מאמר ב 23

התארים שיתואר בהם יתברך ולא מצד פעולותיו, כמו אחד וקדמון ואמת ודומיהם, אי אפשר שייוחסו אליו יתברך לפי זה הדרך הפילוסופי אלא בדרך שולליי, כמו שבארנו באחד וקדמון, וכן האמת פירושו הנמצא אשר לא יתלה מציאותו בזולת עצמו כמו שיבא. אבל אין ראוי שייוחסו אליו על צד החיוב כלל, כי התארים שיתואר בהם מצד עצמו ועל צד החיוב לא די שאינם שבחים אבל הם גנות בחקו, ואינם ממין השבחים שיאותו אליו יתברך כמו שיאמר הרמב״ם ז״ל.

Those attributes which are ascribed to God and are not based upon His acts, like one, eternal, true, and so on, can not, according to the philosophic view, be ascribed to Him except in a negative way, as we have explained in relation to the attributes one and eternal. The same thing applies to the attribute true. The meaning of this attribute is, as we shall see, one whose existence does not depend upon anything not himself. But these attributes can not be applied to God in a positive sense, because those attributes which are predicated of God as He is in Himself, if taken in a positive sense, far from being appreciative are rather derogatory in relation to God, and are not of the class of attributes which are becoming to Him, as Maimonides says.

והביא ראיה לזה מדברי ר׳ חנינא שאמר על מי שהיה מרבה בתארים משל למלך שהיו לו אלף אלפי דינרי זהב ומקלסין אותו באלף אלפי דינרי כסף והלא גנאי הוא לו.

He cites in this connection the words of Rabbi Hanina who, hearing a person employ many attributes in his prayer, used the following comparison. A king who had thousands upon thousands of gold denars was praised for his wealth, which was estimated at thousands upon thousands of silver denars. This praise was surely, in the king’s estimation, derogatory.

הנה אחר שלא אמר ומקלסין אותו באלף דינרי זהב, שהיה מורה שהגנות היה מצד הפחות והיותר, אבל אמר ומקלסין אותו בשל כסף, יראה שהגנות מצד שהקלוס אינו ממין השבח שיש בו, כמו שהכסף עם שהוא דבר חשוב ומשובח, מכל מקום אינו ממין הזהב.

It will be noticed that he does not say that they estimated his wealth at a thousand gold denars. In that case the derogation would be due to the fact that the amount attributed to him was less than the actual amount. But he says that they attributed to the king silver denars, indicating that the difference between the praise and the reality was not one of degree but of kind, as silver, though valuable, does not belong to the same species as gold.

ובעבור זה יאמר הרב שכל התארים שישובח או יתואר בהם הוא יתברך שאינן מצד פעולותיו ראוי שיובנו שוללים לא חיוביים בשום צד, כמו שבארנו בפרק י׳ מזה המאמר בתואר האחד, ובעבור זה ראוי לנו שנשתוק מלתאר אותו מעצמנו בשום תואר אלא מה שנמצא למשה רבנו עליו השלום או לנביאים שיתארוהו בהם, ואף הם ראוי שנבין שאמנם אמרום חיוביים על צד ההרחבה הלשונית וכדי לשכך את האוזן, אבל על דרך האמת ראוי שיובנו שוללים.

This is the reason why Maimonides says that all those attributes which are not derived from God’s acts must be understood as negative and not positive, as we explained in chapter ten of this Book in relation to the attribute one. For this reason we must refrain from using attributes of our own invention, not employed by Moses and the prophets. And even those that are used by them, we must understand, are merely metaphorical when used positively, in reality they can only have a negative sense.

