אגרות צפון 19

נצחת, בנימין אהובי.— ביום אשר תקדש לך את אשת בריתך לבנות לכם יחד בית בישראל, — אושיט לך מנחתי, מנחה מזכרת אהבה, את אשר שאלה נפשך ממני; את אשר זה כמה ורבות פעמים בקשתני למלאות את זאת. חפץ אנכי, כאשר יחנני ה' ברוח וחיים, להקריב על מזבח עמי מנחתי הדלה, כאשר תהיה לאל ידי.— לא יען וביען, כי תקוה רמה ומאד נעלה משחקת לפני, כאשר הואלת לקדם בתרועת שמחה פני החלטתי זאת; לא יען וביען, כי אתה ידידי החזקת כה באמונת לבב לקשט ואמת את האוצר הטמון בלבי זה כבר, אשר הצעתי לפניך בכתובים ופה אל פה, חושב אני — כי כלם יכירו את זאת בתור דבר אמת לאמתו, — ובכלל לדמות, כי כל זה הנהו קשט דבר אמת כספיר לטהר. — הן ידעתי היטב את קוצר דעתי ואת הזמן אשר אני חי בו, עד כי אין דבר, אשר ימשכני אחריו ללכת בדרך אשר סלותי לי— בכל זאת בעת כזאת, שבה גדולים חקרי לב, אחשוב לחובה לכל אחד לגלות את הדבר הנחשב בעינינו לאמת וברור להודיע את זאת בתום לבב בפומבי — ואם יצלח לי רק זאת, להראות ולהוכיח, כי לא חקרו עוד היטב את הדבר מצדי צדדים, כי אולי ישנה עוד דרך אחרת, אשר נוכל על ידה לבוא לידי תוצאות אחרות, השקפה כזאת, אשר על ידה יתראה לעינינו כל דבר באופן אחר מאשר הסכינו להביט עליו עד כה; ואם גם יצלח לי רק לעצור ולהפריע את היד הנטויה להרוס ולבנות, עד אשר יבחנו, יצרפו וילבנו את הדבר היטב, ואם גם יצלח לי להגיע אל המטרה אשר תארתי לך פעם במכתבי, להועיל רק בזה, כי איש אחר גדל דעה ממני ובעל שכל כביר ונאור נאזר בכח ורוח, רב יותר ממני, ילך בדרך הסלולה הזאת, וייסד את בנין היהדות לתלפיות על מוסדות נאמנים חיים וקימים; — עד כי הנסיונות למבחן הדלים שלי כלא יחשבו — אף — ישכחם ויסירם מלב;

You have prevailed, my Benjamin! On the day when you consecrate unto yourself the wife, with whose aid you are to erect a house in Israel, I shall offer you the only present you seek; I shall grant the request which you have so often uttered to me. I shall, if God gives me understanding and health, lay upon my people's altar the only offering which, in my weakness, I am able to place thereon. I do not entertain in connection with it the sanguine hopes with which you have welcomed this resolve. I have revealed to you in writing and orally what I have cherished for a long time as my dearest treasure, and you have accepted it with warm appreciation as truth; but I do not imagine on that account that it will be acknowledged by all as truth, or that I may deem it with certainty the pure gold of truth. I know too well both my own limitations and the character of the age to be led astray by such roseate hopes. But I consider it the duty of every one, in a time of such solemn import, and in behalf of a cause which is to us the holiest and most sacred, to make known his opinions openly and honestly. And if I should only succeed in demonstrating that the matter has not been thoroughly investigated in all its aspects, that there is, perhaps, a way by means of which one could reach entirely different results than those hitherto attained, a view in the light of which everything would present an appearance quite different from that hitherto customary and usual; yes, if I should only succeed in staying one hand that had been too swiftly raised in order to tear down, and could induce its owner instead calmly to examine; indeed, if I could come no nearer to the goal that I have often pictured to you in letters than to induce another to step upon the road which I have prepared, another, more talented, more richly equipped with intellectual light and strength than I, and he should demonstrate so clearly the truth and dignity, the life and the light contained in the edifice of Judaism that my feeble attempts would arouse but a pitying smile and be forgotten; friend, my reward would even then be greater than I have dared to hope. Nor do you err when you think that modest diffidence has restrained me so long from undertaking a task which must long since have spoken within me.

