ומה שראוי שנבאר עתה הוא איך יצוייר הגעת השכר או העונש בעולם הבא לפי שתי הדעות שכתבנו, ונאמר כי מי שיאמר שעיקר השכר בעולם הבא הוא לגוף ולנפש ביחד, הנה אחר שהוא יאמין שהנפש האנושית אין משכנה ומציאותה אלא בגוף, והיה הגוף כלי אל הנפש לתת לה מציאות לעשות רצון בוראה, הנה ממשפטי האל הישרים הוא שישלם אל הגוף שכר עמלו וטרחו שטרח בעבודת השם עם הנפש ביחד, והנה שכרו כשיהיה האדם השלם קיים בגוף ונפש אחר תחית המתים, ויאמרו שזה יהיה כשיזכך השם חומר הגוף כחומר הגלגלים או הכוכבים, ויתקיים הגוף עם הנפש קיום נצחי כהתקיים הכוכבים שהם חיים משכילים בגוף ונפש.
We will now explain the conception of future reward and punishment according to the two opinions mentioned above. Those who say that the main reward in the next world is conferred upon body and soul together, argue as follows: Since, as they believe, the soul lives and exists only in the body, and the body is an instrument of the soul, giving it existence so that it may perform the will of the Creator, it follows from the justice of God that He should compensate the body for the toil and trouble which it had in the service of God together with the soul. This reward consists in the entire person—body and soul—continuing to exist forever after the resurrection. This, they say, will happen when God will purify the matter of the body so that it becomes like the matter of the spheres or the stars. The body together with the soul will then exist forever as the stars exist, who are living and intelligent beings, having body and soul.
2
ואם השכר הוא על זה הדרך כמו שיאמרו בעלי זה הדעת, כבר יושכל שיהיה העונש נצחי גם כן על זה הדרך, בשיחדש השם יתברך בגוף תואר חזק לקבל ולסבול ענשי גיהנם, כמו שאמר איוב רומז על גיהנם ארץ עיפתה כמו אפל צלמות ולא סדרים ותפע כמו אפל, יאמר שהוא כצל המות ולא כמות עצמו, וזה כדי שישאר ברשעים כח לקבל העונש, ואם היה כמות עצמו היו כלין ולא ירגישו אחר כך בעונש.
Now if this is the nature of the reward, as the advocates of this opinion say, it follows that punishment is also eternal and of the same nature. God will create in the body a strong attribute or property enabling it to endure the punishments of gehenna, as Job said in allusion to gehenna: “A land of thick darkness, as darkness itself; a land of the shadow of death, without any order, and where the light is as darkness.” He says it is like the shadow of death, not like death itself, in order that the wicked may have sufficient power to receive punishment. If it were like death itself, they would be destroyed and would no longer feel punishment.
3
ואולם אם השכר הוא לנפש ולא לגוף כלל כדעת הרמב״ם ז״ל, צריך באור איך יצוייר הגעת העונש לנפש הנבדלת מחומר, וזה אמנם יובן עם ציור השכר. וציורו הוא על זה הדרך, כי הנפש בהפרדה מן הגוף אחר המות תהיה משתוקקת וכוספת למה שהוא בטבעה מצד ההשכלה אשר בה לעבוד השם, ותטה גם כן למה שהרגילה בהיותה בגוף, ועל כן האדם אשר כל מעשיו לשם שמים ולעבוד הבורא בעשית מצותיו וכונתו לעשות רצונו כאשר מצאה ידו בהיותו בחיים, הנה אותה כונה בעצמה לא תפרד מן הנפש אחר המות ולא תעזוב אותה עד שתדבק בשכלים הנבדלים העובדים השם יתברך על דמיון אותה כוונה בעצמה, אלא שהכוונה ההיא היא במדרגה יותר גדולה מהראשונה, עד שכמעט היא בלתי נערכת אליה, אף על פי שהם ממין אחד.
If, on the other hand, the reward is bestowed upon the soul alone and not upon the body at all, as Maimonides says, the question arises, how can we conceive punishment being inflicted upon the soul, which is immaterial? The solution depends upon a proper conception of reward. When the soul parts from the body after death, she longs eagerly for her natural activity which is connected with her understanding, namely to serve God, and at the same time she still has an inclination for the things to which she was accustomed while in the body. Therefore if the person in question was one whose deeds were all in the name of God and whose purpose was to serve the Creator by fulfilling His commandments and doing His will as far as is possible while he was alive, that same purpose will not part from the soul after death and will not leave her until she unites with the Separate Intelligences, who serve God with the same intention, which is so much higher in degree as to be scarcely comparable with the other, though they are of the same kind.
4
וזהו שדמה שלמה יחס שתי אלו הכוונות האחת אל האחרת ליחס אור נוגה המאיר קודם עלות השחר אל אור השמש, אמר ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום, רצה לומר כי כמו שכוכב נוגה כשהוא במרחק הרחוק הבקרי הוא עולה קודם הבקר והוא מאיר את הלילה ולא יזוז מלהאיר תמיד כל הבקר עד שיתחזק אור השמש ויהיה היום על נכונו, וזהו הולך ואור עד נכון היום, כן דרך הצדיקים וכונתם בעבודת הבורא בחייהם הוא דרך נכון משים לפניהם חשך לאור כאור נוגה המאיר את הלילה, ולא יסור מלהאיר לפניהם עד יום המות שתניח אותם באור גדול רוחני דומה אל האור הנקרא נכון היום שהוא בלתי נערך עם האור הראשון כלל, אף על פי ששניהם ממין אחד, כמו שאור נוגה בלתי נערך עם אור השמש הפועל נכון היום, אף על פי ששניהם ממין האור, ולכן הנפש כשתפרד מן הגוף אם היתה חכמה ומשכלת הדברים הנבדלים מהחומר והענינים האלהיים על אמתתם, תתענג תענוג נפלא בראותה שיסכימו הדעות אשר השכילה עם הענינים האלהיים בעצמם.
Solomon compares the relation of these two purposes to each other to the relation of the light of Venus before dawn to the light of the sun: “But the path of the righteous is as the light of Venus, That shineth more and more unto the perfect day.” The meaning is this: As the planet Venus, when it occupies its greatest morning distance, rises before the morning, illumines the night and continues shining the whole morning until the light of the sun gets strong and it is veritable day, so the way and the purpose of the righteous in serving God during their lifetime is a perfect way which makes darkness before them as light (like the light of Venus which illumines the night) and continues to shine before them until the day of death, when they are placed in a great spiritual light, similar to the light called veritable day, which can not be compared at all with the first light although they are both of the same kind, as the light of Venus can not be compared with the light of the sun which causes the perfect day, although they both belong to the species light. Therefore if the soul was wise and understood immaterial things and divine matters truly, she will, on parting from the body, experience great delight when she sees that the ideas which she had agree with the divine things as they are.
