היכי דמי לישנא בישא אמר רבא (ערכין שם) כגון דאמר נורא בי פלניא א"ל אביי הא גלוי מלתא בעלמא הוא אלא דמפיק בלשון הרע ואמר ליכא דמשכחא נורא אלא בי פלניא דאיכא בשרא. ר"ל אפילו כהאי גוונא איכא לשון הרע, אף על גב שהוא לא היה מכוין רק לומר שימצא שם נורא, וגם דבר זה אין גנאי של חטא, סוף סוף נשמע מזה גנאי עליו לכך הוא בכלל לשון הרע, אמר רב פפא כל מלתא דמתאמרא באפי מרא לית בה משום לישנא בישא אמר ליה אביי כ"ש דאיכא חוצפא ולישנא בישא, אמר ליה אנא כי הא דרבי יוסי סבירא לי דאמר רבי יוסי מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי, אמר רבא בר רב הונא כל מלתא דמתאמרה באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא מאי טעמא חברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה, כי אתא רב אמי אמר מאי דכתיב מברך רעהו בקול גדול בבוקר השכם קללה תחשב לו כגון דאיקלע לאושפיזא וטרחו קמיה שפיר למחר נפק יתיב בשוקא ואמר רחמנא לברכיה לפלניא דהכי טרח קמאי ושמעו אינשי ואזלי ומזקי ליה ע"כ. ר"ל כי אין לשון הרע כאשר האדם יש לו מריבה וקטטה עם אחרים, שאין זה נתלה בלשון שכאשר הוא לפניו יכול להכות אותו ולהרגו, וגם כאשר הוא לפני חבירו אז הוא יכול לעמוד כנגדו ולהשיב על דבריו, וכיון שיכול להשיב על דבריו ויכול לעמוד כנגדו אין זה כל כך רע שיהיה נקרא לשון הרע. ויותר אף אם לא היה בפניו, רק שאם היה בפניו אותו שאומרים עליו לשון הרע לא היה מקפיד האומר וגם לפניו היה אומר אין זה לשון הרע, כיון שאם היה בפניו לא היה זה לשון הרע, והוא אינו מדקדק בזה לומר שלא בפניו אין זה לשון הרע בעצמו, כי צריך שיהיה הלשון בעצמו לשון הרע, וזה שהיה אומר דבר זה אף בפניו אין זה לשון הרע בעצמו, רק אם מדקדק שלא לומר בפניו רק שלא בפניו דבר זה תולה בלשון דוקא והוא שנקרא לשון הרע דוקא בלשון:
(Arakhin 15b-16a:) What is considered malicious speech? For example, if one says, "There is [always] fire at so-and-so’s home." Abbaye said, "That is merely revealing a matter. Rather, it is if he expressed this in a slanderous manner and said, 'Where else can one find fire except at so-and-so’s home, because there is meat there.'" This means to say that there is evil speech even in this way, even though he only intended to say that fire is found there, and that there is no disgrace of a sin; at the end of the day, something disparaging is [still] heard about him. Hence, it is included in evil speech. Rav Pappa said, "Any statement that is said in the presence of its master [i.e., if the subject of the statement was there], does not have [any prohibition due to] malicious speech." Abbaye said to him, "All the more so, as it is both impudence and malicious speech." He [answered] him, "I hold in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, as Rabbi Yosei says, 'In all my days I never said something and then turned around.'" Rabba bar Rav Huna says, "Any matter that was said in the presence of three does not have [any prohibition due to] malicious speech [if someone else repeats it]." What is the reason? Your friend has a friend, and your friend’s friend has a friend. When Rav Ami came, he said, "What is [the meaning of] that which is written: He that blesses his friend with a loud voice, rising early in the morning, it shall be counted a curse to him (Proverbs 27:14)? For example, when one is invited to a host, and they look after him very well. The following day, he goes out in the marketplace and says, 'May the Merciful One bless so-and-so, as this is how well he looked after me.' And people hear and go [to this host] and cause him damage." To here [is the Gemara]. This means to say that it is not malicious speech [literally, an evil tongue] when a person has an argument or a dispute with others, as this does not depend on the tongue. For if he is in front of him, he can hit him or kill him. And also if he is in front of his fellow, he can stand up to him and respond to his words. And since he can respond to his words and stand up to him, this is not so bad as to be considered malicious speech. And more than this, even if he was not in front of him, but if the one who the malicious speech is being spoken about were in front him and the one saying it would not be concerned and say it in front of him [regardless], this is not malicious speech. As if he were in front of him, it would not be malicious speech, and he is not exacting about it, to say it [only] not in front of him, so it is not an actual evil tongue. It is only if he is exacting not to say it in front of him, but rather only to say it not in front of him — such a thing is specifically dependent on the tongue. And that is why malicious speech [literally, an evil tongue] is called an evil tongue; it is specifically with the tongue.
