וראוי שנמשיך אל ההשגחה הדבור בתפלה, לפי שהתפלה אף על פי שאינה עקר מן עקרי התורה הנה היא ענף מסתעף מן ההשגחה, שקבלת התפלה יורה בהכרח על ההשגחה כמו שבארנו, והוא דבר ראוי ומחוייב על כל מאמין בהשגחה שיאמין שהתפלה תועיל לו להצילו מרעתו, כי מי שלא יתפלל לשם בעת צרתו הנה הוא אם מפני שלא יאמין בהשגחה, ואם שיאמין בה אבל יספק ביכולת השם על הצלתו, ושתיהן כפירה, ואם שיאמין בהשגחה ולא יספק ביכולת השם יתברך על הצלתו, שהאל יכול על כל דבר, אבל יספק אם הוא ראוי לכמו זו ההטבה שתשמע תפלתו.
Having treated of Providence, it is proper to follow it up with a discussion of prayer. For though prayer is not a fundamental principle of the Torah, nevertheless it is a branch growing out of Providence. The acceptance of prayer necessarily indicates Providence, as we said before. And on the other hand, every one who believes in Providence must believe that prayer will help him and save him from misfortune. If one does not pray in a time of trouble, it is either because he does not believe in Providence, or because, though he does believe in Providence, he doubts God’s ability to save him—both of which are forms of unbelief—or because, though he believes in Providence and doubts not God’s ability to save him, for God is all powerful, he doubts whether he is worthy of the privilege of having his prayer heard.
2
וזה דבר ראוי ומחוייב על כל אדם שלא להיות צדיק בעיניו, אבל מכל מקום אין ראוי שימנע בעבור זה מלהתפלל לאל על המצטרך לו, כי עושה זה הלא הוא לפי שהוא מאמין שהטוב המגיע לאדם מהשם הוא גמול מעשיו הטובים לא חסד ה׳ ורחמיו, וזה דעת בלתי נכון, שהרי הכתוב אומר לא על צדקותינו וגו׳ כי על רחמיך הרבים, לפי שחסדי השם יתברך ורחמיו על כל ברואיו על צד החסד הגמור לא על צד הגמול, הוא שאמר השם לאיוב מי הקדימני ואשלם, ואמרו רבותינו ז״ל כלום עשה אדם מזוזה ולא נתתי לו בית, תלה ציצית בבגדו ולא נתתי לו טלית.
Now it is true that a man must never be righteous in his own eyes, nevertheless this should not prevent him from praying to God to satisfy his needs. For to refrain from prayer on this account indicates a belief that the good which comes to man from God is a reward for his good deeds and not due to God’s mercy and kindness. But this opinion is incorrect, as we read in the Bible: “We do not present our supplications before Thee because of our righteousness, but because of Thy great compassions.” The kindness of God and the mercy He bestows upon all His creatures are based upon pure loving kindness, and are not in the nature of compensation, as God said to Job: “Who hath given Me anything beforehand, that I should repay him?” The Rabbis say: If a man makes a mezuzah have I not given him the house? And if he attaches zizit (fringes) to his garment, have I not given him the garment?
3
ולזה מה שראוי להאמין שכל הטובות המגיעות מהשם הם על צד החסד הגמור לא שכר מעשיו הטובים, ומזה הצד כבר יגיעו מאתו טובות הן שיהיה המקבל מוכן או בלתי מוכן, שהתפלה תקנה אל האדם הכנה שאיננה בטבעו לקבל הטוב ההוא, מה שאי אפשר שיגיע זה וכיוצא בו משום נמצא זולת השם בזולת הכנה אחרת אם טבעית ואם מלאכותית, וזה לפי שכל הכחות העליונות הם מוגבלות ולא יגיעו אלא על המוכן, כי כמו שכח האש לחמם והמים לקרר כן כח מאדים על דרך משל להשמיד להרוג ולאבד, ואין בידו להשפיע ההפך על המקבל או לשנות זה אם יהיה המקבל מוכן, כמו שאין כח ביד האש לקרר, וכן כח צדק להצליח ולהעשיר, ואין בידו לשנות ההוראה ההיא ולהשפיע ההפך על המקבל, כמו שאין כח ביד המים לחמם אלא במקרה, ועל זה הדרך שאר הכחות העליונות.
