עקידת יצחק 16

יבאר איך הגיע אברהם דרך פילוספותו אל מה שהגיע ראשונה מהשלמות ומעלתו ושאר רוח לו להיישיר את כל בני דורו:

פתח רבי יצחק שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך (תהלים מ"ה) משל לאחד שהיה מהלך ממקום למקום וראה בירה דולקת אמר למי שהולך עמו תאמר שאין מנהיג לבירה זו הציץ עליו בעל הבירה ואמר אני הוא בעל הבירה כך אברהם הי' אומר כסבורין אתם שאין מנהיג לעולם מיד הציץ עליו הקב"ה ואמר אני בעל העולם הה"ד ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך כו' (ב"ר פל"ט):

Rabbi Yitzchak in Bereshit Rabbah 39 began to explain the verse (Psalms 45,11) "Hearken daughter and behold, incline your ear and forget your kinfolk and your father's house." This is comparable to someone who walks along the way and sees a tower go up in flames. He says to his companion, "Surely this tower has no owner." The owner of the tower immediately looks down and shouts "I am the owner." Something similar happened when Abraham said to the people, "You think the universe has no owner?" G-d immediately looked down upon him and said "I am the owner of the universe, go and leave your country etc."

^*תוכן כונתו, כי כמו שראשית האדם והתחלתו, ר"ל המעלות והשלמיות הנכבדות המוטבעות בנפש האדם בכח מתחילת היותו, הן רק מיד הי"ת כי הוא לבדו יצר גופו ונשמתו והטביע בו כל אלה בכח, כן גם סופו ואחריתו, ר"ל הוצאת כל אלה השלמיות אל הפועל רק בעזר הי"ת, ורק האמצע ביד האדם, ר"ל ההשתדלות בכל עוז להוציא ע"י מעשיו ופעולותיו כחותיו ושלמיותיו אל הפועל, כי רק אז יעזרהו ה' על ככה ולא באופן אחר, כמאחז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו." ובזה ביאר מאמר אגור בן יקה אשר אמר תחילה דרך כלל "בער אנוכי מאיש," ר"ל כי האדם מתחילת היותו חסר הבחינ' הנכונה בטבעו לבחור בטוב אמיתי ומאוס ברע המוחלט מפני רוע מזגו וחמרו העכור, "ואין לו בינת אדם" להשכיל במפורסמות, ולא למד חכמה ר"ל חכמת הטבע ואיך ידע דעת קדושים, ר"ל החכמ' האלקית אשר חכמת הטבע כסולם לעלות אליה (עיין מורה נבוכים ח"א פל"ד) והוסיף ואמר, מי עלה שמים וירד וכו' ר"ל כי ע"כ נפלאת השגת חכמת הטבע ממנו, יען כי יחסרו לו ההקדמות ההכרחיות שהן יסוד לכל הקש ומופת שכלי לדעת מהן התולדות הנמשכות וזש"א "מה שמו, ומה שם בנו כי תדע," וא"כ הדבר בידיעת הטבעים השפלים אף כי בענינים האלקיים, כי השגתם יותר נעלמת ממנו והמשל בזה להשיג באיזה אופן יחוברו שתי אלה יחד, ר"ל האמונ' כי ה' יודע כל אשר יעשה האדם מראש ועד סוף, והאמונ' כי הבחיר' החפשית והרשות נתונות לאדם לעשות כל אשר יחפוץ כל ימי היותו עלי ארץ, אשר ע"כ ישולם לו ג"כ כגמוליו הטוב והרע, וכבר העיר הרמב"ם בהלכות תשיב' ע"ז, ואמר כי הוא סוד ה', כי אחרי שידיעת הי"ת ועצמותו אחד אין להבין איכות ידיעתו כמו שלא נבין עצמותו, וע"ז רומז לדעת הרב גם מאה"כ "כל אמרת אלה צרופה," ר"ל ידיעתו את העתיד לבוא היא ברורה מבלי ספק, ובכל זאת נתנה הבחיר' לאדם ויש מקום לשכר ועונש וע"כ "מגן הוא לחוסים בו," ואחרי שביאר הכתוב באופן זה דרך כלל ופרט קוצר שכל האדם וחסרון יכלתו להשיג מעצמו כל אלה, בקש מהי"ת עזרו מקודש להרחיק ממנו "שוא ודבר כזב" ר"ל שני דברים המונעים העיון האמיתי וההשג' הנכונה, כי שוא הוא הכינוי אל הקיצור בעיון המסבב השגה חלושה ובלתי אמיתית, ודבר כזב כינוי אל הריבוי והפלגת העיון המסבבים הנטיה מדרך האמת, ושניהם יכנה ג"כ ד"מ בשם ריש ועושר, ר"ל מיעוט או רוב העיון פחות או יותר ממה שראוי, וכמו שבהנהג' הביתית והמדינית שני אלה הריש והעושר, ר"ל חסרון הקניני' או רובם. לא טובים המה, כן גם בבחינת העיון בדברי החכמ', הקיצור והרבוי פחות או יותר מדי לא יתכנו, ורק דרך האמצע טוב ונרצה בשניהם, וזה שהתפלל "הטריפני לחם חקי."
אח"כ מוסיף הרב לבאר האופנים איך יוציא האדם שלמיותיו מן הכח אל הפועל ואמר בד"ה "ועתה כי האמונ' האמיתית ב"ה בלי הסתפקות כלל וההליכה בדרכיו הטובים והנכוחים הנמשכת ממנה תקרא בשם חמימות, והאדם יכול לקנות' באחד משני אופנים אם מפי הקבל' וע"י לימוד נכון וראוי מאבותיו, או ע"פ חקירת שכלו והתבוננותו, והנה הראשונה קנויה לאדם ע"י התורה הקדושה אשר מתחילתה ממאמר בראשית ברא אלקים עד סופה לכל האותות והמופתים וכו' מלמדת אותנו האמונה האמיתית במציאות הי"ת והיות הכל נברא ומושגח ממנו (ובאופן זה מקביל ראש התורה אל סופה, כי רק ע"י שברא הי"ת את העולם מאין ליש, היה בכחו ג"כ לחדש אותות ומופתים ע"י משה נביאו נאמן ביתו), וע"כ נקראת התורה בעצמה תמימה כמאה"כ תורת ד' תמימה, בעבור הקנותה מדת התמימות ללומדיה ותומכיה הנקראים בעבור זה בשם תמימים כמאה"כ אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ד', ועליו רומז גם מאמר דהע"ה ואהי תמים עמו, ואשתמר מעוני, ובאופן זה נקרא ג"כ נח שלמד וקבל האמונה האמיתית מאבותיו בשם צדיק תמים. אפס האופן השני, והוא קניית האמונה האמיתית הזאת רק ע"י חקירת והתבוננות השכל ע"פ מופתים והקשים שכליים, כמו שצוה דהע"ה את שלמה בנו לאמר דע את אלקי אביך ועבדהו בלב שלם, הוא התמימות היותר יקרה מהראשונה, והיא היתה לאברהם אבינו ע"ה למנה, כי הוא לא קבל האמונ' האמיתית מאבותיו אשר היו עע"ז, ורק ע"י חקירת שכלו הכיר בוראו, וע"כ נאמר בו רק אחרי שהשלים חקירתו זאת והאמין בד' באמונ' שלימה, ובעת שהי' כבר בן צ"ט שנה, התהלך לפני והיה תמים ובעבור זאת היתה מעלת שלימותו ג"כ יותר גדולה ממעלת שלימות נח כמו שהעיר על זה המדרש שבנח נאמר ע"כ את האלקים התהלך נח בעבור קבלתו האמונה האמיתית מלידה ומבטן מאבותיו הישרים אשר חנן אלקים אותו, אפס באברהם אבינו ע"ה אשר רק בחקירת שכלו השיג לאט לאט בעזר עליון החונן דעת את האמונה האמיתית נאמר "התהלך לפני, והיה תמים," וע"כ המשיל גם המדרש את א"א ע"ה לאדם שהי' מהלך וראה בירה דולקת, (ר"ל השמים עם מאור הכוכבים והגלגלים המאירים תבל ומלואה, והמתנועעים בחכמ' נפלאה מאד, ושפט מזה על מציאות מנהיג שהוא הי"ת, ובעבור זה נגלה אליו גם הוא למען הפליא לו חסיד זה, ולהבטיחו לעשותו לגוי גדול, ולברך אותו, אבל בתאר תמים לא קראו עוד כי עוד הי' מסתפק לפעמים בהשגחת הי"ת, והי' מתחכם עוד רק בתחבולות אנושיות למען הנצל ממקרי ופגעי הזמן, וע"כ לא נמצא ג"כ שהתפלל בראשית ימי חייו אל ה' בצרתה לו, כמו שעשה יעקב אבינו ע"ה, ורק אחרי עשותו מלחמ' עם ארבעה המלכים, וה' עזרו במתי מספר חניכיו, החל להתבונן באמיתת אמונת ההשגחה האלקית, אז חזקו ואמצו הי"ת באמונה זאת באמרו אנכי מגן לך, ולא בכחך ועוצם ידך עשית כל החיל הזה לנצח גבורי כח אלה, והבטיחו גם כן בפרי בטן לזקוניו, וזש"א חז"ל ע"ז הוציאו מאצטגנינות שלו, ר"ל מהתבוננותו עד עתה רק במנהג הטבעי הפשוטי, להוכותו גם דרכי השגחתו הנסיית על יראיו, אז האמין בה', ורק מן אז והלאה, נמצא כי התפלל אל ה' (על אודות ישמעאל, בראשית י"ז י"ח. בעד סדום ובנותיה שם י"ח כ"ד-ל"ב ועל דבר אבימלך, שם כ' י"ז) וע"כ נקרא ג"כ רק אח"כ בשם תמים.- אם התחלת מציאות האדם וסוף שלמותו מיד הש"י המה ואי אפשר להגיע זולתו מה יעשה אדם לו לטובתו. ואולם היות התחלתו מאתו ית' הנה הוא מבואר מעצמו מהתחלת הויתו אם בפרטו ואם בכללו. אמנם היות שלמותו האחרון נמנע זולתו הוא מה שנתבאר מטבע השלמות עצמו כי הוא דבר אלהי בלתי אפשרי להגיע בהשתדלותו אם מצד גדול מהותו ואם מצד רוחב גבולו, וזה כי מלבד מה שישיגוהו בדרכו פגעים רעים מבקשת הצרכים ההכרחיים ורוע הבחירה על המותרים הנה ידביקוהו המון המונעים והמעיקים העצומים מקוצר המשיג ולאות כחותיו בכל מופתיו תולדותיו לבית אבותיו מהגיע אל האמת אם מצד העצלה ואם מצד ההשתבשות כמו שכתבנו בשער ט'. ורוב מה שישיגהו מהטעות והאונאה במה שיחשוב שישיג האמת בעיונו בדברים האלהיים. ואינו. לפי שאין אל השכל העיוני משפט בהם כלל כמו שהוא הענין בידיעת האל ית' וההשגחה ובאמתת השכר והעונש אשר בהם תתלה ההצלחה הנפשית כמו שכתבנו בשער שביעי אשר בכל זה והנמשך אליו ישאר האדם נעור ורק מהגיע אל אמתתם אם לא בשיערה עליו ממרום שפע שבע רצין להיישירו ולהקריבו אליו בתורת נדבה ומתנה וזה התורה:

Man's beginnings, i.e. the potential he is born with, call it genes or whatever, are a gift of G-d, something beyond his control. Similarly, G-d’s help is required for man to be able to bring to fruition all the potential he has been equipped with at birth. However, on the way toward the attainment of his potential, man must employ all his willpower, endurance, diligence etc. though all of these by themselves do not guarantee that he will meet with success.

