אין ספק כי לכל חכמה התחלות והנחות אינן מבוארות בעצמן, אבל ילקחו מקובלות מחכמה אחרת נתבארו בה אותן ההתחלות. ועל ההתחלות ההן יבנו כל מופתי החכמה ההיא, כמו שיקבל המהנדס מציאות הקו והנקודה מהטבעיי, והמספרי מציאות האחדות, והטבעי מציאות העצמים והמקרים, מבעל הפילוסופיא הראשונה, ובעל הפילוסופיא הראשונה יקבל מן הטבעי מציאות מניע ראשון. וכן בכל חכמה עיונית מן ההכרח הוא שיקובל בתחלת למודה התחלות והנחות יתבארו בזולת החכמה ההיא, כמו שהתבאר בספר המופת, ועל ההתחלות ההן יבנו כל מופתי החכמה ההיא או על המושכלות הראשונות.
Every science makes use of principles and postulates which are not self-evident, but are assumed as true and borrowed from another science in which they are proved. Upon these principles are built all the proofs of the science in question. Thus the geometrician borrows the conception of line and point from the physicist. The arithmetician borrows the conception of unity and the physicist the conception of substance and accident from the first philosophy. The first philosophy in turn borrows from the physicist the conception of the first mover. So every theoretical science necessarily assumes at the beginning certain principles and postulates which are proved in another science, as is explained in the Posterior Analytics. Upon these principles or upon the first principles (axioms) are built all the proofs occurring in that science.
2
ואם כן איפא ראוי שנשאל ונאמר, התורה האלהית מהיכן תקח התחלותיה, כי השאלה הזאת כבר תפול על התורה האלהית יותר מעל זולתה משאר הדתות הנימוסיות, כי התחלות הדת הנימוסית, שהן הבחירה והתכלית כמו שאמרנו, הנה הם מתבארות אצל הפילוסוף בפילוסופיא המדינית, אבל התורה האלהית מהיכן תקח התחלותיה, כי אף על פי שמציאות השם יתברך מתבאר אצל הפילוסוף מהקדמות המשתלשלות ממושכלות הראשונות, לא יאמין הפילוסוף מכל מקום הנבואה וההשגחה, שהם גם כן התחלות ויסודות לתורה האלהית, והיכן יתבאר מציאותן, כי אין אלו התחלות מבוארות בעצמן, ולא מתבארות מהקדמות לקוחות ממושכלות ראשונות, כי לא יאמין הפילוסוף הנבואה וההשגחה על הדרך שיאמינה בעל הדת האלהית. ועל כן ראוי שנבאר התורה מהיכן תקח התחלותיה.
This being so, it is proper to inquire where divine law takes its principles. An inquiry like this is more appropriate in relation to divine law than to any conventional law. For the principles of conventional law, viz., freedom and purpose, as we said above, are explained by the Philosopher in his Politics. But where does divine law take its principles? For though the existence of God is proved by the Philosopher on the basis of premises ultimately derived from first principles (axioms), the Philosopher does not believe in prophecy and providence, which are also fundamental principles of divine law. Where, then, are they proved, seeing that they are not self-evident, nor are they proved from premises derived from axioms? For the Philosopher does not believe in prophecy and providence in the manner in which the religionist believes in them. We must therefore explain where the Torah takes its principles.
3
ונאמר כי הדברים אשר יודעו ולא יצטרך ראיה על אמתתם הם ד׳. שהם המושכלות הראשונות, כידיעתנו שהכל גדול מהחלק, ושהדברים השוים אל דבר אחד בעינו הם שוים, ושהחיוב והשלילה אינם צודקים יחד על דבר אחד בעינו מצד אחד. והמוחשות, כידיעתנו שהאש תחמם והשלג יקרר, וכן שהאופיון יקרר והפלפל יחמם, שזה דבר שהושג בחוש, כי תכף שאכלנו הפלפל הרגשנו חום, והאופיון הרגשנו קור, ושפטנו בעבור זה כי הפלפל יחמם להיות החלקים האשיים גוברים בו, והאופיון יקרר להיות החלקים הקרים גוברים בו. והנסיונות, כמשוך הקלאמיט״א הברזל ושלשל האשקמוני״א לבטן וכיוצא באלו, שזה דבר נמצאהו כן לא מצד טבעי היסודות אשר מהם הורכב אבל מצד הצורה המינית אשר בהם. והנמשכות, כידיעתנו כי רומי וירושלים ובבל היו מדינות גדולות מיושבות אף על פי שאינן עתה כן, וזה וכיוצא בו אף אם לא נשיגהו בחוש, נשפוט היותו אמת כאלו השגנום, לרוב הספורים הנמשכים מאנשים רבים שלא נמצא אדם חולק עליהם עד היום.
