ימי זכרון.— בימים הקבועים לזכרון הקורות והמאורעות הנכבדות באומה — בחנוכה ופורים (שם פרק י״ד), אז עליך להביע אמר בהודאה, תודה
2
וברכה לה׳ על חסדיו ונפלאותיו בברכה מיוחדת (על הנסים), ובימים הנאורים אשר אז היתה הגאולה שלימה כמו בימי חנכה, אז יזמרו ויהללו
3
יה אחר השמונה עשרה באמירת ״ההלל״, להוכיח, כי תראה בההצלה הזאת רק את ה׳ שהוא אמנם הפודה ומציל, הגואל ומושיע, ואת ההשקפה הזאת הנך מביע בהלל ותודה, אז תשיר: כי ממשלת ה׳ היא לא לבד בשמים ממעל, בי גם אלקי הארץ הנהו, האל המגביה לשבת ובכל זאת משפילי לראות גם על חיי האדם ומנת גורלו, ואל זה יביט אל עני ונכה רוח (הללו), וכפי אשר תתן ערובתה על זאת ההצלה הראשונה של עם ישראל, הלא היא בריאת האומה וצאתה ממצרים (בצאת). לכן על ישראל, לבנות ולכונן על אלה את תעודתו תמיד גם בכל עת צרה וצוקה בעוד תעודתו להיות כלי יוצר בעד הכרת ה׳, ואשר היא תתן ערובה בעד הצלתו (לא לנו), והערובה הזאת אמנם נתמלאה מיד מבלי כל גרעון. ה׳ תמיד עמנו היה בצרה, גם יעזרנו ויפלטנו בכל עת תמיד וישלח לנו עזרתו מקדש (ה׳ זכרנו), ומפני זה עם ישראל מחבב הוא גם את הצרות והתלאות העוברות עליו בעוד הלא הנה תביאינה אח״כ את ההצלה, שהיא אות ומופת נאמן בעד ההשגחה האלקית (אהבתי), והנה במה נשיב ובמה נגמול לו בעד כל הטובות והחסדים שיעשה עמנו? הו רק בזאת, כי נתאמץ בדיבור ובמעשה, להיטיב ולהועיל למפעלות ה׳, בהיותנו באמת ״עבדי ה׳״! (מה אשיב), גם להודיע בעמים עלילות ה׳ ולקרוא אותם לבוא ולקרוא בשם ה׳ שהוא אלקי ישראל, שהוא אלקי יראיו, שהוא אלקי כל האנושית (הללו, הודו), ויען בכל תולדות עם ישראל הלא ה׳ פעל ועשה הגדולות והנפלאות לבדו, וישראל בעצמו בעצם דבר הצלתו לא פעל מאומה, עד כי ההצלה בעצמה נפלאת היא גם בעיני ישראל, לכן לא יתגאה ולא ירום לבב ישראל על הנסים ועל הנפלאות האלה, אף יקרא אל כל הישרים בלבותם, לפנות אל ה׳ באמרו: ״זה השער לה׳ צדיקים יבואו בו״! (מן המצר). שור נא! הן אמנם לאט לאט העמים ילמדו גם הם לכונן לבבם. אל ה׳ (אנא ה׳), וישראל יברך את הבאים לקרוא בשם ה׳ (ברוך הבא). הוא יראה וירמז להם על ה׳, שהוא לבדו יאיר אליו את פניו, גם ידרוש לאסור את קרבן הכרת ה׳, אל מזבח קדשו, ואז כל פה יביע אומר, כי אמנם ה׳ הוא אלקים! (אלי אתה), ולמען יכירו וידעו את חסדי ה׳, וכי כל טוב וחסד יביא הנהו אל התכלית המכוסה והנעלמה בהתפתחות הזמנים (הודו), ואת אשר יביע ״ההלל״ ״בתהילה״, את זאת תאמר ״ביהללוך״ בתפילה, ותלבב ותחבב את כל אלה בעד החיים הפועלים (יהללוך כל מעשיך), וכמו כן, להיות נחשב לפרי בעד החיים הפועלים ולהראות את תכלית ״ההלל״, לכן יחבבו את ההחלטה הזאת לפני קריאת ההלל באמירת ״הברכה״ (אקב״ו לקרוא את ההלל).
