עקידת יצחק 89

יבאר שכל ישראל שמעו עשרת הדברות מפי הקב"ה. ויבאר מאמר אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום.

וזאת התורה אשר שם משה.

"And this is the law which Moses set"

דרש רבי שמלאי תרי"ג מצות נאמרו לו למשה בסיני שס"ה כמנין ימות החמה ורמ"ח כמספר איבריו של אדם. א"ר המנונא מאי קראה תורה צוה לנו משה וגו' (דברים ל״ג:ד׳) תורה בגימטריא הכי הוו תורה תרי"א הוו אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום. (מכות כ"ג:)

The Talmud Makkot 23, relates in the name of Rabbi Simlai: "Moses was given 613 commandments at Sinai. 365 are "don'ts," corresponding to the number of days in the solar year, and 248 are "do's," corresponding to the number of limbs in the body." Rabbi Hamnuna added that the reason the Torah writes "Moses commanded us the Torah," is that the Hebrew word Torah has a numerical value of 611. 611 commandments were communicated to Israel by Moses. The first two of the ten commandments, Israel had heard directly from G'd at Mount Sinai.

^*תוכן דבריו בקוצר היא, תחילה הביא דעת הרמב"ם והרמב"ן שרצו לפרש מאחז"ל שרק אנוכי ולא יהיה לך שמעו מפי הגבורה. אשר בהשקפה ראשונה נראה כסותר לדברי הכ' "את כל הדברים האלה דבר ה' וכו' "שהרמב"ם מפרש אותו, ששני אלה העיקרים גם מגבורת המופת השכלי ידע ויבין אותם כבר כל איש משכיל והרמב"ן רצה לאמר ששני הדברות הראשונות שמעו והבינו כל ישראל מפי הי"ת, תחת כי באחרים שמעו רק ממנו קול דברים לבד מבלי שהבינו עוד הכונה, וע"כ הוצרך משה לבארם להם יותר, והביא ראיה לזה ממה שידברו כלם מהי"ת בלשון נסתר "לא תשא את ה' אלהיך" וכו', "לא תשא את שמי," כמו שהוא בשנים הראשונים שנאמרו בלשון מדבר בעדו "אנכי וכו' לא יהיה לך וכו' על פני וכו'" והרב ז"ל דוחה דבריו אלה מכמה טעמים (עיין בפנים הספר.) ויען כי גם פירוש הרמב"ם ז"ל לא ישר בעיניו ע"כ באר זאת. באופן אחר, בהקדים תחילה הקדמה אחת, והיא: כי אף שכל עשרת הדברות כוללות מצות חמורות יקרות ונכבדות בבחינת טהרת הדעות והמידות בכל זאת הלימודים הרמים והנשאים הצפונים במשכיות השנים הראשונים הם העיקרים אשר כל התורה כלה תלויה בם. והיסודות אשר דת ואמונת ישראל האמיתית בנויות עליהם כי הדיבור הראשון "אנוכי ה' אלהיך וכו' "כולל האמונה במציאות הי"ת, בהשגחתו על בני אדם. ויכלתו שהיא לבלי תכלית, לעשות כל אשר חפץ בשמים ובארץ. למען השב עי"ז גמול הטוב והרע ליצוריו כפי דרכיהם ומעלליהם הטובים והרעים. כאשר הודיע זאת לכל בהוציאו אותנו ממצרים. הפך דעת הפילוסופים אשר חשבו בדעתם הנפסדה. כי לא יראה ה' על בני אדם. ולא יבין אלהי יעקב על מעשיהם, הטובים הם או רעים? לשלם להם גמול כפעלם, כי אם הכל נמשך רק על פי חקי הטבע אשר לא ימושו לעולם, וכמקרה הצדיק כן מקרה הרשע תמיד. והדבור השני כולל העיקר היקר מאוד בדת ישראל והוא כי אין די לנו להאמין לבד בכל מה שנכלל בדבור הראשון, כי אם גם מוזהרים אנו לבלתי שתף בעבודתנו את הי"ת עבודת שום נמצא אחר זולתו, לעשותו כעין אמצע ביננו ובינו י"ת כמו שהיה כן דעת המשכילים בין העמים הקדמונים אשר אף שהאמינו במציאות אל עליון עבדו בכל זאת צורות הכוכבים והמזלות, בעבור שחשבו בסכלותם כי הם ימליצו בעדם אל הי"ת וכמו שחשבו גם אנשי דורו של אליהו, אשר ע"כ אמר להם "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים" וכו' כי האמינו בה" אבל בכל זאת חשבו כי הבעלים הם משרתיו עושי רצונו להיות האמצעיים להנהיג את העולם, ורק כאשר ראו כי לא ענם הבעל, הודו כלם ואמרו "ה' הוא האלהים" ר"ל הוא לבדו גם המנהיג את כל, וכן נאמר גם במנשה, אשר רק כאשר באו עליו צורה ומצוקה, ויאסרוהו בנחשתים ויוליכוהו בבלה, וכראותו כי כאשר חלה את פני ה', ויכנע מלפניו, ויתפלל אליו נעתר לו וישיבהו ירושלים, ראה והודה כי רק ה' לבדו מנהיג ומנהל כל מקרי בני אדם עלי ארץ וידע מנשה כי ה' הוא האלהים" וכן אמר גם יהושע לבני דורו אשר קצתם רצו לשתף עם עבודתם את הי"ת גם עבודת שאר הנמצאים, "ועתה יראו את ה' ועבדו אותו בתמים ובאמת" (ר"ל מבל פסוח על שתי הסעיפים וזש"א) "והסירו את אלהים וכו'" ואם רע בעיניכם וכו', וכאשר השיבוהו ישראל רק "חלילה לנו מעזוב את ה' וכו'" כי ה' אלהינו הוא המעלה אותנו מארץ מצרים "אשר מדבריהם אלה, נראה רק שמאמינם בכל מה שנכלל בדבור הראשון, אבל בכל זאת לא הבטיחוהו שלא ישתפו, בעבודתם את הי"ת גם עבודת שאר הנמצאים זולתו, ע"כ הוסיף עוד ואמר להם פעם שנית, "לא יוכלו לעבוד את ה'" באופן זה שתרצו לשתף עמו עבודת אל נכר "כי אלהים קדושים הוא, לא ישא לפשעיכם ולחטאתיכם, ר"ל אף אם תעבדוהו, ותבחרו גם בנמצאים אחרים, רק למען יהיו אמצעיים בינו וביניכם, יחר גם כן אפו עליכם וכלה אתכם. ורק כאשר אמרו פעם שנית "לא כי את ה' נעבוד, ר"ל אותו לבדו נעבוד כפל הדברים ואמר "עדים אתם וכו' ועתה הסירו את אלהי נכר וכו' וכרת עמם גם ברית על זה, למען הרחיקם מכל שיתוף ועבודה לשום נמצא זולתו, כמצוה עלינו במאמר הי"ת "לא יהיה לך וכו'," ויען כי כפי המבואר מכל האמור עד הנה נודע לנו כי נכלל בשני הדיבורים הראשונים היסודות היותר יקרות ועמודי התוך אשר כל דת ישראל נשען עליהם, ע"כ ברצות הי"ת, לתת להם יתר שאת ויתר עז, לעשות רושם יותר חזק בלב שומעיהם, מכל שאר המצות הכוללות בשאר הדיבורים הבדילם בענין זה מזולתם, כי אף שכולם נאמרו מפיו כמאה"כ "פנים בפנים דבר ה' עמכם" בכל זאת נאמרו רק הראשונים בלשון מדבר בעדו. "אנוכי וכו' לא יהיה לך וכו' על פני" תחת כי שאר הדברות יצאו מפי עליון רק בלשון נסתר, "לא תשא את שם ה' וכו' כי לא ינקה וכו'" כאלו היה מדבר ומגיד אותם רק ע"י אמצעי. ולפי"ז יש במצות התורה שלש מחלקות בבחינת האופן, איך השיגו ולמדו אותן ישראל. כי עשרת הדברות נאמרו כלם מפי ה', ב' ראשונות מלשון מדבר בעדו, ושמונה האחרות בלשון נסתר. ושאר המצות נאמרו רק ע"י משה, שהיה המליץ והאמצעי בינותם ובין הי"ת, ורק ע"ז רומז מאמר רב המנונא שהחל בו הרב ז"ל, אנוכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום," ר"ל בעבור שהם לבדם נאמרו מפי הי"ת בלשון מדבר בעדו, נבדלו במעלתם מכל שאר מצות התורה, וע"כ לא ישותפו ג"כ עמהם במנין ובמספר. הנה המאמר הזה הוא נפלא ומתמיה מאד לפי מה שיקובל באימה מקבלתם כלם בכלל את עשרת הדברים כמו שנתפרסם מפשט הכתובים האומרים זה בפירוש כי מיד שסיים כל עשרת הדברים נאמר את הדברים האלה דבר יי' אל כל קהלכם בהר בתוך האש ולא הבדיל בין קצת לקצת. עוד אמר וידבר יי' אליכם מתוך האש קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים ויגד לכם את בריתו אשר צוה אתכם לעשות עשרת הדברים וזולת זה ואיך יאמרו כי אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעום. ומהפלא כי יש שהוקשה אליו אפילו מאמר זה עד שהוצרך לפרש מגבורת המופת שמעום כמו שהוא דעת הרב המורה ז"ל והנמשכים אחריו. והנה הרמב"ן ז"ל דחק עצמו לפשר בין אלו הענינים ואמר שהשנים שמעו בבירור מפי הגבורה אמנה השמונה לא שמעו זולתי קול ומשה היה מפרש אותם להם והיה ראיתו לזה מה שאמר לא תשא את שם יי' אלהיך לשוא כי לא ינקה יי' כי ששת ימים עשה יי' וגו' ויוציאך יי' על כן צוך כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על האדמה אשר יי' אלהיך נותן לך. שכל זה יורה שמשה ידבר על דברי השם ומפרשם לא הדברות הראשונות שנאמרו בלשון מדבר בעדו. והנה באמת אין הכתובים ולא לשון חז"ל סובלין פשרה כלל אם לשון החכמים כי הנה המאמר מפי הגבורה שמעום אינו מאמר שנותן ביניהם זה ההבדל כי איך יובן ממאמר זה שאלו הבינו ואלו לא הבינו זה לא יסבלוהו כלל. ועוד כי אם לא היו שומעין זולתי הברת הקול ומשה היה משמיע להם הכוונה מה יוסיף ומה יתן אמונת אומן בדברות ההם בשמעם קול מבהיל ולא ידעו מה הוא שיבא משה וישמיעם מה ידבר האל יי'. ומי יאמר להם דהכי הוה והרי א"ל יתברך בעבור ישמע העם בדברי עמך (שמות י"ט) ואמרו חז"ל שאמר תשובה על דבר זה שמעתי מהם רצוננו לראות את מלכנו (מכילת' פ' יתרו) שהכוונה לשמוע בקול דברו ממש כמו שכתבנו שם וזה על כל הדברות משמע. ולזה נאמר בזה וכי מי שנתן בהם כח לשמוע מפי הגבורה אנכי ולא יהיה לך לא יעצור כח עוד לחזקם ולאמצם לשמוע הכל והלא ההתחלה יותר מהחצי. ועוד שאם היה שם משה להשמיעם ולהבינם את הדבורים הנה לא נתן לו רשות לשנות אותם כלל רק היה לו להגיעם אליהם באותו סגנון עצמו שיוצאות מפי הגבורה ואם היה אומר לא תשא את שמי לשוא לא היה לו לומר את שם יי' אלהיך וכן כלם שכבר היו יודעים שלא היה שם משה אלא כמשמיע את דבר יי' ואף כי נתן רשות לשנות הדברים מפני מליצותו למה נכתבו בלוחות ובתורה שלא כמו שיצאו מפי הגבורה וכי מפני שהוזקק המליץ לשנות את שם יי' אלהיך או למען יאריכון ימיך על האדמה אשר יי' אלהיך נותן לך היה לו לכתוב כן בלוחות שכתבם בינו לבין עצמו זה דבר שלא יסבלהו שום דעת. גם כי הכתוב העיד את הדברים האלה דבר יי' אל כל קהלכם וגו' ויכתבם על שני לוחות אבנים יורה שכמו שדבר יי' אותם כך נכתבו שם. ואחר שכתיבת הלוחות היתה שוה לכתיבת התורה הנה ידענו בלי ספק שנאמרו מפיו ית' כמו שנכתבו. והנה נפלה בזה הגדולה והחזקה שבראיותיו שהובא הלשון בשם אמצעי והנה שאר הכתובים אשר יביא לראיה כמו משה ידבר והאלהים יעננו בקול (שמות י"ט) בעבור ישמע העם (שם) וזולתם כבר נתבארו במקומן ואין מחריד ואולם הכתובים המכחישים כבר זכרנום בתחלה ועוד יבאו לפי דרכנו ב"ה. ועל כל פנים חלילה לנו מהאמין כי חכמי האמת והצדק יטילו שום ספק במה שיראה בזה מפרסום הכתובים ולהטיל פגם וחסרון במה ששמעוהו במעמד הנורא ההוא כי מה המונע והלא לא יסבלו הם הצער הגדול אשר סובלים בזה הפלוסופים מבני עמנו ^*אשר הוצרכו לפרש דבריהם כמו שנאמר עוד כצ"ל לדעתי, ורומז בזה על מה שיכתוב עוד לקמן, כי קצת מפילוסופי עמנו בזמנו ברצותם להרחיק בכל עוז. ההגשמה מהי"ת פירשו דחז"ל "מפי הגבורה שמענום" מפי גבורת המופת, יען כי סבלו צער גדול לפרש הדברים כפשוטם, כמו שהוא באמת כונת חז"ל, שקול אלהים הנברא באופן נסיי דבר בעצמו עמם כל הדברים האלה. (עיין מזה, במ"נ פרק ס"ה ובכוזרי מאמר ראשון סי' פ"ט) וכן יכתוב הרב ז"ל לקמן בשער הזה שאף שעיקרים אלה הכלולים בשני דיבורים הראשונים יודעו לנו גם מגבורת המופת. בכל זאת צריכים אנו להאמין בלב שלם כמו שהאמינו זאת חז"ל וכונו עליו בדבריהם, שגם מפי הגבורה ר"ל מהי"ת בעצמו שמעו אותם באופן נסיי היוצא מגדר הטבע הנהוג ע"ש.אשר הוצרכו לפרש דבריהם עוד כמו שנאמרו אלא ודאי כוונתם בזה המאמר הוא זולת מה שחשבוהו. אמנם מה שיראה לי מכוונתם הוא כפי מה שאומר וזה כי מהמבואר שעם שכל עשרת דברות הם מצות חמורות בדעות ובמדות הנה השנים ראשונים הם באמת העקריים אשר כל מצות התורה תלוייות בהם לפי שהם השני שרשים ההכרחיים בקבלת מלכות שמים האחד לקיים בשכל מציאות אלוה מחוייב המציאות פועל ועושה ויכול בכל הדברים אשר נעשו בעולם על דרך הרצון המוחלט וכפי מה שראוי שיקבלו האנשים על פי מעשיהם הנרצים או הנמצאים אליו כי הוא הפך מה שיקבלוהו כל הפילוסופים הנמשכים אחר עיוניהם הנפסדים אשר חשבוהו בלתי שומע ורואה ובלתי רוצה ומואס כלל רק שהכל נמשך על דרך החיוב הגמור כמו שכתבנו בביאור בדבורינו על התוארים שער נ"ד. והוא מה שהודיע אמותו בראש דברותיו באומרו אנכי יי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים כי מוסף על חיוב מציאותו מודיע כי הוא המשגיח ורוצא להוציאו מארץ מצרים מבית עבדים שיראה להציל עשוק מיד עושק כי הוא הפועל הנעשה על צד החפץ והרצון ובדרך חסד ותגמול מעשה בני האדם. והשרש השני להסיר מיני השתוף וצורך עבודת האמצעיים אשר נהגו בהם הרבה מהמודים במציאות הסבה הראשונה כמו שכתב הרב המורה ז"ל בספר המדע (פ"א) שהיה כן דעת משכילי עובדי צלמי עץ ואבן מלפנים כי על זה בא הדבור השני לאמר לא יהיה לך אלהים אחרים וגו'. לא תעשה לך וגו'. לא תשתחוה וגו'. כמו שנתבאר יפה בדברות הראשונות שער מ"ה. ואף אחרי כן כמה דיו נשפך וכמה קולמוסין נשברו על קיום אמונה זו באומתנו לפי מה שנשתקעו במעשי הגוים ואם קבלו עליהם לעבוד את יי' לא היה בעבור זה נמנעין מהעבודות ההנה שחשבו בדמיונם שהיה טוב לאחוז מזה וגם מזה עד שראינו בפרסום דברי אליהו ז"ל לאנשי זמנו עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים אם יי' האלהים לכו אחריו ואם הבעל לכו אחריו (מלכים א' י"ח) כי הם היו רואים שהאל יתברך הוא המלך הגדול אמנם חושבי' שהבעלים הם היו המנהיגים. ולזה כשראו הבעל לא ענה אותם באש אמנם ענה יי' אלהי אליהו נפלו על פניהם והודו ואמרו יי' הוא האלהים יי' הוא האלהים (שם) כי הוא האלוה והוא המנהיג וכן נאמר במנשה וידע מנשה כי יי' הוא האלהים (ד"ה ב' ל"ג). והנה על זה האופן תתבונן יפה באותה פרשת המספרת מה שהיו מהדברים על זה הענין בין יהושע ובין העם בסוף ימיו (יהושע כ"ד) באומרו ועתה יראו את ה' ועבדו אותו בתמים ובאמת והסירו את אלהים אשר עבדו אבותיכם בעבר הנהר ובמצרים ועבדו את ה' ואם רע בעיניכם לעבוד את ה' בחרו לכם היום את מי תעבדון אם את אלהים אשר עבדו אבותיכם אשר בעבר הנהר ואם את אלהי האמורי אשר אתם יושבים בארצם ואנכי וביתי נעבוד את ה' כי הוא אלהינו ויען העם חלילה לנו וגו'. עד גם אנחנו נעבוד את ה' כי