כבר בארנו במאמר הראשון כי לכך התחילה התורה בפרשת בראשית להורות על מציאות הפועל. וזה, כי ממה שנזכר שם מיציאת הדברים מן הכח אל הפעל יש ראיה על מציאות הפועל המוציא אותם אל הפעל. וממה שנזכר מיציאתם אל הפעל בזמנים מתחלפים, והם ששת ימי בראשית, יש ראיה על מציאות פועל בכונה ורצון, שהוא פועל הדברים בעתים מתחלפים כפי מה שגזרה חכמתו, ואף על פי שהיה אפשר שימצאו בעת אחת, ואמנם נמצאו בעתים מתחלפים להורות על הכונה והרצון, כי בזה תתקיים התורה בכללה והשכר והעונש הנזכר בה כמו שכתבנו למעלה. וזהו שאמרו רבותינו ז״ל והלא במאמר אחד היה יכול להבראות, אלא כדי להפרע מן הרשעים וכו׳ וליתן שכר טוב לצדיקים וכו׳. וגם בסדר שנמצאו בו בעתים מתחלפים יורה על הקדימה הטבעית שיש לקצת היצירות על קצת, ושכל אחת מהן נמצאת בעת הראוי והנאות לה לפי טבעה, כדי שתמצא על תכלית שלמותה שאפשר שתמצא בו כפי מה שגזרה חכמת הפועל ורצונו, ולזה נאמר בכל אחד ממעשה בראשית וירא אלהים כי טוב, להורות על הענין הזה.
We have already explained in the First Book that the Torah begins with the story of creation to prove the existence of the Maker. The account of the way in which the things passed from potentiality to actuality proves the existence of an agent who brought them into actuality. And the fact that they passed into actuality at different times, namely in the six days of creation, shows that the agent is one who acts with intention and will, and does things at different times as His wisdom dictates, though they could have all come into being at the same time. The reason they were produced at different times is to indicate intention and will. For these are at the basis of the Torah as a whole and of the reward and punishment mentioned therein, as we said before. And the Rabbis say also, “The world could have been created with one word. And the reason there were ten is in order to exact punishment from the wicked … and to give reward to the righteous.” The order in which the different things came into being denotes the natural priority of some creatures over others, and shows that every one of them came into being at the time that was suitable and appropriate to its nature, so that it may realize the utmost perfection of which it is capable, as the wisdom and will of the Maker had decreed. The expression, “And God saw that it was good,” which concludes the account of every work of creation points to the idea just mentioned.
2
וממה שמעיד עליו החוש מזה מיציאת הדברים מן הכח אל הפעל נוכל להביא מופת עיוני על מציאות האלוה יתברך על זה הדרך. אנחנו נראה שיש בכאן ענינים יהיו בכח ויצאו אל הפעל, וכל מה שיצא מן הכח אל הפעל יש לו מוציא חוצה לו בהכרח, שאילו היה המוציא בו ולא היה שם שום מונע, לא היה נמצא בכח בעת מן העתים אבל היה בפעל תמיד. ואם היה מוציאו בו והיה לו מונע שלא ימצא תמיד בפעל והוסר, הנה אשר הסיר המונע הוא אשר הוציא הדבר מן הכח אל הפעל, והמוציא ההוא שהיה מוציא בכח ושב מוציא בפעל היה אם למונע מעצמו או ליחס היה נעדר בין הפועל והמתפעל, וכשנמצא היחס ההוא הוציא אל הפעל, וכל אחד מאלו השנים יחייב המצא מסיר המונע או מביא היחס. וכן יאמר במסיר או המביא ההוא, וזה לא ילך אל בלתי תכלית. ולזה אי אפשר מבלתי שיגיע אל מוציא מן הכח אל הפעל אין בו כחניות כלל, לפי שאם היה בו כחניות היה בו אפשרות, ומה יש בו אפשרות אפשר שימצא ואפשר שלא ימצא, ויצטרך אל מוציא אחר מן הכח אל הפעל יכריח אחד השני אפשריים על האחר, ויהיה האחר המוציא שאין בו כחניות ולא מונע כלל, אלא ברצונו הפשוט יעשה מה שירצה, והוא מחוייב המציאות.
