האהבה אל השם יתברך תענג הנפש ותשמחה, ואף על פי שהאהבה אל הדבר הבלתי מושג או קשה ההשגה תטריד הנפש ותבלבל אותה לחשוב מחשבות להשיג הדבר הנאהב, ולזה יהיו החושקים תמיד בצער ובדאגה עד שישיגו הדבר הנאהב, מכל מקום האהבה אל השם יתברך אף אם הוא דבר בלתי מושג, לא תטריד הנפש ולא תבלבל אותה, כי במעט המושג ממנו אל האדם תשמח הנפש ותגיל ותתענג תענוג נפלא, כי כן דרך האוהב שהמעט המושג אליו מהדבר הנאהב יותר ערב אצלו מהרבה מזולתו.
Love of God gives joy and delight to the soul. Ordinarily love of a thing that can not be obtained or that is difficult of attainment causes trouble and confusion to the soul, which casts about for means to obtain the object of its love. And for this reason lovers are always in pain and sorrow until they obtain the object of their love. But the love of God does not cause trouble or confusion to the soul, although God is not a thing that can be obtained. The reason is because the little of Him that man can attain gives wonderful joy and pleasure and delight to the soul. This is the way of the lover: the little that he obtains of the object of his love is much pleasanter to him than a great deal of something else.
2
ולזה מה ששבח שלמה בספר שיר השירים זה המין מן האהבה מזולתה מן האהבות ואמר עליה מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים, כלומר כמה רב היופי והנעימות שיש לאהבת השם יתברך על זולתה מן האהבות, כי זאת האהבה היא אהבה בתענוגים, רוצה לומר שיתענג בה האדם תענוג נפלא ויש בה מיני תענוגים מתחלפים כמיני ההשגות המתחלפות אשר בו, ושאר מיני האהבות יצערו האדם צער נפלא קודם השגת הדבר הנאהב, וכשישיג ממנו מעט ישמח בו אלא שיכפל הצער עד שישיגהו כלו אחר שהוא אפשרי ההשגה אליו. וכשיושג כלו תפסק האהבה וישקוט החשק, אבל אהבת השם יתברך ישמח האדם במעט המושג להיותו משער גודל מעלת הדבר המושג, ויתענג בו בלי שום תוספת צער אחר היותו יודע שהוא יתברך נמנע ההשגה, ולזה יתענג במעט המושג ממנו תענוג נפלא, וכל מה שתתוסף ההשגה תתוסף האהבה והתענוג.
This is why Solomon praises this kind of love above all others: “How fair and how pleasant art thou, O love, for delights!” The meaning is, How superior is the beauty and the pleasure of the love of God to those of any other love, for this love is one of delights—man has wonderful delights in it, and there are as many kinds of delights in it as there are different kinds of understanding. The other kinds of love give a person great pain before he obtains the object of his love. And when he obtains a little thereof, he finds pleasure therein, but the pain increases until he obtains the whole of it, since it is possible of attainment. And when he has obtained the whole of it, his love ceases, and his desire subsides. But the love of God is different. Man rejoices in the little that he obtains, when he considers how great is the worth of the object to be attained. He takes delight in that which he obtains, without any addition of pain because he knows that God can not be attained. Therefore he takes wonderful delight in the little that he attains, and the more he attains, the greater is the love and the delight.
3
ואי אפשר לאהבה הזאת שתשקוט ותפסק להיות הדבר הנאהב בלתי בעל תכלית, וכל מה שישיג ממנה מדרגה מה יתענג בה ויגדל הכוסף להשיג יותר וכן לבלתי תכלית, ולזה אי אפשר שתפסק אבל ישמח תמיד במעט המושג ממנה, כמו שבארנו בפרק ט״ו מהמאמר השני, כי כפי גודל מעלת הדבר המבוקש תגדל השמחה והתענוג יותר בדבר המושג ממנו. ובעבור זה אף אם יגיע אל האדם טורח גדול בדרישתו האהבה וההשגה הזאת, לא בעבור זה ימנע מלרדוף אחריה בהיותו משער התכלית הגדול המושג, וכל שכן כי העובד מאהבה אין לו לחוש לתועלת ולא לנזק יגיע לו בעבודתו, כי אין כונתו אלא לעשות רצון האהוב בלבד, ולא יחוש לטורח או נזק יגיע לו ובלבד שיגיע התועלת אל האהוב. הלא תראה יהונתן כי באהבתו את דוד לא היה חושש להפסד המלוכה שהיה מפסיד בהיות דוד חי, כמו שאמר לו שאול כי כל הימים אשר בן ישי חי על האדמה לא תכון אתה ומלכותך, אבל כונתו היתה להגיע התועלת אל דוד שהיה האהוב ואף אם היה מזיק לעצמו.
