כלל גדול יהיה בידך בעשית המצות שהכל הולך אחר כונת הלב, כמו שאמרו רבותינו ז״ל רחמנא לבא בעי. ולפי זה יש מי שעושה מצות הרבה ואינן עולות לו כלום או בשעור שיספיקו להקנאת השלמות האנושי ולא לחלק ממנו שיהיה מורגש, ויש עושה מצוה אחת תספיק יותר ממצות הרבה כפי כונת העושה אותה לקנות הלק גדול מהשלמות. ואחר שהענין הולך אחר הכונה, יתבאר מזה גם כן שכל המצות שבתורה הן שיהיו מצות עשה או מצות לא תעשה הם דרך להקנאת השלמות האנושי או מדרגה מה ממנו בהיותן נעשות על הכונה הראויה, כי לא עשית המעשים הטובים בלבד תביא את האדם לחיי העולם הבא, אבל גם ההמנע מעשות המעשים הרעים מפני יראת ה׳ יתן שלמות בנפש.
An important principle to bear in mind in connection with the performance of the commandments is that all depends upon intention, as the Rabbis say, “God requires the heart.” One may, therefore, perform many commandments without any benefit at all, or at least without enough benefit to realize human perfection or an appreciable part thereof. On the other hand, one may observe one commandment and succeed, according to his intention in the performance thereof, in acquiring a great part of perfection, more than the performer of many commandments. Since, therefore, intention is the important thing, it follows that all the commandments of the Torah, whether positive or negative, are a means to the attainment of human perfection, or a certain degree thereof, if they are done with the proper intention. A man attains to eternal life not only by doing good deeds. The soul’s perfection is attained also by abstaining from evil deeds through fear of God.
2
וזה כי לפי מה שבא מפורש בתורה והלכת בדרכיו, נראה שההליכה בדרכי השם היא עקר העבודה שיעבוד בה האדם את השם, ונמצא המשורר מפרש שמי שהוא נמנע מעשות רע מפני יראת השם נקרא הולך בדרכי ה׳, אמר אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה׳, כלומר אשריהם המון המאמינים הנקראים תמימי דרך שאינם מתחכמים על השם אבל הולכים בתמימות בתורת השם יתברך, ובאר שההולכים בתורת ה׳ הם השומרים מצותיו בכונת הלב, ולזה אמר אשרי נוצרי עדותיו בכל לב ידרשוהו. וכדי שלא ידומה שאין נקרא הולך בדרכי ה׳ ולא נוצר עדותיו אלא השומר מצות עשה, כי מצות לא תעשה לא יצוייר שיתנו שלמות בנפש, לזה אמר אחר זה אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו, כלומר אף הנמנע מלעשות עולה בכונת הלב נקרא הולך בדרכי השם, וזהו שאמר בדרכיו הלכו. וכן אמרו רבותינו ז״ל ישב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה.
This is proved as follows: The Torah says explicitly, “And walk in His ways.” From this we see that walking in God’s ways is the essence of man’s service of God. Now we find that the Psalmist explains that he who refrains from doing evil for fear of God is called one who walks in the ways of God, “Happy are they that are upright in the way, who walk in the law of the Lord.” The meaning is, happy are the mass of believers who are described as, “upright in the way,” i. e., they do not seek to be too clever in their relation to God, but follow the law of God with simplicity. Then he explains that those who walk in the law of the Lord are those who keep His commandments with the intention of the heart, “Happy are they that keep His testimonies, that seek Him with the whole heart.” And to obviate the idea that only he is described as walking in the ways of the Lord and keeping His testimonies, who keeps the positive commandments, and that a negative commandment can not be conceived as bestowing perfection upon the soul, he adds in the sequel, “Yea, they do no unrighteousness; they walk in His ways.” The meaning is, a person who intentionally refrains from doing evil is also a man walking in the ways of God; as the text says, “They walk in His ways.” The Rabbis also say, if one refrains from committing a transgression, he is rewarded as if he had performed a positive commandment.
3
ואף על פי שזה דבר מתמיה, איך אפשר שיקנה האדם שום שלמות בהיותו יושב ובטל ובלתי עושה שום פעולה, והרי בפירוש אמרו רבותינו ז״ל מי האיש החפץ חיים וגו׳ נצור לשונך מרע וגו׳ סור מרע ועשה טוב, שמא תאמר אלך ואגרה בשינה תלמוד לומר ועשה טוב, שיראה שצריך לעשות המעשה הטוב בפעל כדי שיזכה לחיים נצחיים ולטוב הצפון ליראי השם, שעליו נאמר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, ועל הטוב ההוא אמר מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב.
