המאמר השני, הכלל החמישי 5

הפרק ה' נתוספת באור הדעת הזה בהתר הספק העצום הזה אשר לא סדו הקודמים להסתפק עליו:

Beşinci bölüm: Öncekilerin şüphe konusu durumuna getirmeyi başaramadıkları bu büyük şüphenin çözümünde, bu görüşe ek açıklama.

והוא איך יסכים היושר האלהי בגמול ועונש עם החיוב. ואם היה שיסכים מה ההפרש בין החיוב אשר בבחינת הסבות בזולת הרגש אונס והכרח ובין החיוב אשר בהרגש אונס והכרח. וזה שכבר יחשב שאם מעשה המצות והעברות הם סבות והגמול והעונש מסובבים להם עם חיוב המעשים הנה לא היה ראוי שיובדל חיוב בזולת הרגש הכרח והחיוב בהרגש הכרח כשיהיו הגמול והעונש מסובבים לאחר ובלתי מסובבים לאחר אחר שאין המלט לחיוב בשום פנים. ואם היה שנודה בהבדל הזה שבהרגש האינם וההכרח לא יהיה מקום לגמול והעונש למה שלא יהיה אז רצוני כלל. וכשלא ירגיש אונס יקרא רצוני ואם הוא מוכרח אלא שלא ירגיש בהכרח הנה בדעות אשר בפנות התוריות איך יהיה בהם גמול ועונש מי יתן ואדע כי הוא מבואר לפי הקבלה שהעונש בהם נפלא כאמרם אבל המינים והאפרקוסים ושכפרו בתורה ושכפרו בתחיית המתים. ואמרם במשנה. אלו שאין להם חלק לעולם הבא וכו׳ וכבר יראה בהם שאין לרצון ולבחירה מבוא בהם כלל וזה מפנים ראשונה שאם היה הרצון הכרחי באמונות. הנה אם כן האמונה לא תהיה מדרגתה בחוק האמתי וזה שהרצון לו שירצה ושלא ירצה וכבר נוכל להאמין שני הסוברין בבא זה אחר סור זה וכן תמיד וזה שאם ירצה להאמינם והוא בתכלית הבטול. שנית שאם היה הרצון הכרחי באמונה הנה אם כן המניע המחדש האמונה ההיא מסופק האמת בה. וזה שאם המניע בלתי מסופק האמת כלל. הנה אין צירך בו לרצון. ואם המחדש מסופק האמת צורך בו הנה לרצון. ואם המחדש מסופק האמת בו הנה אם כן האמונה מסופק האמת בה ג׳ יראה מזה הצד שאין לרצון מבוא על האמונה. וזה שאין האמונה דבר זולת חיוב היות הדבר חוץ לנפש כמו שהוא בנפש. ומה שהוא חוץ לנפש אין לו התלות ברצון האמונה בו שהוא כן הנה אם כן אין לאמונה התלות ברצון. ואחר שהתבאר זה אומר שהמאמין אמונה מה. וכל שכן אם היא אמונה מופתית אין אפשר מבלתי שירגיש חיוב והכרח גמור להאמין האמונה ההיא. וזה שאחר שהמניע ההוא חזק החיוב אין המלט ממנו והוא המופת המוחלט אחר שהנחנוה אמונה אמונה מופתית. הנה החיוב וההכרח מבואר נגלה ומורגש אצלו שהוא נמנע בחקו ולהאמין סותר האמונה ההיא. ולזה אם היה המין הזה מהכרח רצוני המורגש בו בלתי ראוי הגמול והעונש עליו כפי מה שהונח. הנה לא אשער איך יתכן הגמול והעונש באמונות והנה מה שראוי שיאמר בהתר הספקות האלו כפי מה שנאמר. הנה ראשונה למה שהיושר האלהי פונה תמיד אל הטוב