5
כי ההשכלה שתשכיל הנפש בעודה בחיים ענינה כמו ענין החלום, וכמו שתענוג החלום מיגע ומלאה את האדם אם לא יסכים עמו המציאות, כן מושכלות הנפש מצערות אותה אחר המות כאשר לא יסכים עמהם המציאות, ואם יסכים המציאות עמהם, וזה בהיותם אמתיות, תתענג הנפש תענוג נפלא, כמו שכאשר יחלום הרעב והנה אוכל או הצמא והנה שותה והקיץ וריקה נפשו יצטער צער גדול, וכאשר יקיץ וימצא לפניו מעין גנים וישתה ושלחן ערוך ועליו כל מיני מגדים ואכל ושבע ודשן, יתענג תענוג נפלא בהיותו אוכל ושותה בפעל, עד שאין ערך לתענוג האכילה והשתיה בחלום שהוא בדמיון לבד עם התענוג ההוא ההווה בפעל, כן תתענג הנפש בהשיגה בפעל בעולם הרוחני מה שהשכילה והשיגה אותו בעולם הזה הדומה אל השגת החלום, עד שנאמר על דרך הדמיון וההבנה הציורית שיחס השגת השכל בעולם הזה אל השגת הנפש בעולם הבא כיחס החלום אל היקיצה, ולזה מה שדמה הכתוב השגת שיבת ציון המושגת על פי הנביאים, עם היותה אמתית שאין לספק בה, אל החלום, ואמר בשוב ה׳ את שיבת ציון היינו כחולמים, כלומר נדע ונכיר שהיינו בהשגתנו הענין ההוא על פי הנביאים כחולמים, כי לא היה ערך למה שהשגנו על פי הנביאים אל מה שנראה בפעל אלא כיחס החלום אל היקיצה, ולזה כשנראה הדבר בפעל נשמח שמחה שלמה, ואז ימלא שחוק פינו, וזה ממה שיורה כי יחס השגת השכל אל הדבר ההוה בפעל כיחס החלום אל היקיצה, וכמו כן אם היתה הנפש בהיותה בחיים כל כונתה לעבוד השם ולשמור מצותיו ולרדוף צדקה וחסד, תתענג תענוג נפלא בעולם הנשמות בראותה כי המלאכים והצורות העליונות קיומם ושלמותם הוא על זה הדרך בלבד, רצה לומר מצד ההשמע וההכנע לעשות רצון השם יתברך, כמו שבארנו בפרק ה׳ ממאמר שלישי.
The understanding which the soul has during life is like a dream. Hence just as a delightful dream disappoints and wearies a person when he finds that it does not agree with reality, so the ideas of the soul will cause him pain after death when he finds them in disagreement with reality. But if they do agree with reality, that is, if they are true ideas, the soul will experience great delight. It is like a hungry man who dreams that he is eating, or a thirsty man who dreams that he is drinking, and then he wakes up and feels empty. His pain is great. But if he wakes up and finds before him a spring in a garden, from which he proceeds to drink, or a table set with all kinds of palatable food, which he eats to his heart’s content, he experiences great delight in the actual eating and drinking, a delight that can not be compared with that of eating and drinking in a dream, which is merely in imagination, whereas this is real. So the soul will feel delight when she perceives in the spiritual world in reality those things which she perceived in this world, which is like a dream. Hence we say, in order to explain the matter by analogy, that the relation of the mind’s understanding in this world to the soul’s understanding in the next world is like that of a dream to the waking state. Hence the Bible compares the conception of the restoration of Zion as understood by the prophets—though it is true and undoubted—to a dream: “When the Lord brings back those that will return to Zion, we were like unto them that dream:” i. e. we shall know and realize that in the conception of that event which we had from the prophets we were like those that dream, for there is no comparison between the conception we had from the prophets and the thing we shall see in reality, any more than there is between a dream and the waking state. Therefore when we see the thing in reality, we shall rejoice exceedingly and, “Then will our mouth be filled with laughter.” This shows that the relation of the conceptional understanding of a thing to the thing as it is in reality is like the relation of a dream to the waking state. Therefore if the soul during life centered all her purpose upon the service of God and keeping His commandments and pursuing righteousness and loving-kindness, she will experience wonderful delight in the world of souls, when she sees that the permanence and perfection of the angels and the celestial forms are solely of this nature, i. e. that they consist in their obedience and submission to the will of God, as we explained before.
6
וזה כאדם שסופר לו שיש מלך גדול בכרכי הים נורא מאד אוהב צדקה וחסד וכי לא לפניו חנף יבא, ושיש לו כך וכך משרתים כולם עומדים ברום עולם ומתענגים בספור שבחי מלכם ועושים רצונו באימה גדולה, וכי סוף כל האנשים לעמוד לפני המלך ההוא ולתת לו חשבון מכל המעשים אשר יעשו, ועל פי השמועה הזאת נתמלא לב האיש ההוא השומע רצון ללכת בדרכי יושר ולעבוד עבודת המלך ההוא, ונשתדל לדעת המעשים אשר יעשה המלך ההוא והדברים הנרצים אליו וטרח לעשות רצונו בכל מאמצי כח, ולקץ הימים כאשר הגיע זמנו ללכת אל בית המלך ולעמוד לפניו ולהקביל פניו, ישמח ויגיל ויתענג תענוג נפלא בראותו את הוד מלכות המלך ואת יקר תפארת גדולתו ובראותו משרתיו עומדין לפניו על הדרך שסופר לו, והמלך ישמח ויגיל לקראתו אחר היותו יודע כי האיש ההוא היה עובד מאהבה על פי השמועה בלבד, שזה בלי ספק ראוי לתגמול יותר גדול ממי שהיה מכיר ויודע את המלך קודם לכן, ועל כן יקרבנו המלך אליו מצד היותו אוהב צדקה וחסד ומצד היושר האלהי, כמו שבארנו בפרק חמשה עשר ממאמר ב׳.
It is like the case of a person who was told that there is a great king in the cities on the sea, very awful, who loves righteousness and kindness, hates flattery, has any number of servants all standing very high and taking delight in recounting the praises of their king and doing his bidding in great awe, and that all men must finally stand before that king and give him an account of all the deeds which they did. Hearing this, the person made up his mind to follow the paths of right and to serve that king. He endeavored to find out what the king did and what was agreeable to him, and took pains to perform his will as far as lay in his power. Finally when his time came to go to the king’s palace and stand before him and greet him, he rejoiced greatly and experienced great delight when he saw the royal splendor of the king and his great glory, his servants standing before him, as he had been told. And the king rejoiced to see him when he knew that the man had served him from love on the basis of report only. This man surely deserved a much greater reward than he who knew the king before. Therefore the king, being a lover of justice and kindness and divine rectitude, showed him favor, as we explained above.
7
וזו היא מדרגת המאמינים על פי השמועה והקבלה, ואלו הן הצדיקים הנמשכים אחר הקבלה, שעליהם אמרו רבותינו ז״ל העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה, ועל כן אמרו צדיקים ולא אמרו חכמים, לרמוז על המאמינים כמו שכתבתי, ואמרו ונהנין מזיו השכינה, לרמוז כי כמו שאדם נהנה מניצוצי האור היוצאים מן השמש המוציאים ראותו מן הכח אל הפעל כאשר יהיה זך הראות, כן יהנה בעולם הרוחני כאשר יהיה זך המחשבות והכונות מקרני האור השכלי המגיעים אליו בפעל הנקרא זיו השכינה, ואין כח בבעל גשם לצייר אותו תענוג, ואפילו הנביאים לא יכלו לציירו, כמו שאמרו רבותינו ז״ל כל הנביאים כלם לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל לעולם הבא עין לא ראתה אלהים זולתך, רצו בזה כי לפי שהתענוגים שבימות המשיח יהיו לגוף ולנפש יחד, אפשר שיושגו דמיוני ערבותם בעין, רצה לומר בחוש, אבל העולם הבא שהוא דבר רוחני פשוט לא יושג דמיונו באמצעות הכחות הגשמיות, ומה שהשיגו הנביאים ממנו אינו רק שהוא תענוג והנאה רוחנית בלבד לא זולת זה.