Moreover this love can not cease because the object is infinite. As one attains a certain degree he finds delight therein and is eager to get more, and so on without end. Therefore it can not stop, but the person’s joy continues with the little that he attains, as we explained in the fifteenth chapter of the Second Book. The greater the worth of the thing desired, the greater the joy and delight in as much as is attained. Therefore, even if the search for this love and attainment cause a man great trouble, he will not on that account desist from the pursuit when he considers the great end that is sought. Particularly the person who serves from love has no reason to regard any utility or damage that may accrue to him from his service, because his purpose is merely to do the will of the beloved. Hence he ignores any benefit or injury which may come provided the beloved is benefited. Thus Jonathan, because of his love for David, cared not about the fact that he would lose the kingdom as long as David was alive, as Saul said to him: “For as long as the son of Jesse liveth upon the earth, thou shalt not be established, nor thy kingdom.” His purpose was to benefit David, whom he loved, even if he did injury to himself.
4
וזהו דרך האהבה הגמורה אשר מצד האהוב בלבד, כי האהבה שהיא בעבור התועלת אל האוהב תדמה אל האהבה שיאהב האדם הבהמות בעבור התועלת המגיע אליו מהן, והאהבה שהיא בעבור השמירה מן הנזק תדמה אל האהבה שיאהב האדם הכלבים, כי האדם יאהב הכלבים בעבור שמירתם אותו מהנזק. ואולם האהבה הגמורה היא אשר יאהב האדם את האהוב מצד האהוב בלבד ואין בלבו תכלית אחר רק לעשות רצון האהוב, כי לא יאהב את האהוב לסבה אחרת זולתו, לפי שהאהבה שהיא תלויה בסבה אחרת תשתנה ותפסק, כאמרם ז״ל כל אהבה שהיא תלויה בדבר בטל דבר בטלה אהבה, אבל האהבה שהיא תלויה באהוב בלבד מבלי סבה אחרת תהיה קיימת כל זמן שיהיה האהוב קיים, ולהיות השם יתברך קיים תמיד תהיה האהבה אליו קיימת ובלתי נפסקת.
This is the way of true love, which considers only the interest of the beloved, whereas the love which considers the interest of the lover is like the love which man has for animals, because of the benefit he receives from them. And the love which is due to protection from injury is like the love of a man for a dog. A man loves dogs because they protect him from injury. True love is that which a man has for the beloved for the sake of the beloved alone, having no other purpose than to do the will of the beloved, because he does not love the beloved for any cause other than the beloved himself. Love which is due to an extraneous cause is sure to change and cease, as our Rabbis say: “All love which is dependent upon something extraneous ceases with the cessation of that thing.” But the love which is for the sake of the beloved solely, and for no other cause, will last as long as the beloved endures. Now since God endures forever, love for Him never ceases.
5
והאהבה הזאת אשר היא מצד האהוב לא תהיה אלא בבעלי שכל ובינה, כי האהבה שיאהב האדם את חברו מצד עצמו אינה אלא מצד השכל אשר בו, ולזה אם ישתטה האהוב או ימות תפסק האהבה, כי הנפש תברח מן הגוף המת, לפי שאין שם הדבר האהוב. ולהיות זאת האהבה המשובחת שבמיני האהבות ולא תמצא אלא בבעלי שכל ובינה ישובח האדם או יגונה עליה, ועל כן צריך שלא יתערב בה שום צד הכרח כלל, כי לא ישובח האדם או יגונה על הדבר המוכרח אבל על הדבר שהוא בחיריי עליו מכל וכל. ולזה נשתבח אברהם אבינו בזה המין מן האהבה מזולתו עד שקראו הכתוב אברהם אוהבי, לפי שלא היה בלבו תכלית אחרת רק לעשות רצון השם יתברך האהוב, ולא היתה שם סבה אחרת תכריח אותו על כך, שהרי לא נתערב בפעל העקידה שום צד הכרח כלל כי אפילו מצות השם יתברך לא היתה מכרחת אותו. וזה דבר בארוהו רבותינו ז״ל על פסוק ה׳ יראה וגו׳, אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שבשעה שאמרת לי קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק והעלהו לי לעולה, הייתי יכול לומר והלא כבר אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, ולא אמרתי כן אבל כבשתי רחמי ולא הרהרתי אחר מדותיך, שיראה מזה מפורש שאפילו מצד מצות השם יתברך לא היה אברהם מוכרח אחר שהיה יכול להתנצל על זה ממנו בטענה אמתית אם רצה, ולא עשה כן אבל כבש רחמי האב על הבן לאהבת השם.