והנה ראש החוקרים עם שלא ראה אור תורה ונבואה לדעת את אשר ידבר אלהים את האדם ושלחו בדרך טובה אמר בפרק ו' מהמאמר א' לספר המדות ז"ל. ואם יש דבר אשר הוא מתת אלהים לאדם טוב ונאה ומתקבל הוא להיות האושר אשר נתן מאת האלהים כי הוא הדבר הגדול והנבחר במין האינושי אבל זאת החקירה אולי היא יותר ראויה לידיעה אחרת נראה שאם אינו דבר שלוח מאת האלהים אבל הוא מצד המעלה או מהלמוד או מההשתדלות הוא דבר אלהי כי יראה שהוא ראש וסוף נבחר המעלה והוא אלהי ומאושר עד כאן. הנה שהורה שלא ימלט מהיות שלמות האדם מתת אלהים בהחלט או מגיע אליו בעזר אלהי. והנה אנחנו שלא נסתפקנו כי יי' יתן הטוב כמו שהודיע למשה באומרו וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם (שמות ל״ג:י״ט) כבר יוחלנו המדע אצלנו בתכלית האמות שהאושר והצלחת האדם ושלמותו האחרון מתת אלהים היא כמו שאמר החכם גם כל האדם אשר נתן לו האלהים עושר ונכסים והשליטו לאכול ממנו ולשאת את חלקו ולשמוח בעמלו זה מתת אלהים היא (קהלת ה׳:י״ח-י״ט). יאמר כי אשר יש לו אלו הקנינים וישליטנו האלהים עליהם מפאת זכותו בחלוף מה שכתב על זולתו ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו כי איש נכרי יאכלנו (שם ו') כלומר שאף על פי שהוא יכול אינו רשאי כמו שכתבנו אצל איסור הבשר לעם הארץ בשער שעבר וגם שישא חלקו עמו לעולמו הנצחי שישמח שם בכל עמלו זה באמת לא יגיע כי אם בתורת מתנה מאת האלהים. על זאת יתפלל החכם הזה בעצמו להתישר מאת האלהים על השגת זה השלמות מאתו בהקדים ראשונה החסרונות המגיעות אליו בכל דרכי השגותיו אשר מהם יגיעהו הקיצור בשני מיני החקירה אם בידיעת סבת הענינים הטבעיים ואם בדעות האלהיות וזה באומרו. דברי אגור בן יקה המשא נאם הגבר לאיתיאל, לאיתיאל ואוכל (משלי ל'). הזכיר תוארי המדבר שהוא משתדל לאגור החכמות וכן המקהל אותם ומעלת האופן אשר בו ידבר שהוא משא נבואיית וגם מדרגת האנשים אשר תאמר אליהם שהם איתיאל ואוכל אשר היו חכמים וידועים בדורו והם מתי סודו והם שלשה בחינות אשר בהם ישתלם כל דבור וכמוהו רחש לבי דבר טוב כו' (תהילים מ״ה:ב׳) גם אז ישיר משה כו' (שמות ט״ו:א׳) ולזכרון החסרונות אמר כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי ולא למדתי חכמה כו'. ירצה כי בער אנכי מהיות לאיש אפילו בבחור בטוב ומאוס ברע אשר זה יקרה מאד לרוע המזג. גם אין לי בינת אדם מצד צורתו להשכיל במפורסמות וזה יקרה מצד טרדת בקשת הצרכים. ולא למדתי חכמה לדעת הענינים הטבעיים וזה יקרה אם לבקשת המותרות ואם לחסרון מופתיה. ודעת קדושים אדע בתמיהה שהיא החכמה האלהית. ולהורות על הקיצור בחכמה הטבעית אמר מי עלה שמים וירד מי אסף רוח בחפניו מי צרר מים בשמלה כו' שאל לאיתיאל ואוכל שהיה מדבר עמהם התפארו עלי מאד לאמר סוד טבע הויית כל הנמצאים כלם שהוא מהרכבת ד' היסודות הפשוטים אשר ישתומם כל חכם לב אליהם מצד הכרחיותם להמצא בהפך מקומות הטבעיים להם מבלי שיראה שם שום אונס ומכריח. ועל הראשון מהם במעלה אמר מי עלה שמים וירד. ירצה מי הוא זה אשר בטבעו המיוחד הוא לעלות שמים כמו שהוא הענין ביסוד האש מצד קלותו המוחלט ומצאנו אותו יורד ושוקע בתחתיות בעומק כאלו שם מקומו הטבעי וזה שנראה עמוד עשן ולפיד אש יוצא מהאבנים אשר מקומם הטבעי הוא בתכלית המטה וכן בשאר הנמצאים. ואחריו זכר יסוד האויר השני לו בקלות אשר מטבעו להיותו משוטט בכל מקום שהוא דק משאר הגשמים ובלתי תסגר ומתקבץ בשום מקום מבלי תחבולה וכבר נמצא אותו עומד בכל המורכבים ושומר שם מצבו ובלתי מתפשט הנה והנה. ולזה אמר מי אסף רוח בחפניו כי כמו שעוצר הרוח בחפניו ועוצר אותו לשם או מוליך ומביא אותו למקום חפצו שהוא נמנע כן הדבר הזה. ואחריו זכר היסוד הג' והוא הפחות כבד שהוא יסוד נגר ארצה ובלתי עצור מעצמו במקום גבוהה ומצאנוהו עומד ושומר מצבו בכל אחד מהמורכבים ולזה אמר מי צרר מים בשמלה. ואחריו זכר היסוד הד' והוא הכבד בהחלט שמצאנו אותו בוקע ועולה מתהומות הארץ שהוא מקומו הטבעי אל גבוה הצמחים וראשי האילנות ולרום העננים שמשם יורדות האבנים כאלו הוא יסוד קל עולה מאליו ועליו אמר מי הקים כל אפסי ארץ כלומר שמקים יסוד הארץ אשר באפסים התחתיים עד גובה אלו הנמצאות. מה שמו כו'. ירצה מי זה ואי זה הוא אשר עשה את כל הגדולות ואת הנוראות האלה אשר לא יכילם דעת ורעיון ואם הם הנקלות שבנפלאותיו ואם הוא בלתי נכר לנו מצב קדמותו הודיענו אותו מצד בנו או בן בנו אם תדע כמו שנדע היום הקדמונים מצד זרעם הנכון לפנינו. והנכון לפי דרכנו שירצה באומרו מה שמו ומה שם בנו מה הוא היסוד אשר יסמך עליו העיון בזה שהוא במדרגת האב ומה ענין התולדות הנמשכות ממנו שהם במדרגת הבן כלומר מה כחן שתדע מצדן את כל זה כי בידוע כי כל הקדמותיו ישא רוח ותולדותיהן כיוצא בהן ולא יספיקו להקנות את האדם ידיעה שלמה באלה הענינים אדרבא יכחיש השכל אותם אם לא שיראה רוב מציאותם והתמדתם בעולם. ולזה באה ההודעה בתורה האלהית כי העושה אותם ומחדשם הוא השם עושה כל, אשר אין לזולתו שום יכולת על זה כמו שבאר הנביא אנכי ה' עושה כל נוטה שמים לבדי רוקע הארץ מיאתי (ישעיה מ"ד). מי אתי כתיב. ואם ככה הוא בזה המין מהעיון אשר באלו הנמצאים המורגשים כ"ש בעיון אשר הוא מהמין השני שהוא למעלה ממנו במעלה נפלאה והוא ההשגה בידיעה האלהית ועומק מחשבותם שאין לנו בהם שום הרגש לא חושיי ולא שכלי כי על כרחנו אנו צריכין בהן הישרה אלהית וזולתה הם נמנעים אצלנו לגמרי וזכר למשל ולמופת אחד מהדרושים אשר תקצר יד השכל האנושי מהשיג בו איכה הוא עם יודעו אותו בלי ספק מפאת ההישרה האלהית והוא קבלת השכל הסכמה המונית ידיעת הש"י כל הדברים האפשריים העתידים לצאת אל המציאות על ידי בחירת האדם כמו שמתחייב מהיותו יתברך מסולק מכל מיני החסרונות עם אמונת היות כל אחד מחלקי האפשר בכל מעשיהם בשוה על אפשרותו כמו שחוייב מהנחת השכר והעונש בתורה האלהית. כי תכלית מה שהשיג בו השכל האנושי הוא שהיא ידיעה סגוליית נפלאה משארת טבע האפשר במקומו. ומהם שהכחישו חפשיות הבחירה לקיים הידיעה. ומהם שהכחישו הידיעה בקיום הבחירה כמו שעשה הרלב"ג בפירושיו אזכרם בפרשת סדום אצל ארדה נא ואראה כו' שהוא המיוחד שבמקומות שנתפאר בהשגתו והנה הוא נפל בסכנה העצומה שהזהיר עליה האלהי בעצמו בפרשה המיוחדת באומרו ועתה כתבו לכם את השירה כו' וחתם וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו כי ידעתי את יצרו אשר הוא עושה היום בטרם אביאנו אל הארץ אשר נשבעתי (דברים ל״א:כ״א) כמו שאבאר במקומו שער ק"ג ב"ה. וכבר עוררתי עליו על וינחם יי' בשער י"א. סוף דבר נפל הבלבול ועוצם הסכנה באלו הענינים למי שנמשך בהם אחר השכל האנושי וגזירת מופתיו. ולזה ראה החכם לקבץ שתי אלו האמונות והודה אמתתם אם שלא ישיג ענין הסכמתם ואמר כל אמרת אלוה צרופה מגן הוא לכל החוסים בו (משלי ל'). אמר כי כל אמרת אלוה צרופה ואמתית מזוקקת שבעתים בכל מה שיתואר ית' שהוא יודע כל הדברים ואין דבר נסתר ממנו מהעוברים וההוים והעתידים בשום ענין וזמן. ועם כל זה לא נאמר שהכרחיות ידיעתו בטל הגמול הטוב הראוי לעושה הטוב. כי בלי ספק הוא מגן לכל החוסים בו להוציא פעולת בחירתם אל הצד הנכון והישר מבלי שום צד הכרח. ולהודיע שאם יאמר החכם לדעת הסכמת אלו השתי אמונות לפי שכלו כי לא יכול למצוא אמר אל תוסף על דבריו פן יוכיח בך ונכזבת. רצה אל תוסף בחקירת הסכמת שני דבריו אלה לפי שכלך פן יוכיח שכלך זה בזה הדרוש האלהי בהוכחות בדאיות הרגיל לעשות בך ובטבעך ונכזבת כי לא דרכיו ית' דרכיך ולא מחשבותיו מחשבותיך. והיא עצמה העצה היעוצה אל החוקרים המאמתים בענין הזה כמו שכתב החכם בחתימת המאמר הרביעי לאלהיות באר היטב. וכמה וכמה הטה הרב המורה אזנו לעצה זו בדרוש הזה עד שהכה על פי כל הפילוסופים אשר טעו טעות גדולה בחשבם להשיג אמתת ידיעתו עם היות ידיעתו ועצמותו אחד מכל צד ואשר לא שם לבו אל דבריו אלא צלל במים אדירים העלה חרם בידו כמו שיתבאר בקרוב במקום הרמוז ב"ה. והנה המשל השלם ששמהו הרב אצל דרוש החדוש מהיתום הנולד באחת האיים אשר אמר שבנאהו חומה גדולה גבוהה סביב התורה האלהית פ' י"ז ח"ב הוא מסכים מאד אל זה הלמוד שהישיר אליו החכם באמרו פן יוכיח בך ונכזבת תקולע נפש המחזיק באבנים ובקלע לסקל נגד החומה ולהורסה נגד השמש:

In particular, all his intellectual faculties, though G-d given, do not necessarily lead him to the right conclusions. In order to progress from ignorance toward understanding the works of G-d, one must understand the laws of nature as manifest in our universe; subsequently, one may acquire some insights into the workings of the Divine. Chapter thirty in Proverbs illustrates that man without the assistance of G-d is naught. "Agur" describes himself as ignorant, possessing neither knowledge of the natural sciences nor knowledge of the metaphysical. His very name indicates that he is desirous of amassing knowledge. The same applies to his partner "Ittiel," who desires close communion with G-d. The thrust of the message is that as long as no one has offered prophetic insight, "Who ascended to heaven?" "What is my name or the name of my son?" i.e. I amount to nothing as long as I am not in possession of inside knowledge of our tradition. The entire chapter outlines the handicaps someone like Abraham labors under when he endeavors to discover truth, not having the revealed word of G-d to assist him in his quest. The only path which is guaranteed to lead to success is "the word of the Lord is refined, pure" (Proverbs 30,5). If our faculties are inadequate to reveal to us the truths about the workings of the physical universe, how much less adequate are they to make us privy to the workings of the spiritual spheres (Isaiah 44,24)? The prophet, in describing G-d’s exclusive involvement in developing the physical universe and asking "Who is with Me?" i.e. "Who helped Me?", makes it clear that man's insight into the heavenly part of the universe is even less imaginable.

והנה אחר שביאר הקצור המופלג אשר לשכל האנושי בכמו אלו העיונים נעתק אל דברי התפלה והתחנה שיתישר בכל עיונו והשגותיו ממנו יתברך אשר הוא המלמד האמתי מבלי טעות ומבוכה. ואמר שתים שאלתי מאתך אל תמנע ממני בטרם אמות כלומר בטרם אמות מצערי וכמו שאמרה רחל ואם אין מתה אנכי (בראשית ל׳:א׳) ופירש שתי השאלות ואמר שוא ודבר כזב הרחק ממני והשוא הוא המגיע לאדם מצד קצורו ומיעוטו בחכמה אשר לסבת זה יפנה לבו אל דבר השוא והבטל לגמרי. ודבר כזב הם השבושים והשקרים אשר יעלו בלב המעיינים אשר יעמיקו בחקירתם יותר מהראוי במה שלא נמסר להשגתם כמו שאמרנו וביאר דמיונם בשאמר ראש ועושר אל תתן לי. וזה כי כמו שדבריו אלה כשיובנו על המשל המפורסם בו כפשוטו יהיה צודק מאד כי המרבה והממעיט בהצלחות הזמניות יטרידו את האדם מהצלחתו האמתית. וחיותו בהם על האמצעיות יעזרהו עזר גדול כמו שבאת בתורה האלהית ההישרה על זה ואכלת ושבעת וברכת את יי' אלהיך, השמר לך כו', וכסף וזהב ירבה לך. ורם לבבך כו' (דברים ח׳:י״ג). ואפילו למלך צוה וכסף וזהב לא ירבה לו מאד לבלתי רום לבבו כו' (שם י"ז). וכמה יקרו דברי החכם אלה לכל בעל שכל בבחינה זו עד שארסטו פרק י"ג מהמאמר הי' מספר המדות נתפאר בהם עד שאמר. אמנם מהראוי לחשוב כי להיות מאושרים צריך לדברים רבים וגדולים כו' אמנם שלמה אולי יקרא מאושרים לאשר הם אמצעיים בעושר בדברים החיצוניים כי יחשוב כי אלה יעשו דברים נבחרים ויחיו על יושר כי יקרה כי אשר להם דברים אמצעיים יעשו הראוי עד כאן. גם בפרק י"ד מן המאמר הז' אמר כי טוב ההזדמנות כאשר ירבה מאד הוא מונע האושר ואולי אינו טוב ההזדמנות המסיר הצדיק מהאושר אשר לו. וכן הוא הענין לענין הנמשל כי הריש והעושר הם מטרידים גדולים מהשגתו והאמצעיות הוא עוזר אותו אמנם הריש הוא הקצור והמיעוט בהשגה אשר לסבת זה יתפש כגנב במחתרת בהרבה מהדרושים אשר לא ידע יפה מוצאם ומובאם וימשש בהם כעור באפלה ויתפוש שם אלהיו כי לא ידע מה הוא. והעושר הוא שיגבה לבו בעיוניו עד להשחית וידרוש דברים עמוקים אשר כסום מהם התחלותיו ושרשיו כמו שעשו רבים מחכמי עמנו כמו שאמרנו בקצת אלו החקירות אשר באלהות אשר הטעות בהם סכנה עצומה והוא אומרו פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי יי'. אמנם המיצוע הוא לחם חקו והוא כאשר יבא בחקירותיו עד מקום שידו משגת ומשם והלאה יסמוך על הקבלה אשר נמסרה לנו על ידי נביאי האמת והצדק וכמו שאמר למעלה אל תוסף על דבריו כו' וזה מה שרצו אליו לפי כוונתינו:

ועתה ראה דברי החכם אלה טובים ונכוחים לברר אמתת הקודם. אמנם מתוכם תהיה תשובה מוצאת לענין השאלה הנמשכת מהן וזה כי הן האדם ואם שאין בידו לא תחלת הוייתו ולא סוף שלמותו הנה הכל הוא ברשותו כיון שהוא שליט על אמצעיתו כי ענין האמצעות הזה הוא עקר ושרש שלמותו שעליו נאמר בשעת נפיחת נשמתו ויהי האדם לנפש חיה (בראשית ב׳:ז׳) כמו שכתבנו במקומו (שער ו'). וזה כי אחר שנברא בצלם והוא השלמות הראשון השוה לכל המין הנה עליו הוא מוטל לאחוז בשלמות ההוא בטוב בחירתו הנתונה לו בטבעו ובפקחותו הנוסף לו על זולתו להשתדל בכל עוז להוציא אל הפועל כל מה שבכחו אז, אם במעשים מוגבלים כפי אנושותו ואם בדריכה להכרת בוראו עד מקום שישיג שכלו ובעוצם הכוסף והתשוקה להשיג מה שנראה ממנו השגתו כי אז ברית כרותה היא לו שלא תזוז יד השפע האלהי מיד שכלו ומשם יחזיק בידו ולא ירפנו עד שיביאנו חדר בחדר בגרם המעלות לחזות בנועמו ולבקר בהיכלו מבלי שיעכבו בידו הנמנעות או ההרחקות הנמצאות אתו. וזה הדבר בעצמו אשר ביארו אדון הנביאים בכלל סוף דבריו באומרו כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא כו' לא בשמים היא כו' ולא מעבר לים כו' (דברים ל'). אמר כי כלל המצוה הזאת ואם יש בכללה דברים עליונים נסתרים ועמוקים אינן בשמים באופן שהיא נמנעת ההשגה עד שחאמר מי יעלה לנו השמים ויורידה כמו שאמר החכם מי עלה שמים וירד. וגם אינה קשת ההשגה כדבר הצריך להעבירו מעבר לים. ובמה כי קרוב אליך הדבר כו'. והכוונה כי כשתכין עצמך להיות קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך אתה בעצמך תהיה הסולם להורידו מהשמים ואין צריך לומר שתהיה האניה אשר תעבירהו מעבר לים. ומכאן ואילך אין כאן לא נמנע ולא קושי השגה והוא נכון. והנה באמת בהתחזקות הזה נמצא לאברהם אבינו יתר שאת ויתר עז על כל אשר לפניו כי הנה בדורות הראשונים היו כלם משחיתים דרכם ועלילותם אפילו בכדי חיותם עד שספו תמו בחטאתם והשרידים תלה להם עד מותם אם שלא השחיתו כמו אלה אבל לא נשאו מרום עיניהם לראות ולהכיר מי בראם ולא השתדלו בו בחקירתם אבל היתה להם אמונתם בו ית' מצות אנשים מלומדה ומקובלת בידם לבד כמו שנמצא הדבר מבואר בנח אשר נאמר בו איש צדיק תמים היה בדורותיו (בראשית ו׳:ט׳) והכוונה שהיתה בידו אמונה מקובלת מלמך ומתושלח אבותיו בלי ידיעה שלמה מחקרית רק במתמימות לב לבד ועל הדרך עצמו שאמר הכתוב תמים תהיה עם ה' אלהיך (דברים י"ח). ירצה שיהיה שומע מפי נביא ומאמין מבלי שיטריד נפשו בהשגות עיוניות אשר תקצר ידו בהם או אשר ישתגע או ישתומם בם כפי מה שפירש ואמר כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן כו' נביא מקרבך מקרב אחיך כמוני כו' כאשר שאלת מעם ה' אלהיך בחורב ביום הקהל כו' (שם) והוא אומרם שם דבר אתה עמנו ונשמע' (שמות כ׳:ט״ז) כנגד מה שאמר ראשונה וגם בך יאמינו לעולם כו' (שם י"ט) כמו שיתבאר שם ב"ה. יראה מבואר שהאמונ' המקובלת מפי הדת או מפי הנביא תקרא תמימות והיה הענין כן לפי שהחקיר' האמתית המגעת לאמות מציאותו ית' צריכה שתהיה על ידי מופתים שכליים אמתיים מחייבים האמת בה בלי ספק אשר העמיד' עליהם היא קשה מאד ומסופקת ולא עוד אלא שלא תשיג ידה רק מציאותו לבד כי קצור קצרה בהשגת אמתתו בידיעתו והשגחתו ויכלתו וגוזרת בהם דברים אשר לא כן ולכן התורה האלהית לא הטרידה מקבליה על זה האופן ההשלמות אבל שמה אמות מציאותו יתברך למושלם כמו שתחייבהו החקירה האמתית והתחילה ממקום סוף השתדלות' באומר' בראשית ברא אלהים כו'. לומר כי זה אלהים אשר תחייב החקירה מציאותו הוא אלהים חיים ומלך עולם. אמנם שאינו כמו שחשבוהו בעליה שהוא סבת הנמצאות כלן על דרך החיוב אשר מזה ימשכו דעות רבות נפסדות בענינים שזכרנו. אבל הוא יתברך אשר ברא שמים וארץ בחפץ ורצון והוא היודע והמתבונן במעשה כלם ומנהיג העולם דרך כלל ופרט על ידי השכר והעונש כמו שזהו עקר תורף כוונת התורה כלה. אמנם מופתיה בכל זה אינם הקשים שכליים אנושיים אבל המה היו האותות והמופתים המורגשים בחושים אשר נתפרסמ' בהם בסיומה שעשה משה לעיני כל ישראל. והנה לזה באמת צריכין נוחליה חוזק האמונה ביושר הדעת והתמימות אין באהלה נפתל ועקש כי על כן אמר המשורר תורת יי' תמימה משיבת נפש כו' (תהילים י״ט:ח׳). אשרי תמימי דרך כו' (שם קי"ט). ואהי תמים עמו ואשתמר מעוני (שם י"ח). והנה האמונ' הזאת אע"פ שהיא טובה ונכונה בעיני האלהים לפי קלותה גם שיוכלו להשתתף בה כלל האנשים. הנה באמת האמונה הבאה אחר החקיר' והמשלמת חסרונה היא היותר חזקה והיותר שלמה והמיוחדת אל השרידים בלי ספק. כמו שאמר ראש המלכים לבנו ע"ה ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה כי כל לבבות דורש ה' וכל יצר וגו' (ד"הי א' כ"ח). זרזו על הדעת אותו בלב שלם ועל עבודתו בנפש חפצה. ולזה נמצא שאברהם אבינו נתחלף לכל אשר קדמוהו בזה כי הוא לא בא תחלה באותו התמימות שבא נח להקרא בראשיתו צדיק תמים שלא היתה בידו אמונה זו מקובלת מאבותיו כי תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלהים אחרים כו' (יהושע כ"ד.) אבל הוא החל בתחלת ענינו לבא בתורת חקיר' לבטל דעות אבותיו הנפסדות ולבער גלוליהם מן הארץ כמו שנתפרסם מהספורים שבאו עליו כמו שיבא. והנה אחר שהשלים חוקו בדרך מחקרו עד מקום שיד העיון משגת נעתק מדרך החקירה במה שתלאה השגתה כנזכר ובא לכלל אותה אמונה אשר הגיעה לראשונים דרך קבלה אבל באופן יותר שלם. והוא לדעת ולהאמין כי זה האדון אשר נתברר לו מפאת חקירתם שהוא סבת הסבות כלם הוא אשר ברא עולמו ברצון מוחלט והוא הרואה ומכיר בפרטי המעשים האנושיים ומשכיר ומעניש אותם על פי דרכם כמו שהוא מבואר מספרי הנבואות כלם. ואל זה הענין הנכבד נאמר לו אחרי כן והאמין בה' כו' (בראשית ט"ו). ובפרשת מילה התהלך לפני והיה תמים, לומר שהתמימות המוזכר בתחלה בנח באופן חסר נתבקש ממנו לסוף חקירותיו והיא האמונה אשר לא הגיעה אליה יד העיון כאשר אמרנו וכמו שיבא עוד במקומו ב"ה:

Though man's original equipment is supplied by G-d, and though his eventual accomplishments are subject to G-d’s benevolent guidance or otherwise, the fact that he was created "in the image of G-d," i.e. was given free choice, has made him the master of his own destiny. This means that he can achieve whatever he is capable of achieving since the means to do so have been placed at his disposal to use at his discretion. Once man begins to travel the path towards what his natural talents enable him to achieve, he can count on the active assistance of His Maker to facilitate his progress along that route. "He who comes to purify, is extended help" (Shabbat 104). This is what Moses meant when he said (Deut.30,11-14), "This commandment which I command you this day is not too hard for you....in fact it is quite close to you." If one applies oneself properly to the truth of G-d’s revealed word, i.e the Torah, then appreciating it becomes a simple matter. From that point onwards there are no real impediments or difficulties in achieving one's aim. In this respect, the fortitude of Abraham surpassed that of anyone before him, since during the preceding generations people had become progressively more corrupt until they endangered the survival of their species. Even the few whose conduct at the time of their respective deaths merited a suspended sentence had failed to look toward heaven for inspiration to recognise their Creator. They were content merely not to question the tradition that G-d had indeed created the universe. Noach was such a person. His righteousness was tamim, whole, meaning he continued to believe what Lemech his father had believed and what both his father and his grandfather Methuselah had taught him. He made no intellectual effort to understand the basis for this belief or to develop it so that it would influence his personality development. "IN HIS GENERATIONS," i.e. through successive generations his righteousness remained static, did not become dynamic. His heart was pure, but his intellect was not involved. In Deut. 18,14, we are told, "Be whole with the Lord your G-d," that we are to accept the truths taught by our prophets. This means in particular that the request of the Jewish people at Mount Sinai to have Moses talk to them and be the intermediary between G-d and them would result in a perfect and enduring faith. The belief resulting from the experience of revelation is called emunah of a temimut quality. There are two ways of acquiring this absolute faith. The easy way is study of the Torah, a method granted to the Jewish people. The other way is via intellectual analysis, the only method available to man prior to the revelation at Mount Sinai. This method does not only require the determination of the truth seeker, but active help from G-d Himself. Those who in their search for understanding of this truth also employ all their intellectual faculties, arrive at a far deeper and lasting understanding. This is why David told his son Solomon, "Now my son Solomon, know the G-d of your father, and serve Him with a whole heart, a willing soul" (Chronicles I 28,9). Abraham's tremendous achievement was that though he did not have the tradition of a Noach since both his father and grandfather had been pagans (Joshua 24,2), he began to develop this faith through an intellectual approach. At first, he concentrated on demonstrating the complete bankruptcy of the belief held by his contemporaries. Afterwards, having travelled as far as it is possible to travel by means of one's intellect alone, with the help of G-d’s Personal Providence, he arrived at that level of faith in his Creator which the Torah describes as "He believed in the Lord, and the Latter gave him credit for this" (Genesis 15,6). Later, at the time of his cirumcision, Abraham would be asked, "Walk in front of Me," to demonstrate a degree of faith that surpasses what his intellect can comprehend. In this way, he would outclass Noach who had only "walked with G-d," his faith only keeping step with his intellectual faculties, never exceeding them.

