דרכי התשובה שבהם יטהר האדם מעונותיו ויזכה מחטאתו לפני אדוניו, הנה הם שיתקן המחשבה והדבור והמעשה. המחשבה שיתחרט אדם מעונותיו, הדבור שיודה על פשעיו, המעשה שיקבל עליו שלא ישוב עוד לכסלה, אבל יעשה מעשים שיורו שהמעשים הראשונים היו בטעות ובבלי דעת.
The elements of repentance by which a person may be cleansed of his iniquities and purified of his sin before God are correction of thought, speech and act. Correction of thought means that he should feel regret on account of his sins. Correction of speech signifies that he should confess his transgressions; while correction of act denotes that he should take it upon himself never again to return to his folly, but should do instead such acts as would indicate that the former were done in error and unintentionally.
2
אולם החרטה מבואר בנביאים היותה הכרחית לתשובה, אמר ירמיה אין איש נחם על רעתו לומר מה עשיתי, ואמר יואל מי יודע ישוב ונחם והשאיר אחריו ברכה, והודוי מפורש בתורה, והתודו את חטאתם אשר עשו, והתודו את עונם ואת עון אבותם, והתודה אשר חטא עליה, ושיקבל עליו שלא יוסיף לחטוא במה שחטא, אמר הנביא ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו, כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו ואל ישובו לכסלה.
It is clearly expressed in the Prophets that regret is essential to repentance. Jeremiah says: “No man repenteth him of his wickedness, saying: ‘What have I done?’ ” Joel says: “Who knoweth whether He will not turn and repent, and leave a blessing behind Him.” Confession is specifically mentioned in the Torah: “Then they shall confess their sin which they have done;” “And they shall confess their iniquity and the iniquity of their fathers;” “He shall confess that wherein he hath sinned.” A promise not to repeat the sin is also mentioned by the prophet: “Neither will we call any more the work of our hands our gods;” and in the Psalms we read: “For He will speak peace unto His people, and to His saints; But let them not turn back to folly.”
3
והדברים המונעים והמעכבים את התשובה הם ג׳, שהם העלמת החטא וההתנצלות ואהבת הממון והכבוד, והוא מבואר שכל אחד מאלו מעכב את התשובה. ואולם העלמת החטא, שמי שלא יכיר או ידע שחטא לעולם לא יתחרט ולא ישוב בתשובה, כמו שהחולה כל מה שלא ירגיש או ידע שהוא חולה אי אפשר לו שיתרפא, לפי שלא יבקש לעולם רפואה, וכן החוטא אם לא ידע שחטא לעולם לא ישוב בתשובה, ולזה היה השם יתברך מאשים לישראל בשלא היו מכירין עונותיהן, שזה היה סבה שלא ישובו בתשובה לפניו, אמר אלך אשובה אל מקומי עד אשר יאשמו ובקשו פני, כלומר עד שיחזיקו עצמן כאשמים וחטאים ואז ישובו בתשובה ויבקשו פני. וכן אמר דוד כי פשעי אני אדע וגו׳, ואמר השם יתברך קרא בגרון, להורות שידיעת החטא הכרחי לתשובה.
The things hindering and preventing repentance are three: ignorance of having committed a sin, excusing oneself, and the love of money and glory. It is clear that every one of these hinders repentance. If a man does not recognize or know that he has sinned, he will never regret doing the thing he does, nor repent, as a sick man can not be cured as long as he does not feel or know that he is sick, for he will never seek a cure. So if one does not know that he has sinned, he will never repent. For this reason God found fault with Israel for not recognizing their sins, for this was a reason why they did not repent: “I will go and return to My place, till they acknowledge their fault, and seek My face,” i. e. until they regard themselves as transgressors and sinners, when they will repent and seek My face. David also said: “For I know my transgressions.” God said: “Cry aloud,” indicating that a knowledge of one’s sin is essential to repentance.
4
וההתנצלות גם כן מבואר מענינו שהוא מונע התשובה, שאם יחשוב החוטא שיועיל ההתנצלות במה שחטא, לעולם לא יתחרט ולא יתודה עליו, וזה נקרא מכסה פשעיו, שעליו אמר שלמה מכסה פשעיו לא יצליח, שכסוי החטא הוא כשאדם תולה חטאו בדבר אחר, אמר איוב אם כסיתי כאדם פשעי וגו׳, וזה לפי שאדם הראשון התנצל על חטאו ואמר האשה אשר נתתה עמדי וגו׳, ולא הועיל לו התנצלות כלל, לפי שהשכל נתן באדם להיות תמיד עיניו על דרכיו שלא יחטא, ולזה נקרא השוגג חוטא וצריך כפרה, וכן צריך שיזהר שלא יטעה אותו שום אדם, ועל כן נאמר לאדם כי שמעת לקול אשתך וגו׳, אף על פי שלא נצטוה שלא לשמוע לקול אשתו, וזה ממה שיורה שלא יועיל לאדם התנצלות לומר פלוני גרם לי לחטוא, שאין התנצלות על החטא אלא האונס הגמור, שעליו אמרו רבותינו ז״ל אנוס רחמנא פטריה, ועוד נבאר ענין האונס בפרק הבא אחר זה.
It is also clear from the thing itself that self-excuse prevents repentance. For if a man thinks that excusing himself for his sin will avail him, he will never regret the doing of it, nor confess his sin. Such a one is called a man “who covers his transgressions,” as Solomon says: “He that covereth his transgressions shall not prosper.” Covering one’s sin means to make something else responsible for one’s sin, as Job says: “If after the manner of Adam I covered my transgressions.” The reference is to Adam, who excused himself for his sin by saying: “The woman whom Thou gavest to be with me, she gave me of the tree …” But his excuse did not do him any good, for man was given reason so that he should always watch his conduct and not sin. This is why one who commits a misdeed through error is called a sinner and requires atonement. Similarly one must be careful not to be misled by any one, and hence Adam was told: “Because thou hast hearkened unto the voice of thy wife … cursed is the ground …,” although Adam had not been told not to listen to the voice of his wife. This shows that it does not avail one to excuse himself by saying, So and so made me sin, for nothing excuses a sin except absolute compulsion, concerning which the Rabbis say that heaven acquits a man in case of compulsion. We shall treat of the subject of compulsion in the next chapter.
5
ואהבת הממון או הכבוד הוא מעכב את התשובה, וזה שאף אם ישוב בתשובה, אם התשובה היא בסבת תועלת ממון או בעבור הכבוד, אינה תשובה, וזה כי כשיקבל עליו שלא ישוב עוד לכסלה צריך שיהיה זה לאהבת השם יתברך בלבד לא לזולת זה כלל, וכן היה דוד אומר שתשובתו ראויה להתקבל לפי שלא היה בה דבר מונע קבלתה, שאמר חטאתי אודיעך וגו׳, אמרו חטאתי אודיעך ירמוז על הכרת החטא, ועוני לא כסיתי ירמוז שלא התנצל על החטא כלל, אמרתי אודה עלי פשעי ירמוז שהתשובה והודוי היתה לאהבת השם יתברך בלבד ולא בעבור הממון והכבוד.
Love of money and of glory prevents repentance. For if a person repents in order to get some financial benefit or honor, his act is not repentance at all. One must undertake not to return again to folly for the love of God and not for any other motive. Thus David said that his repentance should be accepted because there was no element in it to prevent its acceptance: “I acknowledged my sin unto Thee, and mine iniquity have I not hid …” The words: “I acknowledged my sin,” allude to the necessity of knowing that one has sinned. “And mine iniquity have I not hid,” indicates that he did not excuse himself for his sin. Then he says: “I said: ‘I will make confession concerning my transgressions,’ ” to show that his repentance and confession were solely for the love of God and not for the sake of money or glory.
6
ולפי שהיתה תשובת שאול כשחטא בעמלק חסרה אלו הג׳ תנאים, אף על פי שהודה חטאו לשמואל שני פעמים ואמר חטאתי, לא נתקבלה תשובתו כלל, וזה שבתחלה היה מכחיש החטא ולא היה מכיר שחטא, כי כשאמר לו שמואל ולמה לא שמעת בקול ה׳, השיב אשר שמעתי בקול ה׳ ואלך בדרך אשר שלחני ה׳ וגו׳, וכשאמר לו שמואל שהיה חוטא בהפצר ההוא יותר ממה שחטא במרי הראשון עצמו שהיה עיקר החטא, ואמר לו כי חטאת קסם מרי ואון ותרפים הפצר, כלומר שהמרי שהוא עיקר החטא הוא כמו חטאת קסם שהוא איסור לאו בלבד, וההפצר שהיה מפציר לומר לא חטאתי הוא כמו און ותרפים שהוא חטא עבודה זרה, והוא יותר קשה מהקסם שהוא עיקר החטא, מתוך דברים הללו הודה שאול שחטא ואמר חטאתי, אבל התנצל על החטא בדברי שקר ואמר כי יראתי את העם וגו׳, ולפיכך לא אבה שמואל לשוב עמו כשאמר לו ושוב עמי והשתחויתי לה׳, והשיב לו לא אשוב כי מאסתה את דבר ה׳, ויסוב שמואל ללכת, לפי שהודאת חטאתו לא היתה הודאה כלל, שהיה מתנצל בדברי שקר, וכשהודה שאול אחר כן שחטא ואמר חטאתי סתם, הסכים שמואל לשוב עמו, אבל לפי שגלה שאול דעתו שתשובתו זו היתה בעבור הכבוד, כמו שאמר ועתה כבדני נא וגו׳, ולא לאהבת השם יתברך, לא נתקבלה תשובתו ונאמר לשמואל מיד שימשח את דוד למלך.
Saul’s repentance when he sinned in reference to Amalek lacked these three requirements, and therefore even though he confessed his sin before Samuel twice, saying: “I have sinned,” his repentance was not accepted. At first he denied the sin, not knowing that he had committed one. When Samuel said to him: “Wherefore then didst thou not hearken to the voice of the Lord …? he replied: “Yea, I have hearkened to the voice of the Lord, and have gone the way which the Lord sent me …” And when Samuel said to him that this obstinacy was a greater sin than his disobedience in the first place, which was the sin proper: “For rebellion is as the sin of witchcraft, and stubbournness is as idolatry and teraphim,”—i. e.: rebellion, which was the main sin of Saul, is like the sin of witchcraft, which is an ordinary negative commandment, whereas stubbornness, viz. his insisting that he had not sinned, is like idolatry and teraphim, which is more serious than witchcraft to which his main sin is compared—when Samuel said these things to him, Saul was led to admit that he had sinned, and said, “I have sinned,” but he excused himself for his sin by words of falsehood, when he said: “Because I feared the people …” Therefore Samuel refused to return with him when he asked him: “And return with me, that I may worship the Lord,” and replied: “I will not return with thee; for thou hast rejected the word of the Lord … And as Samuel turned about to go away …” This was because the acknowledgement of his sin was not genuine, since he excused himself with words of falsehood. Later on, when Saul admitted that he had sinned, and said simply, “I have sinned,” Samuel consented to return with him. But since Saul showed that his repentance was for the sake of receiving honor, as he said: “Honour me now, I pray thee …,” and not for the love of God, his repentance was not accepted, and Samuel was told at once to anoint David as king.
7
ולזה לא נמנו בכלל שני מלכות שאול השנים שמלך משם ואילך, תדע שהרי שתי שנים או יותר היה דוד בורח מלפני שאול, שהכתוב אומר שהיה בשדה פלשתים שנה וארבעה חדשים מלבד זמן רב שהיה מסתתר בארץ ישראל במדבר זיף ובמצודה ובכרמל עם רועי נבל, והכתוב אמר בן שנה שאול במלכו ושתי שנים מלך על ישראל ויבחר לו שאול שלשת אלפים וגו׳, ופירושו שאחר שנה שנמשח למלך בחר לו השלשת אלפים והתחיל לעשות המלחמות, ואומר שמלך אחר כך על ישראל ב׳ שנים ולא יותר, ואי אפשר לו שיעשה כל המלחמות שהזכיר הכתוב וילחם סביב בכל אויביו במואב ובבני עמון ובמלכי צובא ובפלשתים וגו׳, בשתי שנים בהיותו רודף אחרי דוד גם כן, אלא שמיום שנמשח דוד למלך לא נמנה מלכות לשאול אף על פי שהיה מלך, שכן תמצא באיש בשת שמלך על ישראל כל השנים שמלך דוד בחברון על יהודה שהיו ז׳ שנים, ואף על פי כן לא נמנו לו אלא ב׳ שנים שעמד מלך בלא מלחמה, כמו שכתוב בן ארבעים שנה איש בשת במלכו וב׳ שנים מלך וגו׳, שלאחר ב׳ שנים שמלך והתחילה המלחמה בין בית שאול ובין בית דוד והיו בית שאול הולכים ודלים ובית דוד הולכים וחזקים, לא נמנו בכלל שני מלכותו, וכן לשאול לא נמנה לו מלכות אחר שנמשח דוד למלך.
For this reason the years of Saul’s reign after this time are not counted as part of his reign. This we infer as follows: David was a fugitive from Saul two years or more, for the Bible says that he was a year and four months in the country of the Philistines, not to count the long time that he hid himself in Palestine in the wilderness of Ziph, in the fortress and in Carmel with the shepherds of Nabal. And yet the Bible tells us: “When Saul had reigned a year (Saul reigned two years over Israel), Saul chose three thousand men …” The meaning is that one year after he was anointed king, he chose the three thousand men and began to wage wars, and after that, we are told, he reigned over Israel two years and no more. Now it is impossible that he should have waged all those wars which the Bible mentions: “And fought against all his enemies on every side, against Moab, and against the children of Ammon, and against Edom, and against the kings of Zobah, and against the Philistines …”—all this in two years, while pursuing David at the same time. The only explanation is that the moment David was anointed king, Saul’s reign was not counted, though he was still king in fact. In the same way we find that Ish-bosheth reigned over Israel all those years that David reigned in Hebron over Judah, namely seven years, and yet he is credited only with the two years that he was king without any wars, as we read: “Ish-bosheth, Saul’s son, was forty years old when he began to reign over Israel, and he reigned two years.” After his two years’ reign, war broke out between the house of Saul and the house of David. The house of Saul was getting weaker and weaker, while the house of David was getting stronger. These years were not counted in Ish-bosheth’s reign. In the same way Saul’s years were no counted to his credit after David was anointed king.
8
ואולם למה נענש שאול שתוסר המלכות ממנו מפני חטאו ולא נענש עונש אחר, כמו שנענש דוד על ענין בת שבע ולא הוסרה המלכות ממנו, הטעם בזה לפי דעתי הוא שדוד לא חטא במצוה פרטיית שנצטוה בה אחר שהיה מלך, או במצוה פרטית שנצטוה בה בתורה מצד שהוא מלך, אלא במצוה כוללת אותו עם כל האנשים, כי איסור אשת איש או רציחה כוללת כל האנשים, ולכן ראוי שיהיה עונשו שוה לעונש כלל האנשים, אבל שאול חטא במצוה פרטית אליו מפי שמואל אחר שהיה מלך או מצד שהיה מלך, שאמר לו שמואל שבעת ימים תוחל עד בואי אליך, ואמר לו גם כן לך והכיתה את עמלק ולא תחמול עליו וגו׳, ובעבור זה נענש בהסרת המלכות מזרעו ושימות בלא עתו, ועל כן כשעבר על דבריו והעלה עולה בגלגל קודם שיבא שמואל, נאמר לו ועתה ממלכתך לא תקום, כלומר שיפסק המלכות מזרעו, אבל לא אמר לו שימות בחצי ימיו, וכשחטא בדבר עמלק נאמר לו כי מאסת את דבר ה׳ וימאסך ממלך, כלומר שימות בלא עתו ולא יחשב לו מלכות משם ואילך, שהדבר הנמאס לא יקימנו האדם, ועל כן כשהעלה שאול את שמואל על ידי בעלת אוב אמר לו שמואל על אשר לא שמעת בקול ה׳ ולא עשית חרון אפו בעמלק וגו׳, ומחר אתה ובניך עמי, רמז לו שבעבור היות אלו מצות פרטיות אליו היה מת בלא עתו והיתה המלכות נפסקת ממנו.
There is a question, however, why was Saul punished for his sin by having the kingdom taken away from him, and not in some other way, as David was punished for the Bathsheba affair, without losing his kingdom? The reason, according to my opinion, is that David’s sin did not regard a specific commandment which was given to him after he was king, or a specific command given in the Torah which concerned him as king. His sin concerned a commandment which he had in common with all men, for the prohibition of adultery or homicide is common to all men. Therefore it was fitting that his punishment should be like that given to the generality of men. Saul, on the other hand, sinned in reference to a specific command given to him by Samuel after he was king, or given to him because he was king, for Samuel said to him: “Seven days shalt thou tarry, till I come unto thee.” He also told him: “Now go and smite Amalek … and spare them not …” For this reason he was punished by having the kingdom removed from his descendants and by dying prematurely. Hence, when he transgressed Samuel’s command and offered a burnt-offering in Gilgal before Samuel came, he was told: “But now thy kingdom shall not continue,” i. e. the kingdom would be cut off from his descendants, but he was not told that he would die before his time. But when he sinned in relation to Amalek, he was told: “Because thou hast rejected the word of the Lord, He hath also rejected thee from being king.” This means that he would die prematurely and that henceforth the kingdom would not be credited to him, for a thing that has been rejected can not be maintained by man. Therefore, when Saul brought up Samuel with the aid of the witch, Samuel said to him: “Because thou didst not hearken to the voice of the Lord, and didst not execute His fierce wrath upon Amalek …; and to-morrow shalt thou and thy sons be with me.” In these words he indicated to him that because the commandments in question were specifically given to him, he would die before his time, and his kingdom would be cut off from him.
9
ויורה על זה הטעם מה שייעד השם יתברך ליהוא שיתקיים המלכות ביד זרעו עד דור רביעי בעבור ששמר המצוה הפרטית שנצטוה להשמיד בית אחאב ועובדי הבעל, וכן שלמה בעבור שחטא במצות לא ירבה לו נשים והמצות הפרטיות שנצטוה עליהן המלך מצד שהוא מלך, הוסרה מזרעו מלכות עשרת השבטים, ולא נשאר לו רק שבט יהודה ובנימין בעבור השבועה שנשבע השם יתברך לדוד, זהו דעתי בדבר הזה.
An allusion to this reason is found in the promise God made to Jehu, that the kingdom would be established in the hand of his descendants unto the fourth generation, because he observed the specific command he had been given to destroy the house of Ahab and the worshippers of Baal. Similarly, because Solomon transgressed the commandment against multiplying wives and other specific commandments given to him as king, the kingdom of the ten tribes was taken away from his descendants, and he had left only the tribes of Judah and Benjamin because of the oath God had sworn to David. This is my opinion in this matter.
10
ויש מי שכתב בזה טעם אחר והוא ששאול חטא באומנות המלכיי, וראוי שיאבד האומנות ההוא, אבל דוד לא חטא באומנות המלכיי, שחטאו היה חטא אחר שאין לו התלות באומנות המלכיי, ולכן נתן למחילה, והרי זה דומה לשני סופרים שאחד חטא שעשה שטר מזוייף ואחד חטא שבא על הערוה, שכאשר נתן המלך לכל אחד עונשו כפי חטאו והעניש למי שבא על הערוה להלקותו, שאחר שלקה אין ראוי שיפסיד אומנתו, והרי זה נשאר באמונת אומנתו כמו שהיה קודם זה, אבל הסופר שעשה שטר מזוייף אף לאחר שקבל ענשו על מה שחטא הנה ראוי להעבירו מאומנתו, ולא ינתן לו אמנה כלל באומנתו, וכן שאול לפי שחטא באומנות המלכיי שחמל על אגג ולא עשה נקמה בעמלק כראוי, ראוי להעבירו ממנו.
Some have given another explanation of this matter, as follows: Saul committed a misdeed in relation to the kingly art, hence it was fitting that he should lose that art, whereas David did not sin in relation to the kingly art, his sin was different and had nothing to do with the kingly art, hence he was forgiven. It is like the case of two scribes of whom one is found guilty of forging a document and the other of an incestuous marriage. When the king administers to each of them the punishment that befits the crime, punishing with stripes the one guilty of incest, there is no reason why he should lose his position, and he therefore retains his position as before. The scribe, on the other hand, who forged a document, in addition to being punished for his crime, deserves to be removed from his position and not to be trusted with such an office. In the same way, since Saul committed a wrong pertaining to the kingly art, in that he spared Agag and did not execute proper vengeance on Amalek, he deserved to be removed from it.
11
וזה הטעם אינו מספיק אם לא יאמר בו יותר מזה, לפי שקודם מלחמת עמלק נאמר לו ועתה ממלכתך לא תקום, על שהעלה העולה בגלגל קודם שיבא שמואל. ואפשר לתקן זה הדעת ולהשיבו אל הדעת הראשון על זה הדרך, כשנבאר המדות הראויות להיות במלך עד שיוכלל באחת מהם החטא הקודם.
This explanation, however, without further qualification, will not do, because he was told before the war with Amalek: “But now thy kingdom will not stand,” as a punishment for bringing a burnt-offering in Gilgal before Samuel came. But it is possible to amend this explanation and reduce it to the first, as follows: viz. by explaining the qualities requisite in a king in such a way that the first sin will be included under one of them.
12
ולפי הנראה שהמדות ההכרחיות למלך מצד המלכות הם ששה, וזה שהכונה בהקמת המלך היא להלחם באויבים ולשפוט את העם משפט צדק, אמרו ישראל כששאלו מלך ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו, ועל כן ראוי שימצאו בו המדות ההכרחיות לזה, אולם מדות השופטים כבר נתבארו בתורה שהם ארבע, אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע, וכשנערב עם אלו התארים שהם הכרחיים מצד המלחמה, נמצאם בין כלם ששה.
It seems, then, that there are six qualities a king, as such, must have. The purpose of appointing a king is to fight the enemy and to judge the people justly. When Israel demanded a king, they said: “That our king may judge us, and go out before us, and fight our battles.” Hence he must have the qualities necessary for this purpose. Now we know that judges must have four qualities: They must be men of valor, God-fearing, men of truth, and hating unlawful gain. If we add to these the qualities necessary in war, we shall have six.
13
האחד שצריך שיהיה המלך אכזרי לזרים ורחמן לעמו ומוסר נפשו להצילם, כמו שמדרך הרועה לסכן נפשו להסיר המזיקין ולהלחם עם הארי והדוב לשמור הצאן ולרחם עליהם בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא עלות ינהל. והשני שייטיב למטיבים אליו ולעבדיו ולאנשי מלחמתו, שאם לא יעשה כן מי ימסור נפשו בעבור כבודו או מי יקנא בעדו אם יבגדו בו. והשלישי שיהיה שונא בצע ולא יהיה חמדן, שהרועה שהושם לשמור הצאן אין ראוי לו לגזול עורם מעליהם ושארם מעל עצמותם, שאז ישוב הענין בהפך, שיהיו הצאן לפרנס הרועה ולא הרועה לשמור הצאן, ולזה אמר הכתוב וכסף וזהב לא ירבה לו מאד, שאם ישתדל לקבץ כסף וזהב אפילו מן האויבים, כשלא ימצא בהם יקח מעמו. והרביעי שיהיה איש חיל אמיץ כח לבו בגבורים לשבר מתלעות עול ולא ישא פני דל ולא יהדר פני גדול ולא יירא מעשות משפט. והחמישי שיהיה אמת ולא ימצא עולה בשפתיו וישפוט משפט צדק, שמי שהוא מכחש או דובר שקרים הנה הוא אם מפני היראה או מפני שאינו יכול להשיג רצונו בזולת זה, והשופט אין לו לירא משום אדם, אמר הכתוב לא תגורו מפני איש, וכל שכן המלך שאין מי שיעכב על ידו מעשות רצונו, ועל כן אין ראוי לו שישקר, ועוד כי לא יבטח האדם בדברי המלך אם תדברנה שפתיו עולה ולשונו תהגה רמיה. והששי שיהיה ירא שמים וחרד על דבריו ויהיה נכנע לעובדי השם יתברך וישמור מצותיו שנצטוה עליהן מצד שהוא מלך או אחר שהוא מלך, ואף בשאר המצות ראוי לו שלא יתגאה על אחיו לחשוב שהוא בן חורין מן המצות יותר מהם, אמר הכתוב לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאול, וזה כמאמר החכם המלך והדת אחים נאמנים, ואם יראו העם את המלך מזלזל בתורה ובמלמדיה יבאו כל העם להקל בה ותפול התורה בכללה.
One is that the king must be cruel to strangers, but merciful to his own people and willing to give his life to save them, as a shepherd ought to risk his life to remove harm and to fight with the lion and the bear in order to preserve the flock and show kindness to them: “Gathereth the lambs in his arm, and carrieth them in his bosom, and gently leadeth those that give suck.” The second quality is to be good to those who are good to him, to his servants and those who fight his battles, for if he will not do this, who will risk his life for the king’s glory and who will take his part against those who are treacherous? The third quality is that he should hate unlawful gain and not be covetous. A shepherd that is appointed to guard the sheep must not strip their skin and their flesh from their bones, for in that case the relation would be reversed, the flock would support the shepherd instead of the shepherd guarding the flock. For this reason the Bible says: “Neither shall he greatly multiply to himself silver and gold,” for if he takes pains to gather silver and gold, even though it be from the enemy, he will take from his own people if he can not find it among the enemy. The fourth quality is that he should be a man of valor, strong and mighty to “break the jaws of the unrighteous.” He must not respect the faces of the poor, nor honor the faces of the great, nor fear to do justice. The fifth quality is that he should speak the truth, no wrong must be found upon his lips, and he should judge a righteous judgment, for the man who lies or speaks falsehoods, does so either from fear or because he can not obtain his desire without it, but the judge must not be afraid of any man, as we read in the Bible: “Ye shall not be afraid of the face of any man,” not to speak of the king, for there is no one to prevent him from doing what he will. Hence he must not speak falsely. Besides, no one will trust the words of the king if he speaks falsely. The sixth quality is that he should fear God and tremble at His words. He should be submissive to those who serve God, and observe those commandments which he was given in the capacity of king or after he became king. And in regard to the other commandments, too, he must not consider himself as superior to his brethren and think he is free from the commandments any more than they, as the Bible says: “That his heart be not lifted up above his brethren and that he turn not aside from the commandment, to the right hand, or to the left.” A similar thought is expressed in the saying of the wise man: “The king and the law are faithful brothers.” If, therefore, the people see the king disregarding the law and the teachers thereof, they will all come to ignore it, and the whole Torah will fall.
14
וכשנחפש מדות שאול נמצא אותו חסר בכלן. אולם בראשונה שחמל על אגג, עד שאמרו רבותינו ז״ל וירב בנחל, על עסקי נחל, שעשה קל וחומר של שטות, ומה על נפש אחת אמרה תורה וכו׳, והיה אכזרי על עמו, כי את נוב עיר הכהנים הכה לפי חרב, ודוד בהפך, שהיה מכה את מואב ומעבירם במגרה ובחריצי הברזל, וכשראה המלאך המשחית אמר אנכי חטאתי ואנכי העויתי ואלה הצאן מה עשו תהי נא ידך בי ובבית אבי. בשנית שלא הטיב לדוד שסכן נפשו בהריגת גלית, ודוד בהפך, שצוה בשעת מותו ולבני ברזילי הגלעדי תעשה חסד. בשלישית אמר הכתוב על שאול ותעט אל השלל, ודוד בהפך, שהיה נדיב לב ומחלק השלל ואומר הנה לכם ברכה משלל אויבי ה׳. ברביעית אמר שאול כי יראתי את העם ואשמע בקולם, ודוד לא היה ירא מעשות משפט, אמר הכתוב ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו. בחמישית שהיה שאול משקר לשמואל ומכסה פשעו, ודוד הודה מיד ואמר חטאתי בבא אליו נתן הנביא כאשר בא אל בת שבע. בששית שלא היה נשמע לשמואל ועבר על דבריו במצות הפרטיות שנצטוה, ודוד היה נשמע לנתן הנביא ולגד החוזה ולשמואל בכל מה שנצטוה מפיהם. ולפי הדברים הללו הוא מבואר שמצד זאת המדה הששית אפשר שישוב זה הטעם השני אל הטעם הראשון.
Now if we examine Saul’s qualities, we find that he was lacking in all of them. 1. He spared Agag [The Rabbis say, commenting on the verse: “And he lay in wait in the valley”—“In the valley,” means concerning the doings in the valley. Saul used a foolish a fortiori argument. If, said he, when one life is taken, the Torah says: Take a heifer and break its neck …], and was cruel to his own people, in that he destroyed Nob, the city of the priests. David acted differently. He smote Moab and put them under saws and under harrows of iron, but when he saw the destroying angel, he said: “Lo, I have sinned, and I have done iniquitously; but these sheep, what have they done? Let Thy hand, I pray Thee, be against me, and against my father’s house.” 2. He did not treat David kindly, who risked his life when he slew Goliath. David, on the contrary, gave an order at the time of his death: “But show kindness unto the sons of Barzillai the Gileadite.” 3. The Bible says concerning Saul: “But didst fly upon the spoil.” David was different. He was generous and divided the spoil, saying: “Behold, a present for you of the spoil of the enemies of the Lord.” 4. Saul said: “Because I feared the people, and hearkened to their voice,” whereas David was not afraid to do justice, as the Bible says: “And David executed justice and righteousness unto all his people.” 5. Saul lied to Samuel so as to cover his transgressions, while David confessed at once when Nathan the prophet came to him after he had gone in to Bathsheba. 6. He did not obey Samuel, but violated the specific commands which were given to him, whereas David obeyed all the commands of Nathan the prophet, Gad the seer, and Samuel. In this way it is clear that by reason of this sixth quality, the second explanation is reduced to the first.
15
גם כשיחופשו הכתובים נמצא דוד שלם בכל המדות הללו ושאול חסר בכלן, ובעבור זה היתה נסבה מאת השם יתברך שלא ישאר המלכות לשאול ושלא ישאר ממנו זרע הגון למלוכה, וגם אבנר שר צבאו מת כדי שיתקיים המלכות קיום יפה ביד דוד וזרעו, כדי שיהיה משל ודוגמא למלכים הבאים אחריו שלא יתגאו על השם יתברך למרות עיני כבודו שהמלכות שלו היא, ולזה אין ראוי למלך בשר ודם לזלזל בעובדי השם יתברך ושומרי תורתו שהוא לבדו מלך הכבוד, כמו שבארתי בפרק י״ד ממאמר שני, ואמר הכתוב והוא מהעדה מלכין ומהקים מלכין.
When we examine the texts we also find that David was perfect in all these qualities, while Saul lacked them all. This was why God saw to it that the kingdom did not remain with Saul and why Saul left no descendants worthy of the kingship. Even Abner, the chief of his army, died in order that the kingdom might be firmly established in the hand of David and his children, as a lesson and example to the kings who came after him, that they should not in their pride disobey God’s will, for the kingdom is His. Hence a human king should not slight those who serve God and observe His Torah, for He alone is the King of Glory, as I explained before, and the Bible says: “He removeth kings and setteth up kings.”
16
ונשוב לענין הפרק ונאמר שכמו שלא נתקבלה תשובת שאול להיותה חסרה הג׳ תנאים שזכרנו, כן בעבור זה נתקבלה תשובת דוד על ענין בת שבע לפי שהיו בה הג׳ תנאים שזכרנו, ויתבאר זה ממה שהזכיר בתשובתו על ענין בת שבע ואמר חנני אלהים כחסדך, לרמוז שהתשובה לא תקובל אלא על צד החסד שזכרנו, ואמר כרוב רחמיך מחה פשעי, כלומר אף על פי שפשעי גדולים ורבים, מחה אותם כרוב רחמיך שהם בלתי בעלי תכלית כדי שלא יהיה כחי לחטוא יותר גדול מכחך למחול. ואמר כי פשעי אני אדע, לרמוז על התנאי הראשון ולומר שלא היה החטא נעלם ממנו, וחטאתי נגדי תמיד, לרמוז שלא היה מתנצל על חטאו לומר שלא חטא, שתמיד הוא חושב שחטא. ואמר לך לבדך חטאתי, לרמוז על התנאי הג׳ לומר שלא היתה תשובתו מפני אהבת הכבוד או הנאת ממון או פחד בני אדם שלא יענישוהו אלא מפני אהבת השם יתברך, שהעבירות היו בין אדם למקום, כלומר בסתר שלא היו האנשים יודעין בהם אלא השם יתברך.
To return to the subject of the chapter, we say that just as the repentance of Saul was not accepted because it lacked the three requirements that we mentioned, so the repentance of David after the Bathsheba affair was accepted because it fulfilled the three requirements mentioned. This is clear from the expressions he uses on that occasion: “Be gracious unto me, O God, according to Thy mercy.” These words indicate that repentance is accepted only as a matter of grace, as we said before. Then he says: “According to the multitude of Thy compassions blot out my transgressions,” i. e. even though my transgressions are great and many, blot them out according to the multitude of Thy compassions, which are infinite, so that my power to sin may not be greater than Thy power to forgive. Then he adds: “For I know my transgressions,” alluding to the first requirement, and stating that the sin was not unknown to him. “And my sin is ever before me,” indicates that he offered no excuses for his sin, nor pretended that he had not sinned, but was always aware that he had sinned. “Against Thee, Thee only, have I sinned,” alludes to the third requirement. It shows that his repentance was not due to the desire for honor or money or the fear of human punishment, but to the love of God, for his transgressions were those which concerned the relations between God and man, i. e. private matters, which men did not know, but only God.
17
וכפל לומר והרע בעיניך עשיתי, להתודות על שני מיני העבירות, על העבירות שבין אדם למקום ועל העבירות שבין אדם לחבירו, על העבירות שבין אדם למקום אמר לך לבדך חטאתי, ועל העבירות שבין אדם לחבירו, כמו לא תגנובו ולא תונו וכיוצא בהן, אמר והרע בעיניך עשיתי, וזה שאף על פי שהן מצות שבין אדם לחבירו, אחר שצוה בהם השם יתברך הנה הוא רע בעיני השם מי שיעשה הפך מצותו, ואמר למען תצדק בדברך, שב אל מה שאמר מחה פשעי והרב כבסני מעוני וגו׳, כלומר בעבור שתצדק במה שאמרת שאתה מקבל בתשובה לשבים ומוחל וסולח לחטאתם, מחה פשעי, וכדי שתזכה במה שתשפוט את האדם על חטאו אחר שהוא יכול לשוב בתשובה ואינו שב, טהרני מחטאתי אחר שאני שב בתשובה לפניך. ויש אומרים שבדברך ובשפטך שב למה שנאמר לקין הלוא אם תיטיב שאת, ואל מה שנשפט עליו.
He repeats: “And done that which is evil in Thy sight,” to indicate his confession of both kinds of sins, those concerning the relations between man and God, and those between man and his fellow. He alludes to the former in the words: “Against Thee, Thee only, have I sinned.” To the latter, such as, “You shall not steal,” “You shall not oppress,” and so on, he refers in the words: “And done that which is evil in Thy sight,” the meaning being that though they are precepts which govern the relations between man and man, nevertheless since God is the author of those commandments, the man who violates His commandments is evil in the sight of God. “That Thou mayest be justified when Thou speakest, and be in the right when Thou judgest,”—these words go back to the prayer: “Blot out my transgressions, Wash me thoroughly from my iniquity, and cleanse me from my sin,” and the meaning is: Blot out my transgressions in order that Thou mayest be justified in Thy statement that Thou receivest penitents and forgivest their sins. And in order that Thou mayest be right when Thou judgest a man for his sin, since he can repent and does not, cleanse me from my sin, since I do repent before Thee. Some say that the words in question allude to the statement made to Cain: “If thou doest well, shall it not be lifted up?” and to the judgment decreed upon him.
18
ולפי שהעבירה היא אם במחשבה ואם בדבור ואם במעשה או בכלן, צריך שתהיה התשובה בשלשתן, אם במחשבה החרטה, ואם בדבור הודוי, ואם במעשה שלא יספיק עזיבת החטא בלבד אבל שיעשה המעשים הפך העבירות שעשה.
Since a sin may be committed in thought, in speech and in act, or in all the three combined, repentance must include the three. Regret corresponds to thought, confession to speech, and corresponding to act it is not sufficient that one discontinue the sin, but he must do acts of a nature opposed to the transgressions which he has committed.
19
לפיכך היה דוד מתפלל על כלן, על המחשבה אמר לב טהור ברא לי אלהים וגו׳, על הדבור ה׳ שפתי תפתח וגו׳, ועל המעשה אמר אלמדה פושעים דרכיך וגו׳, כלומר שיעשה מעשים הפך העבירה כדי שיראו האנשים ויקחו מוסר וילמדו לשוב אל השם יתברך. וכן באר הנביא שהתשובה ראויה שתהיה בעשית מעשים הפך העבירות, אמר הכתוב וירא האלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה. ובארו רבותינו ז״ל את שקם ואת תעניתם לא נאמר אלא את מעשיהם, שאפילו גזל מריש ובנאו בבירה היה מקעקע כל הבירה, וכן אמר ישעיה יעזוב רשע דרכו וגו׳, אמר יעזוב רשע דרכו על העבירה שהגיעה לפעל, שיעשה מעשים הפך העבירה ויבחר לו דרך אחרת, אם חטא במאכלות אסורות יתענה ויזהר מלאכול לשובע נפשו אפילו הדברים המותרים, כמו שאמרו רבותינו ז״ל קדש עצמך במותר לך, ואם העלים עיניו מן הצדקה יפזר ממונו לעניים, ואם הורה לאנשים לנהוג בקלות ראש במצות ילמד אותם דרך ישרה לדקדק במצות ולשוב אל השם יתברך, לפי שהמחטיא את הרבים אי אפשר לשוב בתשובה שלמה, שבמה יוכל לתקן את אשר עותו ממה שגרם לחטוא, ולזה אמר אלמדה פושעים דרכיך וגו׳, וכן כל כיוצא בזה, ואם חטא במחשבה בלבד יטהר מחשבותיו לפני יודע מחשבות, וזהו ואיש און מחשבותיו.
For this reason David prayed for all three. In relation to thought he said: “Create me a clean heart, O God …” In regard to speech, he said, “O Lord, open Thou my lips; and my mouth shall declare Thy praise.” With regard to action, he said: “I will teach transgressors Thy ways,” i. e. he will do acts opposed to the transgressions in order that men may see and take instruction and learn to return to the Lord. The prophet also makes it clear that repentance requires the doing of acts opposed to the transgressions: “And God saw their works that they turned from their evil way.” Our Rabbis explain this verse as follows: It does not say: “He saw their sackcloth and fasting,” but, “He saw their works.” This shows that if one of them, by force, took away a beam from his neighbor and inserted it into a palace he was building, he threw down the whole palace [in order to return the beam to its owner.] Isaiah also said: “Let the wicked forsake his way, and the man of iniquity his thoughts.” The first part of the verse refers to a transgression carried out in deed, in which case the remedy is recommended of doing acts opposed to the transgression and choosing another mode of conduct. For example, if his sin consisted in eating forbidden food, he should fast and not eat enough even of those things which are permitted, as the Rabbis say: “Sanctify thyself in those things which are permitted to thee.” And if his sin was that he did not give alms, he should give lavishly of his money to the poor. And if he taught men to neglect the commandments, he should teach them the proper way to be punctilious about the commandments and to return to God, for he who makes others sin can not do complete repentance. For how can he correct the wrong he has done in causing a man to sin? Hence David says: “Then will I teach transgressors Thy ways,” and similarly in other cases of transgressions. If a man’s sin is one of thought only, he should purify his thoughts before Him who knows man’s thoughts: “And the man of iniquity [shall forsake] his thoughts.”
20
ואמר וישוב אל ה׳ וירחמהו, להורות שהתשובה צריך שתהיה לאהבת השם יתברך בלבד לא להנאת הממון ואהבת הכבוד, ואמר ואל אלהינו כי ירבה לסלוח, לחזק לב השבים שלא יתיאשו מן התשובה בסבת רבוי העונות, שסליחתו יותר מרובה מן העונות, ועל כן ראוי לאדם שידע וישכיל שאם לא יחזור בתשובה שהוא ראוי לעונש גדול, אחר היות הרשות בידו לשוב בתשובה ואינו שב, ויירא מהשם יתברך שיענישנו אם לא ישוב אחר היותו יכול על זה, וזה שאמר הכתוב כי עמך הסליחה למען תורא, וזה נראה לכאורה דבר זר, שאיך יאמר שבעבור שעמו הסליחה יורא, והרי הדבר נראה להפך, שאחר שידע האדם שהשם יתברך ימחול לו על כל עונותיו לא יירא ולא יחוש מחטוא, אלא שפירושו יתבאר על הדרך שכתבנו, שלא יירא האדם מן הדבר ההכרחי, כמו שלא יירא מהמות אחר שהיא הכרחית לאדם, ואם היה העונש הכרחי לאדם על החטא באפס תקות מחילה לא היה האדם ירא מהשם יתברך, אחר שהיה יודע שאי אפשר לו להנצל מהעונש לפי שאי אפשר לו שלא יחטא, אבל עכשיו שהוא יודע שהשם יתברך מוחל וסולח לחטאים על ידי התשובה ואפשר לו להנצל מהעונש, הנה יירא מזה בהכרח, שאם ירבה לחטוא ולא יתן אל לבו לשוב בתשובה לפניו לא יאבה ה׳ סלוח לו, ובעבור זה יירא החוטא מלפני השם יתברך אחר היותו יודע שאין העונש הכרחי אל החוטא, ושאם ישוב אל השם יתברך בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאדו ירחמהו וירבה לסלוח כי עמו הסליחה:
“And let him return unto the Lord and He will have compassion upon him”—this alludes to the fact that repentance must be solely for the love of God and not for the pleasure of money or the love of glory. “And to our God [let him return] for He will abundantly pardon”—this is intended to encourage penitents, who must not despair of repentance because of their many sins, for God’s forgiveness is more abundant than their iniquities. Hence a man must know that if he does not repent, he deserves severe punishment, since it lies in his power to repent and he does not; he should fear that God will punish him if he does not repent when he is able: “For with Thee there is forgiveness, that Thou mayest be feared.” At first sight the expression just quoted seems strange, for how does it follow that because forgiveness is with God, He is to be feared? The contrary would seem to be the case, namely that if a man knows that God will forgive all his iniquities, he will not be afraid to sin. But the passage is to be explained as we suggested. A man is not afraid of a thing that is inevitable, for example death. If then punishment were inevitable when one has sinned and there were no hope of forgiveness, a person would not be afraid of God, as he would know that he can not escape punishment, since he can not help sinning. But since as a matter of fact he knows that God forgives sinners if they repent and he can escape punishment, he will necessarily be afraid that if he continues to sin and does not think of repenting, God will refuse to forgive him. Therefore the sinner will be afraid of God, since he knows that punishment is not inevitable for a sinner, and that if he repents before God with all his heart and with all his soul and with all his might, God will have pity upon him and abundantly forgive him, for forgiveness is His.
דרכי התשובה שבהם יטהר האדם מעונותיו ויזכה מחטאתו לפני אדוניו, הנה הם שיתקן המחשבה והדבור והמעשה. המחשבה שיתחרט אדם מעונותיו, הדבור שיודה על פשעיו, המעשה שיקבל עליו שלא ישוב עוד לכסלה, אבל יעשה מעשים שיורו שהמעשים הראשונים היו בטעות ובבלי דעת.
The elements of repentance by which a person may be cleansed of his iniquities and purified of his sin before God are correction of thought, speech and act. Correction of thought means that he should feel regret on account of his sins. Correction of speech signifies that he should confess his transgressions; while correction of act denotes that he should take it upon himself never again to return to his folly, but should do instead such acts as would indicate that the former were done in error and unintentionally.
אולם החרטה מבואר בנביאים היותה הכרחית לתשובה, אמר ירמיה אין איש נחם על רעתו לומר מה עשיתי, ואמר יואל מי יודע ישוב ונחם והשאיר אחריו ברכה, והודוי מפורש בתורה, והתודו את חטאתם אשר עשו, והתודו את עונם ואת עון אבותם, והתודה אשר חטא עליה, ושיקבל עליו שלא יוסיף לחטוא במה שחטא, אמר הנביא ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו, כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו ואל ישובו לכסלה.
It is clearly expressed in the Prophets that regret is essential to repentance. Jeremiah says: “No man repenteth him of his wickedness, saying: ‘What have I done?’ ” Joel says: “Who knoweth whether He will not turn and repent, and leave a blessing behind Him.” Confession is specifically mentioned in the Torah: “Then they shall confess their sin which they have done;” “And they shall confess their iniquity and the iniquity of their fathers;” “He shall confess that wherein he hath sinned.” A promise not to repeat the sin is also mentioned by the prophet: “Neither will we call any more the work of our hands our gods;” and in the Psalms we read: “For He will speak peace unto His people, and to His saints; But let them not turn back to folly.”
והדברים המונעים והמעכבים את התשובה הם ג׳, שהם העלמת החטא וההתנצלות ואהבת הממון והכבוד, והוא מבואר שכל אחד מאלו מעכב את התשובה. ואולם העלמת החטא, שמי שלא יכיר או ידע שחטא לעולם לא יתחרט ולא ישוב בתשובה, כמו שהחולה כל מה שלא ירגיש או ידע שהוא חולה אי אפשר לו שיתרפא, לפי שלא יבקש לעולם רפואה, וכן החוטא אם לא ידע שחטא לעולם לא ישוב בתשובה, ולזה היה השם יתברך מאשים לישראל בשלא היו מכירין עונותיהן, שזה היה סבה שלא ישובו בתשובה לפניו, אמר אלך אשובה אל מקומי עד אשר יאשמו ובקשו פני, כלומר עד שיחזיקו עצמן כאשמים וחטאים ואז ישובו בתשובה ויבקשו פני. וכן אמר דוד כי פשעי אני אדע וגו׳, ואמר השם יתברך קרא בגרון, להורות שידיעת החטא הכרחי לתשובה.
The things hindering and preventing repentance are three: ignorance of having committed a sin, excusing oneself, and the love of money and glory. It is clear that every one of these hinders repentance. If a man does not recognize or know that he has sinned, he will never regret doing the thing he does, nor repent, as a sick man can not be cured as long as he does not feel or know that he is sick, for he will never seek a cure. So if one does not know that he has sinned, he will never repent. For this reason God found fault with Israel for not recognizing their sins, for this was a reason why they did not repent: “I will go and return to My place, till they acknowledge their fault, and seek My face,” i. e. until they regard themselves as transgressors and sinners, when they will repent and seek My face. David also said: “For I know my transgressions.” God said: “Cry aloud,” indicating that a knowledge of one’s sin is essential to repentance.
וההתנצלות גם כן מבואר מענינו שהוא מונע התשובה, שאם יחשוב החוטא שיועיל ההתנצלות במה שחטא, לעולם לא יתחרט ולא יתודה עליו, וזה נקרא מכסה פשעיו, שעליו אמר שלמה מכסה פשעיו לא יצליח, שכסוי החטא הוא כשאדם תולה חטאו בדבר אחר, אמר איוב אם כסיתי כאדם פשעי וגו׳, וזה לפי שאדם הראשון התנצל על חטאו ואמר האשה אשר נתתה עמדי וגו׳, ולא הועיל לו התנצלות כלל, לפי שהשכל נתן באדם להיות תמיד עיניו על דרכיו שלא יחטא, ולזה נקרא השוגג חוטא וצריך כפרה, וכן צריך שיזהר שלא יטעה אותו שום אדם, ועל כן נאמר לאדם כי שמעת לקול אשתך וגו׳, אף על פי שלא נצטוה שלא לשמוע לקול אשתו, וזה ממה שיורה שלא יועיל לאדם התנצלות לומר פלוני גרם לי לחטוא, שאין התנצלות על החטא אלא האונס הגמור, שעליו אמרו רבותינו ז״ל אנוס רחמנא פטריה, ועוד נבאר ענין האונס בפרק הבא אחר זה.
It is also clear from the thing itself that self-excuse prevents repentance. For if a man thinks that excusing himself for his sin will avail him, he will never regret the doing of it, nor confess his sin. Such a one is called a man “who covers his transgressions,” as Solomon says: “He that covereth his transgressions shall not prosper.” Covering one’s sin means to make something else responsible for one’s sin, as Job says: “If after the manner of Adam I covered my transgressions.” The reference is to Adam, who excused himself for his sin by saying: “The woman whom Thou gavest to be with me, she gave me of the tree …” But his excuse did not do him any good, for man was given reason so that he should always watch his conduct and not sin. This is why one who commits a misdeed through error is called a sinner and requires atonement. Similarly one must be careful not to be misled by any one, and hence Adam was told: “Because thou hast hearkened unto the voice of thy wife … cursed is the ground …,” although Adam had not been told not to listen to the voice of his wife. This shows that it does not avail one to excuse himself by saying, So and so made me sin, for nothing excuses a sin except absolute compulsion, concerning which the Rabbis say that heaven acquits a man in case of compulsion. We shall treat of the subject of compulsion in the next chapter.
ואהבת הממון או הכבוד הוא מעכב את התשובה, וזה שאף אם ישוב בתשובה, אם התשובה היא בסבת תועלת ממון או בעבור הכבוד, אינה תשובה, וזה כי כשיקבל עליו שלא ישוב עוד לכסלה צריך שיהיה זה לאהבת השם יתברך בלבד לא לזולת זה כלל, וכן היה דוד אומר שתשובתו ראויה להתקבל לפי שלא היה בה דבר מונע קבלתה, שאמר חטאתי אודיעך וגו׳, אמרו חטאתי אודיעך ירמוז על הכרת החטא, ועוני לא כסיתי ירמוז שלא התנצל על החטא כלל, אמרתי אודה עלי פשעי ירמוז שהתשובה והודוי היתה לאהבת השם יתברך בלבד ולא בעבור הממון והכבוד.
Love of money and of glory prevents repentance. For if a person repents in order to get some financial benefit or honor, his act is not repentance at all. One must undertake not to return again to folly for the love of God and not for any other motive. Thus David said that his repentance should be accepted because there was no element in it to prevent its acceptance: “I acknowledged my sin unto Thee, and mine iniquity have I not hid …” The words: “I acknowledged my sin,” allude to the necessity of knowing that one has sinned. “And mine iniquity have I not hid,” indicates that he did not excuse himself for his sin. Then he says: “I said: ‘I will make confession concerning my transgressions,’ ” to show that his repentance and confession were solely for the love of God and not for the sake of money or glory.
ולפי שהיתה תשובת שאול כשחטא בעמלק חסרה אלו הג׳ תנאים, אף על פי שהודה חטאו לשמואל שני פעמים ואמר חטאתי, לא נתקבלה תשובתו כלל, וזה שבתחלה היה מכחיש החטא ולא היה מכיר שחטא, כי כשאמר לו שמואל ולמה לא שמעת בקול ה׳, השיב אשר שמעתי בקול ה׳ ואלך בדרך אשר שלחני ה׳ וגו׳, וכשאמר לו שמואל שהיה חוטא בהפצר ההוא יותר ממה שחטא במרי הראשון עצמו שהיה עיקר החטא, ואמר לו כי חטאת קסם מרי ואון ותרפים הפצר, כלומר שהמרי שהוא עיקר החטא הוא כמו חטאת קסם שהוא איסור לאו בלבד, וההפצר שהיה מפציר לומר לא חטאתי הוא כמו און ותרפים שהוא חטא עבודה זרה, והוא יותר קשה מהקסם שהוא עיקר החטא, מתוך דברים הללו הודה שאול שחטא ואמר חטאתי, אבל התנצל על החטא בדברי שקר ואמר כי יראתי את העם וגו׳, ולפיכך לא אבה שמואל לשוב עמו כשאמר לו ושוב עמי והשתחויתי לה׳, והשיב לו לא אשוב כי מאסתה את דבר ה׳, ויסוב שמואל ללכת, לפי שהודאת חטאתו לא היתה הודאה כלל, שהיה מתנצל בדברי שקר, וכשהודה שאול אחר כן שחטא ואמר חטאתי סתם, הסכים שמואל לשוב עמו, אבל לפי שגלה שאול דעתו שתשובתו זו היתה בעבור הכבוד, כמו שאמר ועתה כבדני נא וגו׳, ולא לאהבת השם יתברך, לא נתקבלה תשובתו ונאמר לשמואל מיד שימשח את דוד למלך.
Saul’s repentance when he sinned in reference to Amalek lacked these three requirements, and therefore even though he confessed his sin before Samuel twice, saying: “I have sinned,” his repentance was not accepted. At first he denied the sin, not knowing that he had committed one. When Samuel said to him: “Wherefore then didst thou not hearken to the voice of the Lord …? he replied: “Yea, I have hearkened to the voice of the Lord, and have gone the way which the Lord sent me …” And when Samuel said to him that this obstinacy was a greater sin than his disobedience in the first place, which was the sin proper: “For rebellion is as the sin of witchcraft, and stubbournness is as idolatry and teraphim,”—i. e.: rebellion, which was the main sin of Saul, is like the sin of witchcraft, which is an ordinary negative commandment, whereas stubbornness, viz. his insisting that he had not sinned, is like idolatry and teraphim, which is more serious than witchcraft to which his main sin is compared—when Samuel said these things to him, Saul was led to admit that he had sinned, and said, “I have sinned,” but he excused himself for his sin by words of falsehood, when he said: “Because I feared the people …” Therefore Samuel refused to return with him when he asked him: “And return with me, that I may worship the Lord,” and replied: “I will not return with thee; for thou hast rejected the word of the Lord … And as Samuel turned about to go away …” This was because the acknowledgement of his sin was not genuine, since he excused himself with words of falsehood. Later on, when Saul admitted that he had sinned, and said simply, “I have sinned,” Samuel consented to return with him. But since Saul showed that his repentance was for the sake of receiving honor, as he said: “Honour me now, I pray thee …,” and not for the love of God, his repentance was not accepted, and Samuel was told at once to anoint David as king.
ולזה לא נמנו בכלל שני מלכות שאול השנים שמלך משם ואילך, תדע שהרי שתי שנים או יותר היה דוד בורח מלפני שאול, שהכתוב אומר שהיה בשדה פלשתים שנה וארבעה חדשים מלבד זמן רב שהיה מסתתר בארץ ישראל במדבר זיף ובמצודה ובכרמל עם רועי נבל, והכתוב אמר בן שנה שאול במלכו ושתי שנים מלך על ישראל ויבחר לו שאול שלשת אלפים וגו׳, ופירושו שאחר שנה שנמשח למלך בחר לו השלשת אלפים והתחיל לעשות המלחמות, ואומר שמלך אחר כך על ישראל ב׳ שנים ולא יותר, ואי אפשר לו שיעשה כל המלחמות שהזכיר הכתוב וילחם סביב בכל אויביו במואב ובבני עמון ובמלכי צובא ובפלשתים וגו׳, בשתי שנים בהיותו רודף אחרי דוד גם כן, אלא שמיום שנמשח דוד למלך לא נמנה מלכות לשאול אף על פי שהיה מלך, שכן תמצא באיש בשת שמלך על ישראל כל השנים שמלך דוד בחברון על יהודה שהיו ז׳ שנים, ואף על פי כן לא נמנו לו אלא ב׳ שנים שעמד מלך בלא מלחמה, כמו שכתוב בן ארבעים שנה איש בשת במלכו וב׳ שנים מלך וגו׳, שלאחר ב׳ שנים שמלך והתחילה המלחמה בין בית שאול ובין בית דוד והיו בית שאול הולכים ודלים ובית דוד הולכים וחזקים, לא נמנו בכלל שני מלכותו, וכן לשאול לא נמנה לו מלכות אחר שנמשח דוד למלך.
For this reason the years of Saul’s reign after this time are not counted as part of his reign. This we infer as follows: David was a fugitive from Saul two years or more, for the Bible says that he was a year and four months in the country of the Philistines, not to count the long time that he hid himself in Palestine in the wilderness of Ziph, in the fortress and in Carmel with the shepherds of Nabal. And yet the Bible tells us: “When Saul had reigned a year (Saul reigned two years over Israel), Saul chose three thousand men …” The meaning is that one year after he was anointed king, he chose the three thousand men and began to wage wars, and after that, we are told, he reigned over Israel two years and no more. Now it is impossible that he should have waged all those wars which the Bible mentions: “And fought against all his enemies on every side, against Moab, and against the children of Ammon, and against Edom, and against the kings of Zobah, and against the Philistines …”—all this in two years, while pursuing David at the same time. The only explanation is that the moment David was anointed king, Saul’s reign was not counted, though he was still king in fact. In the same way we find that Ish-bosheth reigned over Israel all those years that David reigned in Hebron over Judah, namely seven years, and yet he is credited only with the two years that he was king without any wars, as we read: “Ish-bosheth, Saul’s son, was forty years old when he began to reign over Israel, and he reigned two years.” After his two years’ reign, war broke out between the house of Saul and the house of David. The house of Saul was getting weaker and weaker, while the house of David was getting stronger. These years were not counted in Ish-bosheth’s reign. In the same way Saul’s years were no counted to his credit after David was anointed king.
ואולם למה נענש שאול שתוסר המלכות ממנו מפני חטאו ולא נענש עונש אחר, כמו שנענש דוד על ענין בת שבע ולא הוסרה המלכות ממנו, הטעם בזה לפי דעתי הוא שדוד לא חטא במצוה פרטיית שנצטוה בה אחר שהיה מלך, או במצוה פרטית שנצטוה בה בתורה מצד שהוא מלך, אלא במצוה כוללת אותו עם כל האנשים, כי איסור אשת איש או רציחה כוללת כל האנשים, ולכן ראוי שיהיה עונשו שוה לעונש כלל האנשים, אבל שאול חטא במצוה פרטית אליו מפי שמואל אחר שהיה מלך או מצד שהיה מלך, שאמר לו שמואל שבעת ימים תוחל עד בואי אליך, ואמר לו גם כן לך והכיתה את עמלק ולא תחמול עליו וגו׳, ובעבור זה נענש בהסרת המלכות מזרעו ושימות בלא עתו, ועל כן כשעבר על דבריו והעלה עולה בגלגל קודם שיבא שמואל, נאמר לו ועתה ממלכתך לא תקום, כלומר שיפסק המלכות מזרעו, אבל לא אמר לו שימות בחצי ימיו, וכשחטא בדבר עמלק נאמר לו כי מאסת את דבר ה׳ וימאסך ממלך, כלומר שימות בלא עתו ולא יחשב לו מלכות משם ואילך, שהדבר הנמאס לא יקימנו האדם, ועל כן כשהעלה שאול את שמואל על ידי בעלת אוב אמר לו שמואל על אשר לא שמעת בקול ה׳ ולא עשית חרון אפו בעמלק וגו׳, ומחר אתה ובניך עמי, רמז לו שבעבור היות אלו מצות פרטיות אליו היה מת בלא עתו והיתה המלכות נפסקת ממנו.
There is a question, however, why was Saul punished for his sin by having the kingdom taken away from him, and not in some other way, as David was punished for the Bathsheba affair, without losing his kingdom? The reason, according to my opinion, is that David’s sin did not regard a specific commandment which was given to him after he was king, or a specific command given in the Torah which concerned him as king. His sin concerned a commandment which he had in common with all men, for the prohibition of adultery or homicide is common to all men. Therefore it was fitting that his punishment should be like that given to the generality of men. Saul, on the other hand, sinned in reference to a specific command given to him by Samuel after he was king, or given to him because he was king, for Samuel said to him: “Seven days shalt thou tarry, till I come unto thee.” He also told him: “Now go and smite Amalek … and spare them not …” For this reason he was punished by having the kingdom removed from his descendants and by dying prematurely. Hence, when he transgressed Samuel’s command and offered a burnt-offering in Gilgal before Samuel came, he was told: “But now thy kingdom shall not continue,” i. e. the kingdom would be cut off from his descendants, but he was not told that he would die before his time. But when he sinned in relation to Amalek, he was told: “Because thou hast rejected the word of the Lord, He hath also rejected thee from being king.” This means that he would die prematurely and that henceforth the kingdom would not be credited to him, for a thing that has been rejected can not be maintained by man. Therefore, when Saul brought up Samuel with the aid of the witch, Samuel said to him: “Because thou didst not hearken to the voice of the Lord, and didst not execute His fierce wrath upon Amalek …; and to-morrow shalt thou and thy sons be with me.” In these words he indicated to him that because the commandments in question were specifically given to him, he would die before his time, and his kingdom would be cut off from him.
ויורה על זה הטעם מה שייעד השם יתברך ליהוא שיתקיים המלכות ביד זרעו עד דור רביעי בעבור ששמר המצוה הפרטית שנצטוה להשמיד בית אחאב ועובדי הבעל, וכן שלמה בעבור שחטא במצות לא ירבה לו נשים והמצות הפרטיות שנצטוה עליהן המלך מצד שהוא מלך, הוסרה מזרעו מלכות עשרת השבטים, ולא נשאר לו רק שבט יהודה ובנימין בעבור השבועה שנשבע השם יתברך לדוד, זהו דעתי בדבר הזה.
An allusion to this reason is found in the promise God made to Jehu, that the kingdom would be established in the hand of his descendants unto the fourth generation, because he observed the specific command he had been given to destroy the house of Ahab and the worshippers of Baal. Similarly, because Solomon transgressed the commandment against multiplying wives and other specific commandments given to him as king, the kingdom of the ten tribes was taken away from his descendants, and he had left only the tribes of Judah and Benjamin because of the oath God had sworn to David. This is my opinion in this matter.
ויש מי שכתב בזה טעם אחר והוא ששאול חטא באומנות המלכיי, וראוי שיאבד האומנות ההוא, אבל דוד לא חטא באומנות המלכיי, שחטאו היה חטא אחר שאין לו התלות באומנות המלכיי, ולכן נתן למחילה, והרי זה דומה לשני סופרים שאחד חטא שעשה שטר מזוייף ואחד חטא שבא על הערוה, שכאשר נתן המלך לכל אחד עונשו כפי חטאו והעניש למי שבא על הערוה להלקותו, שאחר שלקה אין ראוי שיפסיד אומנתו, והרי זה נשאר באמונת אומנתו כמו שהיה קודם זה, אבל הסופר שעשה שטר מזוייף אף לאחר שקבל ענשו על מה שחטא הנה ראוי להעבירו מאומנתו, ולא ינתן לו אמנה כלל באומנתו, וכן שאול לפי שחטא באומנות המלכיי שחמל על אגג ולא עשה נקמה בעמלק כראוי, ראוי להעבירו ממנו.
Some have given another explanation of this matter, as follows: Saul committed a misdeed in relation to the kingly art, hence it was fitting that he should lose that art, whereas David did not sin in relation to the kingly art, his sin was different and had nothing to do with the kingly art, hence he was forgiven. It is like the case of two scribes of whom one is found guilty of forging a document and the other of an incestuous marriage. When the king administers to each of them the punishment that befits the crime, punishing with stripes the one guilty of incest, there is no reason why he should lose his position, and he therefore retains his position as before. The scribe, on the other hand, who forged a document, in addition to being punished for his crime, deserves to be removed from his position and not to be trusted with such an office. In the same way, since Saul committed a wrong pertaining to the kingly art, in that he spared Agag and did not execute proper vengeance on Amalek, he deserved to be removed from it.
וזה הטעם אינו מספיק אם לא יאמר בו יותר מזה, לפי שקודם מלחמת עמלק נאמר לו ועתה ממלכתך לא תקום, על שהעלה העולה בגלגל קודם שיבא שמואל. ואפשר לתקן זה הדעת ולהשיבו אל הדעת הראשון על זה הדרך, כשנבאר המדות הראויות להיות במלך עד שיוכלל באחת מהם החטא הקודם.
This explanation, however, without further qualification, will not do, because he was told before the war with Amalek: “But now thy kingdom will not stand,” as a punishment for bringing a burnt-offering in Gilgal before Samuel came. But it is possible to amend this explanation and reduce it to the first, as follows: viz. by explaining the qualities requisite in a king in such a way that the first sin will be included under one of them.
ולפי הנראה שהמדות ההכרחיות למלך מצד המלכות הם ששה, וזה שהכונה בהקמת המלך היא להלחם באויבים ולשפוט את העם משפט צדק, אמרו ישראל כששאלו מלך ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו, ועל כן ראוי שימצאו בו המדות ההכרחיות לזה, אולם מדות השופטים כבר נתבארו בתורה שהם ארבע, אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע, וכשנערב עם אלו התארים שהם הכרחיים מצד המלחמה, נמצאם בין כלם ששה.
It seems, then, that there are six qualities a king, as such, must have. The purpose of appointing a king is to fight the enemy and to judge the people justly. When Israel demanded a king, they said: “That our king may judge us, and go out before us, and fight our battles.” Hence he must have the qualities necessary for this purpose. Now we know that judges must have four qualities: They must be men of valor, God-fearing, men of truth, and hating unlawful gain. If we add to these the qualities necessary in war, we shall have six.
האחד שצריך שיהיה המלך אכזרי לזרים ורחמן לעמו ומוסר נפשו להצילם, כמו שמדרך הרועה לסכן נפשו להסיר המזיקין ולהלחם עם הארי והדוב לשמור הצאן ולרחם עליהם בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא עלות ינהל. והשני שייטיב למטיבים אליו ולעבדיו ולאנשי מלחמתו, שאם לא יעשה כן מי ימסור נפשו בעבור כבודו או מי יקנא בעדו אם יבגדו בו. והשלישי שיהיה שונא בצע ולא יהיה חמדן, שהרועה שהושם לשמור הצאן אין ראוי לו לגזול עורם מעליהם ושארם מעל עצמותם, שאז ישוב הענין בהפך, שיהיו הצאן לפרנס הרועה ולא הרועה לשמור הצאן, ולזה אמר הכתוב וכסף וזהב לא ירבה לו מאד, שאם ישתדל לקבץ כסף וזהב אפילו מן האויבים, כשלא ימצא בהם יקח מעמו. והרביעי שיהיה איש חיל אמיץ כח לבו בגבורים לשבר מתלעות עול ולא ישא פני דל ולא יהדר פני גדול ולא יירא מעשות משפט. והחמישי שיהיה אמת ולא ימצא עולה בשפתיו וישפוט משפט צדק, שמי שהוא מכחש או דובר שקרים הנה הוא אם מפני היראה או מפני שאינו יכול להשיג רצונו בזולת זה, והשופט אין לו לירא משום אדם, אמר הכתוב לא תגורו מפני איש, וכל שכן המלך שאין מי שיעכב על ידו מעשות רצונו, ועל כן אין ראוי לו שישקר, ועוד כי לא יבטח האדם בדברי המלך אם תדברנה שפתיו עולה ולשונו תהגה רמיה. והששי שיהיה ירא שמים וחרד על דבריו ויהיה נכנע לעובדי השם יתברך וישמור מצותיו שנצטוה עליהן מצד שהוא מלך או אחר שהוא מלך, ואף בשאר המצות ראוי לו שלא יתגאה על אחיו לחשוב שהוא בן חורין מן המצות יותר מהם, אמר הכתוב לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאול, וזה כמאמר החכם המלך והדת אחים נאמנים, ואם יראו העם את המלך מזלזל בתורה ובמלמדיה יבאו כל העם להקל בה ותפול התורה בכללה.
One is that the king must be cruel to strangers, but merciful to his own people and willing to give his life to save them, as a shepherd ought to risk his life to remove harm and to fight with the lion and the bear in order to preserve the flock and show kindness to them: “Gathereth the lambs in his arm, and carrieth them in his bosom, and gently leadeth those that give suck.” The second quality is to be good to those who are good to him, to his servants and those who fight his battles, for if he will not do this, who will risk his life for the king’s glory and who will take his part against those who are treacherous? The third quality is that he should hate unlawful gain and not be covetous. A shepherd that is appointed to guard the sheep must not strip their skin and their flesh from their bones, for in that case the relation would be reversed, the flock would support the shepherd instead of the shepherd guarding the flock. For this reason the Bible says: “Neither shall he greatly multiply to himself silver and gold,” for if he takes pains to gather silver and gold, even though it be from the enemy, he will take from his own people if he can not find it among the enemy. The fourth quality is that he should be a man of valor, strong and mighty to “break the jaws of the unrighteous.” He must not respect the faces of the poor, nor honor the faces of the great, nor fear to do justice. The fifth quality is that he should speak the truth, no wrong must be found upon his lips, and he should judge a righteous judgment, for the man who lies or speaks falsehoods, does so either from fear or because he can not obtain his desire without it, but the judge must not be afraid of any man, as we read in the Bible: “Ye shall not be afraid of the face of any man,” not to speak of the king, for there is no one to prevent him from doing what he will. Hence he must not speak falsely. Besides, no one will trust the words of the king if he speaks falsely. The sixth quality is that he should fear God and tremble at His words. He should be submissive to those who serve God, and observe those commandments which he was given in the capacity of king or after he became king. And in regard to the other commandments, too, he must not consider himself as superior to his brethren and think he is free from the commandments any more than they, as the Bible says: “That his heart be not lifted up above his brethren and that he turn not aside from the commandment, to the right hand, or to the left.” A similar thought is expressed in the saying of the wise man: “The king and the law are faithful brothers.” If, therefore, the people see the king disregarding the law and the teachers thereof, they will all come to ignore it, and the whole Torah will fall.
וכשנחפש מדות שאול נמצא אותו חסר בכלן. אולם בראשונה שחמל על אגג, עד שאמרו רבותינו ז״ל וירב בנחל, על עסקי נחל, שעשה קל וחומר של שטות, ומה על נפש אחת אמרה תורה וכו׳, והיה אכזרי על עמו, כי את נוב עיר הכהנים הכה לפי חרב, ודוד בהפך, שהיה מכה את מואב ומעבירם במגרה ובחריצי הברזל, וכשראה המלאך המשחית אמר אנכי חטאתי ואנכי העויתי ואלה הצאן מה עשו תהי נא ידך בי ובבית אבי. בשנית שלא הטיב לדוד שסכן נפשו בהריגת גלית, ודוד בהפך, שצוה בשעת מותו ולבני ברזילי הגלעדי תעשה חסד. בשלישית אמר הכתוב על שאול ותעט אל השלל, ודוד בהפך, שהיה נדיב לב ומחלק השלל ואומר הנה לכם ברכה משלל אויבי ה׳. ברביעית אמר שאול כי יראתי את העם ואשמע בקולם, ודוד לא היה ירא מעשות משפט, אמר הכתוב ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו. בחמישית שהיה שאול משקר לשמואל ומכסה פשעו, ודוד הודה מיד ואמר חטאתי בבא אליו נתן הנביא כאשר בא אל בת שבע. בששית שלא היה נשמע לשמואל ועבר על דבריו במצות הפרטיות שנצטוה, ודוד היה נשמע לנתן הנביא ולגד החוזה ולשמואל בכל מה שנצטוה מפיהם. ולפי הדברים הללו הוא מבואר שמצד זאת המדה הששית אפשר שישוב זה הטעם השני אל הטעם הראשון.
Now if we examine Saul’s qualities, we find that he was lacking in all of them. 1. He spared Agag [The Rabbis say, commenting on the verse: “And he lay in wait in the valley”—“In the valley,” means concerning the doings in the valley. Saul used a foolish a fortiori argument. If, said he, when one life is taken, the Torah says: Take a heifer and break its neck …], and was cruel to his own people, in that he destroyed Nob, the city of the priests. David acted differently. He smote Moab and put them under saws and under harrows of iron, but when he saw the destroying angel, he said: “Lo, I have sinned, and I have done iniquitously; but these sheep, what have they done? Let Thy hand, I pray Thee, be against me, and against my father’s house.” 2. He did not treat David kindly, who risked his life when he slew Goliath. David, on the contrary, gave an order at the time of his death: “But show kindness unto the sons of Barzillai the Gileadite.” 3. The Bible says concerning Saul: “But didst fly upon the spoil.” David was different. He was generous and divided the spoil, saying: “Behold, a present for you of the spoil of the enemies of the Lord.” 4. Saul said: “Because I feared the people, and hearkened to their voice,” whereas David was not afraid to do justice, as the Bible says: “And David executed justice and righteousness unto all his people.” 5. Saul lied to Samuel so as to cover his transgressions, while David confessed at once when Nathan the prophet came to him after he had gone in to Bathsheba. 6. He did not obey Samuel, but violated the specific commands which were given to him, whereas David obeyed all the commands of Nathan the prophet, Gad the seer, and Samuel. In this way it is clear that by reason of this sixth quality, the second explanation is reduced to the first.
גם כשיחופשו הכתובים נמצא דוד שלם בכל המדות הללו ושאול חסר בכלן, ובעבור זה היתה נסבה מאת השם יתברך שלא ישאר המלכות לשאול ושלא ישאר ממנו זרע הגון למלוכה, וגם אבנר שר צבאו מת כדי שיתקיים המלכות קיום יפה ביד דוד וזרעו, כדי שיהיה משל ודוגמא למלכים הבאים אחריו שלא יתגאו על השם יתברך למרות עיני כבודו שהמלכות שלו היא, ולזה אין ראוי למלך בשר ודם לזלזל בעובדי השם יתברך ושומרי תורתו שהוא לבדו מלך הכבוד, כמו שבארתי בפרק י״ד ממאמר שני, ואמר הכתוב והוא מהעדה מלכין ומהקים מלכין.
When we examine the texts we also find that David was perfect in all these qualities, while Saul lacked them all. This was why God saw to it that the kingdom did not remain with Saul and why Saul left no descendants worthy of the kingship. Even Abner, the chief of his army, died in order that the kingdom might be firmly established in the hand of David and his children, as a lesson and example to the kings who came after him, that they should not in their pride disobey God’s will, for the kingdom is His. Hence a human king should not slight those who serve God and observe His Torah, for He alone is the King of Glory, as I explained before, and the Bible says: “He removeth kings and setteth up kings.”
ונשוב לענין הפרק ונאמר שכמו שלא נתקבלה תשובת שאול להיותה חסרה הג׳ תנאים שזכרנו, כן בעבור זה נתקבלה תשובת דוד על ענין בת שבע לפי שהיו בה הג׳ תנאים שזכרנו, ויתבאר זה ממה שהזכיר בתשובתו על ענין בת שבע ואמר חנני אלהים כחסדך, לרמוז שהתשובה לא תקובל אלא על צד החסד שזכרנו, ואמר כרוב רחמיך מחה פשעי, כלומר אף על פי שפשעי גדולים ורבים, מחה אותם כרוב רחמיך שהם בלתי בעלי תכלית כדי שלא יהיה כחי לחטוא יותר גדול מכחך למחול. ואמר כי פשעי אני אדע, לרמוז על התנאי הראשון ולומר שלא היה החטא נעלם ממנו, וחטאתי נגדי תמיד, לרמוז שלא היה מתנצל על חטאו לומר שלא חטא, שתמיד הוא חושב שחטא. ואמר לך לבדך חטאתי, לרמוז על התנאי הג׳ לומר שלא היתה תשובתו מפני אהבת הכבוד או הנאת ממון או פחד בני אדם שלא יענישוהו אלא מפני אהבת השם יתברך, שהעבירות היו בין אדם למקום, כלומר בסתר שלא היו האנשים יודעין בהם אלא השם יתברך.
To return to the subject of the chapter, we say that just as the repentance of Saul was not accepted because it lacked the three requirements that we mentioned, so the repentance of David after the Bathsheba affair was accepted because it fulfilled the three requirements mentioned. This is clear from the expressions he uses on that occasion: “Be gracious unto me, O God, according to Thy mercy.” These words indicate that repentance is accepted only as a matter of grace, as we said before. Then he says: “According to the multitude of Thy compassions blot out my transgressions,” i. e. even though my transgressions are great and many, blot them out according to the multitude of Thy compassions, which are infinite, so that my power to sin may not be greater than Thy power to forgive. Then he adds: “For I know my transgressions,” alluding to the first requirement, and stating that the sin was not unknown to him. “And my sin is ever before me,” indicates that he offered no excuses for his sin, nor pretended that he had not sinned, but was always aware that he had sinned. “Against Thee, Thee only, have I sinned,” alludes to the third requirement. It shows that his repentance was not due to the desire for honor or money or the fear of human punishment, but to the love of God, for his transgressions were those which concerned the relations between God and man, i. e. private matters, which men did not know, but only God.
וכפל לומר והרע בעיניך עשיתי, להתודות על שני מיני העבירות, על העבירות שבין אדם למקום ועל העבירות שבין אדם לחבירו, על העבירות שבין אדם למקום אמר לך לבדך חטאתי, ועל העבירות שבין אדם לחבירו, כמו לא תגנובו ולא תונו וכיוצא בהן, אמר והרע בעיניך עשיתי, וזה שאף על פי שהן מצות שבין אדם לחבירו, אחר שצוה בהם השם יתברך הנה הוא רע בעיני השם מי שיעשה הפך מצותו, ואמר למען תצדק בדברך, שב אל מה שאמר מחה פשעי והרב כבסני מעוני וגו׳, כלומר בעבור שתצדק במה שאמרת שאתה מקבל בתשובה לשבים ומוחל וסולח לחטאתם, מחה פשעי, וכדי שתזכה במה שתשפוט את האדם על חטאו אחר שהוא יכול לשוב בתשובה ואינו שב, טהרני מחטאתי אחר שאני שב בתשובה לפניך. ויש אומרים שבדברך ובשפטך שב למה שנאמר לקין הלוא אם תיטיב שאת, ואל מה שנשפט עליו.
He repeats: “And done that which is evil in Thy sight,” to indicate his confession of both kinds of sins, those concerning the relations between man and God, and those between man and his fellow. He alludes to the former in the words: “Against Thee, Thee only, have I sinned.” To the latter, such as, “You shall not steal,” “You shall not oppress,” and so on, he refers in the words: “And done that which is evil in Thy sight,” the meaning being that though they are precepts which govern the relations between man and man, nevertheless since God is the author of those commandments, the man who violates His commandments is evil in the sight of God. “That Thou mayest be justified when Thou speakest, and be in the right when Thou judgest,”—these words go back to the prayer: “Blot out my transgressions, Wash me thoroughly from my iniquity, and cleanse me from my sin,” and the meaning is: Blot out my transgressions in order that Thou mayest be justified in Thy statement that Thou receivest penitents and forgivest their sins. And in order that Thou mayest be right when Thou judgest a man for his sin, since he can repent and does not, cleanse me from my sin, since I do repent before Thee. Some say that the words in question allude to the statement made to Cain: “If thou doest well, shall it not be lifted up?” and to the judgment decreed upon him.
ולפי שהעבירה היא אם במחשבה ואם בדבור ואם במעשה או בכלן, צריך שתהיה התשובה בשלשתן, אם במחשבה החרטה, ואם בדבור הודוי, ואם במעשה שלא יספיק עזיבת החטא בלבד אבל שיעשה המעשים הפך העבירות שעשה.
Since a sin may be committed in thought, in speech and in act, or in all the three combined, repentance must include the three. Regret corresponds to thought, confession to speech, and corresponding to act it is not sufficient that one discontinue the sin, but he must do acts of a nature opposed to the transgressions which he has committed.
לפיכך היה דוד מתפלל על כלן, על המחשבה אמר לב טהור ברא לי אלהים וגו׳, על הדבור ה׳ שפתי תפתח וגו׳, ועל המעשה אמר אלמדה פושעים דרכיך וגו׳, כלומר שיעשה מעשים הפך העבירה כדי שיראו האנשים ויקחו מוסר וילמדו לשוב אל השם יתברך. וכן באר הנביא שהתשובה ראויה שתהיה בעשית מעשים הפך העבירות, אמר הכתוב וירא האלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה. ובארו רבותינו ז״ל את שקם ואת תעניתם לא נאמר אלא את מעשיהם, שאפילו גזל מריש ובנאו בבירה היה מקעקע כל הבירה, וכן אמר ישעיה יעזוב רשע דרכו וגו׳, אמר יעזוב רשע דרכו על העבירה שהגיעה לפעל, שיעשה מעשים הפך העבירה ויבחר לו דרך אחרת, אם חטא במאכלות אסורות יתענה ויזהר מלאכול לשובע נפשו אפילו הדברים המותרים, כמו שאמרו רבותינו ז״ל קדש עצמך במותר לך, ואם העלים עיניו מן הצדקה יפזר ממונו לעניים, ואם הורה לאנשים לנהוג בקלות ראש במצות ילמד אותם דרך ישרה לדקדק במצות ולשוב אל השם יתברך, לפי שהמחטיא את הרבים אי אפשר לשוב בתשובה שלמה, שבמה יוכל לתקן את אשר עותו ממה שגרם לחטוא, ולזה אמר אלמדה פושעים דרכיך וגו׳, וכן כל כיוצא בזה, ואם חטא במחשבה בלבד יטהר מחשבותיו לפני יודע מחשבות, וזהו ואיש און מחשבותיו.
For this reason David prayed for all three. In relation to thought he said: “Create me a clean heart, O God …” In regard to speech, he said, “O Lord, open Thou my lips; and my mouth shall declare Thy praise.” With regard to action, he said: “I will teach transgressors Thy ways,” i. e. he will do acts opposed to the transgressions in order that men may see and take instruction and learn to return to the Lord. The prophet also makes it clear that repentance requires the doing of acts opposed to the transgressions: “And God saw their works that they turned from their evil way.” Our Rabbis explain this verse as follows: It does not say: “He saw their sackcloth and fasting,” but, “He saw their works.” This shows that if one of them, by force, took away a beam from his neighbor and inserted it into a palace he was building, he threw down the whole palace [in order to return the beam to its owner.] Isaiah also said: “Let the wicked forsake his way, and the man of iniquity his thoughts.” The first part of the verse refers to a transgression carried out in deed, in which case the remedy is recommended of doing acts opposed to the transgression and choosing another mode of conduct. For example, if his sin consisted in eating forbidden food, he should fast and not eat enough even of those things which are permitted, as the Rabbis say: “Sanctify thyself in those things which are permitted to thee.” And if his sin was that he did not give alms, he should give lavishly of his money to the poor. And if he taught men to neglect the commandments, he should teach them the proper way to be punctilious about the commandments and to return to God, for he who makes others sin can not do complete repentance. For how can he correct the wrong he has done in causing a man to sin? Hence David says: “Then will I teach transgressors Thy ways,” and similarly in other cases of transgressions. If a man’s sin is one of thought only, he should purify his thoughts before Him who knows man’s thoughts: “And the man of iniquity [shall forsake] his thoughts.”
ואמר וישוב אל ה׳ וירחמהו, להורות שהתשובה צריך שתהיה לאהבת השם יתברך בלבד לא להנאת הממון ואהבת הכבוד, ואמר ואל אלהינו כי ירבה לסלוח, לחזק לב השבים שלא יתיאשו מן התשובה בסבת רבוי העונות, שסליחתו יותר מרובה מן העונות, ועל כן ראוי לאדם שידע וישכיל שאם לא יחזור בתשובה שהוא ראוי לעונש גדול, אחר היות הרשות בידו לשוב בתשובה ואינו שב, ויירא מהשם יתברך שיענישנו אם לא ישוב אחר היותו יכול על זה, וזה שאמר הכתוב כי עמך הסליחה למען תורא, וזה נראה לכאורה דבר זר, שאיך יאמר שבעבור שעמו הסליחה יורא, והרי הדבר נראה להפך, שאחר שידע האדם שהשם יתברך ימחול לו על כל עונותיו לא יירא ולא יחוש מחטוא, אלא שפירושו יתבאר על הדרך שכתבנו, שלא יירא האדם מן הדבר ההכרחי, כמו שלא יירא מהמות אחר שהיא הכרחית לאדם, ואם היה העונש הכרחי לאדם על החטא באפס תקות מחילה לא היה האדם ירא מהשם יתברך, אחר שהיה יודע שאי אפשר לו להנצל מהעונש לפי שאי אפשר לו שלא יחטא, אבל עכשיו שהוא יודע שהשם יתברך מוחל וסולח לחטאים על ידי התשובה ואפשר לו להנצל מהעונש, הנה יירא מזה בהכרח, שאם ירבה לחטוא ולא יתן אל לבו לשוב בתשובה לפניו לא יאבה ה׳ סלוח לו, ובעבור זה יירא החוטא מלפני השם יתברך אחר היותו יודע שאין העונש הכרחי אל החוטא, ושאם ישוב אל השם יתברך בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאדו ירחמהו וירבה לסלוח כי עמו הסליחה:
“And let him return unto the Lord and He will have compassion upon him”—this alludes to the fact that repentance must be solely for the love of God and not for the pleasure of money or the love of glory. “And to our God [let him return] for He will abundantly pardon”—this is intended to encourage penitents, who must not despair of repentance because of their many sins, for God’s forgiveness is more abundant than their iniquities. Hence a man must know that if he does not repent, he deserves severe punishment, since it lies in his power to repent and he does not; he should fear that God will punish him if he does not repent when he is able: “For with Thee there is forgiveness, that Thou mayest be feared.” At first sight the expression just quoted seems strange, for how does it follow that because forgiveness is with God, He is to be feared? The contrary would seem to be the case, namely that if a man knows that God will forgive all his iniquities, he will not be afraid to sin. But the passage is to be explained as we suggested. A man is not afraid of a thing that is inevitable, for example death. If then punishment were inevitable when one has sinned and there were no hope of forgiveness, a person would not be afraid of God, as he would know that he can not escape punishment, since he can not help sinning. But since as a matter of fact he knows that God forgives sinners if they repent and he can escape punishment, he will necessarily be afraid that if he continues to sin and does not think of repenting, God will refuse to forgive him. Therefore the sinner will be afraid of God, since he knows that punishment is not inevitable for a sinner, and that if he repents before God with all his heart and with all his soul and with all his might, God will have pity upon him and abundantly forgive him, for forgiveness is His.