It may seem strange that a person should be able to acquire any perfection by sitting idle and doing nothing. The Rabbis seem to be opposed to it. For in commenting on the verse, “Who is the man that desireth life … keep thy tongue from evil … depart from evil, and do good,” they say, If you think that you can win life by indulging in sleep, the text emphasizes, “And do good.” From this it seems that good deeds are necessary if one is to merit eternal life and the good which is reserved for those who fear God, as is expressed in the verse, “Oh how abundant is Thy goodness, which Thou hast laid up for them that fear Thee …” It is this goodness which is referred to in the verse, “Who is the man that desireth life, and loveth days, that he may see good therein.”
4
והתשובה בזה היא שהאדם היושב ובטל בלי ספק אי אפשר שיקנה בזה שום שלמות, אבל אם בא לידו דבר עבירה ונמנע ולא עשאה מפני יראת השם, הנה הוא זוכה בזה לחיי העולם הבא כאלו עשה מצוה. ומזה הצד יתנו כל מצות לא תעשה שבתורה שלמות בנפש, כי מי שישב ולא אכל בשר חזיר לפי שהיה לו מה יאכל או שהיתה נפשו קצה בו, איננו ראוי לקבל שכר בזה, אבל אם היה מתאוה לאכול בשר חזיר או שלא היה לו מה יאכל ונזדמן לפניו בשר חזיר ונמנע מלאכלו מפני יראת השם ולהשלים מצותו שצוה שלא לאכלו אף על פי שהיה רעב ותאב אליו, הרי זה ודאי ראוי לקבול שכר. וזהו שאמר הכתוב על הדם, לא תאכלנו למען ייטב לך ולבניך אחריך כי תעשה הישר בעיני ה׳, וזהו שאמרו רבותינו ז״ל לא יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר חזיר אי אפשי ללבוש שעטנז אבל יאמר אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי, הרי שגלו שהדרך שאדם זוכה בה על שאינו עובר על מצות לא תעשה הוא שתזדמן העבירה לפניו וימנע מעשיתה לאהבת השם וליראתו ולא לשום סבה אחרת.
The answer to this is that, to be sure, if a person sits idle, he can not in this way acquire any perfection. But if the temptation to commit a transgression comes to him and he refrains from committing it for fear of God, he merits thereby eternal life as if he had done a good deed. In this way all the prohibitive commandments in the Torah give perfection to the soul. Thus if a person does not eat swine’s flesh because he has other things to eat or because he does not like swine’s flesh, he does not deserve any reward. But if he has a desire to eat swine’s flesh, or if he has nothing to eat and swine’s flesh is given to him and he refrains from eating it for fear of God and in order to fulfil God’s command not to eat it, though he is hungry and eager to eat it—such a person is surely deserving of reward. This is the meaning of the verse, “Thou shalt not eat it [the blood]; that it may go well with thee, and with thy children after thee, when thou shalt do that which is right in the eyes of the Lord;” concerning which the Rabbis say, “A person must not say, I do not want to eat swine’s flesh, I do not want to wear garments of wool and flax mixed; but he must say, I want to do these things, but what can I do, seeing that my Father in heaven has forbidden them!” This shows clearly that a person deserves merit for refraining from transgressing a commandment only if the opportunity is present and he refrains through the love and fear of God and not for any other cause.
5
וזה הדרך אף על פי שיראה קל ההשגה אינו כן אבל הוא קשה מאד, שהרי דוד המלך שאמר על עצמו שמרה נפשי כי חסיד אני, כשנזדמן לו ענין בת שבע שלא היה לו מונע אחר אלא יראת השם בלבד, לא היה בו יכלת לכבוש את יצרו לאהבת ה׳, כי ההמנע מעשות העבירה בעבור יראת השם ואהבתו, הרי הוא כאלו עשה מצות עשה כתקנה על הכונה הראויה. ועל זה הדרך יתנו מצות לא תעשה שלמות בנפש בהיותן בלתי נעשות כמו שיתנו מצות עשה שלמות בנפש בעשיתן.