— ידידי! גם אז שכר רב לפעולתי. — גם בזאת לא תשגה, בחשבך כי מרך לבבי עצרני עד כה, כי הרעיון הזה בעצמו בטח זה כביר מלא משכיות לבבי, — כי אמנם כן הוא, אשר זה כבר התעורר בקרבי הרעיון הזה, — תוכל להוכיח לך המגלה הלוטה בזה עלים למבחן על דבר ישראל וחובותיו, או ביחוד על דבר חובותיו לבד, כי על דבר ישראל יש אתי רק בתור הצעה — וברוח — אבל ירא וחרד הייתי— והנני גם עתה; לא לנפשי, רק למען הדבר, אשר אנסה לעמוד על ימינו. —

That I have long since devoted my thoughts to this task, the accompanying roll of essays concerning Israel and Israel's duties — or rather concerning the duties alone, for my thoughts on Israel are still only a project of my mind — must convince you. But I have been, and still am, diffident, not on account of myself, but on account of the cause which I have ventured to represent.

בעת אשר הקצות עומדים במערכה איש מול רעהו, והאמת נעדרת, על האיש הבלתי מתיחס אל אחת המפלגות עליו לשוות לנגד עיניו רק את הדבר בעצמו, ורק לעמוד בעדו לעבדו ולשמרו, — אם הוא איננו המורה האלהי, אשר ישיג את האמת האלהית בעצם טהרה, ויוכל להראות אותה ברור כשמש באור נוגה ה', עד כי כל רוחות בני אדם שכם אחד יכירו ויכבדו אותה, — הוא לא יוכל לחשוב בשום אופן לקבל הסכמה כללית.

In an age when the contrasts stand so sharply over against each other, and when truth is on neither side, in such an age the man who belongs to no party, who has only the cause in his heart, and serves it alone, cannot, unless he be a Divine master, who comprehends the Divine truth in its purity, and has the power to show it so brilliant in its Divine radiance that all spirits subdued acknowledge its divinity and do it homage, such a one cannot, I repeat, expect approval or agreement on any side.

את זאת ידעתי ואדע גם עתה; ידעתי ובידיעה הקדומה הזאת לקחתי את עטי, לרשום את הנסיונות האלה למבחן, לא למען ארכוש לי כבוד ותהלה אעשה זאת, כי אז נאמן היה המשפט אשר יחרץ ההמון על ספרי: "זה לא יכיר היטב את התבל ואת אשר הזמן דורש ממנו!" לא השתדלות כזאת חפצי ורצוני, אבל קול פנימי, אשר אחרי אלפי בחינות ישיב אמרים לי תמיד: "ישנו בהשקפתך איזה דבר אמת, אשר תחשוב על אדותו, כי באחרונה ינצח ויצא לאור; הדרך אשר סלות לך, אם אולי הנהו עוד משעול צר, אבל הלא דרך הוא המוביל למחוז חפצנו! ואם אולי ברבות הימים יצעד עליה איש נעלה ממך בכשרונותיו, דבר האמת יגבר חילים; רק הקול הזה ינהני על דרכי, אם כן איפוא ידידי, אם אך גרעין אמת, האם לא בנפשי הוא ואם גם אלפי פעמים אקריבה, האם איננה שוה לעשות כזאת?— הדאגה הזאת לא הביאה מרך בלבי, — אך דאגות אחרות — אולי ארע חלילה תחת להיטיב? את הדרך לבנין היהדות בתור מדע סלותי לי לבדי בקרב לבבי. רק בחצי הדרך הקצר והנקל ביותר נלוה עמדי אחד מידידי ורעי לחבר לי; ורק כוכב אחד הגיה ממעל לי בתחלה לנחני הדרך ואנכי עמלתי, עד הגיעי עד המקום שמצאתני אתה. אבל מי לידי יתקע, כי על הדרך הזה המלא קמשונים, אשר על כל צעד היה עלי להסיר קוצים וחרולים, ואשר בכחותי המגבלים עלי לבדי היה ללחום נגד "העבר וההוה" ולעבוד לאט לאט גלמוד, אם לא באתי באלפי מעקשים ואולי השגתי אלפי שגיאות בתור אמתיות? האם יוכל הבנין הנבנה כמו חי במערבי לבבי, ואשר כלתה נפשי להציגהו לפני אחי, האם יכול להיות חפשי משגיאות? ואם הנסיון הזה לא יצלח לי? — האם אלה החפצים, כי הענין, אשר נפשי קשורה בו, ימחה מספר החיים, לא ישתמשו עם הנסיונות, אשר לא צלחו בידי, לכבות עמהם את גחלת היהדות האחרונה ויאמרו:— "הביטו נא וראו האיש הזה הביא עמו נסיונות חדשים למבחן ולא צלחו במאומה!!??" אנכי לא נבראתי להיות סופר מהיר, בכל ימי חיי רבות חשבתי מאשר דברתי, ורבות דברתי מאשר כתבתי, האם אעצור כח לכתוב בעד האמת בסגנון צח כזה, אשר ימשוך אחריו את הרוחות ויקנה לבבות?? — נאלץ אנכי, בעוד עלי לקחת דברים עם בני זמננו, לדבר עמהם בלשון ובכתב אשכנז, — וכאשר ידעתי נאמנה כי היהדות, אם נשיג אותה בעצם אמתתה ונציע אותה לרבים באמת, תקשור את כל היקום באהבה וצדק, כן ידעתי גם ידעתי כי ההתחרות להרע תשתמש בפרטים אחדים בלי יחס וקשר, מכלי השיג אותם על פי מעלת רוחם ובלי התבונן עליהם, כי המה חלק מכללות הבנין, להיות להם לחצים שנונים ובלי מפץ להציק ולהכאיב לבבות נחשלים, — האם יהיה גורל עלים למבחן שלי טוב מאלה? האם אלה הרוחות, אשר גאותם לא תכנע, הנפגעים בכבודם — אף כי לא אשם אני בזה