והשלמות. והיה הטוב והשלמות המצאת סבות מגיעו' אל פעילות הטוב היה מחריב בחק היושר האלהי להמצאת המצוות והגמול והעונש בהם להיותם המצאת סבות מניעות אל פעולות הטוב והיו הסבות מניעות למה שהגמול והעונש נמשך מהם בהמשך המסובב מן הסבה. ולזה יניעו הרצון והבחירה אלא מה שיניעו להתקרב אליו ולהתקרב ממנו. ולזה שיתישב שראוי שיסכים היושר אלהי כגמול והעונש עם החיוב. ואמנם ההבדל אשר בין החיוב בזולת הרגש אונס והכרח ובין החיוב אשר בהרגש באונס והכרח הנה הוא הראוי ממה שאומר. וזה שכב׳ יתבאר ממה שיבא׳ בגזיר׳ הצור בכלל הו׳ אם מצד העיון ואם מצד הכתובי' מסכים עם מאמרי רז״ל במקומות מתחלפים שהתכלית הנכסף בעבודות ובפועולות הטוב הוא החשק והשמחה בהם שאיננו דבר זולת ערבות הרצון לפעול הטוב. וזה לפי שהוא יתברך בתכלית האהבה והערבות להשפיע לפעול הטוב. והיה הקשר והדבקות אם כן ללכת בדרכיו כפי מה שאיפשר ולזה כאשר היה החפץ והערבות הזה בנפש היה פעל נפשיי אשר באמצעיתו יהיה הדבקות והפרוד. ולזה היה ראוי שימשך ממנו הגמול והעונש כהמשך המסובב מן הסבה. וכאשר נעדרה הנפש מן החפץ הזה כמו שיהיה אדם מרגיש אונס והכרח בפעולותיו הנה הפעל ההוא לא יפעלהו הנפש ולא יתחייב ממנו דבקות ופרוד למה שהיה הפעל מופשט מרצון נפשיי ולזה לא היה ראוי לגמול ועונש כלל. ויתישב גם כן ההבדל הזה. אבל כשיתישב ההבדל הזה איך יתישב הגמול והעונש באמונה וזה כי ייעודי הגמול והעונש בהם אי איפשר שימשיכו הרצון והבחירה על האמונות ושיהיו סבות מניעות להם אחר שהונח שהאדם על האמונות בלתי בחיריי ואין לרצון שום מבוא עליהם. וכבר נתפתו קצת חכמינו כפי מה שיראה בכח דבריהם שהגמול על האמונות לא יכול בחק היושר והעול למה שהגמול טבעיי ונמשך בחיוב למושכל כאלו תאמר שנפש האדם כאשר נתישבה באמתות האמונות והם אצלו מושכלות כאשר הם חוץ לנפש כבר תתעצם בהם הנפש ותשאר נצחית והוא הגמול האחרון לאדם. והנה הדעת הזה הוא מבואר שאין לו מבא בחק התורה כמו שיתבאר עוד במה שיבא ב״ה. והנה אם היה זה כן כבר היה די לנו בהישור אותנו בקצת הדעות שבאו בתורה. ולא היינו צריכין לריבוי מופלגות מן המצות וענפיהם וענפי ענפיהם האלהים אלא אם כן היו רבוי תולדות הפילוסופיא. והוא מה שבא מהם בתו׳ מעט מזע׳ ואם היתה הנפש מתעצמת מאמתות המושכלות הנה בספר היסודות ובספר החרוטים מושכלות הרבה מאד ותהיה הנפש ההנדסי כלולה הרבה מנפש התורייה אלא שהוא מבואר שהדעות הזה שהוא נפסד כפי דעת התורה עם שהוא בעצמו רחוק מאד כמו שיתבאר עוד בג״ה שיהיה הגמול השארית המושכל לבד ומי יתן ואדע אם הנפש שהשכילה המושכל הזה שהתבאר שם בספר היסודות שהמשולש זויותיו