מאמר ב 1

ענין המציאות הנאמר על כל נמצא מן הנמצאים נחלקו בו הפילוסופים אם הוא מקרה קרה לנמצא או הוא ענין עצמותי לו. ואולם שם המציאות הנאמר עליו יתברך אי אפשר לומר בשהוא מקרה, כי הוא יתברך איננו מקבל למקרים כמו שיבא, ואי אפשר לומר גם כן שיהיה עצמותי לו ונוסף על מהותו, שאם כן היה עצמות האל יתברך מורכב משני דברים, וזה לא יתכן כמו שיתבאר, אם כן אין המציאות הנאמר עליו יתברך דבר זולת המהות, ואחר שמהותו נעלם תכלית ההעלם, כמו שכתב הר״ם ז״ל, שזו היתה בקשת משה רבינו עליו השלום באמרו הראני נא את כבודך, ובאתהו התשובה על זה לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי, ואמרו רבותינו ז״ל בספרי ואפילו מלאכי השרת שהם חיים, כלומר שאין מהותו נודע לזולתו, אם כן מציאותו נעלם תכלית ההעלם, שאיננו נודע אפילו למלאכי השרת. ולפי זה ראוי שישאל השואל ויאמר איך יונח שורש לתורה אלהית דבר שהוא נעלם השגתו משום נמצא זולת השם.

The term “existence” which is applied to all existing things is a subject of dispute among philosophers, whether it denotes an accident of the existing thing or whether it is something essential. However, the term existence as applied to God can not denote an accident, because God is not receptive of accidents, as we shall explain. Nor can it be an essential element added to God’s quiddity. For then God’s essence would be composed of two things, which is impossible, as we shall see. It follows therefore that the term existence when applied to God denotes nothing else but His quiddity. But His quiddity is absolutely unknown, as Maimonides explains. For he says that this is what Moses desired to know when he said to God, “Show me, I pray Thee, Thy glory.” And the answer came to him, “Thou canst not see My face, for man shall not see Me and live.” The Rabbis in Sifre, commenting on this, say, “Not even the angels, who are living beings.” The meaning is that His quiddity is known to none beside Him. It follows, therefore, that His existence also is absolutely unknown, even to the angels. This being so, one may ask, How can that be a principle of divine law which no one can comprehend except God Himself?

והתשובה בזה כי לא יונח מציאות האל שורש לתורה מן הצד שהוא נמנע ההשגה שזהו מצד מהותו יתברך, אלא מן הצד שהוא אפשר ההשגה, וזה מצד היות הנמצאות מושפעות ממנו והוא עלה להם ופועל אותם, כי מזה הצד תבחן מעלת השם מצד היותו פועל הנמצאות בתכלית השלמות וההוד. וזה הצד הוא שמותר אל האדם לדבר בו ולהבחין מעלתו, אבל מצד עצמותו אי אפשר לדבר בו, כי לא יכלל זה בדבור כלל. וזה רמז דוד במזמור ברכי נפשי את ה׳, כי על צד הראשון אמר ה׳ אלהי גדלת מאד, כלומר מצד מהותך גדלת מאד משיוכל האדם לדבר בך, ועם כל זה הוד והדר לבשת, כלומר מן הצד שאפשר לדבר בך שהוא מצד הפעולות הנראות שהן נמשכות ממך, כי הם יורו על הודך והדרך, ועל כן המשיך לזה ספור היצירות המושפעות ממנו יתברך המורות על מעלתו ושלמותו מצד השלמות הנראה בהן.

The answer is that the existence of God is not a principle of the Torah from that side which is impossible of comprehension, namely from the side of God’s quiddity, but from the side which is possible of comprehension, namely from a consideration that all existing things are due to His influence, that He is their cause and their maker. From this point of view we can estimate God’s excellence as the one who made existing things to be with extreme perfection and splendor. From this aspect one may speak of God and estimate His excellence. But we can not speak of God’s essence because it is altogether ineffable. David alludes to this in the Psalm beginning, “Bless the Lord, O my soul.” Alluding to the first aspect, he says, “O Lord my God, Thou art very great,” i. e. from the side of Thy quiddity Thou art very great, so that man can not speak about Thee, and with all this, “Thou art clothed with glory and majesty,” i. e. from the side concerning which it is possible to speak about Thee, namely from the visible activities which come from Thee. They show Thy glory and Thy majesty. Therefore he describes in the sequel the creations which come from God, and which point to God’s excellence and perfection by the perfection which is visible in them.

ובעבור כי מעלת האומן תוכר בפעולתו משני פנים, אם מצד היותו פועל פעל נפלא וחשוב בחומר נכבד ומעולה שהוא נכר לכל שהפעל ההוא הנכבד הוא מפועל נכבד ושלם, כמו מי שיראה כלים נאים מזהב ואבן יקרה, שאלו הכלים בלי ספק יורו על גודל מעלת העושה אותם, ואם מצד היותו עושה כלים נאים מצויירים ציור נפלא בחומר גרוע, כאלו תאמר הצורף שעשה כלים נאים מצויירים ציור נאה בברזל, שזה בלי ספק יורה על חכמת הצורף ושלמותו בעשותו בברזל שהוא חומר רחוק משיקבל הציור והפתוח, ציור נאה מפותח פתוחי חותם, כל שכן שזה הוראה שבהיות החומר מוכן לקבל הציור שיעשה בו פעל נפלא.

The excellence of an artificer can be seen in his work in two ways. It may show that he has made a wonderful piece of work out of excellent material. Everybody can see then that this excellent piece of work was made by an excellent and accomplished workman. For example, if one sees beautiful vessels made of gold and precious stones, these vessels no doubt point to the great excellence of him who made them. Or the artificer may have made beautiful vessels with fine engravings out of inferior material. A goldsmith, for example, made beautiful vessels with beautiful engravings out of iron. This surely shows the artificer’s great skill and perfection, since he was able to make such beautiful figures and engravings on iron, which is an unyielding material that resists the work of the engraver. Surely he can do wonderful work on more promising material.

שכן כתב אריסטו במאמר הי״א מספר הבעלי חיים, בהיותו תופס על החכמים הקדמונים שלא רצו לדבר בטבע הבעלי חיים הפחותים הנולדים מן העפוש לפחיתותם, זולתי בנולדים מזכר ונקבה, ואמר שם כי יותר ראוי לדבר בבעלי חיים הפחותים הנולדים מן העפוש ממה שידובר בשאר בעלי חיים, ולא מצד עצמם אחר שהם פחותים מאד ומחומר גרוע שהם נולדים מן העפוש, אבל בבחינת הכח האלהי שהוא מעורב בהם, שזה בלי ספק יורה על מעלת הפועל ושלמותו שהוא נותן כח החיות בחומר גרוע כזה, שיהיה נולד מן העפוש מבלי התחברות זכר ונקבה בעל חי דומה אל הנולד מחבור זכר ונקבה, וזה שבח גדול אל האומן.

So Aristotle, in the eleventh book of his work On Animals, criticizes the ancient scientists who refused to treat of the nature of the inferior animals arising from putrefaction, and studied only those born of the union of male and female. Aristotle says that there is more reason for studying the inferior animals produced by putrefaction than the others, not because of the animals themselves, for they are very low and composed of very inferior material, being produced from putrefaction, but by reason of the divine power contained in them. For it shows the excellence and perfection of the producer, who infused the power of life into such inferior material, so that from putrefaction and without the union of male and female there arises an animal being similar to that which is born of the union of male and female. It thus redounds to the credit of the artificer.

וכן דוד שבח השם בבחינת היצירות המושפעות ממנו על שני אלו הפנים משני אלו הצדדים. על צד הראשון אמר עוטה אור כשלמה, לרמוז אל היותו ממציא עולם השכלים הנבדלים שיכנה אותם הכתוב בשם אור, כמו שנבאר בשתוף אור, ואחר כך רמז לעולם הגלגלים ואמר נוטה שמים כיריעה, וספר היצירות הקיימות והגדולות והנוראות הנראות לעין כל, כאור והשמים והגלות היבשה והיצירות אשר בארץ, וספר הסדר הנראה לעין איך סדר השם כל מעשה בראשית באופן שלם כדי שיחיו ויתקיימו הבעלי חיים, ולזה אמר המשלח מעינים בנחלים בין הדים יהלכון ישקו כל חיתו שדי וגו׳, וספר סדר חדוש הלבנה מדי חדש בחדשו וסדר היום והלילה, שזהו סבת קיום המציאות השפל והבעלי חיים כולם איש איש כפי מדרגתו, וזה ממה שיורה על חכמת היוצר ומעלתו בעשותו ירח למועדים שמש ידע מבואו, וזהו סבת התחדש היום והלילה לקיום הנמצאות והגלות הארץ והמצא שאר היצירות הנוראות.

Similarly David praised God in both ways because of the creations of both kinds which emanate from Him. Referring to the first kind he says, “Who coverest Thyself with light as with a garment.” This alludes to the creation of the world of the Separate Intelligences, which are called light, as we shall see when we speak of the homonymous use of the word light. Then he alludes to the world of the spheres when he says, “Who stretchest out the heavens like a curtain.” Then he describes the enduring and great and awsome creations which are visible to all, like light and the heaven and the dry land and the creations upon the earth. He describes also the visible order imposed by God in perfection upon the works of creation, so that the animal beings may live and endure, “Who sendest forth springs into the valleys; they run between the mountains; They give drink to every beast of the field …” Then he speaks of the renewal of the moon every month, and of the order of day and night, which is the cause of the continued existence of the sublunar world and of all the animals according to their different degrees, pointing to the wisdom and excellence of the Creator, who appointed “the moon for seasons; the sun knoweth his going down.” This is, the cause of day and night, for the maintenance of existing things, of the appearance of the land and the existence of the other awsome creations.

ואחר שסיים לסדר שבח השם מצד היצירות הגדולות והנוראות, שב לשבח האל יתברך מן הצד האחר, רצה לומר מצד היצירות הפחותות הנולדות מן העפוש, ואמר מה רבו מעשיך ה׳ כלם בחכמה עשית וגו׳ זה הים גדול ורחב ידים שם רמש ואין מספר חיות וגו׳. והזכיר היצירות הנעשות בים והנולדות מן העפוש מבלי שיהיה בהם כח להשאיר מינם, כמו שיראה ממה שכתוב בסוף, תוסף רוחם יגועון ואל עפרם ישובון תשלח רוחך יבראון ותחדש פני אדמה, וזה הלשון לא יפול על הנולדים מזכר ונקבה שיבראון אחר ששבו אל עפרם אלא על הנולדים מן העפוש, ואמר כשהתחיל לדבר על זה מה רבו מעשיך ה׳ כלם בחכמה עשית וגו׳, להורות שמעלת הפועל וחכמתו יוכרו בתתו שלמות אל חומר גרוע מאד, כמו שהוא חומר הבעלי חיים הנולדים מן העפוש שנתן להם שלמות החיות, וזה ממה שיורה על חכמת הפועל. ולזה סמך אל זה יהי כבוד ה׳ לעולם ישמח ה׳ במעשיו, לבאר כי באלו הנמצאות השפלות הנולדות מן העפוש כבר יפול עליהם השמחה שישמח השם בהם בעבור שהם מעשיו מצד שחכמתו נכרת על ידם.

After having completed the praise of God by reason of the great and important creations, he recounts His praises from the other side, namely from the aspect of the inferior creations, produced by putrefaction, “How manifold are Thy works, O Lord. In wisdom hast Thou made them all; … Yonder sea, great and wide, Therein are creeping things innumerable, living creatures.” The Psalmist mentions here the creatures formed in the sea and those which are produced through putrefaction, which have not the power to reproduce their species, as is clear from the closing words, “Thou withdrawest their breath, they perish, and return to their dust. Thou sendest forth Thy spirit, they are created; and Thou renewest the face of the earth.” Such expressions do not apply to creatures which are born of the union of male and female. To be created after returning to their dust can refer only to those which are produced through putrefaction. The reason he says in the beginning, “How manifold are Thy works, O Lord. In wisdom hast Thou made them all …” is to indicate that the wisdom and excellence of an agent are shown when he endows with perfection a very inferior material, such as the material of those animal creatures arising from putrefaction, which God has endowed with the perfection of life. This shows the wisdom of the Maker. This is the reason why he adds, “May the glory of the Lord endure forever; let the Lord rejoice in His works …”, to indicate that even these low creatures arising from putrefaction are the cause of God’s joy. He rejoices in them because they are His work and make known His wisdom.

ועל זה רמזו רבותינו ז״ל בפרק שירה שאמרו, שרצים מה הם אומרים, יהי כבוד ה׳ לעולם ישמח ה׳ במעשיו, כאלו בארו שאף על פי שאין ממדרגת מעלת השם ושלמותו שישמח בנמצאות פחותות כאלו, כבר יפול שישמח בהם על צד ההעברה הלשונית מצד שהם מעשיו. וזה לשון יהי כבוד ה׳ לעולם וגו׳, כלומר כבודו במקומו מונח לעולם שהוא נצחי, ואלו הנמצאות הנולדות מן העפוש, פחותות ונפסדות שאין להם קיום לא במין ולא באיש, כבר יתכן שישמח בהן מצד שחכמתו נכרת בהן בהיותם מעשיו על הדרך שבארנו, הרי ששבח השם בזה המזמור מצד היותו פועל הנמצאות בשני מינים מן הפעולה שיוכר בהם מעלת הפועל, ומזה הצד הוא שנשיג מציאות השם יתברך, רצה לומר מצד היותו פועל הנמצאות לא מצד מהותו כלל, ובעבור זה התחילה התורה בפרשת בראשית להורות על מציאות השם הפועל לנמצאות כמו שכתבנו במאמר הראשון, ועל זה הצד הונח מציאות השם עקר לתורה לא מצד אחר.

The Rabbis, too, allude to the same thing in “Perek Shirah” when they ask, “What do the creeping things say?” and reply, “May the glory of the Lord endure forever; Let the Lord rejoice in His works.” The meaning is that though it might not be becoming to God’s dignity and His excellence and perfection to rejoice in such inferior creatures, nevertheless we may speak metaphorically of His rejoicing in them because they are His work. And the meaning of “May the glory of the Lord endure forever” is that without slighting in any way God’s glory, which is eternal, we may say nevertheless that these creatures, born of putrefaction, low and insignificant as they are, having no permanence either as species or as individuals, give God cause for rejoicing because His wisdom is seen in them, which are His work, as we have explained. Thus the Psalmist praises God in this Psalm as the Maker of existing things in the two ways in which the excellence of the maker is seen. And it is in this way alone that we know the existence of God, i. e. as the Maker of existing things, not from His quiddity. This is why the Torah begins with the account of creation, showing the existence of God, the author of existing things, as we explained in Book One. This is the way we must understand the existence of God as a fundamental principle.