This is the degree of those who believe on the basis of hearing and tradition, the righteous men who follow tradition, concerning whom the Rabbis say: “In the future world there is neither eating nor drinking, but the righteous sit with their crowns on their heads and enjoy the splendor of the Shekinah.” They say the “righteous” and not the “wise,” to indicate that they are speaking of believers, as we said before. The words, “enjoy the splendor of the Shekinah,” allude to the fact that just as a person enjoys the rays of light coming from the sun, which make his sight pass from potentiality to actuality if he has good sight, so if he has pure thought and intentions he will enjoy in the spiritual world the rays of intellectual light, which will reach him in actual reality and which are called the splendor of the Shekinah. No corporeal being can conceive this delight. Not even the prophets were able to conceive it, as the Rabbis say: All the prophecies have reference to the days of the Messiah, but as to the world to come: “No eye hath seen it, O God, beside Thee.” The meaning is that since the pleasures of the days of the Messiah are to be enjoyed by body and soul together, an image of their sweetness may be perceived with the eye, i. e. the senses. But the world to come being spiritual and abstract, no likeness of it can be perceived by means of the corporeal powers. All that the prophets knew of it was that it is a spiritual pleasure and delight, nothing more.
8
ולזה כנו אותו רבותינו ז״ל ביין המשומר בענביו, כמו שאמרו מאי עין לא ראתה אלהים זולתך, אמר ר׳ יהושע בן לוי זה יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית, ובאור זה כי כמו שהאוכל הענבים הוא מתענג באכילתן, ואם לא ראה יין מימיו לא יוכל לשער שיצא מהענבים דבר יותר ערב ומענג ומועיל יותר מהן, ומי שיאמר לו שישיג בעבודת הגפן תענוג יותר נפלא מאכילת הענבים יפלא מזה ולא יאמין שיהיה כן, אבל כשישקוהו מן היין יכיר וידע שהיין היוצא מהענבים יותר משובח ויותר ערב ויותר מועיל מן הענבים, ויתמה איך יצא דבר מופלג התענוג כזה מן הענבים, וכן הנפש לא תוכל לשער שבעשית המצות תשיג התענוג הרוחני המושג עד שתפרד מן הגוף, ואז תכיר ותדע איך התענוג ההוא יושג בעשית המצות כמו שיושג היין בעבודת הכרם, ושהוא כנוס בתאר או התכונה המגעת מעשית המצות כיין שהוא כנוס בענבים המושגים בעבודת הכרם, ולזה נקרא יין המשומר בענביו, לומר כי כמו שאין דמיון בין תענוג הענבים לתענוג היין, כך אין דמיון בין תענוגי העולם הזה לתענוגי העולם הבא, ועל כן נקרא גן עדן של מעלה, להורות שהנפש לא תוכל לשער תענוג הדבר הרוחני שלמעלה בהיותה בעולם השפל הזה.
This is the reason why the Rabbis denominate it by the expression, “Wine kept in the grapes:” “What is the meaning of the words: ‘No eye hath seen it, O God, beside Thee?’ Said R. Joshua ben Levi, This is the wine that has been kept in its grapes since the six days of creation.” The meaning is as follows: A person who eats grapes and enjoys them but has never seen wine, can not imagine that there can come from the grape something that is sweeter, more delightful and more beneficial than the grape itself, and if he were told that by viniculture he can obtain more delight than by eating grapes, he would be very much surprised and would refuse to believe it, but if he were given wine to drink he would know that the wine which comes from the grapes is much better and sweeter and more wholesome than the grapes themselves, and he would wonder how such a wonderfully delightful thing can come from grapes. So the soul can not imagine that by performing the commandments she will obtain spiritual delight, until she is separated from the body. Then she will understand how such delight can come from performing the commandments as wine is obtained by cultivating a vineyard, and will realize that this delight is contained in the attribute or character which results from performing the commandments, as wine is contained in the grapes which are obtained by cultivating a vineyard. Hence it is called, “Wine that is kept in the grapes,” to indicate that just as there is no comparison between the taste of grapes and the taste of wine, so there is no comparison between the delights of this world and the delights of the world to come. It is also called “celestial paradise,” to indicate that the soul can not conceive the pleasure of the spiritual which is celestial, as long as she is in the sublunar world.
9
וענין הצער והעונש לנפש הוא כי כאשר היה האדם בחייו רודף אחר התאוות והדברים הגשמיים ותפרד נפשו מעשות רצון השם יתברך ותרגיל מעשיה כפי טבע הגוף שהוא הפך טבעה, הנה היא כשתפרד מן הגוף תכסוף לאותן הדברים שהרגילה ותטה אליהן, והיא אין לה כלים להשיגם, ומצד טבעה תטה להדבק בצורות העליונות והדברים הנבדלים מחומר ותשתוקק עליהן, והיא אין לה התחלות ולמוד והרגל בעבודת השם יתברך, כי אי אפשר להשיג התענוג ההוא מי שלא הרגיל נפשו בכך והכין עצמו לזה, כמו שאמרו רבותינו ז״ל אין הקדוש ברוך הוא נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה, שנאמר יהב חכמתא לחכימין, ועל כן תהיה הנפש משתוקקת לשני הצדדין כאחד, צד המעלה וצד המטה, האחד מצד טבעה, והאחד מצד ההרגל והמנהג, ואין לה כלים במה שתשיג צד המטה ולא הכנה במה שתשיג צד המעלה, ובזה יש לה צער מכאיב יותר מכל צער שבעולם ומכל מיני פרוק חבור, יותר משרפת אש ויותר מצער הקור והקרח הנורא ויותר מהכאת סכינים וחרבות ומנשיכת נחשים ועקרבים.
As for the nature of the soul’s pain and punishment, that is to be explained as follows: If a person in his lifetime pursued his desires and physical pleasures, and his soul departed from doing the will of God and accommodated her acts to the nature of the body, which is opposed to her own nature, then when this soul is separated from the body, she longs for those things to which she was accustomed and feels a desire for them, but has no instruments with which to obtain them. On the other hand, by reason of her own nature she will desire to unite with the higher forms and the immaterial substances, and will experience a longing for them. But she has not learned the elements, nor been accustomed to the service of God, the delight in which can not be enjoyed except by one who has accustomed and prepared himself for it, as the Rabbis say: The Lord gives wisdom to him only who has wisdom, for it says: “He giveth wisdom unto the wise.” Accordingly the soul will be drawn in two directions at once, upwards and downwards, the one by reason of her nature, the other by reason of her habit and custom. But she will have no instruments for obtaining the lower desires and no preparation to obtain the higher. This will cause her great pain and suffering, greater than any pain in the world or any kind of fracture—more pain than the burning of fire or cold and terrible frost, more than the wounds of knives and swords or the stings of snakes and scorpions.