From the testimony of the senses in regard to the passing of things from potentiality to actuality, we can find a rational proof of the existence of God, as follows: We see things which are potential and then become actual. Now every thing that passes from potentiality to actuality must have a cause outside of it. For if the cause were within and there is no obstacle, the thing would never be potential at all, but always actual. And if, the cause being within, there was an obstacle preventing its actualization, which was removed, then that which removed the obstacle is the cause of the thing’s passing from potentiality to actuality. Now that cause, which was itself potential before it became actual, was in this condition either because of an obstacle in itself, or because of the absence of a certain relation between the agent and the thing acted upon; and as soon as the relation appeared, the cause became actual. Whichever of these alternatives we adopt, there must be something that removes the obstacle, or that produces the required relation. But the same thing applies to this thing that removed the obstacle or brought about the relation, and this can not go on ad infinitum. We must therefore finally reach a cause actualizing the potential, which has no potentiality at all. For if it had it would be subject to possibility. This means to have the possibility of existing or not existing. But if so it would need another actualizing cause which would determine one of the alternative possibilities in preference to the other. This other therefore would be an actualizing cause without potentiality or obstacles, but one that does whatever it desires with its simple will, and it is a necessary existent.
3
ומן השקר שיהיה בעל חומר, כי כל בעל חומר יש בו אפשרות ולא יהיה מחוייב המציאות. ולזה הוא מבואר שהוא נבדל. והנבדל אשר אין בו אפשרות כלל והוא מוציא הדברים מן הכח אל הפעל הוא האלוה יתברך. והתבאר שאינו גוף. ויתבאר גם כן מזה שהוא אחד, לפי שמה שהוא נבדל לא יושכל בו מנין אלא בהיות האחד עלה והאחר עלול, והנבדל אשר אין בו אפשרות כלל הוא עלה בהכרח ואינו עלול, כי העלול הוא אפשרי המציאות, אחר שמציאותו נתלה בזולתו, ויתחייב מזה שהוא אחד. וגם כן יתבאר שאין לו התלות בזמן, שאם היה לו התלות בזמן היה נמצא בזמן זולת זמן, והיה בו אפשרות. ויתבאר גם כן שהוא מסולק מן החסרונות, שאם היה חסר אי אפשר שתהיה פעולתו שלמה בתכלית השלמות, ואנחנו נראה כל פעולותיו שלמות בתכלית השלמות, כמו שאמר הצור תמים פעלו, יתבאר אם כן שהוא מסולק מן החסרונות.
It can not be material, for a material thing is subject to possibility and can not be a necessary existent. It is clear also from this that it is abstract or separate. But an abstract cause without possibility that causes things to pass from potentiality to actuality is God. It is clear that He is not body, and it is also clear that He is one, for the abstract is not susceptible of numerical quantity, except in so far as the one may be the cause and the other the effect. But the abstract without possibility is necessarily a cause and not an effect, for the effect is a possible existent, since its existence is dependent on another. It follows therefore that He is one. It is also clear that He is independent of time, for if He were dependent upon time, He would exist at a particular time and not at another, and then He would be subject to possibility. It is also clear that He is free from defects, for if He were defective, His work could not be absolutely perfect, whereas we see that all His works are as perfect as they can be, as the Bible says, “The Rock, His work is perfect.” It is clear therefore that He is free from defect.
4
וזה המופת על מציאות השם כחו כח המופת הרביעי שהביא הרב ז״ל בספר המורה בבאור מציאות השם והשרשים המסתעפים ממנו, והוא מופת תורני מסכים עם העיון, והוא שבא עליו הרמז בפרשת בראשית כמו שכתבנו.
This proof of the existence of God is equivalent to the fourth proof mentioned by Maimonides in the Guide, where he treats of the existence of God and the principles which follow from it. It is a biblical proof which is in agreement with philosophy, and is alluded to in the creation story in Genesis, as we have seen.