There are four kinds of things which are known without proof: 1. First principles (axioms). For example, we know that the whole is greater than the part; that things equal to the same thing are equal to each other; and that the affirmative and the negative can not be true at the same time in reference to the same thing, in the same relation. 2. Things perceived by the senses. For example we know that fire makes hot, and snow makes cold; that opium makes cold, and pepper makes hot. This knowledge we get through our senses. When we eat pepper we feel hot, when we taste opium we feel cold. We judge then that pepper heats because the fiery particles in it predominate, and that opium cools because the cold particles predominate in it. 3. Things known by experience. For example we know that the magnet draws iron; that scammonium is a purgative, etc., because we observe it to be so, not by reason of the qualities of the elements of which these substances are composed, but by reason of their specific form. 4. Things known by the continuity of history. Thus we know that Rome and Jerusalem and Babylon were great inhabited cities, though they are so no longer. Things known in this way we believe even though we have not perceived them with out senses as if we had so perceived them, by reason of the reports which come from many people, and which no one disputes.
4
וכל אחד מאלו הארבע מינים מן ההקדמות אין ספק בהם שיושמו התחלה ושורש למופת. כי כמו שמופתי ההנדסה, שהם כלם בנויים על המושכלות הראשונות, והמופתים הטבעיים, שהם בנויים על המוחשות, הן אמת שאין ספק בהם כלל אחר שסבתם ידועה ונכרת, כן המופתים הבנויים על הנסיונות, אף על פי שסבתם נסתרת אין לספק בהם כלל, אחר שהעיד החוש על מציאותם, כי כמו שלא יתבאר לעולם שזויות המשולש אינן שוות לשתי נצבות ושהפלפל לא יחמם, לפי שסבתם ידועה ומושכלת, כן לא יתבאר לעולם שהקלאמיט״א לא ימשוך הברזל, אף על פי שסבתו נעלמת ומוסכלת, כי הדבר שהעיד עליו הנסיון אי אפשר שיתבאר הפכו לעולם.
Every one of these four kinds of propositions may be used as a principle in a demonstration. Just as the proofs in geometry which are all based upon axioms, and the demonstrations in physics, which are based upon sense perception, are true without any doubt because their causes are known, so the proofs which are based upon experience, though their causes are unknown, must not be doubted, since our senses testify to their existence. To illustrate, just as it can never be that the angles of a triangle should not be equal to two right angles, or that pepper should not cause heat, as their causes are known and understood, so it can never be that the magnet should not draw iron, though the cause is not known or understood, for a thing to which experience testifies can not be other than it is.
5
ולהיות עקרי התורה והתחלותיה אין כלם מושגות מצד המושכלות הראשונות, ואינן מוחשות בכל עת כחמום הפלפל וקרור האופיון, אבל סבתם בלתי ידועה, בעבור זה התחכם השם יתברך לאמת התחלות התורה בנסיון, כדי שלא יפול הספק בהם, כי מה שנתאמת בנסיון כמשוך הקלאמיט״א הברזל אי אפשר שיפול הספק בו אף על פי שסבתו נעלמת, כמו שלא יפול הספק בדברים הטבעיים המושגים בחוש שסבתם ידועה.
The fundamental dogmas and principles of the Torah can not be apprehended by way of the axioms; nor are they at any time objects of sense perception like the heating of pepper and the cooling of opium, for their causes are unknown. For this reason God in His wisdom indicated the truth of the principles of the Torah by experience, so as to remove all doubt concerning them. For that which is proved true by experience, like the property of the magnet in attracting iron, is not subject to doubt, though its cause be unknown, in the same way as there is no doubt concerning natural things observed by the senses whose causes are known.