The proper belief, then, is that all benefits which come from God are due purely to His loving kindness, and are not compensation for one’s good deeds. This being so, benefits may come from God whether the recipient deserves to receive them or not. For prayer confers a capacity upon a person who is not by nature fit to receive a given benefit. No one else except God can do anything like this unless the recipient has a capacity, natural or artificial; because all the superlunar powers are finite and can act only upon that which is prepared to receive their influence. As fire has the power to make warm, and water to make cold, so Mars has the power, for example, to destroy, to kill and to ruin. But it can not bestow the opposite of that which the recipient is prepared to receive or vary its activity, as the fire has no power to make cool. Similarly Jupiter has the power to make prosperous and rich, but he can not change that indication and give the recipient the opposite, as water has not the power to make warm, except per accidens. The same thing applies to the other superlunar powers.
4
וזה הדבר בארו אותו רבותינו ז״ל בפרק ערבי פסחים, אמרו שם בשעה שהפיל נבוכדנאצר הרשע את חנניה מישאל ועזריה לתוך כבשן האש, עמד יורקמי שר של ברד לפני הקדוש ברוך הוא ואמר לפניו, רבונו של עולם ארד ואצנן את הכבשן ואציל את הצדיקים, עמד גבריאל לפני הקדוש ברוך הוא ואמר, אין כבודו של הקדוש ברוך הוא בכך אלא אני שר של אש אלך ואקדיר מבחוץ ואצנן מבפנים כדי שיהיה נס בתוך נס, הנה מבואר שאין כחו של יורקמי אלא לקרר וכחו של גבריאל אלא לחמם זולתי ברצון השם יתברך, וכן אי אפשר לכחות העליונות לחול על המקבלים בזולת ההכנה, הן שיהיה השפע ההוא חל על המקבל מצד טבע נגלה או מצד טבע נסתר, כמו שהסמים יפעלו במקבלים אם מצד טבעם ואם מצד סגולותיהם שהוא הטבע הנסתר כפי הכנת המקבלים לקבל הטבע ההוא או הסגולה ההיא.
The Rabbis explain this matter in the Talmud: “When the wicked Nebuchadnezzar cast Hananiah, Mishael and Azariah into the fiery furnace, Yurkemi, the spirit of hail, came before God and said, Lord of the world, let me go down and cool the furnace, and save the righteous men. Thereupon Gabriel rose before God, and said: This is not in consonance with the dignity of God, but let me, the spirit of fire, go and heat the furnace on the outside and cool it within so that there may be a miracle within a miracle.” It is clear from this that Yurkemi only had the power to cool and Gabriel had the power only to heat, except when God desired otherwise. The superlunar powers, therefore, can not act upon the recipients unless the latter have the capacity, whether the influence comes upon the recipient through a visible property or an invisible. For example, drugs act upon those who take them, either through their natural qualities or through their properties, which are invisible qualities, according as the recipients are prepared to receive the quality or property in question.
5
ואולם כשיכין המקבל עצמו לקבל השפע ההוא המגיע מצד טבע הכוכב הנגלה, כמו לקבל הלחלוח מצד הלבנה והחמום על ידי השמש, אין זה ממה שיביא לטעות ולחשוב שהפעל ההוא מגיע מצד הפקת רצון הכוכב, אבל כשיכין המקבל עצמו לקבל שפע הכוכב על יד איזו פעולה מן הפעולות שסבתם נסתרת דומה אל הפעולה הנמשכת מהסמים מצד סגולותיהם, יביא את האנשים לטעות ולחשוב שהפעל ההוא מגיע מצד הפקת רצון הכוכב, ואינו כן, אלא כמו ששפע המלמד יחול על המוכן מהמתלמדים יותר ממה שיחול על הבלתי מוכן מבלי שיכוין המלמד לאחד מהם יותר ממה שיכוין לאחר, כן שפע הכוכב יגיע על המוכן יותר מעל הבלתי מוכן מבלי כוונה ורצון ממנו.
