עקידת יצחק 38

יבאר כי כמו שמציאות הטבע יעיד על אמתת מציאותו ית' כן ענין סדורו והריסתו יעיד על היותו פועל ברצון. והסימנים הנמסרים בזה האומר:

ראשון הוא לכם לחדשי וגו' אשרי הגוי אשר וגו' (תהילים ל״ג:י״ב):

"it shall be the first of the months" etc. "Happy the nation whose" etc.

במדרש (ש"ר פרשה ט"ו) אשרי הגוי אשר ה' אלהיו וגו' משבחר הקב"ה בעולם קבע בו ראשי חדשים ושנים. וכשבחר ביעקב ובניו קבע בו בר"ח של גאולה שבו נגאלו ישראל ממצרים ובו עתידין ליגאל שנאמר (מיכה ז') כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות בו נולד יצחק בו נעקד על גבי המזבח ובו קבל יעקב את הברכות ובו רמז להם לישראל שהוא ראש לתשועה שנאמר ראשון הוא לכם לחדשי השנה. משל למלך שהוציא את בנו מבית האסורין אמר עשו אותו יום טוב כל השנים. שבני יצא בו מחשך לאור מעבדות לחירות ומשיעבוד לגאולה:

Shemot Rabbah 15 quotes Psalm 33,12, "Hail the nation whose G-d is the Lord." Since G-d chose the universe, He established new moons and years. When G-d chose Jacob and his sons, He established the new moon of redemption on which Israel would be redeemed in the future. This is based on what we read in Michah 7,15, "As in the days when you sallied forth out of Egypt, so I will show wondrous deeds then." During that month, Isaac was born, during that month he was bound on the altar, during that month Jacob received the blessings, and during that month G-d hinted to Israel that it would be the beginning of the redemption, since it is written, "It is the first for you of the months of the year" (Exodus 12). This can be compared to a king who took his son out of prison and said, "Make this day a festive day every year from now on, since my son came out of darkness into light, and out of slavery into freedom."

^*תוכן דעתו, הנה ידוע, כי הי"ת לא הצטרך לבריאת העולם, למען הוסיף על ידה שלמותו ית', כי אף בהיות כל הנמצאים נעדרים ושוכנים עוד בגדר האין, היה הוא ית' ג"כ שלם לבלי תכלית מאז ומקדם, (כמו שיסד המשורר "אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא" ר"ל שהי' בכבודו ובמעלתו ית' כמלך, אף לפני בראו התבל ומלואו) ואף אם יעדרו עתה כל הנמצאים והיו כלא היו, ישאר הוא בשלמותו ית' (ובעבור זה נקרא מחויב המציאות כמ"ש הרמב"ם ריש הלכות יסודי התור') ונמשך מזה כי כל הבריא' כולה הית' רק לטובת היצורים בלבד, כמאה"כ "כל פעל ד' למענהו" ר"ל למען היצור הנברא והנפעל ממנו, והשכלים הנבדלים ובני אדם המשכילים נוצרו, למען יכירו וידעו בוראם ית' אשר היא טובתם והצלחתם המוסרית, (ובזה יסתר הרב ז"ל דעת הפילוסופים הנקראים מדברים, החושבים שיחס הבורא אל ברואיו כיחס הנפש או השכל אל הגוף, וכמו שהשכל והנפש יתחזק כל עוד התחברם עמו עלי ארץ ע"י הגוף והנאותיו, כן יצטרך הי"ת בבחינ' מה מצד עצמו למציאות הנמצאים), וע"ז רומז גם מאחז"ל "למה נקרא שמו מלך הכבוד שחולק כבוד ליריאיו" שר"ל שכל תכלית פעולתו יתב' אינה להשיג כבוד לעצמו כמשפט מלכי האדמ', כ"א לתת יקר וגדול' לברואיו בהשתלמם בשלמות מוסרית ואמיתית, והנה העולם כלו נחלק לג' מחלקות ברואים, המחלק' העליונ' כוללת המלאכים שהם השכלים הנבדלים, והמחלק' התחתונה כוללת ברואי הארץ מתחת אשר הנכבד מכולם הוא האדם, בעל שכל ותבונה הדומה בנפשו המשכלת והרוחנית, בלכתו בדרך הנרצ' בעיני ד', לאחד מצבא מרום במרום, והמחלק' התיכונה, כוללת הגלגלים והכוכבים עם הד' יסודות, ר"ל כל התבל כולה, והיא מתנהגת מהי"ת על ב' אופנים, באופן טבעיי הנהוג לרוב ובתמידות, ובאופן נסיי היוצא מגבול הטבע, כ"א לפי גמול מעשי בני אדם הטובים והרעים, (כמו שהארכנו בזה כבר בשערים הקודמים), ואופן נסיי זה נוהג רק לפעמים רחוקים), ורק בימי המלך המשיח ישוב על ידו ובזכותו אופן הנהגה הנסיית הזאת, להיות מתמיד וטבעי הנוהג בכל עת ולמען לא יעלה על דעת בני אדם בראותם לפעמים כי הדברים הטבעיים ישתנו מתכונתם ומדרכם הנהוג לחשוב חליל' כי חקי הטבע יפעלו בלי סדרים, ורק יד המקר' וההזדמנות תנהיגם ותנהלם פעם בכה ופעם בכה, ולא ד' נתן חוק וגבול למו, למען ישמרו תמיד את פקודתם, ע"כ לא יתן הי"ת לעשות מעשים כאלה היוצאים מגדר המנהג הטבעי, ר"ל האותות והמופתים, כ"א ע"י נביא ואיש שלם אשר רוח אלקים נוחה עליו, ונוססה בקרבו למען ידעו הכל ויבינו כי גם המנהג והסדר הטבעי גם הפעולה הנסיית רק מאתו לבדו תצא, ויד המקר' וההזדמנות לא תשלוט בהם ונמשך מזה, כי כבוד ד' יתרא' לעיני כל משכיל, גם בהתנהג העולם לפי מנהגו הטבעי, גם כאשר יעשו בתוכו מעשים ופעולות המתנגדות לחקי הטבע ומשדדות, מערכת הכובבים, ועל רעיון זה העירו חז"ל באמרם שהשמש אמרה ליהושע "ואם אני שותק" ר"ל אם אינני הולך ומתנועע כפי מנהגי הטבעי "מי יאמר קלוסו של מקום" המסובב רק ע"י ראית בני אדם את ההנהגה הטבעית התמידית, "אמר לו דום אתה ואני אומר שירה" ר"ל גם ע"י שינוי המנהג הטבעי הנעש' עתה על ידי, יסובב שישירו כל בני אדם המשכילים את כבוד הי"ת ותהלתו בארץ, ולמען השרש הרעיון היקר הזה בלב ישראל, צוה הי"ת אותם לקבוע ר"ח ניסן שבו נעשו להם האותות והמופתים האלה, לראש חדשי השנה כול', למען ידעו בכל עת, כי בלכתם בדרך הישר' והנכוח' בארץ מצרים בעת הגאול', יתנהגו תמיד מאתו ית' באופן נסיי כזה וע"ז רומז גם המדרש שהחל בו "משבחר הקב"ה בעולם קבע בו ראשי חדשים ושנים" ר"ל שבתחיל' בהנהיגו העולם רק בדרך טבעיי הי' תחלת השנה מראש חדש תשרי כפי הראוי על פי חוק הטבעיי כי אז כבר כלתה כל מלאכת עבודת השדה בשנה שעבר', ואז עת האסיף כל תבואת' ופרי עציה, ותחל עבודת השנה שאחריה, וראוי אם כן שבאחד לחדש תשרי תכלה השנה שעבר', ותחל השנה שאחריה, "וכשבחר ביעקב ובניו, קבע בו בראש חודש של גאולה", ר"ל כשבחר בזרע יעקב להנהיגם בהנהגה נסיית היוצאת מגדר הטבע, קבע ראש חודש ניסן להיות ראשית השנה, יען כי בו החל להראותם הנהגתו הנסיית ע"י גאולתם ביד חזקה ובזרוע נטויה מתחת סבלות מצרים. כמו שסדר המציאות לפי הטבע הנהוג יעיד על אמיתת מציאותו ית'. כן ענין שדודו והריסת טבעו לפעמים. יגיד גודל שם כבוד מלכותו. הנה טעם המשפט הזה וצרכו יתבאר כפי מה שאומר ^*כי הנה וכו' ר"ל כי הפילוסופים שנמשכו אחר ארסטו הודו שהי"ת הוא סבה לכל הנמצאים, אך אמרו כי הם נמשכים ממנו בחיוב והכרח מאז ומקדם, אשר ע"כ האמינו בקדמות העולם (עיין מזה למעל' שער א') ולהורות על רעיון זה לא רצו לומר כי יחס הנמצאים אל הי"ת כיחס החום אל האש, וכיחס האור אל השמש, הדבוקים ואחוזים תמיד כסבה עם מסובבה ההכרחי, כי לא רצו להשפיל במשל זה כבוד הי"ת שהוא הסבה, וכבוד כל הנמצאים אשר בתוכם גם השכלים הנבדלים וב"א בעלי נפש המשכלת, שהם המסובבים מאתו ית' בהשוותם אותם לאש אור וחום, שהם דברים שאינם בני ידיע' כ"א גופים מתים, ע"כ להגדיל מעלת הענין לקחו למשל את השכל והמושכל, שיחסם זה אל זה הוא ג"כ כיחס הסבה אל מסובבה, והם מחוברים ג"כ יחד במציאותם, כי כמו שבלעדי השכל המשכיל לא יצויר מושכל, כי במה יראה השכל פעולתו, והמדברים, והם הפילוסופים אשר באו אחריהם עלו באמונתם במדריג' יותר למעל', כי האמינו בחידוש העולם, וע"כ קראו הי"ת בשם פועל המציאות לא בשם "בת המציאות, למען הרחק ע"ז מלשונם, כל רעיון קדמות העולם, כי לפי אמונת הקדמות יוכל הי"ת להקרא רק בשם סבת המציאות, ולא בשם פועלה, (והרמב"ם ז"ל אף שהאמין בחידוש העולם וקראו בכל זאת בשם סבה, התנצל באמת (עיין מ"נ ח"א פ' ס"ט) בעבור זה ואמר, כי קראו ע"כ בשם סבה בעבור שייכללו במלה זאת ג' סבות (מהארבע' הנצרכות להוית כל דבר, עיין שער א') ר"ל הפועל הצורה והתכלית, כי הי"ת הוא פועל העולם, והוא צורתו שע"י צורתו ית' העליונ' יתקיימו תמיד גם צורות כל הויות, והוא ג"כ תכלית העולם, ר"ל שתכלית היות כל הנבראים הוא רק רצונו ית' שחפץ בם שיהיו, ויהיו, הוא צוה ויעמדו), אפס גם המדברים האלו טעו בזה, שחשבו כי הי"ת יצטרך בבחינה מה למציאות יצוריו, מה שאין כן לדעת בני ישראל המאמינים האמיתיים, כמו שכתבנו כבר למעל'. כי הנה הפילוסופים אשר מעולם בעוצם חקירתם הנה הם הודו והמליכו האל יתב' בשאמרו שהוא יתב' סבת כל הסבות ועלת כל העלות והעלולים כלם ושאם ישוער סלוקו לא ישוער להם שום מציאות כללי ואמנם אם ישוער סלוקם והעדרם לא מפני זה יבטל מציאותו בשום צד. אך אמנם הנה הם לא שמו לו יתב' שום מציאות בפועל זולתי כי שמו כל הנמצאות כלן מחוייבות ממציאותו ושוות אליו לא כמו החום מהאש או האור מהשמש שאינם בני ידיעה אך כמו השכל והמושכל. והנה באמת על פי הדברים האלה כבר שתפו הסבה והמסובב בענין המציאות במה שנתחייב להמצא יחד המסובב עם הסבה כמו שחוייב להמצא המושכל עם השכל. ואי אפשר להפרד כי הם דבר אחד בעצמו. וכבר ברחו המדברים מזה השם רצוני סבה כדי שלא יובן ממנו זה הענין מהקדמות והיו קוראים אותו יתב' פועל כמו שכתב הרב המורה פרק ס"ח (ח"א) ושם ביאר כי טעם קראם אותו סבה ולא פועל אינו להורות על הקדמות רק כדי שיכללו בשם ההוא הג' סבות כלם כמ"ש בשער ה'. אבל אנחנו לא מפני דקדוק השם לבד נכנס לזה כ"א מפני עצמות העניינים כי הנה הם באמת גזרו בזה השתמש המלך המרומם והנמצאי' בכתר אחד רצוני שיהיה האל יתב' מצד עצמו צריך למציאות הנמצאות כל כדי שיהא הוא אלוה מצוי כמו שהיו הם צריכים למציאותו כדי שיהיו נמצאים כמו שיהי' זה הענין כן לפי המשל אשר יחשב שיחסו יתברך אצל העולם הוא כנפש או כשכל הנהנה אצל הגוף כשיעויין היטב. ואולם אנחנו עם תורת ה' בלבנו היונקים משוד למודיה ומתענגים מזיו כבודה יודעים נאמנה שהלא ית' הי' קודם שנמצא העולם המשך אין לו גבול וקצבה והיה נמצא על השלמות מסתפק בעצמו ובמציאותו מבלי שום צורך אל שום נמצא כלל וכשעלה ברצונו המוחלט לברוא את העולם ולהמציא המצואים כלם לא היה זה לשום צורך אליו חלילה כי הוא שלם ומספיק בעצמו. אמנם נדבה חכמתו אותו לתת מציאות אל האפס לצורך הנמצאים ההם ותועלתם לא זולת זה כמ"ש החכם כל פעל ה' למענהו (משלי ט"ז) ירצה שלא פעל שום דבר רק בשביל לתת מציאות אל הנפעל ההוא כי הוא טובו ושלמותו ואם תאמר והרע איך פעלו למען הרע בעצמו. יאמר וגם רשע ליום רעה כי הרשע הוא נכון ונאות ליום רעה וראוי שיברא היום הרע למענו. סוף דבר שלא נברא שום דבר לצרכו כי אם לצורך הנברא עצמו כדי שימצא על צד היותר נאות שאיפשר בו ויתישר להכיר את בוראו ועל זה האופן אפשר שישוב מלת למענהו אל הפועל עצמו. והנה הוא יתב' בחכמתו העצומה ראה לחלק בריותיו לג' ממשלו'. הממשלה הראשונה היא קצה המעלה והוא עולם השכלים הנבדלים אשר הם שכל בפועל עומדים לפניו ראשונה. הממשלה השלישית היא הקצה האחר, והוא זה העולם השפל אשר הנמצא היותר נכבד והמורם ממנו הוא החי מדבר אשר שופע עליו ראשונה השכל בכחו אחר בעזר האלהי ובהישרתו התוריה שב שכל בפועל וכמעט משותף אל אותו הקצה העליון. אמנם הממשלה השנית הוא העולם האמצעי עולם הגלגלים עם הארבעה יסודות הנטפלים אליהם והמתנועעים לרגלם נתנה בין שתי הממשלות השכליות הנזכרות כדי שתמשך בפעולותיה אליהם ושימצאו לה לפי זה שני מנהגים. האחד המנהג הרביי הנוהג ע"י השפע המושפע מהשכלים העליונים והוא הטבע הקיים המפורסם כמו שהמשפיעים עליו הם קיימים בלתי משתנים. אמנם המנהג השני יהיה להם כפי אלו השכלים האנושיים השלמים המחיייב להתחלף ולהשתנות כמו שהם נמצאים משתנים והוא סדר מציאות האותות והמופתים אשר ספרה אותו התורה האלהית ואשר שמהו לעונש ושכר מצותיה והוא אשר יסודר ויהיה מנהגו ע"י שלמי האנשים הדבקים אליו יתברך כמו שביארנו בשער ט"ו ול"א כי האלהים במדת חסדו עשה אותם ראשים ושרים על כל הנמצאות כולן לרדות בהם בכבוד אלהות ואדנות כפי מה שיאות לצורך הנהגתם ותועלתם. לא שיהיה דבר מכל זה לצרכו ולצורך מציאותו כלל:

Just as the precision and predictability of events based on laws of nature testify to the true existence of its Master, so on occasion does the suspension of laws of nature proclaim the Majesty of the Almighty. Philosophers have conceded the existence of G-d and enthroned Him, when they agreed that He is the ultimate Cause of all that exists, and that if one were to imagine that He did not exist, nothing else could exist either. However, if the universe were to disappear, it would not have any bearing on Him at all. These philosophers erred when they tied His existence to the existence of the universe. By so doing, they compared the relationship between G-d and His world to the relationship of intelligence to that which has to be comprehended. They should have compared it to being more like the sun is to light. Should light disappear, fire would not therefore cease to exist. The philosophers' way of explaining G-d’s relationship to the universe makes Him no more than a partner in the universe. This in turn leads to the error of denying G-d’s eternal nature. He has indeed preceded all, was absolute ruler before He decided in His infinite wisdom to create all, for the sake of the universe and those in it, not for His sake (Proverbs 16,4, "G-d created everything for a purpose, for their respective sakes"). Should you ask how the remainder of this verse can be understood, i.e. "also the wicked for an evil day," i.e. surely evil was not created for its own sake or benefit?! The answer is that on the "evil day" the lesson we derive from the existence of the wicked becomes clear, namely when we observe him get his just deserts. In His wisdom, G-d has divided the universe into three layers. The upper layer consists of disembodied intelligent beings, active intellects close to the throne of G-d. The lower layer is our world, in which the most advanced living creature is the talking human species, which has been endowed with potentially pure intelligence, and who with the help of G-d and His Torah, can obtain actual intelligence almost to the point of partnership with the beings in the uppermost of the three layers. The middle layer is the world of planets with its four basic material elements. It has been placed between the other layers since it governs the lowest layer, being in turn guided by the abstract intellects in the uppermost layer. Therefore, it functions in two ways: 1) the normal manner governed by the rule of the intellects in the upper layer, i.e. natural law; 2) however, there is also a second way, activated by the members of the third layer, when they have achieved the kind of perfection that it is possible to achieve through Torah, which has then made them equal to and partners with the beings in the top layer of the universe. In such instances, on rare occasions, the rule of the beings in the "top layer" can be superseded, and "natural law" becomes "super natural law," known as "miracle". This is due to the profound changes that tzaddikim themselves undergo in ascending to the level of righteousness and piety that makes prophets out of them. They are granted powers similar to, or even greater than, those of the intellects in the upper layer of the universe.

ובמדרש (ש"ר פרש' ח') מי זה מלך הכבוד (תהילים כ״ד:ח׳) למה נקרא שמו של הק"בה מלך הכבוד שהוא חולק כבוד ליריאיו כיצד מלך בשר ודם אין רוכבין על סוסו ואין משתמשין בשרביטו ואין יושבין על כסאו ואין לובשין עטרה שלו אבל הק"בה הרכיב את אליהו על סוסו דכתיב (נחום א׳:ג׳) אשר בסופה וסערה דרכו ונאמר (מ"ב ב') ויעל אליהו בסערה השמים ומסר שרביטו למשה שנא' ויקח משה את מטה האלהים בידו והושיב לשלמה על כסאו שנא' (ד"ה א' כ"ט) וישב שלמה על כסא ה' למלך ומלך המשיח עתיד ללבוש עטרה שלו שנאמר תשית לראשו עטרת פז (תהילים כ״א:ד׳) ונאמר ראשו כתם פז (שיר השירים ה׳:י״א). והנה מפרש ההגדות פירש זה המאמר בענין רוממותו ית' שאינו מתקנא בזולתו לפי שכל התוארי' האלו מההנהגה הם לו ית' בעצם וראשונה ולא יאמרו בזולתו כי אם בשתוף השם לבד ומה קנאה יש בהם. והוא דבר הגון בפני עצמו רצוהו חכמינו ז"ל במאמר אחר שאמרו (תנחומא פ' קדושים) אמר להם הק"בה לישראל אני איני כמלך בשר ודם. מלך בשר ודם אין רשות להדיוט להקרא בשמו אבל הק"בה כל שם חביב שהיה לו לישראל נקראים בו. הוא נקרא אלהים וקרא אותם אלהים שנאמר (תהלים פ"ב) אני אמרתי אלהים אתם. הוא נקרא דוד שנאמר (שיר שם) דודי צח ואדום וקרא אותם דודים דכתיב (שם) אכלו רעים וגו'. הוא נקרא חסיד שנאמר (ירמיהו ג׳:י״ב) כי חסיד אני נאם ה' וקרא אותם חסידים שנאמר (תהילים נ׳:ה׳) אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח. הוא נקרא קדוש וקרא אותם קדושים שנאמר (ויקרא י״ט:ב׳) קדושים תהיו כי קדוש אני. הוא נקרא חכם דכתיב (איוב ט׳:ד׳) חכם לבב ואמיץ כח וקרא אותם חכמים דכתיב (דברים ד׳:ו׳) ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה: אמנם אם ירצו בזה כזה המאמר הי' להם לומר מלך בשר ודם אין רשות להדיוט לרכוב על סוסו וכן כלם או אינו מרכיב ואינו מושיב ואינו מלביש וגו'. אמנם מה שיראה שכוונוהו הוא הענין הנכבד שעמדנו עליו מהיות הנהגת אלו הנמצאות אשר על זה האופן לצורך המונהגים לא לצורך מציאותו כלל כמו שאמרנו ראשונה ושהוא יתעלה נבדל בזה ממלכי האדמה כי מלך בשר ודם כל הכבוד אשר יעשה לזולתו אינו עושה אלא לצורכו ולהשלים בו חסרונותיו בענייני מלכותו. כיצד הוא צריך לעשות מלחמה יפקיד אחד מעבדיו ויעשהו שר צבא על כל חילו. צריך לעשות צדקה ומשפט יושיב אחד מחכמיו על כסא המשפט. צריך להכות ולרדות המורדים והפושעים יעמיד שוטר אחד ושבט מושלים בידו. צריך לצאת מהמלכות יעמיד סגן ממלא מקומו. והנה כאשר יפקיד כל אחד מאלו איש על מלאכתו הממונה ההוא ודאי אינו משתמש בגדולת המלך אדרבא המלך משתמש בו ועושה בו צרכי עצמו אשר לא יכון הוא ומלכותו זולתו ואין הממונה ההוא רק כגרזן ביד החוצב בו תדע שכאשר לא תכון מלכותו בידו הנה הוא יסיר את ראשו והרבה ראיות יש. אמנם בתת האל ית' ממשלת ההנהגה לכל אחד מהשלמים על אחד הפנים אשר זכר אינה לצורך עצמו ומציאותו כלל כי אם לתועליותם ושלמותם וכבודם. ולזה כשכל אחד מהם משתמש ממנו הרי הוא משתמש בתכסיסי מלכו' של מעלה כאלו הוא מלך בפני עצמו כביכול שותפו של הק"בה שמשתמשין בכתרו כי אליהו ז"ל להיותו שלם בעצמו לקנאתו קנאת האמת ועושה מלחמותיה זכה שהרכיבו הב"ה על סוסו להדמות לעליון אשר בסופה ושערה דרכו ולא על העליה לבד אמרו זה כי אם על מה שהי' רודה בנמצאות בעצירת המטר כל השנים ההם ובפקוד על הארץ כאשר רצה ובהוריד אש מן השמים ובהחיו' בן הצרפית ובכל אשר עשה בכח המרכב ההוא אשר הרכיבו בתכסיסי מלכות. וכבר הורגל בפי כל החכמים שאח"כ היה במדרגת מלאך ה' הנראה אליהם במראה או בהקיץ כמראה כבוד ה'. וכבר קראנו אותו בתפלותינו מהרה יבא אלינו כענין שאמר הכתוב (תהילים נ׳:ג׳) יבא אלהינו ואל יחרש. גם האיש משה איש האלהים אשר העלנו מארץ מצרים באותות ובמופתים באמת עשאו האל יתברך שוטר לרדות ולהכות לפרעה ונתן שרביטו בידו לתת עליו הוד כבוד אלהות כמו שאמר (שמות ד׳:כ׳) ומטה האלהים בידו ונאמר (שם ז') ראה נתתיך אלהים לפרעה ואהרן אחיך יהיה נביאך כמו שכתבנו במקומו ומה נפלא מאד טעם מה תצעק אלי וגו' (שם י"ד) לענין זה. כלומר מה לך ולבקש ממני אתה הרם את מטך ונטה את ידך מעצמך ובקעהו כי הרשות נתונה כמו שיושלם ביאורו במקומו. והנה שלמה בבחינתו הטובה אשר היטיב לשאול מאת ה' זכה לישב על כסא המשפט ונתחכם בענין ההוא כחכמת מלאך האלהים כמו שנאמר (ד"ה ב' ט') וכל מלכי הארץ מבקשים את פני שלמה לשמוע את חכמתו אשר נתן האלהים בלבו. וכבר אמר (שבת י'.) כל הדן דין אמת לאמתו נעשה שותף להק"בה במעשה בראשית שותפין ממש שמשתמש בכתרו כמו שנאמר בביאור וישב שלמה על כסא ה' למלך:

Shemot Rabbah Section 8 asks why G-d is described as the melech hakavod, the king of glory. The Midrash answers that this is so because He accords honor and prestige to His subjects. Normally, a king's horse or mantle is not used or worn by his subjects; however, G-d let Elijah ride on His horse (Nachum 1, Kings II, 2,1), Moses used the staff of G-d (Exodus 17,9), and Solomon sat on the throne of G-d (Chronices I 29,23). There is a commentary which understands this as an absence of jealousy on the part of G-d. Since all the aforementioned paraphernalia of G-d’s power are His, first and foremost, and even when they are employed by human beings are never mentioned except as things which belong to G-d, it proves that He does not mind that the symbols of His sovereignty are used by some of His subjects. All of this is explained quite properly by Midrash Tanchuma, who uses the simile of G-d saying to Moses, "I am not like a human being who forbids his subjects the use of royal prerogatives, but I even share My very Name with you." Moses is called "elohim." G-d referred to Jeremiah as "chassid." The Jewish people are referred to as "kedoshim,” all of which are Divine attributes, names. This last Midrash does not refer to the same thing as the Midrash Rabbah we quoted, else it should also have used the term "an ordinary person has no right to use etc," instead of "one does not use." When a king delegates authority to a minister or general, he usually does so in order that his own glory be enhanced. If the king hands his seal of office to a minister, it is in order for the minister to rule in the name of the king, on behalf of the king. Not so in the case of G-d. When G-d delegates His authority, He does not do so for His own sake, but for the sake of the prophet and his people. When Elijah was in possession of the key to rain, he used it independently, as he saw fit, on behalf of his people. When Elisha had the key of life at his disposal, and revived the dead, he did so in his own right. Moses smote the sea, and was in fact criticized by G-d for praying instead of using the power delegated to him (Exodus 14,26). Solomon who had asked G-d to delegate this power to him, acted in his own right. His wisdom was considered as having been a gift from the Divine, but he employed it for the benefit of his people. In this way all of these people became partners of G-d, a status far above that of ministers or generals of human monarchs who always remain strictly servants or employees.