שוות לשתי נצבות ולא השכילה זולתו האם המושכל הזה לבד יתעצם וישאר נצחי. ואם היה שישאר אם יהיה בדמות נפש שהתעצמה מהמושכל שהתבאר שם גם כן שהמרובע קוטר מרובע שוה לשני מרובעי שני צלעות המרובע או מושכל אחר. ואם היה שיתחלף במה זה יתחלף אלא שזה כלו שמות והפסד הדמיון. אבל הפלוסוף למה שלא נפקחו עיניו במאור התורה. ומצד אחר נלחץ מהוראות חזקית יורו השארות נפש האדם ברא בריאות וחשב מחשבות לקיים הבריאות ההם ואם הם בתכלית המרחק מהשכל וכל שכן מהתורה ולזה נניח הדרך הזה. ונאמר שאחר שהתבאר שאין על האמונות מבוא לרצון אבל המאמין הוא מרגיש בהכרח אשר לו על היותו מאמין הנה הוא מבואר שאין המלט אלא בשנשי׳ הבחירה והרצון על ענין דבק ומחובר עם האמונות סמוך מצדן להם והוא הערבות והשמחה אשר לנו כשחנן אותנו השם אמונתו והחריצות לעמוד על אמתת והוא עניין רצוניי ובחיריי בלי ספק. וזה שכבר יצוייר אמתות האמונה בזולת שישיג בעל האמונה התעוררות שמחה בהיותו בעל האמונה ההיא. ולזה הוא מבואר שהתעוררות השמחה והשתדלות בעיון באמתתה עניינים נמשכים לרצון והבחירה אשר עליה יתישב עניין הגמול והעונש כמו שיתבאר עוד במה שיבא בגזירת הצור ואומר עוד שגם הם בפעולות כשיעוין בהתאמת שהגמול איננו על עצם הפעולות ראשונה אלא על בחירת הפעל בשיפעלהו. וזה שהאדם שיפעל דבר הנה כבר הוציא מה שהיה בכח בחירתו לב' קצוות הסותר בשווי אל אחד מהם בפעל. ולפי שהוא מבואר שמה שהוא בפעל איננו בכח ואפשרי עליו מצד שהוא בפעל אבל הוא מחוייב והכרחי עליו יתחייב אם כן שהגמול והעונש אשר מפאת הבחירה והרצון איננו אל הפעל בעצמו כשיפעלהו אבל על בחירתו הפעל כשיפעלהו. וכמה נאות על זה מאמר ז"ל הרהורי עבירה קשי' מעבירה וזה שלמה שהעבירה מורכבת משני עניינים אם הפעל בעצמו ואם בחירתו ורצונו בו והיה העונש המגיע בה אינו אלא מפאת הרצון וחבחירה אשר בנח במאמר הזה בהרהור: הוא מבואר שהיותר קשה בשניהם הרצון והוא הרהור: וכבר יתאמת גם כן שכאשר יצויירו נפרדים הפעל בזולת הרהור ורצון כמו שתאמר פעל אנשי או הרצון בזולת הפעל כבר ישיגהו עונש על ההרהור והצון כפי מה שבאנו הקבלה האמתית אמנם עולה מכפרת על הרהור הלב ולא ישיגהו עונש על הפעל כמו שהשורש אצלנו אונס רחמנא פטריה אמנם יותר קשה למה שאין ספק שהעונש ברצון כשיצטרך אל הפעל יות' גדול מהעונש על הרצון בלבד כשלא יצטרף אל והוא ממה שיורה גם כן מפאת הפעל אבל היותר קשה מפאת הרצון ובייחוד כשיצטרף אל הפעל והוא דבר אמתי אין ספק בו ולזה כבר הותר הספר הגדול והתישב שהגמול והעונש באמנות היא מפאת הערבות והשמחה אשר לנו בהם והחריצות בהשתדלות השגתה. וזה מה שרצינו לבאר.