This may seem easy to attain, but it is not. It is very difficult. David himself, who said, “Keep my soul, for I am godly,” was unable, in the incident of Bathsheba, when there was no other preventive except the fear of God, to conquer the temptation through the love of God. But to refrain from doing a wrong act for the fear and love of God is equivalent to the doing of a good deed in the proper manner and with the proper intention. In this manner negative precepts give perfection to the soul by not being performed, as positive precepts give perfection to the soul by being performed.
6
וזה דבר פירשוהו רבותינו ז״ל במסכת מכות, אמרו דרש רבי שמלאי תרי״ג מצות נאמרו למשה בסיני, שס״ה כנגד ימות החמה ורמ״ח כנגד אבריו של אדם וכו׳, הנה בארו בזה שהתורה כוונה בזה המספר להראות איך יצוייר שתהיה קנית השלמות במצות לא תעשה כמו במצות עשה עם היותם הפכים, כי עשה ולא תעשה בלי ספק הפכיים.
The Rabbis explain this in the treatise Makkot: Rabbi Simlai held the following discourse: “Six hundred and thirteen commandments were given to Moses on Sinai, three hundred and sixty-five corresponding to the days of the solar year, and two hundred and forty-eight corresponding to the number of organs (limbs) in the human body …” This passage endeavors to explain that the Torah in prescribing the particular number of precepts, intended to show how it is possible to acquire perfection by means of negative precepts as well as by means of positive precepts, though they are opposites, for positive and negative precepts are without doubt opposites.
7
וזה כי בהיות מספר מצות עשה רמ״ח כנגד אבריו של אדם, היא הוראה כי כמו שהאברים להיותם דברים נמצאים בפעל יגיע בהם השלמות המכוון בהם לאדם במה שהוא בעל חי, כן המצות שהן מצות עשה יגיע מהם השלמות המכוון בהם לאדם במה שהוא אדם בהיותם נעשים בפעל לא על צד האמונה והידיעה בלבד, ומצות לא תעשה בהיותם שס״ה כמנין ימות החמה, יש בזה הוראה כי אלו המצות אף אם הם דברים בלתי נמצאים בפעל הן נותנות שלמות לנפש האדם, כי כמו שהזמן הוא דבר בלתי נמצא בפעל, כי העבר אינו נמצא והעתיד לא יצא עדיין אל הפעל וההוה אינו אלא העתה הקושר בין העבר והעתיד, ואולם העתה עצמו אינו זמן על דרך האמת שיקבל חלוקה כמו שהוא מדרך הזמן שיקבל חלוקה להיותו מהכמה המתדבק, אבל יחס העתה אל הזמן יחס הנקודה אל הקו, ואם כן אין הזמן נמצא בפעל, ואף על פי כן הוא נותן שלמות המציאות לכל הדברים הנמצאים בזמן, כן מצות לא תעשה אף אם הם דברים בלתי נמצאים בפעל, נותנות שלמות אל הנפש האנושי מצד היותן דברים בלתי נמצאים, ולזה באו במספר שס״ה להורות כי כמו שהזמן בלתי נמצא כך אלה המצות ראוי שיהיו בלתי נמצאים בפעל, ובהיותם בלתי נמצאים בפעל יתנו השלמות הנפשי בהיות ההמנע מעשיתן על הכונה הראויה, כמו הזמן שבהיותו בלתי נמצא בפעל נותן השלמות לדברים הנמצאים:
The number two hundred and forty-eight of the positive commandments, corresponding to the number of members in the body, indicates that as the members of the body by their actual existence give man the perfection nature intended for him as an animal being, so the positive commandments give man the perfection intended for him as a human being, if they are actually carried out in practice, not if they are merely the subject of knowledge and belief. The number three hundred and sixty-five of the negative commandments, corresponding to the days of the solar year, indicates that these commandments give perfection to the soul though they are not actual existents. Time is not an actual existent, for the past is no longer here, the future is not yet, and the present is merely the now which binds the past to the future. The now itself is not real time, since it is not divisible, whereas time is divisible, pertaining as it does to continuous quantity. The now is related to time as the point is related to the line. Time is therefore not an actual existent, and yet it gives perfection of existence to all things existing in time. In the same way the negative commandments, though they are not actual existents, give perfection to the human soul as non-existents. Hence their number is three hundred and sixty-five, to indicate that as time is non-existent, so these commandments must be actually non-existent. And by being actually non-existent they give perfection to the soul, provided the forbearance from doing them is caused by the proper motive, like time which, being non-existent, gives perfection to existing things.
