חלק ב, חיי שרה 25

מד׳ יצא הדבר

״ויען לבן ובתואל ויאמרו מד׳ יצא הדבר״ (בראשית כד, נ).

״אמר רב משום רבי ראובן בן איצטרובלי, מן התורה מן הנביאים ומן הכתובים (אנו למדים, ש)מה׳ אשה לאיש, מן התורה, דכתיב וכו׳, מד׳ יצא הדבר, מן הנביאים, דכתיב, ואביו ואמו לא ידעו כי מד׳ היא, מן הכתובים, דכתיב, בית והון נחלת אבות ומן ד׳ אשה משכלת״ (מועד קטן יח, ב).

א. השגחת הבורא.

הנה הרמב״ם במורה נבוכים ח״ג (פי״ז) מאריך הרבה מאד בעניני השגחה מן השמים, למשל, דעת אריסטו שאומר ש״השגחת השם תכלה ותפסק אל גלגל הירח״, והרמב״ם מבאר זאת שכוונתו ש״אין הפרש אצלו חתול שנזדמן עכבר לטרפו, או עכביש שנטרף, לטביעת החסידים אשר היו בספינה״, ויש דעה קצונית אחרת האומרת ״לא נשבה הרוח במקרה, אבל השם הניעה, ולא הרוח הפילה העלה, אבל כל עלה נופל גזירה מן השם הוא, והוא אשר הפילו עתה בזה המקום, ואי אפשר שיתאחר זמן נפילתו או יקדם, ואי אפשר נפילתו בזולת זה המקום - וכו׳ - ויתחייב להם לפי זה הדעת, שיהיו תנועות בעלי חיים ותנועותיו נגזרות״.

אבל הרמב״ם כדרכו בקדש תמיד למצוא בין שני הקצוות את הדרך הממוצע מוצא גם בזה את ״שביל הזהב״ ואומר ״ואני מאמין, שההשגחה האלקית אמנם היא בזה העולם התחתון, רוצה לומר, מתחת גלגל הירח באישי מין האדם לבד, וזה המין לבדו הוא, אשר כל ענינו אישיו ומה שביניהם מטוב או רע נמשך אחרי הדין, שנאמר כי כל דרכיו משפט, אבל שאר בעלי חיים וכן כל שאר צמחים וזולתם, דעתי כדעת אריסטו, לא אאמין כלל, שזה העלה נופל בהשגחה, ולא שזה העביש טרף זה הזבוב בגזרה מאת השם, ולא זה הרוק אשר רקק אותו ראובן התנועע עד שנפל על זה היתוש במקום מיוחד והרגו בגזרת השם״.

ומכלל דבריו אנו למדים כי גם בתנועות בני האדם אין ההשגחה שוה, כי אלה התנועות הבאות לאדם מכח הבעל חיים שבו, כלומר, שאלה התנועות השוות לכל הברואים אשר על פני האדמה כמו ״זה הרוק אשר רקק אותו ראובן״ וכדומה, אלו הן בסוג אחד עם כל שאר תנועות בעלי חיים בענין השגחה, וההשגחה חלתה ביחוד על אותן התנועות של בני אדם המיוחדות רק להאנושיות בלבד, כלומר, שבהן מתבלטת השכל שבו, שזה עושהו למבחר היצורים.

ואמנם את מותר האדם מן הבהמה אנו רואים ביחוד ברגש האהבה, שאין כל בריה אחרת יודעת את טעמה כמו שיודע אותה האדם וביחוד את הבחירה שבאהבה, שהאדם בוחר את אהובתו. ואמנם האהבה איננה באה מהשכל לבד, היא למעלה מהשכל, אבל על כל פנים כל ענין האהבה הוא ענין נפשי ורוחני והאדם בוחר את בחירתו רצתה נפשו בה מפני שהיא מוצאת חן בעיניו, ומה שיש לכל אדם חן מיוחד, מפני שכשם שאין פרצופיהם של בני אדם שוים כך אין דעותיהם שוות, והחן בא מהדעה כי ״חכמת אדם תאיר פניו״.

ועל זה חלתה בודאי ההשגחה האלקית, ההשגחה השכלית, באופן שעל כל זיווג נאמר ״מד׳ יצא הדבר״.

ב. מה׳ אשה לאיש.

״מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים אנו למדים, שמה׳ אשה לאיש״.

״אשה לאיש״ נאמר, ולא נאמר איש לאשה ומדוע?

וכן אמרו ״ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני״ (סוטה ב, א), וגם שם מדגישים בעיקר את ההכרזה על הבת ולא על הבן ומה הטעם?