2
תנא רב דימי אחוה דרב ספרא לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו שמתוך טובתו בא לידי גנותו ואיכא דאמרי רב דימי אחוה דרב ספרא חלש על רב ספרא לשיולי ביה אמר להו תיתי לי דקיימית כל דאמרו רבנן אמרו ליה מי קיימת לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו וכו' אמר להו לא הוי שמיע לי ואם הוה שמיע לי קיימתיה. והא דאמרינן אומרין מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו, היינו התם במופלג ומוחזק לבריות ביראת שמים הרבה אמרינן אומרין מקצת שבחו בפניו וכולו שלא בפניו, אבל היכא שאינו מוחזק ביראת שמים אסור לספר בטובתו שלא יבא אחד לספר גנותו, וכך מוכח הלשון אומרים מקצת שבחו לשון זה משמע שבחו הגדול:
3
בירושלמי (פאה פ"א, ה"א) כל דבר אשר הוא מוציא ומגלה בין ברמז ובין בדבור או בקריצה או מה שהוא, הכל מתדמה ומתחבר עם לשה"ר שהרי זהו מעשה הלשון. עוד שם אמר ר' יוחנן איזהו לשה"ר האומרו והיודעו, חנוותא דכותנאי הוי להון צומות (פירוש יום הצום היה להון ודרכן להתאסף יחד ביום הצום דכתיב קדשו צום אספו עם) והוה תמן חד דמתקרי בר חובץ ולא סלק אמר חד מה אנן אכלין יומא דין אמר חד חובצין אמרין ייתי חובץ, אמר רבי יוחנן זה אומר לשה"ר בהצנע, בלוטייא דצפורי הוה להון צומות והוה תמן חד דמתקרי יוחנן ולא סליק אמר חד לחד לית אנן סלקין מבקרין יומא דין לרבי יוחנן אמרין ייתי יוחנן אמר ריש לקיש זה אמר לשון הרע בצדק, פי' אף על גב שלא אמר בפירוש לשון הרע רק אמר שרוצים לאכול חוביץ, וה"א שאין זה לשון הרע ועם כל זה הוא לשון הרע בהצנע שאמר כך כדי שידעו כי אין חובץ כאן. וכן זה שאמר לית אנן מבקרין לר' יוחנן אע"ג שדבר זה לעשות מצוה להקביל פניו של רבי יוחנן, מפני שיובן מזה כי לא היה שם אותו האיש שנקרא יוחנן לפיכך נחשב זה לשון הרע בצדק, ומזה ראיה על אותם בני אדם שמדברים לשון הרע ברמז כמו שדרכן לעשות, שהוא בכלל לשון הרע ויש עליהן דין לשון הרע בכל דבר לעושה אותם:
4
ובפרק גט פשוט (ב"ב קס"ד, ב') אמר רב עוירא ג' עבירות אין אדם נצול מהם בכל יום הרהורי עבירה עיון תפלה ואבק לשון הרע אמר רב רובן בגזל ומיעוטן בעריות וכולן בלשון הרע ע"כ. ביאור ענין זה, האדם יש בו ג' חלקים וכל חלק מאלו שלשה מביא את האדם לחטא בדבר שהוא קל, האחד הוא גופו, השני נפשו, השלישי שכלו, ואלו שלשה הם כל חלקי האדם כמו שהתבאר כמה פעמים. ומצד גופו של אדם מתחדש עליו הרהור עבירה כי א"א להנצל מן הרהור התאוה, ומצד המחשבה מתחדש עליו הרהור בתפלתו בקלות עד שא"א להיות נצול מן החטא הזה, ומן נפשו הוא שפועל הדבור ואי אפשר שיהיה האדם נצול מחטא הזה לקלות הפעולה הזאת. ולפיכך אמר ג' עבירות אין אדם נצול מהן בכל יום, לפי שכל אחד ואחד בחלק האדם, ובכל אחד נמשך ממנו החטא כאשר הוא בקל בא לחטא, ומה שאמר רובן בגזל, מפני כי הגזל אין נחשב כל כך מגונה ליקח ממונו של אחד כמו שיחשב הערוה שהוא מעשה מגונה לבא על הערוה, ולפיכך רובן בגזל ומעוטן בעריות והכל באבק לשון הרע, מפני כי הדבור אינו נחשב מעשה כלל ולפיכך הכל באבק לשון הרע:
5