10
כי כמו שיצטער האדם מאד כשיכוה באש ואין הצער ההוא לגוף אלא לנפש, ולא מצד שישלוט בה האש כי אין האש שולט בדבר רוחני, אבל מאשר הכח החיוני הוא כח בגוף ושוכן בו בהיות חלקיו מדובקים קצתם בקצת, וכאשר תרגיש הנפש פרוד חלקי הגוף קצתם מקצת על ידי האש או הקור או על ידי החרב או זולת זה ממיני פרוק החבור, ותרגיש בצער הכח החיוני שהוא מצטער בהפרד חלקי הגוף שהן משכן לו ודואג על הפסדו אחר שקיומו תלוי בדבוק חלקיו, תצטער אז הנפש על צער הכח החיוני שהוא משכן לה ותדאג על פרוק חבורה ממנו. כן הנפש עצמה אחר שנפרדה מהגוף בהיותה נמשכת לב׳ הצדדין ההפכיים שאמרנו, צד המעלה מצד טבעה וצד המטה מצד ההרגל, תצטער צער מופלג כאלו חלקיה נפרדים קצתם מקצת, ואף על פי שאין לה חלקים נאמר כך על צד נתינת ההבנה הציורית לומר שיש לה שתי תשוקות הפכיות ואין בה יכולת להמשך אל אחת מהן בלבד, וזה שאמרו רבותינו ז״ל במסכת שבת פרק שואל תניא ר׳ אליעזר אומר נפשותיהן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד, שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה׳ אלהיך, ושל רשעים מלאך אחד עומד בסוף העולם ומלאך אחר בסופו ומקלעין אותה מזה לזה, שנאמר ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע, וזה לרמוז על שתי התשוקות ההפכיות שיש לה, ושל צדיקים שאין להם תשוקה אל צד המטה נדבקת מיד אל מה שהוא בטבעה שהוא לשבת תחת כסא הכבוד, וכמו שהתענוג הוא למעלה מכל התענוגים שאפשר שידומו כמו שאמרנו למעלה, כן הצער הוא יותר גדול מכל צער שאפשר שידומה.
When a person is burned by fire, he feels pain, but it is not the body that feels the pain, but the soul. And the soul feels pain not because the fire has any effect upon the soul—fire can not affect a spiritual thing—but because the vital power is a corporeal power residing in the body when its parts are united to each other. Now when the soul becomes aware of the separation of the parts of the body one from another through fire or cold or a sword or any other agency having a similar effect, and perceives the pain which the vital power feels when the parts of the body which are its seat are divided, and the grief which it suffers on account of the dissolution of the body upon whose integrity it depends—then the soul feels pain on account of the pain of the vital power which is the seat of the soul, and is grieved on account of the separation of their union. In a similar way when the soul herself is separated from the body and is drawn in two opposite directions, as said before, by her own nature upward and by habit downward, she experiences great pain as if her parts were torn asunder. To be sure, the soul has no parts, but we use this expression to give an imaginary idea, the point being that she has two contrary desires and can not follow either one of them alone. This is the meaning of the rabbinic statement: R. Eliezer said: “The souls of the righteous are hidden under the Throne of Glory, as is said: ‘The soul of my lord shall be bound in the bundle of life with the Lord thy God.’ As to the souls of the wicked, one angel stands at one end of the world and another at the other end and they throw it to each other, as is said: ‘And the souls of thine enemies, them shall he sling out, as from the hollow of a sling.’” This is an allusion to the two contrary desires which she has. But the soul of the righteous has no downward desire, hence she is united at once with that which is akin to her nature, namely the Throne of Glory under which she dwells. As the pleasure is greater than any that can be imagined, as we said before, so is the pain greater than any imaginable pain.
11
וכבר התבאר בפרק י״ז מהמאמר השני כי הנפש אף על פי שאינה במקום מצד שאינה גשם כבר יגבילה הצד כדי שתקבל צער, כמו שיגבילה הגוף אף על פי שאינה במקום, וזהו שאמרו רבותינו ז״ל אמר לו אנטונינוס לרבי יכולין גוף ונשמה לפטור עצמן מן הדין, גוף אומר נשמה חטאה, כי מיום שפרשה ממני הריני כאבן מוטל בקבר, ונשמה אומרת גוף חטא, שמיום שפרשתי ממנו הרי אני כצפור פורחת באויר, אמר לו אמשול לך משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם וכו׳, אף הקדוש ברוך הוא מביא את הנשמה וזורקה בגוף ודן אותם כאחד, שנאמר יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו, אל השמים מעל זו הנשמה, ואל הארץ לדין עמו זה הגוף וכו׳.
We have already explained above that though the soul is not in place, not being a corporeal thing, nevertheless she is confined by direction, so that she can feel pain, as she is confined by the body, though she is not in place. This is the meaning of the rabbinic statement: “Antoninus said to Rabbi: The body and the soul can both evade the day of judgment. The body can say: It is the soul that has sinned, for since she has parted from me I am lying in the grave like a stone. The soul will say: It is the body that sinned, for since I parted from it, I am like a bird flying in the air. Said Rabbi to Antoninus, I will give you a parable. This is similar to the case of a human king … So God takes the soul, throws her into the body and judges them together, as is said: ‘He calleth to the heavens above, and to the earth, that He may judge His people.’ ‘The heavens above,’ signifies the soul, ‘And to the earth, that He may judge His people,’ refers to the body.”
12
הנראה לי בזה שכונתם לומר כי אף על פי שהנשמה דבר רוחני שאינה נתפשת במקום, השם יתברך יגבילה במקום, והוא שקראו גוף, כדי שתקבל צער ועונש על מעשיה, והמקום ההוא נקרא גיהנם, וקראוהו גוף לומר כי כמו שהגוף יגביל מקום לנפש, כי אף על פי שאינה במקום אחר שאינה חוץ לגוף היא מוגבלת בגוף בהכרח, כן מקום גיהנם שנקרא גוף יגביל הנפש כדי שתקבל בו עונשה.
It seems to me that they mean to say that though the soul is a spiritual thing which can not be held in place, God does confine her in a place, which they call body, in order that she may receive punishment and be afflicted with pain for her conduct. This place is called gehenna. They call it body to indicate that just as the body confines the soul in a place—for though the soul does not occupy space, nevertheless since she is not outside of the body she is necessarily confined by the body—so the place of gehenna, which is called body, also confines the soul in order that she may receive her punishment there.
13
והסתכל מאמרם זה שלא אמרוהו אלא על העונש והצער, שלא יצוייר שיגיע עונש לנפש אלא בהיותה מוגבלת במקום, אבל לא אמרוהו על השכר והתענוג הרוחני, כי זה כבר יצוייר שתשיגהו הנפש בזולת הגבלת מקום. ואולי זה היה מקום הטעות לאותן שאמרו שצריך שיזדככו הגופות לקבול השכר ושאין שכר לנפש בזולת הגוף, שחשבו כי כמו שנזכר הגבלת מקום לדין שהוא העונש כן צריך הגבלת מקום לקבול השכר, ואינו כן, כי העונש והשכר לנפש בלבד הוא אלא שצריך הגבלת מקום לקבול העונש, ואינו כן בשכר, כמו שבארנו:
Note carefully that they make this statement only concerning pain and punishment, for we can not conceive of the soul receiving punishment unless she is confined in a place. But the statement does not apply to spiritual reward and delight. For we can conceive the soul receiving this without being confined to a place. Perhaps this is the error of those who say that the bodies must be purified to receive their reward and that the soul is not rewarded without the body. They think that just as a definite place is mentioned for judgment, i. e. punishment, so is a definite place necessary for reward. But it is not so, for both punishment and reward are given to the soul alone, but a definite place is necessary for punishment, not for reward, as we have explained.