אמנם מלך המשיח הוא עתיד להיות משנה או סגן למלכו של עולם להנהיג ההנהגה הזאת שאמרנו בתמידות כמו שנתבאר מהנבואות ובפרט בסוף נבואות של ישעיהו כי על כן אמרו שילבש עטרה שלו וכמו שאמר (תנחומ' פ' תולדות) על הענין הזה עצמו (ישעיהו נ״ב:י״ג) ונשא וגבה מאד ממלאכי השרת כמו שביארנו שער כ"ח. הנה שכל אלו השלמים והדומים להם כלם תורה ממשלתם על היותה בידם לצורך עצמם ולכבוד מעלתם לפי ששלמותם בחותמם זכין להם שלא כמנהג מלכי בשר ודם. אמנם כשהיתה הממשלה והרדיה בענין עבדות ושירות בעניינם מה נאמר (שם י') הוי אשור שבט אפי וגו' בגוי חנף וגו' והוא לא כן ידמה וגו' עד סוף הפרשה שנא' והי' כי יבצע וגו' היתפאר הגרזן על החוצב בו היתגדל המשור על מניפו כהניף שבט את מרימיו כהרים מטה לא עץ. הנה הכלי ביד הפועל בו ישנו על שני פנים. או הוא כלי מת יניעהו הפועל כגרזן וזולתו מכלי האומנות או הוא כלי חי יניע עצמו ואת מניעו כשבט המלך ומטה השררה אשר ביד אחד מעבדיו. ולזה אמר היתפאר האיש אשר הוא כגרזן ביד החוצב בו או כמשור ביד מניפו שהם כלי' מתים כשיאמר שהוא מניף עצמו כהניף שבט שהוא הכלי החי שלא לבד הוא מניף את עצמו כי גם את מרימיו. ולהשלים הבאור אמר כהרים מטה לא עץ כי המטה מצד שהוא מטה הוא מרים את מרימיו לא מצד שהוא עץ והי' לו לידע כי הוא בידי כעץ והיכולת אשר בידו הוא המטה ואין לו להתפאר על המטה הזה אבל המטה יתפאר עליו. מ"מ הנה נתבאר זה המאמר על נכון לפי כוונתנו ואיך שיהיה מכוונתם ז"ל בו הנה הוא מבואר בכל העניינים האלו כי האל יתברך נתן סדרי המערכות כלן מדרך תחת כפות רגלי האנשים השלמים לרדות בהם כפי מה שיאות אל הנהגתם השלמה הנוהגת לפי כשרון המעשים וחלופו. ואולם לפי שכבר יתעורר ממציאות אלו האותות בלב האנשים דבר בליעל יצוק בו לאמר שכיון שאלו הנמצאות בין זה ובין זה נמצאו מתחלפים ומשתני' בענינם פעם יתנהגו על ענין אחד פעם בחלופו או הפכו והנה א"כ תועלת קיום טבע המציאות המורה על אמתת המציאות המנהיג העליון כבר חלף הלך לו והנה שבה דעת אפיקורוס האומר בהזדמן, במקומ' ונחלשה בידנו אמתת מציאות האלהי והיה ההפסד באלו האותות יותר על השבח. הנה לזה היה מאתו יתברך שלא יהיו אלו העניינים היוצאים מההקש הטבעי כי אם על פי נביא המפורסם המייעד הדבר ההוא והמגלה צרכו ותכליתו הגדול לפי שעתו. כמו שנתפרסם הענין מהאותות והמופתים אשר נעשו ע"י רבן של נביאים ומשם ואילך בכל זולתו מה? כי זה מה שירחיק מאד טבע ההזדמן כמו שכתבנו בשער ההוא הראשון. כי אז בהיות הענין על זה האופן כבר ימצאו שני סדורים נכונים ונאותים לפי שני העניינים הנמצאים במציאות. האחד הטבע הפשוט הנברא במדת הדין שנוהג בתמידות על טבעו מדה אחת לכל האנשים והזמנים והשני אשר נמצא במדת החסד והוא טבע חכם המבחין בין צדיק לרשע ובין עובד אלהים לאשר לא עבדו כי על שניהם נאמר (תהילים ק״ח:ה׳) כי גדול מעל שמים חסדך ועד שחקים אמתך כמו שכתבנו אמתת זה הענין ושלמותו בשער ט"ו הנזכר. והנה הוא מבואר שאין שום מעמד באלו הענינים להפקד ההזדמנות בשום מקום. אבל כמו שהסדר הראשון הוא מורה על אמיתת מציאותו יתברך כפי מה שאמרנו כן הסדר השני המעולה על שם כבוד מלכותו רצוני היות כל מה שנעשה מהמניאות כלו ומהענינים המתחדשים מהם תמיד לא על דרך חיוב כמו שאמרו האומרים בקדמות עד שכבר יהיה לו ולמציאותו בהם צורך או קצת צורך כפי מה שאמרנו אלא שהכל בראו לפי רצונו ונדבה חכמתו לפי תועלת הנמצאים לבד. וכבר יהיה זה השבח השני כולל הענין הראשון וגדול ממנו להפליא:

There are occasions when the delegation of power by G-d to man does not signify partnership or the right to act independently. Isaiah 10,5 describes such an instance when he says, "Ashur is the rod of My anger, and the staff in the hand of My wrath." When G-d employs the might of Ashur to vanquish the ten tribes and lead them into captivity, He is not acting as melech hakavod, as the king who imparts His glory to mere mortals, but rather He employs Imperial Ashur as one would employ one's staff to do one's bidding. When Ashur boasts of its might, and imagines that it has acted on its own, the prophet sarcastically asks "Can the axe boast of the stonecutter? Whoever heard of such a thing? Since when does the saw brag about the person using it?" To enable us to know which kind of authority is wielded, remember the following: The former kind is usually wielded by a prophet, so that miracles can be recognized when they do occur, and the prophet prepares us for their occurrence, to strengthen our belief in the true nature of hashgacha peratit, Divine Providence. When events occur that we describe as being part of the natural order of things, this shows that G-d employs midat hadin, the attribute of justice. When they occur in what we call "supernatural order," the midat harachamim, i.e. the attribute of mercy is at work. Both methods point to the fact that history is supervised. Predictability of events points towards supervised management, whereas the occasional unpredictable abnormal occurrences confirm that the manager has retained freedom of action, which in turn enhances His stature.

ובמדרש (ילקוט יהושע רמ"ז כ"ב) כשאמר יהושע (יהושע ג') שמש בגבעון דום אמר לו השמש ולי אתה אומר שאדום אמר לו הן אמר ליה ואם אני שותק מי יאמר קילוסו של הקב"ה אמר לו דום אתה ואני אומר שירה דכתיב (שם) אז ידבר יהושע ואין אז אלא שירה שנאמר (שמות ט"ו) אז ישיר משה. ואתה רואה יופי מאמרם זה בכוונם לכל מה שאמרנו כי הנה השמש יאמר שקילוסו של מלך המורה על אמתת מציאותו ית' יתפרסם מהיות אלו הנמצאות נוהגות תמיד על סדר אחד קיים מבלי שום חלוף ושנוי כלל עד כי החלוף והשנוי בו יטע' האומרים בהזדמן ומכחישין מציאות הסבה הראשונ'. אמנם יהושע נתחזק עליו מהענין השני המעולה ממנו והוא היות החלוף והשנוי ההוא נעשה על ידו באותו פומבי ולצורך נפלא כמוהו ושלזה ראוי שידום השמש מקילוסו והוא יאמר שירה שתכלול קילוסו של מלך ועוד שם כבוד מלכותו להיות כל אלו הנמצאות ברואות ממנו יתעל' לנהוג במנהגם הסדר הראוי והנאות לפי המנהיגים השלמים. והענין הזה הוא מבואר מכוונת השיר' אשר הביא ממנה ראי' ובנוסחאות כתיב (ילקוט שם) וכי יש קטון שיאמר לגדול דום והלא אני נבראתי ברביעי ואתה בששי. אמר לי' וכי בן חורין שיש לו עבד זקן אינו אומר לו דום והלא לא נבראת אלא בשביל אברהם זקני דכתיב (בראשית י״ד:י״ט) ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ ולא עוד אלא שהשתחוית ליוסף דכתיב (שם ל"ז) והנה השמש והירח משתחוים לי. אמר לי' ואם אני שותק מי יאמר וכו'. הנה הם דברים נפלאים וכוונה נכבדת מאד כוונוה חז"ל ג"כ באותו ויכוח שאמרו (חולין ז'.) שהי' בין רבי פנחס בן יאיר ובין גינאי נהרא כי הוא אמר ליה אתה ספק עושה ואני ודאי עושה והוא אמר ליה חלוק ואם לא גוזרני עליך וכו'. ויבא שער מ' ב"ה:

Yalkut Shimoni on Joshua 22 item 247 relates that when Joshua told the sun, "Stand still," the sun replied, "You are telling me to stand still?!" Joshua said, "Yes!" The sun said, "If I stand still, who will sing the praises of G-d during that time?" Joshua replied, "You be still and I will sing the praises of G-d, as is written in the book of Joshua "Az,” "Then Joshua would say etc.," and we know that wherever the expression “az” is used it is followed by a song of praise (Joshua 10,12). Similarly, “az yashir Moshe,” then Moses would sing a song of praise (Exodus 15,1). The Yalkut exemplifies what we have explained before. The sun testifies to the presence of its Master, i.e. G-d, by its very orderly and predictable orbit. Its failure to perform on time, might give rise to the notion that coincidences govern the universe. Joshua replied that there is another way to testify to the existence of an absolute and free Master, and that this was what he proposed to do by means of working a supernatural, temporary miracle, arresting the sun's motion. A slightly different version of the same conversation between the sun and Joshua has the sun saying, "How can a small one say to a big one ‘Be silent, stand still?!’" The sun meant that having been created already on the fourth day of creation, how could it accept orders from a mere mortal who had only been created on the sixth day of creation?! It did not need to accept orders from its juniors. Joshua's reply was, "Does a young freeman never tell an older slave to keep still? You are the slave, having been created to serve the freeman Abraham. You have bowed to Joseph, (‘The sun, moon, and stars were bowing down to me,’ Genesis 37,9). This makes you merely a bondsman.” The end of that version is similar to that in the Yalkut.