6
וזה נמצא תמיד בכל הדתות האלהיות, כי בתורה שנצטוה אדם נתאמת אליו מציאות השם שהיה מדבר עמו, והנבואה ותורה מן השמים ושכר ועונש. וזה כי השם נגלה אליו ודבר עמו וצוהו על התורה באמרו ויצו ה׳ אלהים על האדם לאמר וגו׳, ובארו רבותינו ז״ל כי בזה הפסוק נרמזו כל המצות שנצטוה אדם עליהן, ונתאמת אליו בנסיון גם כן השכר והעונש על עשיית המצות, במה שנענש על עברו מצות השם והתפתותו לנחש על ידי חוה, וכבר אמרנו כי עונשי העולם הזה ראיה על עונשי העולם הבא.
This is the case in all divine laws. Thus through the law which was given to Adam he became aware of the existence of God, who spoke to him, of prophecy, revelation and reward and punishment. For God revealed Himself and spoke to him and gave him a law, as we read, And the Lord God commanded the man, saying … The Rabbis say that in this verse all the commandments given to Adam are alluded to. He also verified by experience that there is retribution for obeying or disobeying the commandments. For he was punished because he violated the command of God and allowed himself to be tempted by the serpent through Eve. And the punishments of this world, as we have said, are evidence of the punishments in the world to come.
7
וכן לנח נתאמת אליו הנבואה ומציאות השם שהיה מדבר עמו, והשכר והעונש במבול שנצול הוא ובניו ונענשו האחרים, ועל כן קבל התר אכילת הבשר שנאסר לאדם.
Noah, too, had evidence of prophecy and of the existence of God, who spoke to him. He realized that there is reward and punishment through the flood, when he and his sons were saved, while the others were punished. This is the reason why he received permission to eat flesh which was prohibited to Adam.
8
וכן לאברהם כשנצטוה בברית המילה נתאמת לו מציאות השם המדבר עמו, והנבואה ותורה מן השמים בצווי ההוא שהיה מצוה אליו, וכן במתן תורה התאמתו לישראל ההתחלות הכוללות, אחר שהשיגו בנבואה השם מדבר עמהם ומצוה אותם תורה, ונתאמת להם ביציאת מצרים ההשגחה לשכר ולעונש. אם כן נתאמתו בנסיון התחלות התורה אמות שאין ספק בו. ולזה תהיה התורה אמתית ונצחית בלי ספק, כמו שההקש שהקדמותיו אמתיות יהיה המשפט היוצא מהן שהיא התולדה אמתית בלי ספק, ולא תקבל שנוי לעולם כי האמת לא ישתנה לעולם.
Similarly when Abraham was given the command of circumcision, he became aware of the existence of God, who spoke to him, and through the same command he realized prophecy and revelation. When the Torah was given, all Israel became convinced of the general principles when through the prophetic spirit they observed that God was speaking to them and that He gave them a law. The exodus from Egypt proved to them that there is providence and reward and punishment. Thus we see that the principles of the Torah were proved beyond a doubt by experience. It follows, then, that the Torah is true and everlasting, without a doubt, in the same way as in a syllogism if the premises are true, the conclusion resulting from them is true without a doubt. The Torah will never change, for truth is unchangeable.
9
וזהו שאמר הכתוב ראש דברך אמת ולעולם כל משפט צדקך, כלומר כאשר ראש דברך שהן ההקדמות שידובר בהן בתחלה להוציא התולדה מהן, שהוא המשפט הדרוש, הן אמתיות, לפיכך המשפט היוצא מהן יהיה אמתי, ויהיה לפי זה נצחי, כי האמת לא יקבל שנוי לעולם, וזהו אמרו ולעולם כל משפט צדקך. ולכן התורה שנתבארו התחלותיה מן החוש תהיה אמתית ונצחית, והקבלה הנמשכת ממנה תהיה אמתית שאין לספק בה כלל.