ובפרק קמא דיומא (ד', ב') א"ר מנסיא בר ברי' דרבי מנסיא משמיה דר' מנסיא רבה מנין שהאומר דבר לחבירו שאסור לומר אלא אם כן אמר לו לך אמור שנאמר ויאמר ה' אליו מאוהל מועד לאמר ע"כ. פי' אילו לא כתיב רק וידבר היה אסור לומר הדברים שהרי כתיב אל משה כלומר שאליו נאמר ולא לאחר ולכך כתיב עוד לאמר ובזה לא כתי' למשה לכך מותר, ובשביל כך יש ללמוד שהאומר דבר לחבירו אסור לומר לאחר. ועוד תדע כי כל אמירה נאמר על הענין שהוא נזכר באותו הדבר, ובמה שהוא ענין הוא מושכל וכל דבר שכלי אין העלמה אליו כי אפשר להשיג המושכל מעצמו, ואילו לא כתיב לאמר כלומר שהוא ענין אחר שנאמר אליו והענין הוא דבר מושכל ואין לשכל העלמה ולפיכך הוא מותר לגלות, ואילו לא כתיב רק וידבר היה אסור לגלות לכך הוצרך לכתוב לאמר, ודי בזה ללמוד חומר הגלוי כי אף בכל דבר בעולם רכיל מגלה סוד:
6
ובפרק במה מדליקין (שבת ל"ג, א') תנו רבנן אסכרה באה לעולם על המעשר ר"א ברבי יוסי אומר על לשון הרע אמר רבא ואיתימא ר' יהושע בן לוי מאי קרא והמלך ישמח באלקים יתהלל כל הנשבע בו כי יסכר פי דוברי שקר. ופי' דבר זה מפני כי כל טבל מעורב בו המעשר ואינו נבדל ממנו, ודבר זה נקרא אטימה כאשר דבר מעורב בדבר שהוא אטום בדבר אחר ואינו יוצא ממנו. ולפיכך כאשר אוכל טבלים והמעשר אטום בו ולא הוציא המעשר ממנו, ראוי לו שיהיה אטום בתוכו הדבור. וכן על לשון הרע ראוי לו האסכרה שיהיה נסכר פי דוברי שקר, והחולי של אסכרה כיון שגומרת בפה אין ספק שהחולי הזה הוא סוכר פיו מלדבר. למה יותר ראוי אסכרה על טבל מדה כנגד מדה שהוא לא הוציא המעשר ואכל אותו טבלים כאשר המעשר בתוכו אטום, ולכך לא יוכל להוציא הדבור ממנו רק נסכר ואטום בתוכו ודבר זה מדה כנגד מדה. ולמר יותר ראוי האסכרה על לה"ר מפני שחטא והוציא מה שאין ראוי לו להוציא ולכך יסכר פיו, ודבר זה מבואר:
7
ובפרק ערבי פסחים (פסחים קי"ח, א') אמר ר"א בן עזריה כל המספר לשון הרע והמקבל לשון הרע והמעיד עדות שקר בחבירו ראוי לו להשליכו לכלבים שנאמר לכלב תשליכון אותו וכתיב בתריה לא תשא שמע שוא קרי ביה לא תשיא ע"כ. דבר זה צריך ביאור והוא דבר מופלג מאוד בחכמה. כי מן הדברים אשר התבאר לך למעלה, כי בעל לשון הרע בפרט הוא נבדל מן המציאות עד שאינו בכלל הנבראים כמו שהתבאר בפירוש רחב מאוד, ולפיכך אמר שראוי להשליכו לכלבים. וכבר התבאר פעמים הרבה כי הכלב מיוחד מכל שאר הנמצאים שאינו בכלל הנמצאים להיות שוה ומשותף אל הנמצאים, אף כי הכלב הוא מן הנבראים אבל שיהיה הכלב דומה אל שאר הנבראים דבר זה אינו כלל, ודבר זה באו עליו כתובים הרבה ומדרשים הרבה מאוד. וזה שאמר שראוי להשליך אותו לכלבים מי שמספר לשון הרע, כי מצד חטאו אשר הוא בעל לשון הרע נעשה נבדל מן הנמצאים, ועם שהכלב הוא נבדל מן הנמצאים מכל מקום כך הוא נברא, ואין זה נחשב כל כך פחיתות כמו מי שהיה לו המציאות ועל ידי חטא הזה לשון הרע נעשה חסר, ודבר זה בודאי חלוק גדול מאוד דבר שהוא על ידי חטא שהיה לו המציאות אשר ראוי אל האדם ונבדל מן המציאות שזהו פחיתות, ולפיכך ראוי להשליך לכלבים המספר לשון הרע, שכאשר ברא השם יתב' העולם נאמר בכל הנמצאים וירא את כל אשר עשה והנה טוב מאוד, ובעל הלשון הרע הוא רע בעצמו ולפיכך נבדל בעל לשון הרע מן הנמצאים. וכבר התבאר לפני זה כי בשביל זה מדמה הלשון לכלב שוטה כמו שהתבאר, ולכך ראוי בעל לשון הרע להשליך אותו לכלבים כי הוא יותר פחות מן הכלב הפחות וענין אחד הוא הכלב ובעל לשון הרע. וכן המקבל לשון הרע ג"כ דינו ומשפטו כך, כי המקבל יש לו משפט האומר בכל