Such love as this, which considers only the interest of the beloved, can exist only in men of intelligence and understanding. For the love of another for his own sake can be due only to the intellect of the beloved. Therefore if the beloved loses his mind or dies, love ceases, because the beloved object is not there any more, since the soul leaves the dead body. Now inasmuch as this is the best of all kinds of love and is found only in persons of intellect and understanding, a person is praised or blamed for it. Hence there must be no admixture of compulsion therein, for a person is not praised or blamed for that which he is compelled to do, but only for a thing that is altogether dependent on his choice. This is why the patriarch Abraham was praised for this kind of love more than others; and the Bible calls him, “Abraham, My friend,” because he had no other purpose in mind than to do the will of God whom he loved. Nor was there any other cause compelling him to do this, for there was no element of compulsion in the incident of Isaac’s sacrifice. Not even the command of God was a compulsion, as our Rabbis explain, in connection with the verse in Genesis: “Abraham said to God, Lord of the universe, it is known to Thee that when Thou didst say to me, ‘Take, now, thy son, thine only son, whom thou lovest, even Isaac … and offer him to Me as a burnt-offering,’ I could have said in reply, Hast not Thou said to me, ‘For in Isaac shall seed be called to thee?’ but I did not say so, I suppressed my compassion and did not criticize Thy conduct.” It seems clear from this that even though God commanded him, Abraham was not compelled to obey, seeing that he could have excused himself on good grounds if he had desired. But he did not do so. He suppressed a father’s compassion for a son for the sake of his love for God.
6
ולזה הוא שנתיחס פעל העקדה אל אברהם ולא אל יצחק עם היותו בן ל״ז שנה בשעת העקדה כפי דעת רבותינו ז״ל, לפי שאברהם היה יכול להתנצל על זה שלא לעקוד את בנו, ויצחק לא היה יכול להתנצל שלא למסור עצמו אם נצטוה על כך, ומזה הטעם הוא שאנו מזכירים בתפלותינו תמיד עקדת אברהם את יצחק יותר מעקדת כל החסידים והקדושים שמסרו עצמם על קדושת השם יתברך, כגון רבי עקיבא וחבריו וכל הקדושים אשר בכל דור ודור, לפי שכל אחד מהם אמנם מסר עצמו על קדושת השם יתברך לקיים מצות ולא תחללו את שם קדשי ונתקדשתי בתוך בני ישראל, אבל אברהם אפילו מצות השם יתברך לא היתה מכריחתו על כך, וידע והבחין מה שהוא עושה, כי יותר מג׳ ימים היה משעה שנאמר לו קח נא את בנך עד שעת העקדה, שהרי כתוב ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק.
This is why the credit in the incident of the sacrifice is given to Abraham and not to Isaac, though the latter was thirty-seven years old, as our Rabbis say. Abraham could have avoided the act of sacrificing his son, but Isaac had no excuse for refusing to offer himself when he was commanded to do so. This is the reason also why in our prayers we always mention the sacrifice of Isaac by Abraham and do not mention the sacrifice of all the pious and holy men who offered their lives to sanctify the name of God, like Rabbi Akiba and his associates and all the holy men in every generation. The reason is because all the others offered their lives in fulfilment of the commandment, “And ye shall not profane My holy name; but I will be hallowed among the children of Israel;” whereas Abraham was not compelled by God’s command. Moreover he knew very well what he was doing, for more than three days elapsed between the time when he was commanded to take his son and the time of the sacrifice, as we read: “On the third day Abraham lifted up his eyes, and saw the place afar off.”