This is the meaning of the Psalmist, The beginning of Thy word is truth; and all Thy righteous ordinance endureth forever. The meaning is, as the beginning of Thy word, i. e. the premises, which are stated first, in order to derive from them the conclusion, i. e. the ordinance, is true beyond doubt, the ordinance which comes from them is also true, and hence must endure forever, because truth never changes—All Thy righteous ordinance endureth forever. Therefore the Torah, whose principles are proved by observation of the senses, is true and everlasting, and the tradition proceeding from it is also true without doubt.
10
ואולם כדי שלא ידומה שהתחלות התורה כולם מתבארות לנו היום על פי הקבלה בלבד, באר אסף במזמור האזינה עמי תורתי כי יש מהן מתבארות על פי העיון, ומהן מן הנמשכות, והן הדברים שאין חולק עליהם כלל, ומהן מן המקובלות בלבד. ועל כן אמר האזינה עמי תורתי הטו אזניכם לאמרי פי וגו׳, אביעה חידות מני קדם אשר שמענו ונדעם ואבותינו ספרו לנו. אמר אשר שמענו, לרמוז על עקר תורה מן השמים, שהוא מן הנמשכות הנשמעות מפי כל האומות, שלא נמצא בעולם חולק עליהם, כשמיעה שמצרים ובבל היו בעולם, שאי אפשר להכחיש זה, אף על פי שלא ראינוהו אנחנו. ורמז ראשונה אל עקר תורה מן השמים, לפי שהיה מזהיר על שמיעת התורה בכלל, כמו שאמר האזינה עמי תורתי. ואמר אחר כן ונדעם, לרמוז על עקר מציאות השם והשרשים המסתעפים ממנו, שהוא מושג מצד הידיעה המחקרית המיוסדת על המוחשות לנו והמושכלות הראשונות. ואמר עוד ואבותינו ספרו לנו, להורות על עקר השכר והעונש הנפשיי, שזהו מושג אלינו מצד הקבלה בלבד.
To prevent the idea that the principles of the Torah are now known to us by tradition alone, Asaph explains in the Psalm beginning, Give ear, O my people to my teaching, that somè of the principles are known to us by theoretical speculation, some by the continuity of history, viz., those which no one disputes, and some are purely traditional. This is the meaning of the words in the Psalm, Give ear, O my people, to my teaching (Torah), incline your ears to the words of my mouth … I will utter dark sayings concerning days of old. That which we have heard and known, and our fathers have told us. That which we have heard alludes to the principle of revelation, which belongs to the category of the historical, heard among all nations, which no one disputes, like the former existence of Egypt and Babylon, which can not be denied, though we ourselves have not seen them. Revelation is mentioned first because the author is admonishing us to obey the Torah, Give ear, O my people, to my Torah. The expression which follows, and known, alludes to the principle of the existence of God, and the dogmas derived from it. These are acquired by theoretical investigation, based upon the observation of the senses and the axioms. Our fathers have told us points to the principle of spiritual reward and punishment, which we know by tradition alone.
11
וכדי לבאר אמות התחלת זה העקר הביא הנסים והנפלאות וההשגחות הפרטיות שנעשו לאבותינו לפי מה שקבלנו מהם, כי הם אות על שכר העולם הבא, כמו שבארנו בפרק כ״א מזה המאמר. ובאר עוד כי הקבלה הזאת ראוי שתהיה נמשכת תמיד מאב לבן, ועל כן אמר לא נכחד מבניהם וגו׳, ובאר כי שורש הקבלה וההתחלות הללו הושג לישראל מן החוש, ומשם באה הקבלה נמשכת לנו, וזהו שכתוב ויקם עדות ביעקב וגו׳, כלומר על ידי מה שהשיגו הם בעדות החוש שם תורה בישראל נמשכת על פי הקבלה תמיד.
To prove this principle he cites the miracles and other instances of special providence experienced by our ancestors, as we learn by tradition; these being evidence of the reward in the world to come, as we shall explain in chapter twenty-one of this Book. He explains further that this tradition must be continuous from father to son. Therefore he says, We will not hide from their children. He also makes clear that the basis of these principles known to us by tradition was observation by the senses. Then it was handed down to us by a continuous tradition. This is the meaning of the words, For He established a testimony in Jacob. The meaning is, through the testimony of the senses which our ancestors had, God caused the Torah to be handed down continuously by tradition.
