התורה שהיא בידינו היום לפי משך הקבלה מאבות לבנים היא שנתנה למשה בסיני בלי שנוי כלל, וזה כי בזמן בית ראשון שהיו הכהנים ומורי התורה בבית המקדש והתורה מפורסמת בפי הכל אי אפשר לה שתקבל שנוי, ואף על פי שהיו בהם מלכים עובדים עבודה זרה, כן גם כן היו נמצאים עמהם נביאים כל אותן הימים עד החרבן ומזהירין את ישראל על שמירת התורה. ומה שמצינו ביאשיהו שחרד חרדה גדולה על ספר התורה שמצא חלקיהו הכהן בית ה׳, לא שלא היה נמצא בידם ספר תורה או פתשגן כתב הדת, שהרי ירמיה הנביא היה קיים, אלא לפי שאמון ומנשה היו עובדי עבודה זרה ומכעיסין את השם, עד שאמרו רבותינו ז״ל כי מנשה היה קודר את האזכרות וכותב שם עבודה זרה תחתיהם, לפיכך חשש אחד מן הכהנים שאם יבא ליד המלך ספר התורה שכתב משה שיקדור את האזכרות שבו, ובעבור זה גנזו בין שורות הבנין, ואחר כך בימי יאשיהו אשר שב אל השם בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאדו ככל תורת משה, חפשו אחר הספר הזה ולא מצאוהו, וכשחזקו את בדק הבית מצאו חלקיה בין שורות הבנין והיה בעיניו כמוצא שלל רב, שלח אל המלך לאמר ספר התורה מצאתי, כלומר ספר התורה הידוע שעשה משה, ולא אמר ספר תורה מצאתי. ומה שחרד המלך יאשיהו על כך וקרע את בגדיו כששמע את דברי הספר, כבר פירשו רבותינו ז״ל בירושלמי טעם הדבר הזה, לפי שספר תורה שעשה משה לתחלתו הוא נגלל, ואותה שעה מצאוהו נגלל בפסוק יולך ה׳ אותך ואת מלכך אשר תקים עליך וגו׳, ולפיכך חרד המלך אותה חרדה שחרד, לא בעבור שהיתה התורה נשכחת מהם חלילה.
The Torah which we have to-day and which has been handed down to us by unbroken tradition from father to son is the same that was given to Moses on Sinai, without any change. It could not have received change in the time of the first temple when the priests and teachers were in the temple and the Torah was well known to everybody. And though there were among them kings who worshipped idols, they also had prophets during the entire period until the time of the destruction, who admonished the people to observe the Torah. And as for the great alarm which Josiah felt when the priest Hilkiah found a book of the Torah in the house of the Lord, this does not signify that they had no copy of the Torah, for Jeremiah was alive then. But the reason was this. Amon and Menasseh were worshippers of idols and offended God, so much so that our Rabbis say, Menasseh cut the names of God out of the Torah and substituted names of idols in their place. Accordingly one of the priests who feared that the king might do the same with the original copy of the Torah which Moses wrote, if it got into his hands, hid it in the walls of the building. Later, in the days of Josiah, who returned to the Lord with all his heart, with all his soul and with all his might in accordance with the law of Moses, they looked for this book and could not find it. And when they repaired the temple, Hilkiah found it in the wall and was very much elated over it, as if he had found a great treasure. He then sent a message to the king, saying, I have found the book of the Law, the well known book which Moses wrote; he did not say I found a book of the law. Now the reason that king Josiah was so alarmed at the find and rent his garments when he heard the words of the book, is as our Rabbis explain in the Jerusalem Talmud. The Torah which Moses wrote was rolled up so that it opened on the beginning of Genesis, whereas the manuscript which they found opened on the verse in Deuteronomy: “The Lord will bring thee, and thy king whom thou shalt set over thee, unto a nation that thou hast not known. .” This is the reason why the king was alarmed, and not because the people had forgotten the Torah, God forbid!