כבר בארנו במאמר הראשון כי לכך התחילה התורה בפרשת בראשית להורות על מציאות הפועל. וזה, כי ממה שנזכר שם מיציאת הדברים מן הכח אל הפעל יש ראיה על מציאות הפועל המוציא אותם אל הפעל. וממה שנזכר מיציאתם אל הפעל בזמנים מתחלפים, והם ששת ימי בראשית, יש ראיה על מציאות פועל בכונה ורצון, שהוא פועל הדברים בעתים מתחלפים כפי מה שגזרה חכמתו, ואף על פי שהיה אפשר שימצאו בעת אחת, ואמנם נמצאו בעתים מתחלפים להורות על הכונה והרצון, כי בזה תתקיים התורה בכללה והשכר והעונש הנזכר בה כמו שכתבנו למעלה. וזהו שאמרו רבותינו ז״ל והלא במאמר אחד היה יכול להבראות, אלא כדי להפרע מן הרשעים וכו׳ וליתן שכר טוב לצדיקים וכו׳. וגם בסדר שנמצאו בו בעתים מתחלפים יורה על הקדימה הטבעית שיש לקצת היצירות על קצת, ושכל אחת מהן נמצאת בעת הראוי והנאות לה לפי טבעה, כדי שתמצא על תכלית שלמותה שאפשר שתמצא בו כפי מה שגזרה חכמת הפועל ורצונו, ולזה נאמר בכל אחד ממעשה בראשית וירא אלהים כי טוב, להורות על הענין הזה.
We have already explained in the First Book that the Torah begins with the story of creation to prove the existence of the Maker. The account of the way in which the things passed from potentiality to actuality proves the existence of an agent who brought them into actuality. And the fact that they passed into actuality at different times, namely in the six days of creation, shows that the agent is one who acts with intention and will, and does things at different times as His wisdom dictates, though they could have all come into being at the same time. The reason they were produced at different times is to indicate intention and will. For these are at the basis of the Torah as a whole and of the reward and punishment mentioned therein, as we said before. And the Rabbis say also, “The world could have been created with one word. And the reason there were ten is in order to exact punishment from the wicked … and to give reward to the righteous.” The order in which the different things came into being denotes the natural priority of some creatures over others, and shows that every one of them came into being at the time that was suitable and appropriate to its nature, so that it may realize the utmost perfection of which it is capable, as the wisdom and will of the Maker had decreed. The expression, “And God saw that it was good,” which concludes the account of every work of creation points to the idea just mentioned.
וממה שמעיד עליו החוש מזה מיציאת הדברים מן הכח אל הפעל נוכל להביא מופת עיוני על מציאות האלוה יתברך על זה הדרך. אנחנו נראה שיש בכאן ענינים יהיו בכח ויצאו אל הפעל, וכל מה שיצא מן הכח אל הפעל יש לו מוציא חוצה לו בהכרח, שאילו היה המוציא בו ולא היה שם שום מונע, לא היה נמצא בכח בעת מן העתים אבל היה בפעל תמיד. ואם היה מוציאו בו והיה לו מונע שלא ימצא תמיד בפעל והוסר, הנה אשר הסיר המונע הוא אשר הוציא הדבר מן הכח אל הפעל, והמוציא ההוא שהיה מוציא בכח ושב מוציא בפעל היה אם למונע מעצמו או ליחס היה נעדר בין הפועל והמתפעל, וכשנמצא היחס ההוא הוציא אל הפעל, וכל אחד מאלו השנים יחייב המצא מסיר המונע או מביא היחס. וכן יאמר במסיר או המביא ההוא, וזה לא ילך אל בלתי תכלית. ולזה אי אפשר מבלתי שיגיע אל מוציא מן הכח אל הפעל אין בו כחניות כלל, לפי שאם היה בו כחניות היה בו אפשרות, ומה יש בו אפשרות אפשר שימצא ואפשר שלא ימצא, ויצטרך אל מוציא אחר מן הכח אל הפעל יכריח אחד השני אפשריים על האחר, ויהיה האחר המוציא שאין בו כחניות ולא מונע כלל, אלא ברצונו הפשוט יעשה מה שירצה, והוא מחוייב המציאות.