אין ספק כי לכל חכמה התחלות והנחות אינן מבוארות בעצמן, אבל ילקחו מקובלות מחכמה אחרת נתבארו בה אותן ההתחלות. ועל ההתחלות ההן יבנו כל מופתי החכמה ההיא, כמו שיקבל המהנדס מציאות הקו והנקודה מהטבעיי, והמספרי מציאות האחדות, והטבעי מציאות העצמים והמקרים, מבעל הפילוסופיא הראשונה, ובעל הפילוסופיא הראשונה יקבל מן הטבעי מציאות מניע ראשון. וכן בכל חכמה עיונית מן ההכרח הוא שיקובל בתחלת למודה התחלות והנחות יתבארו בזולת החכמה ההיא, כמו שהתבאר בספר המופת, ועל ההתחלות ההן יבנו כל מופתי החכמה ההיא או על המושכלות הראשונות.
Every science makes use of principles and postulates which are not self-evident, but are assumed as true and borrowed from another science in which they are proved. Upon these principles are built all the proofs of the science in question. Thus the geometrician borrows the conception of line and point from the physicist. The arithmetician borrows the conception of unity and the physicist the conception of substance and accident from the first philosophy. The first philosophy in turn borrows from the physicist the conception of the first mover. So every theoretical science necessarily assumes at the beginning certain principles and postulates which are proved in another science, as is explained in the Posterior Analytics. Upon these principles or upon the first principles (axioms) are built all the proofs occurring in that science.
ואם כן איפא ראוי שנשאל ונאמר, התורה האלהית מהיכן תקח התחלותיה, כי השאלה הזאת כבר תפול על התורה האלהית יותר מעל זולתה משאר הדתות הנימוסיות, כי התחלות הדת הנימוסית, שהן הבחירה והתכלית כמו שאמרנו, הנה הם מתבארות אצל הפילוסוף בפילוסופיא המדינית, אבל התורה האלהית מהיכן תקח התחלותיה, כי אף על פי שמציאות השם יתברך מתבאר אצל הפילוסוף מהקדמות המשתלשלות ממושכלות הראשונות, לא יאמין הפילוסוף מכל מקום הנבואה וההשגחה, שהם גם כן התחלות ויסודות לתורה האלהית, והיכן יתבאר מציאותן, כי אין אלו התחלות מבוארות בעצמן, ולא מתבארות מהקדמות לקוחות ממושכלות ראשונות, כי לא יאמין הפילוסוף הנבואה וההשגחה על הדרך שיאמינה בעל הדת האלהית. ועל כן ראוי שנבאר התורה מהיכן תקח התחלותיה.
This being so, it is proper to inquire where divine law takes its principles. An inquiry like this is more appropriate in relation to divine law than to any conventional law. For the principles of conventional law, viz., freedom and purpose, as we said above, are explained by the Philosopher in his Politics. But where does divine law take its principles? For though the existence of God is proved by the Philosopher on the basis of premises ultimately derived from first principles (axioms), the Philosopher does not believe in prophecy and providence, which are also fundamental principles of divine law. Where, then, are they proved, seeing that they are not self-evident, nor are they proved from premises derived from axioms? For the Philosopher does not believe in prophecy and providence in the manner in which the religionist believes in them. We must therefore explain where the Torah takes its principles.
ונאמר כי הדברים אשר יודעו ולא יצטרך ראיה על אמתתם הם ד׳. שהם המושכלות הראשונות, כידיעתנו שהכל גדול מהחלק, ושהדברים השוים אל דבר אחד בעינו הם שוים, ושהחיוב והשלילה אינם צודקים יחד על דבר אחד בעינו מצד אחד. והמוחשות, כידיעתנו שהאש תחמם והשלג יקרר, וכן שהאופיון יקרר והפלפל יחמם, שזה דבר שהושג בחוש, כי תכף שאכלנו הפלפל הרגשנו חום, והאופיון הרגשנו קור, ושפטנו בעבור זה כי הפלפל יחמם להיות החלקים האשיים גוברים בו, והאופיון יקרר להיות החלקים הקרים גוברים בו. והנסיונות, כמשוך הקלאמיט״א הברזל ושלשל האשקמוני״א לבטן וכיוצא באלו, שזה דבר נמצאהו כן לא מצד טבעי היסודות אשר מהם הורכב אבל מצד הצורה המינית אשר בהם. והנמשכות, כידיעתנו כי רומי וירושלים ובבל היו מדינות גדולות מיושבות אף על פי שאינן עתה כן, וזה וכיוצא בו אף אם לא נשיגהו בחוש, נשפוט היותו אמת כאלו השגנום, לרוב הספורים הנמשכים מאנשים רבים שלא נמצא אדם חולק עליהם עד היום.
