בית שלישי 10

החדר העשירי ובו י"ח חלונות יבאר בו כל לשון "מחשבה" בבנין הקל המונח על הסכמה טבעית לעשות מעשה בלי הסכמת משפט הלב הסמוכים כולם אצל אדם. יביא כל הכתובים שהן נזכרים בהם, יפרש כולם כפי דרכי הכללים שהקדים.
החילונו לבאר למעלה מה ההבדל שבין לשון "עצה", ובין לשון "מחשבה" המונח על הסכמה לעשות מעשה. ואמרנו כי לשון "עצה" נופל על הסכמה על דרך ידוע מבין דרכים רבים, וההסכמה במשפט הלב השופט בין הדרכים ומסכים באחד מהן לעשות כמוהו. ולשון "מחשבה" נופל על הסכמה טבעית כפי הציור הגובר בלב. ועל פיו יעשה, מבלי משפט הלב והשכל לבחור ולבאר הנכון והבלתי נכון, [והבאנו] על זה משָׁלים. וכן הודענו שאעפ"י שיש עושה רעה בעצת הלב, כי כשעלה על לבו להרוג לאדם אחר אם יהרגהו בחרב ובחנית, או אם ישקהו סם המות בסתר, או יעליל עליו אל המלך, או ישרוף ביתו עליו וכיוצא בזה; ושפט בשכלו אם הדרך נכון להשגת המבוקש, ונועץ על דרך ידוע, והנה היה מעשהו בעצה. מכל מקום לא יזכירו על זה ספרי הקדש לשון "עצה" אם אין הכונה לגנותם בעבור הדרך שבחרו להם, רק על שורש לבם הרע ויצר הזונה אשר בקרבם החושב רע כל היום. ומה לנו אם בחרו להרגו בחרב או בחנית או בעלילה או בדרך אחר? וכולם משרש אחד, מפני ציור רֶשע לבבם. ולכן יזכירו על כל כיוצא בזה לשון "מחשבה" להורות שלא היו בם מחשבות טובות, מחשבת יראה וחכמה, ושלא היו צריכין לעצה אם ייטיבו ולא ירעו, אבל לבם מלא רע, וכל מחשבותם רק רעות. אבל כשיבואו כתבי הקדש לדבר על הדרך שבררו להם מִבֵּין דרכי הרעות שחשבו עליהן, ויהיה עיקר הכונה ללמדנו דבר, אז יְכַנוּ בחירתם הרעה והסכמתם בתאר "עצה".

"to avert the evil of Haman the Agagite and his thought against the Jews" (Esther 8:3): You should know that Haman concluded to destroy the descendants of the Jews. And he acted on his conclusions, since he wrote books to all the provinces of King Ahasuerus to destroy the Jews. And were it not that God was with us, to repeal his counsel, he would have done according to his desire, God forbid. And nevertheless, his plan is never described with the expression, counsel (etzah), and you will not find it in the Scroll of Esther or in another source with the description, counsel. And the reason is clear from our words, since he did not conclude it from the intellect, and he did not evaluate it in his heart, among various contrasting thoughts which grow out of opposed models. For this evildoer sought to destroy a great nation without any blame, but just from his evil thought. For all 'the impulse of his thought is only evil'¹An allusion based on Genesis 6:5. ; the thought designed by his pride, as written explicitly in the words of Esther (Esther 8:5), "let dispatches be written countermanding the dispatches of the thought of Haman son of Hammedatha the Agagite, who wrote to destroy the Jews throughout the king’s provinces": The thought of his impulse to harsh anger; the thought of his impulse to great hatred towards the people of God, since he was an Aggagite enemy of the Jews; the thought of his impulse to evil; and so forth many times over. And the thoughts of these designs came to one conclusion towards evil. And Scripture testifies to this when saying (Esther 3:5), "and Esther was full of anger." That is to say that Haman's spirit was full of violence and anger, nothing could pass in front of him. A thought of the model of fear of God and His trepidation did not raise itself in his heart; a thought of the model of mercy did not raise itself; and likewise from the good models - since he was totally wicked. It is as is it stated (Esther 3:6), "and Haman sought to destroy all the Jews." That is to say his spirit desired to do evil, not from intellect and not from knowledge.

ומה שראוי שיצורף לזה אודיעך עתה, לפי שלשון "מחשבה" נופל על הסכמה טבעית בלי משפט הלב, לכן נכתב אצלו מעשה הרשעים והפעולות המגונות, ולא תמצאהו כתוב על הסכמת החכמים והצדיקים. וטעם הדבר לפי ש"יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית ח, כא), ובטבע נפשו להסכים למרשיעים ולא בדעת יעשה. כי היצר מתגבר על השכל הישר והבינה והדעת הנטועים בו, שאין בהסכמות כאלה סימן חכמה בדעת ומשפט. גם אם היה שקול בלבו כיצד ישלים חפץ הרעה, והיה צריך לתור בלבו להמציא המצאה ותחבולה ולברר הדבר הנֵאוֹת להשגת מבוקשו; הנה לא תֵּחָשֵׁב ההמצאה והתחבולה למשפט ולמעשה השכל. כי הכחות היקרות האלו נטועים באדם לפעול על הציורים הטבעיים ולהנהיגם במישרים כפי גזרת החכמה העליונה שמכונותיה צדק משפט ומישרים. ואם כה יעשו אז פועלים פעולת שכל בינה ודעת, כי משפטו משפט צדק. וכל הכחות המתנשאים ידכאום ויסתירום שלא יפעלו מאומה כי אם בדרך החכמה. אבל בהיות יצר הרע פועל ומתנשא כחפצו, והכחות היקרות נכנעות לו, והיצר ישתמש בהם להשלים מבוקשו הרעה, אז הם גם משרתים ליצר הזונה בטבעו, ולא תיוחס הפעולה ההיא לעצת הלב. כי היה יותר טוב אם האיש הזה היה נעדר השכל והבינה, כי אז לא היה בידו למלאות מבוקשו הרעה. ועל כן תיוחס הפעולה אל יצר הלב ומחשבותיו הרעות, כי הוא לבדו סבת הפעולה וההסכמה ההיא. ולכן יפול על כולם לשון "מחשבה" ולא לשון "עצה". זולתי כְּשֶׁיְכַוְנוּ כתבי הקדש להודיע דבר בדרך שבחרו. ואין כן לשון "עצה" הנופל על משפט הלב והסכמה בשכל, לכן נכתב תמיד אצל הסכמת החכמים והצדיקים. כי אין הסכמת החכמה לבד במחשבת יצר הלב זולתי בהצטרף כח השכל והבינה והדעת; כי אין מנהגי החכמה טבעיים בלבד. ואין המשפט וסדר המעשה נכון זולתי בארח שכל ובינה, לפי שצריך להתנהג בחכמה כפי העת והמקום, כמו שבארנו בבית הראשון (חדר א, חלונות א-ב). ואין זה בטבע הציור לבד, כי מה יועיל בִּמְשׁוֹל ציור הענוה בלב, אם לא ידע משפט ההנהגה בו, ולשקול בכל מעשה כיצד ינהג? ואם תשים לבבך למה שבארנו¹רוח חן, על חכמת שלמה, פרשה יב, פסקא יח, עמ' 199-205; ובמהד' "ספר המדות", שנת תשס"ב, עמ' קיט-קלב בענין מלחמת שאול עם אגג תבין הכונה, כי אין טוב בעינַי לכפול הדברים שהודענו במקומותיהן.

וכן במשול ציור הרחמים והחנינה בלב, מה יועילו אם ירחם על הרשעים²כלומר ישתמש במדת הרחמים שלא כמקומה הנכונה שנאמר עליהן "ובערת הרע מקרבך" (דברים יג, ו). כללו של דבר אי אפשר שתהיה הסכמה בעניני החכמה זולתי במשפט השכל והבינה. והנה אם תשים עיניך על כלל הכתובים שבארנו בבית הזה שנזכר בהם לשון "עצה" תמצא שהרבה מהם סמוכים אל מעשים כפי מנהגי החכמה. ואני אסדרם לפניך אחר כן בקצרה. וכן ראוי שיפול לשון "עצה" על מעשה השם ב"ה בשמים ובארץ ועל תורותיו וחוקותיו הישרים, כי הם כולם בארח החכמה, צדק ומשפט ומישרים, ותמצא כי רבים מהם סמוכים אליהם. וכן ראוי שיפול לשון "עצה" על מעשים העשויים כפי חכמת הלמודים שאינם מבוררים במופתים כמו חכמת המלחמה ותחבולותיה וצריך משפט הלב בעניניהן, ואין ההסכמה בהן במחשבת יצר הלב לבד, זולתי במשפט הלב ובתקון דרך נאות בתחבולה כדרך "עצה וגבורה למלחמה" (מל"ב יח, כ), "כי בתחבולות תעשה לך מלחמה" (משלי כד, ו). וכן תמצא רבים מהן כתובים על עניני המלחמה. ואעפ"י שהנלחם רשע, וביצר לב הזונה עורך המלחמה לשלול שלל ולבוז בז, מיצר החמדה או מיצר השנאה והרשעה, בכל זאת מערכת המלחמה עצמה היא בעצה כפי דרכי חכמת המלחמה. ולכן כשיזכירו ספרי הקדש דבר מעניני המלחמות יזכירו עמם לשון "עצה", ולא ישגיחו על סבת המלחמה, כי נודע מספור המעשה אם הנלחם עושה מלחמה במשפט או ברשע.

ודע כי תאר "יועץ" שבארנוהו למעלה, תמצא ממנו אחד-עשרה מונחים על יועצים בחכמה ובמנהגים ישרים, ומהם שבעה מונחים על יועצים במלחמות ובמדיניות, ומהם חמשה מונחים על יועצי בליעל ורשע. ואל ימהר לבבך לומר אם יועצים רֶשע ובליעל כפי ציור הלב מדוע נכתב על דרכם שבחרו לשון "עצה". וזה סותר הכלל שבארנו בחלון זה למעלה. כבר אמרנו כי תואר "יועץ" נופל על האיש [המייעץ] וישאלו פיו על המעשים ועל פיו יעשו. והם האנשים המחטיאים את הרבים. והיתה כונת הכתוב להודיע [עליהם] בתאר "יועצים" לומר שהן האנשים [המייעצים] הדרך הרע. ואין דרכים רבים [להשיג] תחבולות של רֶשע איך ישיגו מבוקשם הרעה, ואי אפשר מבלי שיתארום בתאר "יועצים". אבל נכתב אצלם³תאר לוואי שהן יועצים רע או בליעל, ואין צורך להאריך יותר כי במקומותם בארנו בכל פסוק ופסוק הכונה הנכונה, חקור ותמצא.

ובלשונות של "עצה" הבנויים בבנין הקל תמצא שלשה מונחים על עצות של חכמה ומנהגים ישרים בדרכי התורה, והן עצת יתרו (שמות יח, יט), "ונדיב נדיבות יעץ" (ישעיה לב, ח) "ויועץ וחכם חרשים" (ישעיה ג, ג)⁴אחרון זה העורך לספר מוסיף, כי חסר בטכסט דוגמא שלישית כמו שרמזנו במקומם. וארבע עשר מהם מונחים על עצות במלחמות ובמדיניות ומנהגי המלוכה. ושתים מהם מונחים על סיפור עצת ה' במעשה שמים וארץ יסוד הנהגתו את בריותיו. והן "איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך" (במדבר כד, יד) לפירוש השני שבארנו במקומו. "מה יעצת ללא חכמה" (איוב כו, ג). ויש מהן על עצות של רֶשע ובליעל. וגם באלה הזכיר לשון "עצה" מטעם המבואר, כי כבר בארנו שכל לשון "עצה" בקל על הגדת עצה מן היועץ לשואל על דבר עצה. והנה מגידי העצות הללו הם מחטיאי הרבים, מִכַּת הפושעים הגדולים כמו אלו שהן בתאר יועץ, והכתוב רוצה להודיענו זה. גם רצה להודיע במה בחרו. ומזה אמר "עמי זכור נא מה יעץ בלק" (מיכה ו, ה). רצה להודיע דבר בלעם וחסד ה' עמנו. לא שכיון להודיע שהיה יצר לב בלק רע, כי רבים קמו עלינו ולא נזכרו בפרשה. גם הודיע שהוא היה היועץ בדבר הזה, וע"י כן נבין כונת התורה. וכבר בארנו גם במקומו "הוא זִמוֹת יעץ" (ישעיה לב, ז). רצה להודיע שהוא מחטיא את הרבים. גם הודיע דרך עצתו "לחבל עניים" וגו'. וכמו שבארנו במקומו. "מִשְׂאֵתוֹ יעצו להדיח" (תהלים סב, ה), הודיע שהן מחטיאי הרבים. גם הודיע דרך עצתם שהיא להדיח לב העם מפחד השם ב"ה. ובארנוהו במקומו. "יעצת בשת לביתך" (חבקוק ב, י), הודיע שהחטיא את ביתו. גם הודיע דרך עצתו המרשעת, ובארנוהו במקומו.

ובאלה הבנויין בבנין נפעל תמצא חמשה מונחים על עצות של חכמה בדרכי מנהגי התורה, והן עצת חזקיהו בפסח שני (דהי"ב ל, ב), ועצת הקהל בחנוכת הבית (דהי"ב ל, כג), ועצת יהושפט (דהי"ב כ, כא). "ואת נועצים חכמה" (משלי יג, י). ועצת דוד להעלות ארון ה' (דהי"א יג, א-ג). ובארנום במקומם. ואחד מהם מונח על עצה במלאכת שמים וארץ "את מי נועץ" (ישעיה מ, יד). ושלש עשרה מהם מונחים על עצות במלחמות ובמדיניות ובדרכי המלוכה. ושלשה מהם מונחים על עצת רֶשע ובליעל. וגם בהן הזכיר לשון "עצה" מטעם ידוע. ומזה המין עצת ירבעם (מל"ב יב, כח), הודיע כי לא במחשבת ציור הלב הרע בחר לעשות אלילים, כי ירבעם ידע את ה' וטרם [שנמשח] היה מלא חכמה ותבונה.⁵סנהדרין קב ע"א ואין מופת גדול על זה ממה שבחר בו ה' וּמְשָׁחוֹ למלך על ישראל ע"י נביאו אחיה השילוני. ולכן היה הדבר שקול אצלו במשפט לבו, כי עלו על לבו מחשבת גאוה לעשות כל התועבות למען התחזק במלכותו. גם עלו על לבו מחשבת יראה וחכמה, והיה נבוך בלבו כדת מה לעשות. וגברה הנטיה הצפונה שרש גאותו ורום לבבו, ונועץ לעשות העגלים. ולולי שהעיד הכתוב שעשה זה בעצה היה נפלא בעינינו איך הקים השם למלך איש אשר לבבו רע וזונה לאלילים? ועתה ידענו כי גם הוא ידע כי ה' אמת וחותמו אמת. ועל כן כשמשל עליו הפחד והגאוה היה צריך לעצה, ולקח עצה רעה להחטיא נפשו ונפש עמו.

"כי אמרו אויבי לי ושומרי נפשי נועצו יחדו" (תהלים עא, י). הזכיר⁶דוד המלך לשון "עצה" להודיע שהסכימו כן בהחלט, ולולי כי השם הפיר עצתם, היו ממלאים אותה. כי אין "עצה" נופל אלא על הסכמה החלטית לעשות מעשה. ואם היה נכתב לשון "מחשבה", היינו יכולים לטעות שאם היה דבר מעשה בא לידיהם היה מתנחם, כי לא נזכר המעשה בכתוב. גם הודיע טעם לבבם למה בחרו עתה להרע עמו, וקודם לכן פחדו ממנו, ואמר "לאמר אלהים עֲזָבוֹ" (עא, יא), וזה עצת משפט לבם הרע, ולכן הוצרך להזכיר לשון "עצה" וכמו שכתבנו במקומו. "כי נועצו לב יחדו" (תהלים פג, ו), גם פה הזכיר לשון "עצה" מטעם המבואר להודיע שהסכימו⁷אומות העולם להחריב את ישראל בהחלט, ואיננה מחשבה לדבר, כי לא יכלו לעשות כעצתם. גם הודיע הדרך שבחרו שאין רע כמוהו, והוא למחות שם ישראל מעל הארץ, וכמבואר במקומו.

ותמצא בשם-דבר "עצה" חמשה מונחים על דבר-עצה במנהגים ישרים כפי החכמה. והן "להפר עצתם" (עזרא ד, ה). וכן עצת בוני היכל ה' (עזרא י, ג). "הביאי עצה" (ישעיה טז, ג) הנאמר על מואב. "כעצת השרים והזקנים" (עזרא י, ח). "ועצת שלום תהיה בין שניהם" (זכריה ו, יג). "ולא שמעת לעצתי" (דהי"ב כה, טז).

ומהן שלשים וארבעה מונחים על עצות בדרכי המלחמה ובמדיניות ועניני המלוכה. ושבעה עשר מהן מונחים על עצת רשע ובליעל. וגם באלה הזכיר לשון "עצה" לטעם ברור. ומזה תבין "ומתק רעהו מעצת נפש" (משלי כז, ט), כי לפי שלא הזכיר מלפניו או מלאחריו מעשה ופעולה, לא היה אפשר לכתוב מ"מחשבת נפש" הכולל מחשבה עוברת שאין עמה הסכמה. והכתוב רוצה להודיע כי מתק דברי רעהו יבטלו גם הסכמת נפש החזקה, ובארנוהו במקומו.

"אשר לא הלך בעצת רשעים" (תהלים א, א). גם זה כמוהו כי לא נזכר בענין על מה נועצו ומה עשו. ואם היה כתוב "במחשבת רשעים" היה מתפרש על מחשבת הלב בלי מעשה, וכונת המשורר על הפעולות הרעות שמסכימים עליהם הרשעים בכל עת לעשותם, ולכן נכתב לשון "עצה". כי אין לשון "עצה" נופל אלא על הסכמה בדברים מעשיים שנמשך ממנו המעשה. וגם הרשעים עוברים על כל התועבות בלי הסכמה טבעית מתגבורת היצר, כי הרשע הגמור מסכים בלבו כי אין רע בעשות התועבות, כדרך "אמר נבל בלבו אין אלהים" (תהלים יד, א). כבר אמרנו כי לשון "מחשבה" נופל על פעולה נמשכת מהסכמת היצר הגובר בלב. ולפי שהוא חוטא גם בלי תגבורת היצר הפליגו הנביאים לתאר הנהגתם הרעה בתאר "עצה", להודיע שכפי משפט לבם אין רע כלל לעשות המזמתה והיא ההסכמה הגמורה, כי לא תשתנה בעת מן העתים. ולא כן המסכימים בטבע יצרם⁸ובלי משפט לבם שאין הסכמתו עומדת בכל העתים. כי לעת שאין היצר מתגבר על לבו ימנע מחטוא, ולכן לא תמצא בכל המקרא כתוב "עצת הרשעים"⁹עם אות ה"א הידיעה וכיוצא אבל כתוב תמיד "עצת רשעים". כי הסכמת הרשע בעצה במשפט לבו, ואין כן הסכמת החוטא. וכבר עמדנו על זה לעיל. ואל יתבלבל עליך ענין זה.

ואם תשאל, אם כן מדוע נכתב על מעשה הרשעים הגמורים לשון "מחשבה" כמו "מחשבת המן בן המדתא" (אסתר ח, ה), "יתפשו במזִמוֹת זו חשבו" (תהלים י, ב) וכיוצא באלה שיתבאר בחדר זה בעז"ה. כי אין הדברים האלו אמורים רק אם נזכר ענין הרשע, ודברו על דרך כלל מבלי הזכיר דבר פרטי שנועץ עליו לעשותו, כמו "אשר לא הלך בעצת רשעים" שאין מהנזכר ענין כלל רק הכונה לתאר מדת הרשע מדת נפשו. תאר כל מדתו בלשון "עצה" להודיע כי כל מעשיו ורשעיותיו הם בעצה במשפט לבו ועושה גם בלי תאוה ותגבורת היצר. וכן יועץ כן לאחרים אעפ"י שהוא לא יהנה מזה, כי לפי שכלו אין רע במעשה התועבות. וכן "עצת רשעים רחקה מני" (איוב כא, טז). "ועל עצת רשעים הופעת" (איוב י, ג). "וילכו במועצות בשרירות לבם הרע" (ירמיה ז, כד). "ותלכו במועצותם" (מיכה ו, טז). "יפלו ממועצותיהם" (תהלים ה, יא). "והמה ימרו בעצתם" (תהלים קו, מג). "גם בעצתם הלך" (דהי"ב כב, ה). "ותשליכהו עצתו" (איוב יח, ז). כל אלו נכתבו על דרך כלל מבלי הזכיר מעשה ופעולה, רק רוצה לתאר ענינם ומדתם. על כן הוסיף להזכיר מלת "עצה" להורות שהן מסכימים הסכמה חזקה במשפט הלב, ובוחרים דרכם גם בלי תאוה. אבל כשיזכירו כתבי הקדש מעשים פרטים רעים שהסכימו עליהם הרשעים לעשות, שאין כונת הכתוב להודיע מדת הרשע וכלל עניניו רק רוע המעשה שבחרו בו לפי שעה, הנה כשתהיה הסכמה בציור הנפש הטבעי לבד, יזכירו עליו לשון "מחשבה". ואעפ"י שהרשע שקל בדעתו איך יעשה, אם להרוג אם להעליל, אם להבעיר בערה, ונוסף בלבו איזו דרך נכון להשגת מבוקשו, לא יתואר ב"עצה" מטעם המבואר בחלון זה. שלא תיוחס פעולה כזאת לעצת הלב, לפי שלא עלו מחשבות טובות על לבו, ההפוכות ממחשבותיו הרעות. כגון שבקש לחמוס עני ואביון, לא עלו על לבו מחשבת יראת אלהים לבלתי עשות כן. ולטעם זה נכתב על הסכמתם לשון "מחשבה" לגנות רוע לבבם שאין מחשבת פחד אלהים לנגד עיניהם ולא מחשבה טובה. אבל לבם מלא ממחשבת ציור רע אחד, והוא פונה לענפים רבים, אם להרוג, אם להזיק, אם להעליל וכיוצא. ואולם אין צורך להודיע אם הרשע מסכים במחשבת הלב ובעצה כי נכון לעשות כן אפילו בלי תגבורת היצר, כי אין ענין הכתוב להודיע זה, והוא נודע מעצמו כי כן מדת הרשעים הגמורים שאינן יראים את ה' וְיְבוֹנֵן חכמה ומוסר. אבל עיקר הכונה שאעפ"י שיש במעשה ההוא אכזריות גדולה והוא ענין רע שהוא נגד שקול הדעת הטבעי כמו החמסים, הנה לקשיות יצרם הרע לא עלה מחשבה הפוכה על לבם לטובה, ולא הצטרכו לשקול אם לעשות או לא, אלא עושים התועבה במחשבה אחת רעה העומדת בלבם בלי תהפוכות, והבן זה מאד. "לסתיר עצה" (ישעיה כט, טו). "ויבוש ישראל מעצתו" (הושע י, ו) גם אלה להודיע שהסכימו לעשות רע במשפט לבם, והתירו לעצמם לעשות כל התועבות. "את כל עצתם עלי למות" (ירמיה יח, כג). הוצרך לתאר זה ב"עצה" להודיע שהיו מסכימים בהחלט. ומבואר במקומו (חדר ששי, חלון א).

והסמוכים בלשון "עצה" אל השם, המורים כולם על הגזרות העליונות ההחלטיות כפי סוד דרכי החכמה העליונה נבדלים כולם מלשון "מחשבה" הסמוך אל השם, וכבר בארנו ההבדל המבדיל ביניהן, ופרשנו (בחדר השביעי) כל הנכתבים בלשון "עצה" בדרך הכללים שבארנו. ועוד נפרש בעז"ה הנכתבים בלשון "מחשבה" כפי הכללים שיסדנו. והם כולם עצות בדרכי החכמה, צדק משפט ומישרים והן עשרים כתובים.

וכן כל עצה המונח על חֻקי השם ב"ה ותורותיו ועל מעשיו בשמים ובארץ, כולם מצווֹת בדרכי החכמה והצדק, ולא יפול על אחד מהן לשון "מחשבה". והן עשרים וחמשה כתובים. הנה דברנו בקצרה כל לשונות של עצה הנכתבים בכתבי הקדש. והודענו כמה מהן [נוסדו] על עצות החכמה הנאמנה ומנהגיה. וכמה על חכמת המלחמה והמדיניות ועניני המלוכה. וכמה מהן על עצות ברֶשע ובליעל. ובארנו את הדברים, והבדלנו ביניהן ובין לשון "מחשבה" שהוא על ענינים שנמשך מהן מעשה. ואחרי הקדמנו ההצעות הנפלאות האלה הנני בא לבאר הכתובים שנכתב בהן לשון "מחשבה" בעניני המעשים, ולפרש אותן בעזרת צור ישראל.

"בגאות רשע ידלק עני, יתפשו במזִמוֹת זו חשבו" (תהלים י, ב). פירוש. הרשע בגאותו ובגבה אפו ירדוף העני הצדיק. ולדעת ראב"ע ז"ל "טעם יתפשו הרשע שהוא הפקיד וחביריו עמו" ע"כ, כלומר יתפשו באותן המזימות אשר חשבו לתפוש העני בהן. ולדעת רש"י ז"ל טעם "יתפשו. נתפשים הם העניים במזימות שהרשעים חושבים עליהם". ע"כ. ולשני הפירושים נאמר כי אין הרשע שוקל בדעתו אם נכון לעשות כן. כי איננו חושב פן יראֶה ה' ורע בעיניו. גם אין בו מחשבת חנינה ורחמים עד שיצטרך לְהִוָעֵץ מה יעשה, אם ירדוף העני או לא. אבל הוא הסכים לרודפו במחשבת ציור הרשעה, כי היא חזקה בנפשו, ואין מחשבה הפוכה ממנה בנפשו. וציור הרשעה שבלבו יחשוב מחשבות אם לרודפו על דרך זה או להכאיבו על דרך אחר. ובין כך כל מחשבות לבו רק רע צומחות כולם משרש ציור הרשעה. ודוד עצמו באר כן בשירו. ואמר "כי הלל רשע על תאות נפשו" (י, ג), כלומר הרשע יהלל בהשיגו תאות נפשו ומזמתו אשר חשב. וזה אות כי דרכו נכון בעיניו, ואין בקרבו מחשבה צומחת מציור אחר הפוך מן הרשעה. כי אם היה נבוך בין מחשבות סותרות זו את זו לא היה מתהלל במעשהו. והיה דואג פן יקרנו רע, כדרך העושים על פי עצת נפשם שהם דואגים פן תהיה עצתם מכשלה להם, ובעבור שהם יודעים כי יש דרכים רבים בדבר ההוא ואין העצה בגבורת מופתי הדעת כמו שהודענו (חדר א חלון ו). ואין כן זה הרשע החושב רֶשע ופשע, שהוא בוטח במעשהו ויהלל בו. וזה אות שאין בו מחשבת פחד אלהים ויראתו. כי לפי מחשבתו אין ה' רואה, ועל זה אמר "רשע כגובה אפו בל ידרוש, אין אלהים כל מזִמוֹתיו" (י, ד). לפי דעתי כך הפירוש. מרוב גבה לבו והשענו על דעתו לא ידרוש ולא יחקור בלבו אם נכון לעשות כן או לא. ואינו מבקש עצה כי אין אלהים בכל מזִמוֹתיו, או כל מזִמוֹתיו אומרים אין אלהים. ולפי שאין בו פחד אלהים ואמונת הלב אומר "מי אדון לי?", ועושה כפי מגמת מחשבתו הרעה, כי אין מחשבה מנגדת אליה. הנה מבואר כי הוא מדבר מן העושה רשעה כפי מעלות מחשבותיו הצומחות מציור הרשעה שבלב מבלי דרישה וחקירה ועצת הלב, והבן. ומלת "מזמה" יתבאר בעז"ה בספר "באר מים חיים".

"אשר יחשבו רעות בלב, כל יום יגורו מלחמות" (תהלים קמ, ג). פירוש. שמרני מן האנשים הרשעים החושבים רעות בלב, ומסכימים לעשות מזמה אשר חשבו, כי הם בעלי הציורים הרעים החזקים ואין בהם ממשלת שום ציור טוב. ולכן כל מחשבותם רק רע ולא יצטרכו לעצה מה יעשו. וכנגד המעשה הנמשך ממחשבתם אמר "כל היום יגורו מלחמות. שננו לשונם כמו נחש חמת עכשוב תחת שפתימו סלה" (קמ, ג-ד). ויש שתי כתי רשעים גמורים. האחד [הקונה] חכמה ומוסר, והוא ג"כ בעל הציורים הרעים להשחית ולהרשיע, והוא הרשע.¹רבינו כתב לעיל (חדר ששי חלון י"ג) שאם לפעמים באה לאדם מחשבת רע, ואפילו יחטא ב' וג' פעמים, אין זה מגדיר אותו "רשע" כי "אדם אין צדיק בארץ אשר לא יחטא". אבל כאן מדובר במי שקבועות בלבו מחשבות רעות ואינו נלחם נגדן. והשני הוא איש חמס והוא העושה מעשים שהן ג"כ נגד שקול דעת עצמו, וכופף בחזקה ציורי דעתו, כמו "אל תקנא באיש חמס" (משלי ג, לא) שבארנוהו בבית השני (חדר עשירי, חלון יז), וכמו "עוצה עיניו לחשוב תהפוכות" (משלי טז, ל) המבואר למעלה. וזה רע יותר, כי הרשע לא ירשיע רק כפי טבע ציוריו הרעים. וכנגדן החל "חלצני יי' מאדם רע, מאיש חמסים תנצרני" (תהלים קמ, ב). תאר הרשע "אדם רע" בעבור שעושה כפי ציוריו הרעים ואין פחד אלהים לנגד עיניו, כדרך "יְרָא את יי' וסור מרע" (משלי ג, ז) שבארנוהו בבית השני (חדר עשירי חלון ה). והשני תאר "איש חמסים". והנה הזכיר עליהן לשון "מחשבה" בעבור שהם עושים מעשיהם כפי הסכמת יצרם הרע בלי פחד ובלי עצה, וכדרך "רשע כגובה אפו בלי ידרוש" המבואר למעלה, והבן.

"שמרני יי' מידי רשע, מאיש חמסים תנצרני, אשר חשבו לדחות פעמי" (תהלים קמ, ה). פסוק זה נכתב באותו המזמור. והרשע שהזכיר הוא איש רע הנכתב למעלה. והודיע שאיננו ההולך אחר יצרו ולבו מאמין בה' ובתורתו, כמו "תועבת יי' מחשבות רע, וטהורים אמרי נועם" (משלי טו, כו) המבואר למעלה (חדר ט חלון יב). אבל מדבר על הרשע, שהוא רע והולך אחר מחשבותיו הרעות, וכפי עצת לבו יכין לעשות כן כמו "אשר לא הלך בעצת רשעים" (תהלים א, א) המבואר במקומו. ובקש שישמרהו וינצרהו מהסכמת הרשע ואנשי החמס החושבים לדחות פעמיו, בלי פחד אלהים ועצת הלב. ודומה לפסוק "אשר חשבו רעות בלב" (תהלים קמ, ג) המבואר בחלון זה. והנה ההיפך מן הרשע הוא הצדיק, כדרך "מְאֵרַת יי' בבית רשע, ונוה צדיקים יברך" (משלי ג, לג) שבארנו בבית השני (חדר עשירי, חלון יח). וההיפך מאיש חמס הוא הישר, כי איש החמס כובש בחזקה ציורי הדעת והשכל המתגלים בטבע בלבו. והישר הוא המתאמץ להתבונן ביראת ה' ולהשכיל שכל טוב באמתת השם, כדרך "ולישרי לב שמחה" (תהלים צז, יא). ונאמר "ואת ישרים סודו" (משלי ג, לב). כי השם יאר פניו אל הישרים [לפרש להם] וילמדם דעה והשכל. והוא העזר האלוהי שדברנו עליו בבית הראשון (חדר ה חלון ג). ולכן חתם דבריו "אך צדיקים יודו לשמך, ישבו ישרים את פניך" (תהלים קמ, יד). "צדיקים" נגד "מידי רשע", ו"ישרים" נגד "איש חמסים". ואצל "ישרים" הזכיר מלת "פניך", והמשכיל יבין.

"כי נטו עליך רעה, חשבו מזמה בל יוכלו" (תהלים כא, יב). פירוש. המשורר מדבר על כת הרשעים הגדולים, אויבי ה' ומשנאיו, כמו שאמר "תמצא ידך לכל אויביך, ימינך תמצא שונאיך. תשיתמו כתנור אש וגו' פִּרְיָמוֹ מארץ תְּאַבֵּד וזרעם מבני אדם" (תהלים כא, ט-יא). הודיע כי ימחה שמם מתחת השמים, ואמר הטעם "כי נטו עליך רעה" (כא, יב), כדרך "ממך יצא חושב על יי' רעה" (נחום א, יא), כביכול שבא לעשות רעה. וכבר בארנוהו למעלה, כמו עמלק וסנחריב והדומים להם מִכַּת החכמים-בעיניהם והרשעים בלבותם. וחלילה חלילה לחשוב שיוכל ילוד אשה להתקומם נגד השם ב"ה, ומי יתייצב נגדו? לכן פירש כי נטית הרעה שהזכיר איננה בפועל חלילה, אבל כפי מחשבתם. ועל זה אומר "חשבו מזמה בל יוכלו" (תהלים כא, יב), כלומר הם חשבו מזמה רעה, והסכימו בציור מחשבת לבם הרע לנטות על ה' רעה, אשר באמת לא יוכלו, כי מה יוכל האדם לעשות? ו"כל הגוים כאין נגדו" (ישעיה מ, יז). ואולם יחול העונש העצום על הרשעים האלו בעבור מזימתם הרעה, כי הם הסכימו הסכמה גמורה במחשבתם לעשות רעה. ולפי שאין פחד אלהים לנגד עיניהם ולא עלה על לבם מחשבת ציור טוב, על כן תאר הסכמתם בלשון "מחשבה". והנה קדמונינו ז"ל (גיטין נו ע"ב) דרשו זה גם על טיטוס הרשע שאמרו "וכסבור הרג את עצמו", והנה לפי מגמתו הרעה נטה רעה. ובאמת לא עשה כלום, והבן. והנה מזכיר בכולם לשון "מחשבה" בבנין הקל, בעבור היות המחשבות האלו מחשבות טבעיות בלב הרשעים הגמורים שהציורים הרעים מושלים בם בתוך [רשעותם], תוצאות מחשבות כאלה בטבע. ונהפוך מהם הצדיקים שיש בקרבם ציורי יראת ה' וחכמה והן תוצאות מחשבות טובות וישרות. וכדרך הכלל שיסדנו על זה.

"הוות תחשוב לשונך, כתער מלוטש עושה רמיה" (תהלים נב, ד). פירוש. אתה, דואג, כל מחשבותיך הם מחשבות הוות, כי בלבך מושלים ציורי הרשעה, ומהם תצמחנה מחשבותיך, ועל פי המחשבות האלו אתה מסכים לעשות. כי לולי שאתה הולך אחר מחשבות לבבך לא היית מלשין על כהני ה' ולא הרגתם. כי ידעת כי לא במרד ולא במעל נתן לו אחימלך. ולכן לא בעצת השכל הסכמת להלשין עליהם, אלא מתוך רֶשַׁע מרמה ושקר. ועל זה אמר "אהבת רע מטוב, שקר מִדַּבֵּר צדק סלה. אהבת כל דברי בלע, לשון מרמה" (תהלים נב, ה-ו). כלומר בלבך מושל הציור הרע להשחית ולהרשיע, ואתה אוהב ציור זה, לא ציור טוב. גם אהבתָּ ציור השקר המושל בלבך, לא ציור הצדק. ואתה אוהב בלע ומרמה, ועל פי מחשבת הרע והשקר עשית מה שעשית, לא בעצת השכל. ולא תוכל להתנצל כי טעית במשפט לבבך כשחקרת על הדבר למצוא מה תעשה. ואין רשע גדול מזה. וכדרך "רשע כגובה אפו בל ידרוש" (תהלים י, ד) בארנוהו למעלה. ולכן אמר "גם אֵל יתצך לנצח" (תהלים נב, ז). ויאמר ראב"ע ז"ל (פסוק ד) "הוות. אמר על הלשון 'תחשוב' בעבור כי הלשון כמו מליץ, ועל ידו תֵּרָאֶה המחשבה. וטעם 'הוות' דברים ההוים כפי מחשבותיך", עכ"ל. ולא ידעתי למה נדחק לומר כי "תחשוב" על הלשון. ואם בעבור שהיה קשה עליו מלת "עוֹשֶׂה" שהוא סימן הזכר, ומלת "לשון" נקבה, ולכן על "לשונך" אמר "תחשוב", ו"עושה רמיה" תאר לדואג. הנה לדעתי אין "עושה רמיה" תואר ל"לשון", אבל הוא תאר התער, ו"תער" זכר. וראיה, מלת "מלוטש".¹ולא "מלוטשת" וכך הפירוש. אתה, דואג, חושב רעות, וכמו שבארנו. ועל פי מחשבותיך הסכמת לעשות מעשה להלשין על אחימלך וביתו. וכנגד זה אמר לשונך דומה לתער מלוטש אשר יגלח בו האדם. יעשה התער רמיה. ובמקום שיחתוך השער לבד, יחתוך גם הבשר עמו. והוא משל [מבוקש]²כלומר משל נמרץ לענין דואג. שֶׁדִּבֶר טוב על לב המלך שאול, כמרחם עליו להסיר דאבון לבו, ובדבריו אלה השחית בית אחימלך. ואל תתמה על מלת "רמיה" שיהיה תאר לתער, כי דוגמתו "נהפכו כקשת רמיה" (תהלים עח, נז). כי מלת "רמיה" נופלת גם על דבר שאין בו רוח חיים. ופירוש זה מתוקן. עתה ראיתי לרש"י ז"ל "עושה רמיה, חותך הבשר עם השֵׂעָר", ע"כ. ויפה פירש ותבין דבריו ממה שדברנו.

"יעלו דברים על לבך וחשבת מחשבת רעה. ואמרת אעלה על ארץ פרזות וגו'. לשלול שלל ולבוז בז" (יחזקאל לח, י-יב). פירוש. לא בעצת הלב יעשה גוג. כי בעת ההיא כבר יהיו משפחות רבות מקובצות על אדמת ישראל, "כי מְזָרֶה ישראל יְקַבְּצֶנוּ" (ירמיה לא, ט). כי יעשה ה' עמהם נפלאות "כימי צאתך מארץ מצרים" (מיכה ז, טו). והעמים כשיראו כל זאת, יפול פחד אלהים עליהם, ולא יחשבו עוד לְהִלָחֵם אתם, כדרך שקרה ביציאת מצרים כשעברו ים סוף בדרך פלא, כי נפל פחד ישראל על כל הארצות. כמו שכתוב בשירת הים "שמעו עמים ירגזון, חיל אחז יושבי פלשת. אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד, נמוגו כל יושבי כנען. תפול עליהם אימתה ופחד" (שמות טו, יד-טז). זולתי עמלק שבא ביד רמה לְהִלָחֵם עם ישראל, כי היה מִכַּת מנאצי השם ב"ה המכחישים נפלאותיו ומיחסים הכל למקרה, כדרך החכמים-בעיניהם, "אמר נבל בלבו אין אלהים" (תהלים יד, א). ושהוא ית"ש חכם ולכל הגוים ירצה להראות חכמתו גם לעיני כל העמים.¹ע"י מתן תורה בסיני, אשר לשם כך הוציא את ישראל ממצרים (שמות ג, יב) והתורה רמזה על ענין זה וכתבה "ולא ירא אלהים" (דברים כה, יח), כלומר עמלק עשה מלחמה בלב רע, כי לא היה יראת אלהים ופחדו לנגד עיניו. ועל כן נחשב לו מעשהו לפשע גדול, ונשבע השם ב"ה לְהִפָּרַע ממנו ומזרעו לדור דור באותות ובמופתים, כמו שכתוב "ויאמר כי יד על כס יה, מלחמה ליי' בעמלק מדור דור" (שמות יז, טז). כי כן דרך ה' לשלם למנאציו ולצריו באותות ובמופתים למעלה מדרך הטבע הנהוג. והדרוש הנפלא הזה בארנוהו בספר "רוח חן",²חכמת שלמה, פרשה יב, עמ' 190-196 גם בבית הראשון (חדר ו, חלון י) רמזנו עליו.

וכמעשה עמלק בצאתם ממצרים, כך יעשה גוג ועַמו לעתיד אחר צאתנו מגלותינו באותות ובמופתים ושבתנו על אדמתנו לבטח, בערי הפרזים ובכל המדינה, כי לא נירא ולא נפחד מפחד אויב. באשר אויבינו מסביב יפחדו מצוּר ישראל וקדושו הנכבד בנו לעיניהם, וידעו כי יד ה' עשתה זאת. אז יבקש גוג נשיא ראש משך ותובל להראות חכמתו וגבורתו לעיני כל העמים, ויעלה עלינו מארצות צפון³יחזקאל לח, טו לא משנאתו אותנו, כי אם לשלול שלל ולבוז בז, ולא יתן על לבו פחד אֵל המוציאנו מארצות אויבינו, ואשר עשה שפטים בכל הקמים עלינו, ויתר הנפלאות שיהיו נודעות בעת ההיא. כי בלבו ילעג על השמועות הנשמעות בארץ, על אותותיו ונפלאותיו. ויתחברו עמו גוים רבים מכחישי אלהים, בראותם אותו נוהג בגובה לב ובארח גדלות, ידבק גם לבם להאמין שאין [מקום] לישועת ישראל, כמו שכתוב "פרס כוש ופוט אִתָּם וגו' גומר וכל אגפיה, בית תוגרמה ירכתי צפון ואת כל אגפיו, עמים רבים אתך" (יחזקאל לח, ה-ו). כי השם ב"ה בוחן לבבות ויודע מי הן העמים הַשָׁבִים בכל לב ומאמינים עתה בו⁴בהקב"ה ובנפלאותיו, ומי מהם שאינן שָׁבִים בכל לב, ואינן נמנעים מלמרוד רק בעבור פחד הלב הטבעי בראותם תשועת ישראל העצומה. ומדרכי משפטו ית' לתת יד לפושעים, ולחזק לבבם הרע, למען יִשָׁפְטוּ כעלילותיהם. ולכן יעיר לב גוג נשיא ראש משך ותובל (לח, ב) ויחזק לבבו לעלות על ישראל לצבא, ועמו יעלו כל הפושעים, למען יפלו כולם על הרי ישראל, מקום הרֶשַׁע שמה המשפט. וכן עשה לפרעה במצרים, כי שלח את ישראל מארצו אחר שבא עליו מכת בכורות. ולפי מחשבת משה וישראל עתה שָׁב בכל הלב אל משה והאמין בו ובנפלאותיו, כי אמר "וברכתם גם אותי" (שמות יב, לב), והוא ענין נפלא פרשתיו בספר "רוח חן" (פרשה יח פסקא י"ג, עמ' 332). אבל הבוחן לבבות ראה כי עודנו מחזיק ברשעת לבבו, ואינו נותן כבוד להשם ב"ה, על כן חִזֵק לבבו הרע, שהיה מפחד פחד טבעי מרדוף אחר ישראל.⁵הקב"ה העניק לפרעה אומץ לב, למען יתגבר על פחדו, למען יבוא ויפול בים סוף ואז רדף אחריהם ונאבדו הוא וכל המונו בים. והשם ב"ה הודיע אז למשה ולישראל למען ידעו כי צדיק הוא בדרכיו ובמעשיו. גם הראה להם מופת⁶הוכחה שפרעה עודנו חושב רעה. והוא מה שֶׁצִוָם "וְיָשׁוּבוּ ויחנו לפני פי החירות" (שמות יד, ב) שהיתה התחבולה הזאת להראות לישראל רוע לב פרעה, כי מיד כשישמע ששבו אחור יאמר "אין אלהים בישראל". וכמו שכתוב "ואמר פרעה לבני ישראל נבוכים הם בארץ" (שם יד, ג). אני ה' יודע שכן דבורי פרעה ברשעתו. וזה אומר כי עודנו מחזיק בתהפוכותיו בכח.⁷בפוטנציה, ביכולת אם כי לא נתגלה כלפי חוץ אם יאמין בדרך אמת, ראוי לו שיחשוב מי יבין מחשבות השם העמוקות לדעת טעם גזרתו שגזר שישובו לפני פי החירות? ולפי שעודנו ברשעתו רק כי הֵרַךְ לבו בטבע, מרוב המצוקות שבאו עליו, הדין נותן שאני מחזק לבבו כאילו לא קרהו צרות מקדם, ואז ירדוף אחריכם כמבוקשו ואפרע ממנו ומחֵילו. ועל זה אמר "וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם" (יד, ד). וספר שכן קרה, כי הגידו לפרעה כי ברח העם, כלומר שהם נבוכים ובורחים, ומיד האמין כי אין אלהים שופטים בארץ. ואמר "מה זאת עשינו? כי שִׁלַחְנוּ את ישראל מֵעֱבְדֵנוּ", כלומר מה היה לנו כי שלחנום? וממי פחדנו? ואז "ויחזק יי' את לב פרעה" וגו'.

והנה פרשנו זה בקצרה לְמָשָׁל על ענין גוג. כי גם גוג יכחיש נפלאות השם, ולכן יחזק לבבו שיעלה על אדמת ישראל, כי יצייר ברוח גוג ציור חמדה גדולה לשלול שלל ולבוז בז, כדרך שכתוב בנבואת זכריה כשהזכיר עלות גוים רבים בעת ההיא על ירושלים.⁸זכריה יד, ב הקדים ואמר "ויוצר רוח אדם בקרבו" (זכריה יב, א), כמו שפרשנו בספר "יסוד עולם". ואז יעלה גוג וילוו אתו שאר הפושעים, כי בראותם אותו עולה על ישראל באומץ לב יֶחֱזַק לבם גם הם. וכן מפורש בפרשה זו "ושובבתיך, ונתתי חחים בלחייך והוצאתי אותך ואת כל חילך" (יחזקאל לח, ד), הודיע כי הוא ב"ה יחזק לבבו לעלות על ישראל. והנה בהיות מעשה גוג על פי ציוריו הרעים לבד, ציור הגאוה והחמדה שיפתוהו להלחם אתם, ואין ציור הפוך כנגדם מתעורר בו שיחשוב למנוע מזה בעבור הנפלאות שעשה השם ב"ה עמהם, כי אין פחד אלהים לנגד עיניו. על כן אין הסכמתו בעצת הלב, רק במחשבת הציורים הרעים החזקים המושלים בלבו. ובעבור כן אמר "והיה ביום ההוא יעלו דברים על לבבך, וחשבת מחשבת רעה. ואמרת אעלה על ארץ פרזות" וגו' (יחזקאל לח, י-יא). לא אמר "והיה ביום ההוא יעלו מחשבות על לבבך, ונועצת לאמר אעלה על ארץ פרזות", כי לא יעלו מחשבות סותרות על לבבו אם יעלה או לא יעלה עד שיצטרך לעצה, אבל "יעלו דברים" על לבבו. והן הדברים ששמע מתשועת ישראל ואיך הם יושבים בארץ פרזות "בְּאֵין חומה ובריח ודלתים אין להם" (לח, יא). ושעושים מקנה וקנין, ויש להם קבוצת זהב וכסף. וכאשר יהרהר באלה אז יצטייר בו ציור הגאוה והחמדה, ויוליד הציור החזק הזה מחשבה רעה מאד. ועל פי המחשבה הזאת יסכים לאמר "אעלה על ארץ פרזות אבוא השוקטים יושבי לבטח וגו' לשלול שלל ולבוז בז" (לח, יא-יב), וכדרך "כי הקשה יי' אלהיך את רוחו ואמץ את לבבו למען תתו בידך" (דברים ב, ל). ואומץ הרוח הוא המחשבה החזקה המוסכמת בלב, כמו שבארנו. כי מאת ה' היה כן לְהִפָּרַע ממנו ומעמים רבים אשר אתו על רשעתם וחכמתם-בעיניהם, פרעון באותות ובמופתים למעלה מן הטבע כמו פרעון עמלק. וכן מפורש "ונשפטתי אתו בְּדֶבֶר ובדם וגשם שוטף ואבני אלגביש, אש וגפרית אמטיר עליו ועל אגפיו ועל עמים רבים אשר אתו" (יחזקאל לח, כב). וכבר בארנו טעם המשפטים האלו בספר "רוח חן"⁹חכמת שלמה, פרשה ה פסקא כג, עמ' 84 כי ע"י כן מתקדש שמו הגדול ב"ה בעולם. וכן אמר "והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים, וידעו כי אני יי'" (יחזקאל לח, כג). בארנו זה להוכיח יושר המליצה שהזכירה לשון "מחשבה", כדרך "חשבו מזמה בל יוכלו" (תהלים כא, יב). והבן.

"ואתם חשבתם עלי רעה אלהים חשבה לטובה" (בראשית נ, כ). פירוש. יוסף ענה לאחיו, אמת כי אתם חשבתם עלי רעה, וכמו שאמרתם "כי רעה גמלוך" (נ, יז), אך הנני דן אתכם לזכות כי אלהים חשבה לטובה. ולא נכתב "אלהים הפכה לטובה" כמו שכתוב אצל בלעם "ויהפוך יי' אלהיך לך את הקללה לברכה" (דברים כג, ו). יש בזה דבר של טעם ושמע ענינו. האדם בחירי במעשיו ולכן הרשעים ירשיעו בטבע לבם ומחשבותיהם שהן רק רע כל היום. וְהָפוּךְ מזה הצדיקים. והרשע המסכים לעשות רע השם יפר עצתו, ולא ישלים המעשה, כמבואר למעלה. ופעמים יסבב השם ב"ה שמן הרעה תצא טובה. על דרך משל שהעליל על צדיק וגרשו מן המדינה, וברח הצדיק אל מדינה אחרת ושם עלה לגדולה. והנה נהפכה הרעה לטובה, ועם כל זה הרשע ענוש יענש, כי הוא הֵרַע לעשות. ויש שיהיה האדם מְסוּבָב בגזרת השם ב"ה לשנוא ולרדוף זולתו חנם, כי ה' אמר קלל.¹מליצה ע"פ שמואל ב טז, י והרודף צדיק, ומעולם אהב צדקות.²רבינו מתכוין כאן לאחיו של יוסף ובדבר זה לבבו נהפך לאכזר, וזה אות כי מאת ה' היתה זאת ולכן אין עליו אשמה, כדרך שאול שרדף את דוד. והיה בחיר ה'³כך אמר הקב"ה (ברכות יב ע"ב) ואוהב חסד. ועתה נהפך לאכזר נגד איש צדיק ותם ונאמן ביתו. כי מאת ה' היה מְסוּבָב לעשות כן, והכל לטובת דוד, וכן בכל דור ודור יקרה כן. ולכן לא תמצא בתוך חטאות שאול⁴שול נכשל באחת ועלתה לו (נתבטלה מלכותו) במה היא? במעשה דאגג – יומא כב ע"ב שזכר לו הכתוב ענין רדיפתו את דוד חנם. וכדוגמת זה היתה חטאת אחי יוסף שרדפוהו חנם ולא שמעו בהתחננו אליהם.⁵בראשית מב, כא אם היו עושים כן בזדון בלי ספק היו ראוים לעונש נמרץ אעפ"י שנהפכה רעתם לטובה. ואולם הם היו שבטי יה, אהובי עליון, ומעולם לא נמצא בם שמץ דבר. על כן ראוי לדון אותם לזכות ולומר כי מאת השם ב"ה היו מְסוּבָבִים לעשות כן; ואיננה ממחשבת לבם, כי אם ממחשבת החכמה העליונה הנשגבת מִשִׁקוּל דעתנו. והנה השם לבדו בוחן לבות ויודע סבת מחשבת בני אדם אם הם בזדון או ע"י החכמה העליונה. והאדם יראה לעינים וה' יראה ללבב.⁶שמואל א טז, כב לכן הכל אצלנו ספק. ומוטל עלינו לדון הצדיק לזכות. וזאת היה מענה יוסף לאחיו "אל תירָאו, כי התחת אלהים אני? ואתם חשבתם עלי רעה, אלהים חשבה לטובה למען עֲשֹׂה כיום הזה להחיות עם רב" (בראשית נ, יט-כ). כלומר גם אם כדבריכם כן הוא שחשבתם עלי רעה, אל תיראו ממני, כי אינני אלהים הבוחן לבות לדעת כי בשלכם הרעה הזאת ושבזדון עשיתם כן, ולענוש אתכם בשביל זה. אבל אני דן אתכם לזכות, והוא שאתם חשבתם עלי רעה, אלהים עשה כן, לא שהפך רעתכם לטובה כדרך שמהפך עצת רשעים, אלא אלהים חשבה לטובה. כלומר תחלת המחשבה שצמחה בלבבכם היתה גזירה מאתו ית' להאציל על ידי כן ברכה.

הנה הודעתיך בפירוש הפסוק קושט אמרי אמת. ותבין כי נזכר לשון "מחשבה" בענין זה ואעפ"י שהיו האחים שוקלים בדעתם מה יעשו עם יוסף, בראשונה התנכלו להמיתו בידים, ואח"כ יעץ ראובן להשליכו הבורה, ואח"כ יעץ יהודה שימכרוהו לישמעאלים. סוף סוף היו כל מחשבותיהם רק רע, אין גם אחת בהם לטובה להשיבו אל אביו, ועל הסכמה כזאת לא יפול לשון "עצה", כמבואר למעלה. לפי שהיו כל ההסכמות מציור השנאה שהיתה להם עליו, ומן הציור הזה היו מפחדים עתה מיוסף, לא בעבור ה"עצה", כי העצה היתה לטובתו. כי ע"י הִמָכְרוֹ למצרים נעשה שר וגדול, ולכן הזכיר יוסף "מחשבתם" הרעה, להודיעם כי אין בלבו רע עליהם בעבור מחשבתם הרעה שצמחה מציור שנאתם, וכל שכן שלא יגמול להם רעה בעבור עצתם, והבן.

"להעביר את רעת המן האגגי, ואת מחשבתו אשר חשב על היהודים לאבדם" (אסתר ח, ג). דע כי המן הסכים לאבד זרע היהודים, ועשה כהסכמתו, כי כתב ספרים לכל מדינות המלך אחשורוש לאבד את כל היהודים. ולולי ה' שהיה לנו להפיר עצתו היה ממלא חפצו חלילה. ועם כל זה לא יתואר הסכמתו בלשון "עצה", ולא תמצא בספר המגילה גם במקום אחד תאר "עצה". והטעם ברור מדברינו כי לא במשפט השכל הסכים, ולא דן בלבו בין מחשבות מנגדות הצומחות מציורים הפוכים זה מזה. כי הרשע הזה בקש לאבד אומה גדולה על לא-חמס בכפם, רק במחשבת לבו הרע. כי כל "יצר מחשבות לבו רק רע",¹מליצה ע"פ בראשית ו, ה מחשבת ציור גאותו, כמפורש בכתוב דברי אסתר "יִכָּתֵב להשיב את הספרים מחשבת המן בן המדתא האגגי אשר כתב לאבד את היהודים אשר בכל מדינות המלך" (אסתר ח, ה). מחשבת יצר חמתו הקשה, מחשבת יצר שנאתו הגדולה על עַם ה', כי היה אגגי צורר היהודים. מחשבת יצר רשעתו וכן רבים. ומחשבות הציורים הרעים הללו עלו בקנה אחד להסכים על הרעה. והכתוב מעיד כן באמרו "וַיִמָּלֵא המן חמה" (ג, ה), כלומר נפש המן היתה מלאה חמס וכעס, לא עמד דבר כנגדו. לא עלה על לבו מחשבת ציור יראת אלהים ופחדו. לא עלה מחשבת ציור רחמים, וכדומה מן הציורים הטובים, כי היה רשע גמור. ובעבור כן לא היה צריך לְהִוָעֵץ במשפט הלב. כמו שנאמר "ויבקש המן להשמיד את כל היהודים" (ג, ו), כלומר נפשו אִוְתָה לעשות רע, לא בהשכל ולא בדעת.

ועודני צריך לפרש הפסוק הזה שהזכיר שתי דברים: "רעת המן האגגי", "ואת מחשבתו אשר חשב". וכפי המדומה הכל ענין אחד כי מחשבת האבדון היא עצמה הרעה. וראיתי להחכם הר' אליעזר ז"ל²ר' אליעזר אשכנזי, בספרו "יוסף לקח" על מגילת אסתר מפרש המגילה שהרגיש בשאלה זאת, ומה שהשיב כתוב על ספרו, ואני לדרכי אלך. דע כי הציור הפנימי בהיותו בארח רֶשע וכסל יתואר בתאר "רע", כמו כי יצר לב האדם רע. ומן הציור הרע צומחות המחשבות הרבות הרעות כמו שבארנו. והנה היה בלב המן הציור הרע הקשה, והוא ציור השנאה ששנא לישראל, כי היה אגגי צורר היהודים. ומן הציור הפנימי הזה צמחה מחשבת רעה, והוא להאבידם מעל הארץ. ואם היתה מחשבת האבדון צומחת מציור רע אחר, על דרך משל מציור הַבֶּהָלָה אל ההון, והיה חושב להשמידם לקחת את שללם, אעפ"י שבחזקת הציור היה ג"כ חושב ולהעליל עליהם בעלילות שקר למען האבידם, לא היה מתחכם להשפיל ולבזות אותם בעיני המלך ובעיני כל העמים ולשום אותם למשל ולשנינה כמו שעשה בשנאתו. רק שהיה חושב להעליל עליהם בעלילות שוא למען האבידם. ועתה שבשנאה עשה דבר בדברי לעג ולצון על מנהגיהם ודרכיהם ודתיהם, כמו שכתוב בספר המגילה,³"ודתיהם שונות מכל עם" (אסתר ג, ח) עיין מגילה (יג ע"ב) "דלא אכלי מינן ולא נסבי מינן ולא מנסבי לן וכו' דאכלו ושתו ומבזו למלכות. ואפילו זבוב נופל בכוסו של אחד מהן זורקו ושותהו, ואם אדוני המלך נוגע בכוסו של אחד מהן, חובטו בקרקע ואינו שותהו" עכ"ל. ועיין על כך פרטים נוספים בתרגום שני לפסוק זה וכן כתב לכל העמים והודיעם שהם שנואי המלך ותועבת בני אדם, כדרך "והיית לשַׁמָּה למשל ולשנינה בכל העמים" (דברים כח, לז). וראתה אסתר המלכה בחכמתה שאם תתחנן אל המלך לבד שיכתוב ספרים לבטל הגזרה לבלתי שלוח יד בהם, לא ימלטו ישראל מהיות לחרפה ולכלימה בעיני כל השרים ועמי הארצות, כי יאמרו המלך רך הלבב מרחם עליהם, לא בצדקתם וביושר לבבם; או באהבת המלכה אסתר שהיא מזרע היהודים. ועם זה תשאר ציור שנאת העמים עליהם וימשך מזה צרות רבות ורעות לישראל. ולכן השכילה אסתר בתחנוניה לבקש מן המלך שמלבד שיכתוב ספרים לבטל הגזרה, גם יתן רשיון לכתוב ספרים לטובת ישראל ולהודיע לכל עמי הארץ כי שקר ענה בם המן. ושכל מעשיו בשנאה בעבור שהוא אגגי צורר היהודים מזרע עמלק הרשע, ושבאמת ישראל עם קדוש, נכבדים וגדולים בעיני המלך, השרים והעמים. ועל ידי ספרים כאלה יעביר מלבו ומלב כל העמים ציור שנאתם עליהם שהיתה חזקה, כי האמינו לדברי המן. ויגדל כבוד ישראל בעיניהם. ועל זה אמר "ותתחנן לו להעביר את רעת המן האגגי, ואת מחשבתו אשר חשב על היהודים",⁴כלומר שני ענינים שונים כלומר בִּקְשָׁה שיכתוב ספרים, ובראשית דברי הספר יכתוב דברי כבוד וגדולה על ישראל שהם עַם נכבד וגדול. ובזה יעביר מלב העמים רעת המן האגגי, כלומר ציורי השנאה שנתן המן בלבם. לפי שהיה אגגי שונא ישראל בטבעו, ואחרית דבר הַמַפָּלָה שהיה לו בסוף,⁵כלומר "בקדרה אשר בשלו, בה נתבשלו", אירע לו מה שחשב לעשות להם (רש"י על שמות יח, יא "כי בדבר אשר זדו עליהם". ומקורו במכילתא, אחד עשרה פסוקים) ואת מחשבתו אשר חשב עליהם, והוא הגזרה שגזר להשמידם, כי זאת היא המחשבה שצמחה מציור רעתם. ובדרך זה יהיו הספרים כתובים בחן ובשכל טוב, כי בסור הסבה תסור המסובב. כי המן תלה טעם הגזרה בעבור שהם חרפת עַם ובזויי העמים, ובהיותם [מכובדים] נתבטלה הגזרה מעצמה. וספר הכתוב שהמלך הושיט לאסתר את שרביט הזהב, ואז קמה ועמדה לפני המלך ובארה דבריה, ויתבאר בסמוך, והבן.

"ותאמר אם על המלך טוב, ואם מצאתי חן לפניו, וכשר הדבר לפני המלך וטובה אני בעיניו. יִכָּתֵב להשיב את הספרים מחשבת המן בן המדתא האגגי אשר כתב לאבד את היהודים אשר בכל מדינות המלך" (אסתר ח, ה). פירוש. הודיעה אסתר תוכן בקשתה ואמרה "אם על המלך טוב" שבחכמתו יחפוץ לעשות כן. גם "מצאתי חן בעיניו" שאני אשה משכלת חן ושכל טוב, והדבר שאני מבקשת "כשר" בעיני המלך שימצאנו ישר ונכון, ואני "טובה בעיניו" שבחכמה אני שואלת לא מפני שנאה ורשעה. איעצך לכתוב ספרים חדשים, וְיִכָּתֵב בהם להשיב אותם הספרים הראשונים מידי מקבליהם, והם הספרים שכתב המן וגזר לאבד את היהודים. לפי שהוא בן המדתא האגגי, ובשנאתו כתב כדברים האלה ושקר ענה בם. כי אם תכתוב ספרים אחרים ותעזוב הראשונים בידי העמים, אעפ"י שהאחרונים יבטלו, הראשונים לא ימלט עַמִי מהיות לחרפה ולשנינה בעיני העמים, מטעם שבארנו. אבל אם תגזור בספרים האחרונים שישיבו הספרים הראשונים לידי שלוחי המלך לפי שהם ספרי-פלסתר ודברי שקר ואין כבוד המלך להניחם, אז יאמינו כל יושבי תבל כי המן כתב כן מדעתו ובשנאה ובשקר. ואמרה אסתר "כי איככה אוכל וראיתי ברעה אשר ימצא את עַמִי, ואיככה אוכל וראיתי באבדן מולדתי" (ח, ו). בארה שתי הדברים. אם תניח הספרים הראשונים ולא תכתוב טוב על היהודים, אעפ"י שֶׁתִּבָּטֵל גזרת השמד והאבדון הכולל, לא ימלטו עַמִי מצרות רעות רבות. ואיככה אוכל וראיתי "ברעה אשר ימצא את עמי". ואין צריך לומר כי אם לא תכתוב לבטל הגזרה, "איככה אוכל וראיתי באבדן מולדתי". וכאשר הבין המלך כונת אסתר השיב: "הנה בית המן נתתי לאסתר, ואותו תלו על העץ על אשר שלח ידו ביהודים. ואתם כתבו על היהודים כטוב בעיניכם בשם המלך" (ח, ז). כלומר אני עשיתי מה שיכלתי לעשות כי בית המן נתתי לאסתר. גם צויתי לתלות את המן וכן עשו, והכל לפרסם כי לא טוב עשה ששלח ידו ביהודים. ואולם מה שאתם דואגים להעביר השנאה מלב העמים ולבטל הגזרה מכל וכל, מה אוכל לעשות? אם יש בידכם לרפאות המחלה הזאת, עֲשׂוּ כטוב בעיניכם, והרשות נתונה לכם לכתוב בשמי מה שתרצו לטוב על היהודים לבטל הגזרה, גם לגדל שמם בעיני העמים. כי אחשורוש היה דואג מן הספרים הראשונים, ואבדה עצתו במה יתקן את אשר עִוֵת. ולכן סמך על חכמות מרדכי ואסתר ובקש מהם שיכתבו הם כטוב בעיניהם. וכן עשו.

ומצאתי לראב"ע ז"ל בפסוק זה¹אסתר ח, ח שכתב "יש לשאול למה כתב מרדכי להרוג שונאי היהודים, ורב לו ולהם שימלטו. דע כי חכם גדול היה. והנה אחשורוש אמר לו 'עֲשֵׂה כל מה שתוכל כדי למלט עַמך. כי הספרים הראשונים שכתב המן נכתבו בשמי ונחתמו בטבעתי, לא אוכל להשיבם'. כי כן דתי מדי ופרס. והעד בדברי דניאל שלא היה יכול דריוש להצילו. והנה הוצרך מרדכי לכתוב כן 'דְעוּ, שהמלך צוה להמן שהיה משנה למלך שיכתוב כתב בשם המלך. ונתן לו המלך טבעתו לחתום בה שיהרגו היהודים את אויביהם בשלשה עשר לחדש אדר. והנה המן הפך הדבר, שיהרגו [את] היהודים ביום הנזכר.²קל מאד להבין מעשה ההיפוך. אם כותבים משפט: "יהודים יהרגו אויביהם", ובלי מלת היחס "את". האם מלת "יהודים" היא הנושא (הם יבצעו באחרים) או הנשוא (יבוצע בהם). כלומר אפשר להטעים את המשפט "יהודים, יהרגו אותם אויביהם". כך היפך הדבר המן בלשון עם ועם. וכאשר ידע המלך מחשבתו הרעה תלהו על העץ על אשר שלח ידו ביהודים, היפך רצון המלך'. וזה פירוש 'ובבואה לפני המלך' כאשר אפרש. והנה העד הנאמן, שנתלה המן וצוה המלך להכתב ספרים אחרים ונחתמו בטבעתו כרצונו הראשון, וזהו 'ונהפוך הוא', ע"כ.³עד כאן לשון ר"א אבן עזרא ודברי טעם הם, השוים כדברינו. גם כתבו מרדכי ואסתר דברי כבוד וגדלות ואין בזה ספק. וכל זה להעביר רעת המן האגגי מלב העם. וראיה, "ורבים מעמי הארץ מתיהדים" (אסתר ח, יז). ועוד כתוב "וכל שרי המדינות וגו' מנשאים את היהודים" (ט, ג). ובהיות הספרים הראשונים ספרי פלסתר ושקר אין ספק כי לקחום הרצים והשיבום אל מרדכי שהוא משנה למלך והורם המכשול. ולא ידעתי למה אמר רש"י ז"ל בפסוק "הנה בית המן נתתי לאסתר ואותו תלו על העץ" (ח, ז). [זו לשונו:] "ומעתה הכל רואים שאני חפץ בכם, וכל מה שתאמרו יאמינו הכל שמאתי הוא. ולפיכך אין צריכין אתם להשיב הספרים, אלא כתבו ספרים אחרים כטוב בעיניכם", ע"כ. ואמר עוד "אין להשיב" (ח, ח) "אין נאה להשיבו ולעשות כתב המלך בזיוף", ע"כ. ולפי הסברא יותר מגונה למלך שיתחרט מן הקצה אל הקצה. ודברי ראב"ע ז"ל עיקר, ואין זה גנאי למלך אם משנהו פרש וכתב פלסתר נגד רצונו, וכשנודע לו תלה אותו שחיבר הספרים הראשונים, להסיר מכשול מעל ישראל כמו שבארנו, ונכון הכל.

"כי המן בן המדתא האגגי צורר כל היהודים חשב על היהודים לאבדם, והפיל פור הוא הגורל להֻמָם ולאבדם" (אסתר ט, כד). מלת "חשב" בארנוהו כי לא בעצת הלב עשה אלא ברשעת יצרו הרע. ופסוק לפני זה כתוב "ואת אשר כתב מרדכי אליהם", שכתב אל היהודים. וענינו קשה כי מה טעם להוסיף ולומר "והפיל פור הוא הגורל להֻמם ולאבדם". וגם בשאלה זו הרגיש החכם ר' אליעזר אשכנזי בפירושו על המגילה.¹"יוסף לקח" ובתשובת השאלה הלך בדרך רחוקה, והיא כתובה על ספרו. דע כי הבדל יש בין יועץ רע לחושב רע. והוא כי המסכים בעצת השכל לא ימהר לעשות מעשהו. והחושב רע ומסכים בתוקף מחשבת יצר הלב ימהר לעשות מעשהו. הענין נשען על המבואר כבר. והוא שהעצה איננה במופת הדעת אלא בהכרח נטיה צְפוּנָה,²בלב ולכן כשמסכים על דבר ידוע מִבֵּין דרכים רבים שנגלו בלבבו, הנה תמיד תשאר דאגה בלבו פן בחר שלא כדת ותהיה לו עצתו לפוקה, כי האדם יודע שהמכשול קרוב בדבר עצה. ועל כן אעפ"י שהסכים בהחלט לעשות כן הוא מתון בהוצאת העצה לפועל, מאריך³שוהה ומתמהמה כפי האפשר וכאשר יַרְשֶׁנוּ הזמן. אבל המסכים במחשבה, שלא נפלו דרכים הפוכים בלבו ולא היה צריך לשקול הענין בפלס לבו, אבל תוקף יצרו הביאתהו להסכים לעשות, הנה לבו מלא בהסכמת המעשה ולא יאחר להוציאה אל הפועל, כי לא בדעת יעשה. וכבר כתבנו (בחלון ג) כי המן האגגי "חושב רעה היה", לא "יועץ רעה", ומן הראוי שיהיה ממהר לעשות מעשהו. ולכן יפלא מאד מדוע אֵחַר שנה תמימה לעשות הרעה? כי כתוב "הפיל פור הוא הגורל וכו' מיום ליום, ומחדש לחדש שנים עשר הוא חדש אדר" (אסתר ג, ז). מה הניאו לעשות כן? ואיך לא ירא שבהאריך הימים תשתנה הענין כמנהג העולם שהוא מלא תמורות? למה לא ציוה בפתשגן כְתָבוֹ שבכל מדינה ומדינה כראותם הכתוב ישמידו את כל היהודים שביניהם ביום אחד מנער ועד זקן? והאמת כי הטלת הגורל מאת ה' היתה, למלט עַמוֹ מיד הצר הצורר הזה, והוא הניא את הרשע המן להפיל פור למען הביא עליו את הרעה. וחלילה חלילה אם היה מְצַוֶה שיהרגו בכל מדינה מיד. ועל ידי התמהמהו [נעשה] בינתים רפואה לישראל. ונודע עתה כי הטלת הגורל היתה יסוד תשועת ישראל. והנה המפורסם הוא כי ה' מושיע ישראל בעת צרה. ושהיה ההצלה ההיא על צד הפלא, לא במקרה ובדרך הטבע חלילה. ועל זה סובבים דברי מרדכי במכתבו אל היהודים. הודיעם כי ראוי להם לקיים ולקבל עליהם ימי הפורים האלה לעשותם בכל דור ודור להזכיר חסדי ה' הגדולים אשר עשה לישראל בעת ההיא. והזכיר עוצם הנס שאי אפשר [להכריתנו]. ואמר "כי המן בן המדתא האגגי צורר כל היהודים חשב על היהודים לאבדם", כלומר ידוע כי המן בן המדתא הוא מזרע אגג מפני [שנהרג על ידי] ישראל⁴שנהרג ע"י שמואל הנביא (שמואל א טו, לב). המלים האלו בכתב-יד מכוסות ע"י טיפת דיו, והשלמנו ע"פ ההשערה היה צורר כל היהודים בטבעו. לא לבד היהודים אשר בשושן עַם מרדכי לפי שלא השתחוה לו, אבל גם היה שונא כל יהודי מסוף העולם ועד סופו. ובתוקף יצר שנאתו חשב על היהודים לאבדם, והיה ראוי אליו למהר, והוא לא כן עשה אלא "והפיל פור הוא הגורל לְהֻמָם ולאבדם" וזה תימה גדולה. אכן מה' יצא דבר שיפיל [גורל] למען ימלטו ישראל בינתים, וכמו שקרה. כי בין כך התחננה אסתר לפני המלך ונהפכה הצרה לשמחה, כמו שאמר "ובבואה לפני המלך" (אסתר ט, כה). ובעבור עיקר הפלא והוא העֵד הפלת הפור. ועל זה אמר "על כן קרא לימים האלה פורים, על שם הפור" (ט, כו), כלומר "על כן" לפי שהפלת הפור היה נגד טבע הענין. וזה פירוש אמיתי ולולי הטעם הזה, מדוע קראוהו "פורים" על שם הפור? מה לנו אם המן הפיל פור להשמידנו או היה רוצה לעשותו בלי פור? למה לא קראוהו בשם אשר יורה על תשועת ישראל. אבל האמת כי עיקר חסד השם אתנו היה שהניא לב המן להפיל פור.

וראיתי לחכם ראב"ע זצ"ל שכתב (אסתר ג, ז) "יש אומרים כי בחר להשמיד את ישראל בחודש אדר כי בו נאסף אל עמו משה אדונינו, ולא ידע כי בו נולד. ואחרים אמרו בעבור חבור העליונים⁵מערכת הכוכבים במזל גדי שהוא שנים עשר, למזל דלי שהוא מזל ישראל. והנכון שכן יצא בגורלו כי מהשם משפטו, והשם האריך הזמן עד שיעשו ישראל תשובה וימלטו", ע"כ. מה שקדמונינו ז"ל אמרו (מגילה יג ע"ב) שבחר⁶יש כאן פליטת הקולמוס של רבינו כי לשונם של חז"ל (מגילה יג ע"ב): "כיון שנפל פור בחודש אדר, שמח שמחה גדולה. אמר 'נפל לי פור בחודש שמת בו משה'. ולא היה יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד". כלומר המן לא בחר בחודש אדר, אלא הגורל קבע לו. [וזה היה מאת הקב"ה]. ודרשנים אלו שראב"ע הביא אינם חז"ל. בחדש אדר בעבור שמת בו משה, גם הם ידעו כי השם ב"ה הניא לבב הרשע הזה שיפיל גורל כדי שיארך הזמן, אך רצו לקרב הנס אל הטבע להודיע באיזו דרך עבר רוח עִוְעִים בקרבו שהסכים להפיל גורל, ואמרו שבחר להשמידם בחודש שקרה בו רע לישראל. וכאשר ראה שנפל גורלו על חדש אדר, ולא קרה לנו בו רע מפורסם, דנו קדמונינו ז"ל דעל דבר שמת בו משה רבינו בחר בחדש זה. והכל היה מהשם כי חדש אדר הוא החדש האחרון של שנים עשר חדש ויעשו ישראל תשובה וימלטו, והבן.

"ובבואה לפני המלך אמר עם הספר ישוב מחשבתו הרעה אשר חשב על היהודים על ראשו ותלו אותו ואת בניו על העץ" (אסתר ט, כה). פירוש. אחר שכתב מהפלת הפור, הודיע שטרם הגיע זמן הגזירה, באה אסתר אל המלך לגלות אזנו מה שכתב המן על היהודים לְהֻמָם ולאבדם. ואמר המלך עם הספר שיכתבו מרדכי ואסתר בשם המלך אל כל המדינות ישוב מחשבת המן הרעה על ראשו, כי יפרסמו בספרים האחרונים כי שקר ענה בישראל וְשֶׁהִטְעָה את המלך אחשורוש, כי הוא צוה לכתוב שֶׁיְאֲבְּדוּ היהודים את שונאיהם, והמן החליף הדבר וצוה שֶׁיְאֲבְּדוּ את ישראל. ועם זה ישיב מרדכי מחשבתו הרעה על ראש המן ועמו, כי יצוה שינקמו היהודים משונאיהם באותו היום. וצוה גם לפרסם הדבר יותר ולהראות "גלוי לכל העמים" (ח, יג) את אשר עִוֵת המן על המלך. וצוה אחשורוש שמיד יתלו את המן ואת בניו על העץ. וכמו שבארנו למעלה, ורמז אליו ראב"ע זצ"ל.

"אין עוד תהלת מואב בחשבון, חשבו עליה רעה, לכו ונכריתנה מגוי" (ירמיה מח, ב). פירוש. שכשילכדו האויבים את חשבון, יסכימו להכריתה מגוי, ויחשבו מחשבה רעה להרוג כל יושביה לבלתי השאיר לה שריד. וזה בתוקף יצר שנאתם עליה ובתוקף יצר אכזריותם, לא בעצת הלב. כי הָעִיר כבר נלכדה והיתה למס, ולאיזה טעם יכריתוה מגוי? אבל הוא במחשבת יצר לב נבוכדנצר הרע, לכן לא יהיה הדבר בשקול אצלם אם יְחַיוּם או לא, ולא יצטרכו ל"עצה".

"והמה חושבים לעשות לי רעה" (נחמיה ו, ב). פירוש. ידעתי את נפשות האנשים האלה כי כל יצר מחשבות לבם רק לעשות לי רעה. ולכן אעפ"י שהם מבקשים ממני שאלך אליהם, ושידברו עמדי דברים טובים, כמו שאמרו "לכה ונועדה" (ו, ב), לא חפצתי ללכת שם כי הם אנשים רעים וכל מחשבתם לעשות לי רעה, כי אין בם מחשבת טוב, ולכן לא נכתב בזה לשון "עצה".

"אתה והיהודים חושבים למרוד" (נחמיה ו, ו). פירוש. אין בכם מחשבת אמונה, כי אין הדבר שקול אצלכם אם תָּפֵרוּ ברית או לא, וּלְהִוָעֵץ עצה בשכל כדת מה לעשות, אבל הסכמתם הסכמה חזקה בתוקף יצרכם הקשה למרוד במלך ולהסיר עולו מעליכם. כמו [עסקכם] מבנין החומה, ושהעמיד נביאים בירושלים לאמר "מלך ביהודה". ועל הרוב המרידה לא תצלח והיא מסוכנת, לכן כתב לו סנבלט "לכה ונועצה יחדו", כלומר באהבתי אותך אני מזהירך שתתחבר עמדי לקחת עצה בשכל ולשקול כל הדרכים עד יצא לנו העצה הישרה, וכבר רמזנו דבר בפסוק זה (חדר ה חלון ח).

"החושבים להשכיח את שמי בחלומותם" (ירמיה כג, כז). פירוש. מוכיח נביאי השקר ואמר שכולם מנבאים שקר מיצר רע אחד. והוא כי יצר רעתם גברה עד להשחית להשכיח את עמי שמי כדרך האפיקורסים ומשנאי ה'. והציור הרע הזה הצמיח בקרבם מחשבה רעה שינבאו בשקר ויאמינו העם בדבריהם, וידיחום מעל ה'. והודיע בזה שיסוד של כולם אחד, ואין בהם שנוי הציורים, עד שתאמרו זה מנבא בשקר להרויח מאומה, ויסוד מחשבתו של זה יצר התאוה, וזה כדי להתגדל ולהתפאר לעיני העם ויסוד מחשבתו הכבוד המדומה. אבל מחשבת כולם צומחת מיסוד-נופל להשכיח שם ה' מן ישראל. על כן אמר בעונשם "הנני על הנביאים נאֻם ה' מגנבי דברַי, דברי איש מאת רעהו. הנני על הנביאים נאום יי' הלוקחים לשונם וינאמו נאום. הנני על נביאי חלומות שקר" (כג, ל-לב). כלומר כולם ילכדו ויכשלו ברעתם, כי הם בעלי ציור ומחשבות אחדים, בלי דעה ושכל ועצה, והבן.

"יבושו ויכלמו מבקשי רעתי וכו' חושבי רעתי" (תהלים לה, ד). פירוש. מִנְהָגָם עמדי לא בדעת ולא בהשכל ולא בעצה, כי להטיב לא ידעו. אבל כל מחשבותם להרע עמדי, ואחר מחשבותיהם הם הולכים הצומחים מיצר רעתם.

"כי עלי חשבו מחשבות, נשחיתה עץ בלחמו ונכרתנו מארץ חיים, ושמו לא יזכר עוד" (ירמיה יא, יט). פירוש. ירמיה צועק על אנשי ענתות שהם חושבים עליו מחשבות רעות, לא בדעת ולא בהשכל ולא בעצה, אלא ברשעת לבבם להכריתו מן העולם. ושואל, מה היא מחשבתם? והוא "נשחיתה עץ בלחמו". ותרגם המתרגם "נִרְמֵי סמא דמותא במיכליה". ומלת "נשחיתה" קשה לפי זה, שהיה לו לומר "נָשִׂימָה" או "נשליכה". גם שיהיה מלת "עץ" על סם ממית לא מצינו לו חבר במקרא. ורד"ק ז"ל פירש כדעת המתרגם ז"ל והוסיף שֶׁ"מִלַת "נשחיתה" במקום "נשִׂימה", כי התשומה הזאת היתה השחתה" ע"כ. ודבריו רחוקים. ואמר עוד "עץ פירושו עץ מות, כלומר עץ שהוא סם המות, וכן 'ויורהו יי' עץ' (שמות טו, כה) אמרו שהוא עץ מר. והיה נס בתוך נס" ע"כ. וגם זה רחוק, כי לא אמרו ז"ל שהיה עץ מות, אלא עץ פרי והפך המר למתוק, וזה נכון. אבל סם המות בלשון עברי "מות", כמו "ויאמרו מות בסיר" (מל"ב ד, מ). ופירוש הכתוב לדעתי כך הוא. אנשי ענתות היו מבקשים להרוג את ירמיה בעבור דברו בשם ה', ודבר באזניהם מוסר ותוכחה דעה והשכל. וכן נאמר בפירוש "לכן כה אמר יי' על אנשי ענתות המבקשים את נפשך לאמר לא תנבא בשם יי' ולא תמות בידינו" (יא, כא). למדנו שבעבור נבואתו בקשו להרגו, וזה עון פלילי מאד, ושילום רעה תחת טובה, כי הוא מבקש להחיות נפשם באור החיים על ידי שישמעו לתוכחותיו בחכמה ובדעת. והם מבקשים להמית נפשו בעבור זה? למה הדבר דומה? לאילן עושה פירות טובים, ובא בן בליעל והשחית האילן, ושאלוהו מדוע עשית כן? וענה בעבור שמצמיח פירות. כמו כן אנשי ענתות האומרים שהם מבקשים להשחית נפש הנביא בעבור שהוא מטיב להם, דהרי חכמתו להחיות נפשם. וזהו המשל שהביא הנביא באמרו "נשחיתה עץ בלחמו", כלומר אנשי ענתות חושבים להשחית עץ בעבור שנותן לחם, ואות בי"ת "בלחמו" בי"ת הסיבה וכדומה לו רבים במקרא. כמו "באהבתו אותה" (בראשית כט, כ), בסיבת אהבתו. והמשל נכבד מאד. כי החכמה נמשלת ללחם, כמו שבארנו בבית הראשון (חדר חמישי חלון ו)¹וכן שם בתחילת הספר, הכוונה החמשית, והכוונה העשירית. ומלת "לחם, כולל כל מאכל, כמו "בלשאצר מלכא עבד לחם רב" (דניאל ה, א), ונופל גם על פירות האילן. והנה אין תועבה יותר גדולה מזאת, וכמו שאמר במקום אחר "הישולם רעה תחת טובה" (ירמיה יח, כ). ולכן התמרמר הנביא מאד עליהם והודיע בפסוק זה כי לולי שהשם גלה לו סודם שהם מבקשים להרגו בעבור נבואתו, לא היה פשע כזה עולה על לבו כלל. כי איך יחשוב שישחיתו עץ בעבור לחמו? ומטעם זה נזכר לשון "מחשבה", כי לא היה ענינם בדעת והשכל [שיתכן] על הסכמתם לשון "עצה". גם לפי דעת המתרגם ז"ל שבחרו להמיתו בסם המות, לא יתכן על זה לשון "עצה". כי הכונה להודיענו שהם מבקשים להמיתו יהיה איך שיהיה, ולא נזכר בפסוק זה מחשבות "רעות", כי אין צורך להזכירו, בעבור שפרט מה שחשבו, והבן.

"לכו ונחשבה על ירמיה מחשבות" (ירמיה יח, יח). פירוש. ירמיה צועק על רשעים דורש רעתו, שהם חושבים עליו מחשבות רעות לא בדעת ובהשכל ובעצה. אבל מסכימים להרגו בתוקף יצר רשעתם ובאֵין פחד אלהים לנגד עיניהם לשקול הדבר בפלס דעתם. רגילים הם במחשבות רעות ואינן טורחים במחשבותיהם רק למצוא [אופנים] יצליחו ברשעתם; ובחרו להם להכותו בלשונם הרע, כמו שנאמר "לכו ונכהו בלשון" (יח, יח), כלומר שיעלילו עליו בלשונם אל המלך, והמלך ימיתהו. וצעק הנביא "הישולם תחת טובה רעה? וגו' זכור, עָמְדִי לפניך לדבר עליהם טובה, להשיב חמתך מהם" (יח, כ). פירוש מה גדלה חטאתם שבחרו ברעה שהם עושים. כי אני בלשוני הצלתים ואשא עליהם תפלה להשיב חמתך, והם מבקשים להמיתני בלשון. וזה הפירוש נכון. לא כדברי רד"ק ז"ל שאמר שהכתוב רומז על סם המות שרצו להשקותו. והנה למעלה דבר על הטעם למה בקשו להמיתו שהוא בעבור נבואתו, וכנגדו אמרו "נשחיתה עץ בלחמו". ובכתוב הזה מדבר על מין אחר של רעה שבחרו להמיתו בה, והוא בלשון הרע. והמליצות מתאימות מכל צד. ונכון שנזכר בזה לשון "מחשבה".

"ואמרו נואש, כי אחרי מחשבותינו נלך" (ירמיה יח, יב). פירוש. לא נשמע לדברי הנביאים ולא נעשה כעצת יועצים וחכמים. אבל נלך לעשות אחרי מחשבותינו כפי העולה על רוחנו, מחשבות רעות הצומחות מן הציורים הרעים החזקים בנפשותם.

"ההולכים הדרך לא טוב, אחר מחשבותיהם" (ישעיה סה, ב), פירוש. שהם הולכים בדרכים לא טובים, ועושים כל העבירות, כפי מחשבותיהם הרעות הצומחות מציוריהם הרעים, ואינן שומעין לדברי הנביאים ולעצת החכמים.

"עלי כל מחשבותם לרע" (תהלים נו, ו). פירוש. ציוריהם רעים מאד, וכל המחשבות הצומחות מהם הם לרע לי, לעשות לי רעות. ואין בהם מחשבה, שֵׂכֶל ותבונה ואינן עושים בעצה, אלא כפי מחשבת יצרם הקשה.

"כל מחשבותם עלי" (איכה ג, סא). פירוש. הם חושבים תמיד עלי, כלומר להרע עמדי. כי אחרי מחשבותיהם הם הולכים, והמחשבה הטבעית רעה. בעבור [חמדתם] שהוא היצר הנטוע בלב שנאמר עליו "כי יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית ח, כא), ולכן אין צורך להזכיר שהם חושבים רע.

"כל מחשבותם לי" (איכה ג, ס). גם זה כמוהו, כי מדבר מן האנשים הפושעים ההולכים אחר מחשבותיהם בלי עצת לב.

"ושאול חשב להפיל את דוד ביד פלשתים" (שמואל א יח, כה). פירוש. [אמר] שאול במחשבתו להפיל דוד ביד פלשתים ולא עשה כן בעצה ובהשכל, אלא במחשבת יצר שנאתו וקנאתו את דוד. ואם תאמר שעשה שאול כן בעצה, כי יָרֵא-אלהים להמיתו בידו ונועץ לשלחו למלחמה וירד ונספה, ולא יהיה עליו אשמה, דע כי טועה אתה. כי אם היה דוד מת ביד פלשתים חלילה, היה החטא על ראש שאול כמו שאפרש. ולפי שמבלי "עצה" עשה כן אמר הכתוב "ושאול חשב" להורות כי בתוקף המחשבה הסכים ולא בעצת השכל. כי ידע שאול כי לא נכון לעשות כן כפי התורה. ולמעלה מזה סִפֵּר הכתוב שבקש שאול להתחתן אל דוד "ואמר שאול אל דוד, הנה בתי הגדולה מרב אותה אתן לך לאשה. אך הֱיֵה לי לְבֶן-חיל והלחם מלחמות יי'. ושאול אמר אל תהי ידי בו ותהי בו יד פלשתים" (שמואל א יח, יז). וזה כדמות עצה. וכן אמת כי תחלה חפץ לשלוח ידו בו, והטיל עליו החנית פעמיים, ועתה ירא והתחרט מזה. ונועץ להתחתן אליו ולשומו שר צבא ובמלחמה ירד ונספה ולא תהיה עליו אשמה, "כי כזה וכזה תאכל החרב" (ע"פ שמואל ב יא, כה). ובעבור כן לא אמר "ושאל חשב אל תהי ידי בו", אלא "ושאול אמר" להורות כי בהשכל אמר כן. ומכל מקום לא אמר שאול נועץ, כי באמת לא הסכים שאול בהחלט ש"אַל תהי ידו בו", כי ראינו שאחר כן בקש פעמים רבות להרגו בידים כמו בענין זה "ושאול חשב להפיל את דוד ביד פלשתים" (שמואל א יח, כה). וזה איננו כמו המאמר הראשון "ושאול אמר אל תהי ידי בו, ותהי בו יד פלשתים" (יח, יז). כי הראשון מדבר במלחמת מצוה כמו שאמר "אך הֱיֵה לי לְבֶן-חיל וְהִלָחֶם מלחמת יי'" (שמואל א יח, יז). והוא אם יבואו פלשתים לפשוט בערי ישראל וזאת היא מלחמת ה' ומצוה גדולה להציל עם ה' וארצו מיד הערלים, ואין רע אם ימות במלחמה כזאת, כדרכי הצבאות. אבל הכתוב הזה מדבר במלחמת חנם, כי להביא לו מאה ערלות פלשתים, והיה צריך עוד ללכת לארצם כדי להביא. ואם עשה זאת היה נחשב לשאול כאילו הֲרָגוֹ בידו, ושאול לא חשש לזה, כי במחשבת יצר שנאתו הסכים לעשת כן, לא בעצת השכל. ולכן אמר הכתוב "ושאול חשב להפיל את דוד ביד פלשתים", ומלת להפיל הוא פעל הנוסף¹הפעיל וענינו שהוא יפילהו על ידי אחרים בידי פלשתים. והנה הוא עשה בזדון, כי כבר חזר ממאמרו הראשון והתחיל לחשוב מחשבת רעה, ולכן בכתוב הראשון נאמר "וּתְּהִי בו יד פלשתים", שענינו המקרה, כדרך "או במלחמה ירד ונספה" (שמואל א כו, י), והבן.

"מחשבות חרוץ אך לְמוֹתָר, וכל אץ אך למחסור" (משלי כא, ה). פירוש מלת "חרוץ" שם תואר ומונח על מי שציוריו הפנימיים חרוצים ומונהגים כפי קצב החכמה. ובהיות הציור מתוקן, תהיה המחשבה הצומחת ממנה טובה, ובעשותו מעשה כפי מחשבתו יצליח בה. ועל כן אמר "מחשבות חרוץ אך למוֹתָר", כלומר מה שמסכים ועושה יש לו בו יתרון, ואעפ"י שנראה שהן למחסור. על דרך משל, החכמה להגביל כח התאוה ושלא ייגע האדם ולאסוף ולכנוס, כדרך "אל תיגע להעשיר מבינתך חדל" (משלי כג, ד). וחושב הכסיל כי ענין זה למחסור, ואין הדבר כן. כי החושב מחשבות חרוצות בחכמה, השגחת השם דבקה בו ויש לו יתרון. והפוך מזה איש אץ ונבהל להשתדל ולהתיגע ברוב תאותו הפורצת גבולי החכמה, להמשיך ולאסוף ולכנוס לא ירויח בהשתדלותו אך כל מחשבותיו למחסור לו. וכבר בארנו בבית הראשון (חדר א, חלונות א-ב) ענינים אלו בדברנו על תאר "חכם" ושם "חכמה" הכתובים בספר קהלת, ואין טוב לכפול הדברים. ויאמר רש"י ז"ל "מחשבות חרוץ. אדם ישר המתהלך באמת ובמשפט חרוץ. אך למוֹתָר. להצלחה ולרוח באות" ע"כ. ודברי טעם הם. והנה תֵּאֵר הסכמות החרוץ בתאר "מחשבה", בעבור שמדבר על מנהגים ידועים לבעל החכמה שאינו צריך לעצת השכל להסכים על דרך מִבֵּין דרכים רבים, וכדרך שבארנו. והן מחשבות ציורי החכמה, וכדרך "מחשבות צדיקים משפט" (משלי יב, ה) ובארנוהו למעלה. והוא הדין כשמסכים בעצה בענינים העמוקים ג"כ, הם לו ליתרון. וכדרך "וַיִוָעֵץ אל העם ויעמֵד משוררים" (דהי"ב כב, א) ובארנוהו במקומו. ורלב"ג ז"ל אמר "מחשבות החרוץ והזריז אשר כולם מוגבלות ונגזרות מתחלת הענין, כשיתחיל בפעולה הם כולם ליתרון ולתוספות טוב, כי יתנהג בעניניו לפי מה שראוי, ולזה יגיעו התכליות אשר הוא פונה אליהם. וכל מי שהוא ממהר לעשות פעולותיו בזולת חקירה והתישבות אם ראוי הוא שיעשה אם לא, ואיך ראוי שיעשם, הנה לא יגיע לו מהם כי אם חסרון, לא יתרון ותוספות טוב" ע"כ. דבריו אמת אבל אינן מטעם הכתוב. ותוכל להבין מזה אם תגיע בעז"ה בספר "מעין גנים", ויצא לך שהרב דבר על הערמה והתשוטטות המחשבה על המעשה טרם יעשה. ואם היה הכתוב מכוון לזה היה לו לומר "מחשבת ערום אך למוֹתָר", והבן.

"גֹל אל יי' מעשיך ויכונו מחשבותיך" (משלי טז, ג). פירוש. כבר בארנו בבית הראשון (חדר א חלונות א-ב) שיש בכל ענין של חכמה שתי דרכים, ימין ושמאל, ישר ומעוקל, בעבור היות האדם בעלי הציורים והפוכי-הציורים. וכן המחשבות הצומחות מן הציורים אלו נגד אלו. גם כל ציור יוליד מחשבות למינהו. ואם יקרה לאדם דבר-מעשה תעלינה מחשבות רבות על לבו. ולא ידע משפט המעשה כדרך "הָפֵר מחשבת באֵין סוד" (משלי טו, כב). ומי הוא זה היכול לְהִוָעֵץ מנפשו על נכון לדעת לעשות מעשהו במשפט החכמה, או בעניני העולם שיצליח בהסכמתו? כי לעשות בכל דבר בחכמה צריך שיהיה "החכם שבחכמים ומבין דבר". ולהצליח בעניני העולם נעלם מלב כל חכמי לב לקחת הסכמה ברורה שיוכל לסמוך עליו, וכמו שבארנו למעלה. ומה יעשו ההמון מבני אדם? ובהיותו מוכרח [להחליט] על דרך אחד מבין רבים, יהיה תמיד ההסכמה כפי המחשבה החזקה, בת הציור החזק המושל בנפש. ולא בעבור כן הסכמתו נכונה כי ישרה בעיניו. אפשר שהיא תועבת ה' וגם לא יצליח בה. לכן יעץ המלך שלמה "גֹל אל יי' מעשיך", כלומר אין לך רק להסכים בלב שלם לעשות מעשיך ביראת ה', ושלא תעשה קטנה או גדולה זולתי מה שהוא רצון האֵל, ואז יכונו מחשבותיך. כלומר אעפ"י שאינך יודע איזו מן המחשבות טובה ורצויה לפניו ית' ובאיזו מחשבה תצליח, הנה בעבור שאתה מכוין במעשיך לשמים, [יעיר השם] בנפשך המחשבה הנכונה כפי החכמה, ועל פיה תהיה ממשלתה ותסכים לעשות ותצליח. וזה יקרה לך בכל מעשיך שתסכים בכל ענין בחכמה כפי העת והמקום. ואל הענין הנפלא הזה שנו קדמונינו "וכל מעשיך יהיו לשם שמים" (אבות, ב). לא אמרו "וכל מחשבותיך יהיו לשם שמים", כי לא יתכן להזהיר על זה מטעם שכתבתי, כי רבות מחשבות בלב איש ומי יודע אם הם ישרות לפניו ית'? אבל העיקר שיכוין לעשות המעשה לשם שמים, ואז יתן ה' מחשבה מתוכנת בחכמה ועל פיה יעשה ויצליח. ועתה רְאֵה כי הכתוב שלפניו אומר "כל דרך איש ישר בעיניו, ותוכן רוחות יי'" (משלי כא, ב). הודיע כי כל דרך איש, והוא הציור המושל בנפשו שעל פיו יחשוב מחשבות ויעשה מעשיו הישר בעיניו, בעבור חזקת הציור ונטית רצונו אליו; ועל הרוב איננו זך וישר בעיני ה'. אבל שיהיה דרך איש זך באמת ומתוקן בחכמה ושיצליח בו, לזה צריך השגחת ה' ב"ה, שיעיר ברוחו מחשבה זכה וטהורה. ועל זה אמר "ותוכן רוחות יי'". כי הוא ב"ה מתכן רוח בני אדם שתהיה ישרה, שתתפשט בה הארת מחשבת ציור החכמה. ועתה פירש למי יעשה ה' כן? ואמר "גֹל אל יי' מעשיך", כלומר אחר שידעתם שאין זַכּוּת הדרך כפי ראות עיני האדם, אל תאמר במה אדע אם דרכֵי מחשבותי זכים ומתוכנים אם לא? כי אין לך אלא לגול מעשיך אל ה' ולעשות הכל לשם שמים, ואז תבטח כי יכונו מחשבותיך. כי "אלהי הרוחות לכל בשר" (במדבר טז, כב) ה', וְיְתַּכֵּן רוחך ומחשבותיך. וזה פירוש נאמן ובנוי על אמתת המליצות הקדושות.

ולא בחרתי בדברי ראב"ע ז"ל שאמר "כל דרך איש ישר בעיניו רואה השם, והוא תוכן לבות לעשות רצונו, על כן ידענו. ו'עיניו' רמז לשכלו" ע"כ. הנה חשב כי "זך בעיניו" תאר הצדיק. ואני אומר מליצת "זך בעיניו" רעה,¹כלומר מובן הפסוק שזה שלילי ופגום והוראתה שאיננה זך בעיני השם ב"ה ובעיני יראיו וחסידיו, כמו מליצת "חכם-בעיניו" שפרשנוה יפה בבית הראשון (חדר ששי, חלון י), אלא ש"חכם-בעיניו" נופל על כת המנאצים. ו"זך בעיניו" על המוטעים והסכלים. גם לדבריו חסר הגזרה בכתוב, ויאמר "כל דרך איש זך בעיניו רואה ה'" או "ירצה ה'" וכיוצא בזה. גם וי"ו של "ותוכן" לא יתכן לפירוש זה כלל.

ויאמר עוד [ראב"ע] "גול אל יי' (משלי טז, ג). "עם המוזהר ידבר, כלומר הודיעהו דרכיו. כי הכל יפעל השם למען הזך, ויתן שאלתו ויעשה חפצו באשר ישאל. וכאשר תגול אליו ימלא משאלותיך", ע"כ. ואין פירוש זה מענין המקרא. ודומה לזה מצינו "כל דרך איש ישר בעיניו ותוכן לבות יי'" (משלי כא, ב). ואומר אני כי ישר בעיניו לרעה,²הוא כינוי לשלילי ופגום ומורה שאינו ישר בעיני ה', כדרך "איש כל הישר בעיניו יעשה" (שופטים יז, ו), כי מה שהוא ישר לשכל האדם לא בעבור זה הוא ישר בעיני השם ב"ה. ומי שהוא ישר באמת הוא מַתַּת אלהים, ואות כי השגחת השם ב"ה דבקה בו, כי תוכן לבות ה'. וכבר הודעתיך כי מלת "לב" נופל על מסלות השכל והבינה. ועל זה נופל מלת "ישר", כמו שנבאר במקומו בעז"ה. והנה ידבר על הדעת והאמונות. ופסוק "זך בעיניו" על המדות והמעשים, ולכן הזכיר מלת "דרך" הנופל על המנהגים. הָבֵן כי תורת ה' ומליצותיה תמימות. וגם שם אמר ראב"ע על "כל דרך איש ישר בעיניו" רואה השם והוא תוכן לבות לעשות רצונו, ועל כן ידענו. ו"עיניו" רמז לשכלו, ע"כ. ואין הדבר כן אלא כמו שבארנו. ועוד יתבאר כתובים אלו במקומותיהם בעז"ה, ולא הבאתים פה רק לחזק האמת.

"וכל יצר מחשבות מבין" (דהי"א כח, ט). פירוש. מלבד שיודע המחשבה שבלב, גם הוא מבין יצר המחשבה. והיצר הוא הציור הפנימי והכח הנטוע בנפש שממנו תוצאות המחשבה. ואין כן האדם שאיננו מבין יצר המחשבה, ולכן כשיראה רעהו עושה מעשה טוב או שמודיעו הסכמת מחשבתו לעשות דבר טוב יחשבהו לצדיק. ופעמים רבות בעבור זה המעשה או ההסכמה [המבשר] טוב יהיה נתעב לפני השם ב"ה בעבור רוע יצר המחשבה, הגלויה לפניו ית'. כי הוא מבין גם היצר שממנו יצאה המחשבה. ואתן לך משל, כשאנו רואים איש מלוה לעני בשעת דחקו. נשפוט בשכלנו כי המלוה צדיק וחונן דלים. וכן כשיודיע כי הסכים להלווֹת לעני זה, יחשב בעינינו לצדיק בעבור מחשבתו הטובה. ואפשר כי השם ב"ה רואה שזה המלוה רשע ואכזרי, ושמחשבתו המדומה "טובה" יצאה מיצר רע מאד, כי יוזם לעשות נבָלה גדולה, והוא צריך לזולתו שיעזרהו למלאות רשעתו. וכאשר נפלא בעיניו למצוא איש יעזרהו להשגת מבוקשו, הסכים להלווֹת לעני זה שהוא במצור ובמצוק, לגנוב את לבבו ולהטותו אליו שיהיה סר אל משמעתו, ושיעזרהו שיגיע לתכלית שהוא פונה אליו. והאדם יראה לעינים, וחושב כי מחשבתו יצאה מציור החנינה הטוב. והשם יראה ללבב, ומבין כי המחשבה יצאה מציור הרֶשע והרע. ואי אפשר לאדם לדעת במופתי הבינה תוצאות מחשבות של זולתו. ולכן אמר כי השם ב"ה מבין באמת יצר המחשבות. ומזה הטעם הזכיר לפניו "כי כל לבבות דורש יי'" (דהי"א כח, ט). והציורים כולם נטועים בלב, ועל כן מבין ממשלת הציורים ומקורות המחשבות. וכראות השם כי המחשבה יצאה מציור רע, אעפ"י שהמחשבה טובה וכעין משל שהמשלנו שהלוה לעני מעות בשעת דחקו. גם אם העני המקבל מֵאֵן לעזרו או מת בינתיים או נשתנה מחשבת המלוה והתחרט מעשות הנבלה, או מצא איש אחר והניח העני הזה; וגם לא יצאה שום רעה מן ההלואה שהלוהו, בכל זאת לא יגמלהו יי' טוב בעבור מעשהו לפי שהיה מוצָא המחשבה מציור רע. וכן בכל דבר ודבר. ועל כן צוהו "ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה" (כח, ט), הכל לשם שמים ומאהבת ה'.

וכאשר נגיע בעז"ה לפרש ישרש "בִּין" וכל לשון "תבונה" אז תבין למה נזכר בכתוב זה (דהי"א כח, ט) מלת "מבין" ולא מלת "יודע", וישמח לבבך בדבר מישרים. ולשון "מחשבה" בכתוב זה גם על מחשבות היוצאות לידי מעשה, כמו שתראה מדברי המָשָׁל. ולא נזכר "עצה" כי הוא מדבר על הסכמות טבעיות על פי ממשלת הציורים לטוב או לרע, מבלי היותו נבוך ומבלי הצורך למשפט השכל ולעצה, כדרך שפרשנו בפסוק "מחשבות חרוץ". והוא הדין למסכים בעצה, מבין השם ב"ה מאיזו ציור נעלם יצאה העצה, וזה מובן מאליו. ודע כי מלבד שאין בכח האדם להבין יצר מחשבות זולתו, גם איננו מבין בכל הענינים יצר מחשבת לבו,¹של עצמו וכשחושב ומסכים על הטובה מחזיק טובה לעצמו, ומסכל²כלומר אינו מבין שלפעמים יצר מחשבתו רע. וחשב טובה מגאוה צפוּנה, או מכבוד מדומה וכיוצא בזה. ולכן אמר "ועבדהו בלב שלם", גם "דע את אלהי אביך" (שם) ולא אאריך יותר, והבן.

"וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום" (בראשית ו, ה). פירוש. אנשי הדור הרע ההוא עשו כל התועבות בפועל, גנוב רצוח ונאוף וכיוצא. ועליהן אמר בראש הכתוב "וירא יי' כי רבה רעת האדם בארץ". אחר כן הודיע שגם המעשים הטובים שעשו לא היו טובים באמת, לפי שהסכמתם על הטוב יצאה תמיד מציור רע המושל בלב. על דרך משל אם היה אחד מהן עוזר לרעהו, חונן דלים, מציל עשוק מיד עושק, שהן ענינים הנראים טובים לעיני האדם, ראה השם ב"ה הדורש כל לבבות כי יצר מחשבתם רק רע, וכדרך המשל שמשלנו על זה למעלה. ועל זה אמר "וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום", ולא אמר "וכל מחשבות לבו רק רע",³בלי מלת "יצר" לפי שהיו ג"כ חושבים מחשבות טובות כמו שבארנו. אך יצר מחשבתם היה רק רע, ולפי שהשם ב"ה מבין יצר המחשבה היה כל עניניהם בין רע בין טוב נתעב לפניו ית', ונחתם גזר דינם, והבן.

"שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות לבב עמך והכן לבבם אליך" (דהי"א כט, יח). פירוש. סִפֵּר הכתוב כי המלך דוד התנדב ביום ההוא נדבה גדולה לבנין המקדש, ובקש מן השרים שיתנדבו גם הם, שכן כתוב "ומי מתנדב למלאות ידו היום ליי'" (כט, ה). ואז התנדבו השרים גם הם נדבה גדולה, והמלך ידע בנפשו כי מחשבת נדבתו טובה וישרה. בעבור שהתנדב מאהבת ה' ולכבודו הגדול, ויצאה מחשבתו מציור יראת ה' ואהבתו, אבל לא יכול לדעת יצר מחשבת השרים. כי אעפ"י שהיה המעשה טוב, אולי יצאה מחשבתו מיצר בלתי הגון? כי אפשר שלמען מצוא חן בעיני המלך המבקש מהם שיתנדבו עשו מה שעשו, ובלבם צר להם על פזור ממונם, או מיצר הגאוה חשבו להתנדב, להראות עשרם וכבודם. ומי יוכל להבין זה זולתי השם ב"ה לבדו כמו שפרשנו למעלה. אמנם המלך ראה אות שהתנדבו מיצר טוב, כי היו השרים שמחים שמחה גדולה על התנדבם. וזה אות כי התנדבו בלב שלם לשם ה', וכדרך "ולישרי לב שמחה" (תהלים צז, יא). והכתוב מעיד על זה שאמר "וישמחו העם על התנדבם, כי בלב שלם התנדבו לה' וגם המלך דויד שמח שמחה גדולה" (כט, ט). ולעמת זה העריך דוד תפילתו לה', כי כן אמר "וידעתי אלהי כי אתה בוחן לבב, ומישרים תרצה. אני ביושר לבבי התנדבתי כל אלה, ועתה עַמְךָ הנמצאו פה ראיתי בשמחה להתנדב לך" (כט, יז). פירוש. רבון העולמים אינך צריך לנדבת בני אדם, "כי ממך הכל ומידך נתנו לך" (כט, יד), ואינך מבקש רק יושר לבבו. ולכן אם הוא מתנדב במחשבת יצר רע מפני גאוה וכבוד מדומה וכיוצא, לא ייטב בעיניך. ועל זה אמר "וידעתי אלהי כי אתה בוחן לבב" (כט, יז), להבין יצר מחשבת האדם, "ומישרים תרצה". לא שאתה רוצה בכסף וזהב שהוא מתנדב. והנני יודע בעצמי שהתנדבתי ביושר לבבי, מיצר הטוב לשם ה', אבל נדבת השרים האוּכַל להבין אם היתה במישרים אם לא? הלא כל זה יפלא ממני. אך זאת ראיתי שהיו שמחים בהתנדבם. ואני שופט מזה שהתנדבו גם הם מיצר טוב. ועל זה אמר "אני ביושר לבבי וגו' וְעַמְךָ הנמצאו פה ראיתי בשמחה להתנדב לך". ואומר עוד "יי' אלהי אברהם יצחק וישראל אבותינו שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות לבב עמך והכן לבבם אליך" (כט, יח). כלומר אחר שהתנדבו בשמחה ובמישרים, נא שמור להם זכות וצדקת הנדבה הזאת עד עולם, בעבור יצר מחשבות לבב עמך שהיתה במישרים, לא בעבור מחשבת לבבם להתנדב, כי אינך צריך לנדבתם. כדאי היא זכות המצוה הזאת שעשו בכל לב ובכל נפש שתטיב עמהם לעולם, וכפי ששנו קדמונינו ז"ל על זה "העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ונוחל את הארץ" (קידושין לט ע"ב). ויפה פירשנוהו בפירוש למסכת אבות.¹יין לבנון, פרק ד משנה יא, "העושה מצוה אחת", מהד' תשס"ג עמ' 305 גם התפלל על העתיד שיכין לבבם אליו כדרך "גֹל אל יי' מעשיך ויכונו מחשבותיך" (משלי טז, ג) המבואר למעלה. כלומר שֶׁיְתַּכֵּן ציורי לבבם שיהיו מציירים בכל עת ובכל דבר ביראת ה' וכמשפט חכמתו. וכענין שאמרו (אבות ד משנה ב) "שכר מצוה מצוה", וגם זה פרשנו בפירוש מסכת אבות.²יין לבנון, פרק ד משנה ב, מהד' תשס"ג עמ' 275 ובהיות יצר הלב מתוקן, תהיינה המחשבות והמעשים רצויים לפני ה' ית'. והנה נזכר לשון "מחשבה" בעבור דַבְּרוֹ על הסכמות טבעיות מבלי משפט השכל בין דרכים רבים, וכדרך "מחשבות צדיקים משפט" (משלי יב, ה); והוא הדין להסכמות בעצת השכל אחרי החקירה בין הדרכים הרבים. והבן.

"וחשב עליכם מחשבה" (ירמיה יח, יא). פירוש. הודיע הנביא כי נבוכדנצר חשב מחשבה רעה להשמיד ולהרוג יושבי קדר וממלכות חצור, אחר שיכבשם במלחמה, כי הוא מלך רשע ואכזר "להרוג גוים ולא יחמול" (חבקוק א, יז) כמו שבארנו למעלה. ובעבור היותו מסכים ברעה בטבע מחשבת יצר לבבו הרע על כן נזכר בלשון "מחשבה". ואולי יחשבו יושבי קדר וחצור כי לא יצליח נבוכדנצר ויערוך מלחמה בבלי דעת, ושהם יחזקו [נגדו] בעבור כי יקחו עצה בהשכל ודעת במלחמתם וכדרך "עצה וגבורה למלחמה"¹מלכים-ב יח, כ שבארנוהו למעלה. ואין כן נבוכדנצר שאיננו רק חושב רעה, לכן הקדים "כי יעץ עליכם נבוכדנצר עצה",²על פי ירמיה מט, ל כלומר דעו כי להעריך מלחמה אִתְּכֶם הוא יועץ גדול מכם, ועושה עניניו בהשכל ובטוב-טעם ולא תוכלו לו. ומטעם זה נוספה מלת "עצה" להורות שהסכמתו טובה להצלחה. ובארנוהו למעלה. ואולם כאשר תהיו נצוחים לא יחמול עליכם כי הוא חושב עליכם מחשבה רעה להשמידכם, ולכן צִוָם שימלטו על נפשם ואמר "נוסו נודו מאד" (ירמיה מט, ל).

"רבות מחשבות בלב איש ועצת יי' היא תקום" (משלי יט, כא). פירוש. לב האדם בעל הציורים כולם וכל ציור יוליד מחשבות בטבעו, ועל פי המחשבות האלה יסכים האדם לעשות מעשיו בכל דבר ודבר. והוסיף כי אין הסכמת האדם יוצאת לפועל אם אין השם ב"ה רוצה בה. כי "עצת ה' היא תקום", כלומר מה שהסכים השם ב"ה עליו שיהיה, כן יקום הדבר. ואין יכול לבטלה ולעשות בהיפוך מעצתו, והרחבנו בזה למעלה. והנה גם עצת האדם לא תקום בהיותה נגד עצת ה', כדרך "יי' הפיר עצת גוים" (תהלים לג, י). אבל הזכיר הסכמת "מחשבה" בעבור שהיא חזקה יותר מהסכמת עצה, ויוצאת לפועל תחילה, כמו שבארנו למעלה בענין המן, ואם³למרות שלא תקום היא לא תקום. ואצל השם ב"ה הזכיר "עצה" כדרך הכלל שכל לשון "עצה" הסמוך אל השם ב"ה נופל על גזרה גזורה בהחלט, לא תשוב עוד. ולכן לא הזכיר "מחשבה" כדרך הכלל שיסדנו שמחשבות השם ב"ה על תנאי ולפעמים לא תקום כי תשתנה בארח חכמה בהשתנות המקבל. וטעם שני בכתוב זה הודיע כי "רבות מחשבות בלב איש" בכל דבר מעשה. ולפעמים יסכים במחשבה חלושה נגד מחשבת הציור החזק, כי עצת ה' היא תקום. וכאשר חפץ השם כן יהיה ולכן הוא ב"ה נותן בו רוח להסכים לעשות כאשר גזר, וכדרך "ותוכן רוחות יי'" (משלי טז, ב), וכדרך "ויכונו מחשבותיך" (טז, ג) ובארנום למעלה. והכל אמת.

ועם זה גמרנו ענין החדר הזה, כי הבאנו בו כל הכתובים שנזכר בהם לשון "מחשבה" אצל אדם הנופל על הסכמה החלטית לעשות דבר מן הדברים. והראנו בכל פסוק למה לא נזכר בו לשון "עצה" בטעמים מספיקים ונכוחים על פי הכללים שהקדמנו. גם התבאר שכל הפסוקים שהזכרנו היו ראוין להבנות בקל בעבור היותן כולם מחשבות נתלות ברצון האדם והם כפי בחירתו, ואם ירצו יחשבו על דרך אחר, אם יהפכו מצב לבבם. [ויראה] המתבונן שכל לשון "מחשבה" בבנין הקל בדברים המעשיים כולם לרעה, אין גם אחד מהם הכתוב אצל הסכמה טובה לעשות מעשה טוב. והדעת נותן כן, כי בהיות "יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית ח, כא), הנה מחשבותיו הטבעיים כולם ממקור בו יצרתם, או מרֶשע או משנאה, מקנאה, מאכזריות וכיוצא. אבל במחשבות הטובות המתוכנות לא יעלו על הלב זולתי בהיות האדם [שֵׂכֶל מבין] וצדיק והסכמותיו בענינים המעשיים ראויות להתאר בעצה או בדעת או באמירה וכיוצא. ולכן כל הסכמה רעה במחשבת המקבל יצר רע יתואר בלשון "מחשבה". זהו מה שרצינו לבאר בחדר זה.