Kol Dodi Dofek · Mournful Thoughts of Confession, Chapter 1
1
הבה נציג שאלה פשוטה: האם לא חטאנו ביחס לברית הראשונה, ברית הגורל (כמו בברית המחנה-האומה), בנוגע לחובתנו להשתתף בכאב האומה ולראות ולחוש בסבלה, כפי שנאמר "וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם" (שמות ב:יא)? הבה נהיה כנים. במהלך השואה הנוראה, כאשר יהדות אירופה הושמדה באופן שיטתי בתאי הגזים ובמשרפות, הקהילה היהודית האמריקנית לא התעלתה לגודל השעה, ולא מילאה את חובתה כקהילה בעלת תודעה קולקטיבית של גורל משותף, סבל משותף ופעולה משותפת, כפי שהיה מצופה ממנה. לא חשנו כראוי בסבל האומה, ומעט מאוד עשינו להצלת אחינו האומללים. קשה לדעת מה יכולנו להשיג לו היינו פעילים יותר. דעתי האישית היא שיכולנו להציל רבים. אין ספק, מכל מקום, שאילו חשנו כראוי בכאב אחינו, אילו הרמנו את קולנו והרעשנו עולמות, שרוזוולט יוציא אזהרת מחאה חריפה מלווה במעשים, היינו יכולים להאט משמעותית את תהליך ההשמדה ההמונית. היינו עדים לטרגדיה הנוראה ביותר בתולדותינו, ושתקנו. לא אאריך כעת בפרטים. זהו פרק כואב ביותר. כולנו חטאנו בשתיקתנו נוכח רצח המיליונים. האם לא כולנו עומדים בפני כס המשפט האלוקי כנאשמים בחטא החמור של "לֹא תַעֲמֹד עַל-דַּם רֵעֶךָ" (ויקרא יט:טז), במיוחד כשהחטא חל לא רק על יחיד אלא על מיליונים? כשאני אומר "אנחנו" כוונתי לכולנו: כולל אותי, חברי הארגונים הרבניים והחילוניים האורתודוכסיים והחילוניים, וארגונים יהודיים פוליטיים מכל הזרמים. "רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל... מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ" (דברים כט:ט-י). היודעים אתם מדוע היינו כה אדישים? סבורני שזה משום שחוש הלאומיות שלנו נפגם. לא תפסנו את מושג חווית הגורל המשותף ואת מהות העַמיות. חסרה הייתה בנו מידת החסד שאיוב, בתחילה, גם הוא חסר. איוב, שסבל, היה נטול חוש של חוויה משותפת ולכן לא ידע להתפלל בעד אחיו. דאגתו הייתה רק לשלום עצמו ומשפחתו. גם אנו היינו חסרי חוש של [ברית] המחנה-האומה ולכן לא הגשנו תפילות מעומק הלב, ואף לא נקטנו צעדים נועזים להצלת אחינו.
Let us pose a simple question: Did we not sin with respect to the first covenant, the Covenant of Shared Fate (as in the Covenant of Encampment-Nation), with regard to our obligation to participate in the pain of the nation and to see and feel its suffering: as it is said, “And He witnessed their burdens” (Exodus 2:11)? Let us be honest. During the terrible Holocaust, when European Jewry was systematically destroyed in gas chambers and crematoria, the American Jewish community did not rise to the occasion, and did not acquit itself as a community with the collective consciousness of shared fate, shared suffering and shared action with which it should have been expected to act. We did not properly sense the suffering of the nation, and we did precious little to save our unfortunate brethren. It is hard to know what we could have accomplished had we been more active. I personally think we could have saved many. No doubt, however, if we had properly felt the pain of our brothers; had we raised our voices and shaken worlds, that Roosevelt issue a sharp warning of protest accompanied by action, we would have been able to significantly slow the process of mass destruction. We witnessed the most horrible tragedy in our history, and we were silent. I shall not now dwell on the particulars. It is an extremely painful chapter. We all sinned by our silence in the face of the murder of millions. Do we not all stand before God’s seat of judgment charged with the grievous sin of “You shall not stand idly by the blood of your neighbor” (Leviticus 19:16), especially when the sin applies not only to one individual but to millions? When I say “we” I mean all of us: including myself, the members of rabbinic and lay organizations both Orthodox and secular, and Jewish political organizations of all persuasions. “Your leaders, tribal heads, elders, and policemen, every person in Israel … from the hewers of your wood to the drawers of your water” (Deuteronomy 29:9–10). Do you know why we were so indifferent? I think it is because our sense of nationhood was damaged. We did not grasp the notion of the experience of Shared Fate and the essence of peoplehood. We were missing the attribute of loving-kindness that Job, at first, also lacked. Job, who suffered, was devoid of a sense of shared experience and therefore did not know how to pray for his brothers. His concern was only for his own and his family’s wellbeing. We were also devoid of the sense of [the Covenant of] Encampment-Nation and therefore did not offer heart-felt prayers, nor did we take any bold measures to save our brothers.