ויהיו לפי זה התארים שיתואר בהם הוא יתברך על ב׳ פנים, אם שיתואר בהם מצד עצמו, וזה הצד הוא נעלם תכלית ההעלם אף אל החכמים, ועל כן אי אפשר לדבר בהם דרך חיובי וכל שכן להאריך בהם. ואם שיתואר מצד הפעולות הנמשכות תמיד ממנו, שזה הצד ניכר לכל ואפילו לסכלים, אמר המשורר בינו בוערים בעם וכסילים מתי תשכילו הנוטע אוזן הלא ישמע אם יוצר עין הלא יביט וגו׳, וכן הדרכים שבהם הוא מנהיג בריותיו, ואלו הצדדין רשאי אדם להאריך בהם.

Accordingly the attributes applied to God are of two kinds. First, those which describe His own nature, which is absolutely unknown even to the wise. These can not be understood in a positive sense, not to speak of being expatiated upon. The other kind are those attributes which are derived from the acts of God. This meaning of the attributes is known to all, even to fools and ignoramuses, as the Psalmist says, “Consider, ye brutish among the people; and ye fools, when will ye understand? He that planted the ear, shall He not hear? He that formed the eye, shall He not see? …” The same is true of the manner in which God governs His creatures. These aspects of God we may expatiate upon.

ואל ב׳ מיני השבח הללו רמז דוד במזמור ברכי נפשי את ה׳, כי אמר ב׳ פעמים ברכי נפשי את ה׳ כנגד שני מיני השבח שאמרנו, כנגד השבח אשר מצד עצמו אמר ברכי נפשי את ה׳ וכל קרבי את שם קדשו, רוצה לומר ברכי נפשי את ה׳ בקצור השבח הראוי לו כפי מעלת טבעו ובבחינת שם קדשו, שזהו בבחינת עצמו שאין רשאי לאדם להאריך בו, ואף לבטא בשפתיו לא יוכל אם לא יובנו התארים ההם שוללים, ולזה לא האריך בו ולא פירש בו דבר אבל אמר וכל קרבי את שם קדשו, כלומר השבח הראוי לו כפי מעלת שם קדשו מה שאין הפה יכולה לדבר.

David, in the one hundred and third Psalm, alludes to both kinds of divine praise. He says twice, “Bless the Lord, O my soul,” in allusion to the two kinds of praise that we mentioned. Referring to the praise which attaches to God as He is in Himself, the Psalmist says, “Bless the Lord, O my soul; and all that is within me, bless His holy name.” The meaning is, My soul, bless the Lord with the brevity of praise that befits Him, in view of the excellence of His nature and of His holy name, i. e. Himself. As to this, one must not multiply words, nay, one must not even pronounce them with his lips unless he understands them in a negative sense. Hence the Psalmist expresses himself briefly and without any explanations. The expression, “All that is within me, bless His holy name,” signifies the praise which is becoming to Him in view of the excellence of His holy name, which is ineffable.

וכנגד השבח הב׳ אשר בבחינת פעולותיו והטוב המקובל ממנו והדרכים שהוא מנהיג בהם בריותיו, אמר פעם שנית ברכי נפשי את ה׳, ובאר שזה השבח הוא מצד פעולותיו, ולזה סיים ואל תשכחי כל גמוליו, והאריך בזה לספר הטובות המקובלות ממנו ואמר הסולח לכל עונכי וגו׳ הגואל וגו׳, ויתר הטובות שספר במזמור ההוא, ובכללם זכר יודיע דרכיו למשה, לרמוז אל המדות שהוא מנהיג בהם הבריות, שהי״ג מדות שנאמרו למשה הם תארים מצד הפעולות הנמשכות מהשם להנהיג בהן בריותיו, כמו שנזכר בפרק שלפני זה, והם מדות רחמים.

In allusion to the second mode of praise, which is derived from His acts, from the goodness which emanates from Him, and from the manner in which He governs His creatures, he says a second time, “Bless the Lord, O my soul,” ending up with the words, “And forget not all His benefits.” Here he enumerates at length the kindnesses received from God, “Who forgiveth all thine iniquity, who redeemeth thy life from the pit,” and so on. Among the divine benefits he mentions, “He made known His ways unto Moses,” in allusion to the attributes with which He governs His creatures. For the thirteen attributes which were revealed to Moses are derived from the acts of God by which He governs His creatures, as was said in the preceding chapter. These are attributes of mercy.