Now when the recipient prepares himself to receive the influence which comes from the visible nature of a given star, as for example, to receive moisture from the moon or heat from the sun, there is no likelihood of an erroneous opinion that the effect is due to the favor of the star. But if the recipient prepares himself to receive the influence of the star through one of those acts whose causes are unknown, like the acts of drugs which come from their properties, people are led into the erroneous opinion that the effect is due to the favor of the star. But it is not true. The fact is this, that just as the influence of the teacher affects the pupil who is prepared more than the one who is not prepared, though the teacher is not directing his instruction to the one more than the other, so the influence of the star reaches the one who is prepared more than the one who is unprepared, without any intention or will on the part of the star.
6
וזה היה שורש הטעות בעובדי עבודה זרה, שהיו חושבין שהשפע המגיע מהכוכב היה מצד הפקת רצון הכוכב על ידי הפעולות המיוחדות לכוכב, ולא יחשבו שזה מצד שהפעולות ההם יתנו הכנה במקבל, וזה לפי שהיתה הסבה בהן נעלמת, ובעבור זה היו באין להשתחוות לו ולהתפלל לפניו ולזבח ולקטר ולנסך לכוכב ההוא, בהיותם חושבין להפיק רצון ממנו על יד הפעולות ההן.
The error of the idolaters was just this, namely, that they thought that the influence which comes from the star is due to the favor of the star gained by doing those things which are of particular interest to the particular star, not knowing that the real reason is because those activities prepare the recipient. The error was due to the fact that the causes are unknown. For this reason they bowed down before the star and prayed to it, offered sacrifices, burned incense and poured out libations to it, thinking to obtain its favor through these rites.
7
והטעות בזה מבואר, לפי שיכולת הכחות העליונות מוגבל ואין כח ביד שום אחד מהן לעשות אלא מה שיגזור טבעו, וכפי הכנת המקבל בלבד לא על צד הרצון כלל, וזה כמו בעל פעור שהיה כחו לשלשל הליחות לפוערים לפניו, ואמרו רבותינו ז״ל שהכומרין היו מאכילין אותו תרדין ומשקין אותו שכר של הזמי, וזה כדי שיוכן המקבל לכך, והפעל הזה היה נמשך ממנו אל הפוער לפניו הן שיהיה צריך לכך או בלתי צריך, והיה מועיל אל הצריך ומזיק אל הבלתי צריך וממית אותו, וזה לפי שלא היה הפעל נמשך ממנו על צד הרצון, ולזה מה שקרא הכתוב לעבודה ההיא זבחי מתים, אמר ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים, כלומר כי כמו שאין ביד המת כח לרצות ושלא לרצות, כן אין ביד הכוכבים לרצות ושלא לרצות, כמו שאין יכולת ביד האש שלא לשרוף בגד הצדיק כשיקרב אליו או לשרוף בגד הרשע כשירחק ממנו או כשלא תהיה בו הכנה כלל לקבל השרפה, כן אין כח ביד הכוכב להרע או להיטיב אלא כפי מה שיגזור טבעו וכפי הכנת המקבל, ולזה לא תהיה התפלה ראויה אליו כלל, אחר שאין פעולתו על צד הרצון, אלא להשם יתברך שהפעולות המגיעות ממנו הן מגיעות על צד הרצון, ויש בידו כח לרצות ושלא לרצות ולעשות דבר והפכו ולעשות חסד חנם, הן שיהיה המקבל ראוי לכך או בלתי ראוי, אלא כשיכין עצמו על ידי התפלה בלבד.
