולאני הבלתי מוגבל בטבעו כמו שכתבנו מפי החוקר בתחלה. אכן כשלא רציתם באלו החיים המוגבלים הנה כאדם תמותון שהוא חטאו ממש המסופר עליו אשר בעבורו נקנסה עליו מיתה וגורש ונאמר לו כי עפר אתה ואל עפר תשוב כמו שיבא הפירוש אחר שהקדמנו זה כמו שער לבא לביאורו ואחר שנתעורר תחלה אל מה שראוי לתת לב אליו במה שידובר בו בזה החלק החמור:

Aristotle, in his Ethics describes the difference between animalistic life and human life as the difference between life governed wholly by the senses and life governed by a combination of the senses and the intellect. The former, being governed wholly by his senses, may, when hungry, eat something poisonous because its sense of hunger dominates it. Man, when in possession of his intellect, would first examine the food to ensure it is wholesome. When man ignores his intellect, he becomes beast-like, a slave to his instincts. Such surrender to his senses hastens his ultimate destiny, death. When the mating urge overcomes an animal, it will mate with the first available mate, irrespective of compatibility. Humans, when guided by their intellects, would display circumspection when choosing mates as life partners.

א אומרו והנחש היה ערום מכל חית השדה והלא יראה שהיה ערום מן האדם ואשתו אחר שנצחם בטענותיו: ב מה טעם הכנסו באף כי אמר כו'. וטענותיו ותשובת האשה: ג אומרו ותרא האשה כי טוב העץ וגו' נחמד העץ להשכיל מה ראתה או איך ראתה: ד אומרו וידעו כי עירומים הם היה לו לומר ויתבוששו כי עירומים הם כנגד מה שאמר תחלה ולא יתבוששו. וכן ואירא כי עירם אנכי היה לומר ואכלם או ואתבייש: ה שכיון שעשו להם חגורות לכסות בשר ערוה הרי אין כאן לא בושה ולא יראה: ו אומרו מי הגיד לך כי עירם אתה המן העץ הייטב בעיני ה' שלא יבא לכלל דעת בושה שהוא דבר הכרחי לאדם כמי שביארנו בשער הקודם: ז בטעם הקללות המיוחדות לכל אחד משלשתן: ח בטעם קריאת שם אשתו חוה. ט באומרו ויעש ה' אלהים כתנות עור ולמה לא עשאם תחלה. כי גלוי וידוע לפניו שהוא הראוי והנאות: י מה שכתוב בספרו של ר' מאיר כתנות אור (ב"ר פ' כ') ובתרגום של אנקלוס לבושין דיקר. ומעתה נבא אל הביאור בהמשך על שני מיני הזיוגים כאשר התחלנו ונתחיל מן המפורסם:

Some problems in the text of our story: 1) Why does the Torah tell us that the serpent was smarter than "any other beast," when in fact it seems to have outsmarted even the two human beings? 2) What prompted the serpent to commence its dialogue with Eve with the words "did G-d indeed forbid?" 3) The Torah says, "The woman saw that the tree was good to eat;" how can one "see" if something is good to eat? One can only taste it! 4) Why does the Torah say, "They saw that they were naked?" We would have expected something along the lines of "They were ashamed that they were naked," seeing that they had previously been described as being unashamed of their nudity. 5) Since they had made themselves belts to conceal their private parts, what cause was there to feel ashamed? 6) Why was G-d angry at the acquisition of a feeling of shame? Is this not a feeling that everyone should know? 7) Why was each of the three parties involved cursed in a different manner? 8) How is the name Chavah symbolic of woman's major function? 9) Why did G-d not provide man with a leather coat, if that is the proper attire for man? 10) Why is the word or spelled with the letter aleph meaning "light" in Rabbi Meir's version of the Torah, instead of with the letter ayin meaning "skin?"

והנחש היה ערום א הכתוב העיד כי זה הבעל חי היה בטבעו ערום מכל שאר הבעלי חיים וכאלו הוא אמצעי ביניהם ובין המין האנושי בענין הידיעה ושכבר בא אל זה העסק מצד קנאה בחשבו נכלים וערממיות לדחות פעמי האדם ואשתו בהיותם בתום לבבם. אמנם אם לוקח ממנו זה הדעת בקללתו אותו או לא יתבאר בבירור הזווג הראשון בעזרת הצור. והיה ראשית דבריו אף כי אמר אלהים פרש"י ז"ל שמא אמר לכם והרב ר' אברהם ן' עזרא ז"ל כתב כי זה היה סוף ספור כי דבר דברים אחרים ולבסוף אמר ק"ו שאמר אלהים כו'. ב והנכון בעיני שהאשה נכנסה לתוך דבריו כמשפט הנשים הנמהרות ושדבריו של נחש היו כן אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן כי ביום אכלכם ממנו מות תמותו לא מות תמותון כי יודע אלהים וכו'. אלא שלא הספיק לגמור אלא עד לא תאכלו מכל עץ הגן עד שהאשה קפצה להכחיש אותו ואמרה מפרי עץ הגן נאכל ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו כו'. ואז גמר הוא דבריו ואמר לא מות תמותון. וסופר על זה האופן להודיע שיעור ערמימותו בדבריו ושכבר הגיע ממנו מה שכוון אליו והוא שתקפוץ האשה מיד לדבר דבר תתפש בי מהר, וזה שהוא הוסיף על האזהרה ואמר לא תאכלו מכל עץ הגן מה שלא היה כדי שתמהר להשיב גם היא לצד האחר דרך הפלגה דבר שתלכד בו וכן עשתה באומרה ולא תגעו בו והיה זה תחבולה גדולה לנצוחה כי כשיתברר שהנגיעה אינה ממיתה יחשב להם שכבר נתברר שהאכילה לא תזיק. אמנם הטענה אשר המציא להטותה מהדרך היא מה שיש בה פני הראות וזה כי אחר שאסור אכילת עץ הדעת אינו אלא מפחד נפילת אל פחת המותר כמו שקדם בשער ז' הנה מהטעם ההוא יאסרו כל פירות שבגן כי המותר בהם ג"כ הוא רע ומזיק מאד והיא אומרו אף כי אמר אלהים לא תאכלו ולא הפריש ביניהם ההבדל הגדול שביארנו שם אף היא תשיב אמריה לו בתחלת הענין ותתאמץ לנגדו ואמרה לו ע"פ דרכנו אין הדבר שוה כי מכל עץ הגן נאכל מבלי שימשך לנו מזה נזק והפסד עצמו אמנם מעץ הדעת טוב ורע למה שימשך האדם אחריו בטבעו עד שיפסד מכל וכל מן הטעמים שכתבנו במקום הצואה אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו כי גזרה דעתה שעל דרך ההרחקה הנגיעה גם כן אסורה וכבר פירשנו מה שכללה בזה מהטעות אם מצד האמת בעצמו ואם במה שיאות לה אל הויכוח אשר עמו. ויאמר הנחש התחזק עליה מצד ההנחה ההיא הכוזבת וביטל אותה בטענות חזקות לא תוכל להכחישן והוא שההכרה והידיעה בו המכונים אל הנגיעה לא לבד היא רשאית אליהן אבל מחוייבת ושהוא התועלת המגיע מזה העץ ומציאותו בתוך הגן והמשיך זה המשפט עצמו באכילה כיון שהושוו לה שני הענינים באיסור. וזה אומרו כי יודע אלהים כי ביום אכלכם כו'. יראה כי יודע אלהים וישראל גם הוא ידע שאם הנגיעה מועילה ומחוייבת שהאכילה לא כל שכן שתועיל לכם להיות כאלהים כו':

(1+2) The Torah describes the serpent as possessing natural slyness, as if this represented the link between beasts and man in intellectual capacity. The serpent, governed by jealousy, wanted to create a rift between Adam and Eve. The verse commencing with the words "Did G-d really say that you must not eat from any of the trees of the garden etc.?" can be explained in that Eve, as is the custom of women, interrupted the serpent in mid-sentence. Later, the serpent had a chance to finish the sentence by adding "and not to touch it. You will not die." The words "and not to touch it," were added gratuitously in order to prepare the ground for the argument that since touching the tree did not cause death, neither would eating from it. The serpent had hoped to trip Eve into interrupting once more, so that it could prove that touching the tree did not cause death. (3) The argument in favor of eating from the tree ran thus. If the fruit of the tree causes excessive preoccupation with eating, the same applies, at least cumulatively, to all the other good trees whose fruit is permitted. If the fruit of that tree causes excessive urges of a sensual nature due to its visual allure, why are all the other trees that are also visually alluring permitted? There remained only the appeal of the tree to the intellect to be dealt with before objection to eating from it would be disregarded totally. It was argued that intelligence is something positive, constructive. If by eating from the fruit of that tree, additional intelligence would be acquired, how could such an opportunity be passed up?

