#בפרק הנחנקין (סנהדרין פח:), חומר בדברי סופרים מדברי תורה; האומר אין תפלין, כדי לעבור על דברי תורת משה, פטור. חמש טוטפות, להוסיף על דברי סופרים, חייב. וקושיא זאת להם, איך יתכן לומר שיהיו* דברי סופרים חמורים מדברי תורה. וקושיא זאת אינה כלל, כי הדבר הוא* מבואר בעצמו. כי לכן זקן ממרא חייב מיתה (דברים יז, יב), שלא ירבה המחלוקת בישראל, שכל אחד יהיה חולק על רבים. ודבר זה אינו שייך רק בדברי סופרים. רוצה לומר, כי המצוה כתוב בתורה, ופירושה של מצוה היא מדברי סופרים, כמו שהרבה מצות נאמרו פירושם מדברי סופרים. וכמו זה חייבה התורה מיתה, שלא יהא כל אחד ואחד חולק על דברי חכמים על הפירוש שהוא מקובל אצלם, ויהיה חס ושלום בטל פירוש התורה. שאם אין הפירוש המקובל ביד חכמים, לא היינו יודעים מצוה אחת על אמתתה, ובזה תפול התורה בכללה. ולפיכך חייבה התורה החולק על דברי סופרים מיתה. אבל החולק על דבר הכתוב בתורה, ודבר זה לא שייך בו מחלוקת בדבר שהוא מפורש בתורה, והוא סכלות מן החולק, ואין אדם נמשך אחריו. שאין סכלות יותר מזה לחלוק על דבר המפורש בכתוב. ולא היה צריך להשיב בדבר זה, כי הוא מבואר לכל.
2
בפרק ד' מיתות (סנהדרין סד:), אמרו שם בענין המעביר זרעו למולך, המעביר מקצת זרעו חייב, כל זרעו פטור, שנאמר (ויקרא כ, ג) "מזרעו", ולא כל זרעו. ואומרים, איך אפשר שיהיה חמור המעביר מקצת זרעו מכל זרעו. ולא שהוא חמור, רק אמרו 'המעביר כל זרעו פטור'. ודבר זה אין מקבלין. והדבר הזה אין תמיה, אף כי הכתוב מוכח כך, שכתב (שם) "כי מזרעו נתן למולך", ולא כתיב 'כי זרעו נתן למולך', והרי משמע מקצת זרעו. והדבר הזה הוא גם כן דבר ברור, כי הדבר שהוא ניתן לאלקות הוא מקצת דבר. ודבר זה נראה מכמה מצות; תרומה, ומעשר, וחלה, שהם נתונים לשם יתברך, שאם נתן הכל, אינו תרומה ואינו מעשר ואינו חלה. והטעם, שחייב להפריש ממה שנתן לו השם יתברך, וזה גורם החיוב, שיתן לשם יתברך כאשר השם יתברך נתן לו. ואם יתן הכל, ולא ישאר לו דבר, אם כן אין ראוי ליתן, כי ממה הוא נותן כאשר אין לו. לכך היו העובדים למולך עושין* לתת מזרעם* ממה שנתן להם, לפי טעותם שהיו מאמינים בעבודה זרה*, והיו נותנין מקצת לעבודה זרה*. ואם נותן הכל הוא פטור, שאין זה נחשב נתינה מזרעו, שלא נשאר לו דבר. וכבוד אלקות הוא שיתן לו מקצת ממה שנתן לו*, שבזה נראה שנתן לו, כיון שנשאר לו עוד. ואם לא נשאר לו, כאילו לא נתן לו דבר, ואין נקרא נתינה כלל. ובשביל כך, העושה כל גרנו תרומה, וכל עיסתו חלה, אינה חלה ואינו תרומה. וזה שיתן האדם אל השם יתברך ממה שנתן לו.