The error here is clear, for the force of the higher powers is limited, and no one of them can do anything else than that which its nature determines. And its activity depends upon the preparation of the recipient and is not in the nature of a voluntary act. Baal Peor, for example, had the power to act as a purgative for those who performed the act of defecation before him. The Rabbis say that the priests fed the person with beets and gave him beer of hizme to drink. The purpose was to prepare the recipient for the effect, which followed in the person who defecated before it, whether he needed it or not, thus benefiting the one who needed it, and injuring and killing the one who needed it not, for the effect was not voluntary. This is why the Bible calls that service, “sacrifices of the dead:” “They joined themselves also unto Baal of Peor, and ate the sacrifices of the dead.” The point of the analogy is that just as the dead have not the power to will or not to will, so the stars have not the power to will or not to will. As the fire has not the power to refrain from burning the garment of the righteous man if he comes near it, nor the power to burn the garment of the wicked when he is far away, or if the object is such that it is not subject to being burned, so the star has no power to do good or evil except as its nature dictates and as the recipient is prepared for the effect. Therefore it is not proper to pray to it since it can not act voluntarily. God alone is the one to pray to, because His activities are voluntary. He can will or not, can do a thing as well as its opposite, can do a kindness gratis, i. e. whether the recipient is deserving or not, provided he prepares himself by prayer alone.
8
וזה דבר נתבאר בכתוב במקומות הרבה, ובפרט במנשה בן חזקיה מלך יהודה שהיה רשע גמור ולא היה מי שמרה והפליג בעול כמוהו לפניו ולאחריו, ואף על פי כן נאמר בו ובהצר לו חלה את פני ה׳ אלהיו וגו׳ ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחנתו וישיבהו ירושלים למלכותו, ולמדנו מזה שני דברים, האחד שאף אם יהיה המתפלל בתכלית הרוע כמנשה יוכן לקבל החסד על ידי התפלה, והשני שהתפלה היא נשמעת אף מתוך הצרה, כמו שהעיד הכתוב ובהצר לו וגו׳.
This is stated clearly in the Bible in many places, and especially in relation to Menasseh, son of Hezekiah, king of Judah, who was a thoroughly wicked man, and never had his like before or after in disobedience and wrongdoing. And yet we read: “And when he was in distress, he besought the Lord his God … and he prayed unto Him; and He was entreated of him, and heard his supplication, and brought him back to Jerusalem into his kingdom.” We learn from this two things, one is that even though a person is thoroughly wicked like Menasseh, he may become fit to receive divine grace through prayer. The second is that prayer is heard even though it is forced by distress, as the text testifies: “And when he was in distress …”
9
וזה מורה על גודל הפלגת חסד השם יתברך על ברואיו, שמדרך האנשים לומר ומדוע באתם אלי עתה כאשר צר לכם, אבל השם יתברך הוא חפץ חסד וימינו פשוטה לקבל שבים בכל עת ועת, אמר המשורר ויצעקו אל ה׳ בצר להם וגו׳, ואמר יונה קראתי מצרה לי אל ה׳ ויענני, כלומר אף אם לא היה ראוי שתקובל תפלתי מתוך הצרה אחר שברחתי מלפניו, לא בעבור זה נמנע מלענות אותי, וזהו קראתי מצרה לי אל ה׳ ויענני:
This shows how wonderfully great is God’s kindness to His creatures. For a human being under similar circumstances would say, “Why are ye come unto me now when ye are in distress?” But God delights in loving-kindness, and His right hand is extended to receive penitents at all times. Thus the Psalmist says: “Then they cried unto the Lord in their trouble, and He delivered them …” Jonah says: “I called out of mine affliction unto the Lord, and He answered me.” He means, although I did not deserve to have my prayer in distress accepted, after I ran away from Him, nevertheless He did not forbear to answer me.