7
והפעל הבחיריי הגמור הוא הפעל שכשיעשה אותו האדם יהיה יודע לעשות ההפך ויכול לעשותו מבלי שום מעיק ולא שום מונע אחר, ויבחר לעשות הפעל ההוא על זולתו, אבל אם לא ידע ויבחין לעשות ההפך ויפעל מה שיפעל בזולת בחינה בין הדבר ההוא ובין הפכו אלא במקרה או מפני ההרגל והמנהג או מפני שאינו יכול לעשות ההפך, אין זה פעל בחיריי שישובח האדם עליו אם הוא טוב או יגונה אם הוא רע, כי אפילו הקרבן שהוא פעל טוב כשיביא אותו האדם בזולת בחינה בין הטוב והרע אלא מפני ההרגל והמנהג, אינו נחשב לכלום.
An absolutely free act is one the opposite of which the person at the time of doing the act knew how to do and was able to do without any prevention or hindrance, and yet chose to do what he did and not something else. But if the person did not know or understand how to do the opposite, and did what he did without distinguishing between the thing and its opposite, merely by accident or by habit or custom, or because he could not do the opposite, his is not a free act for which he deserves praise if it is good or blame if it is bad. Even an offering, which is a good act, if a person brings it without distinguishing between good and evil, merely as a result of habit and custom, is worth nothing.
8
וזהו שאמר שלמה בספר קהלת שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים, רוצה לומר שמור שתהיה הליכתך שם בבחינה לא מפני ההרגל והמנהג, ועל זה אמר וקרוב לשמוע מתת הכסילים זבח כי אינם יודעים לעשות רע, כלומר כי היות האדם קרוב לשמוע דברי החכמים יותר טוב מן הקרבן שמביאים אותו הכסילים, כי על ידי השמיעה לדברי החכמים יכיר האדם ויבחין הטוב מהרע ויפעל הטוב בבחינה גמורה מצד שהוא טוב ויתרחקו האנשים מן הרע מצד היותם יודעים שהוא רע, מה שאין כן בפעל הכסילים כי אפילו הקרבן שמביאין אינו נחשב להם לעבודה, כי מצד שאינם קרבים לשמוע דברי החכמים אינם מבחינים בין הטוב והרע עד שאינם מבחינים ויודעים לעשות הרע בבחירה מהם, ועל כן אין הפעל הטוב שהוא הקרבן נחשב להם לכלום, אחר שאינם עושים אותו בבחירה בין הטוב והרע כי אינם יודעים לעשות רע, ולא יעשו הקרבן מצד שהם בוחרים אותו על הפכו שהוא רע אלא מצד ההרגל והמנהג, ולזה אין ראוי שישובחו עליו, כי לא ישובח האדם על הפעל הטוב אלא כשהוא יודע לעשות הרע ויכול לעשותו ויבחר לעשות הטוב על זולתו, ועל כן לא ישובח העובד מאהבה אלא כשתהיה עבודתו מאהבה גמורה מבלי שיתערב בה שום צד הכרח ולא הרחקת נזק ולא קבלת תועלת כלל, וזאת היא האהבה המענגת שראוי לקבל עליה שכר נצחי בלתי בעל תכלית, ועליה אמר שלמה בספר שיר השירים אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו, כי הבלתי בעל תכלית אי אפשר שינתן חליפיו דבר בעל תכלית שהוא כל הון ביתו:
This is the meaning of the verse in Ecclesiastes: “Guard thy foot when thou goest to the house of God,” i. e. take care that your going there should be the result of discrimination and not of habit and custom. The same idea is expressed in the words in the sequel: “And be ready to hearken: it is better than when fools give sacrifice; for they know not that they do evil.” The meaning is, To be ready to listen to the words of the wise is better than the offering which fools bring, for by listening to the words of the wise a person learns to distinguish between good and evil, and does good as a result of perfect discrimination because the thing is good, and keeps away from evil because he knows that it is evil. This is not the case in the actions of fools. Even the offering which they bring is not accounted to them as service; because, since they are not ready to listen to the words of the wise, they do not understand the difference between good and evil and do not know how to do evil freely. Hence even the offering, which is a good act, is not credited to them, because they do not do it from choice between good and evil. They do not know how to do evil and they bring the offering, not because they choose it in preference to its opposite, which is evil, but as a result of habit and custom. Therefore they do not deserve to be praised for it, for a person deserves praise for a good act only if he knows how to do evil and has the ability to do it, and yet chooses to do good. Accordingly, the person who serves from love deserves praise only if his service is prompted by true love in which there is no mixture of compulsion or of protection from injury or of utility. This love gives delight and is deserving of eternal and infinite reward. Solomon refers to it in the Song of Songs: “If a man would give all the substance of his house for love, he would utterly be contemned.” The infinite can not be exchanged for the finite, viz. “all the substance of his house.”