וכן נמצא משה רבנו עליו השלום יתאר ה׳ בשני מיני התארים הללו שאמרנו וישבחהו בהן על הדרך שכתבנו, ועל התארים אשר מצד עצמו אמר שהוא ירא מלהללו בהם, אבל בתארים אשר מצד פעולותיו הרחיב הדבור בהן והאריך לדבר בצד ההוא. ובעבור זה אמר שני פעמים מי כמוך באלים כנגד ב׳ מיני השבח הללו, ועל הראשון אמר נורא תהלות, ועל השני אמר עושה פלא. והאריך במין השני ואמר נטית ימינך וגו׳, נהלת בעזך וגו׳.

Moses also describes God with the two kinds of attributes that we mentioned, and praises Him in the manner we described. Alluding to the attributes which denote God as He is in Himself, he says that he hesitates to use them in God’s praise. But he uses freely and at length those attributes which represent God’s acts. This is why he says twice, “Who is like unto Thee among the mighty?” in allusion, namely, to the two modes of praise. Referring to the first, he says, “Fearful in praises”; in reference to the second, he says, “Doing wonders.” Then he expatiates at length upon the second, “Thou stretchedst out Thy right hand … Thou hast guided them in Thy strength …”

וכדי שלא יובן שאותן התארים שהאדם מותר לדבר בהם ולהללו מצד פעולותיו הם נאמרים עליו על הדרך שיאמרו על האדם, אמר בתחלת דבריו אשירה לה׳, כלומר כל השבחים שאזכיר הם על צד הדבור השיריי שכלו דמיונים בלתי אמתיים, ועל זה הצד הוא שאתאר את השם בתארים כדי לשכך את האוזן, על כן אמר ה׳ איש מלחמה, וברוב גאונך, וברוח אפיך, תשלח חרונך, ימינך ה׳ תרעץ אויב.

To obviate the notion that those attributes which it is permitted to ascribe to God and with which He may be praised on the basis of His acts, are to be understood in the same way as when they are ascribed to man, he says in the beginning of the song, “I will sing unto the Lord,” as if to say, all the praises which I shall mention are to be understood as an expression of the poetic style, which is an exercise of the imagination and does not describe reality. By way of poetic license, I will describe God with attributes to afford the senses a point of support. Therefore he says, “A man of war”; “And in the greatness of Thine excellency”; “And with the blast of Thy nostrils”; “Thou sendest forth Thy wrath”; “Thy right hand, O Lord, dasheth in pieces the enemy.”

אבל על דרך האמת אי אפשר לתארו בשום תאר אפילו מצד פעולותיו על הדרך שיתואר בהם האדם, כי גאה גאה, כלומר על דרך הספור השיריי אדבר בו אבל על דרך האמת גאה גאה ונתעלה על כל מיני השבח שאפשר לדבר בו. על כן היה השבח היותר ראוי בחקו יתברך השתיקה, כמאמר דוד לך דומיה תהלה, ועל הדרך שהבינו אותו רבותינו ז״ל שאמרו סמא דכלה משתוקא שנאמר לך דומיה תהלה, כלומר השתיקה הוא התהלה אליך, ועל כן קראו משה נורא תהלות.

In reality, however, it is impossible to ascribe any attribute to Him, even one that is based upon His acts, in the manner in which we ascribe it to a human being, “For He is highly exalted.” The meaning is, I speak of Him in poetic style, but in reality He is highly exalted above all kinds of praise. The most fitting praise, therefore, in the case of God is silence, as David says, “For Thee silence is praise.” The Rabbis understand it in the same way, when they say, the most wholesome recipe of all is silence, as is said, “For Thee silence is praise,” and therefore Moses called Him, “Fearful in praises.”