This I knew and know, and with this knowledge within my mind I first took up the pen to these essays. Fame or acknowledgment of my personal merit are not the objects which I seek, or else they indeed would have been right whose judgment already sounds in my ears as that of the multitude: "He understands but ill the world and his time, and what it demands." No such motive has prompted me to these efforts, but only the inner voice which, though I listen and examine my inmost thoughts a thousand times, speaks ever to me the same words, saying: "There is some truth in your views, some of that truth which, you think, must ultimately struggle forth into the light of victory; the way upon which you have begun to walk is perhaps only a by-path, but it leads in the right direction, and if one abler than you should begin to pursue it, the cause of truth would surely prevail." This voice alone stirred me on. Surely, friend, a grain of truth is worth the sacrifice of my person, even if I should sacrifice it a thousand times. This care has never made me hesitate, but other cares have filled me with anxiety, when I asked myself whether I would not do harm where I thought to help. The view of the reconstruction of Judaism as a science I have evolved almost alone out of my inner consciousness. Only one dear friend assisted me a little in the smaller, easier, and clearer part, and only one star guided me somewhat in the beginning. I have worked myself through to the point where you found me. But may it not be that upon this way, where at every step thorns and refuse had to be removed, and I, with my limited powers, was called upon alone to take issue with the entire past and the entire present, may it not well be, I ask, that I have entered into a thousand devious paths, and accepted a thousand errors as truths? Is the edifice, as it stands within me, and as I would show it to my brethren, is it free from defects? And if the attempt should fail, would not those who would like to erase from the book of life the cause for which I live, would they not make use of my unsuccessful attempts as a means of strangling the dearly beloved cause? How they would gloat over my failure and say, "See there, some new attempts to rehabilitate Judaism — entire failures!" I am not constituted for a writer; all my life I have thought more than spoken, spoken more than written; will I be able to write for truth with the clearness which convinces the mind, the power which captures the heart? I must, if I would speak to the children of the time, address them in German (i.e. modern) language and German writing, and as surely as I know that Judaism, rightly comprehended and rightly presented, unites all creatures with a band of love and justice, so surely do I also know that evil disposed calumniators can and do take isolated passages, torn out of their connection, interpreted in contradiction to their true spirit, and without consideration of the entire edifice of which they form but an insignificant part, and use them as pointed arrows and ponderous cudgels with which to smite and wound helpless victims. Will my efforts have a better fate? Will not some one whose sensitive spirit has been insulted and offended by rude audacity, be able to point to me as the — even though innocent — cause? Many other cares of a similar kind oppressed me.