האהבה אל השם יתברך תענג הנפש ותשמחה, ואף על פי שהאהבה אל הדבר הבלתי מושג או קשה ההשגה תטריד הנפש ותבלבל אותה לחשוב מחשבות להשיג הדבר הנאהב, ולזה יהיו החושקים תמיד בצער ובדאגה עד שישיגו הדבר הנאהב, מכל מקום האהבה אל השם יתברך אף אם הוא דבר בלתי מושג, לא תטריד הנפש ולא תבלבל אותה, כי במעט המושג ממנו אל האדם תשמח הנפש ותגיל ותתענג תענוג נפלא, כי כן דרך האוהב שהמעט המושג אליו מהדבר הנאהב יותר ערב אצלו מהרבה מזולתו.
Love of God gives joy and delight to the soul. Ordinarily love of a thing that can not be obtained or that is difficult of attainment causes trouble and confusion to the soul, which casts about for means to obtain the object of its love. And for this reason lovers are always in pain and sorrow until they obtain the object of their love. But the love of God does not cause trouble or confusion to the soul, although God is not a thing that can be obtained. The reason is because the little of Him that man can attain gives wonderful joy and pleasure and delight to the soul. This is the way of the lover: the little that he obtains of the object of his love is much pleasanter to him than a great deal of something else.
ולזה מה ששבח שלמה בספר שיר השירים זה המין מן האהבה מזולתה מן האהבות ואמר עליה מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים, כלומר כמה רב היופי והנעימות שיש לאהבת השם יתברך על זולתה מן האהבות, כי זאת האהבה היא אהבה בתענוגים, רוצה לומר שיתענג בה האדם תענוג נפלא ויש בה מיני תענוגים מתחלפים כמיני ההשגות המתחלפות אשר בו, ושאר מיני האהבות יצערו האדם צער נפלא קודם השגת הדבר הנאהב, וכשישיג ממנו מעט ישמח בו אלא שיכפל הצער עד שישיגהו כלו אחר שהוא אפשרי ההשגה אליו. וכשיושג כלו תפסק האהבה וישקוט החשק, אבל אהבת השם יתברך ישמח האדם במעט המושג להיותו משער גודל מעלת הדבר המושג, ויתענג בו בלי שום תוספת צער אחר היותו יודע שהוא יתברך נמנע ההשגה, ולזה יתענג במעט המושג ממנו תענוג נפלא, וכל מה שתתוסף ההשגה תתוסף האהבה והתענוג.
This is why Solomon praises this kind of love above all others: “How fair and how pleasant art thou, O love, for delights!” The meaning is, How superior is the beauty and the pleasure of the love of God to those of any other love, for this love is one of delights—man has wonderful delights in it, and there are as many kinds of delights in it as there are different kinds of understanding. The other kinds of love give a person great pain before he obtains the object of his love. And when he obtains a little thereof, he finds pleasure therein, but the pain increases until he obtains the whole of it, since it is possible of attainment. And when he has obtained the whole of it, his love ceases, and his desire subsides. But the love of God is different. Man rejoices in the little that he obtains, when he considers how great is the worth of the object to be attained. He takes delight in that which he obtains, without any addition of pain because he knows that God can not be attained. Therefore he takes wonderful delight in the little that he attains, and the more he attains, the greater is the love and the delight.
ואי אפשר לאהבה הזאת שתשקוט ותפסק להיות הדבר הנאהב בלתי בעל תכלית, וכל מה שישיג ממנה מדרגה מה יתענג בה ויגדל הכוסף להשיג יותר וכן לבלתי תכלית, ולזה אי אפשר שתפסק אבל ישמח תמיד במעט המושג ממנה, כמו שבארנו בפרק ט״ו מהמאמר השני, כי כפי גודל מעלת הדבר המבוקש תגדל השמחה והתענוג יותר בדבר המושג ממנו. ובעבור זה אף אם יגיע אל האדם טורח גדול בדרישתו האהבה וההשגה הזאת, לא בעבור זה ימנע מלרדוף אחריה בהיותו משער התכלית הגדול המושג, וכל שכן כי העובד מאהבה אין לו לחוש לתועלת ולא לנזק יגיע לו בעבודתו, כי אין כונתו אלא לעשות רצון האהוב בלבד, ולא יחוש לטורח או נזק יגיע לו ובלבד שיגיע התועלת אל האהוב. הלא תראה יהונתן כי באהבתו את דוד לא היה חושש להפסד המלוכה שהיה מפסיד בהיות דוד חי, כמו שאמר לו שאול כי כל הימים אשר בן ישי חי על האדמה לא תכון אתה ומלכותך, אבל כונתו היתה להגיע התועלת אל דוד שהיה האהוב ואף אם היה מזיק לעצמו.