הוא אלהינו ויאמר יהושע אל העם לא תוכלו לעבוד את ה' כי אלהים קדושים הוא וגו'. כי הנה בכל הדברים האלה והנשארים עוד בהם יראה שהקשה לדבר עמהם יותר מדאי ושהיה פותח לפניהם דרך לא טוב בהפצר רב אלא שבהתבוננות הענין שאמרנו נראה צורך כל דבריו אלו וכולי האי ואולי כי הנה בתחלה הוא הזהיר אותם מאד על יראת ה' ועבודתו ופירש להם שזה לא יושלם רק בשני ענינים. האחד במה שיודו מציאותו ית' על הדרך שאמרנו וצוה שיעבד אותו באמת ובהמי' כפי רצונו. והשני במה שיסירו את אלהי הנכר אשר עבדו אבותיהם. כי שני הענינים לא יתחברו בעם אחד בשום פנים. ולפי שכבר חשבו קצת פושעי ישראל שטוב לאחוז מזה ומזה כמו שנהגו מהם מלכיהם שריהם ועל דרך שנאמר את ה' יראים ואת אלהיהם היו עובדים כמשפט הגוים וגו'. (מלכים ב' י"ז) לזה אמר ואם רע בעיניכם לעבוד את ה' על זה האופן רצוני בהסיר עבודת כל זולתו ותרצו לעזוב אותו ללכת אחרי אלהים אחרים בחרו לכם היום את מי תעבדון מהאלהים האחרים ההם אם את האלהים אשר עבדו אבותיכם בעבר הנהר אשר נתפרסם בעולם ופחיתותם בעולם ע"י אברהם אבינו ע"ה או אם תעבדו את אלהי האמורי אשר לא הצילו את ארצם מידכם והנה יהיה לכם חפשיית הבחירה בזה ובזה מפח נפש והכוונה מבוארת שהיה לכם ההכרח לבחור בעבודה ההיא האלהית לבדה. והנה העם ענו ואמרו חלילה לנו מעזוב את ה' לעבוד אלהים אחרים כי ה' אלהינו הוא המעלה אותנו ואת אבותינו מארץ מצרים ואשר עשה לעינינו את כל האותות הגדולות האלה וישמרנו בכל הדרך אשר הלכנו בה ובכל העמים אשר הלכנו בקרבם ויגרש ה' את כל העמים ואת האמורי יושב הארץ מפנינו גם אנחנו נעבוד את ה' כי הוא אלהינו. יורו בדבריהם שהם מקבלים עליהם דבור אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וגו' כי מזה הצד ראו שהוא אשר עשה עמהם את כל הגדולות ההמה אשר ספרו ועבודתו היא מחוייבת ושלא יפרקו אותה מעליהם אלא שגם הם כמוהו יעבדו את ה'. והנה לפי שעדין לא הובן מדבריהם שיעזבו העבודות הנכריות אבל שיאחזו בזה ובזה כנזכר חזר לומר להם לא תוכלו לעבוד את יי' כי אלהים קדושים אל קנא הוא לא ישא לפשעכם ולחטאתיכם כי תעזבו את ה' ועבדתם אלהי נכר ושב והרע לכם וכלה אתכם אחרי אשר היטב לכם (יהושע כ"ד). ירצה א"א לקבץ שתי העבודות כי לא תוכלו לעבוד את ה' על האופן ההוא כי הוא בלתי נעבד ממי שעובד זולתו ואינו סובל חרפת העבודה ההיא כי אלהים הדושים הוא קנוא ונוקם הוא ולא ישא לפשעכם זה אע"פ שתעבדו אותו וכ"ש שאע"פ שהוא ישא והוא יסבול מה שא"א הנה אתם כשתהיו פוסחים על שני הסעיפים בהכרח מצד טבעיכם תעזבו האחד ותשארו השני ובלי ספק הוא ידוע כי לסוף תעזבו את יי' ועבדתם אלהי לכר ושב והרע לכם וגו'. ועם זה נאמר ויאמר העם אל יהושע לא כי את יי' נעבוד ירצה לא כי את יי' נעבוד על כל פנים ואם לזה נוכרח להרחיק כל העבודות הזולתיות אנחנו נרחיקם באמת. והנה יהושע החליט אותה מהם ורצה שיובן במאמר שלם ואמר עדים אתם בכם כי אתם בחרתם את ה' לעבוד אותו כמו שאמרתי והכוונה מבלי שום עירוב עבודה אחרת ויאמרו עדים. ולהחזיק מיד באותו הדבר שהיה ויכוחם עליו אמר ועתה הסירו את אלהי הנכר אשר בקרבכם והטו את לבבכם את יי' אלהי ישראל. יראה שירחיקו סברה זאת ויסירוה מקרבם והיא שיש צורך כלל בעבודת אלהי הנכר והטו את לבבכם לגמרי אל יי' אלהי ישראל כי הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. ולקיים כל דבר נאמר (שם) ויכרות יהושע ברית לעם ביום ההוא וישם לו חק ומשפט בשכם ונאמר ויכתוב יהושע את הדברים האלה בספר תורת האלהים כי הוא עדות נאמנת לו שהשתדל בכל עוז להכניסם בברית יי' ולהרחיקם מאשר שנאה נפשו. סוף דבר שנים השרשים האלו הם עמודי התוך אשר כל בנין התורה והאמונה נכון עליהם ואשר כוונם האל יתעלה בשני הדבורים הראשונים אנכי ולא יהיה לך. ולזה עשה מעלה יתירה בהם בהגעתם אליהם במדרגה מעולה מאופני הנבואה מהשאר כמו שרצה שתהיה לכלם מעלה יתירה משאר המצות הפרטיות כלם וזה שכל המצות כלם והאמירות זולת עשרת הדברים כלם הגיעו להם מאת הש"י על ידי אמצעי והוא היה הגדול שבנביאים שאפילו באותו היום אחר שאמרו דבר אתה עמנו ונשמעה (שמות ה') נאמר ויאמר יי' אל משה כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם לא תעשון אתי אלהי כסף וגו' (שם) ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם כי תקנה וגו' (שם כ"א) וכן נמשך להם הענין משם והלאה והוא טעם אנכי עומד בין יי' וביניכם בעת ההיא להגיד לכם את דבר יי' כי יראתם מפני האש וגו' כמו שיבא בביאור הכתובים. אמנם העשרת הדברים בכלל נאמר בהם פנים בפנים דבר יי' עמכם בהר מתוך האש שהיה הדבור בכלם בא להם כדבר איש עם הנמצא בפניו ואומר לו עשה כך או לא תעשה כך כי הוא סגנון שלם ומדרגה גדולה מהראשונ' כי דבר גדול הוא לשמוע מפי הרב באי זה צד שיהיה ואף שיבא הדבור כאלו ידבר אחר בשם יי' באומרו כי לא ינקה יי' כי ששת ימים עשה יי' וכדומה לא מפני זה נאמר שהיה הדבור על ידי אמצעי שהרי מצינו כיוצא בו כמה פעמים המכסה אני מאברהם אשר אני עושה ואברהם היו יהיה וגו' (בראשית י"ח) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך יי' וגו' למען הביא יי' על אברהם וגו'. וכן כי אהיה עמך וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה (שמות ג'). וכן עד אנה מאנתם לשמור מצותי חקותי ותורותי ראו כי יי' נתן לכם את השבת (שם ט"ז) וכן רבים וכן בכאן משהתחיל אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך וגו' לא יהיה לך וגו' וכן כל הדבור ההוא לא נמנע אחרי כן לדבר באופן ההוא. ואין ספק שזה יהי' ענין ממעלות ההשגה בפחות ויותר ועל כלם אמר פנים בפנים דבר יי' עמכם בהר וגו' כלומר שלא הייתם צריכים שם אמצעי לפרש להם שום דבור מהם כי כלם הגיעו להם באר היטיב כמו שאמר למעלה השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ונאמר ודבריו שמעת מתוך האש וידבר יי' אליכם מתוך האש קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים ויגד לכם את בריתו אשר צוה אתכם לעשות עשרת הדברים יאמר בבירור כי בחתוך שמעו את הקול בכל עשרת הדברים. ועל זה האופן באה ההגדה מהם אליהם ולא אמר זולתי קול למעט חתוך הדברים רק להוציא ולמעט את התמונה ואת התבנית והוא מבואר תכלית הביאור. אמנם לסבה שנזכרה היו שני הדבורים הראשונים באים בסגנון יותר מעולה מהנבואה יותר משאר הדברות והוא שבא בלשון הקב"ה בעצמו שהיה מדבר אליהם מבלי שיורה הקול ההוא הנברא שהיה אמצעי ביניהם ככל השאר לאמר אנכי יי' אלהיך וגו' לא יהיה לך וגו' כי אנכי יי' אלהיך אל קנא וגו' כי להיותם העקרים אשר כל שאר הדברות והמצות סמוכים עליהם העלה אותם במדרגת ההשגה בבוא הדבור