דבר, שכן אמרו (סוכה ל"ה, ב') כי השומע הוא כמו העונה ובפרט כאשר השומע שייך אל הדבר כמו העונה כמו שהוא בענין זה, שהרי אין ספור לשון הרע בלא מקבל לשון הרע ומפני כך שניהם יש להם משפט אחד שאינם נחשבים מן המציאות, ועוד יתבאר זה בסמוך שאין נחשב בעל לה"ר מן המציאות. וכן עד שקר ג"כ משפטו כך, וזה כל עד שהוא מעיד אל מציאות דבר שכך וכך נמצא, וכאשר הוא מעיד שקר הנה הוא מציאות שקר וכיון שהוא מציאות שקר ואינו בכלל הנמצאים שכולם הם עשויים באמת וביושר. הרי לך ברור מאוד שאלו שלשה דברים המספר לה"ר והמקבל לה"ר והמעיד עדות שקר נבדלים מן כל הנמצאים ואינם בכלל המציאות, ולפיכך ראוי להשליכן לכלבים כי הכלב הוא כך בבריאתו, אבל האדם מציאותו שלם ועל ידי חטא נעשה חסר וזה יותר גרוע ולפיכך ראוי אלו להשליכן לכלבים. ובודאי האמת כי יש שאר חוטאים שגם הם אינם נחשבים מציאות גמור, מ"מ אין ראוי לומר שראוי להשליך אותו לכלבים רק שאינם מציאות בשלימות, כמו שידוע לכל אי שמבין בחכמה דברים אלו, אבל אלו אינם נחשבים מציאות. ואלו ג' שזכר כאן כל אחד ואחד ענין מיוחד, המספר לשון הרע והמקבל לשון הרע והמעיד עדות שקר והם כוללים כאשר ידוע למבינים שכל אחד מצד אחד, והבן זה:
היכי דמי לישנא בישא אמר רבא (ערכין שם) כגון דאמר נורא בי פלניא א"ל אביי הא גלוי מלתא בעלמא הוא אלא דמפיק בלשון הרע ואמר ליכא דמשכחא נורא אלא בי פלניא דאיכא בשרא. ר"ל אפילו כהאי גוונא איכא לשון הרע, אף על גב שהוא לא היה מכוין רק לומר שימצא שם נורא, וגם דבר זה אין גנאי של חטא, סוף סוף נשמע מזה גנאי עליו לכך הוא בכלל לשון הרע, אמר רב פפא כל מלתא דמתאמרא באפי מרא לית בה משום לישנא בישא אמר ליה אביי כ"ש דאיכא חוצפא ולישנא בישא, אמר ליה אנא כי הא דרבי יוסי סבירא לי דאמר רבי יוסי מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי, אמר רבא בר רב הונא כל מלתא דמתאמרה באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא מאי טעמא חברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה, כי אתא רב אמי אמר מאי דכתיב מברך רעהו בקול גדול בבוקר השכם קללה תחשב לו כגון דאיקלע לאושפיזא וטרחו קמיה שפיר למחר נפק יתיב בשוקא ואמר רחמנא לברכיה לפלניא דהכי טרח קמאי ושמעו אינשי ואזלי ומזקי ליה ע"כ. ר"ל כי אין לשון הרע כאשר האדם יש לו מריבה וקטטה עם אחרים, שאין זה נתלה בלשון שכאשר הוא לפניו יכול להכות אותו ולהרגו, וגם כאשר הוא לפני חבירו אז הוא יכול לעמוד כנגדו ולהשיב על דבריו, וכיון שיכול להשיב על דבריו ויכול לעמוד כנגדו אין זה כל כך רע שיהיה נקרא לשון הרע. ויותר אף אם לא היה בפניו, רק שאם היה בפניו אותו שאומרים עליו לשון הרע לא היה מקפיד האומר וגם לפניו היה אומר אין זה לשון הרע, כיון שאם היה בפניו לא היה זה לשון הרע, והוא אינו מדקדק בזה לומר שלא בפניו אין זה לשון הרע בעצמו, כי צריך שיהיה הלשון בעצמו לשון הרע, וזה שהיה אומר דבר זה אף בפניו אין זה לשון הרע בעצמו, רק אם מדקדק שלא לומר בפניו רק שלא בפניו דבר זה תולה בלשון דוקא והוא שנקרא לשון הרע דוקא בלשון:
(Arakhin 15b-16a:) What is considered malicious speech? For example, if one says, "There is [always] fire at so-and-so’s home." Abbaye said, "That is merely revealing a matter. Rather, it is if he expressed this in a slanderous manner and said, 'Where else can one find fire except at so-and-so’s home, because there is meat there.'" This means to say that there is evil speech even in this way, even though he only intended to say that fire is found there, and that there is no disgrace of a sin; at the end of the day, something disparaging is [still] heard about him. Hence, it is included in evil speech. Rav Pappa said, "Any statement that is said in the presence of its master [i.e., if the subject of the statement was there], does not have [any prohibition due to] malicious speech." Abbaye said to him, "All the more so, as it is both impudence and malicious speech." He [answered] him, "I hold in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, as Rabbi Yosei says, 'In all my days I never said something and then turned around.'" Rabba bar Rav Huna says, "Any matter that was said in the presence of three does not have [any prohibition due to] malicious speech [if someone else repeats it]." What is the reason? Your friend has a friend, and your friend’s friend has a friend. When Rav Ami came, he said, "What is [the meaning of] that which is written: He that blesses his friend with a loud voice, rising early in the morning, it shall be counted a curse to him (Proverbs 27:14)? For example, when one is invited to a host, and they look after him very well. The following day, he goes out in the marketplace and says, 'May the Merciful One bless so-and-so, as this is how well he looked after me.' And people hear and go [to this host] and cause him damage." To here [is the Gemara]. This means to say that it is not malicious speech [literally, an evil tongue] when a person has an argument or a dispute with others, as this does not depend on the tongue. For if he is in front of him, he can hit him or kill him. And also if he is in front of his fellow, he can stand up to him and respond to his words. And since he can respond to his words and stand up to him, this is not so bad as to be considered malicious speech. And more than this, even if he was not in front of him, but if the one who the malicious speech is being spoken about were in front him and the one saying it would not be concerned and say it in front of him [regardless], this is not malicious speech. As if he were in front of him, it would not be malicious speech, and he is not exacting about it, to say it [only] not in front of him, so it is not an actual evil tongue. It is only if he is exacting not to say it in front of him, but rather only to say it not in front of him — such a thing is specifically dependent on the tongue. And that is why malicious speech [literally, an evil tongue] is called an evil tongue; it is specifically with the tongue.