אמנם על הבדל שני מיני השלמיות האלו אשר בשני אלו האנשים הפליגו חכמינו ז"ל במדרש פ' נח. רבי יהודה ורבי נחמיה ר' יהודה אומר מלה"ד לאדם שיש לו שני בנים אחד קטון ואחד גדול, לקטן אמר בא והלך עמי ולגדול אומר בוא והלך לפני. כך נח שהיה כחו רע את האלהים התהלך נח (שם ו'). ואברהם שהיה כחו יפה התהלך לפני (שם י"ז) רבי נחמיה אומר למלך שראה את אוהבו שקוע במבואות האפלים ואמר לו עד שאתה במבואות האפלים בא והלך עמי אבל אברהם דומה למלך שהיה שקוע במבואות האפלים והיה אוהבו מאיר עליו בעד החלון והציץ עליו המלך ואמר לו עד שאתה מאיר אותי במבואות האפלים בוא והאר לפני בביתי. כך אמר לו הקדוש ברוך לאברהם עד שאתה מאיר לפני במיסופוטאייה וחברותיה בוא והאר לפני בארץ ישראל (ב"ר פ' ל'). הרי אתה רואה נפלאות ממאמריהם אלי כי הנה שניהם ז"ל כוונו למה שאמרנו אלא שזה הוסיף על זה במדרגה. והנה דברי רבי יהודה הם משל קרוב מאד להיות נח בא בתורת למוד וקבלה ולכן היה מתהלך בתומו אצל אביו והוא מחזיק בידו. אמנם אברהם היה מתחזק ובא בחקירתו לפניו ואחר נעשה תמים. והנה לפי שההבדל הזה ביניהם הוא במעלתם זה על זה הוסיף ר' נחמיה ושם הבדלם על צדקו נפשו אצל אלהיו בזה מה שהיה הפך זה בנח ואמר כי נח היה הולך חשכים בתומתו זאת אחר שהוא בידיעת בוראו והכרתו אותו כסומא בארובה ואם לא האיר לפניו יתברך באותה קבלה שהיה בידו כמעט כבה נרו במבואות האפלים ההם. אמנם אברהם היה בהפך שהאל ית' היה שקוע במבואות האפלים אחר שלא היה מציאותו נכר בעולם כמו שיחייבהו העיון המחקרי מטבע המציאות בלי ספק ועמד הוא ע"ה והאיר לפניו במה שבא בדרכי חקירתו להאיר עיני כל באי עולם. אלא שהיישירו האל יתברך שעד שהוא מאיר במבואות ההם אשר לא נגמרה בהם שלמותו מצד מה שיחסרהו המחקרי העיוני משלמות האמונה בהשגתו ורצונו על קצת מעשים ומאוסו בקצתם. שיעתק משם וילך להאיר לפניו בארצות החיים עד שיגיע לכלל האמונה השלמה ההיא המשלמת עיוניו ומעטרת אותם לגמרי. הנה שהוא היה דורך דרך נכון במהלך השלמות והוא קרוב להצליח והקב"ה היה עומד ומשמר עליו לקבלו בשתי ידים להגיעו אל השלמות הראוי לו לפי טוב התחלתו והוא מה שפירש הקב"ה בעצמו באומרו כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו כו' (בראשית י"ח). למען אשר צוה לא נאמר אבל אמר כי מתחלה כשידעו היתה הסבה ליודעו כי הוא היה עתיד לצוות את בניו ואת ביתו כו', לשמור דרך יי' המצוה לעשות צדקה ומשפט (שם) בהנהגה דתיית מה שלא עלה בעיונו כך בתחלה. וכ"ש מה שאמר למען הביא יי' על אברהם כו' (שם). כי החקירה האנושית לא תספיק לגזור על הגעת הטוב על האדם בשכר מעשים תוריים, והוא פירוש נפלא יעיד על אמתתו דקדוק הלשון בלי ספק. והנה זאת היתה סבה עצומה למה שלא נזכרו מעשיו הראשונים בתורה כי אין מדרך התורה האלהית לשבח ולגנות כ"א מצד המעשים התוריים הנבואיים אשר הם למעלה מהחקירה האנושית אשר הם ביושר האמונה כמו שאמרנו אפ"פ שהוא דרך להגיע אל השלמות התוריי יותר משלם האמונה כי לא סרה מהזכיר אותם למסתכל בהם היטב וזה במה שספרה איך נולד שתיל צדק זה ואחיו בארץ כשדים וכי מת האחד מהם על פני אביו שם בארץ מולדתו ושנתעורר תרח לצאת מארץ ההיא עם אברם ואשתו וכל בני ביתו ויבאו עד חרן וישבו שם ומיד ויאמר ה' אל אברם לך לך כו'. הנה באמת אם הוא מאמר קצר הלא בקצורו ירמוז יפה את כל המעשה ההוא הנירא אשר זכרו חכמינו ז"ל בויכוחים החזקים שהיו לו עם בני דורו אשר דרך משל היא המרגלית שאמרו שהיתה תלויה בצוארו (ב"ב ט"ז.) אשר כתבנו בשער הד'. וגם העידו עליהם ספורי האומות הקדומות כמו שכתב הרב המורה פרק כ"ט חלק ג'. והאמת יורה כי היא היתה התלאה אשר עליה מת הבן בחיי האב ועליה נגלה עליו דבר ה' להוציאו משם כמו שנרמז באומרו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים (בראשית ט״ו:ז׳.) ובקבלה והוצאתו מאור כשדים ושמת שמו אברהם ומצאת את לבבו נאמן לפניך כו' (נחמי' ט'):

The Midrash, according to Rabbi Yehudah, describes the difference between Noach and Abraham in the story of the king who had two sons. To the younger one the king said "Walk with me," whereas to the senior one he said "Walk ahead of me." Noach, whose faculties were limited, was told "Go with Me," whereas Abraham who possessed outstanding intellect, was told "Walk in front of Me." Rabbi Nechemyah in Bereshit Rabbah 30 views Noach as walking in clay and being rescued by G-d, whereas Abraham viewed G-d as being confined to dark alleys; he proceeded to illuminate the alleys for G-d through a window. G-d responded by suggesting that instead of illuminating a window in Mesopotamia, Abraham should illuminate the land of Canaan. Clearly, the Midrash's analysis is similar to our own, except that the two Rabbis make differences in degree. According to Rabbi Yehudah, Noach's faith was an uncritical acceptance of everything handed down by his father, and therefore caused him to walk in darkness. He needed G-d to enlighten him. Abraham, on the other hand, according to Rabbi Nechemyah endeavored to illuminate the darkness surrounding the existence and knowledge of G-d by using his mind. G-d extended His help to Abraham with both hands as it says, "For I know him, so that he will command his children and household after him to observe My commandments." This was the natural result of recognising the existence of His Creator (Genesis 18,19). As long as Abraham's actions were not the result of instructions from G-d, he is not praised, and his exploits are not specifically mentioned. Even when he sanctified G-d’s name by allowing himself to be thrown into Nimrod's furnace rather than worship him as a deity, this is not reported in the Torah, since this action demonstrated his intellectual integrity only, not his faith. Faith is something that G-d demands from us. At the time when the Torah introduces the personality of Abraham to the reader, no such demand had been made upon him, since no promise had been made to him either as compensation for demonstrating faith.

וזה עצמו כוונת המאמר שזכרנו ראשונה משל לאחד שהיה מהלך ממקום למקום. כי אז היה אברהם הולך ממקום למקום והוא תואר החקירה והעיון החפושי אשר יעתק בו מדעת אל דעת וממדרגה אל מדרגה וזה הענין מהחפוש הוא אשר העלהו מאלו היסודות ומהמורכבים מהם ההווים הנפסדים אל עולם הגרמים וראה בירה דולקת והוא אור האצטגנינות הנזכר המאיר לכל באי עולם בתבונה ותכונה נפלאה וראה שהם מתנועעים שלא יתכן לשום מתנועע שיהא הוא המניע לעצמו וגזר בדעתו שחוייב השתלשלות הסבות לכלות בסבה אחת היא סבת הסבות ועלת העלות וידע בידיעה מוחלטת כי הוא האדון שהיה מבקש לאדון ומלך כל העולמות ומזה הכריח אברהם להולכים עמו ומתוכחים אותו ומכחישים מציאות שום אלוה או שמודים אלהות אל היסודות השפלים או אל צבא השמים וכסיליהם או אל מניעיהם והוא מה שגזר מבלי שום ספק שיש מנהיג יחיד מיוחד לבירה והוא מה שיחייב שיושפע מיד בשפע האלהי להיות עליו יד יי' לאמר אני הוא בעל הבירה כלומר האמת הברור אתך והוא טעם ויאמר יי' אל אברם לך לך כו' ואעשך לגוי גדול כו' ואברכה מברכיך כו' מבלי קדימת זכרון שום מעשה של זכות הראוי להמצא למאמתים כאלו זולתי זה כמי שנמצא בנח שנאמר ונח מצא חן בעיני יי' (שם י') ועוד העיד עליו, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלהים התהלך נח. והאל יתברך אמר ליה בא אתה וכל ביתך אל התבה כי אותך ראיתי צדיק לפני כו' (שם ז') והנה נתבאר טעם היות הספור ההוא הסתום מספיק לזכרון הזכות הגדול שעליו נתיחד השפע האלהי עליו לעיין בענינו ולהזכירו בדרך זו ילך והוא מבואר. ואולם היות אברהם אבינו בלתי בא לכלל שלמותו בבת אחת אבל שהיה שלמותו הולך ואור עליו בתוספת דעה ואורה בזה אחר זה הוא מבואר מענינו מאד כי בתחלה בא בכח אצטגנינות הנזכר להכיר שיש מציאות ראשונה לכל הנמצאות הוא הראו להקרא אלהי עולה. ועל אמתת זה נתווכח עם אנשי דורו ונעשה איש ריב ואיש מדון לכל הארץ עד שהושלך אל כבשן האש מבלי פנות אל שום תגמול רק שהיה בוחר במיתתו מסבול השקר ההוא המתפרסם ביניהם בהיותם חולקים על דעתו כמשפט לאוהבי האמת מצד שהוא אמת. אמנם כאשר ראה מעש' יי' כי נורא הוא להצילו מידם אז הוסיף לידע כי זה הנמצא העליון שכן גזר על אמתת מציאותו ראה און ויתבינן להרים דגל האמת ולנוססו. אבל עדין לא נתאמת בלבו אם ההשגחה והתבוננות הזה יהיו לבד בכמו אלו הענינים הנוגעים באמתת אלהותו יתעל' או אם יתפשטו בעניני האנשים ובחלקי פעולותיהם ולזה אע"פ שנגלה עליו מלך מלכי המלכים הקב"ה ואמר לו לך לך מארצך כו' ואעשך כו' עדין היה מתחכם בתחבולות וערמומיות אנושיות ביותר מדאי להנצל מהמקרים המעותדים להם בהתהלכם מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר. ועם שמצינו שהיה קורא בשם יי' בכל מקום שהיה שם ומכריז אמתת מציאותו יתברך לא נמנא שהתפלל אליו בשום צרה מצרותיו כמו שעשה יעקב אבינו בצאתו מבית אביו ובשובו לפי שעדין הוא בפילוסופיתו אשר בכח האצטגנינות ההוא אשר לא נתברר ממנו שהוא יתברך ברא העולם אחר שלא היה ברצון מוחלט שיתחייב מזה שיהי' העולם כלו בכללו בידו לעשות ממנו הישר בעיניו למלאת רצון יריאיו כמו שכתבנו מטעם אומרו קנה שמים וארץ (שם י"ד) בשער ד'. אמנם כאשר יצא בשלום מהמאורעים ההם ויוכח עליהם מלכים הוסיף אומן באמונת ההשגחה האלהית להציל האיש הנאמן באמונתו מחזק ממנו. אבל עדין לא עמד בלבו אם יתבונן בכל עניניו בכל מה שיצטרך אליו מדי צאתו ובואו ובתת התקון והסדר בינו לבין אשתו או לבין נכסיו או אם יירשהו זה או זולתו שכל זה ירחקהו הדעת ההוא הפילוסופי כמו שנזכר עד שקרה לו ענין הארבעה מלכים שהיה נפלא מאד כי אחר שעליו היה דבר יי' אליו במחזה לאמר אנכי מגן לך כו' (שם ט"ו). והודיע שבאת לו ריוח מאתו וכחו ועוצם ידו לא עשו לו את החיל ההוא אז אמר לו מה תתן לי ואנכי הולך ערירי כו' (שם) ועדין לא אמר זה בדרך תפלה רק כמתלונן או מתאונן על רוע מזלו כי אז נענה לא יירשך זה כי אם בנך היוצא ממעיך כו' ואז הוציא אותו חוץ מאצטגנינות שלו ואז נאמר והאמין ביי' ויחשבה לו צדקה (שם) כמו שיתבאר להלן ולא זז משם עד שקבל שכר על האמונה והבטיח לו ולזרעו על ההצלחה הנפשיית הרמוזה בברית בין הבתרים אשר חתם בה ואתה תבוא אל אבותיך בשלום (שם) ואז חזר להתחיל עמו כבתחלה ואמר התהלך לפני והיה תמים (שם י"ד) כמו שאמרנו. ואז בכרות עמו ברית המילה הוסיף מעלה ותוספת השגה. ופתח לו בת עוד חלוני אורה באופן השגחתי באלו הענינים הפרטיים וכבר הספיקה לו אח"כ קצת הערה בעניני סדום שנגש ללמד עליהם זכות ולבקש על הצלתם עד שתרא' אחרי כן במעשה אבימלך כבר אמר עליו האל ית' ויתפלל בעדך וחיה (שם כ') ושם נאמר ויתפלל אברהם אל האלהים והוא היה ראשית לשון תפלה שנמצא בו ע"ה כמו שיבא הביאור בכל אחד מהענינים במקומו ב"ה. וזה טעם צורך הנסיון בו עליו השלום מבשאר האבות ואנשי השם להודיע ולפרסם שכבר יצא לגמרי מאצטגנינות שלו ובא לכלל אהבה ויראה עד שעקד את בנו יחידו לשוחטו במצות קונו אשר כן לא יעשה בשום עצה והנהגת שכלית רק במה שידע שיגיע לו לשמוע בקול אלהיו שכר טוב מבנים ומבנות כמו שיתבאר ממקומו שער כ"א בעזרת הצור. ראה מה כתיב בסופי יי' אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי כו' (שם כ"ד) הוא ישלח מלאכו לפניך ולקחת אשה לבני משם כו' וכן עבד נאמן ביתו אמר ברוך יי' אלהי אדוני אברהם כו' (שם). ירצה שכבר היה מובטח בחסד אלהיו ומתפלל אליו על מעשיו מה שלא היה עושה כן בתחלת עניניו כמו שאמרנו. ולא עוד אלא שבכל השלמות הזה אשר הגיע אליו עדין לא בא אל תכלית סוף השלמות האנושי כי הוא מבואר שכבר נתגלו ליעקב אבינו בתחלת ענינו דברים אלהיים שלא סופר שנתגלו לאברהם אבינו כמו שנראה ממראה הסולם ומה שנא' שם כמו שפירשו הרב המורה ז"ל (ח"ב פ' מ"ה) וכמו שיבא במקומו:

The parable mentioned at the outset describes a similar quest. The burning tower represents the light dispensed by the study of astronomy and astrology, which are central to man's endeavour to learn more about the universe. The ultimate truth discovered by Abraham was that even the apparently ultimate causes of motion in the universe-- the stars-- must have someone who was responsible for setting them in motion in the first place and who controls their orbit. This conviction, once acquired, made Abraham engage in arguments with his contemporaries. This led G-d without further ado to promise Abraham the land of Canaan and command him to leave his homeland. Although Abraham was aware by now that G-d does interfere in the fate of man, seeing he had been saved from Nimrod's furnace because he had preferred death to living a lie, the extent of G-d’s involvement in the affairs of man was not yet clear to Abraham. Perhaps he thought that G-d’s involvement in individual lives was reserved for occasions when man fought for the recognition of the truth, i.e. the recognition of the existence of G-d. Interestingly, whenever we find Abraham proclaiming the truth,"He called out in the name of G-d," we never find that he prays to be spared troubles, as his grandson Jacob was in the habit of doing later. This was no doubt due to the fact that he was still convinced of the value of astrology, and therefore considered that much of man's fate had been preordained, was not subject to personal interference by the Creator. Only after having experienced further acts by G-d, such as the events in Egypt, his victory over Lot's captors etc., did the whole concept of hashgachah peratit, G-d’s guidance of man's individual fates, unfold before his eyes. Even when apprised of the fact that his victory over the four kings had been possible only due to G-d’s help, and when promised great reward, he does not pray for children, but only complains about the ultimate futility of any reward in the absence of children of his own. When he displays faith in G-d’s promise that he will have children, this act of faith is recorded as worthy of complimentary mention by G-d. This is why immediately following Abraham's display of faith, G-d assures him that these children will ultimately attain spiritual maturity after a period of painful spiritual and physical adolescence in a country not their own.