In the chapter [entitled] Arba Mitot (Sanhedrin 64), they said regarding the passing of offspring to Molekh, "One who passed all his offspring through fire to the priests of Molekh is exempt, as it is stated, of his offspring (Leviticus 20:3), and not all his offspring." And they say, how is it possible that one who passes some of his offspring be more severe than all of his children! But it is not that it is more stringent, it is only that they said one who passes all of his offspring is exempt. However [the questioners] do not accept this thing. Yet this thing is [actually] not a wonder, especially since Scripture shows this. As it wrote, since he gave of his offspring to Molekh, and it did not write, "since he gave his offspring to Molekh." So behold, it implies some of his offspring! And this thing is also something clear. For the thing that is given to divinity is part of a thing, and this thing can be seen from several commandments — the priestly tithe, the tithe, the challah-tithe, which are given to God, may He be blessed. For if he gave all, it is not priestly tithe or tithe or challah-tithe. And the reason is because he is obligated to separate [a portion] out from that which God, may He be blessed, has given to him. And that is what causes the obligation — that he should give to God, may He be blessed, just like God, may He be blessed, gave to him. But if he gives Him everything and does not leave anything over, it would then not be fitting to give. For from what would he give if he doesn't have anything? That is why those who worshipped Molekh would give from their offspring, from that which it gave to them, according to their error, since they would believe the idolatry. So they would give a little to the idolatry. But if one gives everything, one is exempt. As that is not considered giving from his offspring, since nothing would remain for him. And the honor of a divinity is that one gives a little of what [the divinity] gives to him. As he shows that [it] gave it to him, since some of it remains for him. But if nothing remains for him, it is as if it did not give him anything, so it is not called giving at all. And because of this, one who makes all of his threshing floor priestly tithe or all of his dough, challah-tithe — it is neither challah-tithe nor priestly tithe. But that which a person gives to God, may He be blessed, is from that which He gave to him.
3
ועוד יש לך להבין, כי הדבר ששייך לאלקות הוא מקצת, שהוא נבחר מהכל. כמו שהיה שבט לוי נבחר מהכל, שהם י"ב שבטים, ובחר בשבט לוי מן השאר. ולפיכך כאשר נתן מקצת זרעו, שייך* בזה כי זה הוא נבחר לעבוד לאלקות מהכל, וזה נקרא נתינה לאלקות. ואם יתן הכל, כיון שאין כאן בחירה שהוא נבחר מן השאר, אין זה נתינה לאלקות. כי לא שייך לאלקות רק דבר שהוא נבחר מן השאר, כמו שנבחר העשירי למעשר. ודברים אלו אין צריכים ביאור. ואף כי אין בוחר אותו מן השאר, מכל מקום צריך שיהיה במקצת, מפני כי במקצת שייך בחירה כאשר הוא במקצת. וגם דבר זה הוא כמו שאר דברים, כי תמיה שלהם כאשר רחקו מדרכי התורה ומן החכמה.
4
בפרק ג' דהוריות (יב.), אמר אביי, השתא דאמרת סימנא מילתא היא, יהא רגיל למיכל בריש שתא קרא ורוביא כרתי וסלקא ותמרי. גם דבר זה מצאתי שהם תמהים, מפני שנראה להם שהם ניחוש. ודבר זה אינו, שאם כן יהיה מעשה אלישע ומעשה ירמיה ענין ניחוש. וזה שירמיה ציוה לברוך בן נריה (ר' ירמיה נא, סג-סד) "והיה בכלותך לקרוא את דברי הספר הזה תקשור עליו אבן והשלכתו אל תוך פרת ואמרת ככה תשקע בבל וגו'". וכן ענין אלישע בהניח זרועו על הקשת, "ויאמר אלישע ירה ויור ויאמר חץ תשועה לה' וחץ תשועה בארם" (מ"ב יג, יז). ונאמר שם (שם פסוק יט) "ויקצוף איש האלקים ויאמר להכות חמש או שש פעמים אז הכית ארם עד כלה ועתה שלש פעמים תכה ארם". ולא היה ענין אלישע וירמיה חס ושלום ניחוש.