תנא רב דימי אחוה דרב ספרא לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו שמתוך טובתו בא לידי גנותו ואיכא דאמרי רב דימי אחוה דרב ספרא חלש על רב ספרא לשיולי ביה אמר להו תיתי לי דקיימית כל דאמרו רבנן אמרו ליה מי קיימת לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו וכו' אמר להו לא הוי שמיע לי ואם הוה שמיע לי קיימתיה. והא דאמרינן אומרין מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו, היינו התם במופלג ומוחזק לבריות ביראת שמים הרבה אמרינן אומרין מקצת שבחו בפניו וכולו שלא בפניו, אבל היכא שאינו מוחזק ביראת שמים אסור לספר בטובתו שלא יבא אחד לספר גנותו, וכך מוכח הלשון אומרים מקצת שבחו לשון זה משמע שבחו הגדול:
בירושלמי (פאה פ"א, ה"א) כל דבר אשר הוא מוציא ומגלה בין ברמז ובין בדבור או בקריצה או מה שהוא, הכל מתדמה ומתחבר עם לשה"ר שהרי זהו מעשה הלשון. עוד שם אמר ר' יוחנן איזהו לשה"ר האומרו והיודעו, חנוותא דכותנאי הוי להון צומות (פירוש יום הצום היה להון ודרכן להתאסף יחד ביום הצום דכתיב קדשו צום אספו עם) והוה תמן חד דמתקרי בר חובץ ולא סלק אמר חד מה אנן אכלין יומא דין אמר חד חובצין אמרין ייתי חובץ, אמר רבי יוחנן זה אומר לשה"ר בהצנע, בלוטייא דצפורי הוה להון צומות והוה תמן חד דמתקרי יוחנן ולא סליק אמר חד לחד לית אנן סלקין מבקרין יומא דין לרבי יוחנן אמרין ייתי יוחנן אמר ריש לקיש זה אמר לשון הרע בצדק, פי' אף על גב שלא אמר בפירוש לשון הרע רק אמר שרוצים לאכול חוביץ, וה"א שאין זה לשון הרע ועם כל זה הוא לשון הרע בהצנע שאמר כך כדי שידעו כי אין חובץ כאן. וכן זה שאמר לית אנן מבקרין לר' יוחנן אע"ג שדבר זה לעשות מצוה להקביל פניו של רבי יוחנן, מפני שיובן מזה כי לא היה שם אותו האיש שנקרא יוחנן לפיכך נחשב זה לשון הרע בצדק, ומזה ראיה על אותם בני אדם שמדברים לשון הרע ברמז כמו שדרכן לעשות, שהוא בכלל לשון הרע ויש עליהן דין לשון הרע בכל דבר לעושה אותם:
ובפרק גט פשוט (ב"ב קס"ד, ב') אמר רב עוירא ג' עבירות אין אדם נצול מהם בכל יום הרהורי עבירה עיון תפלה ואבק לשון הרע אמר רב רובן בגזל ומיעוטן בעריות וכולן בלשון הרע ע"כ. ביאור ענין זה, האדם יש בו ג' חלקים וכל חלק מאלו שלשה מביא את האדם לחטא בדבר שהוא קל, האחד הוא גופו, השני נפשו, השלישי שכלו, ואלו שלשה הם כל חלקי האדם כמו שהתבאר כמה פעמים. ומצד גופו של אדם מתחדש עליו הרהור עבירה כי א"א להנצל מן הרהור התאוה, ומצד המחשבה מתחדש עליו הרהור בתפלתו בקלות עד שא"א להיות נצול מן החטא הזה, ומן נפשו הוא שפועל הדבור ואי אפשר שיהיה