אכן יתבארו הדברים על פי דברי הרמב״ם בהפרק האחרון מה״שמנה פרקים״ שלו, ששדי נרגא בהכרזה זו וטענתו הוא, הואיל שזה עיקר גדול מעיקרי האמונה, כי לאדם יש בחירה חופשית בכל מה שנוגע ליראת שמים, וכמו שנאמר ״הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים״, וזווגו של אדם זהו גופא אחת המצוות שבתורה, ודוקא המצוה הראשונה, ובכן ממה נפשך אם הוא נושא אשה כדין הוא מקיים מצוה ואם לאו הוא עובר עברה, וכשם שלא מכריזים על אדם שיהא צדיק או רשע, כך לא יתכן שיכריזו על זווגו מקודם? ואם יש הכרזה על זה, איך יתכן שיקיים מצוה בנשואים או יעבור עברה על ידי זה?

ואולי זהו שהדגישו חז״ל דוקא ״בת פלוני לפלוני״, כי ההכרזה באה בעיקר עליה - על הבת שהיא ״לא מפקדא בפריה ורביה״ והנשואים אצלה אינם בכלל מצוה וחובה, אך בכלל רשות.

ועל זה נאמר ״מה׳ יצא הדבר״.

ג. שיחתם של עבדי בתי אבות.

״ויתן תבן ומספוא לגמלים, א״ר אחא, יפה שיחתם של עבדי בתי אבות מתורתם של בנים, פרשתו של אליעזר, שנים וג׳ דפים הוא אומרה ושונה, ושרץ מגופי תורה ואין דמו מטמא כבשרו אלא מרבוי המקרא״ (בראשית רבה פ״ס, ח).

ושוב הדברים מתאימים מאד לשיטת הרמב״ם שם במו״נ הנ״ל (פרק שמונה עשר) שמסיק את המסקנא הזו ״אם ההשגחה היא נמשכת אחר השכל כמו שזכרת, לא תהיה ההשגחה האלקית בבני אדם כולם שוה, אבל יהיה יתרון ההשגחה עליהם, כיתרון שלמותם האנושי זה על זה, ולפני זה העיון, יתחייב בהכרח שיהיה השגחתו בנביאים עצומה מאד - וכו׳ - השתכל איך ספר על השגחה בפרטי עניני האבות ועסקיה, ובשימושיהם עד מקניהם וקנינם ומה שיעדם השם מחבר השגחה אליהם, לאברהם נאמר, אנכי מגן לך, ונאמר ליצחק ואהיה עמך ואברכך, ונאמר ליעקב והנה אנכי עמך ושמרתיך״.

ובאמת הם הם אותם הדברים ממש שאומר ר׳ אחא בכאן ״יפה שיחתם של עבדי בתי אבות מתורתם של בנים״, כי אין אף פנה אחת בחייהם, אף הענינים הכי פעוטים וקטנטנים שבדברי הימים שלהם שלא תשאר שם ההשגחה העליונה, וגם בהתבן ומספוא שהיו נותנים לגמליהם נגעה בהם ההשגחה, ומכיון שכן הלא בודאי שהחיוב עלינו לדעתם על בוריים ולקרוא אותם שנים מקרא ואחד תרגום.

ד. תשובה על קושית ר׳ יצחק.

ובהמאמר הנ״ל ״יפה שיחתם של עבדי בתי אבות״ הוא נותן גם כן תשובה מספקת לקושית ר׳ יצחק הידועה, כוונתי ל״אמר ר׳ יצחק, לא היה צריך להתחיל את התורה, אלא מהחודש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל, ומה טעם פתח מבראשית?״ (התחלת פירוש רש״י על התורה), כי באמת קושיא מעיקרא ליתא.

וזהו גופא קא משמע לן ר׳ אחא, כי לא רק המצוות שנצטוו ישראל הן הן גופי תורה, אך גם שיחתם של עבדי בתי אבות ומכל שכן שיחתם וכל פרטי חייהם של האבות ממש שהם הם תורה ממש.

מהמצוות אפשר לנו לדעת רק את הדין אבל חובה עלינו להתנהג גם בלפנים משורת הדין, מהמצוות אנו יודעים את המעשים אשר עלינו לעשות אבל יש גם חובת הלבבות ואת זה אפשר לנו ומחוייבים אנו ללמוד מכל אות ואות שבתורה שמ״בראשית״ עד ״החודש הזה לכם״.

It is only possible for us to know the law of the commandments. Yet we are obligated to also act according to what goes beyond the law [the spirit of the law]. We know the actions of the commandments that we must do, but there are also obligations of the heart. This is possible for us, and we are obligated to learn from every single letter in the Torah, from In the beginning (Genesis 1:1) to This month shall be for you (Exodus 12:2) [the first communal commandment to the Jewish people found in the Torah].

כי היהדות איננה רק מצוות לבד, אך זו היא השקפת עולם שלמה ומקורית ואת השקפת עולם זו אפשר לנו ללמוד דוקא משיחתם של אבות וגם משיחתם של עבדי בתי אבות.

ואמנם האם איננה משתקפת השקפת עולמנו באופן היותר בולט בשיחתו של העבד הזה?