^*ועתה וכו' הנה כבר בארנו למעל' בשער ג' כי עשר' מושגים (הנקראים בפי הפילוסופים עשר' מאמרות) ישיג המשכיל בהתבוננו בדברים הטבעיים, מושג עצמותם, כמותם, איכותם. מקומם זמנם ומצבם הצטרפותם לזולתם, פעולתם וקבלתם פעולות אחרים, וקנינם, והרמב"ם ז"ל קרא אותם במלת הגיון שער י' בשם "העצם, הכמה, האיך, האנה, המתי, המצב, המצטרף, מאמר שיפעל, ושיתפעל לו" עי"ש, ולפי זה יאמר הרב ז"ל פה, שבתחילת הבריא' וחידוש העולם הטבעיי (אשר מאז החל' הנהגת הי"ת הטבעית) נזכרו כל אלה, להורות כי כולם נמצאים בדברים הטבעיים שנבראו אז, כי במאמר "בראשית ברא" וכו' נכלל מאמר העצם, כי אז נבראו כל העצמים, ובמאמר "נעשה אדם" וכו' אשר הוא מבחר היצורים ורב האיכיות היקרות יותר מכולם, נכלל מאמר האיך, ובמאמר "ויברא אלקים את התנינים הגדולים" נכלל מאמר הכמות, כי הם הגדולים בכמותם הגופניות מכל ברואי העולם השפל ובמאמר "ויבדל וכו' בין המים אשר מתחת לרקיע" יוכלל מאמר האלה, ויעוד המקום המיוחד למשכן המים הנבראים, כמו שנכלל מאמר ההצטרפות והיחס שבין האדון לעבדו במאמר "וירדו בדגת הים" וכו' ומאמר שיפעל נכלל באמרו "תדשא הארץ דשא" וקבלת הברואים פעול' מזולתם שהוא מאמר שיתפעל נכלל במאמר "ויברך אותם אלקים" ומאמר המתי ומושג הזמן יוכלל במאמר והיו לאותות וכו' לימים ושנים" כמו שמאמר המצב נכלל במאמר יקוו המים אל מקום אחד, ומאמר "לו" ר"ל מושג הקנין במאמר, הנה נתתי לכם את כל" וחז"ל רצו להורות, כי גם בחידוש העולם המוסרי, שהחל ביום הוקם המשכן בראשון לחודש ניסן, וכבוד ד' נגלה עליו, ונתקרב' עדת ישראל לעבודתו ית' חוברו כל אלה עשרה המושגים יחד, כי נבחר לזה יום א' בניסן יום ברוא אלקים ארץ ושמים, וכל העצמים יצאו בו מאפס אל היש, (לדעת האומר בניסן נברא העולם) וזש"א "ראשון למעש' בראשית" המורה על מאמר העצם. והוא ראשון לנשיאים ר"ל שיתכבד בזה שהי' הנשיא הראשון היותר נכבד באיכות מעלתו מקריב בו. והוא ממאמר האיכות. ובבחינת הכמות נאסרו בו הבמות ונתמעטו בו מספר וכמות המקומות אשר הותר בם להקריב לד', ובבחינת המקום והאנה נתכבד ג"כ, כי בו החלה השכינ' לצמצם עצמות' ולשכון באוהל מועד בתוך בני ישראל, ובבחינת מושג ההצטרפות נתכבד כי בו החלו הכהנים לשרת בקודש; (כי מושג הכהן המשרת הוא מושג מצטרף אל הי"ת אדון כל אשר ישרת אותו) ובמושג הפעול' נתכבד, כי בו החלה עבודת המשכן, ובבחינת קבלת הפעולה, כי בו קבלו ישראל ברכת הי"ת מפי אהרן ובניו, כמו שנתכבד בבחינת מושג הזמן, כי הוא ראשון לחדשי השנ', ובבחינת המצב, כי בו נצטווה השחיט' להיות רק בצפון העזר' ושם היו מסמרות קבועים להכניס בתוכם צוארי הנשחטים, למען יהיו בעת השחיט' במצב הראוי להשחט, ובבחינת הקנין, כי בו נתנו החטאת והאשם למתנ' לבני אהרן לאכלם, והשלמים לבעליהם. ובאמרם ז"ל "ראשון לירידת האש" הוא ג"כ ממאמר העצם, כי בו נתחדש עצם שמימי זה, שהוא האש האלקי. והכוונה בכל זה להורות, כי כמו שבהנהג' הטבעיית יש עשרה מושגים אלה, כן ישנם גם בעניני המצות התוריות, שנתן אז לישראל בהחילו להנהיגם בהנהג' הנסיית ובהשגח' הפרטית. ועתה כדי לגדל ולחזק זה הענין הנפלא הנה הוא יתעלה ראה לקבוע לו מסמרות במה שנתן לאומה הזאת זמן קבוע ומיוחד להתחלת הסדר המעולה הלזה באומרו החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה כי הכונה כלה בשיהיה להם סימן קבוע שיהיה תחלה למקראי קדש זכר ליציאת מצרים שהוא ראש לכל האותות והמופתים הנעשים בסדר ההוא המופלא והוא הסדר הנתן להם לבדם להתנהל בכל מעשיהם במקום סדרי בראשית אשר בהם יתפרסם העולם בכללו בענין ההנהגה הכוללת. וכמה נפלאו בזה דברי חז"ל במסכת שבת פרק ר' עקיבא (פ"ז): ובסדר עולם במה שאמרו שיום זה הנזכר בכאן נטל י' עטרות כנגד י' מאמרות שבהן נברא העולם. אמרו יום שמיני למלואים אחד בשבת היה ואחד בניסן היה ובו ביום מעמד אהרן ובניו ורחצו ידיהם ורגליהם במי הכיור ומנו העבורי' וסדרום על הסדר בו ביום התחילו הנשיאים להקריב את קרבנם דכתיב ויהי המקריב ביום הראשון. ראשון למעשה בראשית ראשון לנשיאים. ראשון לאסור במות. ראשון לשכון שכינה בישראל. ראשון לכהונה. ראשון לעבודה. ראשון לברכה. ראשון לחדש. ראשון לשחיטת צפון. ראשון לאכיל' קדשים. ראשון לירידת האש שנאמר (ויקרא ט׳:כ״ד) ותצא אש מלפני י"י וגו'. בו ביום הקריבו ישראל תמידין ומוספין. ועל אותו היום נאמר (שיר ד' ה') עורי צפון עד אכלו רעים זה משה ואהרן שתו ושכרו דודים זו כנסת ישראל:

In order to lend more emphasis to the wonderful concept of hashgachah peratit, this month was chosen as the beginning of "holy convocations" for all times. All holy convocations are rooted in the Exodus from Egypt. They have therefore been granted exclusively to the Jewish people. Rabbi Akiva expresses this fittingly when he says (Shabbat 87), "This day has been given ten crowns to symbolize the ten directives by means of which this universe came into existence. The last of the eight days during which the tabernacle was consecrated was Sunday the first day in the month of Nissan. On that day, Aaron commenced to perform the daily service in the tabernacle."

ועתה ראה איך כוונו לסדר ביום הזה הנכבד לפי הסדר המעול' המסומן בו עשרה עניינים נפרדים במספר העשרה מאמרות שכתבום הפלוסופים שכוללים כל טבעי הנמצאות הטבעיות אשר אנחנו ביארנו זכרונם במאמרות הבריא' בשער השלישי מבלי ספק ואמר שהיום הזה הוא כמוהו בענין ההנהג' אשר לפי המעשים ראשון למעש' בראשית ושכבר נתחדשו להם בו חדושים תורניים יעמדו במקום עשרה מאמרות הטבע בהיותן על מספרם ומשפטם: ובאומרו ראשון לנשיאים יורה על חדוש ענין ממאמר האיך כי הגדולה והשררה ואי זה תואר שיהיה הוא מבואר שהוא ממאמר האיך. כמו שהמאמר הזה נתרשם לשם במאמר (בראשית א׳:כ״ו) נעשה אדם בצלמנו כדמותנו: ואיסור הבמות הוא חדוש ממאמר הכמה במה שאסר להם להעלות עולותיהם וזבחיהם בכל מקום ולא התיר להם כי אם מקום מיוחד והנה המעיט את המרובה והענין מיוחד למאמר הכמה כמו שבמאמרות היצירה יוחד זה למאמר (שם) ויברא אלהים את התנינים הגדולים ואת כל נפש וגו'. כמו שנתבאר שם חיובו ^*והפלא וכו' ר"ל שעל כן חברו חז"ל פה מאמרי האיך והכמ' אל מאמר העצם, יען כי אלה ימצאו בגוף העצם בעצמו שהוא בעל האיכות והכמות הידוע' מבלי שנצריך להשקיף אל יצור עצם אחר זולתו, משא"כ ז' המושגים האחרים, כי לצייר ד"מ ברעיוננו, מושג המקום, הזמן והמצב, צריכים אנו לצייר בדעתנו מלבד העצם המתקומם, גם המקום, הזמן והמצב אשר בו יתקומם, וכן האחרים. והפלא ששמו בכאן השנים האלה ראשונה על הדרך שסדרום החוקרים להיותם לחלק אחד והם מין שלא יצטרך אחד מהם בציור עצמותו אל ציור חוץ ממנו. ואחרי כן המשיכו השבעה אשר הם לחלק אחד הצריך השקפה על ענין חוץ מהם כמו שנתבאר להם: ושכון השכינה הוא ממאמ' האנה כי זה אינו לפי הפרסום רק העתק השכינה מהמעלה אל המטה והוא ההעתק היותר מפורסם אשר במקום הנרמז במעשה בראשית בהבדל הרקיע בין המים אשר מעל לרקיע ובין המים אשר מתחת. והכהונה הוא ממאמר המצטרף שהוא ענין שירות ולא נמצא משרת כי אם בהמצא מקבל השרות והוא הנזכר במעשה בראשית באומרו (שם) וירדו בדגת הים וכו'. והעבודה הוא עצמו מאמר שיפעל הנזכר במאמר (שם) תדשא הארץ דשא וגו'. והברכה אינו אלא מאמר שיתפעל כי המתברך יתברך וזה הענין מההפעלו' נרמז במאמר (שם) ויעש אלהים את חית הארץ. כמו שנתבאר שם. ואמרם ראשון לחדש הוא חדוש מפורסם ממאמר המתי הנזכר באומרו והיו לאותות וגו'. שחיטת הצפון הוא מבואר מענין המצב כהאי דאמרינן בסוף סוכה (נ"ו:) בלגה לפי ששוהה משמרתה קנסוה בחלוק' ובחלונה ובטבעת' וענין הטבעת שהיו לכל המשמרות טבעות של ברזל קבועות שם בבית שחיטתן פתוחות מצד אחד שמכניסין בתוכן צוארי הנשחטין כדי שיהיו באותו מצב הנאות לישחט בלי טורח וקנסו למשמרת בלגה שסתמו טבעתה כדי שלא יהנו ממנו והנה א"כ שחיטת צפון היה ענין מיוחד למאמר המצב המוזכר במאמר יקוו המים (בראשית שם). אכילת קדשים הוא ממש מאמר הלו כי הם קנינים שהקנ' להם השם יתעל' דכתיב (במדבר ה׳:י׳) ואיש את קדשיו לו יהיו והוא הנזכר באומרו (בראשית שם) הנה נתתי לכם את כל ירק עשב וגו' כי היא הבחינ' היותר מפורסמת מזה המאמר כמו שכתבנו שם. אמנם ירידת האש הוא עצמו מאמר העצם כי הוא אש רוחני אינם מרגישים בו דבר מהמקרי' הגשמיים החמריים רק חדוש עצמיותי לבד והוא המוזכר שם במאמר יהי אור וגו'. והכוונ' בכל זה לומר כי די באלו העשרה המאמרות התוריות להנהיג העולם באותה הנהג' המיוחדת לבעלי התור' ושומרי משמרת' כמו שעשר' מאמרות הבריא' נהגוה לפי הענין הטבעי. ולכל זה הענין הנפלא הוקבעה (מגיל' כ"ט.) פרש' זו בכל שנה לקרות אותה בצבור בספר בפני עצמו בזמנ' בכלל פרשיות כיוצא בה במנהגה ואם לא בתועלת' כי הוא עקר שההבדל אשר בין ישראל להעכ"ום תלוי בה. ומהפלא שלא עשה כן לפרסם ולקבוע יום מיוחד לסימן הטבע הראשון רצוני שיהא ראש השנה לבריאת עולם אבל כסתה אותו וכבשה זכרונו באומרו (ויקרא כ״ג:כ״ד) בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קדש וגו'. והיה זה לפי שהסימן הזה כולל הענין הראשון הטבעי ועוד המעולה המיוחד לפי שיטת התורה האלהית והנוהג מנהגה כמו שאמרנו. וזאת ההנהג' המיוחדת היא אשר יחסה התורה האלהית לו יתברך בייחוד בכל ספוריה למען ספר שמו והראות את כל כחו על כל מעשיו בכל מה שזכרה מהנסים והייעודים עד הנה ובכל מה שתזכור מכאן ולהבא בביטול הכח ההוא הטבעי וכל הענינים המחוייבים אליו והנמשכים ממנו ועל זה הענין בא מאמר הכתוב הזה אשר עמדנו עליו וכל הפרשה כלה. אמר החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה וגו' לפי שכבר נתפרסם להם שהמצריים היו מכוונין עבודתם למזל טלה שהוא ראש המזלות ובכחו זה חשבו להשתרר גם השתרר על זולתם ואין צריך לומר על ישראל שהיו נמסרים ונכנעים תחת ידם. כי מעתה יהפוך להם ענינם וכח מבטם במה שהחדש הזה הוא חדש ניסן שמזל טלה הוא המצוה והמולך לפי המנהג הטבעי יהיה להם תחלה וראש לישועתם ולפדות נפשם ויהפך לאויב וצר לעבדיו המצריים העובדי' אותו עד הנה והוא אומרו החדש הזה לכם לטובתכם ולהנאתכם וכן ראשון הוא לכם ולעזרכם כי עזרכם אלהיכם: ועוד אמרו דברו אל כל עדת בני ישראל לאמר בעשר לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות וגו'. לפי שכבר נתפרסם להם שהמזל ההוא אשר בחרו להם היה שופע עליהם מעלה וכבוד וחוזק יד באמצעות הכבוד והעלוי שהיו נוהגים הם במקנ' ההוא אשר נקרא שמו עליו והוא על דמותו. וטעם עבודות כאלה וזולתם ידובר בו במעש' העגל שער נ"ד. ואיך שיהיה כבר היה מפורסם בין המוניהם כי הנוגע באחד אחוז מן הכשבים או מן העזים כנוגע בבבת עינו של אלהיהם אחת דתו להמית. שיראו ויכירו שיתהפך הדבר כמו רגע עד שהיהודים האמללים ישלחו ידיהם במקנה המשובח והנעבד מאדוניהם והקרוב לאלהיהם. ועם בזוי ושסוי תחת עבודת עבדיהם ירימו יד בעדר אשר בחרו להם לאלהים ולוקח איש שיו ובכרעי מטתו יאסור אותו לעיניהם (כלים פי"ט מ"ב) ויניחוהו במשמר שלשת ימים ואין לאל ידם להציל, יומו יבוא ושחט אותו לפניו בעוד השמש בצהרים וקול דמיו צועקים על כל דלת ועל כל מזוזה ואין מושיע, ויען כל רואיו יכירו יבוא אינו נאכל אלא צלי פן יבולע ונתח אותו לנתחיו לא יבושל במים כי אם גלוי לכל העמים כדמותו וצלמו ראשו על כרעיו ועל קרבו ובדרך עראי ובזיון יכרו עליו לאכול את כל בשרו ועצמותיו ייגרם עד בלתי השאיר מן הבשר מאומה עד אור הבקר והנותר שרוף ישרף והכלבים עזי נפש לא יוכלו לנבוח וכדי בזיון וקצף בעיני כתות ההמון המורגלים בענינים ההם. ואף כי חכמי חוזיהם המעמיקים בחכמתם הרואים בככבים את צורת טלה למזל למו החושבים אותו היותו ראשונה למלכות לכל דבר שבגדול' וכבוד ושהוא הנותן להם כח לעשות את החיל ההוא עד הנה הם המכירים בעצם וראשונה ומרגישים את כל מפלתו בעשור לחדש הזה ראשית ממלכתו עודנו בבחרותו ושליש זמנו גם כי שחיטתו ואכילתו ביום י"ד שהוא תכלית גבורתו על ידי המאור הגדול העומד עמו במחיצתו: ואף גם זאת בהיותו זכר תמים בן שנה ולא נמצא אתו כל מום להסתיר פניו ממנו אל ידרשהו אלוה ממעל להציל אותו מרעתו כי אלו העניינים והדומים להם ממינם היו מכוונים בכתובים הנאותים לשתי הכתות האלה עד אומרו ואכלתם אותו בחפזון פסח הוא לה': ואחר זה אמר ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה לומר כי האלוהות והבכורות מכה אחת להם רגע אחד ובחצות לילה להראות לעיני חוזיהם ויודעי עתיהם כי לא היתה שעה אשר שגבה ממנו יתברך לעשות כרצונו כי חצי הלילה ההוא היה תקפו וגבורתו של מזל טלה לפי מדת ימי חדשו כפי השנים המצריות ולהיות אז השמש שוקע בטבור הים וסר כחו ממנו שלא יאמרו שלהיות המאור הגדול שם בביתו נוסף גם הוא על אכסניא שלו להלחם בו נצחו שהרי השמש אינו מושל רק ביום כמו שאמר בפי' (בראשית א׳:ט״ז) את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטון לממשלת הליל' ואת הככבים וכן בדברי המשורר ע"ה (תהלים קל"ו) הכוונה שהשמש לבדו הוא המושל ביום בעודו על הארץ אמנם הירח והככבים נתנה ממשלתם אף בלילה וכמו שאמרו ז"ל (חולין ס'.) לכי ומשול ביום ובלילה ואמרו (ב"ר פ"ו) לפי שהמעיט' הרבה צבאיה והוא מה שדקדק במשנה תורה באומרו (דברים י"ד) כי בחדש האביב הוציאך ה' ממצרים לילה וכמו שביאר (שם) אנקלוס דעבד לך נסין בליליא זמן היות המזל בתכלית חזקו ושלא נחלש שום חולשא מכח השמש אשר עמד עמו ולא משום זולתו. וזה הדבר אשר בו נתפאר דניאל על מלכו כשאמר (דניאל ו׳:כ״ג) אלהי שלח מלאכיה וסגר פום אריותא ולא חבלוני. כי לפי שיובן מדבריו שאמר אליו (שם) אלהך די אנת פלח לי' היכיל לשיזבותך וגו' שהיה מסופק אם יכול להצילו אם לא אמר לי' אין צורך לו יתברך לשיתירו בכבודו ובעצמו בדברים כאלה אבל אלהי שלח מלאכיה ובעודם בתקפם וגבורתם סגר פיהם ולא חבלוני שהיא גבור' עצומה יותר משאם הרגם בשום תחבולה ומזה הצד יחשב לגבור המציל את עצמו או את חברו מיד רודפו בחוזק ידו עליו או באחד מאיבריו ממה שימיתהו בלי ספק. ולזה הטעם אמר מלך ארם לגדודיו ולא תלחמו את קטון ואת גדול כי אם את מלך ישראל לבדו (מלכים א כ״ב:ל״א). כי בגובה לבו ראה שהיא גבורה גדול' להמית המלך מבלי הפיל שום אחד מאנשי חייליו. ולב מלך ביד ה' לאשר חפץ הטהו בזכות יהושפט שהיה שם: והנה חז"ל ייחדו אלו הפעולות כלן אליו יתעלה בתכלית ההתיחסות באמרם (מכילתא בא פ"ז) אני ולא מלאך אני ולא שרף וגו'. ואין הכוונה להם שלא תהיה מכה זו ע"י שום שליח ומלאך ממית שהרי נאמר, ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף אלא כאמרך שהמלך בכבודו ובעצמו ילך למדינה פלוני' לעשות משפט מה ושלא ישלח לשם שר ושופט גזבר ופרנס שאין הכונה בזה בשילך המלך לבדו ושהוא בעצמו יהרוג את הנשפט אלא שילך הוא וגדוליו שריו ושופטיו אשר בבית המלכות. ואיפשר שכוונו חז"ל בד' שלילות אלו לומר שלא היתה מכה זו ע"י שום סבה טבעית מהארבע המיוחדות שבהם ינגף האדם מאחת אחת מארבעה רבעיו. וזה שנפש כל בשר תעמד בו כלהבה הנאחזת בפתילה ע"י השמן והכלי המעמידן ועל דרך שאמר החכם (משלי כ׳:כ״ז) נר ה' נשמת אדם כי החום הטבעי אשר הוא מיסוד האש הוא הלהבת והרוח הנושא איתו הוא הפתילה והלחות השרשי שהוא מיסוד המים הוא השמן והיסוד העפרי שהוא רוב בניינו הוא הכלי הנושא את הכל. וכמו שכבר יכבה הנר בבוא פגע בשום אחד מהם כמו שהוא מבואר. כן מות האדם כשיגע ההפסד בשום אחד מאלו אם בהפסד הרוח או הכבות החום או יבושת הלחות או בפרוק חבור יקרה בבשר או שום הפסד. ובאומרו אני ולא מלאך ירמוז אל הפסד הרוח כמה דאת אמר (תהילים ק״ד:ד׳) עושה מלאכיו רוחות. אני ולא שרף ירמוז אל יסוד האש. אני ולא השליח אל יסוד המים כמה דאת אמר (איוב ה׳:י׳) ושולח מים על פני חוצות (תהילים קמ״ז:ט״ו). השולח אמרתו ארץ וגו' וסמיך ליה הנותן שלג כצמר. והנה לא נשאר רק אחד ועליו נאמר אני ה' אני ולא אחר וכמה דאת אמר (ויקרא י"ד) ועפר אחר יקח וכל זה להפליג פלאי מעשי ה' הגדול אשר עשה כנגד כל הסבות הטבעיות. ואם כוונו לזה מוטב ואם לא יהיה דרך הלצה: והיה הדם לכם לאות על הבתים אשר אתם שם וראיתי את הדם וגו'. חלילה שיהא הדם הזה לו יתברך כתקות השני אל בית רחב (יהושע ב') אלא כמו שאז"ל (מכילתא שם) לכם לאות ולא לאחרים לאות אמר שיהיה לכם הדם הזה לאות ברית בלבכם ביני וביניכם וראיתי אותו בבתי מושבותיכם אלה כי אעבר עליכם ופסחתי עליכם ולא יהיה בכם נגף בהכותי את מצרים כי הפרש הדעות והאמונות יהיה פדות ביניכם לבינם. ולפי צורך הענין הזה הנפלא כמו שביארנו אמר והיה היום הזה לכם לזכרון וחגותם אותו חג לה' וגו'. וצוה על עשות ימי הפסח בשמירת המצות מכל מיני הפסד שאור וחמץ ומחמצת והם הוראה גדולה למה שיאות לאדם בעצמו כי הלשונות הללו כבר גלו חז"ל הוראתם עליו באומרם (ברכות י"ז.) שאור שבעיס' מעכב גם הכתוב אומר (ישעיהו א׳:י״ז) אשרו חמוץ (תהילים ע״א:ד׳) מעול וחומץ ירמוז להרחיק שאור התכונות הרעות אשר בנפש הזנה וחמוץ הדעות אשר בנפש הדברית מחמצת המעשים אשר בחיונית ונגדם גזר עליהם שלשה כריתות שני' בפסח ראשון (שמות י"ב) ואחד בפסח שני (במדבר ט') כי על כן ראוי לבדוק בחורין ובסדקין, בנר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן וכמו שאמר' (פסחים ב'.) אור לי"ד בודקין את החמץ לאור הנר כי הוא הזמן אשר יחל רוח ה' לפעמו לפי המנהג. וחיוב המצות יוכיח. וסוף דבר אמר ושמרתם את היום הזה לדורותיכם חקת עולם בראשון וגו':

