מאמר השביעי; תחיית המתיים 1

בתחיית המתים והוא הנכבד שבמועדי בני ישראל אשר יעדם הבורא בם בעת הישועה:

On the resurrection of the dead, which is the most honorable of the festivals of the people of Israel, appointed by the Creator for the time of redemption:

אמר יהודה בן שאול, אמר המחבר. יתברך ויתעלה האל אלהי ישראל. המאמת דבריו, הצדיק ‏במועדו. ואחרי כן אומר שמצאתי המון בני ישראל מאמינים, כי הבורא יתברך ויתעלה, יחיה מתיהם ‏בעת הגאולה, ומצאתים שמפרשים כל פרשה שיש בספרים, שנראה ממנה תחיית המתים בעת ‏הישועה כפשוטה, ועוזרים זה בדברים מקובלים כוללים פרושי המין ההוא, ומצאתי אנשים מעטים ‏מן האומה, שאינם מודים שזה יהיה בעת הגאולה, ואומרים שזה יהיה בעת היציאה אל העולם הבא, ‏וסומכים בזה על שבוש חלש, קצתו שמעתיו מהם, קצתו ראיתיו להם באפשר. ומפני שהיה חוב לכל ‏צדיק שיעלה בלבו תחלה הדבר הנרצה, וידחה מעליו הדברים ההפוכים, כאשר אמר הכתוב (משלי ‏י' ל"ב) שפתי צדיק ידעון רצון, ועליו עוד להודיע לאומה ולהקריבו להבנתם, ושישיבנה מדברי ‏הפתאים, כמו שאמר עוד, (שם כ"א) שפתי צדיק ידעו רבים ואוילים בחסר לב ימותו, היה ראוי ‏בעבור בקשתי הצדק, אעפ"י שלא הגעתי אליו, שאשגיח על הספר הזה ודקדוקו השגחה רבה, עד ‏שיעלה לי תחלה הדבר המבואר בתכלית מה שאפשר. ואחר כן אכתבהו לאומתינו להיות לה מישר ‏העזר בו על עבודת אלהינו, ועל סבל מה הוא בו מן הגלות, ונהגתי בו הדרך אשר צוה בו הבורא ‏לצוות בסבל, באמרו (ישעיה ל"ה ג' ד') חזקו ידים רפות וברכים כושלות אמצו אמרו לנמהרי לב ‏חזקו אל תיראו הנה אלהיכם וגו'. וכאשר הסתכלתי בזה, כדי שיתבאר לי היש על מה שסוברים ‏ההמון מתחיית המתים בעת הגאולה טענה, ועיינתי בענין ומצאתי, שהמוצאים אשר יעלו תחלה ‏בראשונה אשר יצאו מהם משכי הטענה על זה, ארבעה אין להם חמישי. וראיתי כל שבוש ששמעתי ‏או חשבתי בו שיהיה טענה על האמונה הזאת, ועמדתי על שבר הכל וביטולו והפסדו, ואז התקימה ‏האמונה הזאת בראיות, מן השלשה ענינים אשר מהם ימשכו המאמינים ראיותם. והמוצאים ‏הארבעה אשר חקרתי עליהם לראות היש על האמונה הזאת בהם תשובה, הם מוצא הטבע והשכל ‏והכתוב והקבלה. והחילותי מן הטבע, מפני שקדימתו קדימה עצמית. ואמרתי אולי יתחייב המנע ‏ההודאה בתחיית המתים מפני המנע הטבע לעשות זה, מפני שאין כמו שגדלים בעלי חיים בטבע, ‏ושבים קצתם בטבע ומתים בטבע, יחיו גם כן אחרי המות בטבע, וכאשר התבוננתי במחשבה הזאת הנחשבת, ‏מצאתיה שאין נתלים בה כי אם האומרים בקדמות או בשניים, מפני שלא יתכן אצלם שיהיו הדברים ‏אלא על דרך המנהגים הנהוגים הנודעים, אבל המיחדים שמאמינים שהבורא משנה מנהגי הטבע, ‏וישימם בכל עת שירצה כאשר ירצה, אי אפשר להם להמנע מהודות בתחיית המתים מצד הטבע, ‏שכלם מודים ששלח אליהם נביאיו ובידם אותות מלאות, וגדול מזה בראתו היסודות הראשונות לא ‏מדבר, ויהיה באור המאמר הזה, שמי שמרחיק תחיית המתים בעת הישועה מפני שהטבע לא ‏יעשה זה, יתחיב להרחיק לעמתו הפוך המטה תנין, והמים דם, ועמוד מי הים והקפאם, ועכוב ‏התנועה והגדולה המזרחי' עד שארך בה עמידת השמש על הארץ, ושאר האותות הבהירות אשר ‏זכרו הספרים שהבורא עשאם על ידי נביאיו, עד שיכחש האומר זה בכל הנסים, ויתחייב עוד ‏להרחיק בריאת דבר לא מדבר, עד שיכפור בבורא ויצא מכלל המאמיני'. ותחיית המתים אצל העיון ‏השלם, יותר קל ויותר קרוב מבריאת דבר לא מדבר. וכבר התבאר כי מי שיודה שהבורא התחיל ‏הנמצאות לא מדבר, ואמץ נביאיו באותות מלאות, לא יוכל להרחיק תחיית המתים, ולא להתלות ‏לטעון בטבע, כל שכן עם הודאתו שהאשה השונמית החיה הבורא בנה בעולם הזה, כמו שאין ספק ‏בזה אצל עמנו. ועוד שניתי החקירה הזאת ואמרתי, אולי יהיה השער הזה אשר אנחנו מדברים בו ‏מן הדברים ההבליי', אשר לא יכשר להאמי' שתפול היכולת עליהם, כמו השבת אתמול ושום החמש ‏יותר מן העשרה, והיה אפני העברת זה על לבי שאמרתי כשהגוף החי אחר מותו כבר נמקו ‏החלקים אשר היו בו מן היסודות הארבעה אשר הגיע כל חלק מהם ליסודו השרשי ונמזג בו, ואחר ‏כן התחברו חלקים מן היסודות ההם והתרכב מהם גוף שני, ואחר כן נמקו במותו ושבו אל מוצאיהם, ‏ואחר כן התחברו פעם שלישית והתרכב