Şüphe şudur: Tanrı’nın adaleti, ödül ve ceza konusunda zorunlulukla nasıl uyumlu olur? Eğer uyumluysa, sebepler bakımından bulunan fakat baskı ve zorunluluk hissi olmadan gerçekleşen zorunluluk ile baskı ve zorunluluk hissiyle gerçekleşen zorunluluk arasında ne fark vardır? Çünkü şöyle düşünülebilir: Eğer mitsvalar ve günahlar sebepler, ödül ve ceza da onların sonuçlarıysa; eylemler de zorunluysa, o zaman zorunluluk hiçbir şekilde ortadan kalkmadığına göre, ödül ve cezanın birinde sonuç olarak gelmesi, diğerinde gelmemesi bakımından, baskı hissi bulunmayan zorunlulukla baskı hissi bulunan zorunluluk arasında ayrım yapılması uygun görünmez. Eğer bu ayrımı kabul edersek, yani baskı ve zorunluluk hissedildiğinde ödül ve cezaya yer olmadığını söylersek, bunun sebebi o zaman eylemin hiçbir biçimde istemli olmamasıdır. Baskı hissedilmediğinde ise buna “istemli” denir; eylem zorunlu olsa bile, kişi zorunluluğu hissetmez. Fakat Tora’nın temel ilkeleri olan görüşlerde ödül ve ceza nasıl olanaklı olacaktır? Keşke bunu bilsem. Çünkü gelenek bakımından bu konulardaki cezanın olağanüstü olduğu açıktır. Gerçekten de şöyle demişlerdir: “Fakat minim, apikorsim, Tora’yı reddedenler ve ölülerin dirilişini reddedenler...” Mişna’da da şöyle denmiştir: “Bunların gelecek dünyada payı yoktur...” Oysa bu konularda irade ve seçimin hiçbir etkisi yok gibi görünmektedir. Bu birkaç yönden böyledir. Birincisi: Eğer inançlarda irade belirleyici olsaydı, inancın doğruluk derecesi sabit kalmazdı. Çünkü irade, kişinin istemesini ve istememesini kapsar. Buna göre, iki zıt görüşü birinin ardından diğerini kabul ederek sürekli inanabilmemiz gerekirdi; çünkü kişi onları inanmak isterdi. Bu ise bütünüyle geçersizdir. İkincisi: Eğer inançta irade zorunlu olsaydı, o inancı meydana getiren hareket ettirici, onun gerçekliği konusunda şüpheli olurdu. Çünkü hareket ettirici gerçeklik konusunda hiçbir şekilde şüpheli değilse, burada iradeye ihtiyaç yoktur. Eğer inancı meydana getiren şey gerçeklik bakımından şüpheliyse ve iradeye ihtiyaç varsa, o zaman inancın kendisi de gerçeklik bakımından şüpheli olur. Üçüncüsü: Bu yönden de iradenin inanca girişi olmadığı görülür. Çünkü inanç, bir şeyin ruh dışında, ruhta bulunduğu gibi zorunlu olarak bulunmasından başka bir şey değildir. Ruh dışında olan şey ise, ona dair inancın iradesine bağlı değildir. Öyleyse inanç iradeye bağlı değildir. Bu açıklanınca şunu söyleyeyim: Herhangi bir inanca inanan kişi, hele bu inanç kanıtlayıcı bir inanç ise, o inanca inanmak konusunda tam bir zorunluluk ve kaçınılmazlık hissetmeden edemez. Çünkü onu harekete geçiren şey, güçlü bir zorunluluk taşır ve ondan kaçış yoktur. Kanıtlayıcı inanç olduğunu varsaydığımızda bu, salt kanıttır. Bu yüzden o kişinin yanında zorunluluk ve kaçınılmazlık açık, görünür ve hissedilir durumdadır; onun açısından o inancın karşıtına inanmak olanaksızdır. Eğer bu tür, hissedilen istemli zorunluluk türünden olduğu için, varsayıldığı üzere, onun hakkında ödül ve ceza uygun değilse, inançlarda ödül ve cezanın nasıl olanaklı olacağını anlayamıyorum. Bu şüphelerin çözümünde söylenmesi gereken şey, bizim söylediğimiz şekilde şudur: Öncelikle, Tanrı’nın adaleti daima iyiye ve yetkinliğe yönelir. İyi ve yetkinlik ise iyi eylemlere ulaştıran sebeplerin var edilmesidir. Bu nedenle mitsvaların, onlar üzerindeki ödül ve cezanın var edilmesi, Tanrı’nın adaleti bakımından zorunludur. Çünkü bunlar iyi eylemlere yönelten sebeplerin var edilmesidir. Bu sebepler