ומה שראוי שנבאר עתה הוא איך יצוייר הגעת השכר או העונש בעולם הבא לפי שתי הדעות שכתבנו, ונאמר כי מי שיאמר שעיקר השכר בעולם הבא הוא לגוף ולנפש ביחד, הנה אחר שהוא יאמין שהנפש האנושית אין משכנה ומציאותה אלא בגוף, והיה הגוף כלי אל הנפש לתת לה מציאות לעשות רצון בוראה, הנה ממשפטי האל הישרים הוא שישלם אל הגוף שכר עמלו וטרחו שטרח בעבודת השם עם הנפש ביחד, והנה שכרו כשיהיה האדם השלם קיים בגוף ונפש אחר תחית המתים, ויאמרו שזה יהיה כשיזכך השם חומר הגוף כחומר הגלגלים או הכוכבים, ויתקיים הגוף עם הנפש קיום נצחי כהתקיים הכוכבים שהם חיים משכילים בגוף ונפש.
We will now explain the conception of future reward and punishment according to the two opinions mentioned above. Those who say that the main reward in the next world is conferred upon body and soul together, argue as follows: Since, as they believe, the soul lives and exists only in the body, and the body is an instrument of the soul, giving it existence so that it may perform the will of the Creator, it follows from the justice of God that He should compensate the body for the toil and trouble which it had in the service of God together with the soul. This reward consists in the entire person—body and soul—continuing to exist forever after the resurrection. This, they say, will happen when God will purify the matter of the body so that it becomes like the matter of the spheres or the stars. The body together with the soul will then exist forever as the stars exist, who are living and intelligent beings, having body and soul.
ואם השכר הוא על זה הדרך כמו שיאמרו בעלי זה הדעת, כבר יושכל שיהיה העונש נצחי גם כן על זה הדרך, בשיחדש השם יתברך בגוף תואר חזק לקבל ולסבול ענשי גיהנם, כמו שאמר איוב רומז על גיהנם ארץ עיפתה כמו אפל צלמות ולא סדרים ותפע כמו אפל, יאמר שהוא כצל המות ולא כמות עצמו, וזה כדי שישאר ברשעים כח לקבל העונש, ואם היה כמות עצמו היו כלין ולא ירגישו אחר כך בעונש.
Now if this is the nature of the reward, as the advocates of this opinion say, it follows that punishment is also eternal and of the same nature. God will create in the body a strong attribute or property enabling it to endure the punishments of gehenna, as Job said in allusion to gehenna: “A land of thick darkness, as darkness itself; a land of the shadow of death, without any order, and where the light is as darkness.” He says it is like the shadow of death, not like death itself, in order that the wicked may have sufficient power to receive punishment. If it were like death itself, they would be destroyed and would no longer feel punishment.
ואולם אם השכר הוא לנפש ולא לגוף כלל כדעת הרמב״ם ז״ל, צריך באור איך יצוייר הגעת העונש לנפש הנבדלת מחומר, וזה אמנם יובן עם ציור השכר. וציורו הוא על זה הדרך, כי הנפש בהפרדה מן הגוף אחר המות תהיה משתוקקת וכוספת למה שהוא בטבעה מצד ההשכלה אשר בה לעבוד השם, ותטה גם כן למה שהרגילה בהיותה בגוף, ועל כן האדם אשר כל מעשיו לשם שמים ולעבוד הבורא בעשית מצותיו וכונתו לעשות רצונו כאשר מצאה ידו בהיותו בחיים, הנה אותה כונה בעצמה לא תפרד מן הנפש אחר המות ולא תעזוב אותה עד שתדבק בשכלים הנבדלים העובדים השם יתברך על דמיון אותה כוונה בעצמה, אלא שהכוונה ההיא היא במדרגה יותר גדולה מהראשונה, עד שכמעט היא בלתי נערכת אליה, אף על פי שהם ממין אחד.
If, on the other hand, the reward is bestowed upon the soul alone and not upon the body at all, as Maimonides says, the question arises, how can we conceive punishment being inflicted upon the soul, which is immaterial? The solution depends upon a proper conception of reward. When the soul parts from the body after death, she longs eagerly for her natural activity which is connected with her understanding, namely to serve God, and at the same time she still has an inclination for the things to which she was accustomed while in the body. Therefore if the person in question was one whose deeds were all in the name of God and whose purpose was to serve the Creator by fulfilling His commandments and doing His will as far as is possible while he was alive, that same purpose will not part from the soul after death and will not leave her until she unites with the Separate Intelligences, who serve God with the same intention, which is so much higher in degree as to be scarcely comparable with the other, though they are of the same kind.
וזהו שדמה שלמה יחס שתי אלו הכוונות האחת אל האחרת ליחס אור נוגה המאיר קודם עלות השחר אל אור השמש, אמר ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום, רצה לומר כי כמו שכוכב נוגה כשהוא במרחק הרחוק הבקרי הוא עולה קודם הבקר והוא מאיר את הלילה ולא יזוז מלהאיר תמיד כל הבקר עד שיתחזק אור השמש ויהיה היום על נכונו, וזהו הולך ואור עד נכון היום, כן דרך הצדיקים וכונתם בעבודת הבורא בחייהם הוא דרך נכון משים לפניהם חשך לאור כאור נוגה המאיר את הלילה, ולא יסור מלהאיר לפניהם עד יום המות שתניח אותם באור גדול רוחני דומה אל האור הנקרא נכון היום שהוא בלתי נערך עם האור הראשון כלל, אף על פי ששניהם ממין אחד, כמו שאור נוגה בלתי נערך עם אור השמש הפועל נכון היום, אף על פי ששניהם ממין האור, ולכן הנפש כשתפרד מן הגוף אם היתה חכמה ומשכלת הדברים הנבדלים מהחומר והענינים האלהיים על אמתתם, תתענג תענוג נפלא בראותה שיסכימו הדעות אשר השכילה עם הענינים האלהיים בעצמם.
Solomon compares the relation of these two purposes to each other to the relation of the light of Venus before dawn to the light of the sun: “But the path of the righteous is as the light of Venus, That shineth more and more unto the perfect day.” The meaning is this: As the planet Venus, when it occupies its greatest morning distance, rises before the morning, illumines the night and continues shining the whole morning until the light of the sun gets strong and it is veritable day, so the way and the purpose of the righteous in serving God during their lifetime is a perfect way which makes darkness before them as light (like the light of Venus which illumines the night) and continues to shine before them until the day of death, when they are placed in a great spiritual light, similar to the light called veritable day, which can not be compared at all with the first light although they are both of the same kind, as the light of Venus can not be compared with the light of the sun which causes the perfect day, although they both belong to the species light. Therefore if the soul was wise and understood immaterial things and divine matters truly, she will, on parting from the body, experience great delight when she sees that the ideas which she had agree with the divine things as they are.