הנה הוא אומר ״הנה אנכי נצב על עין המים - וכו׳ - והיה הנערה אשר אמר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה אותה הוכחת לעבדך ליצחק״.

כלומר, שמה שלמד החכם מכל אדם אחרי כמה וכמה מאות בשנים ״שקר החן והבל היופי אשה יראת ד׳ היא תתהלל״, כבר ידע זאת העבד, ולא עשה שום סימן אחר, לא סימן של יופי ולא סימן של חן, אך סימן של עדינות הרוח, סימן של נדיבת הלב, כלומר, אם היא יודעת שגם צער בעלי חיים דאורייתא אז כבר היא המיועדת לו לבן אדוניו שאהבו כנפשו.

וכבר עמדו חז״ל על זה ואמרו ״אליעזר עבד אברהם, אף על פי ששאל שלא כהוגן השיבוהו כהוגן, והיה הנערה אשר אמר אליה הטי נא כדך יכול אפילו חיגרת, אפילו סומא - ונזדמנה לו רבקה״ (תענית ד, א), ואמנם השיבוהו כהוגן מפני שנתכוון על כל פנים כהוגן, והעיקר היה לו שלמות הנפש ובשביל זה ויתר גם על מומי הגוף.

ועוד אומרים חז״ל ״כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם אינו נחש״ (חולין צה, ב), והטעם פשוט, מפני שאליעזר לא נתכוון לנחש אלא אדרבא זה היה לו לסימן מובהק על תכונת נפשה ונדבת רוחה, שזה היה לו העיקר, ובצדק הדגיש את הדברים ״אותה הכחת לעבדך ליצחק״, כלומר, שבזה יש לא נחש אך הוכחה ממש.

ואמנם גם הלכות פסוקות אנו למדים משיחתם של עבדי בתי אבות. למשל הראשונים למדו ממה שאמר ״והיה הנערה - וכו׳ - ואמרה שתה וגם גמליך אשקה, שלמדו מזה, שאף על פי שאסור לאדם לטעום קודם שיאכיל לבהמתו, הני מילי באכילה, אבל לשתיה האדם קודם״ (עי׳ מג״א סי׳ קס״ז ס״ק י״ח).

בקיצור, גם הלכות גדולות אפשר לנו ללמוד משיחתם של עבדי בתי אבות.

ה. שלשה נזדווגו על הבאר.

״ויצחק בא מבוא באר לחי ראי״ (בראשית כד, סב).

״שלשה נזדווגו להם זיווגיהם מן הבאר, יצחק, יעקב ומשה, יצחק שנאמר, ויצחק בא מבוא באר לחי רואי, יעקב, שנאמר, וירא והנה באר בשדה, ומשה, שנאמר, וישב על הבאר״ (שמות רבה פ״א, לב).

ולכאורה מדוע דוקא אלו השלשה? ועוד יותר הלא אברהם היה הראשון מן האבות שלנו, ואם דינא הכי, שצריכים להזדווג על הבאר, מדוע לא שמר גם אברהם שקיים את כל התורה כולה, את הדין הזה?

ברם, כי בזה באו ללמדנו כמה גדול ערכו של היחוס בכלל, וכמה אנו צריכים להעלותו על זכרוננו ביחוד בשעה שהוא הולך להזדווג.

ואם על כל אחד לראות תמיד את דמות דיוקנו של אביו כשזה האחרון הוא בכלל ״עושה מעשה עמך״, הנה ביותר הוא חובה כשהוא בא להתקשר עם בת זוגו.

כי הלא ״האב זוכה לבן בנוי, בכח, בעושר, בחכמה ובשנים״ (עדיות פ״ב מ״ט), וכשבא להזדווג צריך הוא להעלות על לבו, כי כל מה שיש לו מן הנוי, מן הכח, מן החכמה וכדומה, הכל באו לו מכח יחס אבות, ובכן הרי צריך לדקדק היטב גם ביחוסה של בת זוגו כדי שיהא מהם ״דור ישרים יברך״.

והנה הנביא אומר (ישעיהו נא, א-ב) ״הביטו אל צור חצבתם ואל מקבת בור נקרתם, הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם״, ובכן הבור או הבאר זהו סמל היחוס, כי בהבאר נשקף המקור שממנו באים המים.

ועכשיו נבין מדוע אברהם לא נזדווג על הבאר, ורק אלו השלשה, יצחק, יעקב ומשה נזדווגו על הבאר, מפני שלאברהם לא היה יחוס אבות, שהרי אביו היה תרח, וכשמצא לו בת זוגו התפלל דוקא שיוצאי חלציו לא יהיו כזקנם, לא כן יצחק יעקב ומשה שלהם היה לא רק יחוס עצמם אך גם יחוס אבות, הם הלכו לפני הזיווג אל הבאר לקיים מה שנאמר ״הביטו אל צור חצבתם ואל מקבת בור נקרתם״.