5
והנה דבר זה הוא סימן ואות להיות נגמר הדבר. ודבר זה ביאר הרב הגדול הרמב"ן ז"ל, המקובל האלקי, אשר אליו לבד נגלו תעלומות חכמה וסודי התורה. וכתב* בפרשת לך לך (בראשית יב, ו), וזה לשונו; ודע, כל גזירת עליונים, כאשר תצא הגזירה אל פעל הדמיון תהיה הגזירה מקיימת על כל פנים. ולכך יעשו הנביאים מעשה בנבואתם, כמאמר ירמיה לברוך "והיה בכלותך וגו'", וכן ענין אלישע בהניחו זרועו על הקשת, "ויאמר אלישע ירה וגו'". ולפיכך החזיק הקב"ה לאברהם* בארץ, ועשה לו דמיונות בכל העתיד להעשות בזרעו, והבן זה היטב. עד כאן לשון הרב הגדול. ודברים אלו הם ברורים. ומעתה תדע להבין דברים אלו, כי הדבר הזה הוא חכמה נפלאה, לעשות לגזירה עליונה דמיון וסימן למטה, כדי שתצא לפעל הטוב, ותהי מקוימת* הגזירה לטוב, לכך ראוי לעשות סימן ודמיון, כמו שתמצא שעשו הנביאים. וזהו ענין הדמיון למכלי* בריש שתא דברים שיש בהם סימן טוב, כדי שתצא הגזירה לפעל, ואז תהיה הגזירה הטובה מתקיימת. ואין בזה ניחוש, רק הוא* הכנה שתצא הגזירה לטובה. והיינו דאמר 'השתא דאמרת סימנא מילתא', כי הוא מילתא לענין זה שעל ידי סימן תצא הגזירה לפעל הטוב. ודברים אלו נעימים ויקרים מפז, וכל חפצים לא ישוו בהם.
#בפרק הנחנקין (סנהדרין פח:), חומר בדברי סופרים מדברי תורה; האומר אין תפלין, כדי לעבור על דברי תורת משה, פטור. חמש טוטפות, להוסיף על דברי סופרים, חייב. וקושיא זאת להם, איך יתכן לומר שיהיו* דברי סופרים חמורים מדברי תורה. וקושיא זאת אינה כלל, כי הדבר הוא* מבואר בעצמו. כי לכן זקן ממרא חייב מיתה (דברים יז, יב), שלא ירבה המחלוקת בישראל, שכל אחד יהיה חולק על רבים. ודבר זה אינו שייך רק בדברי סופרים. רוצה לומר, כי המצוה כתוב בתורה, ופירושה של מצוה היא מדברי סופרים, כמו שהרבה מצות נאמרו פירושם מדברי סופרים. וכמו זה חייבה התורה מיתה, שלא יהא כל אחד ואחד חולק על דברי חכמים על הפירוש שהוא מקובל אצלם, ויהיה חס ושלום בטל פירוש התורה. שאם אין הפירוש המקובל ביד חכמים, לא היינו יודעים מצוה אחת על אמתתה, ובזה תפול התורה בכללה. ולפיכך חייבה התורה החולק על דברי סופרים מיתה. אבל החולק על דבר הכתוב בתורה, ודבר זה לא שייך בו מחלוקת בדבר שהוא מפורש בתורה, והוא סכלות מן החולק, ואין אדם נמשך אחריו. שאין סכלות יותר מזה לחלוק על דבר המפורש בכתוב. ולא היה צריך להשיב בדבר זה, כי הוא מבואר לכל.