כי ההשכלה שתשכיל הנפש בעודה בחיים ענינה כמו ענין החלום, וכמו שתענוג החלום מיגע ומלאה את האדם אם לא יסכים עמו המציאות, כן מושכלות הנפש מצערות אותה אחר המות כאשר לא יסכים עמהם המציאות, ואם יסכים המציאות עמהם, וזה בהיותם אמתיות, תתענג הנפש תענוג נפלא, כמו שכאשר יחלום הרעב והנה אוכל או הצמא והנה שותה והקיץ וריקה נפשו יצטער צער גדול, וכאשר יקיץ וימצא לפניו מעין גנים וישתה ושלחן ערוך ועליו כל מיני מגדים ואכל ושבע ודשן, יתענג תענוג נפלא בהיותו אוכל ושותה בפעל, עד שאין ערך לתענוג האכילה והשתיה בחלום שהוא בדמיון לבד עם התענוג ההוא ההווה בפעל, כן תתענג הנפש בהשיגה בפעל בעולם הרוחני מה שהשכילה והשיגה אותו בעולם הזה הדומה אל השגת החלום, עד שנאמר על דרך הדמיון וההבנה הציורית שיחס השגת השכל בעולם הזה אל השגת הנפש בעולם הבא כיחס החלום אל היקיצה, ולזה מה שדמה הכתוב השגת שיבת ציון המושגת על פי הנביאים, עם היותה אמתית שאין לספק בה, אל החלום, ואמר בשוב ה׳ את שיבת ציון היינו כחולמים, כלומר נדע ונכיר שהיינו בהשגתנו הענין ההוא על פי הנביאים כחולמים, כי לא היה ערך למה שהשגנו על פי הנביאים אל מה שנראה בפעל אלא כיחס החלום אל היקיצה, ולזה כשנראה הדבר בפעל נשמח שמחה שלמה, ואז ימלא שחוק פינו, וזה ממה שיורה כי יחס השגת השכל אל הדבר ההוה בפעל כיחס החלום אל היקיצה, וכמו כן אם היתה הנפש בהיותה בחיים כל כונתה לעבוד השם ולשמור מצותיו ולרדוף צדקה וחסד, תתענג תענוג נפלא בעולם הנשמות בראותה כי המלאכים והצורות העליונות קיומם ושלמותם הוא על זה הדרך בלבד, רצה לומר מצד ההשמע וההכנע לעשות רצון השם יתברך, כמו שבארנו בפרק ה׳ ממאמר שלישי.
The understanding which the soul has during life is like a dream. Hence just as a delightful dream disappoints and wearies a person when he finds that it does not agree with reality, so the ideas of the soul will cause him pain after death when he finds them in disagreement with reality. But if they do agree with reality, that is, if they are true ideas, the soul will experience great delight. It is like a hungry man who dreams that he is eating, or a thirsty man who dreams that he is drinking, and then he wakes up and feels empty. His pain is great. But if he wakes up and finds before him a spring in a garden, from which he proceeds to drink, or a table set with all kinds of palatable food, which he eats to his heart’s content, he experiences great delight in the actual eating and drinking, a delight that can not be compared with that of eating and drinking in a dream, which is merely in imagination, whereas this is real. So the soul will feel delight when she perceives in the spiritual world in reality those things which she perceived in this world, which is like a dream. Hence we say, in order to explain the matter by analogy, that the relation of the mind’s understanding in this world to the soul’s understanding in the next world is like that of a dream to the waking state. Hence the Bible compares the conception of the restoration of Zion as understood by the prophets—though it is true and undoubted—to a dream: “When the Lord brings back those that will return to Zion, we were like unto them that dream:” i. e. we shall know and realize that in the conception of that event which we had from the prophets we were like those that dream, for there is no comparison between the conception we had from the prophets and the thing we shall see in reality, any more than there is between a dream and the waking state. Therefore when we see the thing in reality, we shall rejoice exceedingly and, “Then will our mouth be filled with laughter.” This shows that the relation of the conceptional understanding of a thing to the thing as it is in reality is like the relation of a dream to the waking state. Therefore if the soul during life centered all her purpose upon the service of God and keeping His commandments and pursuing righteousness and loving-kindness, she will experience wonderful delight in the world of souls, when she sees that the permanence and perfection of the angels and the celestial forms are solely of this nature, i. e. that they consist in their obedience and submission to the will of God, as we explained before.
וזה כאדם שסופר לו שיש מלך גדול בכרכי הים נורא מאד אוהב צדקה וחסד וכי לא לפניו חנף יבא, ושיש לו כך וכך משרתים כולם עומדים ברום עולם ומתענגים בספור שבחי מלכם ועושים רצונו באימה גדולה, וכי סוף כל האנשים לעמוד לפני המלך ההוא ולתת לו חשבון מכל המעשים אשר יעשו, ועל פי השמועה הזאת נתמלא לב האיש ההוא השומע רצון ללכת בדרכי יושר ולעבוד עבודת המלך ההוא, ונשתדל לדעת המעשים אשר יעשה המלך ההוא והדברים הנרצים אליו וטרח לעשות רצונו בכל מאמצי כח, ולקץ הימים כאשר הגיע זמנו ללכת אל בית המלך ולעמוד לפניו ולהקביל פניו, ישמח ויגיל ויתענג תענוג נפלא בראותו את הוד מלכות המלך ואת יקר תפארת גדולתו ובראותו משרתיו עומדין לפניו על הדרך שסופר לו, והמלך ישמח ויגיל לקראתו אחר היותו יודע כי האיש ההוא היה עובד מאהבה על פי השמועה בלבד, שזה בלי ספק ראוי לתגמול יותר גדול ממי שהיה מכיר ויודע את המלך קודם לכן, ועל כן יקרבנו המלך אליו מצד היותו אוהב צדקה וחסד ומצד היושר האלהי, כמו שבארנו בפרק חמשה עשר ממאמר ב׳.
It is like the case of a person who was told that there is a great king in the cities on the sea, very awful, who loves righteousness and kindness, hates flattery, has any number of servants all standing very high and taking delight in recounting the praises of their king and doing his bidding in great awe, and that all men must finally stand before that king and give him an account of all the deeds which they did. Hearing this, the person made up his mind to follow the paths of right and to serve that king. He endeavored to find out what the king did and what was agreeable to him, and took pains to perform his will as far as lay in his power. Finally when his time came to go to the king’s palace and stand before him and greet him, he rejoiced greatly and experienced great delight when he saw the royal splendor of the king and his great glory, his servants standing before him, as he had been told. And the king rejoiced to see him when he knew that the man had served him from love on the basis of report only. This man surely deserved a much greater reward than he who knew the king before. Therefore the king, being a lover of justice and kindness and divine rectitude, showed him favor, as we explained above.
וזו היא מדרגת המאמינים על פי השמועה והקבלה, ואלו הן הצדיקים הנמשכים אחר הקבלה, שעליהם אמרו רבותינו ז״ל העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה, ועל כן אמרו צדיקים ולא אמרו חכמים, לרמוז על המאמינים כמו שכתבתי, ואמרו ונהנין מזיו השכינה, לרמוז כי כמו שאדם נהנה מניצוצי האור היוצאים מן השמש המוציאים ראותו מן הכח אל הפעל כאשר יהיה זך הראות, כן יהנה בעולם הרוחני כאשר יהיה זך המחשבות והכונות מקרני האור השכלי המגיעים אליו בפעל הנקרא זיו השכינה, ואין כח בבעל גשם לצייר אותו תענוג, ואפילו הנביאים לא יכלו לציירו, כמו שאמרו רבותינו ז״ל כל הנביאים כלם לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל לעולם הבא עין לא ראתה אלהים זולתך, רצו בזה כי לפי שהתענוגים שבימות המשיח יהיו לגוף ולנפש יחד, אפשר שיושגו דמיוני ערבותם בעין, רצה לומר בחוש, אבל העולם הבא שהוא דבר רוחני פשוט לא יושג דמיונו באמצעות הכחות הגשמיות, ומה שהשיגו הנביאים ממנו אינו רק שהוא תענוג והנאה רוחנית בלבד לא זולת זה.
