זה הוא ״החטא״, אשר על ידו יורד וישפל האיש הפרטי ממעלתו; החטא הזה הנהו, אשר על ידו מטו גוים וימחו מתחת שמי ה׳, ודורות בני אדם שפלו עד לעפר, והוא הלא הוא גם החטא והעון אשר בגללו ירד וישפל ישראל, יען, כי בעקב החטא הזה ילוו תמיד ״עבודת אלילים ותאוות החושים״, — אבל כזאת היה לא תהיה, למדרגה שפלה כזאת אל ירד ישראל מבלי יוכל לקום עוד חלילה, יען רבות רבות פעלה התורה בגלל זה ודאגה תמיד לבל יבולע לעם ישראל ולבל יכחד מן הארץ.
This is the “sin” through which a private individual falls and is humbled from his exalted position; this very sin is the one through which nations have strayed and have been wiped away from under the heavens of the Lord, and generations of human beings have been brought low to the dust. And it is none other than the sin and the iniquity through which Israel also fell and was humbled, because, due to this sin, “idolatry and the lusts of the senses” will always accompany him—yet such a thing must not be, for Israel must not descend to such a low level without the possibility of rising again, heaven forbid. For the Torah has acted countless times because of this and has always concerned itself to prevent Israel from being swallowed up and from being destroyed from the land.
2
לכן לבל נשכח, כי ה׳ שם אותנו בעולם ה׳, כי התבל הזאת היא ״קנין ה׳״, ומתנותיה הלא הנה נתונות לנו רק למטרה מיוחדה, נמסרו אלינו כמה וכמה עדות, מצות וחוקים, אשר אחדים מהם כבר הכרנו לדעת, ואל אלה תלוינה גם המצות בעד קנין האדמה ״חדש וערלה״ — אבל כמו נתן ה׳ לאדם את הארץ להיות לו ״לעבדה ולשמרה״, כן הנחיל ה׳ בפעם השנית בתבל ארצהו, את ״ארץ ישראל״ בעד עמו להיות לו ״חבל נחלתו״ בעד פעולותיו המיוחדות — ישראל, אשר הנהו עם גם בלי ארץ וממלכה, גם שם ״עם״ נקרא עליו עוד בטרם השיג את ״ארץ אחוזתו״, יען וביען, כי לא על שטח איזה מקום חיצון לבד נקשר חבל לאומיותו, רק הנהו ״עם״ גם על פי הרעיון הכביר ונאור, אשר ברוח יסודו. ישראל שהוא נושא את הרעיון הזה ותעודת החיים, אשר אליה נקרא למלאות אותה וזאת היא ביחוד מתנת חלקו, בכל זאת הואיל ה׳, כי יהיה ישראל ״עם״ גם במצבו החיצון בין העמים, לכן בעד פעולות עמו המיוחדות, נתן לו ה׳ גם ״ארץ מיוחדה״— אבל לבל תהיה זאת הארץ, שהיא נועדה להיות האמצעי, להוציא לפועל על ידה את ״שם ותעודת ישראל״ בעצם תומו, לצור מכשול ולמקור משחת ע״י חטאת הקנין, לכן צוה ה׳ לעמו לקיים את המצות האלה בארץ: ״שמטה״ ״יובל״, ״בכורים״, ״תרומה״, ״מעשר״, ״חלה״; ביחוד בעד קנין אדמת ארץ ישראל, שמטה ויובל מצד אחד יוכיחו בעצמותם בתור משפט צדק, כי ה׳ הוא אדון כל הקנין הזה, ומצד השני באסור עבודת האדמת בקנין הארץ, יוכיחו לדעת כפי המובן של ״שבת״ בעד קנין הארץ בכלל.