כלל גדול יהיה בידך בעשית המצות שהכל הולך אחר כונת הלב, כמו שאמרו רבותינו ז״ל רחמנא לבא בעי. ולפי זה יש מי שעושה מצות הרבה ואינן עולות לו כלום או בשעור שיספיקו להקנאת השלמות האנושי ולא לחלק ממנו שיהיה מורגש, ויש עושה מצוה אחת תספיק יותר ממצות הרבה כפי כונת העושה אותה לקנות הלק גדול מהשלמות. ואחר שהענין הולך אחר הכונה, יתבאר מזה גם כן שכל המצות שבתורה הן שיהיו מצות עשה או מצות לא תעשה הם דרך להקנאת השלמות האנושי או מדרגה מה ממנו בהיותן נעשות על הכונה הראויה, כי לא עשית המעשים הטובים בלבד תביא את האדם לחיי העולם הבא, אבל גם ההמנע מעשות המעשים הרעים מפני יראת ה׳ יתן שלמות בנפש.
An important principle to bear in mind in connection with the performance of the commandments is that all depends upon intention, as the Rabbis say, “God requires the heart.” One may, therefore, perform many commandments without any benefit at all, or at least without enough benefit to realize human perfection or an appreciable part thereof. On the other hand, one may observe one commandment and succeed, according to his intention in the performance thereof, in acquiring a great part of perfection, more than the performer of many commandments. Since, therefore, intention is the important thing, it follows that all the commandments of the Torah, whether positive or negative, are a means to the attainment of human perfection, or a certain degree thereof, if they are done with the proper intention. A man attains to eternal life not only by doing good deeds. The soul’s perfection is attained also by abstaining from evil deeds through fear of God.
וזה כי לפי מה שבא מפורש בתורה והלכת בדרכיו, נראה שההליכה בדרכי השם היא עקר העבודה שיעבוד בה האדם את השם, ונמצא המשורר מפרש שמי שהוא נמנע מעשות רע מפני יראת השם נקרא הולך בדרכי ה׳, אמר אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה׳, כלומר אשריהם המון המאמינים הנקראים תמימי דרך שאינם מתחכמים על השם אבל הולכים בתמימות בתורת השם יתברך, ובאר שההולכים בתורת ה׳ הם השומרים מצותיו בכונת הלב, ולזה אמר אשרי נוצרי עדותיו בכל לב ידרשוהו. וכדי שלא ידומה שאין נקרא הולך בדרכי ה׳ ולא נוצר עדותיו אלא השומר מצות עשה, כי מצות לא תעשה לא יצוייר שיתנו שלמות בנפש, לזה אמר אחר זה אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו, כלומר אף הנמנע מלעשות עולה בכונת הלב נקרא הולך בדרכי השם, וזהו שאמר בדרכיו הלכו. וכן אמרו רבותינו ז״ל ישב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה.
This is proved as follows: The Torah says explicitly, “And walk in His ways.” From this we see that walking in God’s ways is the essence of man’s service of God. Now we find that the Psalmist explains that he who refrains from doing evil for fear of God is called one who walks in the ways of God, “Happy are they that are upright in the way, who walk in the law of the Lord.” The meaning is, happy are the mass of believers who are described as, “upright in the way,” i. e., they do not seek to be too clever in their relation to God, but follow the law of God with simplicity. Then he explains that those who walk in the law of the Lord are those who keep His commandments with the intention of the heart, “Happy are they that keep His testimonies, that seek Him with the whole heart.” And to obviate the idea that only he is described as walking in the ways of the Lord and keeping His testimonies, who keeps the positive commandments, and that a negative commandment can not be conceived as bestowing perfection upon the soul, he adds in the sequel, “Yea, they do no unrighteousness; they walk in His ways.” The meaning is, a person who intentionally refrains from doing evil is also a man walking in the ways of God; as the text says, “They walk in His ways.” The Rabbis also say, if one refrains from committing a transgression, he is rewarded as if he had performed a positive commandment.
ואף על פי שזה דבר מתמיה, איך אפשר שיקנה האדם שום שלמות בהיותו יושב ובטל ובלתי עושה שום פעולה, והרי בפירוש אמרו רבותינו ז״ל מי האיש החפץ חיים וגו׳ נצור לשונך מרע וגו׳ סור מרע ועשה טוב, שמא תאמר אלך ואגרה בשינה תלמוד לומר ועשה טוב, שיראה שצריך לעשות המעשה הטוב בפעל כדי שיזכה לחיים נצחיים ולטוב הצפון ליראי השם, שעליו נאמר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, ועל הטוב ההוא אמר מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב.