Moreover this love can not cease because the object is infinite. As one attains a certain degree he finds delight therein and is eager to get more, and so on without end. Therefore it can not stop, but the person’s joy continues with the little that he attains, as we explained in the fifteenth chapter of the Second Book. The greater the worth of the thing desired, the greater the joy and delight in as much as is attained. Therefore, even if the search for this love and attainment cause a man great trouble, he will not on that account desist from the pursuit when he considers the great end that is sought. Particularly the person who serves from love has no reason to regard any utility or damage that may accrue to him from his service, because his purpose is merely to do the will of the beloved. Hence he ignores any benefit or injury which may come provided the beloved is benefited. Thus Jonathan, because of his love for David, cared not about the fact that he would lose the kingdom as long as David was alive, as Saul said to him: “For as long as the son of Jesse liveth upon the earth, thou shalt not be established, nor thy kingdom.” His purpose was to benefit David, whom he loved, even if he did injury to himself.
וזהו דרך האהבה הגמורה אשר מצד האהוב בלבד, כי האהבה שהיא בעבור התועלת אל האוהב תדמה אל האהבה שיאהב האדם הבהמות בעבור התועלת המגיע אליו מהן, והאהבה שהיא בעבור השמירה מן הנזק תדמה אל האהבה שיאהב האדם הכלבים, כי האדם יאהב הכלבים בעבור שמירתם אותו מהנזק. ואולם האהבה הגמורה היא אשר יאהב האדם את האהוב מצד האהוב בלבד ואין בלבו תכלית אחר רק לעשות רצון האהוב, כי לא יאהב את האהוב לסבה אחרת זולתו, לפי שהאהבה שהיא תלויה בסבה אחרת תשתנה ותפסק, כאמרם ז״ל כל אהבה שהיא תלויה בדבר בטל דבר בטלה אהבה, אבל האהבה שהיא תלויה באהוב בלבד מבלי סבה אחרת תהיה קיימת כל זמן שיהיה האהוב קיים, ולהיות השם יתברך קיים תמיד תהיה האהבה אליו קיימת ובלתי נפסקת.
This is the way of true love, which considers only the interest of the beloved, whereas the love which considers the interest of the lover is like the love which man has for animals, because of the benefit he receives from them. And the love which is due to protection from injury is like the love of a man for a dog. A man loves dogs because they protect him from injury. True love is that which a man has for the beloved for the sake of the beloved alone, having no other purpose than to do the will of the beloved, because he does not love the beloved for any cause other than the beloved himself. Love which is due to an extraneous cause is sure to change and cease, as our Rabbis say: “All love which is dependent upon something extraneous ceases with the cessation of that thing.” But the love which is for the sake of the beloved solely, and for no other cause, will last as long as the beloved endures. Now since God endures forever, love for Him never ceases.
והאהבה הזאת אשר היא מצד האהוב לא תהיה אלא בבעלי שכל ובינה, כי האהבה שיאהב האדם את חברו מצד עצמו אינה אלא מצד השכל אשר בו, ולזה אם ישתטה האהוב או ימות תפסק האהבה, כי הנפש תברח מן הגוף המת, לפי שאין שם הדבר האהוב. ולהיות זאת האהבה המשובחת שבמיני האהבות ולא תמצא אלא בבעלי שכל ובינה ישובח האדם או יגונה עליה, ועל כן צריך שלא יתערב בה שום צד הכרח כלל, כי לא ישובח האדם או יגונה על הדבר המוכרח אבל על הדבר שהוא בחיריי עליו מכל וכל. ולזה נשתבח אברהם אבינו בזה המין מן האהבה מזולתו עד שקראו הכתוב אברהם אוהבי, לפי שלא היה בלבו תכלית אחרת רק לעשות רצון השם יתברך האהוב, ולא היתה שם סבה אחרת תכריח אותו על כך, שהרי לא נתערב בפעל העקידה שום צד הכרח כלל כי אפילו מצות השם יתברך לא היתה מכרחת אותו. וזה דבר בארוהו רבותינו ז״ל על פסוק ה׳ יראה וגו׳, אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שבשעה שאמרת לי קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק והעלהו לי לעולה, הייתי יכול לומר והלא כבר אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, ולא אמרתי כן אבל כבשתי רחמי ולא הרהרתי אחר מדותיך, שיראה מזה מפורש שאפילו מצד מצות השם יתברך לא היה אברהם מוכרח אחר שהיה יכול להתנצל על זה ממנו בטענה אמתית אם רצה, ולא עשה כן אבל כבש רחמי האב על הבן לאהבת השם.