וראוי שנמשיך אל ההשגחה הדבור בתפלה, לפי שהתפלה אף על פי שאינה עקר מן עקרי התורה הנה היא ענף מסתעף מן ההשגחה, שקבלת התפלה יורה בהכרח על ההשגחה כמו שבארנו, והוא דבר ראוי ומחוייב על כל מאמין בהשגחה שיאמין שהתפלה תועיל לו להצילו מרעתו, כי מי שלא יתפלל לשם בעת צרתו הנה הוא אם מפני שלא יאמין בהשגחה, ואם שיאמין בה אבל יספק ביכולת השם על הצלתו, ושתיהן כפירה, ואם שיאמין בהשגחה ולא יספק ביכולת השם יתברך על הצלתו, שהאל יכול על כל דבר, אבל יספק אם הוא ראוי לכמו זו ההטבה שתשמע תפלתו.
Having treated of Providence, it is proper to follow it up with a discussion of prayer. For though prayer is not a fundamental principle of the Torah, nevertheless it is a branch growing out of Providence. The acceptance of prayer necessarily indicates Providence, as we said before. And on the other hand, every one who believes in Providence must believe that prayer will help him and save him from misfortune. If one does not pray in a time of trouble, it is either because he does not believe in Providence, or because, though he does believe in Providence, he doubts God’s ability to save him—both of which are forms of unbelief—or because, though he believes in Providence and doubts not God’s ability to save him, for God is all powerful, he doubts whether he is worthy of the privilege of having his prayer heard.
וזה דבר ראוי ומחוייב על כל אדם שלא להיות צדיק בעיניו, אבל מכל מקום אין ראוי שימנע בעבור זה מלהתפלל לאל על המצטרך לו, כי עושה זה הלא הוא לפי שהוא מאמין שהטוב המגיע לאדם מהשם הוא גמול מעשיו הטובים לא חסד ה׳ ורחמיו, וזה דעת בלתי נכון, שהרי הכתוב אומר לא על צדקותינו וגו׳ כי על רחמיך הרבים, לפי שחסדי השם יתברך ורחמיו על כל ברואיו על צד החסד הגמור לא על צד הגמול, הוא שאמר השם לאיוב מי הקדימני ואשלם, ואמרו רבותינו ז״ל כלום עשה אדם מזוזה ולא נתתי לו בית, תלה ציצית בבגדו ולא נתתי לו טלית.
Now it is true that a man must never be righteous in his own eyes, nevertheless this should not prevent him from praying to God to satisfy his needs. For to refrain from prayer on this account indicates a belief that the good which comes to man from God is a reward for his good deeds and not due to God’s mercy and kindness. But this opinion is incorrect, as we read in the Bible: “We do not present our supplications before Thee because of our righteousness, but because of Thy great compassions.” The kindness of God and the mercy He bestows upon all His creatures are based upon pure loving kindness, and are not in the nature of compensation, as God said to Job: “Who hath given Me anything beforehand, that I should repay him?” The Rabbis say: If a man makes a mezuzah have I not given him the house? And if he attaches zizit (fringes) to his garment, have I not given him the garment?
ולזה מה שראוי להאמין שכל הטובות המגיעות מהשם הם על צד החסד הגמור לא שכר מעשיו הטובים, ומזה הצד כבר יגיעו מאתו טובות הן שיהיה המקבל מוכן או בלתי מוכן, שהתפלה תקנה אל האדם הכנה שאיננה בטבעו לקבל הטוב ההוא, מה שאי אפשר שיגיע זה וכיוצא בו משום נמצא זולת השם בזולת הכנה אחרת אם טבעית ואם מלאכותית, וזה לפי שכל הכחות העליונות הם מוגבלות ולא יגיעו אלא על המוכן, כי כמו שכח האש לחמם והמים לקרר כן כח מאדים על דרך משל להשמיד להרוג ולאבד, ואין בידו להשפיע ההפך על המקבל או לשנות זה אם יהיה המקבל מוכן, כמו שאין כח ביד האש לקרר, וכן כח צדק להצליח ולהעשיר, ואין בידו לשנות ההוראה ההיא ולהשפיע ההפך על המקבל, כמו שאין כח ביד המים לחמם אלא במקרה, ועל זה הדרך שאר הכחות העליונות.
The proper belief, then, is that all benefits which come from God are due purely to His loving kindness, and are not compensation for one’s good deeds. This being so, benefits may come from God whether the recipient deserves to receive them or not. For prayer confers a capacity upon a person who is not by nature fit to receive a given benefit. No one else except God can do anything like this unless the recipient has a capacity, natural or artificial; because all the superlunar powers are finite and can act only upon that which is prepared to receive their influence. As fire has the power to make warm, and water to make cold, so Mars has the power, for example, to destroy, to kill and to ruin. But it can not bestow the opposite of that which the recipient is prepared to receive or vary its activity, as the fire has no power to make cool. Similarly Jupiter has the power to make prosperous and rich, but he can not change that indication and give the recipient the opposite, as water has not the power to make warm, except per accidens. The same thing applies to the other superlunar powers.
וזה הדבר בארו אותו רבותינו ז״ל בפרק ערבי פסחים, אמרו שם בשעה שהפיל נבוכדנאצר הרשע את חנניה מישאל ועזריה לתוך כבשן האש, עמד יורקמי שר של ברד לפני הקדוש ברוך הוא ואמר לפניו, רבונו של עולם ארד ואצנן את הכבשן ואציל את הצדיקים, עמד גבריאל לפני הקדוש ברוך הוא ואמר, אין כבודו של הקדוש ברוך הוא בכך אלא אני שר של אש אלך ואקדיר מבחוץ ואצנן מבפנים כדי שיהיה נס בתוך נס, הנה מבואר שאין כחו של יורקמי אלא לקרר וכחו של גבריאל אלא לחמם זולתי ברצון השם יתברך, וכן אי אפשר לכחות העליונות לחול על המקבלים בזולת ההכנה, הן שיהיה השפע ההוא חל על המקבל מצד טבע נגלה או מצד טבע נסתר, כמו שהסמים יפעלו במקבלים אם מצד טבעם ואם מצד סגולותיהם שהוא הטבע הנסתר כפי הכנת המקבלים לקבל הטבע ההוא או הסגולה ההיא.
The Rabbis explain this matter in the Talmud: “When the wicked Nebuchadnezzar cast Hananiah, Mishael and Azariah into the fiery furnace, Yurkemi, the spirit of hail, came before God and said, Lord of the world, let me go down and cool the furnace, and save the righteous men. Thereupon Gabriel rose before God, and said: This is not in consonance with the dignity of God, but let me, the spirit of fire, go and heat the furnace on the outside and cool it within so that there may be a miracle within a miracle.” It is clear from this that Yurkemi only had the power to cool and Gabriel had the power only to heat, except when God desired otherwise. The superlunar powers, therefore, can not act upon the recipients unless the latter have the capacity, whether the influence comes upon the recipient through a visible property or an invisible. For example, drugs act upon those who take them, either through their natural qualities or through their properties, which are invisible qualities, according as the recipients are prepared to receive the quality or property in question.
ואולם כשיכין המקבל עצמו לקבל השפע ההוא המגיע מצד טבע הכוכב הנגלה, כמו לקבל הלחלוח מצד הלבנה והחמום על ידי השמש, אין זה ממה שיביא לטעות ולחשוב שהפעל ההוא מגיע מצד הפקת רצון הכוכב, אבל כשיכין המקבל עצמו לקבל שפע הכוכב על יד איזו פעולה מן הפעולות שסבתם נסתרת דומה אל הפעולה הנמשכת מהסמים מצד סגולותיהם, יביא את האנשים לטעות ולחשוב שהפעל ההוא מגיע מצד הפקת רצון הכוכב, ואינו כן, אלא כמו ששפע המלמד יחול על המוכן מהמתלמדים יותר ממה שיחול על הבלתי מוכן מבלי שיכוין המלמד לאחד מהם יותר ממה שיכוין לאחר, כן שפע הכוכב יגיע על המוכן יותר מעל הבלתי מוכן מבלי כוונה ורצון ממנו.
Now when the recipient prepares himself to receive the influence which comes from the visible nature of a given star, as for example, to receive moisture from the moon or heat from the sun, there is no likelihood of an erroneous opinion that the effect is due to the favor of the star. But if the recipient prepares himself to receive the influence of the star through one of those acts whose causes are unknown, like the acts of drugs which come from their properties, people are led into the erroneous opinion that the effect is due to the favor of the star. But it is not true. The fact is this, that just as the influence of the teacher affects the pupil who is prepared more than the one who is not prepared, though the teacher is not directing his instruction to the one more than the other, so the influence of the star reaches the one who is prepared more than the one who is unprepared, without any intention or will on the part of the star.
וזה היה שורש הטעות בעובדי עבודה זרה, שהיו חושבין שהשפע המגיע מהכוכב היה מצד הפקת רצון הכוכב על ידי הפעולות המיוחדות לכוכב, ולא יחשבו שזה מצד שהפעולות ההם יתנו הכנה במקבל, וזה לפי שהיתה הסבה בהן נעלמת, ובעבור זה היו באין להשתחוות לו ולהתפלל לפניו ולזבח ולקטר ולנסך לכוכב ההוא, בהיותם חושבין להפיק רצון ממנו על יד הפעולות ההן.
The error of the idolaters was just this, namely, that they thought that the influence which comes from the star is due to the favor of the star gained by doing those things which are of particular interest to the particular star, not knowing that the real reason is because those activities prepare the recipient. The error was due to the fact that the causes are unknown. For this reason they bowed down before the star and prayed to it, offered sacrifices, burned incense and poured out libations to it, thinking to obtain its favor through these rites.
והטעות בזה מבואר, לפי שיכולת הכחות העליונות מוגבל ואין כח ביד שום אחד מהן לעשות אלא מה שיגזור טבעו, וכפי הכנת המקבל בלבד לא על צד הרצון כלל, וזה כמו בעל פעור שהיה כחו לשלשל הליחות לפוערים לפניו, ואמרו רבותינו ז״ל שהכומרין היו מאכילין אותו תרדין ומשקין אותו שכר של הזמי, וזה כדי שיוכן המקבל לכך, והפעל הזה היה נמשך ממנו אל הפוער לפניו הן שיהיה צריך לכך או בלתי צריך, והיה מועיל אל הצריך ומזיק אל הבלתי צריך וממית אותו, וזה לפי שלא היה הפעל נמשך ממנו על צד הרצון, ולזה מה שקרא הכתוב לעבודה ההיא זבחי מתים, אמר ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים, כלומר כי כמו שאין ביד המת כח לרצות ושלא לרצות, כן אין ביד הכוכבים לרצות ושלא לרצות, כמו שאין יכולת ביד האש שלא לשרוף בגד הצדיק כשיקרב אליו או לשרוף בגד הרשע כשירחק ממנו או כשלא תהיה בו הכנה כלל לקבל השרפה, כן אין כח ביד הכוכב להרע או להיטיב אלא כפי מה שיגזור טבעו וכפי הכנת המקבל, ולזה לא תהיה התפלה ראויה אליו כלל, אחר שאין פעולתו על צד הרצון, אלא להשם יתברך שהפעולות המגיעות ממנו הן מגיעות על צד הרצון, ויש בידו כח לרצות ושלא לרצות ולעשות דבר והפכו ולעשות חסד חנם, הן שיהיה המקבל ראוי לכך או בלתי ראוי, אלא כשיכין עצמו על ידי התפלה בלבד.
The error here is clear, for the force of the higher powers is limited, and no one of them can do anything else than that which its nature determines. And its activity depends upon the preparation of the recipient and is not in the nature of a voluntary act. Baal Peor, for example, had the power to act as a purgative for those who performed the act of defecation before him. The Rabbis say that the priests fed the person with beets and gave him beer of hizme to drink. The purpose was to prepare the recipient for the effect, which followed in the person who defecated before it, whether he needed it or not, thus benefiting the one who needed it, and injuring and killing the one who needed it not, for the effect was not voluntary. This is why the Bible calls that service, “sacrifices of the dead:” “They joined themselves also unto Baal of Peor, and ate the sacrifices of the dead.” The point of the analogy is that just as the dead have not the power to will or not to will, so the stars have not the power to will or not to will. As the fire has not the power to refrain from burning the garment of the righteous man if he comes near it, nor the power to burn the garment of the wicked when he is far away, or if the object is such that it is not subject to being burned, so the star has no power to do good or evil except as its nature dictates and as the recipient is prepared for the effect. Therefore it is not proper to pray to it since it can not act voluntarily. God alone is the one to pray to, because His activities are voluntary. He can will or not, can do a thing as well as its opposite, can do a kindness gratis, i. e. whether the recipient is deserving or not, provided he prepares himself by prayer alone.
וזה דבר נתבאר בכתוב במקומות הרבה, ובפרט במנשה בן חזקיה מלך יהודה שהיה רשע גמור ולא היה מי שמרה והפליג בעול כמוהו לפניו ולאחריו, ואף על פי כן נאמר בו ובהצר לו חלה את פני ה׳ אלהיו וגו׳ ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחנתו וישיבהו ירושלים למלכותו, ולמדנו מזה שני דברים, האחד שאף אם יהיה המתפלל בתכלית הרוע כמנשה יוכן לקבל החסד על ידי התפלה, והשני שהתפלה היא נשמעת אף מתוך הצרה, כמו שהעיד הכתוב ובהצר לו וגו׳.
This is stated clearly in the Bible in many places, and especially in relation to Menasseh, son of Hezekiah, king of Judah, who was a thoroughly wicked man, and never had his like before or after in disobedience and wrongdoing. And yet we read: “And when he was in distress, he besought the Lord his God … and he prayed unto Him; and He was entreated of him, and heard his supplication, and brought him back to Jerusalem into his kingdom.” We learn from this two things, one is that even though a person is thoroughly wicked like Menasseh, he may become fit to receive divine grace through prayer. The second is that prayer is heard even though it is forced by distress, as the text testifies: “And when he was in distress …”
וזה מורה על גודל הפלגת חסד השם יתברך על ברואיו, שמדרך האנשים לומר ומדוע באתם אלי עתה כאשר צר לכם, אבל השם יתברך הוא חפץ חסד וימינו פשוטה לקבל שבים בכל עת ועת, אמר המשורר ויצעקו אל ה׳ בצר להם וגו׳, ואמר יונה קראתי מצרה לי אל ה׳ ויענני, כלומר אף אם לא היה ראוי שתקובל תפלתי מתוך הצרה אחר שברחתי מלפניו, לא בעבור זה נמנע מלענות אותי, וזהו קראתי מצרה לי אל ה׳ ויענני:
This shows how wonderfully great is God’s kindness to His creatures. For a human being under similar circumstances would say, “Why are ye come unto me now when ye are in distress?” But God delights in loving-kindness, and His right hand is extended to receive penitents at all times. Thus the Psalmist says: “Then they cried unto the Lord in their trouble, and He delivered them …” Jonah says: “I called out of mine affliction unto the Lord, and He answered me.” He means, although I did not deserve to have my prayer in distress accepted, after I ran away from Him, nevertheless He did not forbear to answer me.