— להראות עלי, כי אנכי הסבותי בכל אלה? ועוד דאגות רבות כאלה! והנה שומע אנכי אותך שואל: איזה מענה מצאת, אחרי אשר גמרת אומר לעשות כן? יען וביען, כי אנכי לבדי העפלתי עלות על מרום פסגה בזאת, חפץ אנכי, בעוד עיני רואות לפני כר נרחב, לקרוא גם לרעי, לרדת ולשוב ולעלות עוד הפעם אתם יחד. חפץ אנכי להושיט להם רק את זאת, את אשר יש בידי עד עתה לתת להם לא בתור דבר שלם בתכלית השלמות, כי אם באמת בתור "עלים למבחן", ואיזה נזק יסובב להדבר בעיני החכמים אם תלמיד שלא שמש כל צרכו אולי חלם חלומות בהקיץ? אך יעבור עלי מה! אנכי רואה ילד בלבת אש; והאנשים מסביב עומדים באימה ופחד משתאים מחרישים, או יבקשו רק להציל את הבנין. אנכי רואה את הילד - אקפוץ אל תוך הלהבה. - האם עלי לשאול את האיש העומד אצלי, אם גם הוא רואה את הילד; האם עלי לשום לב, אם במרוצתי אגוף ואמחוץ איזה איש מהעומדים שמה, האם אשאל, אולי על ידי התפרצי להציל את הילד אאחר את המועד להציל את הבנין; או על ידי שטף מרוצתי אשיב רוח להגדיל המדורה? — "אך אם אחרת לראות, ובטרם תבוא שמה יפול הבנין על הילד ויהיה למאכלת אש

"How did you answer all these questions," I hear you ask, "since after all you did resolve to undertake the work ?" "Because," I thought, "I have climbed alone to a height, from which a new view displays itself to me. On that very account it devolves on me to summon companions, to descend and to begin again the journey with the friends who will join me. I only wish to give what I have until now been able to gather together, not as a perfect work, but truly 'as essays.'" Can it injure the cause in the eyes of the sensible if a single immature youth has, perhaps, dreamed dreams that are utterly baseless and unreal? Then there is the question of duty. I see a child enveloped in flames; the bystanders are timidly inactive, or seek only to save the building. I see the child, — I rush in; — need I ask first my neighbor whether he, too, sees the child; have I the right to consider whether, in my hasty rush, I may not knock some neighbor bloody; may I even ask whether, in my haste to save the child, I am not hindering the task of saving the building or producing a draught, which may start the fire to fresh activity? "But suppose you see the child too late, and before you reach it the building falls with hiss and crash upon its poor head?"

— ואם אקבר אנכי, אתו יחד, תחת משואות מפלתו;— הלא עשיתי את חובתי. —

Even if it should bury me, too, in its ruins, I would but have done my duty.

אמנם, בנימין אהובי, הדרך הבטוח יכול היות רק דרך הטבע, לעבוד בראש עבור המדע ואת אשר נוכחנו לדעת אחרי מלחמת הרוחות, כי אמת נכון הדבר ויעמוד בנסיון, נקחהו ונביאהו אל החיים בהשקט ובטחה. הדרך הזאת אמנם היתה היותר שלוה והיותר בטוחה;

Of course, my dear Benjamin, the natural way would have been to have labored first only for the scientific evolvement, and whatever would have demonstrated in the battle of minds its truth and tenability would have been afterwards quietly transferred into the practice of life. That would have been the quieter, the surer, the pleasanter way.

— אך אחרת דורש הזמן הנוכחי.— בימי הרמבמ"ן, בעת אשר החלה התעוררות הרוחות החדשה והחיים עמדו אז עוד על עמדם, אז יכלו לכונן את היהדות בתור מדע אשר יביא בחיים השקטים האלה אור וחום של הרוח, ותכונה אחרת עמדה כעת לנגדנו.— אך לא כן עתה. — בחיים באו השקפות כאלה, אשר מוצאן לא ממקור היהדות הנאמנה, אף תעבודנה בשנאה כבושה להאבידה ולהשמידה. לכן עלינו להתקומם נגדן בחיים בלי אמצעי, למען ישיג האיש, אשר יחזיק עוד במושג היהדות סעד וסמך לדבר אשר יחזיק במעוזו; ואחרי אשר ישליך מעליו את היהדות יחרד וינסה ראשונה את הדבר, אשר יאמר להשליך ארצה, והשולח יד, אולי בכונה רצויה, לעקור או לבנות מחדש, יסוג אחור וישכיל בינה לדעת את פנימיות הדבר, אשר יעקור או את אשר יחשוב לנטוע על מקומו. — אז, בעוד קרואים אנחנו לעבוד ישר בחיים, החובה על בעלי החכמה לכונן את היהדות בדעת ובתור. דעת, — זה הוא הדרך אשר חפץ אני ללכת בו, לו יתן ה' רוח, חיים ושלום, וכה אעשה: בחלק הראשון אנסה לדבר מהשקפות היהדות על ה', התבל, אדם, ישראל ותורה; בחלק השני: לבאר את המצות אשר עלינו למלאותן, אף כי התרחקנו מעל אדמתנו; בכל מקום אצין בראש את המקומות בתורה; ואז ארשום את ההשקפות, אשר הנחלתי לי בתור תוצאות הלמוד של כמה שנים; ולהיות תמימות וקשורות יחד עם חלק המעשה, תוצאות מהארבעה "שלחן ערוך". והכל ערוך ומסודר ישר בעד החיים ולהראות את היסודות בחכמת היהדות עוד חזון למועד בימים הבאים; כאשר יהיה בידך החלק השני יחד עם החלק הזה, אשר אתך עתה, ולזאת שטח אני, כי ההתעוררות הראשונה לחבר את העלים למבחן נמצאה לי, יען וביען ראיתי, כי נחוץ לי לתת למורי בתי הספר, העומדים תחת השגחתי, ספר כזה אשר המה בעצמם יקראו בו לקנות להם המושג הנאמן להיות יהודים נאמנים, בטרם יחנכו את תלמידיהם הצעירים אל היהדות, ובאשר חברתים בעד חוג יותר נרחב, לכן נשארו לי עתה נערי ונערות ישראל, הוגי דעות, לקוראים והוגים בדברי. —