2
וכן כשגלו לבבל אי אפשר שתשתנה, לפי שבתחלת גלות יהויכין קודם שחרב הבית גלו החרש והמסגר וגדולי חכמי ישראל, שהרי היה בהם דניאל והיה שם יחזקאל הנביא, אמר הכתוב בא אלי הפליט מירושלים לאמר הוכתה העיר, וכל גלות ישראל שהיו מפוזרין בכל ארץ אשור היה נמצא בידם פתשגן כתב הדת, שהרי אפילו אצל הכותיים שהושיב מלך אשור בערי שומרון היתה התורה נמצאת, וכשחרב הבית כבר היתה התורה מתפשטת בבבל, ואי אפשר לה שתקבל שנוי מפני חרבן הבית.
Nor could the Torah have undergone change when the Israelites were exiled to Babylon. For in the beginning of the exile under Jehoiachin, before the destruction of the temple, the craftsmen and the smiths and the leaders of the wise men of Israel were exiled, Daniel was among them and also the prophet Ezekiel, as we read, “One that had escaped out of Jerusalem came unto me, saying: ‘The city is smitten’.” And all the Jewish exiles who were scattered through all the land of Assyria had in their possession a copy of the Law, for even the Cutheans, whom the king of Assyria settled in the cities of Samaria, had a copy of the Torah. When the temple was destroyed, the Torah had already spread through all Babylonia and could not have undergone any change by reason of the destruction of the temple.
3
וכשעלה עזרא מבבל לא עלו עמו אלא מתי מספר, והגדולים שבישראל והחכמים והמיוחסים שבהם כלם נשארו בבבל, אמרו רבותינו ז״ל לא עלה עזרא מבבל עד שעשאה כסלת נקיה ועלה, כלומר שהניח הכשרים והעלה עמו כל הפסולים, לפי שבארץ ישראל יהיה בידו כח למחות שלא יתערבו בהם. תדע שהרי לא עלו עמו משבט לוי כלל, אמר הכתוב ואבינה בעם ובכהנים ומבני לוי לא מצאתי שם, עד ששלח בעדם לבבל ושלחו לו מבני מחלי י״ח, ואחר שנשארו שם כל הגדולים ויודעי התורה לא היה רשאי לשנות דבר בתורה, כי לא תהיה תורתו מסכמת עם תורת כל הנשארים בבבל והנמצאים בערי שומרון ובארץ אשור ובמקומות אחרים שלא הסכימו לעלות עמו.
When Ezra returned from Babylon, only a few went with him, while the leaders of Israel and the wise men and those of noble lineage, all remained in Babylon. Thus our Rabbis say, Ezra did not leave Babylon until he made it like fine flour; that is to say, he left those of pure descent and took with him those who were not pure, because he knew that in Palestine he would be able to prevent the Israelites from mixing with them. Thus none of the tribe of Levi returned with him, as we read: “And I viewed the people and the priests, and found there none of the sons of Levi.” He, therefore, sent to Babylon, and they sent him eighteen persons of the sons of Mahli. Since, therefore, all the great men who were conversant with the Torah remained in Babylon, Ezra would not have dared to make any changes in the Torah, for then his Torah would not have agreed with that of all those who remained in Babylon, and who lived in the cities of Samaria and in the land of Assyria and in other places, who refused to return with him.