Therefore, let us not forget that the Lord placed us in the world of the Lord, for this world is the “property of the Lord,” and its gifts are given to us only for a specific purpose. To us have been entrusted many testimonies, commandments, and laws, some of which we have already come to know intellectually, and upon these depend also the commandments concerning the acquisition of the land—“new produce” and “orlah.” But just as the Lord gave the land to man to “serve and guard it,” so the Lord, for a second time in His world, bequeathed the “Land of Israel” to His people to be “the portion of their inheritance” according to their special actions. Israel, which is a people even without land and kingdom, is still called a “people” even before it attains “the land of its possession,” for the bond of nationality is not connected merely to the physical area of a place; rather, Israel is a “people” according to the great and enlightened idea inherent in the spirit of its essence. Israel bears this idea and the testimony of life, which it is called to fulfill, and this is in particular its divinely allotted portion. Nevertheless, because the Lord wished for Israel to be a “people” even in its external state among the nations, He gave it also a “special land” according to the special actions of His people. But in order that this land—which is intended to serve as the means to bring into effect the “name and testimony of Israel” in its fullness—does not become a source of stumbling or of corruption through the sin of property acquisition, the Lord commanded His people to observe these commandments in the land: “Shemittah” (the Sabbatical year), “Yovel” (the Jubilee), “Bikkurim” (first fruits), “Terumah” (offering), “Ma’aser” (tithes), “Challah” (dough offering). Especially concerning the acquisition of the land of Israel, Shemittah and Yovel, on the one hand, testify in themselves as a judgment of justice, since the Lord is the Master of all this property; and on the other hand, by prohibiting the labor of the land in its acquisition, they testify according to the understanding of “Sabbath” with regard to property acquisition in general.
3
עלינו להתבונן פה מצד אחד על ״חדש וערלה״ בעד קנין האדמה בכלל ומצד השני על ״בכורים״, ״תרומה״, ״מעשר״, ״חלה״ בהיותם מיועדים בעד קנין ״״ארץ ישראל״ בפרט, ואלה האחרונים נציג רק מפני מצות ״חלה״, אשר לפי הקבלה נשארה לנו גם עתה לחובה.
We must consider, on the one hand, “new produce” and “orlah” with regard to the acquisition of land in general, and on the other hand, “Bikkurim,” “Terumah,” “Ma’aser,” and “Challah,” since they are intended specifically for the acquisition of the “Land of Israel.” Of these latter, we will only mention “Challah,” which, according to the Kabbalah, remains incumbent upon us even now.
זה הוא ״החטא״, אשר על ידו יורד וישפל האיש הפרטי ממעלתו; החטא הזה הנהו, אשר על ידו מטו גוים וימחו מתחת שמי ה׳, ודורות בני אדם שפלו עד לעפר, והוא הלא הוא גם החטא והעון אשר בגללו ירד וישפל ישראל, יען, כי בעקב החטא הזה ילוו תמיד ״עבודת אלילים ותאוות החושים״, — אבל כזאת היה לא תהיה, למדרגה שפלה כזאת אל ירד ישראל מבלי יוכל לקום עוד חלילה, יען רבות רבות פעלה התורה בגלל זה ודאגה תמיד לבל יבולע לעם ישראל ולבל יכחד מן הארץ.
This is the “sin” through which a private individual falls and is humbled from his exalted position; this very sin is the one through which nations have strayed and have been wiped away from under the heavens of the Lord, and generations of human beings have been brought low to the dust. And it is none other than the sin and the iniquity through which Israel also fell and was humbled, because, due to this sin, “idolatry and the lusts of the senses” will always accompany him—yet such a thing must not be, for Israel must not descend to such a low level without the possibility of rising again, heaven forbid. For the Torah has acted countless times because of this and has always concerned itself to prevent Israel from being swallowed up and from being destroyed from the land.