4
בימים ההם, שהמה אמנם ימי זכרון של שמחה לא יאמרו בהם דברים כאלה, המזכירים דבר עצב בנוגע אל החיים החולפים, ורעיונות שהמה מלאים יגון מזכרונות של צרה וצוקה, כמו: ״והוא רחום״, ״רחום וחנון״, ״אל ארך אפים״, ״יענך״. כמו כן בשאר הימים, שגם הם יזכירו איזה זכרונות של שמחה, גם זולת חנוכה ופורים, לא יאמרו בהם התפילות והתחנות הנזכרות, ואלה הם: ט״ו באב, חמשה עשר בשבט, ר״ח, פורים קטן, ל״ג בעומר, ערב ר״ה ויוה״כ, כל חדש ניסן, הימים שבין יוה״כ וסוכות, מר״ח סיון עד היום שאחר אח״ש, גם בימי אורה ושמחה פרטיים. אשר לכל אחד, שיש להם תכונה לאומית כמו בבית החתן ומילה (יענך יאמרו בברית מילה בנוגע אל הילד, שנדרש לבקש רפואה בעדו) גם מטעמים אחרים לא יאמרו את כל אלה גם בבית האבל ובתשעה באב.
On these days that are memorial days of joy, they should not say such things that mention something sad relating to the fleetingness of life or sad thoughts about distressing matters - like veHu rachum (and He is merciful), rachum vechanun (merciful and compassionate), El erekh apayim (God full of patience) and yaankha (He should answer you). Likewise [is this the case] on other days primarily marked by joy besides Channukah and Purim: The fifteenth of Av; the fifteenth of Shevat; Rosh Chodesh (the first day of the month); Purim Katan; the thirty-third day of the omer; the eves of Yom Kippur and Rosh HaShanah; all of the month of Nissan; the days between Yom Kippur and Sukkot; from Rosh Chodesh Sivan until the day after Shavuot. Also [is this true] on private days of joy that have a national character, like a house of nuptials and a milah (circumcision). (They say yaankha at a milah with regard to the child for his healing.) Also [do we omit these] at the house of a mourner and on Tisha B'Av, for other reasons.
5
בתשעה באב יתפללו תפילת ״נחם״ בברכת ״בונה ירושלים״ שהיא מיוסדת ע״ד הטבת האושר הלאומי החיצון, ולפי מנהגנו יאמרו נחם בתפילת המנחה, אשר אז היתה ״שרפת המקדש״ יב״ב (תקנ״ז).
ימי זכרון.— בימים הקבועים לזכרון הקורות והמאורעות הנכבדות באומה — בחנוכה ופורים (שם פרק י״ד), אז עליך להביע אמר בהודאה, תודה
וברכה לה׳ על חסדיו ונפלאותיו בברכה מיוחדת (על הנסים), ובימים הנאורים אשר אז היתה הגאולה שלימה כמו בימי חנכה, אז יזמרו ויהללו
יה אחר השמונה עשרה באמירת ״ההלל״, להוכיח, כי תראה בההצלה הזאת רק את ה׳ שהוא אמנם הפודה ומציל, הגואל ומושיע, ואת ההשקפה הזאת הנך מביע בהלל ותודה, אז תשיר: כי ממשלת ה׳ היא לא לבד בשמים ממעל, בי גם אלקי הארץ הנהו, האל המגביה לשבת ובכל זאת משפילי לראות גם על חיי האדם ומנת גורלו, ואל זה יביט אל עני ונכה רוח (הללו), וכפי אשר תתן ערובתה על זאת ההצלה הראשונה של עם ישראל, הלא היא בריאת האומה וצאתה ממצרים (בצאת). לכן על ישראל, לבנות ולכונן על אלה את תעודתו תמיד גם בכל עת צרה וצוקה בעוד תעודתו להיות כלי יוצר בעד הכרת ה׳, ואשר היא תתן ערובה בעד הצלתו (לא לנו), והערובה הזאת אמנם נתמלאה מיד מבלי כל גרעון. ה׳ תמיד עמנו היה בצרה, גם יעזרנו ויפלטנו בכל עת תמיד וישלח לנו עזרתו מקדש (ה׳ זכרנו), ומפני זה עם ישראל מחבב הוא גם את הצרות והתלאות העוברות עליו בעוד הלא הנה תביאינה אח״כ את ההצלה, שהיא אות ומופת נאמן בעד ההשגחה האלקית (אהבתי), והנה במה נשיב ובמה נגמול לו בעד כל הטובות והחסדים שיעשה עמנו? הו רק