Such love as this, which considers only the interest of the beloved, can exist only in men of intelligence and understanding. For the love of another for his own sake can be due only to the intellect of the beloved. Therefore if the beloved loses his mind or dies, love ceases, because the beloved object is not there any more, since the soul leaves the dead body. Now inasmuch as this is the best of all kinds of love and is found only in persons of intellect and understanding, a person is praised or blamed for it. Hence there must be no admixture of compulsion therein, for a person is not praised or blamed for that which he is compelled to do, but only for a thing that is altogether dependent on his choice. This is why the patriarch Abraham was praised for this kind of love more than others; and the Bible calls him, “Abraham, My friend,” because he had no other purpose in mind than to do the will of God whom he loved. Nor was there any other cause compelling him to do this, for there was no element of compulsion in the incident of Isaac’s sacrifice. Not even the command of God was a compulsion, as our Rabbis explain, in connection with the verse in Genesis: “Abraham said to God, Lord of the universe, it is known to Thee that when Thou didst say to me, ‘Take, now, thy son, thine only son, whom thou lovest, even Isaac … and offer him to Me as a burnt-offering,’ I could have said in reply, Hast not Thou said to me, ‘For in Isaac shall seed be called to thee?’ but I did not say so, I suppressed my compassion and did not criticize Thy conduct.” It seems clear from this that even though God commanded him, Abraham was not compelled to obey, seeing that he could have excused himself on good grounds if he had desired. But he did not do so. He suppressed a father’s compassion for a son for the sake of his love for God.
ולזה הוא שנתיחס פעל העקדה אל אברהם ולא אל יצחק עם היותו בן ל״ז שנה בשעת העקדה כפי דעת רבותינו ז״ל, לפי שאברהם היה יכול להתנצל על זה שלא לעקוד את בנו, ויצחק לא היה יכול להתנצל שלא למסור עצמו אם נצטוה על כך, ומזה הטעם הוא שאנו מזכירים בתפלותינו תמיד עקדת אברהם את יצחק יותר מעקדת כל החסידים והקדושים שמסרו עצמם על קדושת השם יתברך, כגון רבי עקיבא וחבריו וכל הקדושים אשר בכל דור ודור, לפי שכל אחד מהם אמנם מסר עצמו על קדושת השם יתברך לקיים מצות ולא תחללו את שם קדשי ונתקדשתי בתוך בני ישראל, אבל אברהם אפילו מצות השם יתברך לא היתה מכריחתו על כך, וידע והבחין מה שהוא עושה, כי יותר מג׳ ימים היה משעה שנאמר לו קח נא את בנך עד שעת העקדה, שהרי כתוב ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק.
This is why the credit in the incident of the sacrifice is given to Abraham and not to Isaac, though the latter was thirty-seven years old, as our Rabbis say. Abraham could have avoided the act of sacrificing his son, but Isaac had no excuse for refusing to offer himself when he was commanded to do so. This is the reason also why in our prayers we always mention the sacrifice of Isaac by Abraham and do not mention the sacrifice of all the pious and holy men who offered their lives to sanctify the name of God, like Rabbi Akiba and his associates and all the holy men in every generation. The reason is because all the others offered their lives in fulfilment of the commandment, “And ye shall not profane My holy name; but I will be hallowed among the children of Israel;” whereas Abraham was not compelled by God’s command. Moreover he knew very well what he was doing, for more than three days elapsed between the time when he was commanded to take his son and the time of the sacrifice, as we read: “On the third day Abraham lifted up his eyes, and saw the place afar off.”
והפעל הבחיריי הגמור הוא הפעל שכשיעשה אותו האדם יהיה יודע לעשות ההפך ויכול לעשותו מבלי שום מעיק ולא שום מונע אחר, ויבחר לעשות הפעל ההוא על זולתו, אבל אם לא ידע ויבחין לעשות ההפך ויפעל מה שיפעל בזולת בחינה בין הדבר ההוא ובין הפכו אלא במקרה או מפני ההרגל והמנהג או מפני שאינו יכול לעשות ההפך, אין זה פעל בחיריי שישובח האדם עליו אם הוא טוב או יגונה אם הוא רע, כי אפילו הקרבן שהוא פעל טוב כשיביא אותו האדם בזולת בחינה בין הטוב והרע אלא מפני ההרגל והמנהג, אינו נחשב לכלום.