The ten crowns in the Talmudic passage referred to have hardly been chosen at random. Since the erection of the tabernacle and all that pertained to it represented a microcosm of the larger world, the macrocosm, these crowns may symbolize the ten directives we have listed in Chapter three. They were the directives used by G-d in creating the universe. They were: 1) Essence. They are then followed by nine directives moderating the Essence: 2) Quantity. 3) Quality. 4) Directional. 5) Time frame. 6) Relative condition when compared to a state of perfection. 7) Relation to other phenomena. 8) Effect on other phenomena.9) Impressionability by other phenomena. 10) Its rationale, its attributes. The ten crowns would be these: 1) It was the first day of creation. 2) It was the first day the princes began to present their offerings. 3) It was the first day that the priesthood operated. 4) The first day of public sacrificial service. 5) The first day Heavenly fire descended to consume the offerings. 6) First time priests were permitted to eat of the meat of the sacrifices. 7) The first day the shechinah took up residence on earth. 8) The first time Israel received a collective blessing. 9) The first time altars outside the tabernacle were forbidden as a site of sacrificial offerings. 10) It was the first day of the months the years are counted by. Crown one may be viewed as symbolizing directive 6, describing the relative condition of phenomena compared to their perfect states. Crown two, the princes' offerings, may parallel directive 3, i.e. quality. Crown three, priesthood, may parallel directive 7, relative relationships. Crown four, sacrificial service, may parallel directive 8 , impact on other phenomena. Crown five, the descent of Heavenly fire, may parallel directive 1, the Essence. Crown six, eating of sacrificial meat, may parallel directive 10, describing ownership relations, G-d relinquishing some of what is His. Crown seven, the presence of the shechinah on earth, may parallel directive 4, i.e. the "directional." Crown eight, Israel receiving a collective blessing, is parallel to directive 9, describing impressionability by outside phenomena. Crown nine, prohibition of private altars, parallels directive 2, dealing with quantitative relationships. Crown ten, the first of Nissan being the beginning of the months of the calendar, is parallel to directive 5, governing the time frame that the universe operates in. All the foregoing teaches that these ten directives were sufficient to ensure that the world is run according to natural law. What had happened at the time the human species was created repeated itself at the consecration of the tabernacle for the Jewish people, exclusively. At that time, guidelines were given how a Torah personality was to develop and what its function was to be in this world. This is the reason the sages decreed that a special paragraph of this story was to be read on a special day in public, i.e. parshat hachodesh. It signifies major differences between Jew and gentile (Megillah 29). It is surprising that the Torah did not set aside and proclaim publicly the universe's birthday (Rosh Hashanah), but camouflaged it by calling it "the first of the seventh month shall be a day of rest, remembrance of the blowing of the ram's horn" (shofar). The reason must be that the Torah wants to emphasize the miraculous guidance at times, as evidenced in the chapter about the month of Nissan. This in preference to stressing natural cosmic forces, at work most of the time. As G-d said in our parshah, "In order to tell My Name." It is well known that the Egyptians worshipped the ram, the sign of the ram being the month of Nissan. They invoked this sign in order to dominate others, Jews in particular. The sign of the ram, which according to natural law should have been the Egyptians' patron, protector, would now be turned into acting as their adversary. "This month, (moon, sign of the zodiac) is for you." It now becomes the friend of the Jewish people. Other Egyptian practices are discussed in Chapter 54. Using or abusing the lamb was forbidden in Egypt on pain of death. Now the tables would be turned. Jews openly committed blasphemy on Egyptian deities, enslaved them, i.e. imprisoned their Passover lamb for four days in public, tied such lambs to their bedposts, and no Egyptian seemed able to do a thing about such desecration of what they held sacred. This lamb was slaughtered in full daylight, its blood smeared on the door posts of the homes of the Israelites. So that every Egyptian should be aware of this lese majeste, it cannot be submerged in a kettle or pot by being boiled, but must be broiled on a spit over an open fire. It cannot first be cut up, so that it might more easily be kept out of sight, but must be broiled while whole. When the leftovers were burned and denied to dogs, the latter did not even make a sound. The astrologers or magicians no doubt had realized on the tenth of the month already that their whole world had undergone an upheaval, even though actual consumption by the Jews of the lambs was not to occur until the full moon of the night from the fourteenth to the fifteenth of the month. The fact that only perfect specimens of the male rams were used, further emphasized the impotence of the Egyptian's deities to do anything to save themselves from the clutches of the Israelites. All this is an explanation of the sequence of events in Chapter twelve. This is followed by the prediction of the slaying of the Egyptians' firstborns. The slaying of the firstborn was timed to coincide with the hour at which the power of their deity was supposed to be at its zenith (midnight of the middle of the month). This demonstrated that the G-d of the Israelites can perform at all times, even at the hour most advantageous to any would-be challengers. The judgments were carried out at night to demonstrate that G-d did not need any agents such as the sun whose function it is to rule nature by day. The line "anee ve-lo malach,” does not mean "only I and no agent," but rather "I am personally involved," and am not leaving all this to My usual agents. G-d supervised the slaying of the firstborn together with all His regular agents. Possibly, when our sages interpreted "I and not a messenger, I and not a Seraph, I and not an angel, I and no one else" (Hagaddah shel Pessach), they had in mind that death normally occurs when one of the four basic elements (wind, water, fire, dust {earth}) is denied a living creature. The Torah underlines that the firstborn of Egypt were not denied any of these four elements, and yet they died. This points toward the direct involvement of G-d, i.e. the use of supernatural means to carry out His will. Lo Saraph means heat was not denied. Lo Malach means wind, air was not denied. Lo Shaliach means that water was not denied (G-d sends water on the face of His universe. Job 2 is proof that the word shaliach is used to describe water). Lo Acher, earth, dust was not denied (compare the meaning of acher in Leviticus 14,42). This blood will be a sign for you," on your houses i.e. it will not serve as a sign for G-d. This is not like in the case of the spies Joshua had sent out, and who instructed Rahab to identify her house for the army of the Israelites by fastening a red thread outside the wall of her house (Joshua 2). It is certainly not G-d who needs to learn how to distinguish between Jew and gentile. The blood on the doorposts was to be the outward sign of the Jew's inner attitude, the blood that signalled he had identified with the covenant that existed between him and the G-d of Abraham. The selection of the believing Jew as the one fit to be redeemed resulted in the commandment to make and guard matzot. The requirement to remove leavening from the dough (Berachot 17) is symbolic of removing the ingredient that undermines and corrupts our character development and beliefs. The three fold karet, i.e. extinction penalty, that is spelled out in connection with non obeservance of this legislation (once on pessach sheyni) is a) to warn us about alien philosophies (thoughts); b) expressing such thoughts orally; c) translating such thoughts and words into deeds. We begin the "search" for chametz before the holiday approaches, in order to become imbued with the holy spirit; this then becomes a statute that is to be observed throughout the generations.