But our time demands a different course. In Mendelssohn's days, when the new movement of the spirit had begun but the Jewish life was yet untouched, then it would have been possible to construct the science of Judaism, and to bring to the strong formal life the light and warmth of the spirit, and our condition would be different now. To-day it is no longer possible. The opinions, not derived from true Judaism, have become active and vigorous, and labor with hostile energy to undermine that which they pretend to represent. They must be combatted directly in the midst of life, so that many who still observe may comprehend what they observe; that many who reject may hesitate and examine that which they reject; that many a hand, now raised, perhaps, in honest zeal to tear down or to build up something new, be held back, and its owner be induced to inquire carefully concerning that which he had purposed to tear down or to build in other form, and with new additions. Later it would devolve upon the men of science to establish in science, and as science, the principles which we had actively defended in life. That is the way in which I intend to proceed. If Heaven will vouchsafe me health and understanding, I shall endeavor to declare in a first part the views on Judaism concerning God, the world, man, Israel, the Torah; in a second part to expound the Mitzvoth, as far as it is incumbent upon us, deprived of our national soil , to fulfill them; the passages of the Torah shall always precede; then shall follow the views concerning them with which the study of several years have furnished me, and then, for the purpose of practical fulfillment, extracts from the fourfold code, the Shulchan Aruch, shall follow. Everything shall be treated popularly, directly for life, and its demonstration in Jewish science shall be left as a later task, as you now have this part in your hands. I rejoice that the first impulse to these essays was derived from the necessity of supplying the teachers of the schools under my supervision with a book in which they could read themselves into Jews before they began to rear young souls for Judaism; and in elaborating them for larger circles of readers, I always thought of the intellectual

את החלק השני הזה חושב אני להוציאו לאור — ברצות ה' — ראשונה. — אמנם צדקת בחות דעתך ע"ד תכנית מלאכתי, כי על הכללות ששפט הקדימה לפני הפרטים, וככה הוא באמת תכנית חבורי בעצם וראשונה, ובכל זאת אדפיס את הנוגע להפרטים ראשונה. — אמנם ידעתי כי בזה אקנה לי מתנגדים ואולי עוד יותר, יען, להבין את היסודות נקל יותר, בטרם יתבוננו היטב על התוצאות שלהם, בהקיפן בטבע הענין, ובכל זאת לא אוכל לעשות אחרת

youths and maidens of my people as their chief readers. This second part I intend — God willing — to publish first. To be sure you are right, in your description of the plan, that the knowledge of the general should precede that of the particular, and such is, indeed, the plan of my work. Nevertheless I shall publish the particular first. I know well that I will thereby rouse up more opponents, for people are readier to acknowledge principles before they have obtained a full view of the consequences to which they logically lead. Still I cannot do otherwise.