ובמדרש (ב"ר פ' י"ט) כשראה אותה עוברת לפני העץ דחפה ונפלה עליו אמר לה כל כמה דלא מיתת במקרבתיה כן לא תמית במיכליה: הורו כי נתפשה בדבריה ברשתו אשר טמן ונפלה ואין מקימה ג וגזרה משפט מעוקל לאמר מה הנזק הנמשך מאכילה זו. אם מהיציא' אל התאוות הגופניות ממותרי המאכלות היוצאות אל הזוללות מפני שהוא טוב למאכל הרי התיר בעצי העדן כל עץ טוב למאכל ולא חשש לזה. ואם היה האסור מצד שהוא תאוה לעינים כי אוכליו יאשמו ביציאה אל מותרי התשוקות המדומות שהאדם הולך בהם אחרי מראה עיניו בתענוגי העולם וחמודותיו הרי התיר כל עץ חמד למראה. מה יש עוד בו כי הוא נחמד להשכיל וזה נראה שהרגישה בו מההתקרב אליו ואל אוירו ואל רוחו כמו שאמרנו הנה אין שום טענה לומר שהשכל הוא רע. ולזה ותקח מפריו ותאכל כו' הנה שזכר הכתוב בזה הנצחון שתי סבות. הראשונ' מה שהיו פני הראות בטענתו שהיא טוב. והשנית מה שהערב ההוא המדומ' יפעלהו לשעתו ואין כח לדחותו מפני הרע העתיד. והן הנה הסבות העצמיות שזכרם החוקר בג' מח"ז מספר המדות יבא ביאורו בפרשח נזיר שער ע"ג בעז"ה. ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם. לא אמר שנתבוששו ממערומיהם כי זה אין רע ולא בא אליהם מהאכילה כמו שאמר. אבל הבושה והידיע' הם שני ענינים נבדלים וזה כי הבושה הוא ענין הכרחי לאדם יגיעהו במה שהורשה עליו ליהנות בעץ הדעת מזולת האכיל'. אמנם ענין הידיעה הוא דבר נוסף על זה מהענינים המותריים הבאים מהאכיל' גסה וזה שכבר נתפקחו עיניהם להסתכל בענינים בגאוה וגודל לבב ד וידעו כי חרפה הוא להיותם ערומים מבלי לבוש יקר ונעים בו יתפארו לעיני רואיהם ולזה השתדלו מהר לתקן מן הבא בידם ולתפור עלה תאנה ולעשות להם חגורות ה חשבום לנוי ולהדר בהם יבדלו משאר ב"ח. ולזה לא נזכר שעשו כן לכסות מבושיהם כי הוא ענין אחר אצלם בלי ספק. ולזה כששמעו את קול ה' אלהים לא נאמר ויתבייש או ויכלם האדם אלא ויתחבא כי ירא להראה לפניו מפני שעבר על מצותו והוא מה שפירש באומרו את קולך שמעתי בגן ואירא אלא שכחד חטאו תחת לשונו ותלה יראתו בהיותו ערום מבלי לבוש יקר עומד לפניו יתברך וכאלו היה תואנה נכונה לשאול ממנו בגד ללבוש לכבוד ולתפארת. והוא מה שהשיב לו יתברך מי הגיד לך וכו' המן העץ כו'. ויאמר לו שההתפקחות על בקשת זה הענין מהמותר לא היה אפשר לבא להם כי אם מאכילת העץ ההוא אשר אסרה עליו כי במה שהורשה ממנו לא יגיע לו רק מה שיאות לו מענין הבושה לבד וכאשר יכסו בשר ערותם בדבר נקל המעשה כמו שעשו בענין החגורות יספיק להם ולא ירגישו במערומיהם: ויאמר האדם האשה אשר נתת עמדי. הנה כפל חטאו במה שתלה אותו באשתו לומר שכיון שנתנה לו כבר חוייב להשמע אליה ולהלוך אחר עצתה. וכן הושב מפיו יתברך כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ כי מתחלה לא בא עליו אלא באחת ועכשיו האשימו בשתים וזה לדעתי מה שאמר (חולין ס'.) אמר רב יהודה אמר רב שור שהקריב אדם הראשון קרניו קודמות לפרסותיו שנא' ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס (תהלים ס"ט) מקרין ברישא והדר מפריס. שהפיוס והריצוי המגיע מהאדם לאלהיו על חטאתו אשר חטא ההוא יקרא שור קרבנו או פרו לעת ההיא כמ"ש קחו עמכם דברים כו' ונשלמ' פרים שפתינו (הושע י״ד:ג׳). וכשהפיוס והריצוי הוא כהוגן בדברים נאותים נקיים מהאשמה והכפל החטא אז ודאי שור פרו הוא מפריס כי הפרסות לו סימן טהרה. ובלשון חז"ל מפריז על המדה (נדה ד':) אבל כשהפיוס הוא מרומה ובטענות נפסדות המוסיפות כעס לפני קונו הנה אז באמת שור פרו הוא מקרין ונוגח כי הקרן הוא כלי מפצו ומשחיתו. ולהנצל מזה בקש המשורר אהללה שם אלהים בשיר ואגדלנו בתודה ותיטב לה' משור פר וכו'. ומפני שראה רב יהודה שהפיוס וההתנצלות שנתנצל אדם על חטאו באומרו האשה אשר נתת עמדי כו' היה מזה המין אמר כי ודאי פר השור אשר שלמו שפתיו על חטאתו היה כמו זה שהמליץ עליו המשורר שקרניו קודמות לפרסותיו או לפחות שבאו כאחת כענין כלמעשה בראשית שנבראו בצביונן ובקומתן (חולין שם) וכה"ג אמר רב יהודה בתחלה קרן אחד היה במצחו (שם) דהזקו יותר מצוי ונכר. ובזה האשם נפלה האשה גם כן באומרה הנחש השיאני כו': ויאמר יי' אלהים אל הנחש כו' לפי שהוא סוף חקירה לא שאל ממנו דבר אלא שקללו במה השכניע טבעו וקומתו למטה מכל ב"ח המה שהיה מתחל עהל כלם ז ולפי שהשיא את האשה לאכול מה שנראה אליה טוב למאכל ונחמד למראה והשכיל קללו בשיהיה עפר לחמו ולא עוד אלא שתהיה מלחמה ערוכה ואיבה נפלאה ביניהם ובין זרעם לבקש נקמה זאת תמיד וזה במה שיהיה טבעו לשוף עקב כדי שישופנו הוא בראש וימיתנו: אל האשה אמר הנה קלל אותה בכל עניניה המיוחדים לה וזה כי בתחלת זיוגה בשיעברו קצת ימים והיא לא תתעבר יצטערו שניהם לפחד העקרות. אמנם צער האשה מרובה כי ירא לאמר, כי עתה יאהבני אישי, כי שמע יי' כי שנואה אנכי, והוא אומרו הרבה ארבה עצבונך כי עצב שלך יהיה מרובה על של בעליך. והרונך. על צער ההריון ממש. בעצב תלדי בנים. הרי צער הלידה. הנה שקללה מלידה ומבטן ומהריון ועם כל זה ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך לענין תשמיש. וכמו שאז"ל זו מדה נאה באשה שעם שתשוקתה לבעלה הוא התובע ולא היא (ערובין ק':) וטעם הממשלה הזאת הוא לפי שהדבר הזה הוא הכרחי לזכר כי עליו מוטלת חובת השארות מינו לא עליה גם לשאר תועלות גופיות שאין הנקבה שוה בהם ואופן הויתם קיים בהם הטבע כי האיש נמצא תחלה וממנו הנקב' להורות שהנקב' לצורך האיש ואין האיש צורך הנקב'. ומזה יחוייב שימצא לאיש טבע חזק לבקש צרכיו ממנ' אמנם הצרכים אין מטבעם לבקש אותם אלא הצריכים אליהם והיא מה שאמרו ז"ל (נדה ל"א:) דרכו של איש לחזור על אבידתו ואין דרכה של אביד' לחזר אחר בעליה. ומזה נמצאה זאת התאוה בחולשה אצל הנקבות על הרוב ממה שנמצא בזכר. ומזה הטעם אין מטבע הזכר להתבייש מהמשגל כבשת הנקבה כי עם שהיא תאוה בשריית בהמית מיוחדת אל חוש המשוש שהוא חרפה לנו כבר בא אליה האיש לצורך הכרחי ודומה למי שגונב להכרח חיותו שנאמר לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב (משלי ו'). אמנם האשה דומה למי שיגנוב למלא נפשו יותר מכדי שבעו ואע"ג דאינהי לא חזן טבען קא חזן בחכמתא דמרי': ולאדם אמר כו'. (ז) לפי שהיה מהמחוייב לאדם אחר שנוצר ונופח באפיו נשמת חיים שיהיו כל מסעיו פונות אל ההתעצמות ההוא הנרמז באומרו ויהי האדם לנפש חיה כאשר פירשנו עניני שם והוא לא כן עשה אבל קלקל דרכיו והפסיד תנועותיו. ^*ר"ל כי לדעת החוקר יש ד' מושגים להודיע בתנועת האדם, הא' מושג האנה, ר"ל לאיזה מקום הוא מתנועע, הב' מושג האיכות, ר"ל איך הוא מתנועע במרוצ' ומהירות או בעצלות ואיחור, והג' מושג הכמה, ר"ל אם מתנועע מרחק רב או מעט, והד' מושג העצם, כי לפעמים תסבב התנוע' גם שינוי העצם לעצם אחר. וכל אלה הד' נמצאו גם בכתובים, מושג האנה לך לך מארצך וכו', מושג האיכות הלוך ילך ובכה, מושג הכמה במי המבול הלוך וחסור הולך וגדול, ר"ל מרחיבים או מקצרים גבול תנועתם והתפשטותם. מושג העצם הולך למות, כי המת משתנה לעצם אחר. ואדם הראשון קולל לדעת הרב בד' אלה, בזעת אפך תאכל לחם, ר"ל בתנוע' ויגיע' הנעשית בעצבון, וזה מאמר האיכות. עד שובך אל האדמ', מקום תכלה תנועת גופך. וזה מאמר האנה, כי עפר אתה ואל עפר תשוב, מאמר הכמות והעצם, כי יעד לו שעצם גופו ישתנה לעפר, ותחת היותו תחלה גוף א' שהוא כמות מתדבק מאיברים שונים יהי' עתה לעפר שהוא כמות מתפרד מחלקים שונים הבלתי מתדבקים ורק קרובים יחד, וכן נאמר לדעתי גם בקללת קין, הן גרשת אותי וכו', ממאמר האנה. ומפניך אסתר ר"ל אהי' מוכרח להתנועע מבלי השגחתך עלי לטובה, ממאמר האיכות, והייתי נע ונד בארץ ממאמר הכמות, כי תנועתו תמידית ולא תכלה בכל הארץ, והיה כל מוצאי יהרגני ממאמר שינוי העצם, שינוי החי למת.
אחר כך מבאר הרב ז"ל איך כל הכתובים בספור חטא האדם רומזים גם כן על חטא כל בני אדם בכלל בשמעם לקול החומר והכח המתעורר להסיתם אל התאוות, ואמר כי מאמר ואיבה אשית וכו' יורה על האיבה התמידית שיהי' בין השכל האלהי והכח המסיתו לרע, ומאמר בעצב תלדי בנים יורה ד"מ ג"כ על רוב העמל והיגיע' אשר לשכל להוליד תולדות אמתיות הרחוקות מטעות ודמיונות שוא- וכתנות עור כינוי לתורה אלהית אשר היא לבוש יקר ללומדיה ולתומכיה: לזה קלל אותו בכל ד' מאמרות מפנות עניניו אשר התנועה תנשא אליהם והם האנה והאיך והכמה והעצם כמו שכתב החוקר מהשמע. ובטבעיות נתן החכם טעם כי הוא מליצ' מהאנשים שיאמרו הליכה מתואר אל תואר והתור' תסכים עמהם. במאמר האנה מפורסם מאד לך לך מארצך כו' וילך אברהם הלוך ונסוע (בראשית י"ב). ומאמר האיך הלוך ילך ובכה (תהלים קכ"ו) הולך וחזק מאד (שמות י"ט). במאמר הכמה הולך וגדול (אסתר ט׳:ד׳) הולכים ודלים (שמואל ב ג׳:א׳). במאמר העצם כי הולך האדם אל בית עולמו (קהלת י״ב:ה׳). הנה אנכי הולך למות (בראשית כ"ה). שהמיתה היא ודאי תנועה מעצם אל עצם כמו ההוייה שהמת והחי מתחלפים בעצמיותם. ולזה אמר כי שמעת לקול אשתך ארורה האדמה וכו' תחלה קלל האדמ' בעבורו כלומר לצרכו בשתוציא פירותיה בקושי ובעצבון ושיטענה חטים ותוצא קוצים ודרדרים ושימעטו פירותיה עד שיאכל עשב השדה כי הוא נתן עיניו במופלא ממנו ולא ישבע מאשר תחתיו. ואחר קלל אותו מד' רבעיו ואמר בזעת אפיך תאכל לחם כי באכלו בעמל ידיו ובזעת אפיו כבר ישתנה מהיותו נח ושמח אל היותו עצב ויגע והוא במאמר האיכות. ובאומרו עד שובך אל האדמה זכר תנועתו המקומית באנה כי הוא נוסע מעל פני האדמה אל תוך בטנה. ובאומרו כי עפר אתה רמז אל תנועתו מעצם אל עצם שכבר יהי' גוש עפר כאשר בתחלה. ובאומרו ואל עפר תשוב רמז אל התנועה בכמה שישתנ' מהיות גוף אחד דבק שהוא מהכמה המתדבק וישוב עפר שהוא חלקים רבים נפרדים שהוא מהכמה המתפרד גם משיעור גדול אל שיעור קטן מאד. וכזה תמצא בקללות חוה אם תשים אליה לב. ויקרא האדם שם אשתו חוה. בראשונ' כשראה אותה עצם מעצמיו ובשר מבשרו גזר עליה האפשרות להשתתף בשלמות האנושי כאחד האדם וקרא אותה אשה. ח אמנם אחר שראה מה שנמשך לו בחברתה מהרע והקללה חזר ונקבה בשם אחר המור' על הנקביות לבד והיא חוה כמו שפירש ואמר כי היא הית' אם כל חי כלומר שאין עקר כוונתה באשר היא אשתו רק להשאיר המין כשאר הב"ח אבל בעניני השלמתם הכל מוטל עליו לבדו. והנה בשני השמות האלה נתבאר שכבר יש לאשה שני תכליות. האחד מה שיור' עליו שם אשה כי מאיש לוקחה זאת וכמוהו תוכל להבין ולהשכיל בדברי שכל וחסידות כמו שעשו האמהות וכמה צדקניות ונביאות וכאשר יור' פשט פרשת אשת חיל מי ימצא כמו שיבא שער כ"ב ב"ה. והשני ענין ההולדה והיות' כלי אליה ומוטבעת אל הלידה וגדול הבנים כאשר יורה עליה שם חוה כאשר היא הית' אם כל חי. והנה תהי' האשה כאשר לא תלד לסבה מהסבות מנועה מהתכלית הקטן ההיא אל מציאותה ותשאר להרע או להיטיב כמו האיש אשר לא יוליד כי בהשלים עצמו באותו התכלית המיניי המשותף להם נאמר ואל יאמר הסריס הן אני עץ יבש ונאמר ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים ומבנות (ישעי' נ"ו) כי ודאי עקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים ע"כ חרה אף יעקב ברחל כשאמר' הבה לי בנים כו' (בראשית ל') לגעור בה ולהשכיל' בזה הענין הנכבד והיא שהיא אינה מתה לפי התכלית המשותף באשר מנע ממנה פרי בטן כמו שיהי' בו הענין גם כן אם לא יוליד. אמנם מה שאמרו שהוא כמת (נדרים ס"ד:) הנה הוא להקרא בשמותם עלי אדמות. וסוף דבר השם האחד נתקיים לה מצד שהיא עזר אמנם מצד מה שהיא כנגדו נטל ממנה השם ההוא ונשארה בשם השני והוא מבואר. וע"כ משך ספור קריאת השמות שזכר תחלה ועכ"פ כאשר בין כך ובין כך הרגישו במערומיהם וכבר בקש אדם על הלבוש כאשר ביארנו היה מחסדו יתברך לעשות להם כתנות עור ולהלבישם לכסות את כל בשרם ויתכן שיהי' זה על ידי הפשטת קצת מהב"ח שהיו קרוב לצורתם כי הוא היותר מוכן שלא יהיה מחוסר נפוץ טויה ואריגה וכן כתבו קצת: ט וכבר נהג בזה המנהג הראשון אשר אצל האשה שלא בראה עד שהרגיש בחסרונה ובצרכה. ובזה נשלם מה שראוי שיאמר לפי הזווג המפורסם:

So, "SHE TOOK FROM THE TREE AND ATE." The Torah describes two considerations as having won out. 1) The external appearance of the tree was made the yardstick of what is good and what is evil. 2) The prospect of immediate pleasure outweighed the fear of the eventual harm. "Their eyes were opened and they were naked." This does not describe their embarrassment, which would not have been objectionable, and would have been the result of their having enjoyed the fruit of that tree. The awareness was a form of knowledge that they needed to maintain their image. In order to do this, expensive trimmings for one's exterior are required. They therefore quickly attempted to cover themselves so that they could prove themselves superior to the animals. (9) The Torah therefore does not state that they did this in order to cover their nakedness. This is also why no mention is made of their feeling ashamed when they heard the voice of G-d, only that they hid themselves out of fear, seeing that they had transgressed G-d’s commandment. Adam said "I heard Your voice and was afraid." To this G-d replied "who told you that you are naked?" (6) Had Adam and Eve eaten only from the trees whose fruit had been permitted, the feeling of shame would have necessitated covering only their private parts, would not have induced in them the feeling that they needed fancy clothing to prove their superior status. Only eating from the tree of knowledge could have accounted for that feeling. (7) Adam (man) added to his sin by blaming his wife, suggesting that because she had given him of the fruit, he had been bound to eat it. That is why G-d blamed him doubly now, saying 1) "Because you listened to your wife;" 2) "Because you ate." When our sages explain Psalms 69,32, "And this will please the Lord better than a bullock tossing its horns and showing its hooves," they say that this refers to the offering brought by Adam. The ox Adam offered had its horns protruding beyond his hooves. Split hooves are a sign of "purity" in an animal, and reconciliation with one's Maker is to be achieved by means of the sacrifice of a "pure animal" (or by words as described in Hoseah 14, who describes the bull as equivalent to lips). When such a reconciliation is attended by the claim that others are responsible for one's shortcomings, one distorts the concept of sacrifice. Adam did this by blaming his sin on his wife. Therefore, the Psalmist describes the signs of purity of his sacrificial bullock as having been obscured by its horns. Originally, the bull had only one horn, a sign of superior strength. It is the opinion of Rabbi Yehudah that a horned animal is more likely to gore, to cause damage. Therefore, it would have been most fitting symbolically to serve as the sin offering for Adam. Eve fell into the same trap as Adam by blaming the serpent for her sin. The serpent, being the last party involved in the episode, did not need to be asked by G-d. It was cursed by having its former superior height reduced till it became the lowliest creature, condemned to crawling on the ground. Since the serpent had tricked Eve into eating what held allure for the eye, it would henceforth subsist on a diet of things that looked like earth, i.e. held no allure for the eye. The ongoing enmity between man and the snake, with man seeking to smash the head of the snake, is another part of the curse decreed on the latter. Woman was cursed in matters specific to her function. When she fails to become pregnant right after marriage, both parties worry about her being barren. Her pain will be greater than that of man, since even when she bears children she is not certain of her husband's love. There is the discomfort of pregnancy and the pain of giving birth. Despite all this, man dominates her when it comes to marital relations. Since man was created first, and since the survival of the species depends on him (he is commanded to procreate, not she), she who was created later was clearly created for his benefit, and not vice versa. Woman's sex urge is therefore usually weaker than man's. As the Talmud says (Kidushin 2), "It is the way of a man to try and recover what he has lost (i.e. looking for a wife), it is not the way of the lost object (woman) to go looking for its owner." For this reason, man displays less embarrassment in matters relating to sex. Granted that the urge for physical contact is rooted in the animalistic within us, man nevertheless has the redeeming excuse that he needs to reproduce the species. Woman does not share this redeeming aspect of the sex urge. The comparison is similar to what Solomon has stated in Proverbs 6,31-32 when he compares people who steal because of need with people who steal because of greed. The curse upon man was greater, since as a direct product of G-d’s creative activity (He personally had equipped him with the soul of life), his conduct should have been on a far higher plane than even that of his wife. He was cursed in all "directions" of motion corresponding to the status of being a "living creature" par excellence which had been his prior to his sin. The four aspects of motion can be subsumed as defined by the answers to the questions 1) where to? 2) how? 3) how much? 4) motion itself. Scriptural references for the above are "Go for yourself from your country," i.e. "where to;" (Genesis 12,1). "He will keep going and cry" equals the "how"? (Psalms 126,6). "Continuing to grow in intensity," equals the "how much?" (Exodus 19,19). "Here I am going to die," equals the "motion itself," an example of when the very nature of the motion transforms the essence of the one who is in motion (Genesis 25,32). G-d said, "Because you listened to your wife" 1) "The earth is cursed," will not yield its fruit easily. Man is condemned to eat vegetables he has to grow and plant, since he had been too anxious to eat from the fruit of the tree for which he did not have to toil. 2) Only after having "sweated and toiled" will man be able to feed himself from now on. 3) "Until you die," i.e. until your travels take you from above the ground to your grave below. 4) "To dust you will return," you will dissolve into a multiplicity of particles (reference to how much, quantity). Instead of being a single integrated unit, you will disintegrate. 8) Originally, Adam had called Eve “ishah ", emphasizing her parity with man, i.e. ish. After the episode with the tree of knowledge, he called her chavah, emphasizing the female element within her, and the fact that she was the mother of all subsequent human beings. Between these two names, the two functions of woman are defined. On the one hand, as the eyshet chayil, woman of valor, she possesses all the ingredients that can raise her to the status of prophetess; on the other hand her function is to become a mother. A woman who fails to give birth, just like a man who is sterile, has not forfeited her major function in life, as is proven from Isaiah 56,3-5, "Let not the barren proclaim I am but a dried-out tree." We hold the view that man's major function is the performance of good deeds, something quite independent of procreation. If Jacob had been angry at Rachel for demanding children, else her life would not be worth living (Genesis 30,1-2), it was precisely for this reason. When the Talmud in Nedarim 64 states that of the four categories of people who are considered as dead, one is the group that have no children, the reference is only to their perpetuating their name on this earth. When woman conducts herself true to her purpose as helpmate to man, she also retains the name ishah. When, however, she acts as a hindrance, her function is reduced to that of the female part within her, i.e. she remains only chavah, mother. (9) G-d, in His kindness, covered their entire bodies with clothing, fulfilling a wish Adam had expressed already before that. G-d had waited for this request for clothing just as He had waited for the request of a suitable mate.