There are four kinds of things which are known without proof: 1. First principles (axioms). For example, we know that the whole is greater than the part; that things equal to the same thing are equal to each other; and that the affirmative and the negative can not be true at the same time in reference to the same thing, in the same relation. 2. Things perceived by the senses. For example we know that fire makes hot, and snow makes cold; that opium makes cold, and pepper makes hot. This knowledge we get through our senses. When we eat pepper we feel hot, when we taste opium we feel cold. We judge then that pepper heats because the fiery particles in it predominate, and that opium cools because the cold particles predominate in it. 3. Things known by experience. For example we know that the magnet draws iron; that scammonium is a purgative, etc., because we observe it to be so, not by reason of the qualities of the elements of which these substances are composed, but by reason of their specific form. 4. Things known by the continuity of history. Thus we know that Rome and Jerusalem and Babylon were great inhabited cities, though they are so no longer. Things known in this way we believe even though we have not perceived them with out senses as if we had so perceived them, by reason of the reports which come from many people, and which no one disputes.
וכל אחד מאלו הארבע מינים מן ההקדמות אין ספק בהם שיושמו התחלה ושורש למופת. כי כמו שמופתי ההנדסה, שהם כלם בנויים על המושכלות הראשונות, והמופתים הטבעיים, שהם בנויים על המוחשות, הן אמת שאין ספק בהם כלל אחר שסבתם ידועה ונכרת, כן המופתים הבנויים על הנסיונות, אף על פי שסבתם נסתרת אין לספק בהם כלל, אחר שהעיד החוש על מציאותם, כי כמו שלא יתבאר לעולם שזויות המשולש אינן שוות לשתי נצבות ושהפלפל לא יחמם, לפי שסבתם ידועה ומושכלת, כן לא יתבאר לעולם שהקלאמיט״א לא ימשוך הברזל, אף על פי שסבתו נעלמת ומוסכלת, כי הדבר שהעיד עליו הנסיון אי אפשר שיתבאר הפכו לעולם.
Every one of these four kinds of propositions may be used as a principle in a demonstration. Just as the proofs in geometry which are all based upon axioms, and the demonstrations in physics, which are based upon sense perception, are true without any doubt because their causes are known, so the proofs which are based upon experience, though their causes are unknown, must not be doubted, since our senses testify to their existence. To illustrate, just as it can never be that the angles of a triangle should not be equal to two right angles, or that pepper should not cause heat, as their causes are known and understood, so it can never be that the magnet should not draw iron, though the cause is not known or understood, for a thing to which experience testifies can not be other than it is.
ולהיות עקרי התורה והתחלותיה אין כלם מושגות מצד המושכלות הראשונות, ואינן מוחשות בכל עת כחמום הפלפל וקרור האופיון, אבל סבתם בלתי ידועה, בעבור זה התחכם השם יתברך לאמת התחלות התורה בנסיון, כדי שלא יפול הספק בהם, כי מה שנתאמת בנסיון כמשוך הקלאמיט״א הברזל אי אפשר שיפול הספק בו אף על פי שסבתו נעלמת, כמו שלא יפול הספק בדברים הטבעיים המושגים בחוש שסבתם ידועה.
The fundamental dogmas and principles of the Torah can not be apprehended by way of the axioms; nor are they at any time objects of sense perception like the heating of pepper and the cooling of opium, for their causes are unknown. For this reason God in His wisdom indicated the truth of the principles of the Torah by experience, so as to remove all doubt concerning them. For that which is proved true by experience, like the property of the magnet in attracting iron, is not subject to doubt, though its cause be unknown, in the same way as there is no doubt concerning natural things observed by the senses whose causes are known.