4
ואף על פי ששנה הכתב כמו שאמרנו למעלה זכר לגאולה שנית, מכל מקום לא היה רשאי לשנות דבר בתורה. ומה ששנה מנין החדשים מניסן לתשרי כמו שאמרנו לא חשב זה לשנוי, אחר שבמשפטי התורה היו מונין לשמיטין וליובלות מתשרי, ואולי שכך היו מקובלים מירמיה שהיתה קבלה בידו מן הנביאים עד משה שראוי לעשות זכר לגאולה השנית אחר שנשארה מצות פסח שהיא זכר ליציאת מצרים במקומה, אבל לא שנה דבר מן הכתוב בתורה כלל. ואם נמצאת התורה באומות אחרות על זולת הנוסח אשר בידינו או באיזה שנוי בקצת דברים, הנה השנוי ההוא נפל מצד המעתיקים לאומות ההן שלא היו בקיאין בה, וזה כי היהודים מדקדקים בתורה ובאותיותיה במלא וחסר ומתפארים בידיעת מנין האותיות ופסוקי הטעמים, עד שהם כותבים זה בגליוני ספריהם וקורין אותו מסורת, מה שלא יעשו כן שאר האומות, וכן אמרו למה נקרא שמם סופרים שהיו סופרים כל אותיות שבתורה, וזה לאות כי היא שמורה בידם כמו שנתנה למשה בלי שנוי, והראיה שהיא נמצאת היום ביד כל ישראל המפוזרים בכל העולם מקצה מזרח עד סוף המערב על נוסח אחד בלי שנוי.
It is true that he changed the mode of writing, as we said before, in commemoration of the second deliverance, but he was not authorized to make any changes in the content of the Torah. Changing the count of the months from Tishri instead of from Nisan was not regarded as a real change, because in the Torah also Tishri was the first month when they computed the sabbatical and the jubilee years. It is possible that they were told by Jeremiah, who in turn had a tradition going back through the prophets to Moses, that they should commemorate the second deliverance so long as they retained the Passover, which was in memory of the exodus from Egypt, in its original place. But he did not change anything of the contents of the Torah. The differences in word and expression which are found in the Torah among the other nations are due to errors of translation into the other languages by unskilled persons. The Jews were very careful about the letters of the Torah, the plene and defective writings. They prided themselves on knowing the number of letters and verses, which they recorded in the margins of their copies, calling it Masorah—a practice which the other nations did not follow. “Why were they (sc. the Scribes) called ‘Soferim’ (lit. counters)? Because they counted all the letters of the Torah.” This shows that they kept it in the form in which it was given to Moses without any change. A proof of this is that the Torah is exactly the same to-day without any change among all Israel who are scattered all over the world from the extreme east to the farthest west.
5
ומה שאמרו רבותינו ז״ל על קצת תיבות שבתורה תקון סופרים הוא זה, כמו שאמרו ואברהם עודנו עומד לפני ה׳, וה׳ עודנו עומד לפני אברהם היה לו לומר אלא תקון סופרים הוא זה, וכן אל אראה ברעתי, ברעתך היה לו לומר אלא תקון סופרים הוא זה, וכן בזולת זה ממה שאמרו רבותינו ז״ל שהוא תקון סופרים, אין הכונה לומר ששנה שום אדם דבר ממה שבתורה חלילה, שאין אדם בעולם שיזייף ספר שיאמר אני זייפתי או תקנתי כך וכך, ואיך יאמרו הם תקון סופרים הוא זה, אבל הכונה לומר כי לפי ענין משך הפרשה היה ראוי שיאמר ואל אראה ברעתך, ומה ששנה הכתוב ואמר ואל אראה ברעתי לא היה אלא כסופר המתקן דבריו דרך כבוד כלפי מעלה, כי משה לא היה מדבר על עצמו אלא כלפי מעלה היה מדבר, ותקן משה הלשון מפי השם כסופר המתקן הכתב דרך כבוד, וכן כל כיוצא בזה, וכן הנקודות על תיבת ואהרן בפסוק כל פקודי הלוים אשר פקד משה ואהרן, ועל לנו ולבנינו, וכיוצא בהם, הטעם בזה הוא כי הנקודה על התיבה עם שתשאר כתובה הנה היא באמצעות בין כתיבת התיבה והעדרה, כאלו יאמר כי אף על פי שכתוב אשר פקד משה ואהרן, היה המונה משה, ואהרן היה טפל לו, אלא שנכתב דרך כבוד, כי משה בלבד היה העקר, וכן לנו ולבנינו להורות כי אין חיוב הבנים על פי האבות כל כך כחיוב האבות על עצמם אף על פי שהבנים מתחייבים על פי האבות, וכן כלם על זה הדרך:
The Rabbis speak of certain words in the Torah as being corrections of the Scribes, for example in reference to the verse, “But Abraham stood yet before the Lord,” they say that the reading ought to be, “The Lord stood yet before Abraham,” but the expression was changed by the Scribes. Also, “Let me not look upon my wretchedness,” they say, is a correction of the Scribes for “Let me not look upon Thy wretchedness,” and they say the same thing about other expressions. But this does not mean that anybody changed any words in the Torah, God forbid! No one who falsifies a book would admit that he falsified it or made changes in it. How then could the Rabbis say that the Soferim (Scribes) made changes? The meaning is that from the context it would seem that Moses should have said, “Let me not look upon Thy wretchedness.” The reason for the changed reading, “my wretchedness,” is like a correction which a scribe makes out of respect to God. Moses was not speaking in reference to himself, but in reference to God, but he changed the expression by divine order, as a scribe changes an expression by way of euphemism. The other instances must be explained in the same way. Similarly we must explain the dots which we find in the Torah over the word ואהרן (and Aaron) in the verse, “Whom Moses and Aaron numbered;” over the words ולבנינו לנו (unto us and to our children), and in other passages. The word in question remains in the text, and the dot indicates something intermediate between retaining the word and deleting it. The meaning is that though the text reads, “Whom Moses and Aaron numbered,” the one who did the numbering was Moses, while Aaron was merely with him, and his name is mentioned out of respect, for Moses was the important person in the act and not Aaron. Similarly the dots on ולבנינו לנו are intended to show that though children may be obligated by the parents, the obligation is not of the same degree as when the parents obligate themselves. The other cases must be explained in a similar manner.
התורה שהיא בידינו היום לפי משך הקבלה מאבות לבנים היא שנתנה למשה בסיני בלי שנוי כלל, וזה כי בזמן בית ראשון שהיו הכהנים ומורי התורה בבית המקדש והתורה מפורסמת בפי הכל אי אפשר לה שתקבל שנוי, ואף על פי שהיו בהם מלכים עובדים עבודה זרה, כן גם כן היו נמצאים עמהם נביאים כל אותן הימים עד החרבן ומזהירין את ישראל על שמירת התורה. ומה שמצינו ביאשיהו שחרד חרדה גדולה על ספר התורה שמצא חלקיהו הכהן בית ה׳, לא שלא היה נמצא בידם ספר תורה או פתשגן כתב הדת, שהרי ירמיה הנביא היה קיים, אלא לפי שאמון ומנשה היו עובדי עבודה זרה ומכעיסין את השם, עד שאמרו רבותינו ז״ל כי מנשה היה קודר את האזכרות וכותב שם עבודה זרה תחתיהם, לפיכך חשש אחד מן הכהנים שאם יבא ליד המלך ספר התורה שכתב משה שיקדור את האזכרות שבו, ובעבור זה גנזו בין שורות הבנין, ואחר כך בימי יאשיהו אשר שב אל השם בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאדו ככל תורת משה, חפשו אחר הספר הזה ולא מצאוהו, וכשחזקו את בדק הבית מצאו חלקיה בין שורות הבנין והיה בעיניו כמוצא שלל רב, שלח אל המלך לאמר ספר התורה מצאתי, כלומר ספר התורה הידוע שעשה משה, ולא אמר ספר תורה מצאתי. ומה שחרד המלך יאשיהו על כך וקרע את בגדיו כששמע את דברי הספר, כבר פירשו רבותינו ז״ל בירושלמי טעם הדבר הזה, לפי שספר תורה שעשה משה לתחלתו הוא נגלל, ואותה שעה מצאוהו נגלל בפסוק יולך ה׳ אותך ואת מלכך אשר תקים עליך וגו׳, ולפיכך חרד המלך אותה חרדה שחרד, לא בעבור שהיתה התורה נשכחת מהם חלילה.