This is the degree of those who believe on the basis of hearing and tradition, the righteous men who follow tradition, concerning whom the Rabbis say: “In the future world there is neither eating nor drinking, but the righteous sit with their crowns on their heads and enjoy the splendor of the Shekinah.” They say the “righteous” and not the “wise,” to indicate that they are speaking of believers, as we said before. The words, “enjoy the splendor of the Shekinah,” allude to the fact that just as a person enjoys the rays of light coming from the sun, which make his sight pass from potentiality to actuality if he has good sight, so if he has pure thought and intentions he will enjoy in the spiritual world the rays of intellectual light, which will reach him in actual reality and which are called the splendor of the Shekinah. No corporeal being can conceive this delight. Not even the prophets were able to conceive it, as the Rabbis say: All the prophecies have reference to the days of the Messiah, but as to the world to come: “No eye hath seen it, O God, beside Thee.” The meaning is that since the pleasures of the days of the Messiah are to be enjoyed by body and soul together, an image of their sweetness may be perceived with the eye, i. e. the senses. But the world to come being spiritual and abstract, no likeness of it can be perceived by means of the corporeal powers. All that the prophets knew of it was that it is a spiritual pleasure and delight, nothing more.
ולזה כנו אותו רבותינו ז״ל ביין המשומר בענביו, כמו שאמרו מאי עין לא ראתה אלהים זולתך, אמר ר׳ יהושע בן לוי זה יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית, ובאור זה כי כמו שהאוכל הענבים הוא מתענג באכילתן, ואם לא ראה יין מימיו לא יוכל לשער שיצא מהענבים דבר יותר ערב ומענג ומועיל יותר מהן, ומי שיאמר לו שישיג בעבודת הגפן תענוג יותר נפלא מאכילת הענבים יפלא מזה ולא יאמין שיהיה כן, אבל כשישקוהו מן היין יכיר וידע שהיין היוצא מהענבים יותר משובח ויותר ערב ויותר מועיל מן הענבים, ויתמה איך יצא דבר מופלג התענוג כזה מן הענבים, וכן הנפש לא תוכל לשער שבעשית המצות תשיג התענוג הרוחני המושג עד שתפרד מן הגוף, ואז תכיר ותדע איך התענוג ההוא יושג בעשית המצות כמו שיושג היין בעבודת הכרם, ושהוא כנוס בתאר או התכונה המגעת מעשית המצות כיין שהוא כנוס בענבים המושגים בעבודת הכרם, ולזה נקרא יין המשומר בענביו, לומר כי כמו שאין דמיון בין תענוג הענבים לתענוג היין, כך אין דמיון בין תענוגי העולם הזה לתענוגי העולם הבא, ועל כן נקרא גן עדן של מעלה, להורות שהנפש לא תוכל לשער תענוג הדבר הרוחני שלמעלה בהיותה בעולם השפל הזה.
This is the reason why the Rabbis denominate it by the expression, “Wine kept in the grapes:” “What is the meaning of the words: ‘No eye hath seen it, O God, beside Thee?’ Said R. Joshua ben Levi, This is the wine that has been kept in its grapes since the six days of creation.” The meaning is as follows: A person who eats grapes and enjoys them but has never seen wine, can not imagine that there can come from the grape something that is sweeter, more delightful and more beneficial than the grape itself, and if he were told that by viniculture he can obtain more delight than by eating grapes, he would be very much surprised and would refuse to believe it, but if he were given wine to drink he would know that the wine which comes from the grapes is much better and sweeter and more wholesome than the grapes themselves, and he would wonder how such a wonderfully delightful thing can come from grapes. So the soul can not imagine that by performing the commandments she will obtain spiritual delight, until she is separated from the body. Then she will understand how such delight can come from performing the commandments as wine is obtained by cultivating a vineyard, and will realize that this delight is contained in the attribute or character which results from performing the commandments, as wine is contained in the grapes which are obtained by cultivating a vineyard. Hence it is called, “Wine that is kept in the grapes,” to indicate that just as there is no comparison between the taste of grapes and the taste of wine, so there is no comparison between the delights of this world and the delights of the world to come. It is also called “celestial paradise,” to indicate that the soul can not conceive the pleasure of the spiritual which is celestial, as long as she is in the sublunar world.
וענין הצער והעונש לנפש הוא כי כאשר היה האדם בחייו רודף אחר התאוות והדברים הגשמיים ותפרד נפשו מעשות רצון השם יתברך ותרגיל מעשיה כפי טבע הגוף שהוא הפך טבעה, הנה היא כשתפרד מן הגוף תכסוף לאותן הדברים שהרגילה ותטה אליהן, והיא אין לה כלים להשיגם, ומצד טבעה תטה להדבק בצורות העליונות והדברים הנבדלים מחומר ותשתוקק עליהן, והיא אין לה התחלות ולמוד והרגל בעבודת השם יתברך, כי אי אפשר להשיג התענוג ההוא מי שלא הרגיל נפשו בכך והכין עצמו לזה, כמו שאמרו רבותינו ז״ל אין הקדוש ברוך הוא נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה, שנאמר יהב חכמתא לחכימין, ועל כן תהיה הנפש משתוקקת לשני הצדדין כאחד, צד המעלה וצד המטה, האחד מצד טבעה, והאחד מצד ההרגל והמנהג, ואין לה כלים במה שתשיג צד המטה ולא הכנה במה שתשיג צד המעלה, ובזה יש לה צער מכאיב יותר מכל צער שבעולם ומכל מיני פרוק חבור, יותר משרפת אש ויותר מצער הקור והקרח הנורא ויותר מהכאת סכינים וחרבות ומנשיכת נחשים ועקרבים.
As for the nature of the soul’s pain and punishment, that is to be explained as follows: If a person in his lifetime pursued his desires and physical pleasures, and his soul departed from doing the will of God and accommodated her acts to the nature of the body, which is opposed to her own nature, then when this soul is separated from the body, she longs for those things to which she was accustomed and feels a desire for them, but has no instruments with which to obtain them. On the other hand, by reason of her own nature she will desire to unite with the higher forms and the immaterial substances, and will experience a longing for them. But she has not learned the elements, nor been accustomed to the service of God, the delight in which can not be enjoyed except by one who has accustomed and prepared himself for it, as the Rabbis say: The Lord gives wisdom to him only who has wisdom, for it says: “He giveth wisdom unto the wise.” Accordingly the soul will be drawn in two directions at once, upwards and downwards, the one by reason of her nature, the other by reason of her habit and custom. But she will have no instruments for obtaining the lower desires and no preparation to obtain the higher. This will cause her great pain and suffering, greater than any pain in the world or any kind of fracture—more pain than the burning of fire or cold and terrible frost, more than the wounds of knives and swords or the stings of snakes and scorpions.