yönelticidir; çünkü ödül ve ceza onlardan, sonucun sebepten çıkması gibi çıkar. Bu nedenle irade ve seçimi harekete geçirirler; insanı kendilerine yaklaşmaya ve onlardan uzaklaşmaya yöneltirler. Böylece Tanrı’nın adaletinin, ödül ve ceza konusunda zorunlulukla uyumlu olması gerektiği yerli yerine oturur. Baskı ve zorunluluk hissi olmadan gerçekleşen zorunluluk ile baskı ve zorunluluk hissiyle gerçekleşen zorunluluk arasındaki farka gelince, doğru olan şudur: HaŞem’in yardımıyla altıncı genel bölümde hem akıl yoluyla inceleme yönünden hem de metinler yönünden, bilgelerimizin farklı yerlerdeki sözleriyle uyumlu olarak açıklanacağı üzere, ibadetlerde ve iyi eylemlerde arzu edilen son amaç onlara duyulan aşk ve onlardaki sevinçtir. Bu da iyi eylemi yapmaya yönelik iradenin tatlılığından başka bir şey değildir. Çünkü yüce Tanrı, iyi eylemi meydana getirmeyi ve iyilik vermeyi en yüksek derecede sever ve bundan hoşnut olur. Öyleyse bağ ve devekut, olanaklı olduğu ölçüde O’nun yollarında yürümektir. Bu istek ve tatlılık ruhta bulunduğunda, bu ruha ait bir eylemdir; devekut ve ayrılık onun aracılığıyla gerçekleşir. Bu nedenle ödül ve cezanın ondan, sonucun sebepten çıkması gibi çıkması uygundur. Fakat ruh bu istekten yoksun olduğunda, yani insan eylemlerinde baskı ve zorunluluk hissettiğinde, o eylemi ruh gerçekleştirmiş olmaz. Bundan devekut veya ayrılık doğmaz. Çünkü eylem, ruha ait iradeden soyutlanmıştır. Bu yüzden onun hakkında hiçbir şekilde ödül ve ceza uygun değildir. Böylece bu ayrım da yerli yerine oturur. Fakat bu ayrım yerli yerine oturduğunda, inançta ödül ve ceza nasıl yerli yerine oturacaktır? Çünkü bu konulardaki ödül ve ceza vaatleri, inançlar üzerinde irade ve seçimi harekete geçiremez; onlara yönelten sebepler olamaz. Çünkü insanın inançlar konusunda seçici olmadığı ve iradenin bu inançlarda etkili olmadığı varsayılmıştır. Bilgelerimizden bazıları, sözlerinin gücünden göründüğü kadarıyla, inançlar üzerindeki ödülün adalet ve zulüm meselesi kapsamında olmayacağını düşünerek yanılmışlardır. Onlara göre ödül doğaldır ve zorunlu olarak kavranan anlam şeyden çıkar. Yani insan ruhu, inançların gerçekliklerinde yerleştiğinde ve onlar ruh dışında oldukları gibi onun yanında kavranan anlam şeyler olduğunda, ruh onlarla öz kazanır ve sonsuz kalır; insan için son ödül budur. Fakat bu görüşün Tora’nın yasası içinde bir yeri olmadığı açıktır; HaŞem’in yardımıyla ileride bu daha da açıklanacaktır. Eğer durum böyle olsaydı, Tora’da gelen bazı görüşlerde bize yol gösterilmesi yeterli olurdu. Mitsvaların, onların dallarının ve alt dallarının olağanüstü çokluğuna ihtiyaç duymazdık. Ancak bunlar felsefenin sonuçlarının çokluğu olsaydı başka; oysa Tora’da bunlardan çok azı gelmiştir. Eğer ruh kavranan anlam gerçekliklerle öz kazanıyorsa, Öklid’in Unsurlar kitabında ve konik kesitler kitabında çok sayıda kavranan anlam gerçeklik vardır. Bu durumda geometri bilen kişinin ruhu, Tora’ya bağlı ruhtan çok daha kapsayıcı olurdu. Oysa bu görüşün Tora’nın görüşüne göre bozuk olduğu açıktır. Kendi içinde de çok uzaktır; HaŞem’in yardımıyla ileride açıklanacağı üzere, ödülün yalnızca kavranan anlamın kalıcılığı olması düşünülemez. Keşke bilsem: Unsurlar kitabında üçgenin açılarının iki dik açıya eşit olduğu açıklanan bu kavranabilir sonucu kavramış, fakat bundan başka hiçbir şey kavramamış ruh için, yalnız bu kavranabilir sonuç öz kazanıp sonsuz mu kalacaktır? Eğer kalacaksa, bu durum yine orada açıklanan şu kavranabilir sonuçla öz