בפרק ד' מיתות (סנהדרין סד:), אמרו שם בענין המעביר זרעו למולך, המעביר מקצת זרעו חייב, כל זרעו פטור, שנאמר (ויקרא כ, ג) "מזרעו", ולא כל זרעו. ואומרים, איך אפשר שיהיה חמור המעביר מקצת זרעו מכל זרעו. ולא שהוא חמור, רק אמרו 'המעביר כל זרעו פטור'. ודבר זה אין מקבלין. והדבר הזה אין תמיה, אף כי הכתוב מוכח כך, שכתב (שם) "כי מזרעו נתן למולך", ולא כתיב 'כי זרעו נתן למולך', והרי משמע מקצת זרעו. והדבר הזה הוא גם כן דבר ברור, כי הדבר שהוא ניתן לאלקות הוא מקצת דבר. ודבר זה נראה מכמה מצות; תרומה, ומעשר, וחלה, שהם נתונים לשם יתברך, שאם נתן הכל, אינו תרומה ואינו מעשר ואינו חלה. והטעם, שחייב להפריש ממה שנתן לו השם יתברך, וזה גורם החיוב, שיתן לשם יתברך כאשר השם יתברך נתן לו. ואם יתן הכל, ולא ישאר לו דבר, אם כן אין ראוי ליתן, כי ממה הוא נותן כאשר אין לו. לכך היו העובדים למולך עושין* לתת מזרעם* ממה שנתן להם, לפי טעותם שהיו מאמינים בעבודה זרה*, והיו נותנין מקצת לעבודה זרה*. ואם נותן הכל הוא פטור, שאין זה נחשב נתינה מזרעו, שלא נשאר לו דבר. וכבוד אלקות הוא שיתן לו מקצת ממה שנתן לו*, שבזה נראה שנתן לו, כיון שנשאר לו עוד. ואם לא נשאר לו, כאילו לא נתן לו דבר, ואין נקרא נתינה כלל. ובשביל כך, העושה כל גרנו תרומה, וכל עיסתו חלה, אינה חלה ואינו תרומה. וזה שיתן האדם אל השם יתברך ממה שנתן לו.
In the chapter [entitled] Arba Mitot (Sanhedrin 64), they said regarding the passing of offspring to Molekh, "One who passed all his offspring through fire to the priests of Molekh is exempt, as it is stated, of his offspring (Leviticus 20:3), and not all his offspring." And they say, how is it possible that one who passes some of his offspring be more severe than all of his children! But it is not that it is more stringent, it is only that they said one who passes all of his offspring is exempt. However [the questioners] do not accept this thing. Yet this thing is [actually] not a wonder, especially since Scripture shows this. As it wrote, since he gave of his offspring to Molekh, and it did not write, "since he gave his offspring to Molekh." So behold, it implies some of his offspring! And this thing is also something clear. For the thing that is given to divinity is part of a thing, and this thing can be seen from several commandments — the priestly tithe, the tithe, the challah-tithe, which are given to God, may He be blessed. For if he gave all, it is not priestly tithe or tithe or challah-tithe. And the reason is because he is obligated to separate [a portion] out from that which God, may He be blessed, has given to him. And that is what causes the obligation — that he should give to God, may He be blessed, just like God, may He be blessed, gave to him. But if he gives Him everything and does not leave anything over, it would then not be fitting to give. For from what would he give if he doesn't have anything? That is why those who worshipped Molekh would give from their offspring, from that which it gave to them, according to their error, since they would believe the idolatry. So they would give a little to the idolatry. But if one gives everything, one is exempt. As that is not considered giving from his offspring, since nothing would remain for him. And the honor of a divinity is that one gives a little of what [the divinity] gives to him. As he shows that [it] gave it to him, since some of it remains for him. But if nothing remains for him, it is as if it did not give him anything, so it is not called giving at all. And because of this, one who makes all of his threshing floor priestly tithe or all of his dough, challah-tithe — it is neither challah-tithe nor priestly tithe. But that which a person gives to God, may He be blessed, is from that which He gave to him.