אמנם מה שראוי שיאמר לפי הזווג הראשון אשר הוא העקר בזאת הפרשה ואשר יסמוך אל השטר אשר הקדמנוהו הוא מה שיתבאר. וזה כי אתה רואה אצל האדם ג' שמות אדם אשה נחש. אדם מצד ענינו המיוחד שעליו נאמר נעש' אדם בצלמנו כדמותינו. וכדאמר ועל דמות הכסא דמות כמרא' אדם עליו מלמעל' (יחזקאל א׳:כ״ו). אמנם מצד היותו בחמר והדבקו בו באופן שישאר על חסרון היולאניות לזאת יקרא אשה. וכשיגבר עליו הכח הדמיוני להמשך אחריו לגמרי יתיחס אל הנחש הנושך עקבי סוס ויפול רוכבו. כי הנחש הוא אשר ידבר על לב האשה מפני שהוא עצם מעצמיה ובשר מבשר'. והאשה אל האדם שהיא מרכבתו. והם כנגד ג' שמות שזכרנו בחלק הקודם. אדם. איש. בשר. סוף דבר כי הכח המתעורר המנהיג זה החמר ע"פ דמיונו וכאשר נזדמן הוא הנקרא הנה נחש בזה הזווג כי הוא באמת נחש עלי צור כמו שקדם. ולזה תארה אותו התור' כשהוא ערום מכל חית השדה אשר עשה יי' אלהים לומר שהכח הדמיוני שבאדם יש לו יתר שאת על הכח הדמיוני שבכל הב"ח והוא שכבר ישתמש בעשות הקשים ומופתים והוליד תולדות דומות לאמתיות מה שלא ימצא כן בזולתו מכולם. ואמר שתחלתו של חטא הוא שתעורר זה הכח ויפגוש בדמיונותיו האומרות לו קום ועשה כן ויחשבם לאמיתיות ובפתע יפעל. והנה הטענות אשר בם יכנס אל זה הויכוח הם עצמם מה שביארנום כבר ביניהם כי הם טענות שיתדמ' אמתתן בשוה בשני מיני המתוכחים מלבד מה שהוא מיוחד אל הכח הזה המשולח. כי כשנאסר עליו חלק הדבר הנכסף אליו יתדמ' לו כאלו נאסר על כל הדברים ולא יכול לסבול שום הגבלה כלל כי כל העולם כלו אינו כדאי לו בערך הדבר המעט שאינו יכול עליו. כמאמר המן הרשע וכל זה איננו שווה לי בכל עת כו' (אסתר ה'). ולזה הית' התחלת דמיונו אף כי אמר אלהים כו' כלומר לא את עץ הדעת לבדו אסר אלא אף כלם אסר כי לא נתקרר' דעתו בכלם מאחר שנאסר זה וזה עצמו ענין סרוב ההגבלה האנושית אשר ביארנו הכרחיות' כי הוא יטה אות' על שתשתקע באלו הענינים המדומים ותקבלם לתכלית חייה ולא תחוש לענין אחר והוא אומרו כי יודע אלהים ונפקחו עיניכם. והייתם כאלהים. ואז"ל יוצרי עולמות (ב"ר פי"ט) והכוונה שתנהיגו הבתים והמדינות כמו שהמלאכים מנהיגים העולם אשר אין תכלית למעלה ממנו:

We find man referred to as Adam, to signify his lofty origin ("in His image"); he is called enosh to signify his dependence and reliance on matter as the raw material he is made of. He is also referred to as nachash, signifying his state when surrendering to the call of the purely animalistic, and when indulging in phantasies. (Genesis 49,17) "Snakes bite the heel of the lofty horse, and fell its rider." The influence of the nachash on ishah stems from the similarity of the raw material both are made of. It can be described like etzem me-atzomay, "a bone from my bones." In turn, ishah as the vehicle of Adam can bring about the latter's downfall. The ability to fantasize, to use one's imagination which is man's, is also the ability to distort and misconstrue the facts and appearances thereof. In one's imagination, the restriction placed on any activity can easily be interpreted as a restriction placed on all activities. It is something arum, tricky, since it is liable to mislead. Sin always has its beginnings in the images created by the power of imagination. It fuels our will to materialize our fantasies. When Haman, who had the run of the greatest Empire in the world, felt that Mordechai's refusal to bow down to him rendered all his accomplishments null and void ("All this is not worth a thing to me" Esther 5,13), we have a classic example of the distorted view of things created by the figments of our imagination. This explains why the prohibition of the tree of knowledge could be equated by Eve with the prohibition of the fruit of all the trees.