ובמדרש (ב"ר פרשה ס"ג) רב הונא ורבי ירמי' בשם רבי שמואל בר יצחק אמרו אברהם לא ניצל מכבשן האש אלא בזכותו של יעקב אבינו שנאמר כה אמר יי' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם (ישעי' נ"ט). משל לאחד שהיה לו דין לפני השלטון ויצא דונו לישרף וצפה אותו השלטון באס"טרולוגיאה שלו שהוא עתיד להעמיד בת שהיא נשאת למלך אמר כדאי הוא להנצל בזכות בתו כך אברהם אבינו יצא דינו מלפני נמרוד לישרף וראה הקב"ה שיעקב עתיד לצאת ממנו אמר כדאי הוא אברהם להנצל בזכות יעקב הדא הוא דכתיב עטרת זקנים בני בנים וכו' (משלי י"ד). הרי שהורו בביאור שלא היה אברהם אבינו בתחלת ענינו ואפילו בסופו באותו שלמות שהיה עליו יעקב אבינו וכל שכן הנביאים המגדילים עליו לפי שכן חוייב חל החקירה האנושית להשיג הדברים בתחלה חסרים וגם אחרי כן כשיושפע השפע האלהי על הראוי אליו יבא אליו השלמות בזה אחר זה ובהמשך הזמן תוספת השלמות. אמנם הוא היה עקר גדול כי הוא החל להיות גבור בארץ בענין הנפלא הזה אשר נעזבו ממנו אז כל באי עולם וההתחלה הוא יותר מחצי הכל:

The Midrash states that Abraham was saved from the fiery furnace through the merit of Jacob (Bereshit Rabbah 63). It quotes as its source for this strange statement Isaiah 29,22, "Thus said the Lord to the house of Jacob who redeemed Abraham." The meaning is that although Abraham did not pray for deliverance at the time he was thrown into the furnace, the fact that he was destined to have a grandson who would know how to pray prompted G-d to save Abraham, in order for such a grandson to make his debut in history in due course. This is also what Solomon meant when he said, "The crown of grandfathers are their grandsons" (Proverbs 17,6). All of the foregoing testifies to Abraham's personality developing gradually and to the fact that his eventually attaining great spiritual stature was helped by all the trials and tribulations he underwent during his lifetime.

והנה אחר שהקדמנו הראוי להקדים להיותו כמו שער לבא על פירוש כוונת הספירים הראשונים הבאים במעשיו של אברהם אבינו ומוצאו ומובאיו עד שנתחסד עם מלך סדום אעורר תחלה הספקות הנופלות בהם כמנהגנו:

Some problems in the text of our story:

א הזרות הנפלא המגיע מספור ויאמר יי' אל אברם כו' ואעשך כו' מבלי הקדים ספור זכיות ומעשים טובים ממנו ראויים שתשרה עליו שכינה ולהבטיחו בכל הגדולות האלה עד שמזה יראה שאהבת השם ית' היא הכרחית שתקדם לזכות כל שלם כמו שאמרו קצת. מה שהוא שקר מבואר כמו שיתבאר ענין זה יפה בפרשת עשר תעשר שער צ"ד ב"ה. ואולם כבר הותרה יפה יפה במה שאמרנו:

1) Why did G-d speak to Abraham though we have not been told of a single achievement on his part?

ב מה הטעם הצוואה להרחיקו עוד כיון שכבר יצא מן הסכנה:

2) Why did Abraham have to leave his homeland, seeing he had already been saved from danger in his homeland?

ג מה טעם ואעשך לגיי גדול והלא מכל האנשים ההם נעשו גוים גדולים כמו שזכר בסוף פרשת נח גם מלוט יצאו שני גוים ומאי רבותיה גם טעם ואברכה מברכיך ומקללך אאור כאלו היה ירא שתקולל חלקתו בארץ:

3) What special blessing is the "I shall make you a great nation," seeing that many of his contemporaries have also become founders of nations? Even Lot became the founding father of two nations! Why did Abraham have to be promised immunity from those who would curse him? Who would be likely to curse him?

ד כי אחר שנאמר וילך אתו לוט למה חזר לומר ויקח אברם כו' ואת לוט בן אחיו כו'. ולא עוד אלא ששלש בזה להלן ויעל אברם ממצרים כו' ולוט עמו הנגבה כו':

4) Since the Torah had already stated that "Lot went with him," why did the Torah repeat "he took his wife and Lot?"

ה מה טעם והכנעני אז בארץ ולהלן והכנעני והפריזי שהרי מלכי צדק שהיה מזרעו של שם היה מולך בה והכנעני והפריזי בנו של חם הוא:

5) Why did the Torah stress that "the Canaanite was in the land," when at the same time we are told that a descendant of Shem was king there at that time?

ו באומרו וירא יי' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת ולמה דבר אליו במאמר קצר זה ולא האריך בהבטחה כמו שנאמר להלן ויי' אמר אחרי הפרד לוט מעמו שא נא עיניך כו' כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם ושמתי את זרעך כו' קום התהלך בארץ כו'. או למה באו שתי ההבטחות על זה הענין קים ליה בדרבא מיניה.

6) Why was G-d’s promise so concise when at a later occasion, after his separation from Lot, G-d became so much more specific? Why do we need two promises covering the same subject?

ז למה לא קרא בשם יי' במזבח הראשון שבנה:

7) Why did Abraham not proclaim the name of G-d at the time he erected the first altar?

ח וגדולה היא אצל רבים מה ראה הצדיק הזה שלא ליכבד ושבת בביתו יושב ובוטח על הבטחותיו יתברך המצווהו לבא אל הארץ ההיא והמבטיחו על טוב מצבו וגדולת שמו. ולא עוד אלא שחשב להנצל מהמקרים בגנאים עצומים המתרגשים לבא מעצתו אשר יעץ בדבר שרי אשתו הצדקת לשומה למפגע לכל סכל אשר יבא לחטא בה. וכבר כתב הרמב"ן ז"ל שעל חטא זה נגזר גלות מצרים מה שלא יאמן כמו שיבא במקומו ב"ה. ולמה לא דבר אליו ה' ולא גלה את אזנו להוציאו מיד מבוכתו זאת והחרדה הגדולה אשר יחרד לבו והכתוב אומר הנה עין ה' אל יראיו כו' להציל כו' (תהלים ל"ג) וגם הוא לא התפלל על דבר זה. ולא על בקשת הזרע כמו שעשו יצחק ורבקה בתחלת ענינם. וקשה עוד מזה שחרדתו זאת תתן מוקש שהרי לא מצאם שום מקרה ופגע אלא מטעם אומרו אחותי היא. והרי היתה השערה נפסדת ואף חכמתו לא עמדה לו באומרו ויהי כאשר התעו אותי אלהים מבית אבי כו' (בראשית כ'). וגם מזה יש לדעת מה הסבה אשר ספר ענין זה כאלו היתה צוואתו לעת ההיא כשבאו למצרים שנאמר ויהי כאשר הקריב לבא מצרימה כו':

8) Why did Abraham not remain in Canaan during the famine, relying on G-d’s promise, instead of involving himself in all the difficulties with the Egyptians, Sarah's marital status etc.? Why did G-d remain silent at the time and did not offer guidance? Why do we not hear of Abraham praying for guidance? Why did he not pray for children as he did at a later occasion? Why did he plan to deceive Pharaoh instead?

ט באומרו הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את ודברי הראשונים ידועים (ב"ב ט"ז.):

9) What prompted Abraham's sudden declaration "I know you are a beautiful woman?"

י אומרו והיה כי יראו אותך המצרים ואמרו אשתו זאת הראוי שיאמר לפי כוונתו והיה כי ישאלו אותך המצרים ותאמרי אשתי את והרגו אותי. ועוד כי מאמר ואיתך יחיו הוא מגונה שהוא מיצר על שיחיו אותה כמו על הריגתו. ואין מדרך השלמים בכך:

10) Why did Abraham not say, "When the Egyptians see you, you will say you are my wife," instead of "They will say she is his wife?" Why does Abraham seem as perturbed about Sarah's survival as about the chance of his own death? At the very least, this seems unfortunate phraseology.

יא אומרו למען ייטב לי בעבורך שיראה באמת שעסקים כאלו הם אסורים בהנאה ובשום הטבה:

11) The idea of securing favors through the practice of deception seems unethical, not worthy of a man of Abraham's calibre.

יב שלא נזכר בכתוב ששאלו דבר אם היא אשתו או אחותו אלא ויראו אותה שרי פרעה כו' ותקח האשה בית פרעה והרי בטלה עצתם כמו שזכרנו בספק השמיני. ומזה יצא ספק אחר איך נתנצל פרעה אחרי כן באומרו למה אמרת אחותי היא ויש לדעת למה לא השיבו כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה כמו שהשיב לאבימלך עם היותו הוא וביתו יראי שמים כמו שאמר הגוי גם צדיק תהרוג (שם כ'):

12) Since the Egyptians never even enquired about Sarah's marital status, but took her to the palace as soon as they set eyes on her, why did Abraham not use the same defense for his deception as he used later at the Court of Avimelech? He said then that "I was afraid that there was no fear of the Lord in this place." After all, Abraham had not practiced any deception until after violence had been perpetrated? What defense would Pharaoh have been able to offer?

יג למה הכניס מריבת רועי לוט ורועי אברם בספורי התורה האלהית בין עקר ספורי אברהם אבינו ומאי נפקא לן מינה ולא עוד אלא ששמו סימן לדבור השם באומרו ויי' אמר אל אברם אחרי הפרט לוט מעמו כו':

13) Why does the Torah bother to report the arguments between Abraham's shepherds and Lot's shepherds? Why even bother to tell us that G-d communicated with Abraham after the separation from Lot?

יד מה צורך ספור מלחמת ארבעה מלכים עם החמשה וזכרון סבתה ואם בשביל ענינו של לוט ומלך סדום היה לו להזכיר לבד ענין יציאת מלך סדום וחביריו למלחמה את כדרלעומר וחביריו ועמק השדים כי' ויקחו את כל רכוש כו' ויקחו את לוט כו'. וגם כי אחר שנאמר ויבא הפליט ויגד לאברם וכו' מה טעם וישמע אברם כי נשבה אחיו וכו'. היה לו לומר ויהי כי הוגד לאברם כי נשבה אחיו:

14) Why do we need to know about the campaign the four kings waged against the kings in the valley of Sodom? If it is only to teach us about Abraham's rescue of Lot, the story could have commenced with the battle in the valley of Sidim. Why tell us who informed Abraham of Lot's capture; the mere fact would have sufficed!

טו למה נכנס ספור ענין מלכי צדק וברכותיו בין אומרו ויצא מלך סדום לקראתו ובין שאלתו תן לי הנפש גם תשובת אברהם ולא תאמר אני העשרתי את אברם יראה שיש בה צד שתוף גאיה וגודל לבב. אלו הן הספקות אשר ראיתי לעורר אם בענין אם בלשון בחלק הספור הזה ועתה נבא אל הבאור:

15) Why was the arrival and blessing of Malki Tzedek mentioned as having occurred during the negotiations between Abraham and the king of Sodom about the spoils of war?