וזה נמצא תמיד בכל הדתות האלהיות, כי בתורה שנצטוה אדם נתאמת אליו מציאות השם שהיה מדבר עמו, והנבואה ותורה מן השמים ושכר ועונש. וזה כי השם נגלה אליו ודבר עמו וצוהו על התורה באמרו ויצו ה׳ אלהים על האדם לאמר וגו׳, ובארו רבותינו ז״ל כי בזה הפסוק נרמזו כל המצות שנצטוה אדם עליהן, ונתאמת אליו בנסיון גם כן השכר והעונש על עשיית המצות, במה שנענש על עברו מצות השם והתפתותו לנחש על ידי חוה, וכבר אמרנו כי עונשי העולם הזה ראיה על עונשי העולם הבא.
This is the case in all divine laws. Thus through the law which was given to Adam he became aware of the existence of God, who spoke to him, of prophecy, revelation and reward and punishment. For God revealed Himself and spoke to him and gave him a law, as we read, And the Lord God commanded the man, saying … The Rabbis say that in this verse all the commandments given to Adam are alluded to. He also verified by experience that there is retribution for obeying or disobeying the commandments. For he was punished because he violated the command of God and allowed himself to be tempted by the serpent through Eve. And the punishments of this world, as we have said, are evidence of the punishments in the world to come.
וכן לנח נתאמת אליו הנבואה ומציאות השם שהיה מדבר עמו, והשכר והעונש במבול שנצול הוא ובניו ונענשו האחרים, ועל כן קבל התר אכילת הבשר שנאסר לאדם.
Noah, too, had evidence of prophecy and of the existence of God, who spoke to him. He realized that there is reward and punishment through the flood, when he and his sons were saved, while the others were punished. This is the reason why he received permission to eat flesh which was prohibited to Adam.
וכן לאברהם כשנצטוה בברית המילה נתאמת לו מציאות השם המדבר עמו, והנבואה ותורה מן השמים בצווי ההוא שהיה מצוה אליו, וכן במתן תורה התאמתו לישראל ההתחלות הכוללות, אחר שהשיגו בנבואה השם מדבר עמהם ומצוה אותם תורה, ונתאמת להם ביציאת מצרים ההשגחה לשכר ולעונש. אם כן נתאמתו בנסיון התחלות התורה אמות שאין ספק בו. ולזה תהיה התורה אמתית ונצחית בלי ספק, כמו שההקש שהקדמותיו אמתיות יהיה המשפט היוצא מהן שהיא התולדה אמתית בלי ספק, ולא תקבל שנוי לעולם כי האמת לא ישתנה לעולם.
Similarly when Abraham was given the command of circumcision, he became aware of the existence of God, who spoke to him, and through the same command he realized prophecy and revelation. When the Torah was given, all Israel became convinced of the general principles when through the prophetic spirit they observed that God was speaking to them and that He gave them a law. The exodus from Egypt proved to them that there is providence and reward and punishment. Thus we see that the principles of the Torah were proved beyond a doubt by experience. It follows, then, that the Torah is true and everlasting, without a doubt, in the same way as in a syllogism if the premises are true, the conclusion resulting from them is true without a doubt. The Torah will never change, for truth is unchangeable.
וזהו שאמר הכתוב ראש דברך אמת ולעולם כל משפט צדקך, כלומר כאשר ראש דברך שהן ההקדמות שידובר בהן בתחלה להוציא התולדה מהן, שהוא המשפט הדרוש, הן אמתיות, לפיכך המשפט היוצא מהן יהיה אמתי, ויהיה לפי זה נצחי, כי האמת לא יקבל שנוי לעולם, וזהו אמרו ולעולם כל משפט צדקך. ולכן התורה שנתבארו התחלותיה מן החוש תהיה אמתית ונצחית, והקבלה הנמשכת ממנה תהיה אמתית שאין לספק בה כלל.