ועוד יש לך להבין, כי הדבר ששייך לאלקות הוא מקצת, שהוא נבחר מהכל. כמו שהיה שבט לוי נבחר מהכל, שהם י"ב שבטים, ובחר בשבט לוי מן השאר. ולפיכך כאשר נתן מקצת זרעו, שייך* בזה כי זה הוא נבחר לעבוד לאלקות מהכל, וזה נקרא נתינה לאלקות. ואם יתן הכל, כיון שאין כאן בחירה שהוא נבחר מן השאר, אין זה נתינה לאלקות. כי לא שייך לאלקות רק דבר שהוא נבחר מן השאר, כמו שנבחר העשירי למעשר. ודברים אלו אין צריכים ביאור. ואף כי אין בוחר אותו מן השאר, מכל מקום צריך שיהיה במקצת, מפני כי במקצת שייך בחירה כאשר הוא במקצת. וגם דבר זה הוא כמו שאר דברים, כי תמיה שלהם כאשר רחקו מדרכי התורה ומן החכמה.
בפרק ג' דהוריות (יב.), אמר אביי, השתא דאמרת סימנא מילתא היא, יהא רגיל למיכל בריש שתא קרא ורוביא כרתי וסלקא ותמרי. גם דבר זה מצאתי שהם תמהים, מפני שנראה להם שהם ניחוש. ודבר זה אינו, שאם כן יהיה מעשה אלישע ומעשה ירמיה ענין ניחוש. וזה שירמיה ציוה לברוך בן נריה (ר' ירמיה נא, סג-סד) "והיה בכלותך לקרוא את דברי הספר הזה תקשור עליו אבן והשלכתו אל תוך פרת ואמרת ככה תשקע בבל וגו'". וכן ענין אלישע בהניח זרועו על הקשת, "ויאמר אלישע ירה ויור ויאמר חץ תשועה לה' וחץ תשועה בארם" (מ"ב יג, יז). ונאמר שם (שם פסוק יט) "ויקצוף איש האלקים ויאמר להכות חמש או שש פעמים אז הכית ארם עד כלה ועתה שלש פעמים תכה ארם". ולא היה ענין אלישע וירמיה חס ושלום ניחוש.
והנה דבר זה הוא סימן ואות להיות נגמר הדבר. ודבר זה ביאר הרב הגדול הרמב"ן ז"ל, המקובל האלקי, אשר אליו לבד נגלו תעלומות חכמה וסודי התורה. וכתב* בפרשת לך לך (בראשית יב, ו), וזה לשונו; ודע, כל גזירת עליונים, כאשר תצא הגזירה אל פעל הדמיון תהיה הגזירה מקיימת על כל פנים. ולכך יעשו הנביאים מעשה בנבואתם, כמאמר ירמיה לברוך "והיה בכלותך וגו'", וכן ענין אלישע בהניחו זרועו על הקשת, "ויאמר אלישע ירה וגו'". ולפיכך החזיק הקב"ה לאברהם* בארץ, ועשה לו דמיונות בכל העתיד להעשות בזרעו, והבן זה היטב. עד כאן לשון הרב הגדול. ודברים אלו הם ברורים. ומעתה תדע להבין דברים אלו, כי הדבר הזה הוא חכמה נפלאה, לעשות לגזירה עליונה דמיון וסימן למטה, כדי שתצא לפעל הטוב, ותהי מקוימת* הגזירה לטוב, לכך ראוי לעשות סימן ודמיון, כמו שתמצא שעשו הנביאים. וזהו ענין הדמיון למכלי* בריש שתא דברים שיש בהם סימן טוב, כדי שתצא הגזירה לפעל, ואז תהיה הגזירה הטובה מתקיימת. ואין בזה ניחוש, רק הוא* הכנה שתצא הגזירה לטובה. והיינו דאמר 'השתא דאמרת סימנא מילתא', כי הוא מילתא לענין זה שעל ידי סימן תצא הגזירה לפעל הטוב. ודברים אלו נעימים ויקרים מפז, וכל חפצים לא ישוו בהם.