לכן לבל נשכח, כי ה׳ שם אותנו בעולם ה׳, כי התבל הזאת היא ״קנין ה׳״, ומתנותיה הלא הנה נתונות לנו רק למטרה מיוחדה, נמסרו אלינו כמה וכמה עדות, מצות וחוקים, אשר אחדים מהם כבר הכרנו לדעת, ואל אלה תלוינה גם המצות בעד קנין האדמה ״חדש וערלה״ — אבל כמו נתן ה׳ לאדם את הארץ להיות לו ״לעבדה ולשמרה״, כן הנחיל ה׳ בפעם השנית בתבל ארצהו, את ״ארץ ישראל״ בעד עמו להיות לו ״חבל נחלתו״ בעד פעולותיו המיוחדות — ישראל, אשר הנהו עם גם בלי ארץ וממלכה, גם שם ״עם״ נקרא עליו עוד בטרם השיג את ״ארץ אחוזתו״, יען וביען, כי לא על שטח איזה מקום חיצון לבד נקשר חבל לאומיותו, רק הנהו ״עם״ גם על פי הרעיון הכביר ונאור, אשר ברוח יסודו. ישראל שהוא נושא את הרעיון הזה ותעודת החיים, אשר אליה נקרא למלאות אותה וזאת היא ביחוד מתנת חלקו, בכל זאת הואיל ה׳, כי יהיה ישראל ״עם״ גם במצבו החיצון בין העמים, לכן בעד פעולות עמו המיוחדות, נתן לו ה׳ גם ״ארץ מיוחדה״— אבל לבל תהיה זאת הארץ, שהיא נועדה להיות האמצעי, להוציא לפועל על ידה את ״שם ותעודת ישראל״ בעצם תומו, לצור מכשול ולמקור משחת ע״י חטאת הקנין, לכן צוה ה׳ לעמו לקיים את המצות האלה בארץ: ״שמטה״ ״יובל״, ״בכורים״, ״תרומה״, ״מעשר״, ״חלה״; ביחוד בעד קנין אדמת ארץ ישראל, שמטה ויובל מצד אחד יוכיחו בעצמותם בתור משפט צדק, כי ה׳ הוא אדון כל הקנין הזה, ומצד השני באסור עבודת האדמת בקנין הארץ, יוכיחו לדעת כפי המובן של ״שבת״ בעד קנין הארץ בכלל.
Therefore, let us not forget that the Lord placed us in the world of the Lord, for this world is the “property of the Lord,” and its gifts are given to us only for a specific purpose. To us have been entrusted many testimonies, commandments, and laws, some of which we have already come to know intellectually, and upon these depend also the commandments concerning the acquisition of the land—“new produce” and “orlah.” But just as the Lord gave the land to man to “serve and guard it,” so the Lord, for a second time in His world, bequeathed the “Land of Israel” to His people to be “the portion of their inheritance” according to their special actions. Israel, which is a people even without land and kingdom, is still called a “people” even before it attains “the land of its possession,” for the bond of nationality is not connected merely to the physical area of a place; rather, Israel is a “people” according to the great and enlightened idea inherent in the spirit of its essence. Israel bears this idea and the testimony of life, which it is called to fulfill, and this is in particular its divinely allotted portion. Nevertheless, because the Lord wished for Israel to be a “people” even in its external state among the nations, He gave it also a “special land” according to the special actions of His people. But in order that this land—which is intended to serve as the means to bring into effect the “name and testimony of Israel” in its fullness—does not become a source of stumbling or of corruption through the sin of property acquisition, the Lord commanded His people to observe these commandments in the land: “Shemittah” (the Sabbatical year), “Yovel” (the Jubilee), “Bikkurim” (first fruits), “Terumah” (offering), “Ma’aser” (tithes), “Challah” (dough offering). Especially concerning the acquisition of the land of Israel, Shemittah and Yovel, on the one hand, testify in themselves as a judgment of justice, since the Lord is the Master of all this property; and on the other hand, by prohibiting the labor of the land in its acquisition, they testify according to the understanding of “Sabbath” with regard to property acquisition in general.
עלינו להתבונן פה מצד אחד על ״חדש וערלה״ בעד קנין האדמה בכלל ומצד השני על ״בכורים״, ״תרומה״, ״מעשר״, ״חלה״ בהיותם מיועדים בעד קנין ״״ארץ ישראל״ בפרט, ואלה האחרונים נציג רק מפני מצות ״חלה״, אשר לפי הקבלה נשארה לנו גם עתה לחובה.
We must consider, on the one hand, “new produce” and “orlah” with regard to the acquisition of land in general, and on the other hand, “Bikkurim,” “Terumah,” “Ma’aser,” and “Challah,” since they are intended specifically for the acquisition of the “Land of Israel.” Of these latter, we will only mention “Challah,” which, according to the Kabbalah, remains incumbent upon us even now.