ויאמר ה' אל אברם להיות שרש גדול אצלנו שהערלה היא מום גדול ודופי בצורת האדם כמו שנתפרסם מן הכתובים אמרו לא נוכל לתת את אחותינו לאיש אשר לו ערלה כו' (שם ל"ד). הפלשתי הערל הזה (שמואל א י״ז:כ״ו). בנות הערלים (שם ב' א'). וכבר אז"ל על בלעם כי להיותו ערל לא היה בו כח לעמוד בפני שכינה (ספרי פ' וזאת הברכה). ונאמר בו נפל וגלוי עינים (במדבר כ״ד:ד׳). והנה אברהם אבינו הנבדל ממנו כהבדל טהור מטמא מצינו בו שתי פעמים קודם שנמול ויפול אברהם על פניו ואחר שנמול נאמר וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב כמו שיבא הענין בשלמות בפרשת מילה שער י"ח ב"ה. ולזה אני אומר כי עם היות אברהם אבינו מכיר את בוראו בעודו ערל בשר שהוא ענין נפלא לא קדמהו אדם בעולם באותה מדרגה אשר לשבח זה לדעתי כוונו חז"ל באמרם בן ג' שנים הכיר אברהם את בוראו (נדרים ל"ב.) וסמכו אל הכתוב האומר עקב אשר שמע (בראשית כ״ו:ה׳) וכבר אמרו במקום אחר בן מ"ח שנה הכיר אברהם את בוראו (ב"ר פ' ס"ד) אלא שכוונו בזה להמליץ ענין הערלה במיעוט השנים לפי הכתוב האומר שלש שנים יהיה לכם ערלים (ויקרא י״ט:כ״ג) כי לפי ששלש שנים הוא זמן הערלה באילן הפנו הגזרה לומר שזמן הערלה יהיה שלש שנים כי האדם עץ השדה כדמותו וצלמו כמו שיבא שער כ"ח ב"ה. ויהיה אומרו בן ג' שנים כאומרו בעודו ערל והוא שבח ומעלה אצלו כי על קראו אותו תחלה לגרים (ירושל' ביכורים פ"א ה"ד) והוא עצמו טעם אסור קריאתו בשמו הראשון (ברכות י"ג.) כי שמו הראשון יורה על ערליותו כמו שיבא בשער הנזכר. וכבר חייבה הכתוב זאת לשתגלה עליו יד ה' להישירו ולהנחתו בדרך הנכונה כאשר אמרנו. מכל מקום כל האמירות הנזכרות וכל אופני ההראות האמורות באלו הספורים עד שנקרא שמו אברהם ועד שנמולו, כלם הן עניני גלוי שכינה והערה אלהית במדרגה אשר למטה מהנבואה השלמה אלא שהיה השפע הולך ונאצל עליו בתוספת מעלה לפי שלמיותיו הנוספות בו כמו שאמרנו. וכבר נמצאו האמירות רבות על מדרגות שהן למטה מזה הרבה ויבא אלהים אל אבימלך (בראשית כ׳:ג׳). ויאמר לו השמר לך מדבר עם יעקב כו' (שם ל"א) וכמה אמירות במעשה הגר וגדולה מכלן ויאמר יי' לדג (יונה ב') כמו שכתב הרב המורה פרק מ"ח ח"ב. והנה אחר שנתעורר אברהם אבינו מעצמו אל הכרת בוראו באותו שיעור מהחריצות שנתבאר ונסתכן עליה בפומבי כפי מה שנתפרסם (ב) העיר יי' את רוחו ואמץ את לבבו שילך לו מארצו וממולדתו ומכל בית אביו להתרחק מטבעם והרגלם ולמודם אל הארץ אשר יראהו שם גדולות ובצורות אשר לא ידע אשר יגיעוהו מצד הרחקתו מהדעות הנפסדות אשר שם בארצו ומצד הגעתו אל הארץ ההיא הנודעת בהכנף אצל השלמיות מזולתה לתוכן מצבה וטוב אוירה ומצד העם היושבים בה היותו יותר מוכן וקרוב לשמוע מפיו מהעם ההוא אשר הי' אצלם. והי' זה כי יושבי הארץ ההיא היו מזרעו של שם וכמו שנמצא שמלכי צדק הי' כהן ומלך בשלם בימים ההם. (ג) ואמר ואעשך לגוי גדול לענין נפלא שכבר כתב בפרשה שעברה ותהי שרי עקרה אין לה ולד. אמר לו כאן אין אתה מוליד אבל לשם לא די שתהיה מוליד אלא שתהיה לגוי גדול:

We consider an uncircumcised person as a human being with a severe physical defect as is evident from many verses in Scripture. Our sages describe Bileam's inability to stand in the presence of the Shechinah as due to his being uncircumcised. On the two occasions that G-d appeared to Abraham prior to his being circumcised, he is reported as having fallen down on his face. On the other hand, when he has subsequent visions or visitations by G-d, he was able to remain seated or even standing such as when the angels approached him after the circumcision. When we find conflicting opinions among the sages regarding the age at which Abraham first recognized his Creator, namely whether at the age of three or at the age of forty-eight, the conflict may be due to the mitzvah of orlah being a three-year concept in the Torah (Bereshit Rabbah 64 and Nedarim 32). Trees that are less than three years old are considered uncircumcised, their fruit is forbidden. Since man has been compared to trees, i.e. "for man is like the tree of the field" (Deut. 20,19), it may be that our sages meant that although Abraham recognized G-d while still physically an arel, uncircumcised, the number three being merely a symbolical age, the nature of his philosophical and ethical progress underwent such a change after his circumcision that anyone who referred to Abraham by his original name "Abram" is guilty of a misdemeanor, since that name had applied to a totally different personality. (1+2) All the communications between G-d and Abraham prior to his being circumcised involve a relationship short of the level of prophecy. Such communications we find addressed to others, such as Avimelech and Laban. Even the fish that swallowed Jonah received this kind of communication from G-d. Since Abraham had attained recognition of his Creator by means of his intellect, G-d wanted to remove him from an environment which was so hostile to his further moral and philosophical progress. (3) Since Sarah, Abraham's wife, had been described as barren already in Parshat Noach, the promise that Abraham would not only become a father but a founder of nations in another country, is indeed a special blessing.

ובמדרש (ב"ר פ' ל"ט) כשאמר לו הקב"ה לאברהם ואעשך לגוי גדול. אמר לו ומנח לא העמדת שבעים אומות אמר לו אותה אומה שנאמר עליה ומי גוי גדול (דברים ד') אעמידה ממך. נרא' שחששו למה שחששנו ותקנו יפה. ואברכך ואגדלה כו' ואברכה מברכיך כו' (ג) כל זאת עדות נאמנה על מה שאמרנו ראשונה שהיו בני דורו מקללין ומבזין אותו והוא סובל על קדושת שם האמת והבטיחו שמכאן ואילך יקוללו המה והוא יבורך ולא עוד אלא שיתגדל בעיני הכל עד שיתברכו בו כל משפחות האדמה: וילך אברם כאשר דבר אליו יי' כו'. (ד) ירצה שבענין ההליכה עשה רצונו יתברך. אמנם בענין ההפרדה מארצו וממולדתו ומבית אביו לא השלימו לגמרי שהרי הלך עמו לוט ולא מיתה בו ולא עוד אלא שאחר כך רצה בחברתו שנאמר ויקח אברם את שרי אשתו כו' ואת לוט בן אחיו וגם כן הזכיר הכתוב שהיה מקפיד על ממונו דכתיב ואת כל רכושם אשר רכשו כו' (בראשית י"א): (ה) ויעבור אברם בארץ כו' והכנעני כו' אמר כי עבר הוא וכל מחנהו זה בארץ ההיא הנכריה עד מקום שכם עד אלון מורה בשלום ובהשקט אין שטן ואין פגע רע עם היות שהיתה שעת חירום שהכנעני אז היה עולה. על הארץ ההיא והולך וכובש אותה מיד בני שם כמו שכתב רש"י ז"ל וליוצא ולבא אין שלום מבלעדיו וזה טעם וירא יי' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת כי משני הענינים האלה נתעורר בו דעת האלהים לעשות משפט ישר ואמתי מאד. (ו) וזה כי נראה אליו בעין כי האלהים הוא הפורש סוכת שלומו עליו להסתירו מרבים לוחמים אז בארץ ההיא ולא עוד אלא שהמלחמה ההיא המתעוררת אז לשם תהיה התחלה וסבה קרובה לשתבא הארץ ההיא ליד זרעו כי בזולת זה איך תצא מיד בעליה שהם כל בני שם ותנהן למשפחה אחת לבדה. אמנם כשיקחה מהם הכנעני בחזקה אשר לא כדת הוא קרוב לנוטלה הימנו ולתתה לו אחוזת נחלה על דרך שאמרו עמון ומואב טהרו בסיחון (גיטין ל"ח.). (ז) ולזה בנה המזבח ליי' הנראה אליו אמתת מציאותו והצלחתו בהדבקו בו. אמנם אל הסבה ההיא עדין לא היה לו מקום לקרוא לעם הארץ בשם יי' עד שנעתק משם ההרה מקדם לבית אל. אל עם שוקט ובוטח לפי שעה ויבן שם מזבח ויקרא בשם יי' (ח) ואולם לפי שעדין לא נפרד מחברת לוט כאשר היה עם לבבו ית' וחברת הפחותים תפגום מעלת השלם לזה הגיע אליו קיצור ההערה בהישרתו לדעת מה יעשה להנצל מהרעב ההיא אשר היה בארץ ולא נראתה עליו יד יי' על זה כמשפטו אל יראיו למיחלים לחסדו. ולזה היה מה שהיה בספור הנמשך. ויהי רעב בארץ כו'. (ח) כיון שלא היתה עליו יד יי' בזה לסבה שנזכרה הנה נשאר סמוך על בינתו לפי השכל האנושי וטוב עצתו לבד והוא אשר יעצהו לצאת משם כמו שאמרו חכמינו ז"ל רעב בעיר פזר רגליך (ב"ק ס':) כי היה לו העכבה לשם סכנה ודאית אם מפני כובד הרעב כי צריך לחם רב כי רבים לוחמים לו ואוכלי פת בגו. גם כי היצאות ממון הרבה לקנות ביוקר לעיני עם הארץ המתרוששים תסבב ההתקוממות עליהם להמיתם ולשלול שללם למלא נפשם כי תרעב כי על זה אמר יעקב אבינו לבניו למה תתראו (בראשית מ״ב:א׳) כמו שיתבאר שם ב"ה. אמנם פגעי הדרך אם שלא נעלמו אפשרותם ממחשבתו הנה לא היו ודאים בעיניו ואם אולי ימצאו חשב שמה שיצוה לאשתו על הענין ההוא כמו שיבא יספיק להצלתו והנה היתה לו העמידה לשם סכנה ודאית והסכנה אשר ביציאה ספק ספקא ואין ספק מוציא מידי ודאי. והיא עצה נכונה לפי השכל עליה סומכים רוב בני אדם להכנס אל סכנת המלחמות להצלת ממון מעט או כבוד. והנה כאשר אמרו המצורעים הרעב בעיר ומתנו שם ואם ישבנו פה ומתנו ועתה לכו ונפלה אל מחנה ארם אם יחינו נחיה ואם ימיתנו ומתנו (מלכים ב ז׳:ד׳) שאע"פ שאין רעה כנפילה ביד האויבים אבל כשהיתה בספק בחרוה מהודאי ולישנא דקרא דיקא בשחזר ואמר וירד אברם מצרימה לגור שם כי כבד הרעב בארץ יורה כי כבדות הרעב הכריע כף מאזני המשפט ויצא: ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה כו'. (ט) אין ספק שקודם שבא לשם הקדים עם אשתו התנאים האלה וכמו שאמר בפירוש ויהי כאשר התעו אותי אלהים מבית אבי ואומר לה זה חסדך כו'. אלא שהתנאי ההוא היה על זה האופן שהם ילכו על הסתם מבלי שיגידו אם היא אשתו או אחותו כי מה לו ולהם שישאלו להם דבר ודרך איש להביא אשתו עמו ואין מכלים ואם באולם פגע בהם איש מנוול ובליעל לעשות עמהם נבלה ולא נמנע באשר היא אשתו אז יאמרו אחי הוא כדי שלא ימהר ההריגה אבל עכשו שכבר נתחדשה לו הכרה באנשי הארץ ההיא בעבורה נתחדשה לו עצה ואם היא נראית נקלה הנה הוא חשבה לטובה ונכונה לפי הזמן והמקום וחמר הסכנה כי כזה וכזה ראוי שיעשה עד מקום שיד החריצות משגת. וראיה מדוד בגת (ש"א כ"ב כ"ז) כמו שיתייחד על זה הדבור בספור יעקב שער כ"ו ב"ה. וזה כי בקרבתם אל ארץ מצרים אשר אנשיה ידועים בשטופי זמה מזולתם. הנה הוא שיער בסתמם מה ששיער תחלה מהאיש האחד הפרוץ כי אחר שכלם רעים ופרוצים טרם ישאלו דבר יגזרו עליה שהיא אשתו ויהרגוהו וראה שהעצה הראויה כי גם בדרך אשר הם הולכים יאמרו לכל אחותי. וזה במה שיובן כן מכל ספוריהם ודבריהם בשתהיה אומרת עליו לכל דבריה אחי הוא והוא עליה אחותי היא באופן שהראיה והידיעה הזאת תבאנה כאחת. ויהיה שיעור הכתוב לפי זה. (י) הנה עכשיו ידעתי ונתחדש אצלי למה שאשה יפת מראה את כי בראות אותך המצריים יאמרו אשתו זאת (י) מבלי דרישה וחקירה ומיד יהרגו אותי ואותך יחיו להתעולל ביך כי ידע באותה צדקת שהיה לה רע ומר עזובה בחיים שאם ימיתוה לא תשום לבה. ולזה אמרי נא אחותי את ירצה מעתה ומעכשיו בכל דבריך וספוריך מבלי שישאלוך על זה. וכמה הפליגו חכמינו ז"ל לאמת זה באומרם והיא גם היא אמרה אחי הוא כו'. אפילו חמרייא וגמלייא וכל בני הבית אומרים כן (ב"ר פ' נ"ב) ירצו שכך היה מנהגם מהעת הזאת. ועל זה האופן פירש הרמב"ן ז"ל כה תאמרון לאדוני לעשו כמו שהוא בפירושו (בראשית ל״ב:ה׳): למען ייטב לי בעבורך כו' יש לפרש שהמאמר השני הוא פירושו של ראשון כי אין שאלתו רק נפשו. (יא) והנכון פירושו של אנקלוס שאמר בדיל דיוטיב לי בדיליכי ותתקיים נפשי בפתגמייכי והכוונה כי האנשים הכשרים אשר לא יצאו נפשם אל שום זנות יכבדוהו וינשאוהו בעבורה כי תשא חן וחסד בעיניהם ואם יפגעו בהם אנשים חטאים רודפי זמה תחיה את נפשו במה שתכחיש אישותו ותאמר אחי הוא ולא ימות עליה כי תשא בעדו דברי חן ותחנונים. והנה על זה האופן היתה לו ההטבה בעצמיותה והחיות בעבור דבריה ועל דרך האמת הכל הוא בגללה או בעבורה כלשון הכתוב: ויהי כבוא אברם כו' (יב) העיד הכתוב כי כבואם לשם בראות המצרים את האשה כי יפה היא מאד לא הוצרכו לשאול עליה דבר כי הקול היוצא מביניהם שהיא אחותו ונשמע בית פרעה וסמכי עליו ומיד ותקח האשה בית פרעה ולא מנעו הש"י כדי לפרסם שם גדולתו כמו שיבא בענין אבימלך: ולאברם היטיב יאמר הכתוב כי נתקיים מה שאמר למען ייטב לי בעבורך אבל לא מ"ש וחיתה נפשי בגללך. ובזכותו של פרעה הכתוב מדבר שאם היה יודע שהיא אשתו לא היה נוגע בה ולא היתה צריכה להכחיש אישותו כמו שאמר לו מה זאת עשית לי למה לא הגדת לי כי אשתך היא כו'. וינגע יי' את פרעה כו'. אחר שכבר התחכם אברהם בכל מה שהיה בכחו לעשות היו עיני השגחתו ית' בצנעה להצילם שלא יבא תקלה על ידם מהתחכמותם ואין ספק שלקה בראתן שתשמיש קשה לו כדברי חז"ל (ב"ר פ' מ"א) כדי שיהיה הדבר מוכיח על חטאתו וכבר הכיר החטא מחמת המדה ואם לא הוגד לו ראשונה ולזה נאמר ויקרא פרעה אל אברם ויאמר מה זאת עשית לי כמו שנזכר. וגם פרעה לא הוכיחו על שלא פרסם אצל הכל שהיא אשתו כי גם הוא ראה שהיא עצה טובה בארץ ההיא אבל תפס עליו על בלי הגיד לו לבדו סתר לאמר כי היא אשתו ולזה דקדק באומרו למה לא הגדת לי כי אשתך היא. וא"ת היה לך לשאל ממני למה אמרת אחותי היא וסמכתי על הקול ההוא שהיתה אחותך ולא אשתך תדע שהרי חשבתי לקחת אותה לי לאשה ואין דרך המלך לקחת לעצמו אשה למולכת והיא בעולת בעל. (יב) ומפני זה נסתתמו טענותיו אצלו כי איך יאמר לו רק אין יראת אלהים במקום הזה וגם אתה כא' מהם פרוץ בעריות ולא ירא אלהים. אמנם אבימלך למה שלא היו אנשי הארץ על זה השיעור מהפריצות אמר לו דרך כלל מה ראית כי עשית את הדבר הזה כי לא היה צריך שם להכחיש האמת כלל לזה השיב כך שמשמעו כי מפני כלל העם אמנם מה שאמר שם וגם אמנה אחותי בת אבי היא (בראשית כ׳:י״ב) עם יתר הדברים יתבאר במקומו ב"ה: ויצו עליו פרעה כו'. כל זה יורה על פריצות אנשי הארץ ההיא כי צריכין שמירה לשם ושמא אם לא שהיתה עליהם אימת המלך יבואו לצורך האחוה ועדין אולי. ועל כל פנים כשנשים לב לפרשה זו ולכיוצא בה נצא מידי שתי דעות רעות אשר נכשלו בכל אחת מהם הרבה מדעות סכלות. האחת היא מה שיחשוב שכחו ועוצם ידו עושה חיל. והשני מה שחשב שכל חריצות שקר והגזירה אמת. כי הנה איתן זה השתדל בטוב החריצות ברוח עצה וגבורה ויותר מדאי. אמנם לא עמדו לו רק חסדי הש"י אשר שם עיניו עליו לטובה. והוא מה שירמזהו ישעיה הנביא באומרם מי בכם ירא יי' שמע בקול עבדו אשר הלך תשכים ואין נוגה לו כו'. הן כלכם קדחי אש כו'. שמעו אלי כו' (ישעי' נ'). הנה שבכתוב הראשון יזכור דעת המתחזקים עצמם היותם עבדי יי' והמוטלים על השגחתו עד שיחדלו מעשות דבר לאמר יי' הוא הטוב בעיניו יעשה כי הוא בבטחון הזה על זה האופן הולך חשכים ואין נוגה לו. ובכתוב השני הוא זוכר הדעת השני החושבת כי בהתלהבות שלהבת חריצותם תלוי הכל. אמנם העצה הנכונה שמעו אלי רודפי צדק מבקשי יי' הביטו אל צור חצבתם ואל מקבת בור נקרתם. הביטו אל אברהם אביכם כו' (שם). והכוונה שיביטו באלו הענינים אל שרשם זה ואיך נהגו אברהם ושרה כשקראתיו לצאת מארצם על אשר לא ידעו בטוב העצה ועומק התושיה ואחר כך השם גמר על ידם. והדבר מבואר בעצמו דרוש וקבל שכר. ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו כו'. ספר הכתוב כי שב לדרכו בהצלחת קנינים רבים מהמדומים כמו שאמר ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב. אמנם שבהצלחות הנפשיות לא הרויח כלל די לו במה שחזר למסעיו מנגב ועד בית אל עד המקום אשר היה שם אהלה בתחלה ואל מקום המזבח אשר עשה שם בראשונ' ואשר קרא בשם יי' ואמר וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר ואוהלים (יג) לומר שכבר נשתתפו שניהם באלה הקנינים ולא לכבוד הוא לו. והנה אחר שאברהם לא נתן אל לבו להפריד את לוט ממנו הוא ית' סבב סבת הפרוד במה שלא נשאה הארץ אותם. ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט. כי לא תאונה לצדיק עוד חברתו כאשר נצטוה מתחלה להתרחק מבית אביו לגמרי. ואמר והכנעני והפריזי אז יושב בארץ כו' לומר שכבר נכנסו בעת ההיא שתי משפחות כנען בארץ ההיא וכבשו חלקם וישבו בה ועם כל זה היו הם בשלום כמו שאמרנו וזה יתדבק למה שיאמר להלן. וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו שא נא עיניך כו' כמו שיבא: ויאמר אברם אל לוט אל נא תהי מריבה כו' ספר הכתוב בשבחו כי לא גבה לבו להשליכו מעל פניו כמו שראוי למעיז פניו ברבו ואלופו אבל הוא החל לקרוא בשלומו ולומר לו בלשון רכה ותחנונים אל נא תהי מריבה ביני וביניך ובין רועי ובין רועיך ירצה כי אף על פי שהרועים הם המריבים אי אפשר שלא יגיע עדינו אחר שאנחנו העקריים ולא תהיה כזאת בין אנשים אחים כמונו. ולא עוד אלא שנתן לפניו הבחירה להפרד אל אשר יבחר אם אל השמאל או אל הימין ושהוא יקח מה שימאנהו. והנה לוט הודה ולא ביש ובחר לו את כל ככר הירדן כי כלה משקה ולא הקפיד על שכונת אנשי סדום שהיו רעים וחטאים לה' מאד יותר מאשר ברחו מהם וזה הוא הגדול מאותות האיש האלהים המבזה הענינים המדומים ולא פנה אל רהבים בהיות עיניו ולבו משוטטים להשגת ההצלחות הנפשיות כמו שיבא ולזה נאמר ויסע לוט מקדם ויפרדו איש מעל אחיו כי נסע מקדמונו של עולם כמו שאמרו חכמינו ז"ל (ב"ר פ' מ"א). ועם זה נפרדו זה מזה לגמרי זה לחרפות עניני העולם הזה וזה לחיי העולם העליון והעד הנאמן שזאת הפרידה הית' לו לזכות גדולה אומר מיד וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו שא נא עיניך כו'. כי את כל הארץ כו'. ושמתי את זרעך כו'. קום התהלך בארץ כו'. והנה בהיות לוט עמו לא הושפע עליו רוח הבשורה הזאת רק בדרך קצרה באומרו לזרעך אתן את הארץ הזאת לבד. (ו) ועתה בהפרד לוט ממנו וגם בראותו שההתחלה שאמרנו מכבישת הכנעני הית' הולכת וגוברת כי כבר היה ג"כ הפריזי עמו. (ה) היתה ?הרואה בהערה האלהית הזאת אם במתנה ואם במקבלים אותה בכמו זה השיעור. זאת ועוד אחרת כי בהיות אתו לוט לוקחה אשתו ממנו איך שיהי'. אמנם תכף פרידתו מעליו גברה ידו על ד' מלכים גדולים ויכם וירדפם וישב את כל הרכוש ואת לוט בן אחיו. (יד) ובמעלה הנפשיית לא היה בלבו עליו על מה שנתקומם כנגדו אבל שם נפשו בכפו כאלו היה אחיו ממש שנאמר וישמע אברם כי נשבה אחיו כו'. ונוסף עליו מה שהיה מנדיבותו ברכוש סדום וזה טעם סמיכות אלו הפרשיות: ויהי בימי אמרפל כו'. (טו) להודיע כמה כחו של אברהם אבינו גדול בנצחון הד' מלכים הללו בעיני קונו האריך בהודעת גבורתם שנצחו גם הם את החמשה מלכים אשר חברו להלחם בהם ולהודיע כח החמשה הנצוחים גם הם סופר שסבת המלחמה הית' כי מתחלה היה כדרלעומר מושל בכל החמשה מלכים הנזכרים בפרשה ולסבת מרד חמשת המלכים שנתאמצו כנגדן נקשרו עליו י"ג שנים ובשנת י"ד למרדם בא כדרלעומר והג' מלכים הנשארים אתו ויכו את רפאים כו' ואת הזוזים ואת האימים ואת החורי ואת כל שדה העמלקי וגם את האמורי היושב בחצצון תמר וכו'. מפני שהיו אנשי שלומם של אלו המורדים ושמא בעזרתם מרדו. ולפי זה יצאו כנגדם החמשה מלכים המורדים בעם כבד וביד חזקה להלחם בהם בעמק השדים ונוגפו לפניהם כי מלכים אדירים מהם היו הד' ויפלו מלך סדום ועמורה בבארות החמר והנשארים הרה נסו: ויבא הפליט כו'. הגיד הפליט לאברם העברי את כל דבר המלחמה ואיך לקחו הד' מלכים את רכוש סדום ועמורה ואת כל אוכלם וילכו ומשם הבין כי נשבה אחיו כי יודע היה מה שנאמר ולוט יושב בערי הככר ויאהל עד סדם (יד) ויהי' וישמע אברם כמו וישמע אברהם אל עפרון וישקול כו' (בראשית כ"ג) שהכונה התבונן בדברו ומיד צלחה עליו רוח יי' ונתגבר בלבו וירק את חניכיו, או שיהיה וישמע אברם כמו כאשר שמע עבד אברהם (שם כ"ד). וכמו ומרדכי ידע (אסתר ד׳:א׳). לדעת (שם): ויחלק עליהם לילה כו'. כי חלוק העם המעט לשנים או שלשה ראשים עם הרדיפה אחריהם לילה להחרידם ולהבהילם בהיותם שוקטים מיגיעת היום ונואשין מהמלחמה הכל הוא מטוב ההשתדלות לשרות עליו הכח ההשגחיי בלי ספק: ויצא מלך סדום כו'. ומלכי צדק מלך שלם כו'. (טו) יאמר שעם היות שמלכי צדק מלך שלם הנודע לכהן עליון בימים ההם יצא לקראתו לקדם פניו בלחם ובמים וברכו וברך לאל עליון אשר מגן צריו בידיו שמשמע שהאיש הזה מפאת שהוא מלך כהן ונביא מבשרו שזכה בכל הרכוש והשבי ההוא מדין שמים ומדיני המלוכה ולזה נתן לו מעשר מכל כמי שמעשר את שלו הנקנה לו מחדש. ועם כל זה כשיצא מלך סדום לקראתו ואמר לו תן לי הנפש כו'. היתה תשובתו כיד אלהיו הטובה אשר עליו הרימותי ידי אל יי' אל עליון כו' אם מחוט ועד שרוך נעל. ירצה אם מחוט ועד שרוך נעל תפסיד. מכל השלל אשר לך ואם אקח מידך מאומה לשכר המלחמה זולתי אם תפסיד מאוכל הערים אשר לקחו מה שאכלו ממנו הנערים שאין ראוי להשיב וגם הוא יהיה דבר מועט וגם משכר המלחמה תתן מה שראוי לאנשים אשר הלכו אתי ענר אשכול וממרא שהיה עול להם אם לא יקחו חלקם אם ירצו שאין לנדיב להתנדב מה שאינו שלו. והנה בזה יורה הוראה נפלאה מהראשונה שהוא פונה אל עושר אחר גדול ומופלג ממנו במעלה כמו שאמרנו וגם בפיו מלא לומר בפירוש ולא תאמר אני העשרתי את אברם. כי לא מגאוה וגודל לבב אמר. אבל הכוונה לא תאמר שאני ואתם שוים בבקשת העושר עד שזה העושר המעשיר אותך הוא מעשיר אותי שאינו כן שאתה גונז אוצרות למטה ואני נכסף לגנזן אותן למעלה שנאמר וצדק משמים נשקף (תהלים פ"ה) מה כתיב בסמוך אחר הדברים האלה היה דבר יי' כו' אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד, ומכאן אסמכתא גדולה לדרוש רשומות על תחלת דינו של אדם ומה ישיב האדם השלם על תוכחתו וזה כי תכף בוא האדם השלם מהלחם מלחמות יי' ומהתיצב כנגד כל המונעים והמטרידים העוטרים אותו והאספו אל בית עולמו יצא מלך סדום הוא המלך הממונה על שערי גיהנם לקראתו כסבור שהוא מנוצח במלחמתו ואומר לו אתה האיש שהשלכת נפשך אחרי גווך ומכרת אותה באלפי זהב וכסף אשר בקנינם יצאו ימיך על אדמתך הן לו יהי כדברך תן לי הנפש אשר מאסת בה והרכוש אשר אהבת אותו קח לך, והנה היא טענה נצחת למה שישאר בה האדם קרח מכאן ומכאן. אמנם אברהם אבינו ע"ה ותלמידיו ובניו ההולכים לרגליו כל איש מהם ישיבהו דבר לאמר הרימותי ידי אל יי' אל עליון כו' אם מחוט ועד שרוך נעל. כי יקרה נפשו בעיניו בחייו ולא ראה למכרה בבגדו בה ולזה לא נהנה מכל הרכוש אפילו באצבע קטנה כמו שהעיד על עצמו רבינו הקדוש בעת הפטירה (כתובות ק"ד.). בלעדי רק אשר אכלו הנערים הם נערי השכל ומשרתיו והם הכלים הגופיים המשמשים לפניו להשיג שלמותו וחלק האנשים היא הנאת הכחות הנפשיות ההולכים לרגלו כי בהיות הגוף וכחותיו נזונים כפי הצורך להעמדת בריאותם ואכלו את חקם תהיה הנפש וכחותיה נכונות לקבל שלמותם והם יקחו חלקם, הוא מה שאמר שלמה בחכמתו גם כל האדם אשר נתן לו האלהים עושר ונכסים והשליטו לאכול ממנו ולשאת את חלקו ולשמוח בעמלו זה מתת אלהים היא (קהלת ה'). והפירוש נכון וקרוב לבארו עם הסמוכים אליו להמשך הכוונה. זהו מה שראוי לבארו בזה החלק מהיות שלמות האדם נמנע זולתו יתב' ושהוא מגיע לו בוה אחר זה כפי תוספת שלמותו אשר זה יחייב שיגיע אברהם אבינו מכאן ואילך אל מדרגה עליונה מההצלחה מן הראשונות עם שאף היא איננה סוף מעלותיו והיא מה שתתברר בשער הבא בעזרת הצור:

According to Bereshit Rabbah 39, Abraham reportedly said to G-d, "Did not Noach become the founding father of seventy nations?" G-d however, replied that the nation of which it would be said "Who is such a great nation?" (Deut 4,7) will be descended from Abraham. The need to state that those who curse Abraham will be cursed, is ample proof of his erstwhile unpopularity, and of the fact that Abraham had to suffer greatly for his beliefs. Henceforth, however, his detractors would be cursed, and he himself would be visibly blessed. In fact, his very existence would promote blessings for the rest of mankind. (4) Abraham departed Ur Kasdim and Charan, thereby fulfilling G-d’s command. By retaining his wife and nephew however, the separation from his "birthplace" and "father's house" was less than complete. Also, he was careful to take along his material wealth. He not only did not protest the company of Lot etc., but he actively solicited that company, i.e. vayikach, he took. (5) This is why the Torah mentions the presence of those people three times. Abraham proceeded unimpeded until Shechem, notwithstanding the fact that the Canaanite was at that time in the process of driving the Semites out of the country. In such troubled times, a newcomer like Abraham could have expected to suffer at the hands of both adversaries in the struggle for possession of that country. (6) At that time, G-d promised Abraham that the present turmoil would not produce permanent ownership of that land by the Canaanites, but that this land would ultimately belong to a nation yet to be founded by Abraham. In fact, had it not been for the conquest by the Canaanites, taking the land from the Semites and giving it to one family, i.e. the descendants of Abraham, would have been difficult to justify. Gittin 38 explains the justification for Israel's conquest of the land of Sichon and Og in a similar fashion, i.e. the illegal conquest of most of Ammon and Moab by Sichon and Og had paved the way for Israel dispossessing Sichon and Og eventually (in a war started by Sichon). (7) In response to that promise by G-d, Abraham built an altar, but could not very well proclaim his true belief in G-d and call for others to follow him until near Bet El; he settled down in a peaceful atmosphere. Proclaiming the sovereignty of G-d there would be more likely to produce positive results, away from the turmoil of war in other parts of the country. (8) Perhaps because he was still in the company of Lot and other less idealistically inspired fellow travellers, as well as lacking the benefits of circumcision, he decided to ride out the famine in Canaan in neighbouring Egypt. For that reason, he may not have received direct guidance from G-d on the subject. Probably, Abraham considered the certainty of impoverishment, animosity, and likely attack by surrounding tribes, as outweighing the possible dangers in Egypt. Jacob was moved by similar considerations when he complained about his sons' delay in travelling to Egypt to secure a food supply. The appearance of being affluent was in itself capable of inviting attack from those less fortunate (Genesis 42). Similarly, the four outcasts in Kings II Chapter 7 considered any chance of survival in the enemy camp as offering a better chance than certain death by famine in the city or in their primitive place of refuge. No doubt, Abraham had instructed Sarah to assume this brother/sister relationship even before they arrived in Egypt, since he could not reasonably have expected the Egyptians to make enquiries about Sarah's marital status. Surely, the normal thing was for a man to travel with his wife. (9+10+11) Therefore, the brother/sister relationship had to be demonstrated at the outset, so as to prevent any danger to Abraham. He assumed that either his goodwill would be sought actively, i.e. "so that I shall benefit on your account," or that at the very least his survival would be assured i.e. "I shall remain alive on your account." David's conduct in Gat (Samuel I Chapter 22) was motivated by the same considerations. In view of the fact that the Egyptians would most likely react to Sarah's physical beauty, Abraham referred to the fact of her beauty as something that had, of course, been known to him for a long time, but not until then had it been a factor to be considered in their public behavior. (12) He also realized that in the event of his own death, Sarah would consider her own survival under such circumstances as a fate worse than death. Therefore, the entire household maintained the fiction of Abraham and Sarah being brother and sister, so that when Pharaoh later said, "She also said he is my brother," he meant that Sarah had only confirmed the facts which he had already ascertained. There could not therefore be a question of him having stolen another man's wife. The Torah testifies that there had in fact been no need to deny the husband/wife relationship in order to protect themselves against Pharaoh. After Abraham had used all the intellectual faculties at his command to survive the trip to Egypt, G-d now intervened to prevent Pharaoh from forcing his attentions on the presumably single Sarah. G-d’s intervention had become necessary to prevent Abraham and Sarah having problems as a result of their machinations, not despite their machinations. Pharaoh was obviously smitten by G-d in a way that made him impotent, and demonstrated to him that the punishment inflicted upon him was related to his attempt to rape Sarah. Pharaoh did not blame Abraham for having taken precautions to protect himself and his wife, knowing full well that these precautions were justified. What Pharaoh did object to was that Abraham had not at least told him privately, i.e. lee (the word is used repeatedly), what the true relationship between Sarah and him had been. The fact that he had to issue a command to his people not to molest Abraham (Genesis 12,20) proves that Abraham's estimate of the morality of Pharaoh's subjects had been quite accurate. That Abraham could not use the argument he was later to use with Avimelech was obvious, since Pharaoh had challenged Abraham concerning Abraham's evaluation of himself, and not his evaluation of his people. Just because his people were more law-abiding in matters of morality than the Egyptians, Avimelech could challenge the fact that Abraham had seen fit to use deception, and construe it as an insult against his people. The events that occurred in Egypt at this time serve to disabuse us of two erroneous attitudes. 1) The belief that if only human intellect, effort and caution is employed, success is guaranteed. 2) That since everything is in the hands of G-d anyways, our efforts to alter that which seems in store for us are futile and doomed to failure. Therefore, a life of passive acceptance of all dangers ought to be the only path to follow. Abraham had employed all his wits, had made extensive efforts, taken precautions, all to no avail; only then did G-d intervene to smite Pharaoh at the critical moment. Isaiah 50,10-11 conveys a similar lesson. In verse 10, a person relying on G-d is depicted as walking in darkness, relying solely on G-d to provide light. In verse 11, however, those who rely on their own light exclusively, are also scored by the prophet. When the following verse (Isaiah 51,2) states, "Look towards Abraham and Sarah," the message is clearly that the proper way to behave can be learned only by studying what happened to our two ancestors who were called upon to act and whose actions and efforts were blessed by G-d. The Torah proceeds to tell us that Abraham returned to where he came from, that he accumulated material wealth. Though he returned greatly enriched materially, his spiritual path only took him back to Bet El, he had not made notable progress in that area of his life. This may have been due to his having kept Lot, whom he should not have taken along in the first place, at his side. He should have observed G-d’s original command in its entirety. (13) Under the circumstances, G-d now began to prepare the scenario that would lead to the separation of the two men. The scenario was provided by the fact that the land could not support their combined wealth. The company of Lot was no longer suitable for the tzaddik. The mention of the Canaanites as well as the Perusites being in the land of Canaan which they were in the process of conquering from the descendants of Shem, provided the contrast to the rift that developed between the shepherds of Lot and those of Abraham. Abraham realized that the quarrel between the shepherds would lead to an estrangement between their respective masters and, though he was the senior, offered Lot the choice of the areas available. He could have driven Lot away by force, but refrained, thereby demonstrating that material possessions were not uppermost in his system of values. Lot was unabashed in choosing the most fertile land, ignoring the fact that its inhabitants were the most sinful people, more sinful than the ones G-d had bidden Abraham to part company with when He had ordered him out of Ur. Abraham's essential strength of character was displayed clearly in this event, and this is one of the reasons why immediately upon the departure of Lot, we read about the explicit promise of G-d regarding the future ownership of the land of Canaan. This time G-d is much more specific in the promise, seeing that Abraham had renounced material wealth as a primary consideration in his thinking. Also, the apparent success of the Canaanites wresting more of the land from the Semites as evidenced by the two Canaanite tribes already settling there made it necessary for G-d to point out that such possession by the Canaanites would be temporary. We also observe that as long as Abraham remained in the company of Lot, he suffered the temporary absence of his wife, i.e. he was imposed upon. (14) Immediately after his separation from Lot, he becomes capable of defeating the mightiest four kings of their time when he liberates Lot and secures a great deal of booty. No doubt the sequence of these events is to teach that Abraham's spiritual growth had been impeded by the physical proximity of Lot, and could now resume its normal progress. The details about the exploits of these four kings serve to underline their power and the greatness of Abraham's achievement in defeating them. Also, although Abraham had heard about Lot's capture only by implication, he had reacted promptly. The palit, escapee, in 14,13 probably only related to the fact that the five kings had lost the battle and that any survivors had been captured. Abraham having "heard" must be understood in a sense similar to Genesis 23,16, when Abraham had not really "heard" with his ears. Or, like in Esther Chapter 4, when Mordechai is reported as having "heard" about the plot to assassinate the king. That, too, may not have been "hearing" in the literal sense of the word. Despite those quite imprecise reports, Abraham mobilized the forces at his command to engage in a war in order to rescue his nephew. Even at this stage, Abraham had not ceased to feel brotherly responsibility for the safety of Lot. (15) During the encounter with Malki Tzedek, who appeared while Abraham was discussing the spoils of war with the king of Sodom, who himself had been a prisoner rescued by Abraham, the former acknowledged that the spoils rightfully belonged to Abraham. Abraham, however, demonstrated his attitude towards material possessions even more clearly on this occasion. The king of Sodom had the nerve to offer Abraham the spoils, though they were not even his to dispose of. Abraham swore an oath that he would not allow the king of Sodom to lose even a shoelace, except for the food which had been consumed by Abraham's soldiers during the campaign. Abraham was not motivated by haughtiness; he simply did not want his attitude to material wealth to be compared to that of the king of Sodom. He did not want the Sodomites to think that if part of his wealth had its physical origin in the former belongings of the Sodomites, the whole of his wealth must be of similar caliber. He wanted to emphasize that whereas the purpose of the Sodomites was to accumulate wealth in this world, he himself was interested in accumulating wealth in a higher world. In an allegorical sense, one may see in the king of Sodom's invitation the lure of Satan who says to the warrior who has risked his life to amass the spoils of war, "Give me your soul and take for yourself the material things in life." This, of course, is the path which will leave man eventually bereft of both material and spiritual values when he dies. Abraham's response to all those who follow in his footsteps throughout the ages has been, "I have raised my hand to G-d, I will not benefit in the least from the material gains of this struggle, I will not sell my soul except to the extent that physical comforts are instrumental in ensuring my success in my efforts to attain spiritual maturity." This too is the attitude towards wealth expressed by Solomon in Kohelet 5,18. "Also when the Lord gives a man wealth and properties, and He gives him the power to enjoy those and to benefit from his toils, all this is a gift from the Almighty." Since perfection of the human being is unattainable without the help of G-d, and is achieved only gradually, step by step, it is fitting that Abraham from hereon in makes further progress on the ladder of spiritual achievements.