כי כמו שיצטער האדם מאד כשיכוה באש ואין הצער ההוא לגוף אלא לנפש, ולא מצד שישלוט בה האש כי אין האש שולט בדבר רוחני, אבל מאשר הכח החיוני הוא כח בגוף ושוכן בו בהיות חלקיו מדובקים קצתם בקצת, וכאשר תרגיש הנפש פרוד חלקי הגוף קצתם מקצת על ידי האש או הקור או על ידי החרב או זולת זה ממיני פרוק החבור, ותרגיש בצער הכח החיוני שהוא מצטער בהפרד חלקי הגוף שהן משכן לו ודואג על הפסדו אחר שקיומו תלוי בדבוק חלקיו, תצטער אז הנפש על צער הכח החיוני שהוא משכן לה ותדאג על פרוק חבורה ממנו. כן הנפש עצמה אחר שנפרדה מהגוף בהיותה נמשכת לב׳ הצדדין ההפכיים שאמרנו, צד המעלה מצד טבעה וצד המטה מצד ההרגל, תצטער צער מופלג כאלו חלקיה נפרדים קצתם מקצת, ואף על פי שאין לה חלקים נאמר כך על צד נתינת ההבנה הציורית לומר שיש לה שתי תשוקות הפכיות ואין בה יכולת להמשך אל אחת מהן בלבד, וזה שאמרו רבותינו ז״ל במסכת שבת פרק שואל תניא ר׳ אליעזר אומר נפשותיהן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד, שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה׳ אלהיך, ושל רשעים מלאך אחד עומד בסוף העולם ומלאך אחר בסופו ומקלעין אותה מזה לזה, שנאמר ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע, וזה לרמוז על שתי התשוקות ההפכיות שיש לה, ושל צדיקים שאין להם תשוקה אל צד המטה נדבקת מיד אל מה שהוא בטבעה שהוא לשבת תחת כסא הכבוד, וכמו שהתענוג הוא למעלה מכל התענוגים שאפשר שידומו כמו שאמרנו למעלה, כן הצער הוא יותר גדול מכל צער שאפשר שידומה.
When a person is burned by fire, he feels pain, but it is not the body that feels the pain, but the soul. And the soul feels pain not because the fire has any effect upon the soul—fire can not affect a spiritual thing—but because the vital power is a corporeal power residing in the body when its parts are united to each other. Now when the soul becomes aware of the separation of the parts of the body one from another through fire or cold or a sword or any other agency having a similar effect, and perceives the pain which the vital power feels when the parts of the body which are its seat are divided, and the grief which it suffers on account of the dissolution of the body upon whose integrity it depends—then the soul feels pain on account of the pain of the vital power which is the seat of the soul, and is grieved on account of the separation of their union. In a similar way when the soul herself is separated from the body and is drawn in two opposite directions, as said before, by her own nature upward and by habit downward, she experiences great pain as if her parts were torn asunder. To be sure, the soul has no parts, but we use this expression to give an imaginary idea, the point being that she has two contrary desires and can not follow either one of them alone. This is the meaning of the rabbinic statement: R. Eliezer said: “The souls of the righteous are hidden under the Throne of Glory, as is said: ‘The soul of my lord shall be bound in the bundle of life with the Lord thy God.’ As to the souls of the wicked, one angel stands at one end of the world and another at the other end and they throw it to each other, as is said: ‘And the souls of thine enemies, them shall he sling out, as from the hollow of a sling.’” This is an allusion to the two contrary desires which she has. But the soul of the righteous has no downward desire, hence she is united at once with that which is akin to her nature, namely the Throne of Glory under which she dwells. As the pleasure is greater than any that can be imagined, as we said before, so is the pain greater than any imaginable pain.
וכבר התבאר בפרק י״ז מהמאמר השני כי הנפש אף על פי שאינה במקום מצד שאינה גשם כבר יגבילה הצד כדי שתקבל צער, כמו שיגבילה הגוף אף על פי שאינה במקום, וזהו שאמרו רבותינו ז״ל אמר לו אנטונינוס לרבי יכולין גוף ונשמה לפטור עצמן מן הדין, גוף אומר נשמה חטאה, כי מיום שפרשה ממני הריני כאבן מוטל בקבר, ונשמה אומרת גוף חטא, שמיום שפרשתי ממנו הרי אני כצפור פורחת באויר, אמר לו אמשול לך משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם וכו׳, אף הקדוש ברוך הוא מביא את הנשמה וזורקה בגוף ודן אותם כאחד, שנאמר יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו, אל השמים מעל זו הנשמה, ואל הארץ לדין עמו זה הגוף וכו׳.
We have already explained above that though the soul is not in place, not being a corporeal thing, nevertheless she is confined by direction, so that she can feel pain, as she is confined by the body, though she is not in place. This is the meaning of the rabbinic statement: “Antoninus said to Rabbi: The body and the soul can both evade the day of judgment. The body can say: It is the soul that has sinned, for since she has parted from me I am lying in the grave like a stone. The soul will say: It is the body that sinned, for since I parted from it, I am like a bird flying in the air. Said Rabbi to Antoninus, I will give you a parable. This is similar to the case of a human king … So God takes the soul, throws her into the body and judges them together, as is said: ‘He calleth to the heavens above, and to the earth, that He may judge His people.’ ‘The heavens above,’ signifies the soul, ‘And to the earth, that He may judge His people,’ refers to the body.”
הנראה לי בזה שכונתם לומר כי אף על פי שהנשמה דבר רוחני שאינה נתפשת במקום, השם יתברך יגבילה במקום, והוא שקראו גוף, כדי שתקבל צער ועונש על מעשיה, והמקום ההוא נקרא גיהנם, וקראוהו גוף לומר כי כמו שהגוף יגביל מקום לנפש, כי אף על פי שאינה במקום אחר שאינה חוץ לגוף היא מוגבלת בגוף בהכרח, כן מקום גיהנם שנקרא גוף יגביל הנפש כדי שתקבל בו עונשה.
It seems to me that they mean to say that though the soul is a spiritual thing which can not be held in place, God does confine her in a place, which they call body, in order that she may receive punishment and be afflicted with pain for her conduct. This place is called gehenna. They call it body to indicate that just as the body confines the soul in a place—for though the soul does not occupy space, nevertheless since she is not outside of the body she is necessarily confined by the body—so the place of gehenna, which is called body, also confines the soul in order that she may receive her punishment there.
והסתכל מאמרם זה שלא אמרוהו אלא על העונש והצער, שלא יצוייר שיגיע עונש לנפש אלא בהיותה מוגבלת במקום, אבל לא אמרוהו על השכר והתענוג הרוחני, כי זה כבר יצוייר שתשיגהו הנפש בזולת הגבלת מקום. ואולי זה היה מקום הטעות לאותן שאמרו שצריך שיזדככו הגופות לקבול השכר ושאין שכר לנפש בזולת הגוף, שחשבו כי כמו שנזכר הגבלת מקום לדין שהוא העונש כן צריך הגבלת מקום לקבול השכר, ואינו כן, כי העונש והשכר לנפש בלבד הוא אלא שצריך הגבלת מקום לקבול העונש, ואינו כן בשכר, כמו שבארנו:
Note carefully that they make this statement only concerning pain and punishment, for we can not conceive of the soul receiving punishment unless she is confined in a place. But the statement does not apply to spiritual reward and delight. For we can conceive the soul receiving this without being confined to a place. Perhaps this is the error of those who say that the bodies must be purified to receive their reward and that the soul is not rewarded without the body. They think that just as a definite place is mentioned for judgment, i. e. punishment, so is a definite place necessary for reward. But it is not so, for both punishment and reward are given to the soul alone, but a definite place is necessary for punishment, not for reward, as we have explained.