בזאת, כי נתאמץ בדיבור ובמעשה, להיטיב ולהועיל למפעלות ה׳, בהיותנו באמת ״עבדי ה׳״! (מה אשיב), גם להודיע בעמים עלילות ה׳ ולקרוא אותם לבוא ולקרוא בשם ה׳ שהוא אלקי ישראל, שהוא אלקי יראיו, שהוא אלקי כל האנושית (הללו, הודו), ויען בכל תולדות עם ישראל הלא ה׳ פעל ועשה הגדולות והנפלאות לבדו, וישראל בעצמו בעצם דבר הצלתו לא פעל מאומה, עד כי ההצלה בעצמה נפלאת היא גם בעיני ישראל, לכן לא יתגאה ולא ירום לבב ישראל על הנסים ועל הנפלאות האלה, אף יקרא אל כל הישרים בלבותם, לפנות אל ה׳ באמרו: ״זה השער לה׳ צדיקים יבואו בו״! (מן המצר). שור נא! הן אמנם לאט לאט העמים ילמדו גם הם לכונן לבבם. אל ה׳ (אנא ה׳), וישראל יברך את הבאים לקרוא בשם ה׳ (ברוך הבא). הוא יראה וירמז להם על ה׳, שהוא לבדו יאיר אליו את פניו, גם ידרוש לאסור את קרבן הכרת ה׳, אל מזבח קדשו, ואז כל פה יביע אומר, כי אמנם ה׳ הוא אלקים! (אלי אתה), ולמען יכירו וידעו את חסדי ה׳, וכי כל טוב וחסד יביא הנהו אל התכלית המכוסה והנעלמה בהתפתחות הזמנים (הודו), ואת אשר יביע ״ההלל״ ״בתהילה״, את זאת תאמר ״ביהללוך״ בתפילה, ותלבב ותחבב את כל אלה בעד החיים הפועלים (יהללוך כל מעשיך), וכמו כן, להיות נחשב לפרי בעד החיים הפועלים ולהראות את תכלית ״ההלל״, לכן יחבבו את ההחלטה הזאת לפני קריאת ההלל באמירת ״הברכה״ (אקב״ו לקרוא את ההלל).
בימים ההם, שהמה אמנם ימי זכרון של שמחה לא יאמרו בהם דברים כאלה, המזכירים דבר עצב בנוגע אל החיים החולפים, ורעיונות שהמה מלאים יגון מזכרונות של צרה וצוקה, כמו: ״והוא רחום״, ״רחום וחנון״, ״אל ארך אפים״, ״יענך״. כמו כן בשאר הימים, שגם הם יזכירו איזה זכרונות של שמחה, גם זולת חנוכה ופורים, לא יאמרו בהם התפילות והתחנות הנזכרות, ואלה הם: ט״ו באב, חמשה עשר בשבט, ר״ח, פורים קטן, ל״ג בעומר, ערב ר״ה ויוה״כ, כל חדש ניסן, הימים שבין יוה״כ וסוכות, מר״ח סיון עד היום שאחר אח״ש, גם בימי אורה ושמחה פרטיים. אשר לכל אחד, שיש להם תכונה לאומית כמו בבית החתן ומילה (יענך יאמרו בברית מילה בנוגע אל הילד, שנדרש לבקש רפואה בעדו) גם מטעמים אחרים לא יאמרו את כל אלה גם בבית האבל ובתשעה באב.
On these days that are memorial days of joy, they should not say such things that mention something sad relating to the fleetingness of life or sad thoughts about distressing matters - like veHu rachum (and He is merciful), rachum vechanun (merciful and compassionate), El erekh apayim (God full of patience) and yaankha (He should answer you). Likewise [is this the case] on other days primarily marked by joy besides Channukah and Purim: The fifteenth of Av; the fifteenth of Shevat; Rosh Chodesh (the first day of the month); Purim Katan; the thirty-third day of the omer; the eves of Yom Kippur and Rosh HaShanah; all of the month of Nissan; the days between Yom Kippur and Sukkot; from Rosh Chodesh Sivan until the day after Shavuot. Also [is this true] on private days of joy that have a national character, like a house of nuptials and a milah (circumcision). (They say yaankha at a milah with regard to the child for his healing.) Also [do we omit these] at the house of a mourner and on Tisha B'Av, for other reasons.
בתשעה באב יתפללו תפילת ״נחם״ בברכת ״בונה ירושלים״ שהיא מיוסדת ע״ד הטבת האושר הלאומי החיצון, ולפי מנהגנו יאמרו נחם בתפילת המנחה, אשר אז היתה ״שרפת המקדש״ יב״ב (תקנ״ז).