האדם נצול מחטא הזה לקלות הפעולה הזאת. ולפיכך אמר ג' עבירות אין אדם נצול מהן בכל יום, לפי שכל אחד ואחד בחלק האדם, ובכל אחד נמשך ממנו החטא כאשר הוא בקל בא לחטא, ומה שאמר רובן בגזל, מפני כי הגזל אין נחשב כל כך מגונה ליקח ממונו של אחד כמו שיחשב הערוה שהוא מעשה מגונה לבא על הערוה, ולפיכך רובן בגזל ומעוטן בעריות והכל באבק לשון הרע, מפני כי הדבור אינו נחשב מעשה כלל ולפיכך הכל באבק לשון הרע:
ובפרק קמא דיומא (ד', ב') א"ר מנסיא בר ברי' דרבי מנסיא משמיה דר' מנסיא רבה מנין שהאומר דבר לחבירו שאסור לומר אלא אם כן אמר לו לך אמור שנאמר ויאמר ה' אליו מאוהל מועד לאמר ע"כ. פי' אילו לא כתיב רק וידבר היה אסור לומר הדברים שהרי כתיב אל משה כלומר שאליו נאמר ולא לאחר ולכך כתיב עוד לאמר ובזה לא כתי' למשה לכך מותר, ובשביל כך יש ללמוד שהאומר דבר לחבירו אסור לומר לאחר. ועוד תדע כי כל אמירה נאמר על הענין שהוא נזכר באותו הדבר, ובמה שהוא ענין הוא מושכל וכל דבר שכלי אין העלמה אליו כי אפשר להשיג המושכל מעצמו, ואילו לא כתיב לאמר כלומר שהוא ענין אחר שנאמר אליו והענין הוא דבר מושכל ואין לשכל העלמה ולפיכך הוא מותר לגלות, ואילו לא כתיב רק וידבר היה אסור לגלות לכך הוצרך לכתוב לאמר, ודי בזה ללמוד חומר הגלוי כי אף בכל דבר בעולם רכיל מגלה סוד:
ובפרק במה מדליקין (שבת ל"ג, א') תנו רבנן אסכרה באה לעולם על המעשר ר"א ברבי יוסי אומר על לשון הרע אמר רבא ואיתימא ר' יהושע בן לוי מאי קרא והמלך ישמח באלקים יתהלל כל הנשבע בו כי יסכר פי דוברי שקר. ופי' דבר זה מפני כי כל טבל מעורב בו המעשר ואינו נבדל ממנו, ודבר זה נקרא אטימה כאשר דבר מעורב בדבר שהוא אטום בדבר אחר ואינו יוצא ממנו. ולפיכך כאשר אוכל טבלים והמעשר אטום בו ולא הוציא המעשר ממנו, ראוי לו שיהיה אטום בתוכו הדבור. וכן על לשון הרע ראוי לו האסכרה שיהיה נסכר פי דוברי שקר, והחולי של אסכרה כיון שגומרת בפה אין ספק שהחולי הזה הוא סוכר פיו מלדבר. למה יותר ראוי אסכרה על טבל מדה כנגד מדה שהוא לא הוציא המעשר ואכל אותו טבלים כאשר המעשר בתוכו אטום, ולכך לא יוכל להוציא הדבור ממנו רק נסכר ואטום בתוכו ודבר זה מדה כנגד מדה. ולמר יותר ראוי האסכרה על לה"ר מפני שחטא והוציא מה שאין ראוי לו להוציא ולכך יסכר פיו, ודבר זה מבואר:
ובפרק ערבי פסחים (פסחים קי"ח, א') אמר ר"א בן עזריה כל המספר לשון הרע והמקבל לשון הרע והמעיד עדות שקר בחבירו ראוי לו להשליכו לכלבים שנאמר לכלב תשליכון אותו וכתיב בתריה לא תשא שמע שוא קרי ביה לא תשיא ע"כ. דבר זה צריך ביאור והוא דבר מופלג מאוד בחכמה. כי מן הדברים אשר התבאר לך למעלה, כי בעל לשון הרע בפרט הוא נבדל מן המציאות עד שאינו בכלל הנבראים כמו שהתבאר בפירוש רחב מאוד, ולפיכך אמר שראוי להשליכו לכלבים. וכבר התבאר פעמים הרבה כי הכלב מיוחד מכל שאר הנמצאים שאינו בכלל הנמצאים להיות שוה ומשותף אל הנמצאים, אף כי הכלב הוא מן הנבראים אבל שיהיה הכלב דומה אל שאר הנבראים דבר זה אינו כלל, ודבר זה באו עליו כתובים הרבה ומדרשים הרבה מאוד. וזה שאמר שראוי להשליך אותו לכלבים מי שמספר לשון הרע, כי מצד חטאו אשר הוא בעל לשון הרע נעשה נבדל מן הנמצאים, ועם שהכלב הוא נבדל מן הנמצאים מכל מקום כך הוא נברא, ואין זה נחשב כל כך פחיתות כמו מי שהיה לו המציאות ועל ידי חטא הזה לשון הרע נעשה חסר, ודבר זה בודאי חלוק גדול מאוד דבר שהוא על ידי חטא שהיה לו המציאות אשר ראוי אל האדם ונבדל מן המציאות שזהו פחיתות, ולפיכך ראוי להשליך לכלבים המספר לשון הרע, שכאשר ברא השם יתב' העולם נאמר בכל הנמצאים וירא את כל אשר עשה והנה טוב מאוד, ובעל הלשון הרע הוא רע בעצמו ולפיכך נבדל בעל לשון הרע מן הנמצאים. וכבר התבאר לפני זה כי בשביל זה מדמה הלשון לכלב שוטה כמו שהתבאר, ולכך ראוי בעל לשון הרע להשליך אותו לכלבים כי הוא יותר פחות מן הכלב הפחות וענין אחד הוא הכלב ובעל לשון הרע. וכן המקבל לשון הרע ג"כ דינו ומשפטו כך, כי המקבל יש לו משפט האומר בכל דבר, שכן אמרו (סוכה ל"ה, ב') כי השומע הוא כמו העונה ובפרט כאשר השומע שייך אל הדבר כמו העונה כמו שהוא בענין זה, שהרי אין ספור לשון הרע בלא מקבל לשון הרע ומפני כך שניהם יש להם משפט אחד שאינם נחשבים מן המציאות, ועוד יתבאר זה בסמוך שאין נחשב בעל לה"ר מן המציאות. וכן עד שקר ג"כ משפטו כך, וזה כל עד שהוא מעיד אל מציאות דבר שכך וכך נמצא, וכאשר הוא מעיד שקר הנה הוא מציאות שקר וכיון שהוא מציאות שקר ואינו בכלל הנמצאים שכולם הם עשויים באמת וביושר. הרי לך ברור מאוד שאלו שלשה דברים המספר לה"ר והמקבל לה"ר והמעיד עדות שקר נבדלים מן כל הנמצאים ואינם בכלל המציאות, ולפיכך ראוי להשליכן לכלבים כי הכלב הוא כך בבריאתו, אבל האדם מציאותו שלם ועל ידי חטא נעשה חסר וזה יותר גרוע ולפיכך ראוי אלו להשליכן לכלבים. ובודאי האמת כי יש שאר חוטאים שגם הם אינם נחשבים מציאות גמור, מ"מ אין ראוי לומר שראוי להשליך אותו לכלבים רק שאינם מציאות בשלימות, כמו שידוע לכל אי שמבין בחכמה דברים אלו, אבל אלו אינם נחשבים מציאות. ואלו ג' שזכר כאן כל אחד ואחד ענין מיוחד, המספר לשון הרע והמקבל לשון הרע והמעיד עדות שקר והם כוללים כאשר ידוע למבינים שכל אחד מצד אחד, והבן זה: