אף על פי שקבלת התשובה היא על דרך חסד כמו שאמרנו, הנה ההכרח המביא אל המצא החסד הזה הוא שמאשר כל פועל כוסף וחושק תמיד שיגיע מפעולתו התכלית המכוון בה, והיה התכלית המכוון ביצירה האנושית היות הנפש נשארת אחר המות כמו שקדם במאמר ג׳, והיה האדם מעשה ידי השם יתברך, הנה הוא חפץ שיגיע אל תכליתו המכוון בו שהוא השארות הנפש.
The acceptance of repentance is, indeed, a matter of grace, as we have explained, nevertheless there is a certain necessity in the existence of this grace. Every agent always desires that his activity should realize the purpose intended. The purpose of the creation of man is the survival of the soul after death, as we explained in Book Three. Since man is the work of God, He desires that he should attain the purpose intended, namely the immortality of the soul.
2
ולפי שיצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומפתה אותו לחטוא, כמו שכבר העיר על זה שלמה בספר קהלת, כי כשמזכיר דברי יצר הרע ופתוייו מגיד איך הוא מפתה ומסית האדם בשפת חלקות מעט מעט עד שמוציאו לתרבות רעה, שבתחלה אומר לו לך אכול בשמחה לחמך וגו׳, שאלו הן דברי יצר הרע לפי קשר הפסוקים שלמעלה, והוא מדבר עם הבעל תשובה שהוא דואג תמיד על חטאיו ועל כן אומר לו לך אכול וגו׳ כי כבר רצה האלהים את מעשיך, ואין לך חסיד בעולם שלא יתפתה לדבריו הללו שאינו נראה שיהיה בהם מכשול ועון, וכשהאדם נשמע לו בזה יוסיף לומר לו בכל עת יהיו בגדיך לבנים, כלומר שיהיה נאה ומסולסל, ואחר ששמע לו גם בזה שאין בו עון אשר חטא, יוסיף עוד לומר לו ראה חיים עם אשה אשר אהבת וגו׳, ואחר שהגיע אותו למדרגה זו להשמע אליו בדברים הללו אף על פי שהם דברים המותרין, לא ישקוט עד שמוסיף עליו ומביאו לכפור בעקר ולומר לית דין ולית דיין, ואומר לו כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה, ומביא ראיה לדבריו בשאומר לו שבתי וראה תחת השמש כי לא לקלים המרוץ, וגם לא לחכמים לחם וגו׳ כי עת ופגע יקרה את כלם.
Now the evil inclination of man importunes him every day and entices him to sin, as Solomon describes in Ecclesiastes. In speaking of the inveigling words of the evil inclination, he describes how he entices and persuades man with smooth words, little by little, until he finally makes a complete sinner of him. At first he says to him: “Go thy way, eat thy bread with joy.” From the context it is clear that these are the words of the evil inclination, speaking to the penitent, who is always worried about his sins. So he says to him: “Go thy way, eat thy bread with joy … For God hath already accepted thy works.” Now there is no one, however pious he may be, who would not be persuaded by words like these, in which there seems to be nothing lurking of sin or evil. When the person lends a willing ear to this, the evil inclination continues: “Let thy garments be always white,” i. e. take care of thy personal appearance and make thyself handsome. Having persuaded him to this, too, in which there is no sin, he continues: “Enjoy life with the wife whom thou lovest …” Having brought him to this stage, where he obeys him in all these things, which are legitimate, he does not rest until he brings him to deny the fundamental principles of the faith, saying: There is no judgment, there is no judge and there is no giving account for one’s deeds: “Whatsoever thy hand attaineth to do by thy strength, that do; for there is no work, nor device, nor knowledge, nor wisdom, in the grave, whither thou goest.” He goes on to prove his statement by saying: “I returned, and saw under the sun, that the race is not to the swift … neither yet bread to the wise … but time and chance happeneth to them all.”
3
ובדברים הללו וכיוצא בהם מטה את האדם מהדרך הישרה ומוליכו בדרך רעה, כשמראה את עצמו כרוצה בתועלת האדם ומקנא בעדו וחושש לכבודו, כמו שעשה בתחלת היצירה לחוה שאמר לה אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן, ואף במקום הזה לפי דעתי הוא לשון חמה וכעס, כלומר כעס גדול יש לי על מה שאמר לכם השם יתברך שלא תאכלו מכל עץ הגן אלא מעצים ידועים, שלא צוה אתכם זו לתועלתכם שההפך מועיל לכם יותר, ובזה פתה אותה ועזבה ארחות יושר ללכת בדרכי חשך, וכן בכל יום ויום יצרו של אדם מחשב להרע לו ולהסית אותו, כמו שכבר העיד עליו הוא יתברך ואמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו וגו׳, ואמרו רבותינו ז״ל עלובה עיסה שהנחתום מעיד עליה שהיא רעה.
With these words and others like them he turns the man away from the right path and leads him in an evil way, pretending that he is interested in the person’s good and concerned about his honor and welfare, as he behaved in the early time of the creation towards Eve, when he said to her: “Yea (Heb. af), hath God said: Ye shall not eat of any tree of the garden?” The word af here, in my opinion, denotes “anger,” and the meaning of the sentence is, I am very angry that God said to you you shall not eat of all the trees of the garden except certain ones, for the command was not given for your benefit, as the opposite would be more beneficial to you. In this way he persuaded her, so that she left the ways of right to walk in the ways of darkness. In the same way a man’s evil inclination constantly devises means to hurt him and to seduce him, as God Himself testifies: “For the imagination of man’s heart is evil from his youth.” And the Rabbis say in this connection: Bad indeed is the dough which the baker himself admits to be bad.
4
לפיכך אי אפשר לו לאדם שלא יחטא בפעל אם מעט ואם הרבה, והחוטא אי אפשר לו שלא יכשל במחשבה להרהר כנגד אחד מעקרי הדת, לפי שכל עובר עבירה במזיד לא יתיר עצמו לעשותה אם לא מצד איזה הרהור רע שנכנס בלבו, ואמרו רבותינו ז״ל אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות, וזה שהוא אם שיכחיש במחשבה מציאות האל ויחשוב שאין לעולם מנהיג ומפני זה מתיר עצמו לעשות העבירה, כמאמר הכתוב אמר נבל בלבו אין אלהים השחיתו התעיבו עלילה אין עשה טוב, הנה באר כי סבת עשיית החטא הוא היותו חושב בלבבו אין אלהים. או שיחשוב שיש לעולם ממציא אבל יאמר שאינו משגיח בפרטי מעשי בני אדם לתת לאיש כדרכיו, וזה גם כן סבה אל שיתיר עצמו לחטוא, אמר הכתוב על מה נאץ רשע אלהים אמר בלבו לא תדרוש, או שיחשוב שאף אם יש לעולם מנהיג ומשגיח בפרטי המעשים, אומר בלבבו שמא לא צוה השם יתברך זה או לא אסר המעשה הזה, כאלו תאמר שיחשוב שלא אסר החלב והדם או הנדה ומפני זה מתיר עצמו לאכול חלב או דם או לבעול נדה וכיוצא בהם, והרי הוא כמכחיש שאין תורה מן השמים, כמו שאמרו רבותינו ז״ל בפרק חלק שהאומר על פסוק אחד או אפילו תיבה אחת משה רבינו מפי עצמו אמרה שהוא בכלל האומר אין תורה מן השמים.
Hence a person can not help sinning in act whether little or much, and if he sins, he can not help doubting in his mind some one of the principles of the faith; for whoever commits a sin deliberately, would never have permitted himself to commit it unless an evil thought had come into his mind, as our Rabbis say: A person does not commit a sin unless a spirit of madness enters into him. Either he denies in thought the existence of God, thinking there is no one who governs the world, and therefore he permits himself to commit the transgression, as the Bible says: “The fool hath said in his heart: ‘There is no God;’ they have dealt corruptly, they have done abominably; there is none that doeth good.” We thus see that the reason for committing a sin is that he thinks there is no God. Or he admits that there is a God who brought the world into being, but thinks that He does not concern Himself with the individual and does not reward or punish him for his deeds. This too leads him to permit himself to sin, as we read: “Wherefore doth the wicked contemn God? Because he sayeth in his heart: ‘Thou wilt not require.’ ” Or he admits that there is a God who governs the world and takes account of man’s deeds, but he says to himself, may be God did not give this command or did not prohibit this act—for example, he thinks that God did not forbid the eating of fat or blood or intercourse with a menstruous woman, and therefore he permits himself to do these things. Such a person virtually denies revelation of the Torah. For our Rabbis say: He who says concerning a verse or even a single word of the Torah that Moses said it of his own accord, comes within the designation of those who deny the divine revelation of the Torah.
5
והוא מבואר כי בכל אחת מאלו השלש כונות הוא כופר בעקר מעקרי הדת האלהית הכוללים שהם אבות לכל העקרים כמו שכתבנו, וזה בלי ספק יותר רע ויותר קשה מאכילת החלב או הדם עצמו, ובעבור זה הוא שאמרו רבותינו ז״ל הרהורי עבירה קשין מעבירה, וזה לפי שעונש העבירה עצמה הוא זמניי כמו שיבוא, ועונש כפירת העיקרים הוא נצחי, כמו שאמרו רבותינו ז״ל דינן של רשעים בגיהנם י״ב חדש, כלומר הרשעים העוברים על דברי התורה ואינם כופרים בעיקרים, שהכופרים בעיקרים כבר בארו שענשם נצחי, כמו שאמרו רבותינו ז״ל אבל המינים והמוסרים ושכפרו בתורה ושכפרו בתחית המתים יורדין לגיהנם ונדונין בה לדורי דורות.
Now it is clear that if he thinks in any one of the three ways we mentioned, he is denying one of the fundamental general principles of a divine law, principles which embrace all the rest, as we have explained. This is surely a more serious thing than the eating of fat or blood. This is the reason why the Rabbis say: Thoughts of sin are worse than sin itself. The reason is because the punishment for the commission of a sin is finite in duration, as we shall see, whereas the punishment for denying a principle is infinite in duration, as our Rabbis say: The judgment of the wicked in gehenna lasts twelve months, i. e. those wicked persons who transgress the words of the Torah without denying the fundamental principles. As for those who deny the fundamental principles, the Rabbis explained before that their punishment lasts forever: “But heretics (Minim) and traitors, those who deny the Torah, and those who deny the resurrection of the dead, go down to gehenna and are judged therein for generations and generations.”
6
ואחר שהאנשים הנמלטים מכפירת אחד מהעקרים הכוללים לפי זה הם מעט מזער לא כביר, ולפי זה ראוי שיהיו נדונים בעונש נצחי, התחכם השם יתברך ברחמיו וברב חסדיו לעשות חסד עם המין האנושי לפתוח לו שערי תשובה, כדי שעל ידה יתנצל ממכמורות יצר הרע וממיתת הנפש, אמרו רבותינו ז״ל יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום שנאמר צופה רשע לצדיק, ואלמלי הקדוש ברוך הוא עוזרו אינו יכול לו, שנאמר ה׳ לא יעזבנו בידו, הרי באר שעל ידי העזר שהקדוש ברוך הוא עוזר את האדם הוא ניצול מהמיתה שהיה מבקש להמיתו, וכבר באר יחזקאל שעל מיתת הנפש ידבר, אמר כי לא אחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכיו וחיה, ולשון במות המת יורה שעל מי שכבר מת ידבר, ורצה לומר לא אחפוץ במיתת נפש מי שמת כבר אבל בשישוב בחייו מדרכו ותחיה נפש המת, שיראה שעל ידי התשובה לא ימות האיש המת אבל תחיה נפשו ותזכה לחיי העולם הבא, ובזה יגיע האדם שהוא מעשה ידי השם אל תכלית שלמותו והשארותו הנצחי, אף אם יחטא חטא שראוי להיות נדון בעדו בעונש נצחי.
Now since those persons who escape denying one of the fundamental principles are, as we have seen, very few, and the majority would therefore deserve eternal punishment, God in His mercy and great kindness devised a mode of showing favor to the human race by opening to them the gates of repentance, in order that by means of it they may escape the snares of the evil spirit and the death of the soul. Our Rabbis say: A person’s evil inclination opposes him constantly, as is said: “The wicked watcheth the righteous …,” and if it were not for the help of God, he would not be able to overcome him, as is said: “The Lord will not leave him in his hand.” This shows that through the help of God a person is delivered from the death which the evil spirit seeks to inflict upon him. Ezekiel explains that the death spoken of is that of the soul: “For I have no pleasure in the death of the dead, but rather that he should return from his ways and live.” The expression, “in the death of the dead” (be-mot ha-met), indicates that he is speaking of one who is already dead, and the meaning is: I do not desire the soul’s death of one who has died, but that he should return from his way during his lifetime so that his soul may live. It appears therefore that through repentance a man who has died does not die, but his soul lives and obtains life in the world to come. In this way man, who is the work of God, realizes his final purpose, his eternal life, even if he is guilty of a sin which is deserving of eternal punishment.
7
וזהו מאמר ישעיה מדבר על בעל תשובה כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף, רצה לומר אף על פי שמן הדין היה לי לריב ולקצוף לנצח ולדון את החוטא בעונש נצחי, לא אעשה כן, כי רוח מלפני יעטוף וגו׳, כלומר שאף אם הרוח החיוני שיעטוף את הגוף הוא מלפני, רוצה לומר ממניעי הגרמים השמימיים שהם לפני, הנה הנשמות האנושיות אני עשיתי אותן וראוי לי לרחם עליהן ביותר אחר שהם מעשה ידי, שלשון נשמה יאמר על הנפש האנושית ורוח על הנפש החיונית, שבבעלי חיים אמר הכתוב נותן נשמה וגו׳, ואחר שהנשמות הן מעשי ידי, ראוי לי להשתדל שיגיע המין האנושי אל התכלית המכוון ביצירתו, ובעבור זה אף על פי שבעון בצעו קצפתי ואכהו, לא הייתי מכה אותו מכת אכזרי אבל כדי ליסרו שישוב בתשובה לפני, שלא הייתי מכה אותו כפי העונש הראוי לו לפי חטאיו אבל הסתר ואקצוף, כלומר הייתי מסתיר קצפי מהעונש והייתי קוצף מעט כדי ליסרו לפי שהיה הולך שובב בדרך לבו, אבל כשראיתי דרכיו ששב בתשובה לפני רפאתי אותו, רצה לומר קבלתי תשובתו אף על פי שהיה סמוך למיתתו, ולפיכך אנחהו בדרך כל הארץ ונאסף אל עמיו כדי שילך מכופר לעולם הבא, ושלמתי בה נחומים לו ולאבליו, לו כשנתתי לו חלק לעולם הבא, ולאבליו כי כשאין נפשו נכרתת הם מתנחמים על מיתתו, ולשון נחומים לאבליו יורה שעל המת מדבר, ואמר עליו וארפאהו, שקבלת התשובה היא הרפואה אל הנפש לזכות לחיי העולם הבא.
Isaiah has the same idea in mind, when he says concerning the penitent: “For I will not contend forever, neither will I be always wroth …” The meaning is: Although by rights I should contend and be wroth for ever, inflicting upon the sinner eternal punishment, nevertheless I will not do it, “For the spirit (ruah) that enwrappeth itself is from Me, and the souls (neshamot) I have made.” That is, although the animal spirit, which enwraps the body, is before Me, i. e. comes from the movers of the heavenly bodies who are before Me, the human souls I Myself made and must show them especial kindness since they are the work of My hands. (The word neshamah applies to the human soul, while ruah refers to the vital soul of animals: “He that giveth breath (neshamah) to the people upon it.”) Since, therefore, the souls are the work of My hands, I must see to it that the human race should obtain the purpose intended in its creation. And therefore although “for the iniquity of his covetousness I was wroth and smote him,” I did not smite him cruelly, but only to chastise him, in order that he may turn to Me in repentance. I did not smite him according to the punishment which he deserved for his sins, but, “I hid Me and was wroth,” i. e. I hid My wrath from the punishment and was wroth only a little, in order to chastise him, because, “He went on frowardly in the way of his heart.” But when “I saw his ways,” i. e. his repentance, “I healed hini,” i. e. I accepted his repentance even though he was near to his death; and therefore, “I will lead him” in the way of all the earth, and he will be gathered to his fathers, so that he may go to the world to come, with his sins forgiven, and I will thus “requite with comforts him and his mourners”—him, by giving him a share in the world to come; and his mourners, who will be comforted for his death when they know that his soul will not be cut off. The expression, “Comforts to his mourners,” shows that he is speaking of a dead person. The expression, “I will heal him,” is used because acceptance of repentance is a healing to the soul, which merits the life of the world to come.
8
ונתבאר אם כן הכרחיות המצא התשובה עם מציאות התורה להגיע המין האנושי אל התכלית המכוון ביצירתו, שהוא התכלית המכוון מכלל המציאות השפל, ולזה הוא שאמרו רבותינו ז״ל שהתורה והתשובה קדמו לבריאת העולם, ויספיק זה הדבור בתשובה:
We have thus explained that the existence of the Torah requires the existence of penitence, in order that the human race may obtain the purpose intended by its creation, which is the purpose of the whole sublunar world. This is what the Rabbis had in mind when they said that the Torah and repentance came before the creation of the world. This will suffice concerning repentance.
אף על פי שקבלת התשובה היא על דרך חסד כמו שאמרנו, הנה ההכרח המביא אל המצא החסד הזה הוא שמאשר כל פועל כוסף וחושק תמיד שיגיע מפעולתו התכלית המכוון בה, והיה התכלית המכוון ביצירה האנושית היות הנפש נשארת אחר המות כמו שקדם במאמר ג׳, והיה האדם מעשה ידי השם יתברך, הנה הוא חפץ שיגיע אל תכליתו המכוון בו שהוא השארות הנפש.
The acceptance of repentance is, indeed, a matter of grace, as we have explained, nevertheless there is a certain necessity in the existence of this grace. Every agent always desires that his activity should realize the purpose intended. The purpose of the creation of man is the survival of the soul after death, as we explained in Book Three. Since man is the work of God, He desires that he should attain the purpose intended, namely the immortality of the soul.
ולפי שיצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומפתה אותו לחטוא, כמו שכבר העיר על זה שלמה בספר קהלת, כי כשמזכיר דברי יצר הרע ופתוייו מגיד איך הוא מפתה ומסית האדם בשפת חלקות מעט מעט עד שמוציאו לתרבות רעה, שבתחלה אומר לו לך אכול בשמחה לחמך וגו׳, שאלו הן דברי יצר הרע לפי קשר הפסוקים שלמעלה, והוא מדבר עם הבעל תשובה שהוא דואג תמיד על חטאיו ועל כן אומר לו לך אכול וגו׳ כי כבר רצה האלהים את מעשיך, ואין לך חסיד בעולם שלא יתפתה לדבריו הללו שאינו נראה שיהיה בהם מכשול ועון, וכשהאדם נשמע לו בזה יוסיף לומר לו בכל עת יהיו בגדיך לבנים, כלומר שיהיה נאה ומסולסל, ואחר ששמע לו גם בזה שאין בו עון אשר חטא, יוסיף עוד לומר לו ראה חיים עם אשה אשר אהבת וגו׳, ואחר שהגיע אותו למדרגה זו להשמע אליו בדברים הללו אף על פי שהם דברים המותרין, לא ישקוט עד שמוסיף עליו ומביאו לכפור בעקר ולומר לית דין ולית דיין, ואומר לו כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה, ומביא ראיה לדבריו בשאומר לו שבתי וראה תחת השמש כי לא לקלים המרוץ, וגם לא לחכמים לחם וגו׳ כי עת ופגע יקרה את כלם.
Now the evil inclination of man importunes him every day and entices him to sin, as Solomon describes in Ecclesiastes. In speaking of the inveigling words of the evil inclination, he describes how he entices and persuades man with smooth words, little by little, until he finally makes a complete sinner of him. At first he says to him: “Go thy way, eat thy bread with joy.” From the context it is clear that these are the words of the evil inclination, speaking to the penitent, who is always worried about his sins. So he says to him: “Go thy way, eat thy bread with joy … For God hath already accepted thy works.” Now there is no one, however pious he may be, who would not be persuaded by words like these, in which there seems to be nothing lurking of sin or evil. When the person lends a willing ear to this, the evil inclination continues: “Let thy garments be always white,” i. e. take care of thy personal appearance and make thyself handsome. Having persuaded him to this, too, in which there is no sin, he continues: “Enjoy life with the wife whom thou lovest …” Having brought him to this stage, where he obeys him in all these things, which are legitimate, he does not rest until he brings him to deny the fundamental principles of the faith, saying: There is no judgment, there is no judge and there is no giving account for one’s deeds: “Whatsoever thy hand attaineth to do by thy strength, that do; for there is no work, nor device, nor knowledge, nor wisdom, in the grave, whither thou goest.” He goes on to prove his statement by saying: “I returned, and saw under the sun, that the race is not to the swift … neither yet bread to the wise … but time and chance happeneth to them all.”
ובדברים הללו וכיוצא בהם מטה את האדם מהדרך הישרה ומוליכו בדרך רעה, כשמראה את עצמו כרוצה בתועלת האדם ומקנא בעדו וחושש לכבודו, כמו שעשה בתחלת היצירה לחוה שאמר לה אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן, ואף במקום הזה לפי דעתי הוא לשון חמה וכעס, כלומר כעס גדול יש לי על מה שאמר לכם השם יתברך שלא תאכלו מכל עץ הגן אלא מעצים ידועים, שלא צוה אתכם זו לתועלתכם שההפך מועיל לכם יותר, ובזה פתה אותה ועזבה ארחות יושר ללכת בדרכי חשך, וכן בכל יום ויום יצרו של אדם מחשב להרע לו ולהסית אותו, כמו שכבר העיד עליו הוא יתברך ואמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו וגו׳, ואמרו רבותינו ז״ל עלובה עיסה שהנחתום מעיד עליה שהיא רעה.
With these words and others like them he turns the man away from the right path and leads him in an evil way, pretending that he is interested in the person’s good and concerned about his honor and welfare, as he behaved in the early time of the creation towards Eve, when he said to her: “Yea (Heb. af), hath God said: Ye shall not eat of any tree of the garden?” The word af here, in my opinion, denotes “anger,” and the meaning of the sentence is, I am very angry that God said to you you shall not eat of all the trees of the garden except certain ones, for the command was not given for your benefit, as the opposite would be more beneficial to you. In this way he persuaded her, so that she left the ways of right to walk in the ways of darkness. In the same way a man’s evil inclination constantly devises means to hurt him and to seduce him, as God Himself testifies: “For the imagination of man’s heart is evil from his youth.” And the Rabbis say in this connection: Bad indeed is the dough which the baker himself admits to be bad.
לפיכך אי אפשר לו לאדם שלא יחטא בפעל אם מעט ואם הרבה, והחוטא אי אפשר לו שלא יכשל במחשבה להרהר כנגד אחד מעקרי הדת, לפי שכל עובר עבירה במזיד לא יתיר עצמו לעשותה אם לא מצד איזה הרהור רע שנכנס בלבו, ואמרו רבותינו ז״ל אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות, וזה שהוא אם שיכחיש במחשבה מציאות האל ויחשוב שאין לעולם מנהיג ומפני זה מתיר עצמו לעשות העבירה, כמאמר הכתוב אמר נבל בלבו אין אלהים השחיתו התעיבו עלילה אין עשה טוב, הנה באר כי סבת עשיית החטא הוא היותו חושב בלבבו אין אלהים. או שיחשוב שיש לעולם ממציא אבל יאמר שאינו משגיח בפרטי מעשי בני אדם לתת לאיש כדרכיו, וזה גם כן סבה אל שיתיר עצמו לחטוא, אמר הכתוב על מה נאץ רשע אלהים אמר בלבו לא תדרוש, או שיחשוב שאף אם יש לעולם מנהיג ומשגיח בפרטי המעשים, אומר בלבבו שמא לא צוה השם יתברך זה או לא אסר המעשה הזה, כאלו תאמר שיחשוב שלא אסר החלב והדם או הנדה ומפני זה מתיר עצמו לאכול חלב או דם או לבעול נדה וכיוצא בהם, והרי הוא כמכחיש שאין תורה מן השמים, כמו שאמרו רבותינו ז״ל בפרק חלק שהאומר על פסוק אחד או אפילו תיבה אחת משה רבינו מפי עצמו אמרה שהוא בכלל האומר אין תורה מן השמים.
Hence a person can not help sinning in act whether little or much, and if he sins, he can not help doubting in his mind some one of the principles of the faith; for whoever commits a sin deliberately, would never have permitted himself to commit it unless an evil thought had come into his mind, as our Rabbis say: A person does not commit a sin unless a spirit of madness enters into him. Either he denies in thought the existence of God, thinking there is no one who governs the world, and therefore he permits himself to commit the transgression, as the Bible says: “The fool hath said in his heart: ‘There is no God;’ they have dealt corruptly, they have done abominably; there is none that doeth good.” We thus see that the reason for committing a sin is that he thinks there is no God. Or he admits that there is a God who brought the world into being, but thinks that He does not concern Himself with the individual and does not reward or punish him for his deeds. This too leads him to permit himself to sin, as we read: “Wherefore doth the wicked contemn God? Because he sayeth in his heart: ‘Thou wilt not require.’ ” Or he admits that there is a God who governs the world and takes account of man’s deeds, but he says to himself, may be God did not give this command or did not prohibit this act—for example, he thinks that God did not forbid the eating of fat or blood or intercourse with a menstruous woman, and therefore he permits himself to do these things. Such a person virtually denies revelation of the Torah. For our Rabbis say: He who says concerning a verse or even a single word of the Torah that Moses said it of his own accord, comes within the designation of those who deny the divine revelation of the Torah.
והוא מבואר כי בכל אחת מאלו השלש כונות הוא כופר בעקר מעקרי הדת האלהית הכוללים שהם אבות לכל העקרים כמו שכתבנו, וזה בלי ספק יותר רע ויותר קשה מאכילת החלב או הדם עצמו, ובעבור זה הוא שאמרו רבותינו ז״ל הרהורי עבירה קשין מעבירה, וזה לפי שעונש העבירה עצמה הוא זמניי כמו שיבוא, ועונש כפירת העיקרים הוא נצחי, כמו שאמרו רבותינו ז״ל דינן של רשעים בגיהנם י״ב חדש, כלומר הרשעים העוברים על דברי התורה ואינם כופרים בעיקרים, שהכופרים בעיקרים כבר בארו שענשם נצחי, כמו שאמרו רבותינו ז״ל אבל המינים והמוסרים ושכפרו בתורה ושכפרו בתחית המתים יורדין לגיהנם ונדונין בה לדורי דורות.
Now it is clear that if he thinks in any one of the three ways we mentioned, he is denying one of the fundamental general principles of a divine law, principles which embrace all the rest, as we have explained. This is surely a more serious thing than the eating of fat or blood. This is the reason why the Rabbis say: Thoughts of sin are worse than sin itself. The reason is because the punishment for the commission of a sin is finite in duration, as we shall see, whereas the punishment for denying a principle is infinite in duration, as our Rabbis say: The judgment of the wicked in gehenna lasts twelve months, i. e. those wicked persons who transgress the words of the Torah without denying the fundamental principles. As for those who deny the fundamental principles, the Rabbis explained before that their punishment lasts forever: “But heretics (Minim) and traitors, those who deny the Torah, and those who deny the resurrection of the dead, go down to gehenna and are judged therein for generations and generations.”
ואחר שהאנשים הנמלטים מכפירת אחד מהעקרים הכוללים לפי זה הם מעט מזער לא כביר, ולפי זה ראוי שיהיו נדונים בעונש נצחי, התחכם השם יתברך ברחמיו וברב חסדיו לעשות חסד עם המין האנושי לפתוח לו שערי תשובה, כדי שעל ידה יתנצל ממכמורות יצר הרע וממיתת הנפש, אמרו רבותינו ז״ל יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום שנאמר צופה רשע לצדיק, ואלמלי הקדוש ברוך הוא עוזרו אינו יכול לו, שנאמר ה׳ לא יעזבנו בידו, הרי באר שעל ידי העזר שהקדוש ברוך הוא עוזר את האדם הוא ניצול מהמיתה שהיה מבקש להמיתו, וכבר באר יחזקאל שעל מיתת הנפש ידבר, אמר כי לא אחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכיו וחיה, ולשון במות המת יורה שעל מי שכבר מת ידבר, ורצה לומר לא אחפוץ במיתת נפש מי שמת כבר אבל בשישוב בחייו מדרכו ותחיה נפש המת, שיראה שעל ידי התשובה לא ימות האיש המת אבל תחיה נפשו ותזכה לחיי העולם הבא, ובזה יגיע האדם שהוא מעשה ידי השם אל תכלית שלמותו והשארותו הנצחי, אף אם יחטא חטא שראוי להיות נדון בעדו בעונש נצחי.
Now since those persons who escape denying one of the fundamental principles are, as we have seen, very few, and the majority would therefore deserve eternal punishment, God in His mercy and great kindness devised a mode of showing favor to the human race by opening to them the gates of repentance, in order that by means of it they may escape the snares of the evil spirit and the death of the soul. Our Rabbis say: A person’s evil inclination opposes him constantly, as is said: “The wicked watcheth the righteous …,” and if it were not for the help of God, he would not be able to overcome him, as is said: “The Lord will not leave him in his hand.” This shows that through the help of God a person is delivered from the death which the evil spirit seeks to inflict upon him. Ezekiel explains that the death spoken of is that of the soul: “For I have no pleasure in the death of the dead, but rather that he should return from his ways and live.” The expression, “in the death of the dead” (be-mot ha-met), indicates that he is speaking of one who is already dead, and the meaning is: I do not desire the soul’s death of one who has died, but that he should return from his way during his lifetime so that his soul may live. It appears therefore that through repentance a man who has died does not die, but his soul lives and obtains life in the world to come. In this way man, who is the work of God, realizes his final purpose, his eternal life, even if he is guilty of a sin which is deserving of eternal punishment.
וזהו מאמר ישעיה מדבר על בעל תשובה כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף, רצה לומר אף על פי שמן הדין היה לי לריב ולקצוף לנצח ולדון את החוטא בעונש נצחי, לא אעשה כן, כי רוח מלפני יעטוף וגו׳, כלומר שאף אם הרוח החיוני שיעטוף את הגוף הוא מלפני, רוצה לומר ממניעי הגרמים השמימיים שהם לפני, הנה הנשמות האנושיות אני עשיתי אותן וראוי לי לרחם עליהן ביותר אחר שהם מעשה ידי, שלשון נשמה יאמר על הנפש האנושית ורוח על הנפש החיונית, שבבעלי חיים אמר הכתוב נותן נשמה וגו׳, ואחר שהנשמות הן מעשי ידי, ראוי לי להשתדל שיגיע המין האנושי אל התכלית המכוון ביצירתו, ובעבור זה אף על פי שבעון בצעו קצפתי ואכהו, לא הייתי מכה אותו מכת אכזרי אבל כדי ליסרו שישוב בתשובה לפני, שלא הייתי מכה אותו כפי העונש הראוי לו לפי חטאיו אבל הסתר ואקצוף, כלומר הייתי מסתיר קצפי מהעונש והייתי קוצף מעט כדי ליסרו לפי שהיה הולך שובב בדרך לבו, אבל כשראיתי דרכיו ששב בתשובה לפני רפאתי אותו, רצה לומר קבלתי תשובתו אף על פי שהיה סמוך למיתתו, ולפיכך אנחהו בדרך כל הארץ ונאסף אל עמיו כדי שילך מכופר לעולם הבא, ושלמתי בה נחומים לו ולאבליו, לו כשנתתי לו חלק לעולם הבא, ולאבליו כי כשאין נפשו נכרתת הם מתנחמים על מיתתו, ולשון נחומים לאבליו יורה שעל המת מדבר, ואמר עליו וארפאהו, שקבלת התשובה היא הרפואה אל הנפש לזכות לחיי העולם הבא.
Isaiah has the same idea in mind, when he says concerning the penitent: “For I will not contend forever, neither will I be always wroth …” The meaning is: Although by rights I should contend and be wroth for ever, inflicting upon the sinner eternal punishment, nevertheless I will not do it, “For the spirit (ruah) that enwrappeth itself is from Me, and the souls (neshamot) I have made.” That is, although the animal spirit, which enwraps the body, is before Me, i. e. comes from the movers of the heavenly bodies who are before Me, the human souls I Myself made and must show them especial kindness since they are the work of My hands. (The word neshamah applies to the human soul, while ruah refers to the vital soul of animals: “He that giveth breath (neshamah) to the people upon it.”) Since, therefore, the souls are the work of My hands, I must see to it that the human race should obtain the purpose intended in its creation. And therefore although “for the iniquity of his covetousness I was wroth and smote him,” I did not smite him cruelly, but only to chastise him, in order that he may turn to Me in repentance. I did not smite him according to the punishment which he deserved for his sins, but, “I hid Me and was wroth,” i. e. I hid My wrath from the punishment and was wroth only a little, in order to chastise him, because, “He went on frowardly in the way of his heart.” But when “I saw his ways,” i. e. his repentance, “I healed hini,” i. e. I accepted his repentance even though he was near to his death; and therefore, “I will lead him” in the way of all the earth, and he will be gathered to his fathers, so that he may go to the world to come, with his sins forgiven, and I will thus “requite with comforts him and his mourners”—him, by giving him a share in the world to come; and his mourners, who will be comforted for his death when they know that his soul will not be cut off. The expression, “Comforts to his mourners,” shows that he is speaking of a dead person. The expression, “I will heal him,” is used because acceptance of repentance is a healing to the soul, which merits the life of the world to come.
ונתבאר אם כן הכרחיות המצא התשובה עם מציאות התורה להגיע המין האנושי אל התכלית המכוון ביצירתו, שהוא התכלית המכוון מכלל המציאות השפל, ולזה הוא שאמרו רבותינו ז״ל שהתורה והתשובה קדמו לבריאת העולם, ויספיק זה הדבור בתשובה:
We have thus explained that the existence of the Torah requires the existence of penitence, in order that the human race may obtain the purpose intended by its creation, which is the purpose of the whole sublunar world. This is what the Rabbis had in mind when they said that the Torah and repentance came before the creation of the world. This will suffice concerning repentance.