It may seem strange that a person should be able to acquire any perfection by sitting idle and doing nothing. The Rabbis seem to be opposed to it. For in commenting on the verse, “Who is the man that desireth life … keep thy tongue from evil … depart from evil, and do good,” they say, If you think that you can win life by indulging in sleep, the text emphasizes, “And do good.” From this it seems that good deeds are necessary if one is to merit eternal life and the good which is reserved for those who fear God, as is expressed in the verse, “Oh how abundant is Thy goodness, which Thou hast laid up for them that fear Thee …” It is this goodness which is referred to in the verse, “Who is the man that desireth life, and loveth days, that he may see good therein.”
והתשובה בזה היא שהאדם היושב ובטל בלי ספק אי אפשר שיקנה בזה שום שלמות, אבל אם בא לידו דבר עבירה ונמנע ולא עשאה מפני יראת השם, הנה הוא זוכה בזה לחיי העולם הבא כאלו עשה מצוה. ומזה הצד יתנו כל מצות לא תעשה שבתורה שלמות בנפש, כי מי שישב ולא אכל בשר חזיר לפי שהיה לו מה יאכל או שהיתה נפשו קצה בו, איננו ראוי לקבל שכר בזה, אבל אם היה מתאוה לאכול בשר חזיר או שלא היה לו מה יאכל ונזדמן לפניו בשר חזיר ונמנע מלאכלו מפני יראת השם ולהשלים מצותו שצוה שלא לאכלו אף על פי שהיה רעב ותאב אליו, הרי זה ודאי ראוי לקבול שכר. וזהו שאמר הכתוב על הדם, לא תאכלנו למען ייטב לך ולבניך אחריך כי תעשה הישר בעיני ה׳, וזהו שאמרו רבותינו ז״ל לא יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר חזיר אי אפשי ללבוש שעטנז אבל יאמר אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי, הרי שגלו שהדרך שאדם זוכה בה על שאינו עובר על מצות לא תעשה הוא שתזדמן העבירה לפניו וימנע מעשיתה לאהבת השם וליראתו ולא לשום סבה אחרת.
The answer to this is that, to be sure, if a person sits idle, he can not in this way acquire any perfection. But if the temptation to commit a transgression comes to him and he refrains from committing it for fear of God, he merits thereby eternal life as if he had done a good deed. In this way all the prohibitive commandments in the Torah give perfection to the soul. Thus if a person does not eat swine’s flesh because he has other things to eat or because he does not like swine’s flesh, he does not deserve any reward. But if he has a desire to eat swine’s flesh, or if he has nothing to eat and swine’s flesh is given to him and he refrains from eating it for fear of God and in order to fulfil God’s command not to eat it, though he is hungry and eager to eat it—such a person is surely deserving of reward. This is the meaning of the verse, “Thou shalt not eat it [the blood]; that it may go well with thee, and with thy children after thee, when thou shalt do that which is right in the eyes of the Lord;” concerning which the Rabbis say, “A person must not say, I do not want to eat swine’s flesh, I do not want to wear garments of wool and flax mixed; but he must say, I want to do these things, but what can I do, seeing that my Father in heaven has forbidden them!” This shows clearly that a person deserves merit for refraining from transgressing a commandment only if the opportunity is present and he refrains through the love and fear of God and not for any other cause.
וזה הדרך אף על פי שיראה קל ההשגה אינו כן אבל הוא קשה מאד, שהרי דוד המלך שאמר על עצמו שמרה נפשי כי חסיד אני, כשנזדמן לו ענין בת שבע שלא היה לו מונע אחר אלא יראת השם בלבד, לא היה בו יכלת לכבוש את יצרו לאהבת ה׳, כי ההמנע מעשות העבירה בעבור יראת השם ואהבתו, הרי הוא כאלו עשה מצות עשה כתקנה על הכונה הראויה. ועל זה הדרך יתנו מצות לא תעשה שלמות בנפש בהיותן בלתי נעשות כמו שיתנו מצות עשה שלמות בנפש בעשיתן.
This may seem easy to attain, but it is not. It is very difficult. David himself, who said, “Keep my soul, for I am godly,” was unable, in the incident of Bathsheba, when there was no other preventive except the fear of God, to conquer the temptation through the love of God. But to refrain from doing a wrong act for the fear and love of God is equivalent to the doing of a good deed in the proper manner and with the proper intention. In this manner negative precepts give perfection to the soul by not being performed, as positive precepts give perfection to the soul by being performed.
וזה דבר פירשוהו רבותינו ז״ל במסכת מכות, אמרו דרש רבי שמלאי תרי״ג מצות נאמרו למשה בסיני, שס״ה כנגד ימות החמה ורמ״ח כנגד אבריו של אדם וכו׳, הנה בארו בזה שהתורה כוונה בזה המספר להראות איך יצוייר שתהיה קנית השלמות במצות לא תעשה כמו במצות עשה עם היותם הפכים, כי עשה ולא תעשה בלי ספק הפכיים.
The Rabbis explain this in the treatise Makkot: Rabbi Simlai held the following discourse: “Six hundred and thirteen commandments were given to Moses on Sinai, three hundred and sixty-five corresponding to the days of the solar year, and two hundred and forty-eight corresponding to the number of organs (limbs) in the human body …” This passage endeavors to explain that the Torah in prescribing the particular number of precepts, intended to show how it is possible to acquire perfection by means of negative precepts as well as by means of positive precepts, though they are opposites, for positive and negative precepts are without doubt opposites.
וזה כי בהיות מספר מצות עשה רמ״ח כנגד אבריו של אדם, היא הוראה כי כמו שהאברים להיותם דברים נמצאים בפעל יגיע בהם השלמות המכוון בהם לאדם במה שהוא בעל חי, כן המצות שהן מצות עשה יגיע מהם השלמות המכוון בהם לאדם במה שהוא אדם בהיותם נעשים בפעל לא על צד האמונה והידיעה בלבד, ומצות לא תעשה בהיותם שס״ה כמנין ימות החמה, יש בזה הוראה כי אלו המצות אף אם הם דברים בלתי נמצאים בפעל הן נותנות שלמות לנפש האדם, כי כמו שהזמן הוא דבר בלתי נמצא בפעל, כי העבר אינו נמצא והעתיד לא יצא עדיין אל הפעל וההוה אינו אלא העתה הקושר בין העבר והעתיד, ואולם העתה עצמו אינו זמן על דרך האמת שיקבל חלוקה כמו שהוא מדרך הזמן שיקבל חלוקה להיותו מהכמה המתדבק, אבל יחס העתה אל הזמן יחס הנקודה אל הקו, ואם כן אין הזמן נמצא בפעל, ואף על פי כן הוא נותן שלמות המציאות לכל הדברים הנמצאים בזמן, כן מצות לא תעשה אף אם הם דברים בלתי נמצאים בפעל, נותנות שלמות אל הנפש האנושי מצד היותן דברים בלתי נמצאים, ולזה באו במספר שס״ה להורות כי כמו שהזמן בלתי נמצא כך אלה המצות ראוי שיהיו בלתי נמצאים בפעל, ובהיותם בלתי נמצאים בפעל יתנו השלמות הנפשי בהיות ההמנע מעשיתן על הכונה הראויה, כמו הזמן שבהיותו בלתי נמצא בפעל נותן השלמות לדברים הנמצאים:
The number two hundred and forty-eight of the positive commandments, corresponding to the number of members in the body, indicates that as the members of the body by their actual existence give man the perfection nature intended for him as an animal being, so the positive commandments give man the perfection intended for him as a human being, if they are actually carried out in practice, not if they are merely the subject of knowledge and belief. The number three hundred and sixty-five of the negative commandments, corresponding to the days of the solar year, indicates that these commandments give perfection to the soul though they are not actual existents. Time is not an actual existent, for the past is no longer here, the future is not yet, and the present is merely the now which binds the past to the future. The now itself is not real time, since it is not divisible, whereas time is divisible, pertaining as it does to continuous quantity. The now is related to time as the point is related to the line. Time is therefore not an actual existent, and yet it gives perfection of existence to all things existing in time. In the same way the negative commandments, though they are not actual existents, give perfection to the human soul as non-existents. Hence their number is three hundred and sixty-five, to indicate that as time is non-existent, so these commandments must be actually non-existent. And by being actually non-existent they give perfection to the soul, provided the forbearance from doing them is caused by the proper motive, like time which, being non-existent, gives perfection to existing things.