והוא הענין הראשון שכוונו אליו בזכרון המדרש שזכרנו בפתח השער. משבחר הק"בה בעולם קבע בו ראשי חדשים ושנים והוא ענין הטבע הראשון אשר לפי נוהג שבעולם שהרי תשרי הוא ראש השנה אצלו וכל חדש וחדש הוא נמנה ממנו. אמנם, כשראה שאין העולם מתקיים ע"י מדת הדין זו והיה רצונו לבחור ביעקב ובניו כלומר שבחר בצדיקים ובמעשיהם ונדבה חכמתו לשלם להם שכר טוב שתף מדת החסד לעולם וקבע להם הנהגה חדשה מעולה ממנה וקבע אליה סימני ראש חדש ושנה שהוא רושם הטבע החכם והיותר מעולה אשר בו נתגלה ידו הגדולה עליהם כי גדולים מעשי ה' הנעשים ונזכרים בחדש הזה ועל כן יקראו (תוס' שבת פ"ז:) יום לקיחה הפסח, יום ה' הגדול לא להיותו גדול מימים ולא להתיחד ליטול כתרו של אלהינו, האל הגדול הגבור וכו' (דברים י׳:י״ז). אלא שהוא גדול בעניינו וכמו שאמר (מלכים ב ד׳:ח׳) ושם אשה גדולה גדולה במעשים וכבר היה גדול היום ההוא שבמצוה לשלוח יד להבזות אלהיהם לעיניהם כעין מה שאמרו ז"ל (ילקוט יואל ב׳:י״א) כי גדול יום ה' ונורא מאד (יואל שם) זה יום הכפורים שבו צוה האל יתעלה לקחת את השעיר החי ולהוליכו אל ארץ גזירה ולהפילו על אחד ההרים בחרפה ובזיון תחת עבודתו אשר היו זובחים את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם כמו שיזכר שם שער ס"ג ב"ה. ויתכן שיקרא יום הגדול לפי שהוא יום לה' הגדול כמ"ש הנביא (ירמיה י') גדול אתה ה' וגדול שמך לומר כי כשמו כן הוא. לא כמלכים והשרים שמקלסין אותם קילוסין גדולים ואחרי כאשר ישפטו על פניהם נמצאים חסרים מהם אמנם הוא יתעלה כל עוד שתחפש בקילוסו תמצא שאתה מקצר. ובמדרש (תנחומא פ' משפטים) לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת וגו' (ד"ה א' כ"ט). אין מדת הב"ה כמדת בשר ודם מדת בשר ודם כל זמן שהוא בעל זרוע אינו אוהב משפט אלא סומך בזרועו ומעביר את הדרך אבל הב"ה אינו כן לו זרוע עם גבורה ועם כל זה הוא אוהב משפט דכתיב (תהלים צ"ט) ועוז מלך משפט אהב, הנה מפרש ההגדו' ז"ל פי' מאמר זה על חפצו בקיום חקות ומשפטי המערכת כסד' הטבעי בכל מה שאיפשר אפי' בהרבות כחו וגבורתו עליו. ואם שהדרוש הזה הוא אמתי אני הנה ראיתי שכוונתם למה שהיינו בו. וזה כי השלמים והמעולים שבנבראים לא ימצא שלמותם בהחלט ולזה אינם חפצים ליכנס במאזני המשפט פן ימצאו חסרים. אמנם האל יתברך שהוא בתכלית השלימות הנה הוא אוהב משפט ושיביאו כל החכמים הגדולה והגבורה והתפארת אשר לו ית' בכור הבחינה ויכירו וידעו כי לו יתעלה לבדו יאתה כמ"ש הנביא ע"ה (ירמיה שם). ועל כחו ועוצם ידו אנו סומכין לעתיד כמו שאמרו (ש"ר שם) ובו עתידין ליגאל שנאמר (מיכה ז׳:ט״ו-ט״ז) כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. והמשל גם הוא יכוין לעשות יום טוב אל הזמן אשר בו יצאו מחשך לאור מעבדות לחירות ומשיעבוד לגאולה. והם שלשה לשונות כנגד השלשה עניינים שנזכרו למעלה אצל שמירת המצות שבכלן קבלו שם התקון הראוי מלבד מה שיצאו משיעבוד הגופים והכנעת' מתחת סבלות מצרים אל החירות והחפשיות מהם: הנה אחר שביארנו בשער הזה טעם המצוה הזאת הנפלאה שנצטוו בה ישראל ראשונה ותועלותיה הנפלאים אם לקיים במציאות האותות והמופתים אמתת האלהות כפי טבעה ואם לסלק בקביעות זמנן וסדרן עם סדור המצות המיוחדות אל הפסח אשר כללנו זכרונם הפסד הדעת בשלוח ההזדמן. ולהודיע כי יש סדר נכון וישר אל ענין ההנהגה הזאת היוצאה מההקש הטבעי וסבות מחייבות וממשיכות אותה והם המצות האלהיות התוריות כי על כן נתיחדה זאת ההנהגה אליה התיחדות עצומה. עתה בוא ואראך איך נמשכו אחרי כן בחלק הזה אשר עמדנו בביאורו ארבע פרשיות מסודרות אצל הפסח וחוקיו ומשפטיו אשר בהן יכוין לסלק שלוח ההזדמן מכתות האנשים כי הוא דבר שרבים מתפקרים בו לומר בכל דבר אולי מקרה הוא ולקבוע תשובות ושאלות לכל כת וכת מהם לפי כחו בהראות לו הסבה המחייבת הפלא והנה הוא לפי הסבה הנכונה לפי טבעו והקרובה אליו כי זהו מה שידחה ויסלק שבוש ההזדמן כפי מה שאפשר ויתבאר על נכון טעם מאמרם ז"ל (מכילתא בא פ' י"ח) כנגד ארבעה בנים דברה תורה וכו'. וקודם שנבוא אל באור זה נזכור הספיקות אשר ראוי לזכור אותם תחלה:

The Midrash quoted at the beginning has this idea in mind. Once G-d chose the world, He determined the dates of new moons, and new years. The new years were indicative of the natural law that was to govern the universe, i.e. the system based on the month of Tishrey. Once G-d saw that the universe could not function successfully on this basis of midat hadin, attribute of justice, He chose Jacob and his descendants, i.e. tzaddikim. Because of the latter's good deeds, G-d was prepared to flood the world with midat hachessed, harachamim, mercy, Personal Intervention. He set aside the beginning of the month of Nissan for commencement of this method of guiding history towards His objectives. "The work of the Lord is great, and consists of the day the Jews took the lamb" (yom hashem hagadol- Compare Tossaphot Shabbat 87). The word hagadol, the great, is used on another day when ideologies of idol-worshippers are upset. This is on the Day of Atonement when the scapegoat is thrown down the abyss to demonstrate how we feel about people who sacrifice to such creatures, and how such an action by us helps our own kapparah, atonement, forgiveness (Yalkut Shimoni Yael, item 2). The word hagadol, the great, may also be a reference to G-d Himself, rather than an adjective describing the importance of that day and date in the calendar. The grammatical construction then would be yom hashem hagadol, the day of the Lord who is great. We find in Jeremiah 10,6, "Great are You O Lord, and great is Your name. This points out the difference between the Lord G-d from mortal kings. The latter are praised, exalted, only to reveal weaknesses after all. Not so with G-d, who lives up to all His advance billing. On the contrary, it is impossible for mere mortals to express all the praise due Him (compare Chronicles I 29,11 "Yours, O G-d is the greatness, the Power etc.")! G-d’s characteristics are unlike those of human kings. As long as the latter enjoy physical power, they are hardly concerned with real justice, rely on might rather than right. Not so with G-d. He always has power at His disposal, but He employs justice nonetheless (Psalms 99,4).

א כי בכל פרשה ופרשה מהג' נזכר צורך הגדה או אמירה לבנים. בפרשת משכו והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה וכו'. ובפרשה קדש לי וגו' והגדת לבנך ביום ההוא וגו'. ובפרשת והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר. הנה בפרשה זאת חקת הפסח שבאמצע עם שיראה שההיא היותר צריכה לפירוש מכולם במה שתכלול החוקים הבלתי נודע טעמם ועניינם לא נזכר בה לא הגדה ולא שאלה כלל: ב כי כלם באו בתורת שאלה והגדה גם בלשון יחיד והגדת לבנך והיה כי ישאלך בנך וגו'. ובפרשת משכו אמרה בלשון רבים ואמירה והיה כי יאמרו אליכם בניכם: ג שכבר בא דבר ה' אל משה ואהרן בפרשת החודש הזה לכם בדיני הפסח כלם גם במצות החגיגה ומצות מצה ואיסור חמץ לא נפל דבר כמו שנתבאר והנה משה כאשר ספר לישראל בפרשה משכו לא אמר להם רק ושחטו הפסח ולקחתם אגודת אזוב וגו' ועבר ה' לנגוף את מצרים וגו' ושמרתם את הדבר הזה וגו' והיה כי תבואו אל הארץ וגו' והיה כי יאמרו אליכם בניכם וגו' ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל ויקוד העם וישתחוו וילכו ויעשו וגו'. ואלו מענין החגיגה והמצות וכל הדברים הנלוים אליהם לא נזכר דבר. גם בסדר ההגדה יש לדעת למה ייחסו חז"ל שאלת מה העבדה הזאת לכם אל הרשע ואמר שהוציא עצמו מן הכלל והלא החכם אמר (דברים ו') מה העדות וגו' אשר צוה ה' אלהינו אתכם. ומאמר אלהינו אינה תשובה גמורה שכבר איפשר שהוא מודה באלהות ולא במצות. ועוד מה ראו שהחליפו התשובות ולא השיבו לכל אחד התשובה אשר בצידו כי תשובת החכם היא (שם) עבדים היינו לפרעה ותשובת הרשע ואמרתם זבח פסח וגו', ולא עוד אלא שנשתמשו בו בתשובת שאינו יודע לשאל. ועוד שהתורה לא שמה בענין הפסח וחג רק שני שאלות והם שאלת הרשע ושאינו יודע כי שאלת החכם אינה רק במשנה תורה אצל התורה בכללה כמו שאמר (שם) שמור תשמרון את מצות ה' אלהיכם ועדותיו וחקיו אשר צוך וסמיך ליה כי ישאלך בנך מחר לאמר וגו' ואמרת לבנך עבדים וגו'. וגם שאלו התם אינה אלא לגבי פדיון בכורות אמר והעברת כל פטר רחם וגו' והיה כי ישאלך וגו'. והנה הם ז"ל מנו ארבעתן לענין הפסח והלכותיו כמו שנראה מסדר ההגדה. ואולם טעם הקשירות אשר באו בארבעה פרשיות של תפילין יתבאר יפה אצל תפילי דמארי עלמא בשער צ"ח ב"ה. ואחר זכרון אלו הספקות נבוא אל הביאור:

Some problems in the text of our chapter: 1) The three paragraphs mentioned up to now all contain elements which have to be transmitted to one's children and to subsequent generations. In the paragraph commencing with "Pull yourselves a lamb," the command continues with "It will be when your children will say to you." In the paragraph commencing with "Sanctify for Me every firstborn," the Torah continues "You shall tell your children." In the paragraph commencing with the words "It will be when G-d brings you to the land… ,” the continuation is "When your son will ask you..." It is strange that in the middle paragraph commencing with the words "This is the statute of the Passover," which deals with the least comprehensible aspect of this legislation, no reference of the need to explain the significance and meaning of this mitzvah even in response to queries is made. Why is this so? 2) Why are the questioners in the first paragraph "Pull yourselves a lamb," described in the plural, i.e. "your children?" 3) Why did Moses not tell the Israelites prior to the Exodus about the laws of leavening, matzah, sacrifices to be observed on the Passover? All these laws had already been communicated to him by G-d in the early part of Chapter 12? 4) Why do the Rabbis describe the query "What is the meaning of this service to you?" as specifically the query posed by the wicked son? Did not the "wise" son also ask "Which the Lord our G-d commanded to you" (Deut. 6,20)? Does not the fact that in that context the "wise" son refers to "our G-d" signify only that the questioner sees in G-d the Creator, not necessarily the legislator who has the right to legislate to those who had not been part of that historic event? 5) Why does the author of the haggadah switch around the answers that the Torah gave, instead of following the pattern set by the Torah? 6) The Torah really has the children only pose two questions. Moreover, the question of the "wise" son in Deuteronomy is directed at the entire legislation contained in the Torah, not just the part dealing with Passover. Why then does the author of the haggadah include it in the Seder service altogether?

ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אליהם משכו וקחו לכם איש שה לבית אבות שה לבית. עם היות שידיעת הדבר והכרתו מכל צדדיו בשלמות תהיה בכל ארבע סבותיו החומרית והצורית והפועלת והתכליתית כמו שנודע אצל החוקרים. הנה להיות כל אחד מהן תשובת שאלה מיוחדת לצד מצדדי הענין ההוא הנודע מארבעה רבעיו כבר יקרה שתספיק אחת ממנה או שתים או שלש להשיב אל כתות השואלים כפי שלימות דעתו או קיצורו מהצד אשר תעוררהו השגחתו בו. המשל אם יושאל לך מאיש שוגה ומפתי למה היה זה הדביר ואתה השיבותה לו לפי שהיו עציו ואבניו כבר יתפייס דעתו הגס ויחשוב איפשרות מציאותו למציאות חומרו בחיוב. אמנם אם יחסר קצת פתיותו לא ימנע בזה מלשאול שכמה פעמים הוא רואה עצים ואבנים מבלי שיהיה מהם דביר עם כל זה אם תשיבהו אז בסבה הפועלת ותאמר לו לפי שהיה פלוני החרש שבנאו כבר יספיקו לו שתי הסבות האלה לחיוב מציאותו. אבל אם היה יותר פקח גם בזה לא תתישב דעתו עד שיודיעוהו הצורך המביא אל הפועל לבנותו וכשיאמרו לו שתכליתו הוא למחסה ולמסתור כבר ישתוק משאלתו. אמנם האיש הלבוב לא ישקוט ולא ינוח עד יעמוד על צורת הבית ותכונתו בכללו וחלקיו עד שמתוכן ידע שאין התכלית להיות סתר לו לבד כי אם שיהיה בית זבול ומקום מקדש מלך והיא תכלית הידיעה ושלמותה: והנה לפי שהיו כתות האנשים על זה המספר החכימה תורת האל יתעלה לדבר מהענין אשר אמרנו מסבות הפלאים וסדרן עם ארבע מדרגות בני האדם אשר עליהם אז"ל כנגד ארבעה בנים דברה תורה אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול. כי אל החכם נתייחדה חקירת הסבה הצוריית עם כלל שאר הסבות. ואל הרשע נתיחדה התכליתית עם שלא ימלט מהחומרית והפועלת. ואל התם הפועלת עם החומרית. ואל שאינו יודע לשאול נתיחדה החמרית לבדה. והוא ענין נכבד יתבאר אמותו בהמשך אל הארבע פרשיות אשר ידבר בארבעתן. אולי כפי מה שאומר. וזה כי הוא מהמבואר כי מכת בכורות הנזכרת בפרשת החדש להיותה גמר וסיום האותות והמופתים ההם המציא בה האל יתעלה כל סגולות שלשת הסימנים שקדמו שנתבארה בהם אמתת מציאותו יתעלה והשגחתו ויכלתו על הצד היותר שלם שאיפשר כמו שביארנו היטיב בשער ל"ו והנה לפי זה היה זכרון זאת המכה הנפלאה עם לקיחת הפסח הנעשית על ידה עם מצות החגיגה ושמירת המצות וכל אשר יעשה בה ענין מספיק להגעת שלמות האמונה בפנות ההם האלהייות וגם בקבלת עבודתו והפקת רצונו בכל מעשיו כי על כן כלל שני העניינים הללו בפרשת החדש הנזכר. הענין הראשון עד והיה הדם לאות וגו'. והענין השני מוהיה היום הזה לכם לזכרון כמו שהוא מבואר מענינם כלומר בשתים אלו תתחתנו בי היום. (ג) והנה אחר שנצטווה משה על זה הענין כלו בפרשה ההיא הנה הוא יתברך בחכמתו האלהית חלק הלמוד לעם באופן יגיע תועלתם למתלמדים על הד' פנים שאמרנו על הצד היותר נאות שאיפשר. וזה כי מה שיגיע ממנו תועלת באמונות האלהיות שהוא העקר קבע בה מסמרות תחלה בפרשת משכו ויחד אותו לזקנים שנאמר ויקרא משה לכל זקני ישראל ולזה לא זכר שם רק שחיטת הפסח והזאת דמו על המשקוף ועל המזוזות ועבר יי' ופסח ה' שזה מה שיכלול אמיתת מציאותו ויכלתו והשגחתו ועשאו ראיה מופתית כנגד הרשעים עזי נפש המערערים על אלו הפנות: (ב) והוא מה שאמר שם והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם כי לא כיון בכאן אל השואלין בדרך שאלה וחקירה ליסודות רק אל הגוזרים אומר בתורת ערעור ופקפוק כי רבים הם. דוגמת מה שנאמר ואם לא מדאגה מדבר עשינו את זאת לאמר מחר יאמרו בניכם לבנינו לאמר מה לכם ולה' אלהי ישראל וגבול נתן ה' וגו' (יהושע כ"ב.) כי הוא ודאי לשון ערעור ופקפוק. ומכאן אחז"ל רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם וגו'. כי ראו שהכתוב ייחדו מכל הבנים בלשון עירעור וקנטור ולזה הוא מבואר כי אומרו מה העבודה הזאת לכם וגו' הוא כאומרו מה לכם ולעבודה הזאת וגו' כלומר מה בצע כי נעבוד אלהים והוא ערעור על התכלית ולזה ייחד הכתיב תשובתו ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח וגו'. כי בזה נתבררו אצלנו תכלית האמות מציאותו ויכלתו והשגחתו. ולזה ראוי לכוין אליו העבודות כדי שתשאר האמונה הזאת תמיד בלב האנשים והיא סבה תכליתית נכבדת מאד אמנם הם ז"ל ראו להקהות את שניו בהחליף הכתוב הזה ושום תשובתו בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים וגו'. לאמר שאין צריך לומר שלמדנו שם בענין ההשגחה שהוא ית' מבדיל ומבחין בין עם לעם כמ"ש הכתוב בנוגפו את מצרים ואת בתינו הציל אלא שהוא מבדיל ומבחין בין איש לאיש מהאומה לתת לאיש כדרכיו עד שמזה יתברר שאלו היה הוא ורעיו שם לא היה נגאל שום אחד מהם אבל נגפים עמהם והרי היא תשובת הכתוב אלא שחדדו אותה בחריפות זה הדקדוק שבכתוב השני מכל מקום כל זה הוא מענין התכלית. והנה אחר שנאמר וילכו ויעשו וגו' ונזכר ענין המעשה באומרו ויהי בחצי הלילה כמו שנתבאר בשער המכות נאמרה פרשה אחרת וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר. זאת חקת הפסח ומהכרח בעניינה שעם שלא זכר בתחלתה רק חקת הפסח כי בו נכללו עדותיו חקיו ומשפטיו. כמ"ש במקום אחר (במדבר ט׳:י״ד) כחקת הפסח וכמשפטו כן יעשה והפסח בכללו הוא עדות כאמרם (פסחים קט"ז:) פסח זו שאנו אוכלין על שום מה וכו' גם פרש' זו יראה שתכללם כלם כי איסור העבדים והערלים יורה ויעיד כי הנס ההוא וכל כיוצא לא נעשה אלא לבני בריתו של אברהם אבינו והבנים בניו כי זה מה שראוי שיקובל בזה בלי ספק וענין אומרו בבית אחד יאכל לא תוציא מן הבשר חוצה וגו'. ועצם לא תשברו בו הוא מכלל החקים אשר לא ידע טעמם יפה. ואומרו כל עדת ישראל יעשו אותו וכי יגור אתך גר ועשה פסח לה' וגו' תורה אחת יהיה לכם וגו'. הוא מכלל משפטי התורה האלהית המוטלות עליהם וראוי היה לפי זה שיסמוך לכאן, והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אתכם. (א) אלא שעקר השאלה הזאת ותשובתה היא יותר ראויה בעצם וראשונה בתורה בכללה שהוכללה בשלשה מינים אלו וכל חכם לב ראוי שיעיין לדעת מה טיבן של חלקים אלו אצל התורה בכללה ומה תועלתן ויחקור אם יפול בהם ההכפל או המותר או לא. וזה כי לפי מה שיראה בתחלת המחשבה כי העדות והחקים ענין אחד להם במה שהתועלת המגיע משני המינים הוא הכנעת העושה וההשתעבד אל עשייתם בבחינת שהוא מצווה ועושה מאל עליון שאי אפשר לו להפטר מעשו' רצונו וכאלו שני העניינים מכוונים להעיד על מציאותו. וזה יהיה מגונה מצד בא הכפל בדבר שאינו צריך. וקשה עוד מזה כי החלק המשפטי בכל שיכלול הדינים אשר בין איש ובין אחיו ובין גרו הנה הוא מותר גמור כי זה וכל מה שיצטרך לחיות חיים מדיניים היה איפשר אל השכל האנושי להמציאו ולסדרו כמו שכן נמצאו עליהם מעולם בנימוסי הגוים עם ועם ככתבו וכלשונו. ומתנאי השלם כי לא יגרע גם לא יוסיף. והרי הם שאלות עצומות מפאת צורת המצות ומהותן ראויות אל כל איש נבון וחכם כמו שאמר חכם מה הוא אומר מה העדות וגו'. ובאה שם התשובה נכונה מאד, ואמרת לבנך עבדים היינו וגו'. ויתן ה' אותות וגו' ואותנו הוציא משם וגו'. ויצונו ה' וגו'. וצדקה תהיה וגו'. והענין שלמדהו דעת תועלתן והפרדתן שאין הדבר כמו שחשב אמנם חלק העדות הוא סימן לאשר גמלנו כל חסד ורב טוב כי זה מה שיכריח האדם להיות לעבודתו יתברך בתכלית החיוב והוא מה שהודיעו באומרו עבדים היינו לפרעה ויוציאנו ה' אלהינו וגו'. כי אז קנה אותנו לעבדים נמכרים לפניו כי נתן פדיון נפשנו ומחירנו אותות ומופתים גדולים ורעים במצרים בפרעה ובכל ביתו לעינינו כלומר לא נוכל לכפור מה שראינו בפרעון מחירנו ואותנו הוציא וגו'. הרי שיש לו עלינו טענה חזקה להכריחנו אל כל מצותיו ולעבוד עבודתו וכמו שאמר בכל מקום (דברים ה׳:ט״ו) וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים וגו'. ועל הדרך הזה אמר המשורר אנא ה' כי אני עבדך וגו' פתחת למוסרי (תהלים קט"ז). ירצה במה שפתחת מוסרי מאויבי הרודים עלי קנית אותי לעבד עולם בן האמה שאין עבדו' חזק ממנו. סוף דבר הודיעו שזהו ענין העדות: ואחר נעתק אל טעם החקים ואמר (דברים ו') ויצוונו ה' לעשות את החקים האלה ליראה את ה' אלהינו לטוב לנו וגו'. וזה שהודיעו כי מלבד התועלת ההוא הנודע לו בהם יש תועלת נפלא והוא שיש בכל המצות תוחלת שכר רוחני ונצחי נוסף על מה שיועילו לחיות חיי שעה כי מזה הטעם כל המצות כלן נקראות חוקי' מצד שנעו מעגלותיהם ולא נדע איך יושג בהם זה התועלת הנצחי כי מה שלא נדע עניינו מהו איך נשכיל אופן השגתו ולעורר על זה בא החלק המיוחד מהחוקי' אשר לא יורגש מהם תועלת לחיי האדם כלל כמו שהוא באיסור חזיר ושאר המאכלות ולבישת כלאים והדומים כדי שנדע בהם שמזה המין יש בכל המצות כלן וזה יתבאר עוד בפרה אדומה שער ע"ט ב"ה. והוא מה שביאר יפה באומרו לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה כפי מה שפיר' אותו המורה פ' נ"ז ח"ג. עם שיש לנו פירוש אחר יבא בפרש' אם בחוקתי שער ע' ב"ה. והנה על חלק המשפ' יצוה שיודיעוהו ענין נכבד ראוי שידע אותו כל בעל תורת משה רבינו עליו השלום והוא כי נוסף על מה שיכללו המשפטים האלהיי' מהצדק והאמות יותר מכל הנמוסי' האנושיים יש בהם תועלת נמרץ והוא מה שיקרה אל המתעסקי' בהם ההשארו' הנפשי וההצלחה האחרונה לחיי העולם כמשפט כל שאר המצות שמחזיקים בהם ודורשים אותם ומקבלים עליהם שכר והוא מה שביארו דוד המלך באומרו (תהילים י״ט:י׳-י״א) משפטי ה' אמת צדקו יחדיו הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב וגו'. והוא מבוא' ובפרש' ואלה המשפטים יתבאר הדרוש הזה על השלימות הזה ב"ה. והוא עצמו מה שכללו באומרו (דברים שם) וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת לפני ה' אלהינו כאשר צונו והטעם מבואר. וראוי שתדע כי לחלק שקראו החכם בשאלתו משפטים הוא מה שקרא עכשו מצות כמו שקראו כן בתחלה כשאמר (שם) שמור תשמרון את מצות ה' אלהיכם ועדותיו וחקיו אשר באה השאלה עליו מה העדות והחקים והמשפטים הרי כאן שאלת החכם בכל חלקי התורה בכללה ותוכן תשובתו בכל חלקיה וראויה היתה שתיעשה בפרש' זאת חקת הפסח אשר היינו עליה כפי מה שביארנו מענינה אלא שהניח ענין המצוה החלקית שיובן וידר' מתוך הענין הכללי שהוא דרך נכון בכמו זה: ולפי שראו חז"ל זה הענין הנכבד זווגו השתי פרשיות יחד ושמו הפרטי תשובת הכולל להורות שגם השאלה תצדק עליו וכאלו אין בכלל אלא מה שבפרט ולזה אמר (במכלתא שם) אף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין וגו'. כלומר שיאמר לו טעמי הפסח בעדותיו חקיו ומשפטיו כאשר הם בתוך הפרשה הזאת כמו שביארנו כ"א יתבונן בהם ובטעמ' הנכון ולא יבטל אותם בטעמי' חצוניים הכל ימצא בתוכם עד שיגיע לו מזאת המצו' הפרטית מה שרצה מכלן כי הוא דבר ראוי שיובא לכאן לתועלת ענייני הפסח ופרסומו והנה הוא מבואר שהשאלה והתשובה הזאת הכל הי' מפאת הסבה הצוריית אשר למצות:

(1) We have already explained that in order to understand any matter completely, one needs to know the answer to four basic questions, namely : material, form, purpose and the architect, i.e. creator of the matter which we try to understand. However, depending on the intelligence of the questioner, he may have to be satisfied with answers that do not reveal the full information about every one of the four parts of the question. As a matter of fact, there are occasions when explaining the full extent of the answer to a query is futile, due to the limited intelligence of the questioner. If a simple minded person were to ask "why is this a dwelling?" and you were to reply "because it consists of bricks and lumber," the chances are that such a questioner would be satisfied with this answer. If the questioner were a little less simple minded however, he might object that he had seen combinations of bricks and lumber which certainly did not constitute a dwelling. Yet, when you tell this person that the combination of bricks and lumber was designed by an architect, he would likely be satisfied seeing that he now understands what and who is responsible for the structure in question. However, a more inquisitive mind would not be satisfied unless he also understood the need for this particular structure, i.e. the motivation of the architect who designed it. Finally, the most probing mind of all would not be satisfied until it was clear how this particular design enables the structure to fulfil the purpose for which it was designed. Similarly, the Torah addresses its answers to these four levels of intelligence. The wise son has all aspects of the legislation explained to him; the emphasis is on the format of the structure. The wicked son is reminded of the overall purpose of the legislation. The simple son, the tam, hears about the architect and the materials, whereas the real simpleton hears only about the materials used. (Passover lamb, matzah and bitter herbs) The slaying of the firstborn and the way in which this occurred, concludes the list of miracles that were designed to establish the truth of G-ds existence, mastery, and freedom of action. As such, it is a suitable point for introducing laws of Passover which recall this very truth about G-d. (3) G-ds instructions to Moses are divided into verse 1-11, and again into verses 13 to the end of the commandment, (verse 20) (2) G-ds instructions to the people, are divided into the four categories of intelligence that are found amongst the people. First and foremost comes the part which was to make sure of the belief in the very existence of G-d, i.e. the Passover and the sprinkling of the blood thereof on the door-posts. Also, there is the plague of the slaying of the Egyptian firstborn which would answer the scoffers and doubters of whom there were many. The evidence of the multitude of the doubters is the phrasing of the question of the wicked son in the plural, i.e. "when your children will say to you." This does not refer to a genuine enquiry at all, nor to thirst for enlightenment, but expresses scoffing and doubting. We find similar language employed for the same purpose in Joshua 22,24. (4) When the members of the tribe of Gad answered Joshua, they were worried about future attitudes of the Jews of the West Bank towards those residing on the East Bank of the Jordan. The question then was merely rhetorical, expresses conviction already deeply held. This is why our sages have seen fit to put this "question" in the mouth of the wicked son, meaning "what good does all this service do for you?" The wicked son asks for the purpose of the legislation. The author of the haggadah then is not content with telling him of G-ds Providence, His Personal Intervention on behalf of the Jewish people, but adds that such Personal Intervention, hashgachah peratit is reserved for those individuals who have accumulated some merit. Since people of the type of the wicked son have not accumulated such merits, they would have been excluded from such Personal Intervention on their behalf by G-d, anyways; therefore they do not have to worry about Passover observances, not about the removal of chametz etc. After the Torah said (12,29) "they went and they carried out," we are told about the actual happening of the slaying of the firstborn that had been predicted. Then we have the section about the Passover statute legislation, which must have included all the pertinent details, although mention is made only of the heading of the subject matter, i.e. "Passover." This is proof that both eydot, chukkim and mishpatim, the three categories mentioned in the question of the wise son, were included in that legislation. An example of the former, i.e. the chukkim is the command that no bone of that lamb must be broken. An example of the mishpatim, social aspect of the legislation would be "if a stranger (convert) lives amongst you and he too wants to observe the Passover etc." Lastly, the eydot, testimonial aspect of the legislation would be the demand "the entire congregation of the Jewish nation shall perform it," part of the legislation. (5) It is fitting therefore that in the haggadah we pose the question of the "wise son," which though it addresses itself to the entire range of Torah legislation, is being directed at the Passover legislation, since no similar query is mentioned in our chapter. That this question is indeed the one posed by the most intelligent type of our children, is evident from the probing nature of the query which addresses itself to what at first glance appear as as illogical aspects of the legislation. After all, most nations would commemorate events such as the Jewish people had experienced, without the need for Divine instruction. The answer points out that at least part of our "testimony" (read "history") was due to G-ds loving kindness, Personal Intervention on our behalf. He took us out by means of miracles, thus establishing an eternal claim on our obedience. Therefore, our historic observances cannot be compared to other nations' observances of their respective historical highlights. The Psalmist in Psalms 116,16, expresses it thus: "Please, O Lord, if I am Your servant, it is because You have loosened my bonds." On the other hand, the purpose of the seemingly illogical chukkim is to test our obedience and fear of the Lord, but also "to be good for us at all times," as stated in Deuteronomy "it will be considered righteousness for us to observe and carry out the entire mitzvah, legislation." (Deut. 6,25) This sentence refers to the mishpatim, mentioned earlier, and teaches that beyond the fact that our social behaviour is good for the other person, it is ultimately good for the person who acts in a socially positive manner. Our sages express this by stating that the poor man does more for the rich man than the rich man does for the poor man, when the former is the recipient of the donation by the rich man. (6) The author of the haggadah suggests that the Passover legislation be used as a miniature Torah, to demonstrate to the wise son the validity of the answer given by the Torah in parshat va-etchanan.

והנה אחרי זה נזכר פרשה שלישית והוא קדש לי כל בכור אשר נאמר בה זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים וגו'. היום אתם יוצאים בחדש האביב והיה כי יביאך י"י אל ארץ וגו'. ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה שבעת ימים תאכל מצות וגומר. מצות יאכל את שבעת הימים ולא יראה לך וגו'. הנה הוא ראה לחדש מצוה אחרת תהי' לזכרון למכת בכורות ולהמשיך ממנה תועלת הפסח לענין האמונה האלהית על הדרך שאמרנו ויגיע תועלתה יותר לרוב מציאותה בבניו וקרוביו ושכיניו גם לכל אחד העם דהיא מצוה דעבידא לאיגלויי כל שכן בכל בכור שור או כשב או עז כי יולד ופטר חמור גם הוא והנה מזה הענין ומשאר מצות החג והמצות אשר השאיר אצלו שלא זכרם תחלה בפרשת משכו כמו שאמרנו עשה שני למודים אחרים כפי צורך המתלמדים. והנה שם תחלה הלמוד כנגד האיש החסר אשר אין ראוי לדבר עמו רק בעניינים המעשיים לבד ובתועלות המגיעים מהם בעוד בחיים האלה חייתם והוא מה שאמר לזה והיה כי יביאך וגו' ועבדת את העבוד' הזאת וגו'. עד כל אותם המצות שנזכרו ואמר אחרי כן והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים יאמר שיספיק שיודיעוהו כי בעבור המעשים האלו והדומים להם שיקבל אדם על עצמו עשייתן עשה לנו נסים ונפלאות בצאתנו ממצרים וכן יעשה תמיד ואמר והיו לאות וגו'. למען תהי' תורת ה' בפיך לרמוז לזה שלא יוכל לבא עליה בעומק הלב ולזה אמרו ז"ל (במכלתא שם) על זה הכתוב ושאינו יודע לשאול את פתח לו שנאמר והגדת לבנך וגו' והכוונה שאינו יודע לשאל כמו הבן החכם הנזכר בשיורגש בו צורך הלמוד בין שלא ישאל בין שישאל ולא ידע לכוין שאלתן היטב את פתח לו והכונה שדי לו כשיודיענו פתח הדברים והתחלתם בהודעת הענין הראשון עד ישכיל ויעלה אל מדרגה שידע לשאל היטב ויודיעוהו הדברים בשלמות וכמה הפליגו להורות על אמתת זה הענין במה שדקדקו (שם פ' י"ז) בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך הקפידו כי אין להזכיר לזה זולתי עניינים ממשיים חומריים לאמר לו כי בעבור קיום מצות מצה ומרור כמו שהם מונחים לפניו אז בעת הלמוד עשה לי בצאתי וגו'. מבלי השתדלות בטעמם ועניינם והוא הלמוד הראוי לזה כאלו אמרו עליו שסבת הדבר הוא חומרו כאשר אמרנו ראשונה וכבר נשלמו עם זה שני מיני הלימוד אשר מצד החלק המעשי לשני כתות האנשים החכם היודע לשאל ואשר כנגדו שאינו יודע לשאל אח"כ עשה פרש' רביעית מענין הבכורות שזכר לפי פרסומה ועשה ממנה למוד מיוחד אל האיש הבא במחקרו בענין האמונה בכוונה הפכית מהרשע אלא שהוא בא בתמימות ויושר השכל לא לקנטר כי מהידוע שדרך הלמוד להם מתחלפת ואמר כי יביאך וגו'. והעברת כל פטר רחם וגו' וכל פטר חמור וגו' עד וכל בכור אדם בבניך תפדה ונו'. יאמר שינהגו בזה הענין מקדוש הבכורות ופדיונן לפי שיזכר בם מכת הבכורות שבמצרים שבשבילה הית' מצות הפסח כדי שיגיע מהזכרון הזה תועלת אמתת מציאותו יתברך וכי יש אלהים לברי לבב והוא מה שסמך והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים ויהי כי הקשה פרעה וגו'. והוא במה שהודיע אליו כי טעם הכל להודיע כי יש אלהים פועל ישועות בקרב הארץ ומאמר חז"ל (שם פ' י"ח) תם מהו אומר מה זאת קיים זה הפירוש בלי ספק כי התם אינו כנגד החכם כמו שחשבו קצת אבל הוא הפך הרשע כמו שהורגלו לקרוא (במס' ב"ק) שור תם לשאינו מזיק וע"ד ויעקב איש תם (בראשית כ״ה:כ״ז) ואמר החכם (משלי י״א:ג׳) תומת ישרים תנחם וסלף בוגדים ישדם. והוא ייחדו תשובתו מצד הסבה הפועלת כמו שאמרנו וכבר יושלמו בזה שני למודים בענין האמונה אל הרשע והתם שזה לעומת זה נסדרו אלו שתי כתות באלו הלמודים. וכבר נתבארו הפרשיות האלה בתת טעם נכון וישר לסדורם והכל סובב על מה שאמרנו ראשונה לחזק בלבנו אמונת אמיתות מציאות אלהי אמת שפעולותיו באמת על פי רצונו יתברך ולדחות טעות ושלוח ההזדמן מכל פעלותיו מכל כתות האנשים כפי כחו בשיכירו וידעו כמה כחה של תורה בסדור העניינים ההם יותר מכח הסבות הפועלות אשר לפי הטבע הקודם המפורסם. וזהו שיעור מה שרצינו אליו מהביאור בזה החלק:

There follows the portion "sanctify for me every firstborn," the third portion dealing with the Passover legislation. It stipulates "remember the day you came out of Egypt, in the month of spring; when you come to the land of Israel this will become an annual celebration, seven days of eating matzot, prohibition of chametz etc." The Torah addresses itself to the simplest intellect among the Jewish people, who is satisfied to know "my life was saved," with the proviso that I perform this service annually. You teach such a person simply that exceptional historic events deserve to be commemorated in exceptional ways. Such commemoration consists of the use of materials such as the Passover lamb, matzah, and bitter herbs. This is a ceremony that even such an intellect can understand. The Torah advises, in effect, do not complicate the issue, stick to the material facts. Then comes the fourth passage, addressed to the sincere questioner. That this is so is proven by the fact that this questioner does get to the land of Israel, since the Torah states "it will be after the Lord will bring you to the land...which He has promised to your forefathers.." (13,5) You teach such a son that redemption of the firstborn is the result of the Egyptian firstborn having been slain by G-d, whereas the Jewish firstborn had been saved. This demonstrates the fruits of belief in G-d. On the other hand, it teaches the eventual result of maintaining an obstinate posture vis a vis G-d, such as was maintained by the Egyptians. The tam, is to be viewed as the opposite number of the rasha, wicked son, not as the opposite number of the chacham the wise son. When the tam is told that the Jewish people were redeemed in a miraculous fashion, he is reassured in his belief, since he learned who it is that looks after the Jewish people.