— את המשגה העיקרי שלנו והקרוב אלינו ביותר הכרתי לדעת, כי יסודתו בהשקפות לא נאמנות ומושגי שוא על דבר היקף ותכן המצות תכנן ומובנן. — בפרטים האלה בחובות הבלתי מובנים תתנכר עצמות ישראל, ובגללם יתיצבו כצר להלחם נגדה ולבטלה מעיקרה ונקודת המצב הזה הוא המקום, אשר ישטוף שם הזרם במורד. — ולכן עלינו להתקומם נגדו ולעצרהו פה בתחלה. אם נוכחנו לדעת ראשונה: מה היא היהדות בכל פרטי פרטיה, אז יפנה המבט אל על וביחס והתקשרות יתאמץ לפתור לו השאלה: איזה מעמד ומצב תקח לה היהדות הערוכה באופן בזה, בתור דבר שלם בשורת יתר החזיונות; איזה באנושיות, אשר נשיג אותה מהיהדות בתבל, ומושג חזיון התבל מה', והכרת ידיעת ה' על ידה. לוא יצא לאור החלק הראשון בתחלה, כי אז הביטו על הדבר שהטפתי מלים אדות ישראל, כעל חלום בהקיץ, כעל יציר, יסודתו כדמיון, אשר איננו נמצא בפועל, — אך למען תת להקוראים את הנחוץ מכללות הענין להבנת הפרטים, אקדים להביא ראשי דברים כאלה, אשר נסיתי לתאר בתחלת חליפות אגרותינו, גם בכל מצוה ומצוה בפרט העירותי את הקורא לשים לב ולהתבונן על נקודת המצב, אשר ממנה נשיג את כללות העני.

I recognize as our nearest and most fundamental evil the false opinions and notions which prevail concerning the extent as well as the contents and meaning of our Mitzvoth. In these isolated, uncomprehended tasks and duties Israel's essence is misunderstood, attacked, annihilated. At this spot the greatest stream flows away, and here the first effort should be made to repair the breach. When the demonstration has been given as to the special contents of Judaism, then the gaze may be lifted higher and the question be answered as to the position which Judaism, as a whole, occupies in the series of other phenomena, what its relation to mankind, what the position of man in the world as comprehended from Judaism, what the relation of the world to God, of God to it. If the first part appeared first, people would look upon that which I say of Israel as a mere dream picture, a creation of the enthusiastic fancy, nowhere existing in reality. In order, however, to give my readers as much knowledge of the general as is absolutely necessary to the understanding of the special, I shall first sketch out some general outlines, such as I tried to give you in the beginning of our correspondence, and I have endeavored in the case of each particular Mitzvah to lead the reader to an understanding of its significance as based upon its relation to Judaism in general.

דיינו! ואולי עד למותר הטפתי מלים על החלטת דעתי, אשר הנך מתאמץ. כה בחום לבבך להיות למשען לה. מי יתן, כאשר יצו ה' את ברכתו, כי תזכור בשמחה, כי בעת, אשר היה לך לפנות מבטי עיניך על התקוות היפות הנשקפות לך לבדך והנוגעות לחייך הפרטיים, נשאת עינך ולבך באהבה רבה אל הכלל. — יתן ה' והיום אשר בו תקבל את הטורים האלה, יכונן לך מעמד ומצב איתן ועתיד צח ובהיר רב פעלים יופיע לך. האשה אשר תקרא אותה היום בשם "מקודשת" תקדש ותשפר את חלקך בחיים. — ביתך אשר תבנו לכם יחד, יהיה טהור וקדוש וכבוד ה' יחופף עליו, כמו החופה הנהדרה לזכרון לפני ה', אשר תחופף על שניכם יחד, "וכוס החיים" אשר תריקו יחד, יהיה מלא תמיד עסיס במדה כזאת, למען לא תתיאשו לעולם,— גם במרירות במדה ממוצעת, למען לא ירום לבבכם ולא תתגאו לעולם. קבלו מיד ה' את שפע הברכה רק בתור "אמצעי", למען תחיו חיי צדק ואהבה. — שלום לך, בנימין אהובי, חיה בטוב.

So much, perhaps more than too much, for this project in which you take such warm interest. May you, if its results be not altogether without blessing, remember with joy that in a time when your eye could have been turned with so many sweet hopes entirely upon your own individual life, you had so much love for the general and universal. May the day on which you receive these lines be for you the founder of a joyful, active future. May the wife whom you to-day call "consecrated," be consecrated to you ever as your holiest possession. May the house which you establish together be pure and holy and godly, as the holy symbol of the "robe" with which you enwrap yourselves. May the "cup of life" from which you both shall drink, hold ever so much of the sweet that you shall never despair, so much of the bitter that you shall never grow over-proud; and may you accept all abundance of blessing as means given you by the hand of God, to live a life of righteousness and love. Farewell, my Benjamin, farewell.

אוהבך נפתלי

Your Naphtali.

תם ונשלם שבח לאל בורא עולם

THE END. "It is finished and done, praised be God, Creator of the world."