The Torah which we have to-day and which has been handed down to us by unbroken tradition from father to son is the same that was given to Moses on Sinai, without any change. It could not have received change in the time of the first temple when the priests and teachers were in the temple and the Torah was well known to everybody. And though there were among them kings who worshipped idols, they also had prophets during the entire period until the time of the destruction, who admonished the people to observe the Torah. And as for the great alarm which Josiah felt when the priest Hilkiah found a book of the Torah in the house of the Lord, this does not signify that they had no copy of the Torah, for Jeremiah was alive then. But the reason was this. Amon and Menasseh were worshippers of idols and offended God, so much so that our Rabbis say, Menasseh cut the names of God out of the Torah and substituted names of idols in their place. Accordingly one of the priests who feared that the king might do the same with the original copy of the Torah which Moses wrote, if it got into his hands, hid it in the walls of the building. Later, in the days of Josiah, who returned to the Lord with all his heart, with all his soul and with all his might in accordance with the law of Moses, they looked for this book and could not find it. And when they repaired the temple, Hilkiah found it in the wall and was very much elated over it, as if he had found a great treasure. He then sent a message to the king, saying, I have found the book of the Law, the well known book which Moses wrote; he did not say I found a book of the law. Now the reason that king Josiah was so alarmed at the find and rent his garments when he heard the words of the book, is as our Rabbis explain in the Jerusalem Talmud. The Torah which Moses wrote was rolled up so that it opened on the beginning of Genesis, whereas the manuscript which they found opened on the verse in Deuteronomy: “The Lord will bring thee, and thy king whom thou shalt set over thee, unto a nation that thou hast not known. .” This is the reason why the king was alarmed, and not because the people had forgotten the Torah, God forbid!
וכן כשגלו לבבל אי אפשר שתשתנה, לפי שבתחלת גלות יהויכין קודם שחרב הבית גלו החרש והמסגר וגדולי חכמי ישראל, שהרי היה בהם דניאל והיה שם יחזקאל הנביא, אמר הכתוב בא אלי הפליט מירושלים לאמר הוכתה העיר, וכל גלות ישראל שהיו מפוזרין בכל ארץ אשור היה נמצא בידם פתשגן כתב הדת, שהרי אפילו אצל הכותיים שהושיב מלך אשור בערי שומרון היתה התורה נמצאת, וכשחרב הבית כבר היתה התורה מתפשטת בבבל, ואי אפשר לה שתקבל שנוי מפני חרבן הבית.
Nor could the Torah have undergone change when the Israelites were exiled to Babylon. For in the beginning of the exile under Jehoiachin, before the destruction of the temple, the craftsmen and the smiths and the leaders of the wise men of Israel were exiled, Daniel was among them and also the prophet Ezekiel, as we read, “One that had escaped out of Jerusalem came unto me, saying: ‘The city is smitten’.” And all the Jewish exiles who were scattered through all the land of Assyria had in their possession a copy of the Law, for even the Cutheans, whom the king of Assyria settled in the cities of Samaria, had a copy of the Torah. When the temple was destroyed, the Torah had already spread through all Babylonia and could not have undergone any change by reason of the destruction of the temple.
וכשעלה עזרא מבבל לא עלו עמו אלא מתי מספר, והגדולים שבישראל והחכמים והמיוחסים שבהם כלם נשארו בבבל, אמרו רבותינו ז״ל לא עלה עזרא מבבל עד שעשאה כסלת נקיה ועלה, כלומר שהניח הכשרים והעלה עמו כל הפסולים, לפי שבארץ ישראל יהיה בידו כח למחות שלא יתערבו בהם. תדע שהרי לא עלו עמו משבט לוי כלל, אמר הכתוב ואבינה בעם ובכהנים ומבני לוי לא מצאתי שם, עד ששלח בעדם לבבל ושלחו לו מבני מחלי י״ח, ואחר שנשארו שם כל הגדולים ויודעי התורה לא היה רשאי לשנות דבר בתורה, כי לא תהיה תורתו מסכמת עם תורת כל הנשארים בבבל והנמצאים בערי שומרון ובארץ אשור ובמקומות אחרים שלא הסכימו לעלות עמו.
When Ezra returned from Babylon, only a few went with him, while the leaders of Israel and the wise men and those of noble lineage, all remained in Babylon. Thus our Rabbis say, Ezra did not leave Babylon until he made it like fine flour; that is to say, he left those of pure descent and took with him those who were not pure, because he knew that in Palestine he would be able to prevent the Israelites from mixing with them. Thus none of the tribe of Levi returned with him, as we read: “And I viewed the people and the priests, and found there none of the sons of Levi.” He, therefore, sent to Babylon, and they sent him eighteen persons of the sons of Mahli. Since, therefore, all the great men who were conversant with the Torah remained in Babylon, Ezra would not have dared to make any changes in the Torah, for then his Torah would not have agreed with that of all those who remained in Babylon, and who lived in the cities of Samaria and in the land of Assyria and in other places, who refused to return with him.
ואף על פי ששנה הכתב כמו שאמרנו למעלה זכר לגאולה שנית, מכל מקום לא היה רשאי לשנות דבר בתורה. ומה ששנה מנין החדשים מניסן לתשרי כמו שאמרנו לא חשב זה לשנוי, אחר שבמשפטי התורה היו מונין לשמיטין וליובלות מתשרי, ואולי שכך היו מקובלים מירמיה שהיתה קבלה בידו מן הנביאים עד משה שראוי לעשות זכר לגאולה השנית אחר שנשארה מצות פסח שהיא זכר ליציאת מצרים במקומה, אבל לא שנה דבר מן הכתוב בתורה כלל. ואם נמצאת התורה באומות אחרות על זולת הנוסח אשר בידינו או באיזה שנוי בקצת דברים, הנה השנוי ההוא נפל מצד המעתיקים לאומות ההן שלא היו בקיאין בה, וזה כי היהודים מדקדקים בתורה ובאותיותיה במלא וחסר ומתפארים בידיעת מנין האותיות ופסוקי הטעמים, עד שהם כותבים זה בגליוני ספריהם וקורין אותו מסורת, מה שלא יעשו כן שאר האומות, וכן אמרו למה נקרא שמם סופרים שהיו סופרים כל אותיות שבתורה, וזה לאות כי היא שמורה בידם כמו שנתנה למשה בלי שנוי, והראיה שהיא נמצאת היום ביד כל ישראל המפוזרים בכל העולם מקצה מזרח עד סוף המערב על נוסח אחד בלי שנוי.
It is true that he changed the mode of writing, as we said before, in commemoration of the second deliverance, but he was not authorized to make any changes in the content of the Torah. Changing the count of the months from Tishri instead of from Nisan was not regarded as a real change, because in the Torah also Tishri was the first month when they computed the sabbatical and the jubilee years. It is possible that they were told by Jeremiah, who in turn had a tradition going back through the prophets to Moses, that they should commemorate the second deliverance so long as they retained the Passover, which was in memory of the exodus from Egypt, in its original place. But he did not change anything of the contents of the Torah. The differences in word and expression which are found in the Torah among the other nations are due to errors of translation into the other languages by unskilled persons. The Jews were very careful about the letters of the Torah, the plene and defective writings. They prided themselves on knowing the number of letters and verses, which they recorded in the margins of their copies, calling it Masorah—a practice which the other nations did not follow. “Why were they (sc. the Scribes) called ‘Soferim’ (lit. counters)? Because they counted all the letters of the Torah.” This shows that they kept it in the form in which it was given to Moses without any change. A proof of this is that the Torah is exactly the same to-day without any change among all Israel who are scattered all over the world from the extreme east to the farthest west.
ומה שאמרו רבותינו ז״ל על קצת תיבות שבתורה תקון סופרים הוא זה, כמו שאמרו ואברהם עודנו עומד לפני ה׳, וה׳ עודנו עומד לפני אברהם היה לו לומר אלא תקון סופרים הוא זה, וכן אל אראה ברעתי, ברעתך היה לו לומר אלא תקון סופרים הוא זה, וכן בזולת זה ממה שאמרו רבותינו ז״ל שהוא תקון סופרים, אין הכונה לומר ששנה שום אדם דבר ממה שבתורה חלילה, שאין אדם בעולם שיזייף ספר שיאמר אני זייפתי או תקנתי כך וכך, ואיך יאמרו הם תקון סופרים הוא זה, אבל הכונה לומר כי לפי ענין משך הפרשה היה ראוי שיאמר ואל אראה ברעתך, ומה ששנה הכתוב ואמר ואל אראה ברעתי לא היה אלא כסופר המתקן דבריו דרך כבוד כלפי מעלה, כי משה לא היה מדבר על עצמו אלא כלפי מעלה היה מדבר, ותקן משה הלשון מפי השם כסופר המתקן הכתב דרך כבוד, וכן כל כיוצא בזה, וכן הנקודות על תיבת ואהרן בפסוק כל פקודי הלוים אשר פקד משה ואהרן, ועל לנו ולבנינו, וכיוצא בהם, הטעם בזה הוא כי הנקודה על התיבה עם שתשאר כתובה הנה היא באמצעות בין כתיבת התיבה והעדרה, כאלו יאמר כי אף על פי שכתוב אשר פקד משה ואהרן, היה המונה משה, ואהרן היה טפל לו, אלא שנכתב דרך כבוד, כי משה בלבד היה העקר, וכן לנו ולבנינו להורות כי אין חיוב הבנים על פי האבות כל כך כחיוב האבות על עצמם אף על פי שהבנים מתחייבים על פי האבות, וכן כלם על זה הדרך:
The Rabbis speak of certain words in the Torah as being corrections of the Scribes, for example in reference to the verse, “But Abraham stood yet before the Lord,” they say that the reading ought to be, “The Lord stood yet before Abraham,” but the expression was changed by the Scribes. Also, “Let me not look upon my wretchedness,” they say, is a correction of the Scribes for “Let me not look upon Thy wretchedness,” and they say the same thing about other expressions. But this does not mean that anybody changed any words in the Torah, God forbid! No one who falsifies a book would admit that he falsified it or made changes in it. How then could the Rabbis say that the Soferim (Scribes) made changes? The meaning is that from the context it would seem that Moses should have said, “Let me not look upon Thy wretchedness.” The reason for the changed reading, “my wretchedness,” is like a correction which a scribe makes out of respect to God. Moses was not speaking in reference to himself, but in reference to God, but he changed the expression by divine order, as a scribe changes an expression by way of euphemism. The other instances must be explained in the same way. Similarly we must explain the dots which we find in the Torah over the word ואהרן (and Aaron) in the verse, “Whom Moses and Aaron numbered;” over the words ולבנינו לנו (unto us and to our children), and in other passages. The word in question remains in the text, and the dot indicates something intermediate between retaining the word and deleting it. The meaning is that though the text reads, “Whom Moses and Aaron numbered,” the one who did the numbering was Moses, while Aaron was merely with him, and his name is mentioned out of respect, for Moses was the important person in the act and not Aaron. Similarly the dots on ולבנינו לנו are intended to show that though children may be obligated by the parents, the obligation is not of the same degree as when the parents obligate themselves. The other cases must be explained in a similar manner.