An absolutely free act is one the opposite of which the person at the time of doing the act knew how to do and was able to do without any prevention or hindrance, and yet chose to do what he did and not something else. But if the person did not know or understand how to do the opposite, and did what he did without distinguishing between the thing and its opposite, merely by accident or by habit or custom, or because he could not do the opposite, his is not a free act for which he deserves praise if it is good or blame if it is bad. Even an offering, which is a good act, if a person brings it without distinguishing between good and evil, merely as a result of habit and custom, is worth nothing.
וזהו שאמר שלמה בספר קהלת שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים, רוצה לומר שמור שתהיה הליכתך שם בבחינה לא מפני ההרגל והמנהג, ועל זה אמר וקרוב לשמוע מתת הכסילים זבח כי אינם יודעים לעשות רע, כלומר כי היות האדם קרוב לשמוע דברי החכמים יותר טוב מן הקרבן שמביאים אותו הכסילים, כי על ידי השמיעה לדברי החכמים יכיר האדם ויבחין הטוב מהרע ויפעל הטוב בבחינה גמורה מצד שהוא טוב ויתרחקו האנשים מן הרע מצד היותם יודעים שהוא רע, מה שאין כן בפעל הכסילים כי אפילו הקרבן שמביאין אינו נחשב להם לעבודה, כי מצד שאינם קרבים לשמוע דברי החכמים אינם מבחינים בין הטוב והרע עד שאינם מבחינים ויודעים לעשות הרע בבחירה מהם, ועל כן אין הפעל הטוב שהוא הקרבן נחשב להם לכלום, אחר שאינם עושים אותו בבחירה בין הטוב והרע כי אינם יודעים לעשות רע, ולא יעשו הקרבן מצד שהם בוחרים אותו על הפכו שהוא רע אלא מצד ההרגל והמנהג, ולזה אין ראוי שישובחו עליו, כי לא ישובח האדם על הפעל הטוב אלא כשהוא יודע לעשות הרע ויכול לעשותו ויבחר לעשות הטוב על זולתו, ועל כן לא ישובח העובד מאהבה אלא כשתהיה עבודתו מאהבה גמורה מבלי שיתערב בה שום צד הכרח ולא הרחקת נזק ולא קבלת תועלת כלל, וזאת היא האהבה המענגת שראוי לקבל עליה שכר נצחי בלתי בעל תכלית, ועליה אמר שלמה בספר שיר השירים אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו, כי הבלתי בעל תכלית אי אפשר שינתן חליפיו דבר בעל תכלית שהוא כל הון ביתו:
This is the meaning of the verse in Ecclesiastes: “Guard thy foot when thou goest to the house of God,” i. e. take care that your going there should be the result of discrimination and not of habit and custom. The same idea is expressed in the words in the sequel: “And be ready to hearken: it is better than when fools give sacrifice; for they know not that they do evil.” The meaning is, To be ready to listen to the words of the wise is better than the offering which fools bring, for by listening to the words of the wise a person learns to distinguish between good and evil, and does good as a result of perfect discrimination because the thing is good, and keeps away from evil because he knows that it is evil. This is not the case in the actions of fools. Even the offering which they bring is not accounted to them as service; because, since they are not ready to listen to the words of the wise, they do not understand the difference between good and evil and do not know how to do evil freely. Hence even the offering, which is a good act, is not credited to them, because they do not do it from choice between good and evil. They do not know how to do evil and they bring the offering, not because they choose it in preference to its opposite, which is evil, but as a result of habit and custom. Therefore they do not deserve to be praised for it, for a person deserves praise for a good act only if he knows how to do evil and has the ability to do it, and yet chooses to do good. Accordingly, the person who serves from love deserves praise only if his service is prompted by true love in which there is no mixture of compulsion or of protection from injury or of utility. This love gives delight and is deserving of eternal and infinite reward. Solomon refers to it in the Song of Songs: “If a man would give all the substance of his house for love, he would utterly be contemned.” The infinite can not be exchanged for the finite, viz. “all the substance of his house.”