ובמדרש אמר רבי יהודה ברבי סימון אמר לה כל מה שנברא אחר חבירו שליט בחבירו שמים ביום א' כו' עד אתם נבראתם אחר הכל לשלוט בכל קדמו ואכלו עד שלא יברא עולמות אחרים והם שולטים בכם (שם). ועתה ראה כי עם שדברים אלו נראין דברי סכלות הנה הוא הסית והדיח אותה בדברים אמתיים מאד והוא כי אם לא יאכלו הנה ימשך להם מציאות עליון אשר ישלוט על מה שנשארו הם עליו והוא החיות הרוחני השכלי אשר הוא מושל על כל שאר מיני החיים אמנם האכילה מן העץ תמנעם ממנו ותשאירם על הענין אשר היו בו ולא נמצא עליון ממנו והוא הדבר הנאהב לזה הנחש ולצורת ההיולאנית היא האשה הקרובה אליו וגם מה שאמרו ז"ל שאמר מן העץ הזה אכל וברא העולם (שם) הוא אמת מצד כי אל השקפת זה המין מההנהגה ברא העולם רק שתוקח לדרך להגיע אל תכלית אחר למעלה ממנו: ותרא האשה כו' ראתה טענותיו ונפתחה אל הדמיונות עצמן שכתבנו וקפצה ואכלה ונמשך שהשכל עצמו נתפתה אליה ויאכל עמה ובזה נתקיים מה שאמר למעלה על כן יעזב איש כו' כי האותות חברתם ושתופם יגרום לשיסכים השכל האנושי על דמיוניהם ויחשבם לאמתיים וכל שכן במה שיש לו פני הראות שיהיו אלה החיים תכלית הבריאה וזהו מינות וכפירה גמורה. כי המודה בכך כל שכן הרודף אחריו כופר בשכר והעונש הרוחני והוא קרוב מאד להכחיש אלוה ממעל כי זה לא יבא לו כי אם לבלתי חושבו מציאות רק לדברים המורגשים אצלנו אשר על דרך האמת הוא המציאות היותר פחות שאפשר וכבר הפליגו רז"ל לספר בגנות החטא הזה. י"א מין היה. וי"א מושך בערלתו היה. וי"א כופר בעקר היה. (סנהדרין ל"ח:) וסברות אחרות ובפרשת בוני המגדל אמרו אשר בנו בני האדם וכי בני חמורים או סוסים. אלא בני אדם הראשון (ב"ר פל"ח) וחטאתם בפיהם הגידו לא כיחדו שלא היה זולת זה שאמרנו כמו שיתבאר שם שער י"ד בע"ה:

The Midrash (Bereshit Rabbah 19,4) quoting Rabbi Yehudah ben Symon states that whatever was created more recently assumed a role of dominance over things created earlier, since more recently created beings represented closer proximity to the spiritual, were not totally wrapped up in their material existence. The fact that "heaven" was superior to what had been created on the first day is proof of that. The serpent argued in the same vein. Eve was afraid that unless they (the humans) ate from the tree and thereby acquired higher spiritual insights, they would be superseded at a later stage by beings who were even closer to the original source of spirituality, i.e. G-d, than man. She was afraid that man could then be placed in an inferior position. The serpent, according to those sages, claimed that G-d Himself had "eaten" from the tree of knowledge, and had then become capable of creating the universe. It meant to portray physical satisfactions as an end in itself, instead of merely as a means to an end. This was the great lie that the serpent tried to peddle. Anyone believing this lie to be true, is in fact a kopher be-ikkar, a true heretic (Sanhedrin 38).

ובמדרש הנעלם (בראשית פ' וישמעו) דבשעת פטירתו של ר' שמעון בן יוחאי אתו לותיה תלת מאה נשמי דצדיקין ועילא מנהון אדם הראשון דהוה יתיב גביה והוא ממלל עמיה ובעא דלא אתגלי חוביה לעלמא בר מההוא דאמר אוריתא בגיני ואתנסי בההוא אילנא דגנתא דעדן. ולשון הרב המורה בפ' ל' ח"ב וממה שצריך שתדעהו אמרם ז"ל עץ הדעת לא גלה הב"ה אותו אילן לעולם ולא עתיד לגלותו (בראשית רבה פ' ט"ו) וזה אמת שטבע המציאות כן חייב, עד כאן. והכל הולך אל מקום אחד שלא אכל מעץ ידוע אבל אחזו בולמוס ובלע כפיפה מלאה מכל המטעמים שבעולם וזה במה שחשבו שאין תכלית לאדם זולת אלו הענינים המפורסמים אשר נשתקעו בהם אמנם לענין פרדס החכמה שכתבנו בסוף שער הגן הנה באמת היה ויכוחם ומקום עיונם בענין קרוב לזה וראשון אליו בלי ספק אשר בכלל דבריו כל הדברים האלו אשר כתבנו והוא כי הנחש יפתה ויאמר שיד העיון הפילוסופי תשיג וגם תוכל לשפוט האמת בחכמת האלהות בשלמות ושזולת מה שיגזרוהו בו הוא שקר. והאשה בתחלה אמרה שאינו כן ושכבר באה האזהרה שלא להסתפק ממנו ולא ליגע בו כלל לענין השגת האמתיות באלהיות כי אין ידו משגת למעלה מהטבע כלל. אמנם הוא נצח אותה מצד שהכינה החלק הטוב שבו במה שיאמת מציאות הסבה הראשונה ואחדותו והרחקת גשמותו. ולזה נתפתה לו לקבל החלק הרע שבו בהכחשת ההשגחה והנבואה התוריית והשכר והעונש וזולת זה מאשר תניחהו הדת האלהית ואופני ויכוחם ומופתיהם כבר נכתבו בחבור ההוא שרמזתיו בשער הנזכר. והנה באמת שני הטנינים האלו הם נאחדים ושני הדעות האלו לא יסורו זה מזה לעולם: ותפקחנה עיני שניהם. לפי דרך הראשונים היה ההתפקחות הזה כענין האבוקה שהיא דולקת בחצי היום כי בעוד השמש על הארץ אינה כדאי אמנם אחר שתחשך השמש נתמלא הבית ממנה אורה וכן בהלו נר השכל עלי אהלם והוא קודם שחטאו הנה הכח הזה המכיר בנאה ומגונה לא היה נחשב כלל ולזה לא הכירו במערומיהם אמנם אחר שנסתתמו עיני הבחינה האמתית וקבלו שאכילת עץ הדעת טוב ורע הוא הנאות להם ונשתקעו אחריו הנה נדעך ונחשך אור השכל ונתפקחו עיני הבחינה המדומה וידעו כי עירומים הם ויתפרו עלה תאנה. אמנם לפי דרכנו דרך התורה אשר לא העידה השלמות הראשון רק מה שיכלול מאמר ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו שנראה חסרון אליהם כמו שביארנוהו בסוף השער שקדם. וגם כי חכמינו ז"ל כבר אמרו כי היצירה והצואה והחטא והגרוש הכל היה לבו ביום שעה אחר שעה (סנהדרין ל"ח:) הנה זה הכתוב יורה על שלמותם הראשון אשר היתה יד שניהם שוה בה אין לאדם מעלה בו על האשה כלל והוא ההתפקחות בענינים המפורסמים מצד המעשה ובעיון הפילוסופי מצד העיון אשר בשניהם יחד עלה בדעתם וגזרו אומר כי המה ערומים משלמות אחר נפשיי נשאר אחר המות עד אשר לא ראו הבדל בזה בינם ובין הב"ח כמו שנאמר לו בתחלה כי ביום אכלך ממנו כו' ולפי שזה מה שיקשה מאד על הדעת כמו שעליו הקשה לשאול החכם פעמים מה יתרון לאדם בכל עמלו כו' (קהלת א׳:ג׳) כאשר פי' במקומו היו משתדלים לבקש הבדלים מה מענינים חלושים ונקלים כמשפטם זה אומר שיובדלו במה שהם חיים חיי הכבוד והמעלה וזה מתנשא בחיי העושר וזה מתפאר בהשארות השם על פני ארץ והמעולה שבכלם מה שיאמרו מהדבק השכל בשכל הפועל וזה וזה דברים שאין בהם ממש לפי הכוונה. והוא מה שהמשילו יפה במה שהשתדלו לכסות מערומיהם לתפור עלה תאנה לעשות להם חגורות כי המה היו בגדים פחותים וחלושים לא יועילו ולא יצליחו לצנה גם חום:

Another Midrash tells of the serpent suggesting that human intelligence is the ultimate arbiter of what is true and what is false. Eve disagreed at first, saying that they had been warned not to think so, i.e. not to touch that which supposedly stands for knowledge. Touching, as distinct from eating, means that one uses one's intellect without making it the final arbiter of one's actions. When the serpent proved that such use of one's intellect did not have harmful consequences, Eve was tricked into believing that even absorbing, i.e. eating the fruit (i.e. total immersion in the value of perception based only on one's intellect) would pose no danger. This interpretation does not essentially differ from the previous one. "Their eyes were opened." Once they became aware that their nakedness represented a state of imperfection, they tried to reassure themselves unsuccessfully that being human was superior to being animal, and the flimsy covering they made for themselves was symbolic of the fact that the advantage man enjoys over the animal is merely superficial. Both were condemned to die and leave behind on earth all the accomplishments achieved during their lifetime.

ובמדרש משל לבן מלכים שקלקל באחד משפחותיו טרדו המלך מפלטרין שלו חזר על פתחי כל השפחות ולא קבלוהו ואותה שקלקלה עמו פתחה לו דלת וקבלתו. כך כשאכל אדם הראשון מאותו פרי טרדו הקב"ה מג"ע חזר על כל האילנות ולא קבלוהו מאי אמרי ליה אמר רבי ברכיה האי גנבא דגניב דעתא דמריה. אל תבואני רגל כו' (תהילים ל״ו:י״ב) לא תסב מינן עלה. עד שבא אצל התאנה אותה שקלקל עמה וקבלתו הה"ד ויתפרו עלה תאנה (ב"ר פ' ט"ו). והכוונה כי הנה הוא חזר על כל עניני האילנות אשר נזכרו בגן שנאמר כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל הכוללים כל מיני החיים מהתאוה והעושר והכבוד וזולת זה לראות אם ימצא הבדלו משאר הב"ח מצד מה שישתמש בהם על צד יותר נאות מכלן ולא קבלוהו ומאי אמרי ליה האי גנבא וכו'. והיא מליצה נכבדת מאד כי באמת כיון שעקר ושרש האמונה חסר ממנו והוא מה שרצה בוראו להשאיר נפשו אחרי מותו הנה כל השתדלות ועיון אחר אופני שלמותו והתחסרותו בזה הוא גנבת דעת עליון לא זולת ולזה אמר ויד רשעים אל תנידני (תהלים שם) לא תסב מינן עלה כי השערת ההשתמשות בהם לא תועיל אלא למי שאינו כופר בעקר וכמו שנאמר וצדיק באמונתו יחיה (חבקוק ב׳:ד׳). אמנם אותה שקלקל עמה קבלתו כי ממקום שבא אל החטא היה לו לשוב ולזה ויתפרו וכו' כי נתנו לב לתפור את אשר קרעו ולמצא להם שום תיקון אלא שלא נזדמן להם מבלי הערה אלהית: והנך רואה בעיניך שכל זה חוייב מהיות היועץ הבליעל הנחש הקדמוני אשר בעפר יסודו ובאות נפשו ישאף המרת הצורות בתמידות ולא יחוש להמיר רע בטוב או טוב ברע כי הכל שוה בעינו והוא תכלית הפחיתות ושכרות הזנות והניאוף אשר הוא טבע הכליה וההפסד וההעדר המתמיד ובהמשך האשה אחריו ושמוע בקולו אף היא תקרא אשה מנאפת הן בסוף התשוק' הן בכל מעשי' אשר תעשה בלי שום יושר והגבלה שכלית רק כפי מה שתעל' בדמיונ' וכל משפטי' אשר תגזור כלם ימשכו אחר זה הטבע המקולקל עד שנפתה אליה לב בעלה והטתו ברוב לקחה אל אשר תחפוץ ושניהם יבערו ויכסלו ויחדו שלשתן יכליון כמו שתאר כל זה החכם באותה פ' שזכרנו בדברים ראש השער אם מחסרון פעולותי' ואם מפחיתות תשוקותי' ואם מהטעת דמיונותי' וסכלות בעלה בהמשך אחריה וההפסד המתחייב להם מזה ואין מציל זולתי מפאת המישור האמתי החפץ שלום נמצאיו ודורש שלמותם וטובותם כי לזה בעמוד האדם ואשתו על חקירת ענינם בהיותם כואבים במבטם נאמר וישמעו את קול ה' אלהים. ויקרא ה' אלהים אל האדם כו'. יזכיר תחלה השבוש והקצור שהיו בו מצד דעתם ועיונם המפיל אותם במהמורת ההפסד המוחלט אשר להצילו ממנו בא האלהים והוא כי סוף מה שהשכילו מצד עיונם ואות נפשם הוא ששמעו את קול ה' אלהים שהוא מתהלך בגן הוא העולם ומנהיגו לרוח היום כלומר מצד מה שמניע הגלגל היומי לא מאופן אחר מההשגח' החלקית ולזה ויתחבא האדם ואשתו מפני ה' אלהים כו' ירצה שלא שערו שהיה למין האדם ולא לאיש מאישיו שום מעלה בזה משאר הנמצאות השפלות כי הכל נסתר מנגד עיניו והיה זה להם ג"כ מצד התחבאם והשתקעם בתענוגי עצי הגן אשר שם כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים מפאת האדם שהוא הקרוב אליו שנאמר ויקרא יי' אלהים אל האדם הנה בזה הורה על השגחתו בו באישו ביחוד כל שכן במינו ושאל אותו אם ידע איזה מקומו ומדרגתו בין הנמצאות שגזר על הכל משפט אחד. והוא השיב את קולך שמעתי ואירא כו' והוא ודוי חטאו והודאת קצורו משלם כמו שפירשנו: ויאמר מי הגיד לך כי עירום אתה ירצה איזה רוח עבר לדבר אותך כי ערום אתה על האופן ההוא שגזרת א"א שתשבש בכמו זה הדעת הנפסד אלא במה שאכלת מן העץ אשר צויתיך לבלתי אכול ממנו שכך הזהרתיך כי ביום אכלך ממנו מות תמות והוא הערום שהרגשת כי ערום יצאת מבטן האדמ' וערום תשוב שמה. והוא השיב כי אמת הוא שאכל אבל כי מהכרח היולאנות האשה אשר נתן עמו חוייב כן. ולזה אמרו שהיה כפוי טובה (ע"ז ה':) והיא גם היא אמרה שהכל נמשך מההיולי עצמו כמו שכן היה האמת מטבע ענינו כמו שאמרנו: ויאמר יי' אלהים אל הנחש כו' כמו שהוכה האדם מהנחש דרך העקב כן הוכה הנחש דרך הראש כי על יד האדם תגיעהו זאת התוכח' השכלית ואמר כי עשית זאת כי ודאי כי מידך הכל וממך יצאה עצה נבערה זאת כמדומה לך שאתה עקר ועתה ארור אתה מכל הבהמ' והיא האמת הגמור כי אחר ששב הכח הזה מאחרי הפעולות המיוחדות לשלמות השכל ישאר יותר גרוע מהב"ח כי הם לא יכזבו ולא ישקרו מהדמיונות המוכרחות או הצריכות להם לפי טבעם והוא נמצא בודאי ושקרן בהרבה מדמיונותיו הכוזבות אשר יוכרע בהם אל פחיתות למטה מטבעו גם מזונם וספוקם נכון לפניהם ואין להם מחסור כל דבר אמנם הוא ימצא נעור ורק מהשלמות העצמי ועיף ויגע אחר בקשת צרכיו וצרכי ביתו המוטלים עליו אשר יכללו מהצער והדאג' והטרדה מה שלא יעלם ונוסף עליו מה שיחוייב אליו מפאת העונש האלהי וכמו שאמר רבי אלעזר (ירושלמי סוף קדושין) מימי לא ראיתי לא ארי סבל ולא צבי קייץ ולא שועל חנוני ולא זאב מוכר קדרות והלא דברים קל וחומר ומה אם אלו שלא נבראו לשמש את קונם הרי הם מתפרנסים שלא בצער אני שנבראתי לשמש את קוני אינו דין שתהא פרנסתי שלא בצער מי גרם לי להיות פרנסתי בצער הוי אומר אלו חטאי לפי שהרעתי מעשי קפחתי את פרנסתי. ראה כי רע ומר היות האדם מתפרנס ומספיק צרכיו בצער גדול ויגיעה רבה מבלי שיתנחם ממעש' צערו ומעצבון יגיעה במה שישאיר אחריו ברכה. והאנשים האלה טובים מהם בהמות השדה וחיתו ארץ אשר לא יחסר להם דבר ולא עמלו בו ולא גדלוהו וכל שכן כאשר נלוה אליהם רודפים אחרי המותרות מהעושר והכבוד והשרר' הדמיונות אשר טרחם גדול ומשאם כבדה מאד נלאו שאתו: על גחונך תלך. בהשתדלו באותו הכח המכונ' בשם הנהר השני גיחון וזה כי אפילו המאכל והמשקה הראוי לו לא יגיעהו אלא על ידי הצער המופלג: ואיבה אשית וכו'. יאמר כי בכח ההישר' האלהית שהוא עתיד לפרסם בעולם כמו שיבא ישים איבה גדולה בין זה הכח הדמיוני והאשה ובין זרעם כי המפורסם ממצות התוריות לכל בעלי דת הוא ההתרחק מהטובות המדומות ושנוא אותם תכלית השנא' גם כי השכל יכזיב הדמיון ברוב מה שישכילהו ויפרסם כזביו. הוא ישופך ראש המחשבות הדמיונות ואתה אם תשופנו יהיה בעקב וכמעט ממנו: אל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך כי בסורה מעל השכל העליון אשר בהשפעתו תתעצם להיות אדם והדבקה אחר הכחות הדמיונות האלו עצם שניהם לקצור השגתה אמנם בכל עצב הפסד המגיע מזה יהיה לה מותר כי היא המוטבע' בהפסד: והרונך. כי צריך להשיג מושכליו במופתים גדולים בנויים מהקדמות רבות עד שיכלו אל המושכלות הראשונות או המוחשות או המפורסמות והמקובלות אשר כל אלה הם במדרגת ההריון אל התולדות הדרושות מהם וכל זה היה מקצור ההשג' במושכלות האמתיות והעדר השפע האלהי בהם. בעצב תלדי בנים כי אחר זה ההריון יוליד בצער ובקושי במה שיש לו להשמר מההטעאות הלקוחות בהם או לשקרות ההקדמות או שתוף הגבולים אם מצד חמר ההקש או צורתו או לזרות הדרוש או לזולתם מהסבות אשר בעבורם יקרה להרבה מהמעיינים הרה עמל ויולד שקר: ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך. כי הכח העיוני הזה אשר נתן באשה תהיה תשוקתו אל בעליו והוא השפע האלהי הנבואיי והשכל הנבואיי ימשול בו להכחישו במה שישכילהו שלא כדין ולהביאו בכפל רסנו להישרתו כי זאת היא כוונת התורה האלהית לא זולת. ולאדם אמר קראו כן מצד השלמות אשר בפועל הנמסר עליו כי בהיותו על עמדו ועל תוכן משאו הנה הוא ברוך לאל עליון וברוכה האדמה בעבורו כמו שאמר הכתוב עקב תשמעון את המשפטים האלה וכו' וברכך והרבך וברך פרי בטנך ופרי אדמתך כו' (דברים ז׳:י״ג). אמנם כשלא ישמע את קול השכל העליון ודבק באשתו לשמוע בקולה לאכול מן העץ אשר הוזהר ממנו בכל אחד מבחינותיו הנה יופסק ממנו החסד האלהי גם בעבורו האדמ' חתה ותקולל חלקתו בארץ כמוזכר בכל דברי התוכחות גם כי מה שהיה לו לחלק הארציי לעלות עמו ועתה לא די לו שלא עלה אלא שירד מטה. ובעצבון תאכלנ' שכבר פרקה עולך מעליה ולא תוכל להפריד כחותי' מעסקיה הפחותים ואותו המעט שתשיג על ידם יהיה רב הפסולת ומעט הסלת: בזעת אפיך כו' תחת שהיה לו לאכול לחם אבירים כמו שאמר וחי לעולם לא יאכל אלא מהלחם הנמצא והמתהוה בזעת אפיו ובצער ההריון ובקושי הלידה שזכרנו כי הדעת מאס וימאסהו מהיות לפניו נשאר נצחי כאחד מצבא המרום במרום וישוב בבשתו אל האדמה כי ממנה לוקח: כי עפר אתה ואל עפר תשוב הנה המקרא הזה מתמר ועולה עדות נאמנה על אשר כתבנו בשער הששי שהשכל האנושי בתחלתו אינו אלא הצור' ההיולאנית ההווה מכח ההרכבה ההיא אשר בחמר האדם ושעל ידי טוב בחירת' ויושר ההנהגת' היא מתעצמת יום יום להיותה עצם רוחני נבדל