הבה נציג שאלה פשוטה: האם לא חטאנו ביחס לברית הראשונה, ברית הגורל (כמו בברית המחנה-האומה), בנוגע לחובתנו להשתתף בכאב האומה ולראות ולחוש בסבלה, כפי שנאמר "וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם" (שמות ב:יא)? הבה נהיה כנים. במהלך השואה הנוראה, כאשר יהדות אירופה הושמדה באופן שיטתי בתאי הגזים ובמשרפות, הקהילה היהודית האמריקנית לא התעלתה לגודל השעה, ולא מילאה את חובתה כקהילה בעלת תודעה קולקטיבית של גורל משותף, סבל משותף ופעולה משותפת, כפי שהיה מצופה ממנה. לא חשנו כראוי בסבל האומה, ומעט מאוד עשינו להצלת אחינו האומללים. קשה לדעת מה יכולנו להשיג לו היינו פעילים יותר. דעתי האישית היא שיכולנו להציל רבים. אין ספק, מכל מקום, שאילו חשנו כראוי בכאב אחינו, אילו הרמנו את קולנו והרעשנו עולמות, שרוזוולט יוציא אזהרת מחאה חריפה מלווה במעשים, היינו יכולים להאט משמעותית את תהליך ההשמדה ההמונית. היינו עדים לטרגדיה הנוראה ביותר בתולדותינו, ושתקנו. לא אאריך כעת בפרטים. זהו פרק כואב ביותר. כולנו חטאנו בשתיקתנו נוכח רצח המיליונים. האם לא כולנו עומדים בפני כס המשפט האלוקי כנאשמים בחטא החמור של "לֹא תַעֲמֹד עַל-דַּם רֵעֶךָ" (ויקרא יט:טז), במיוחד כשהחטא חל לא רק על יחיד אלא על מיליונים? כשאני אומר "אנחנו" כוונתי לכולנו: כולל אותי, חברי הארגונים הרבניים והחילוניים האורתודוכסיים והחילוניים, וארגונים יהודיים פוליטיים מכל הזרמים. "רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל... מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ" (דברים כט:ט-י). היודעים אתם מדוע היינו כה אדישים? סבורני שזה משום שחוש הלאומיות שלנו נפגם. לא תפסנו את מושג חווית הגורל המשותף ואת מהות העַמיות. חסרה הייתה בנו מידת החסד שאיוב, בתחילה, גם הוא חסר. איוב, שסבל, היה נטול חוש של חוויה משותפת ולכן לא ידע להתפלל בעד אחיו. דאגתו הייתה רק לשלום עצמו ומשפחתו. גם אנו היינו חסרי חוש של [ברית] המחנה-האומה ולכן לא הגשנו תפילות מעומק הלב, ואף לא נקטנו צעדים נועזים להצלת אחינו.
Let us pose a simple question: Did we not sin with respect to the first covenant, the Covenant of Shared Fate (as in the Covenant of Encampment-Nation), with regard to our obligation to participate in the pain of the nation and to see and feel its suffering: as it is said, “And He witnessed their burdens” (Exodus 2:11)? Let us be honest. During the terrible Holocaust, when European Jewry was systematically destroyed in gas chambers and crematoria, the American Jewish community did not rise to the occasion, and did not acquit itself as a community with the collective consciousness of shared fate, shared suffering and shared action with which it should have been expected to act. We did not properly sense the suffering of the nation, and we did precious little to save our unfortunate brethren. It is hard to know what we could have accomplished had we been more active. I personally think we could have saved many. No doubt, however, if we had properly felt the pain of our brothers; had we raised our voices and shaken worlds, that Roosevelt issue a sharp warning of protest accompanied by action, we would have been able to significantly slow the process of mass destruction. We witnessed the most horrible tragedy in our history, and we were silent. I shall not now dwell on the particulars. It is an extremely painful chapter. We all sinned by our silence in the face of the murder of millions. Do we not all stand before God’s seat of judgment charged with the grievous sin of “You shall not stand idly by the blood of your neighbor” (Leviticus 19:16), especially when the sin applies not only to one individual but to millions? When I say “we” I mean all of us: including myself, the members of rabbinic and lay organizations both Orthodox and secular, and Jewish political organizations of all persuasions. “Your leaders, tribal heads, elders, and policemen, every person in Israel … from the hewers of your wood to the drawers of your water” (Deuteronomy 29:9–10). Do you know why we were so indifferent? I think it is because our sense of nationhood was damaged. We did not grasp the notion of the experience of Shared Fate and the essence of peoplehood. We were missing the attribute of loving-kindness that Job, at first, also lacked. Job, who suffered, was devoid of a sense of shared experience and therefore did not know how to pray for his brothers. His concern was only for his own and his family’s wellbeing. We were also devoid of the sense of [the Covenant of] Encampment-Nation and therefore did not offer heart-felt prayers, nor did we take any bold measures to save our brothers.