From the testimony of the senses in regard to the passing of things from potentiality to actuality, we can find a rational proof of the existence of God, as follows: We see things which are potential and then become actual. Now every thing that passes from potentiality to actuality must have a cause outside of it. For if the cause were within and there is no obstacle, the thing would never be potential at all, but always actual. And if, the cause being within, there was an obstacle preventing its actualization, which was removed, then that which removed the obstacle is the cause of the thing’s passing from potentiality to actuality. Now that cause, which was itself potential before it became actual, was in this condition either because of an obstacle in itself, or because of the absence of a certain relation between the agent and the thing acted upon; and as soon as the relation appeared, the cause became actual. Whichever of these alternatives we adopt, there must be something that removes the obstacle, or that produces the required relation. But the same thing applies to this thing that removed the obstacle or brought about the relation, and this can not go on ad infinitum. We must therefore finally reach a cause actualizing the potential, which has no potentiality at all. For if it had it would be subject to possibility. This means to have the possibility of existing or not existing. But if so it would need another actualizing cause which would determine one of the alternative possibilities in preference to the other. This other therefore would be an actualizing cause without potentiality or obstacles, but one that does whatever it desires with its simple will, and it is a necessary existent.
ומן השקר שיהיה בעל חומר, כי כל בעל חומר יש בו אפשרות ולא יהיה מחוייב המציאות. ולזה הוא מבואר שהוא נבדל. והנבדל אשר אין בו אפשרות כלל והוא מוציא הדברים מן הכח אל הפעל הוא האלוה יתברך. והתבאר שאינו גוף. ויתבאר גם כן מזה שהוא אחד, לפי שמה שהוא נבדל לא יושכל בו מנין אלא בהיות האחד עלה והאחר עלול, והנבדל אשר אין בו אפשרות כלל הוא עלה בהכרח ואינו עלול, כי העלול הוא אפשרי המציאות, אחר שמציאותו נתלה בזולתו, ויתחייב מזה שהוא אחד. וגם כן יתבאר שאין לו התלות בזמן, שאם היה לו התלות בזמן היה נמצא בזמן זולת זמן, והיה בו אפשרות. ויתבאר גם כן שהוא מסולק מן החסרונות, שאם היה חסר אי אפשר שתהיה פעולתו שלמה בתכלית השלמות, ואנחנו נראה כל פעולותיו שלמות בתכלית השלמות, כמו שאמר הצור תמים פעלו, יתבאר אם כן שהוא מסולק מן החסרונות.
It can not be material, for a material thing is subject to possibility and can not be a necessary existent. It is clear also from this that it is abstract or separate. But an abstract cause without possibility that causes things to pass from potentiality to actuality is God. It is clear that He is not body, and it is also clear that He is one, for the abstract is not susceptible of numerical quantity, except in so far as the one may be the cause and the other the effect. But the abstract without possibility is necessarily a cause and not an effect, for the effect is a possible existent, since its existence is dependent on another. It follows therefore that He is one. It is also clear that He is independent of time, for if He were dependent upon time, He would exist at a particular time and not at another, and then He would be subject to possibility. It is also clear that He is free from defects, for if He were defective, His work could not be absolutely perfect, whereas we see that all His works are as perfect as they can be, as the Bible says, “The Rock, His work is perfect.” It is clear therefore that He is free from defect.
וזה המופת על מציאות השם כחו כח המופת הרביעי שהביא הרב ז״ל בספר המורה בבאור מציאות השם והשרשים המסתעפים ממנו, והוא מופת תורני מסכים עם העיון, והוא שבא עליו הרמז בפרשת בראשית כמו שכתבנו.
This proof of the existence of God is equivalent to the fourth proof mentioned by Maimonides in the Guide, where he treats of the existence of God and the principles which follow from it. It is a biblical proof which is in agreement with philosophy, and is alluded to in the creation story in Genesis, as we have seen.