kazanmış ruh gibi mi olacaktır: Bir karenin köşegeninin karesi, karenin iki kenarının karelerinin toplamına eşittir? Ya da başka bir kavranabilir sonuçla mı olacaktır? Eğer bunlar arasında bir fark varsa, bu fark neyle olacaktır? Bütün bunlar kuraklık ve hayalin bozulmasından ibarettir. Fakat filozof, Tora’nın ışığıyla gözleri açılmadığı için ve başka bir yönden de insan ruhunun bedenin sağlığından sonra kalıcılığını gösteren güçlü işaretlerin baskısı altında kaldığı için, bu bedenlerin kalıcılığını sürdürmek üzere fikirler düşündü. O fikirler akıldan, hele Tora’dan son derece uzak olsa bile bunu yaptı. Bu yüzden bu yolu bir kenara bırakıyoruz. Şöyle diyoruz: İnançların oluşumunda iradenin etkisi bulunmadığı, fakat inanan kişinin, inanan olması bakımından kendisinde bulunan zorunluluğu hissettiği açıklandığına göre, seçim ve iradeyi inançlara bitişik, onlarla birleşmiş ve onlara yakın bir meseleye yerleştirmekten başka kaçış yoktur. Bu mesele, HaŞem’in bize kendi inancını verdiğinde bizde oluşan tatlılık ve sevinçtir; ayrıca onun gerçekliğine ulaşmak için gösterilen gayrettir. Bu şüphesiz istemli ve seçime bağlı bir meseledir. Çünkü bir inancın gerçekliği, o inanca sahip olan kişide o inanca sahip olmasından dolayı bir sevinç uyanışı meydana gelmeden de düşünülebilir. Bu nedenle sevinç uyanışının ve inancın gerçekliğini inceleme konusundaki çabanın, irade ve seçimden çıkan şeyler olduğu açıktır. Ödül ve ceza meselesi bunlar üzerinde yerli yerine oturur; HaŞem’in hükmüyle ileride daha da açıklanacaktır. Şunu da söyleyeyim: Eylemlerde de konu dikkatle incelendiğinde, ödülün ilk olarak eylemlerin özüne değil, eylemi yaparken o eylemin seçilmesine bağlı olduğu doğrulanır. Çünkü bir şeyi yapan insan, seçiminin iki zıt uca eşit biçimde yönelme gücünde bulunan şeyi bu uçlardan birinde eylem durumuna çıkarmıştır. Edimsel olan şeyin ise edimsel olarak olması bakımından gizil durumda ve olanaklı olmadığı; aksine zorunlu ve kaçınılmaz olduğu açıktır. Öyleyse seçim ve irade yönünden gelen ödül ve ceza, eylemin kendisine —onu yaptığı anda— değil, eylemi yaparken onu seçmesine yöneliktir. Bilgelerimizin şu sözü buna ne kadar uygundur: “Günah düşünceleri günahtan daha ağırdır.” Çünkü günah iki unsurdan oluşur: eylemin kendisi ve kişinin onu seçmesi ve istemesi. O günah nedeniyle gelen ceza ise ancak irade ve seçim yönünden gelir. Bu sözde “düşünce” ile kastedilen de budur. Böylece iki unsur içinde daha ağır olanın irade olduğu açıktır; bu da düşüncedir. Şu da doğrulanır: Eylem ile düşünce ve irade birbirinden ayrı düşünüldüğünde —örneğin zorlama altında yapılan bir eylem veya eylem olmadan bulunan irade gibi— kişi düşünce ve irade sebebiyle cezaya uğrar. Bu, güvenilir gelenekte bize geldiği üzere böyledir: Ola korbanı kalbin düşüncesine kefaret eder. Fakat eylem sebebiyle cezaya uğramaz; çünkü bizdeki temel ilke şudur: “Merhametli Olan, zorlanmış kişiyi muaf tutmuştur.” Yine de daha ağır olan şudur: Hiç şüphe yok ki iradeye eylem de katıldığında, irade üzerindeki ceza, eylemin katılmadığı yalnız irade üzerindeki cezadan daha büyüktür. Bu da edimsel yönünden bir gösterge verir. Fakat daha ağır olan taraf irade yönüdür; özellikle eylemle birleştiğinde bu böyledir. Bu, şüphe bulunmayan gerçek bir şeydir. Böylece büyük şüphe çözülmüş ve inançlardaki ödül ve cezanın, onlarda bizde bulunan tatlılık ve sevinç ile onların gerçekliğini elde etmeye yönelik gayret bakımından olduğu yerli yerine oturmuştur. Açıklamak istediğimiz şey budur.