This is the meaning of the Psalmist, The beginning of Thy word is truth; and all Thy righteous ordinance endureth forever. The meaning is, as the beginning of Thy word, i. e. the premises, which are stated first, in order to derive from them the conclusion, i. e. the ordinance, is true beyond doubt, the ordinance which comes from them is also true, and hence must endure forever, because truth never changes—All Thy righteous ordinance endureth forever. Therefore the Torah, whose principles are proved by observation of the senses, is true and everlasting, and the tradition proceeding from it is also true without doubt.
ואולם כדי שלא ידומה שהתחלות התורה כולם מתבארות לנו היום על פי הקבלה בלבד, באר אסף במזמור האזינה עמי תורתי כי יש מהן מתבארות על פי העיון, ומהן מן הנמשכות, והן הדברים שאין חולק עליהם כלל, ומהן מן המקובלות בלבד. ועל כן אמר האזינה עמי תורתי הטו אזניכם לאמרי פי וגו׳, אביעה חידות מני קדם אשר שמענו ונדעם ואבותינו ספרו לנו. אמר אשר שמענו, לרמוז על עקר תורה מן השמים, שהוא מן הנמשכות הנשמעות מפי כל האומות, שלא נמצא בעולם חולק עליהם, כשמיעה שמצרים ובבל היו בעולם, שאי אפשר להכחיש זה, אף על פי שלא ראינוהו אנחנו. ורמז ראשונה אל עקר תורה מן השמים, לפי שהיה מזהיר על שמיעת התורה בכלל, כמו שאמר האזינה עמי תורתי. ואמר אחר כן ונדעם, לרמוז על עקר מציאות השם והשרשים המסתעפים ממנו, שהוא מושג מצד הידיעה המחקרית המיוסדת על המוחשות לנו והמושכלות הראשונות. ואמר עוד ואבותינו ספרו לנו, להורות על עקר השכר והעונש הנפשיי, שזהו מושג אלינו מצד הקבלה בלבד.
To prevent the idea that the principles of the Torah are now known to us by tradition alone, Asaph explains in the Psalm beginning, Give ear, O my people to my teaching, that somè of the principles are known to us by theoretical speculation, some by the continuity of history, viz., those which no one disputes, and some are purely traditional. This is the meaning of the words in the Psalm, Give ear, O my people, to my teaching (Torah), incline your ears to the words of my mouth … I will utter dark sayings concerning days of old. That which we have heard and known, and our fathers have told us. That which we have heard alludes to the principle of revelation, which belongs to the category of the historical, heard among all nations, which no one disputes, like the former existence of Egypt and Babylon, which can not be denied, though we ourselves have not seen them. Revelation is mentioned first because the author is admonishing us to obey the Torah, Give ear, O my people, to my Torah. The expression which follows, and known, alludes to the principle of the existence of God, and the dogmas derived from it. These are acquired by theoretical investigation, based upon the observation of the senses and the axioms. Our fathers have told us points to the principle of spiritual reward and punishment, which we know by tradition alone.
וכדי לבאר אמות התחלת זה העקר הביא הנסים והנפלאות וההשגחות הפרטיות שנעשו לאבותינו לפי מה שקבלנו מהם, כי הם אות על שכר העולם הבא, כמו שבארנו בפרק כ״א מזה המאמר. ובאר עוד כי הקבלה הזאת ראוי שתהיה נמשכת תמיד מאב לבן, ועל כן אמר לא נכחד מבניהם וגו׳, ובאר כי שורש הקבלה וההתחלות הללו הושג לישראל מן החוש, ומשם באה הקבלה נמשכת לנו, וזהו שכתוב ויקם עדות ביעקב וגו׳, כלומר על ידי מה שהשיגו הם בעדות החוש שם תורה בישראל נמשכת על פי הקבלה תמיד.
To prove this principle he cites the miracles and other instances of special providence experienced by our ancestors, as we learn by tradition; these being evidence of the reward in the world to come, as we shall explain in chapter twenty-one of this Book. He explains further that this tradition must be continuous from father to son. Therefore he says, We will not hide from their children. He also makes clear that the basis of these principles known to us by tradition was observation by the senses. Then it was handed down to us by a continuous tradition. This is the meaning of the words, For He established a testimony in Jacob. The meaning is, through the testimony of the senses which our ancestors had, God caused the Torah to be handed down continuously by tradition.