ואם נתעצל' מהיות על זה התואר או אחר היותה עליו פשטה את כתנתה מעליה והפסיק' חוט החסד המשוך אליה בהגביר' כח התאוות החמריות וחמדתם והמשכה אחר הדמיונות הנה אז תשוב לקדמותה ותתבטל כי עפר היא ואל עפר תשוב. נוסף על זה שאם חטא בעבירות התוריות יעמידוהו לדין ויקבל העונש הקצוב לעולם הבא כפי אשר זכרו חכמינו ז"ל (ר"ה י"ז) וכמו שכתב החכם אבל ישאיר חי נצחי אם מתענג ואם מצטער כמו שכתבנו שם וע"כ נמשך הספור מענין העזר הזה אשר לאדם מצד מה שהוא עזר ומצד מה שהוא כנגדו. ומעתה כאשר הגיע אל האדם זה השיעור מגלוי הדעת מהרע אשר ימשך אליו בהשענו על האשה הזאת ובבטחו בה כסבור שהיא אשתו הקרובה אליו כי מאיש לוקחה הנה הוא יחזור לקבוע לה שם מיוחד חוה על שם הנחש הכרוך בעקבה בלשון ארמי כלומר שיש לו להשמר מחברתה כמו מהנחש עצמו רק במה שיצטרך אליה לצרכים ההכרחיים לעמידת החי כי היא היתה אם כל חי בעוד בחיי חיתו וכבר בא להכרת מה שארז"ל זכה עזר לא זכה כנגדו (יבמות ס"ג.) וזהו ממש הכרת החטא וענין התשובה הגמורה כמו ששנינו במסכת (עירובין י"ח:). אדם הראשון חסיד גדול היה כיון שראה שנקנסה עליו מיתה ישב בתענית ק"ל שנה ופירש מן האשה ק"ל שנה והעלה זריזין של תאנים על בשרו ק"ל שנה. והרי כאן שלשה מיני תשובה מיוחסין לשלשה חלקים הנקראים אדם אשה נחש אשר לשלשתן יחסו השלשה מיני חטאים הנזכרים למעלה. כי התענית הוא מיוחד אל השכל המוחלט אשר יתגאל בפת בג שאר החלקים ויין משתיהם אשר בעבורם יצא למינות, והרחקת האשה מה שנזהר להשמר ממנה ומהמשך אחר עצתה המדרכת אל הכפירה. והזריזים אשר על בשרו הוא ממש מה שיאות אל החלק הבשריי המושך בערלתו כי נכונו ללצים שפטים וכל זה ממ"ש שיכשירוהו להשפיע עליו שבע רצון לשלחו בדרך טובה כמו שסמך ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור כו'. ראיתי לבעל הפרדס שכתב כמבאר דבר הראב"ע ז"ל זה לשונו. והנה יהיה רמז כתנות עור אבדן האדם מגן עדן ולפיכך זכר החכם תכף אמרו ומה סוד גן עדן וכתנות עור כי זה הפך זה עכ"ל. וחלילה לאל ית' מעשות זאת כי מהרסיו ומחריביו ממנו יצאו ולא ה' פעל. והיותר ראוי שיובן שיהיו אלו הכתנות תקון לכסות ערות נפשם לפי הזווג הנסתר כמו שהיו תקון למערומיהם לפי הנגלה. וזה שאחר שהוכה האדם מכת השגעון והעירון וכשלו בם הוא והבאים אחריו בחשך וחלקלקות וכמ"ש דרך רשעים באפלה וכו' (משלי ד׳:י״ט) רצה בוראם להצמיח להם שמש צדקה ומרפא בו יאורו עיניהם לגלות מעליהם חרפת עירום וחוסר כל מה שהופקד אותו לעשות ולהצילו מהשבתו אל העפר כשהיה ויחוייב כן מחכמתו יתברך כי העושהו יגש ויקרב לו תקנתו ויכין לו דרך בה ישוב אל נכון כשיפרד ממנה שאם לא כן טוב מזה ומזה אשר עדין לא היה ומאי רבותיה דיוצר בראשית ולזה חתם כל זה הענין בשעשה ותקן השם יתברך בחסדיו לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם. והכוונה כי כמו שהלבוש הזה הוא מתיחס ונאות לגוף מכל זולתו כי עור בעד עור מהני טפי ומעלי כן אור התורה האלהית והישרותיה והערותיה מצותיה ואזהרותיה הנה הוא להם כסות עינים לכל אשר אתם מהחסרון בהפסד שלמותם במה שהיא כלה מראש ועד סוף אינה אלא תקון מה שעווה עלינו הנחש הקדמוני וחזרת הדעת טוב ורע לשיעורו ואל מכונו אשר תספוק להחיות האדם ותולדותיו מהמות שנקנסה עליהם באכילה הגסה ההיא אשר היה להם לזרא כאשר אמרנו והוא מה שאמר בפירוש ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם (ויקרא י"א) כמו שתרגם אנקלוס ויחי בהון לחיי עלמא כי הוא פשוטו של מקרא כשיוסב אל המיתה הראשונה הכתובה בתורה שנקנסה על האדם לאמר ביום אכלך ממנו מות תמות והוא ממש אשר יעשה אותם האדם וחי בהם וכן בכל מקום נאמר לחיותנו כהיום הזה (דברים ו׳:כ״ד) כי היא חייכם כו' (שם ל"ב) לפי שהוא מבואר שבשלמות הישרותיה יושלמו חיי הנפש ומרפא העצם להשיב שבותם כבראשונה כי על זה נאמר תורת ה' תמימה משיבת נפש (תהילים י״ט:ח׳). ירצה משיבה אותה אל חיותיה ובריאותה שתסור. וכמו שאמרו חז"ל כשבא נחש על חוה וכו' ישראל שעמדו על הר סיני פסקא זוהמתן מהם וכו' (שבת קמ"ו.) הנה שביארו היטב שתקון זוהמת זה החטא היה בזאת התורה האלהית כמו שהיה תקון מערומיהם הכתנות האלו עד שמי שלא זכה ללבוש מעיל זה נשאר בחסרונו ואבד שמו ולא יקרא בשם אדם כמו שאמר (יחזקאל ל״ד:ל״א) אדם אתם, אתם קרואים אדם ואין עכו"ם וכו' (ב"מ קי"ד:) וכן אמר באותו מאמר שזכרנו ראשונה על אותם שמיאני בהגבלות התורה והארץ אני אמרתי אלהים אתם וכו' אכן כאדם תמותון וכו'. אמנם לאמרם נעשה ונשמע ביטל כח מלאך המות מהם וזה מבואר מאד. אמנם כנה אותם לכתנות עור למליצה נפלאה כי נוסף על מה שאמר מהצדק זה השם. עוד ירמזו להיות התורה האלהית נכתבת על גוילין של עור (במדבר רבה פ' ט"ז). ומה טוב ומה נעים מדרשו של ר"מ שכתוב בתורתו כתנות אור (ב"ר פ' כ') על דרך כי נר מצוה ותורה אור (משלי ו׳:כ״ג) וגם אנקלוס תרגם לבושין דיקר כי באמת בעור זה נראה אור וכבוד וששון ויקר לכסות מערומנו ולאסוף חרפתנו ולהלבישנו שני עם עדנים ויהיה אומרו וילבישם על דרך ורוח לבשה את עמשי (ד"ה א' י"ב) והוא הוא התעצמות הרוח והתלבשותו אשר זכרנו בשער הנפש הנזכר והוא הלבוש המיוחד אל האדם השלם ולאשתו עמו בנוח עליהם הרוח ועל זה נאמר צדק לבשתי וילבשני (איוב כ״ט:י״ד) והלבש אתך מחלצות (זכריה ג׳:ד׳) ועל זה התקון השלם שנעשה בכבוד זה הזווג הראשון בבגדי כהונה אלו יהיה שש ומתעלס מאד הנביא באומרו שוש אשיש בה' תגל נפשי וכו' כחתן יכהן פאר וכו' (ישעיהו ס״א:י׳) הודה שתקיף התורה האלהית במה שכללה מדעותיה והישרותיה מה שיספיק לתקון החתן והכלה שהוא עצם הזווג הזה הראשון אשר היינו עליו במה שיביע לכל אחד מהם שיעור מה שיושע בו החתן ומה שתצדק בו הכלה בכל מעשיה. וביאר כל הענין ואמר כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כליה. כי החתן שלמותו בעצמו בבגדי כהונה הראויים לו להתלבש זה על גב זה מהידיעות והחכמות הנרמזות בהן והכלה מלאכתה להעדה כליה ולהזמינם בזריזות ונקיות לשמשו. ומהידוע בלי ספק שכך היא דרכה של תורה להישיר ולהאיר עיני שניהם בכל אשר יעשה להם והוא מה שאמר שם במדרש אלו בגדיו של אדם הראשון שהיו כעין פנס רחבים מלמטה וקצרים מלמעלה. יצחק רביא אומר חלקים היו כצפורן ונאים כמרגליות. והכוונה כי הבגדים הנאותים לאדם מצד מה שהוא אדם להשלמת חסרונו ראוי שיהיו כעין פנס שהאור נתון בתוכו ומתוך האור הוא מבהיק מבחוץ כי הוא עצמו תואר התורה האלהית שעצמותה היא נר מצוה ותורה אור אמנם גלויי ספוריה והם הלבוש המכסה עליה כאשר אמר האלהי רשב"י אשר זכרנוהו בראש שער ז' הוא אומר הפנס שהוא גם הוא מצחצח ומבהיק באור הפנימי. והוא טעם אומרו רחבים מלמטה כי הענינים האלהיים אשר למטה מן המלבוש הם רחבים מאד כד"א רחבה מצותך מאד (תהילים קי״ט:צ״ו) ורחבה מני ים (איוב י״א:ט׳). אמנם העליונים והם הספורים החיצוניים הם קצרים מאד באיכותם ובבחינתם. ואולם יצחק רביא תארה בסגולה אחרת ואמר שאע"פ שיראה מקצתם שהם חלקים כצפורן כלומר שאין בהם שום תועלת כגון ותמנע היתה פלגש וכו' (בראשית ל״ו:י״ב) ודומיהם עם כל זה הם מאירין מתוכן כמו המרגליות וע"ד שנאמר תפוחי זהב במשכיות כסף וכו' (משלי כ״ה:י״א). והכל הוא מכוון במאמר זה האומר ויעש יי' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם כי העור אין לו שעירות הצמר אבל הוא חלק. ופי' של ר"מ הוא גומר הכוונה באומרו כתנות אור כמו שפירשנוהו. ועוד אני אומר בלי שום ספק כי כאשר יושכל כל הספור הזה יראה כי כלו נמשך לענין חתימה זאת כדי להראות לנו צורך התורה האלהית ושעליה השלכנו מרחם שאלמלא היא לא נברא האדם ודי ויותר מדי מעלה וגדולה וכבוד לנו שיוכן לפנינו דרך ישועה והצלחה יושטו ויוצלחו בהם החפץ בהם. ואשר לא שת לבו להמלט עם ראותו מחתרת התורה לפניו בה יראה אור הוא רשע בעצלותו ובאכזרותו על עצמו ימות ומי יחמול ויכסה עליו וכל זה קיימו וקבלו חז"ל בשאמר בראשית ברא אלהים בעבור התורה שנקראת ראשית (ב"ר פ"א) ואמר שהתורה קדמה לעולם (שם) וכבר קדם הביאור בשער הה'. ועוד אמר תנאי התנה הקב"ה עם מעשה שמים וארץ (ע"ז ג'.) ואפשר שיורמז זה עצמו באומרו עוטה אור כשלמה נוטה שמים וכו' (תהילים ק״ד:ב׳) שאחר שעלה במחשבה שיעטה כתנות אור התורה לאדם ולאשתו להפשיט עור הנחש מעליו והסיר חלאתו אז נטה שמים כיריעה שאם לא כן חוקות שמים וארץ לא ישים. וזה באמת דבר שאין בו שום ספק אבל יקיימוהו כל החכמים ויסכימו בו נביאים חוזים וצופים והדברים עתיקים ומתוקים מדבש ונופת צופים וזה שיעור במה שיאמר בזה השער:

If repentance has to commence at the place where the sin was committed, only the fig tree could provide the leaves, seeing that it had been instrumental in man's fall (assuming that the fig tree was the tree of knowledge). Man hid, i.e. he considered himself beyond the sphere of Divine attention, just as the animal kingdom of which he now felt a part was outside the domain of G-d’s personal supervision. Only when addressed by G-d directly did man perceive that he had been wrong in his assumptions. This in turn led to complete repentance, recognition of his error. G-d’s rhetorical question "How could you feel naked unless you had eaten from the tree I told you not to eat from or you would become mortal," meant "You came out of earth's lap naked and you will return to earth naked." Adam replied, "True, I ate, but I was obliged to eat since the woman You gave me, gave me to eat." This stamps man as an ingrate, and woman who argued that her having succumbed was due to the serpent's enticement, claimed that her sin was natural, almost preordained. It is man's task to "hit the snake on the head," to neutralize its ability to mislead us and to distort the powers of our imagination. The snake's way is underhanded, it attacks the unprotected rear. It is our task to smash it head-on. Having abused our intelligence, we are condemned to attain our perfection via the route of gaining our sustenance through toil and sweat. The animal kingdom, having remained true to its instincts, does not need to fend for a living and finds its needs readily provided for (see Rabbi Eliezer at the end of tractate Kidushin). "On your belly you will move," i.e. even things suitable for you, you will find only with difficulty. This is the penalty for the serpent which had not been true to its instincts. The enmity between woman and the serpent is the disdain felt by people of sincere convictions (Torah) for those who adhere to all kinds of physical self-indulgence. The ability to crush the power of imaginary enjoyments will be greater than the power of those enjoyments to seduce, though that power will be great. The painfully slow process of pregnancy and giving birth, has its parallel in the equally gradual growth of perception of true values. Constant vigilance against falsehoods portrayed as true values in life renders such growth painful. Woman's mentor will henceforth be her husband, and he will be predominant in her thinking. "To Adam He had said," He called him Adam on account of the qualities he had originally been equipped with. When true to his purpose, the earth will be blessed by his conduct, and will yield its fruit willingly. When untrue, such as during this episode, man's ascendancy over earth as a superior is naught, hence the earth does not feel it needs to respond to man's efforts. The right to use nature for his own ends is based on man's doing so in the service of his Creator. Only then does earth also serve its Creator by serving man. "For you are dust," the intellectual faculties per se must not be viewed as ruach hakodesh, holy spirit. Through their being used constantly to fulfil tasks set for us by G-d, they gradually evolve, gain spiritual content, and ultimately—as in Jacob's dream with the ladder—may be transformed and become truly spiritual intellect. Adam was a pious man, who separated from Eve for 130 years once he had realized that he had brought mortality into the lives of the human species. During this period, he fasted and placed fig leaves on his flesh as a form of atonement. There are three kinds of repentance, corresponding to three types of sin. 1) Fasting is an antidote for errors committed through contamination of one's intellect through certain kinds of food or drink, which induce heretical views. 2) Sexual continence, in this case from his wife, who had seduced him into sinning. 3) The fig branches that tormented his body. When Adam called his wife chavah, he expressed the recognition that she had misled him, an act of repentance on his part. When G-d fashioned the leather coats for man, this was a sign that their repentance had been accepted. In the same way as leather garments are good for protecting the body, the light of Torah protects man's eyes. Both together are the way G-d in His kindness enables us to overcome the mortality which had resulted from eating of the tree of knowledge. Compare Onkelos on Leviticus 18,5 "When you observe the Torah, you will live forever." G-d’s Torah restores life to the condemned. (10) Rabbi Meir's version of the spelling of the word or with an aleph expresses the same thought that Onkelos stated on the verse in Leviticus.