מהם גוף אחר, ואחר כן נמקו במותו, איך יהיה הראשון על ‏שלמותו והשני על שלמותו, והשלישי על שלמותו, וחלקי כל אחד מהם כבר נכנסו באחר בעת ‏שהתרכב, וכאשר זקקתי הרעיון והעלותי מיץ ההכרה, מצאתי זאת הסברא המתעה שאיננה אמת. ‏והוא שיסודות הגוף כאשר נמקו, והגיע כל אחד מהם אל מוצאו מחם וקר ולח ויבש. אלו לא היה ‏במוצא השרשי מה שיתרכב ממנו גוף שני כי אם מה שנתק מן הגוף הראשון, לא היה אפשר שיברא ‏שני אלא על אחד משני פנים. אם שיהיו חלקיו חלקי הראשון, או שיברא בריאה. ועל שני הפנים ‏יחדיו, יבטל שנות הגופים אחר שנמקו. אך מפני שהיו המוצאים יותר גדולים מחלקי כל המורכבים ‏כפלים רבים אשר לא יספרו מרוב, כי החכמים יודעים שהאויר אשר בין הארץ ובין תחלת חלק מן ‏השמים, כמו כל הארץ כלה ועפרה והריה וימיה וצמחיה ובעלי חיים שבה, אלף פעם ותשעה ‏ושמונים פעם, מפני שהוא מוכה שלשה ושלשים בשלשה ושלשים. וכיון שהדבר כן, על הרחב הזה ‏יכול בורא הגוף השני לשום חלקיו חלקים מן היסודות אשר לא שמש בם בגוף הראשון, וכי ירכיב ‏השלישי מחלקים לא היו נמזגים בשני, וכן יחבר הרביעי מחלקים לא התערבו בשלישי, מפני רחב ‏עולמי היסודות ומוצאיהם, ויעזוב נמקי הגוף הראשון והשני והשלישי, ומה שאחריהם בעצמם, לא ‏ישמש להם בחבורים העתידים, עד שיהיו מוכנים לחבר מהם חלקי כל גוף וישיבהו בעת שירצה. ומה ‏שמקל את זה עוד ומקרב, כי המחויים בחמשת אלפים שנה, אינם על דרך הקירוב כי אם חמשים ‏כת מבני אדם, ואין שיעורם כלם חלק אחד מחלקי הארץ. ואם ישאל שואל על מי שאכלוהו החיות ‏איך יחוייה והוא כבר נשתנה אל גופות אחרים? נשיב כי האומר המאמר הזה אומר, כי הגופים ‏הנאכלים הם כלים ומשתנים אל הגופים אשר נכנסו עליהם. וראוי שנשיבהו אל שני הדברים יחד, ‏בשרש אשר אנחנו קהל המיחדים מאמינים בו ונדעהו, כי אין לגוף מן הברואים לכלות גוף אחד ‏בשום ענין אפילו אם ישרפהו באש לא יוכל לכלותו לעולם, כי לא יוכל לכלות הדברים עד שישובו לא ‏דבר, כי אם מי שבראם לא מדבר, ושמם נמצאים; אבל כל הברואים אינו יכולים כי אם להפריד חלקי ‏הגוף בלבד, עד שהאש כשהיא בוערת בגוף מן הגופים אין דרכה כי אם להפריד אבריו, וישוב החום ‏אשר בו אל מוצא האש, והלחות והקור אל מוצאיהם, ותשאר העפרורית אפר, מבלתי שיכלה מחלקי ‏היסודות. וכאשר תעשה האש הנראית לעין, כן תעשה האש אשר בבעלי חיים בדבר הנאכל. וכאשר ‏יאכל החי תפוח על דרך הדמיון יפרדו חלקיו, וינגב האויר מחלקיו מה שדרכו לנגב מחלקי התפוח ‏תמיד, ומה שאלו לא מצא לנגב מחלקי התפוח, היה מנגב כמוהו הגוף החי ההוא תמיד, עד שלא ‏ישאר בו כי אם העפרורית בלבד. וכמו שהמאמר בתפוח הנאכל, כן המאמר באדם הנאכל, כי האויר ‏מנגב החלקים אשר משלשה היסודות מגוף החי אשר אכלו, וישאר החלק העפרי ויורד למטה, ואין ‏הפרש ביניהם, אלא שהחלקים אשר שבו אל האויר מן התפוח הנאכל כבר, התערבו ביסודות ‏השרשיים, והחלקים אשר עלו אל האויר מגוף האדם הנאכל, הם שמורים בלתי מתערבים ביסודות ‏השרשיים להיותם מוכנים לעת הפקידה כאשר הקדמנו. וכאשר העברתי הדברים האלה על לבי, ‏סרו מעלי הספקות ההם, והתאמצה אמונתי בדעת הזה והחזקתי בו, ואמרתי ישתבח היכול על כל ‏דבר:‏‏

Judah ben Shaul said, “The author says: May the God of Israel, who confirms His words and vindicates the righteous in their time, be blessed and exalted.” I will now say that I found the multitude of Israel believing that the Creator, blessed and exalted, will revive their dead at the time of redemption. They interpret every passage in the Scriptures that seems to refer to the resurrection of the dead at the time of salvation according to its plain meaning. They also support this belief with traditional teachings and interpretations related to that subject. I also found a small number within the nation who do not agree that this will occur at the time of redemption, instead claiming it will happen when entering the World to Come. They base this view on a weak and flawed argument—part of which I have heard from them and part of which I have inferred from their reasoning. Since it is the duty of every righteous person to initially embrace the desired truth and reject contradictory ideas, as it is written (Proverbs 10:32), “The lips of the righteous know what is pleasing,” it is also incumbent upon them to inform the nation, clarify the matter, and turn them away from the words of fools. As it is further written (Proverbs 10:21), “The lips of the righteous nourish many, but fools die for lack of sense.” In pursuit of justice, even though I may not have fully attained it, I have examined this matter and scrutinized it thoroughly so that I might first establish the clearest understanding possible. Thereafter, I wrote this for our nation as a guide and a means to assist them in serving our God and enduring their exile. I conducted this work according to the guidance the Creator commanded in matters of enduring hardship, as it says (Isaiah 35:3-4), “Strengthen the weak hands, and steady the trembling knees. Say to those with fearful hearts: Be strong, do not fear! Behold, your God…” When I examined whether there is a basis for the popular belief in the resurrection of the dead at the time of redemption, I investigated and found that the arguments advanced in favor of this belief stem from four sources: nature, reason, Scripture, and tradition. I began with nature because of its intrinsic precedence. I asked whether one must deny the possibility of resurrection because nature cannot achieve it, as it is not natural for the dead to return to life. However, upon reflection, I found this reasoning untenable, as it aligns only with those who believe in the eternity of matter or dualistic doctrines, for whom events occur only according to fixed and known patterns. But for those who believe in the Oneness of God, who changes the laws of nature at His will, it is impossible to deny the resurrection based on nature. All believers in the Oneness of God acknowledge that He sent prophets with signs and wonders, and greater still, created the primal elements from nothing. Thus, if one were to reject the resurrection because nature cannot accomplish it, one would also have to reject miracles such as the transformation of Moses’ staff into a serpent, the splitting of the sea, the halting of the sun in Gibeon, and other miraculous acts recorded in the Scriptures. Rejecting these would lead to denying the Creator’s power and exiting the community of believers. Moreover, resurrection is logically simpler and closer to reason than the creation of existence from nothing. I further considered whether this topic might belong to the realm of impossibilities, like bringing back yesterday or making five greater than ten. But when I scrutinized this, I found that it, too, was false. The elemental components of a body that decomposes return to their primal sources in the four elements (heat, cold, moisture, and dryness). New bodies can be formed from elements that were not part of the previous body. This vast reservoir of elemental matter ensures that bodies can be reconstructed at the time of resurrection, even if their prior elements were scattered or consumed. Moreover, the belief in resurrection is strengthened by the acknowledgment that consumed or burned bodies are not annihilated but merely separated into their component parts, all of which remain preserved for the appointed time. When I reflected upon these matters, my doubts disappeared, and my belief in this doctrine was solidified. I said: Blessed be He who is capable of all things.