כאלו הקב"ה בכבודו ובעצמו מדבר עמהם פנים בפנים ממש כלומר כמדבר דברי עצמו אל הנמצא לפניו ואפשר כי על שם אלו הראשונות החליט על כלם מאמר פנים בפנים כי הוא להם מאמר מיוחד וצודק גם על האחרים כמו שאמרנו. והנה לפי זה נמצא שכלל המצות נחלק לג' חלוקים במדרגות השגתם ולמודם. האחד השני הדבורים הראשונים ששמעום מפי הדבור פנים בפנים לגמרי והוא כמדבר עצמו אל זולתו אשר לפניו. השני השמונה דברות ששמעום מפי הדבור גם כן אבל יצא הקול כאלו הוא אמצעי שמדבר ביניהם. השלישי שאר כל המצות שהיו ע"י אמצעי ממש הוא משה רבן של נביאים ע"ה. והנה מטעם השתוף שנשתתפו השמנה דברות עם שאר כל המצות אשר נצטוו ע"י משה במה שבא הקול בקצתם בלשון אמצעי כאשר אמרנו ולא חזר עוד לסגנון הראשון לזה ראוי שיוכללו כלם יחד במספר אחד. אמנם השנים ראשונים שנתיחד הדבור בהם בסגנון מעולה משניהם הנה נבדל ממספרם ביתרון ומעלה. ומזה מצא מענה רב המנונה לדחות קושי' הגמטריא כי הנה לפי שדרש ר' שמלאי תרי"ג מצות נאמרו והקשה המקשה תורה תרי"א הוו ולא תרי"ג דחה והשיב אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמעים לומר שכיון ששמעום מפי גבורת ההשגה ומעלת' על כל שאר הדברות היה לו מקום שלא לשתפם במספר כללם כמו שישתתפו השמונה דברות שאע"פ ששמעום מפי הדבור לא שמעום מפי גבורת המדבר דברי עצמו כמו שאמרנו אבל באו כאלו היה הקול אמצעי ביניהם כמו שהיה כן ענין האמצעיות בכל הדברות כלן. ובמדרש חזית (שיר א') רבי יהושע בן לוי ורבנן רבי יהושע בן לוי אמר שני דברות שמעו ישראל מפי הקב"ה אנכי ולא יהיה לך הדא הוא דכתיב ישקני מנשיקות פיהו (שה"ש א') מנשיקות ולא כל הנשיקות ורבנן אמרי כל הדברות שמעו ישראל מפי הקב"ה. רבי יהושע דסכנין בשם ר' לוי טעמן דרבנן דכתיב אחרי כל הדברות דבר אתה עמנו ונשמעה מה עבד ליה רבי יהושע בן לוי פליג שאין מוקדם ומאוחר בתורה או איני מדבר דבר אתה עמנו ונשמעה אלא לאחר שנים או שלשה דברות. רבי עזרי' ורבי יהודה ב"ר סימון. רבי יהושע בן לוי תפיס שיטתיה כתיב תורה צוה לנו משה (דברים ל"ג) תורה בגימטריא תרי"א הוו תרי"א מצית דבר עמנו משה ברם אנכי ולא יהיה לך לא שמעני מפי משה אלא מפי הקב"ה הוה ישקני מנשיקות פיהי. הנך רואה שדעת רבנן שהלכה כמותן אצל היחיד הוא שכל הדברות שמעו מפי הקב"ה כפשוטן של כתובים והכרחיותן כי מאמר דבר אתה עמנו ונשמעה לא נאמר עד סוף הדברות ומ"ם מנשיקות לא הות תיובתיהו כי יאמרו שתאמר בהשקפה אל כלל המצות ועוד תראה אם תתבונן שרבי עזריה ור' יהודה בר סימון השתדלו לבאר מאמר יהושע בן לוי באופן שלא יקשה עליו סדר הכתובים וצורך השתבשותן ואמרו שאין כוונתו לומר שלא שמעו אלא שני דברות כמו שחשב ר' יהושע דסכנין בשם רבי לוי אלא שהיה תופס שיטת ההגדה האומרת אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעום על האופן שזכרנו כי אותן שתי הדברות שמעו מפי גבורת ההשגה שלא נשתתף בהם מענין האמצעיות אשר כלל את כל שאר המצות כמו שאמרנו ומאמר תרי"א מצות דבר עמנו משה לאו דוקא אלא שנכללו השמונה בתוך המצות אשר דבר להם משה במאמר תורה צוה לנו משה לפי השתוף אשר ביניהם כמו שאמרנו: ובזה הענין הנפלא היה דורש ישקני מנשיקות פיהו לומר שנכספה וגם כלתה נפשה שינשק אותה מאותן נשיקות הראשונות שהם נשיקות ממש פה אל פה עם שכלם טובים וערבים. וזהו דרך נכון ואמתי בכל זה הענין ופירוש נכון לאלו המאמרים המעולים ואת מה שהביא הרמב"ן ז"ל בתחלת ספר המצות שלו על עסק סכום המצות ומספרם ולא חשש אליה להקריב זה הענין הנכבד ממנו כיון שהופסק הדין בו מדעת הרבים בלי שום ספק ששמעו כל הדברות מפי הקב"ה ולא היה לו לעשות הפשרה שעשה בזה וכבר כתבנו ראשונ' הסתירות הגדולות המגיעות לראיותיו אשר בעבורם לא נכנסו דבריו באזננו כ"ש מאמר האומר מפי גבורת המופת שמעום לפי כונתו רחמנ' ליצלן כי ידענו נאמנ' כי בא על אמתתן גבורת המופת אבל ששמעום גם כן מפי גבורת הנבואה שהיא ההשגה השלימה האמתית מבלי התמצעות למודים והקדמות רבות ומופתים מתחלפין בו ^* כל זה מה שיחליש כח האמיתיות וההשערות בשכל כצ"ל לדעתי ור"ל כי הדעה וההשערה השכלית, אשר אמתתה תבורר רק בהתמצעות לימודים והקדמות רבות ומופתים מתחלפים, היא חלושה בלב משיגיה, ואינה שלימה כל כך כאותן שתי דעות אמיתיות, אשר הן יסודות כל התורה כלה, ונודעו לאבותינו עפ"י הי"ת עצמו בדרך נבואה ואופן נסיי, כי הן היו מושרשות ותקועות בלבם בחוזק גדול כיתד במקום נאמן אשר לא ימוש משם לעולם, כמו שרומז על זה מחז"ל. "בשעה ששמעו ישראל אנוכי וכו' נתקע תלמוד תורה בלבם" וכו' ומאמרם "בשעה ששמעו ישראל לא יהיה לך נעקר מלבם יצר הרע" וכו'. כל זה מה שיחליש כח האמתות וההשארות בשכל כי על זה דרשו האלהיים שם במדרש חזית על מאמר ישקני מנשיקות פיהו עצמו אמר רבי יודן בשעה ששמעו ישראל אנכי יי' אלהיך נתקע תלמוד תורה בלבם והיו לומדין ולא משתכחין עד שבאו אצל משה ואמרו דבר אתה עמנו ונשמעה וגומר. וכן אמרו בשעה ששמעו ישראל לא יהיה לך נעקר מלבם יצר הרע וכו' והוא ענין נכבד מאד מוסכם למה שרצוהו הפילוסוף בספר המופת כמו שכתבנו ענינם על נכון אצל כוונתם ז"ל במאמרם ירום מאברהם ונשא ממשה (תנחומא פ' תולדות) שער כ"ח. וזה מה שרצינו ביאורו בזה הדרוש הנפלא ואולם אחרי זה נבא אל ביאור הכתובים על סדרם בהסכמת כלל האמתות הזה אשר כתבנו ותחלה אעורר הספקות הנופלות על הכתובים הבאים בספורו וכבר התרנו היותר קשה שבדרוש והוא אומרם ז"ל אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעום:

The above mentioned statement is somewhat surprising, seeing that according to popular tradition Israel had heard all ten of the ten commandments, (from the mouth of G'd) and that the Torah itself states "these are the words G'd spoke to the whole assembly at the Mountain out of the fire." (Deut. 5,18) At that point no distinction is made between the first two and the remaining eight commandments. The Torah also says "G'd spoke to you out of the fire, you heard the sound of words but did not see an image. He told you His covenant which He ordered you to perform; ten words which He wrote on stone tablets." (4,12) In view of this, how can our sages say that only the first two commandments were addressed to Israel directly? (Rambam's and Ramban's answer to these problems are dealt with in the original) What our sages want to tell us is that although all the ten commadments are of basic significance, so much so that all the other commandments are dependent on them, the first two commandments are of such overriding significance because they constitute acceptance by the Jewish people of the authority of Heaven. "Anochi" teaches us that G'd is a completely free agent who does not act under any complulsion and who can turn the suffering of the oppressed into freedom at will. "Lo Yihyeh,” on the other hand, teaches that He has no partners but is unique and in complete charge, independent of any other forces in the universe. That the acceptance of the second principle was not easy, is demonstrated by the difficulty the prophet Elijah had in persuading even the believers that one could not "sit on the fence" regarding the relevance of the baalim. Only complete discreditation of the assembled priests of the Baal finally produced the unequivocal proclamation by the multitude present that "the Lord is G'd," i.e. the only primary force. (Kings I chapter 18) When one reviews chapter twenty four in the book of Joshua, and reads about the excessive severity with which Joshua exhorts the people even after they had confirmed that they would certainly serve G'd, (verses 16-17) one understands the whole chapter better if one views its first half as dealing with the anochi aspect of service to G'd, whereas the second half deals with the lo yihyeh aspect of service of the Lord. Service of the Lord does not automatically lead to abandoning the esteem in which one has held other deities. The fact that the people undertook not to serve the deities of the Emorites, a cult which had so evidently failed to protect its adherents, was equivalent to acceptance of the anochi principle; it is not yet assurance however, that the lo yihyeh principle was also being embraced by the people. Therefore, Joshua continued to insist that their undertaking must include the acceptance of the lo yihyeh principle. The Torah scroll inscribed in stone bore the inscription of the people's undertaking as evidence of the renewal of the original covenant. The special significance of the first two of the ten commandments does not lie then in their being the only ones communicated to the people directly by the mouth of G'd, but in the fundamental nature of their content. Even though there are phrases in which the name of G'd is used in the third person, suggesting that someone else is speaking, ("for the Lord will not exonerate" etc., or "the Lord has made the earth in six days," or "he who uses His name in vain,") this does not prove anything. We have similar constructions in Genesis 18,18, Exodus 3,12, et al. When Moses refers to Israel as having heard "only a voice," this does not mean that they did not hear the words clearly, but rather that the usage is employed in contrast to "image." Their eyes saw no image during the course of the revelation. From the above it appears that the mitzvot as a whole can be divided into three groups regarding their relative significance. 1) The first two of the ten commandments, heard directly from G'd, directed at the whole assembly. 2) The other eight of the ten commandments, heard by the whole people directly, but perceived by them as communicated by a disembodied voice, suggesting an intermediary, although they themselves heard the communication. 3) The remainder of the 613 commandments, which were communicated to the people only via Moses. Since the eight commandments could be included in the group communicated via an intermediary (Moses), our sages have included them in the count of Torah, i.e. 611. The first two commandments had to be considered as a group by itself. Rabbi Hamnuna, who appears to have questioned the count of Rabbi Simlai, based himself on the fact that the two commandments were perceived by a superior means of perception. This is why he calls Moses' commandments "Torah"= 611. Midrash Shir Hashirim 1, relates a dispute between Rabbi Joshua ben Levi and the other sages. The former states that Israel heard the first two commandments min hagevurah, directly from G'd, whereas the latter claim that only after having completed the ten commandments did G'd relate the other commandments via Moses. The background to this difference of opinion is the fact that the Torah reports the people's request "you speak to us and we will listen", (6,23) only after the ten commandments had been reported as all having been revealed. Rabbi Joshua bases himself on the principle that there is no chronological order of events in the Torah, and that therefore the positioning of the people's request as having occurred after the revelation had been complete, is meaningless. The opinion is based on "He kissed me with some of the kisses of His mouth," i.e. since the verse does not refer to Israel as having been kissed with all of G'ds kisses, this is proof that they heard only part of the ten commandments directly from G'd. At any rate, the sages representing the majority view, state that the ten commandments were heard from G'd directly. According to their view, the letter mem in mi-neshikot piy-hoo, "from" the kisses of His mouth, would then refer to the other 603 commandments which Israel heard via Moses according to all opinions. (Song of Songs 1,2) What Rabbi Joshua really wants to tell us is that the first two commandments were heard, as we read in the opening statement of Rabbi Hamnuna according to our view, without there being any form of go between, neither physical nor through any sensory channel. The people's capacity to receive direct signals and to comprehend them was a miracle in effect during the pronouncement of the first two commandments.

א אומרו וזאת התורה אשר שם משה בקשר וא"ו העטף כי לא יראה שיאות כן עם מה שלמעלה ממנו ומה טעם שיחזור זכרון הכאת סיחון ועוג וירושת ארצם במקום הזה כי מה ענינם אצל אלה העדות והחקים והמשפטים אשר דבר משה וגומר: ב בטעם אומרו לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת כי אתנו אנחנו אלה פה וגומר. שאם כוון אל חוזק המופת אשר הוא בדבר המושג בחוש על המושג מפי הקבלה הנה כבר פתח פתח של קולא לדורות הבאים אשר היה להם בהכרח לסמוך על הקבלה בלבד. ועוד שהרי אז בשנת הארבעים כבר ספו תמו כל העם אשר יצאו ממצרים ולא היו לפניו מהם כי אם היו במתן תורה פחותים מבן עשרים שנה ושבעה שבועות וכל העם הילודים במדבר אחרי כן לא היו שם במתן תורה והם כלא היו לענין ההוא כיון שלא הגיעו לכלל אנשים ואם כוונתו לדבר בלשון עצמם ולומר שהתורה לא נתנה לאבותיהם בייחוד אלא שהכוונה הית' שתתפשט לכל הדורות הבאים כמו שאמר כי לא את אבותינו גאל הקב"ה בלבד כי אף אותנו גאל שנאמר ואותנו הוציא משם הנה אם כן לא דבר נכונה אצל האבות כי היה לו לומר לא את אבותינו בלבד כרת יי' וגומר: ג כאומרו פנים בפנים דבר יי' עמכם בהר וגו'. ומה הפרש בין זה המאמר למה שנאמר במשה אשר ידעו יי' פנים אל פנים ואחר שנאמר שדבר עמם בהר פנים אל פנים מה טעם אנכי עומד בין יי' וביניכם בעת ההיא להגיד לכם את דבר יי': ד מה טעם כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר והלא מתחלה הועד בהם השמרו לכם עלות בהר ונוגע בקצהו ועוד מה טעם ולא עליתם בהר לאמר כי מלת לאמר נראית בטלה לגמרי וכל דברי המפרשים ז"ל דחוקים: ה מה טעם שמור במקום זכור גם אומרם ז"ל שנאמרו בדבור אחד (ר"ה כ"ז.) ויתר חלושי דברי הדבור הזה באומרו וזכרת כי עבד היית וגו'. וזולת זה. ואם שכבר נתבאר זה במקום אחר: ו מה טעם ספור ותקרבון אלי וגומר. ותאמרו הן הראנו יי' וגומר עד ויאמר יי' אלי הטיבו כל אשר דברו מאי נפקא לן מינה מאי דהוה הוה וכבר נתבאר ג"כ: ז למה אמר ואת תדבר אלינו בלשון נקבה והם לא אמרו רק דבר אתה עמנו ונשמעה לשון זכר גם אמר ושמענו ועשינו הפך אומרם נעשה ונשמע: ח מה טעם מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי והלא עבודה מאהבה יפה הימנה ובה הוא חפץ כמו שנאמר בכל מקום לאהבה את ה' וגומר. ועוד שהרכיב טעם המצות אחרי רכשי ליראה אותי ולשמור את מצותי שיראה שהן עצמן הם תכליתן ואחר כך אמר למען ייטב להם ולבניהם אחריהם: ט אומרו וזאת המצוה והחקים והמשפטים וגומר. למען תירא את ה' אלהיך והלא היראה אינה שכר העבודה כ"ש שנאמר למען תירא את יי' אלהיך לשמור את כל חקותיו וגומר. ויראה המאמר מבולבל מאד כל אלו נתבארו במקומות יזכרו אחרי כן: י אמרו כאשר דבר יי' אלהיך לך ארץ זבת חלב ודבש כי הוא מקרא קצר ולא תקנוהו המפרשים יפה. ואחר זכרון הספקות נבא אל הביאור:

Some problems in the text of the chapter. 1) The conjunctive letter vav in chapter 4,44, seems to lack any connection with the previous paragraph. Why is that ? 2) Why does the Torah emphasize that the covenant was entered into with the present generation, not the one who had already died in the desert? If the reason is that the Torah wishes to emphasize that personal experiences provide a more solid bond, and result in a heightened degree of obligation when compared with benefits and obligations based only on tradition, that would give all future generations an excuse to reject the binding nature of the covenant! 3) If in chapter 5,5, G'd is said to have spoken "face to face" to the people, what is the meaning in the following words of "I have stood between you and G'd?" 4) Why recall that Israel had been afraid of the fire, had not climbed the mountain, when they had previously been warned not to approach the mountain? (Exodus 18,12) What is the meaning of "to say" at the end of verse 5? 5) Why is the word shamor used in discussing Sabbath observance instead of zachor as in the first version of the ten commandments? 6) When the people ask Moses to be their intermediary, why do they address him as att, the feminine pronoun? Why, at this point, do the people speak about "we shall hear and we shall do," instead of the famous "we shall do and we shall hear," that we are used to from the book of Exodus several times? 7) Why does G'd ask yira-ah, fear, awe, from the people? Why does He not ask for ahavah, love? The latter would surely be a superior form of worship! 8) Why, in chapter 6,2, is this very yir-ah, fear, awe, represented as being the result of observing mitzvot and not as its prerequisite, its motivation? 9) Mention of the land of Israel flowing with milk and honey does not seem sequential to the observance of the mitzvot? (last verse in the paragraph)

וזאת התורה (א) לפי שבתחלת הספר נתכוון לבאר את דברי התור' שנאמר הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר אלא שנזדמן לו לפי דרכו לתת הסבה למה שלא באו עד הנה אל המנוחה ואל הנחלה גם הודעתו שלא היה לקוצר השתדלותו והבטחתו על טוב התוחלת לעתיד כמו שבא בשערים הקודמים חזר עכשו לענין הראשון ואמר וזאת התורה אשר שם משה וגומר. אשר לזכירתה היתה מגמתו ראשונה אלה העדות והחקים וגומר. (א) ואמר בעבר הירדן בגיא מול בית פעור בארץ סיחון מלך האמורי אשר הכה משה וגומר ויירשו את ארצו וגומר. הכל כלפי מה שנזכר שם אחרי הכותו את סיחון מלך האמורי בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה וגו'. ושם כתב רש"י ז"ל בשם המדרש תועלת זכרון זה. ועל עצם זה הענין נאמר ויקרא משה אל כל בני ישראל ויאמר אליהם שמע ישראל את החקים ואת המשפטים וגו'. וכנגד מה שנאמר שם יי' אלהינו דבר אלינו בחורב לאמר רב לכם וגו' אמר בכאן יי' אלהינו כרת עמנו ברית בחורב והוא תחלת דברי פי חכם להשלים כוונתו (ב) ואמר לא את אבותינו כרת יי' את הברית וגומר להפליא ענין מתן התורה ולהגדילו ושלא תקל ותתישן בעיניהם בעבור הדורות הרבים אחר נתינתה העיר אותם אל ענין נכבד מאד והוא מה שהודיעם שכוונתו יתעלה במתנת תורתו לא היתה בהשקפה אל הדור ההוא אשר קבלוהו מצד מה שהם בעצמם רק מצד מה שהיו אז חיים לפניו בעולם ואם כן כאשר עברו מהעולם לא נתנו להם אבל נשארה באותם שקמו תחתם בחיים וכן בכל דור ודור משל לבונה גלגל הרחים על אמת המים שלא כוון בבנינו אל המים אשר עברו בזמן הבנין מצד מה שהם רמוזים אבל יכוין אליהם מצד שהם עוברים תמיד. והנה יאמר כי לא על המים שעברו כוון מלאכתו כי אם על ההווים תמיד. ולזה אמר בלשון עצמם לא את אבותינו שכבר מתו כרת יי' את הברית הזאת שכבר בטלו מהם תורה ומצות (שבת ל.) שנאמר במתים חפשי (תהלים פ"ח) כי אתנו אנחנו אלה פה היום כלנו חיים וכן אל אותם שיהיו חיים תחתנו עד סוף כל הדורות ואם כן המעמד ההוא עומד בעינו בתקפו ובגבורתו בכל זמן לשמור ולקיים את כל דברי התורה הזאת מיום שנתנו בסיני כמו שעל המים העוברים תמיד מוטל להשלים המלאכה המכוונת מהאומן ביום המעשה. והוא הטעם עצמו שאמר הכתוב והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה יי' לי בצאתי ממצרים (שמות י"ג) ובאומרו להלן ואותנו הוציא משם וגומר כי בכל אלו הענינים כוון אל הכלל העומד תמיד לא את האישים שנזדמנו בשעת מעשה ואחר שזכר תכלית קירובם אל המעמד ההוא הנכבד זכר אופן למודם וגודל מדרגתם בו ואמר פנים בפנים דבר יי' עמכם בהר מתוך האש וגומר. אנכי עומד בין יי' וביניכם להגיד לכם וגומר (ג) שיעורו הנה היה הדבור בא לכם בכל עשרת הדברים כדבר איש עם הנמצא בפניו ואומר לו עשה כך או לא תעשה כך שהוא מעלה יתירה ומופלגת ממה שהיה ענינכם מהמעמד ההוא והלאה (ג) שהייתי עומד תמיד בין יי' וביניכם להגיד לכם את דבר יי' כמו שהתחיל הענין ביום ההוא כאשר יראתם מפני האש שאחר ששמעתם עשרת הדברות אמרתם דבר אתה עמנו ונשמעה ושם נאמר ויאמר יי' אל משה כה תאמר אל בני ישראל וגומר (שם כ') הכל כמו שנתבאר כבר. (ד) אמנם מאמר ולא עליתם בהר לאמר הוא קשור עם מאמר פנים בפנים ועם אנכי יי' אלהיך כלומר פנים בפנים דבר יי' עמכם בהר מתוך האש לאמר אנכי יי' אלהיך אשר הוצאתיך וגומר לא יהיה לך אלהים אחרים וגו' לא תעשה וגו' לא תשא את שם יי' וכן כלם כמו שבא הפירוש ראשונה. ובדברות ראשונות שער מ"ה פירשתי אותן בטעמן וסדורן ומצבן בלוחות גם ערכם ומדרגתם אצל מערכות העולם ואצל פרשת שבת שער נ"ה (ה) פירשנו יפה טעם אומרו בראשונות זכור ובשניות שמור. ושם כי ששת ימים עשה יי' וגומר. וכאן למען ינוח עבדך ואמתך כמוך וזכרת כי עבד היית ושאר החליפים. וטעם אומרם ז"ל זכור ושמור בדבור אחד נאמרו (ר"ה כ"ז.) ושם נזכרו שאר הפירושים אשר נעשו בו וספקותיהם ואתה תשמע ותבחר. את הדברים האלה דבר יי' אל כל קהלכם בהר מתוך האש הענן והערפל קול גדול ולא יסף ויכתבם על שני לוחות אבנים ויתנם אלי הנה הכתוב הזה מעיד עדות ברורה על אמתת מה שכתבנו בשמיעתם כל הי' הדברים בלשון צח וברור כי בזה האופן ולא באחר יצדק אומרו את הדברים האלה דבר יי' אל כל קהלכם וגומר והוא טעם קול גדול ולא יסף כי הקול הראשון שיצא מפי הדבור במאמר אנכי יי' אלהיך לא פסק מלהיות כן בכל דבור ודבור ועוד אמר ויכתבם על שני לוחות אבנים להורות שכמו שנאמרו כך נכתבו בלשון ההוא עצמו ושלא היה שם חלוף שאין שום טעם שיכתב בלוחות ולא בתורה ענין החלוף כמו שאמרנו וכן נאמר להלן ויכתוב על הלוחות כמכתב הראשון את עשרת הדברים אשר דבר יי' אליכם בהר מתוך האש ביום הקהל ויכתבם על שני לוחות אבנים לפי מה שאז"ל שהלוחות והכתב והמכתב היו מהי' דברים שנבראו ערב שבת בין השמשות (אבות פ"ה) צריך שיובן מאמר זה על הלוחות השניות שנכתבו לשעה ההיא או שיאמר ויכתבם על מה שנאמר שם כתובים באצבע אלהים כמי שכתבנו אצל והלוחות מעשה אלהים המה. ויהי כשמעכם את הקול מתוך האש וגו' ותקרבון אלי וגו' ותאמרו הן הראנו יי' וגו'. ועתה למה נמות וגו' כי מי כל בשר וגו' קרב אתה ושמע וגו' (ו) עכשיו הזכיר להם מה שהיתה אליו עקר הכוונה במעמד ההוא הנורא ושכבר הגיעו להם הג' תועלות הנפלאות אשר כוונו מאתו ית' באומרו הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם (שמות י״ט:ט׳) והוא שהם יאמינו בנבואה ושידעו ויכירו שא"א להתמיד העם כלו במדרגתה ושעל כן חוייבו לסמוך על נביא אחד בדור שלא יסתפקו בנבואתו כמו שהיה בשעת מעשה כשנאמר בסוף וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות (שם כ') והוא מה שספר להם עכשיו כמו שביארנוהו יפה שם עד אומרו ויאמר יי' אלי היטיבו כל אשר דברו וגם במאמר היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי הפליג מאד לדבר במה שהשיגו לדעת סגולת העם הזה והבדילו במהותם משאר העמים במה שהם חיים מדברים דבור אלהי אשר לא ימותו עליו כמו שביארנוהו יפה בפרשת מתן תורה שער מ"ד (ז) אמנם מאמר ואת תדבר אלינו והתחלפותו ממה שנאמר דבר אתה עמנו ונשמעה מזכר אל נקבה פירשנוהו אצל מבלתי יכולת שער ע"ז. (ז) ומאמר ושמענו ועשינו. הפך נעשה ונשמע פירשנו שם שער מ"ז. מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי וגו' ירצה כי לפי שממאמרם קרב אתה ושמע וגו' או דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות יש חשש שמא לחולשת רצונם לשמוע דבר מפי השכינה אמרו זה וכמו שדרשו רבותינו ז"ל ואת תדבר אלינו התשתם את כחי כנקבה ורפיתם את ידי כי ראיתי שאינכם חרדים להתקרב אליו מאהבה (עיין רש"י) וכי לא יפה היה לכם ללמוד מפי הגבורה וללא ללמוד ממני הנה שנתירא שאינו סימן יפה אליהם וכמו שאמר אדם מתירא מחבירו מניחו והולך לו (ספרי פ' ואתחנן) לזה אמר שהודיעו האל יתברך כי לא כאשר חשב לעת ההיא אבל שהיה מאמר זה בתכלית השלמות ^*ליראה אותו מצד שהוא וכו' ר"ל ליראה את הי"ת בעבור שיעלו על מחשבתם תמיד מה שהוא בגדלו רוממותו וקדושתו וייראו ממנו עי"ז גם יראת הרוממות, לא לבד יראת העונש, וזש"א אח"כ "ולשמור את כל מצותי כל הימים" כי רק יראת הרוממות קיימת תמיד בלב בעליה, כי בכל יום ויום. הלוא ירבה ויוסיף תמיד להשיג ולדעת את גודל יקרת ומעלת הי"ת יותר, וישתדל עי"ז תמיד גם יותר ויותרו לעשות חפצו ורצונו ית', אבל יראת העונש תוחלש לפעמים באדם ע"י שינוי מעמדו וגורלו בבחינת אשרו הזמני והמדיני, וע"כ תמוט ג"כ על נקלה צדקתו וישרו הבנוים רק על אדני היראה הזאת כמו שהארכנו כבר למעלה בזה (שמות דף מ"ז ע"א): ליראה אותו מצד שהוא (ח) ולשמור מצותיו לא מחמת יראת העונש כי אם מאהבה אשר מהיות על זה האופן תמשך ההתמדה בעבורה בלי ספק ושכבר נאותה שיהיה להם זה השלימות לעולם מעצמם כמו שיתחייב מטבע הבחירה ואולם הכתובים הללו עם הענינים הנלוים אליהם ביארנום על נכון בפרשת עמלק שער מ"ב יבוקש כל אחד מאלו הענינים במקומו: לכן אמור שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי אחר שהודיע אותו שכוונתם רצויה כמו שאמרנו אמר שיפטור אותם שישובו לאהליהם כמו שבקשו והוא לבדו יעמד לפניו לדבר אליהם את כל המצוה והחוקים והמשפטים וגו'. כמו שאמר דבר אתה עמנו ונשמעה וגו'. ומעתה ושמרתם לעשות כאשר צוה יי' אלהיכם אתכם ע"י כמו ששאלתם לכן לא תסורו ימין ושמאל מאשר קבלתם עליכם בכל הדרך אשר צוה יי' אלהיכם אתכם תלכו כי מלבד מה שנתחייבתם על כך יש לכם שכר לפעולתכם כי הכל הוא למען תחיון וטוב לכם והארכתם ימים בארץ אשר תירשון וזה עד נאמן על מה שכתבנו ראשונה מהעשרת הדברים שהרי לא נאמר שובו לכם לאהליכם וגו'. ואתם פה עמוד עמדי וגו'. רק על כל דברי התורה והחקים והמשפטים והוא מבואר ואחר שהזכיר להם כל זה התחיל בתורה ובמצוה ואמר וזאת המצוה והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהיכם וגו'. למען תירא את ה' אלהיך לשמור את כל חקותיו וגו' וסיים למען יאריכון ימיך (ט) בתחלת ענינו הניח להם ההשקפה או ההשקפות הראויות להיות לכל בעל דת במעשה המצות והוא שתהיה הכוונה הראשונה בהם למען ירוא את הש"י כי הוא מה שיחייב לשמור מצותיו יחקיו. אמנם יהיה התכלית האחרון לשמירת המצות על זה האופן מהמשמעות אליו יתע' הטוב המכוון שיגיע אל העושה המצוה או המצות האלה כמ"ש בכל מקום לטוב לכם לטוב לך למען ייעב להם ולבניהם אחריהם וכן סיים בכאן אחרי אמרו למען תירא את ה' אלהיך וגו'. ואמר למען יאריכון ימיך. אמנם ביאור זה הענין וחיוב אמתתו הנה ביארנוהו יפה בשער מ"ד הנזכרה בחלק השלישי ממנו עיין עליו כי בהתבוננותו סרה המבוכה שנפלה על כוונת מעשה אלה המצות ושמעת ישראל ושמרת לעשות אשר ייטב לך ואשר תרבון מאד כאשר דבר ה' אלהי אבותיך לך ארץ זבת חלב ודבש הזכיר השמיעה והעיון והמעשה אשר בם יושלם כל פועל ואמר כי שלשה אלה הם אשר בם ייטב להם בכל עניניהם וירבון מאד. (ד) והכוונה שלא יהיה ענינם וספוק צרכיהם בכדי חיותם מאתו ית' על הצמצום אבל בשפע והצלחה מרובה כאשר דבר להם בכל מקום ארץ זבת חלב ודבש שלא לבד הזכיר להם מתנת ארץ נושבת אבל ארץ שמנה ומצלחת בכל פירותיה כי ה' הוא הטוב והמטיב מתנה רחבה ומושפעת כמו שאמר והריקותי לכם ברכה עד בלי די (מלאכי ג׳:י׳) והכוונה שלא תהיה ברכתו מצומצמת עד שיאמר שיש די בה כי זה לא נאמר רק על הצמצום אבל שתעדיף מאד שלא יפול זה הלשון עליה והוא מה שאמרו חז"ל עד שיבלו שפתותיכם לומר די (שבת ל"ב:) וכן הוא באמת כי על תוספת הטובה בשפע לא יפול על הלשון מלת די ואין הפה יכולה לדבר. וזה שיעור מה שרצינו ביאורו בזה החלק אשר בו נתבאר הדרוש המיוחד מעשרת הדברים שזכרנו וגם דרושים אחרים רבים שנרמזו בדברינו כנזכר:

(1) Moses' narration of the laws of the Torah that had commenced at the beginning of this book with the words "he explained this Torah," had been interrupted by an explanation of why they had not yet come to the promised land so many years after the Exodus. "For you have not yet come to a place of rest and inheritance." (Deut 12,9) The letter vav in 4,44 then is to connect not with what went immediately before, but with the interrupted narrative commenced with the words "this is the Torah" in chapter 1 verse 5. (2) The few verses following, merely define the location at which these speeches of Moses took place. Since Moses wanted to emphasize that the covenant at Sinai did not only apply to the generation that had experienced it, but was valid for all future generations, he could not say "with your forefathers did He make the covenant," but rather "not with your forefathers (who are dead already) but with us who are here today and are all alive and well." Just as a watermill has not been built to take advantage of the waters presently flowing in the river, but the capital investment is based on the assumption that the river will continue to flow, and its waters would justify the initial expense, so the revelation at Mount Sinai was based on the premise that an untold number of generations would benefit from it throughout the ages. For this reason, at a later stage, this point will be included when Jewish children learn the history of their people. "On account of this, did G'd do all this when I came out of Egypt, and He took us out from there," (Exodus 13,8) and similar statements near the end of Deuteronomy chapter 6. The total Jewish community throughout the ages is included in all these experiences. (3) Moses emphasizes his role as an intermediary as distinct from the Sinai experience when G'd had talked directly to the whole nation. Only after completion of the ten commandments, in response to their fear of death, did they say "you speak to us," and G'd had complied. "G'd said to Moses: thus you shall say to the children of Israel." (5) In chapters forty five and fifty five, we have discussed both the significance of the order of the ten commandments and the changes of wording that occur in the two versions reported in the Torah. (4+6) The main reason Moses emphasizes the people's request for an intermediary, is to remind the nations that since it is unrealistic to expect a whole nation to maintain the lofty moral standard they had achieved at the time they stood beneath Mount Sinai. G'ds objective "also in you they will believe forever," will be achieved. The need to have a prophet at all times who would serve as the reminder of the constant contact with G'd, was a major corolloary of the whole revelation episode. We have dealt with the significance of the pronoun att in chapter seventy seven. (7) The answer to the wording "we will hear and we will do," is found in chapter forty seven. It is important that G'd had specifically confirmed that Israel's request to have G'ds words communicated to them via an intermediary, was proper. One could easily have assumed that they had been motivated by a lack of desire to accept G'ds directives and therefore had wanted to put some distance between themselves and G'd. Therefore, G'd goes on record as confirming "who would give that their heart would always fear Me etc." This proves that their request came at a time when they were still at their moral/ethical peak. (8) Yirat ha-onesh, fear of punishment, must be viewed as a point of departure for all observances of a religious nature. However, it is not the goal of such observances. Initially, survival with minimal comforts is sought by the individual observing religious laws. The Torah assures us however, that the end result will be long life, well being etc., since from the original motivation we are likely to develop love for G'd and His Torah, as well as reverence for all it represents. (9) Whenever G'd mentions the gift of the land of Israel, He makes certain that we do not view it as something minimal, but as a gift of outstanding quality. Here too, we are told that the observance of the commandments results not only in minimal creature comforts but in a plethora of blessings that exceeds our wildest imagination.