שמונה קבצים 1

חיים אנו עם הציורים הרוחניים שבהשאיפה של נשמת האומה.

Every sin [which a person commits] deprives him of the peace of mind necessary for the illumination of the secrets of the world, but Teshuva opens the doors of understanding, in that it itself stems from Understanding.

בכל מקום שהניצוצות של אור הללו גנוזים הם שם, הננו מקושרים בקשר של נשמה של חיים, של כל הוייתנו, אליו. בין שיהיה מקום זה מקום ממשי, מדת ארץ, בין שיהיו מעשים שאלו הציורים כמוסים ביסודם, בין שיהיו מחשבות ורעיונות מאיזה מין שיהיו.

Exile diminishes our character, oppresses us, but does not totally destroy even one grain of our faculties. We already contain all [the growth] that is prepared for us. Everything that needs to enlarge and flower is currently small, clenched shut, and dried out, but they will all grow and return and flower; Israel will blossom and flower.

מי שבא לקוץ סעיפים הללו, מי שממעט את חילם, את כבודם וחשיבתם אצלנו, הרי הוא ממעט את לשד חיינו, ולנגדו אנו מתקוממים בכל מלא כחנו.

Love for [God's] creatures must be alive in the heart and in the soul - a love for each individual person and a love for every single nation, a desire for their spiritual and physical elevation... It is totally impossible to come to the lofty spirit of [the daily recitation of] "Praise the Lord, call out in His name, make known His wonders among the nations," without an inner love from the depths of the heart and soul to do good to all of the nations, to improve their wealth and to enrich their lives. This characteristic is that which uniquely qualifies Israel to have the spirit of the Messiah dwell upon it.

בכללותה של התורה הכתובה והמסורה, ובהשתרגות כל פרטיה, ספון הציור הרוחני היותר עליון ומקורי של חפץ האומה, מצד מגמת חייה היותר עליונים בצורה מאירה בכלל הבנתה והרחבתה, בהגיונותיה, בסגנוני הרצאותיה, בתוצאות השקפותיה, על ההויה, על האלהות, על העולם, על האדם, על היחיד, על החברה, על הטוב ועל הרע, על החיים ועל המות.

Every person is able to enrich the world with his particular spiritual powers, if he is capable of revealing them. One need not be of the wise or be a teacher, for even a simple person can do this, for there is no set limit to the richness of the natural inner depths of the soul, which is the light of God in this world.

כל מה שההבנה וההכרה התוריית יותר מתגלה באומה, מתבססת יותר ויותר נשמתה בקרבה, וכח החיים שלה מתעלה ומתאדר.

והמעשים הם הבסיסים החמרים, הנושא הממשי, שהתיאוריה הגדולה הזאת מנחת בם את אוצרותיה, וכפי אותה המדה שתתגדל ההבנה התיאורית, בגדולת ערכה, כן יוסף להתנוצץ בקרב האומה כולה האור החבוי אשר במעשים כולם;

ותתגלה מדת התפארת שבהיהדות המעשית בכחה לאלהים.

יש אשר יכשלו החיים במהלכם ולא יעצרו כח ללכת עם הציורים הרוחניים, ויעף אז הרוח השואף להגשימם במעשה.

אז תולד מבוכה והדעות יתפלגו.

אמיצי הרוח, יאמרו: החיים הם עלולי מחלה, אבל גם עלולים לשוב אל הבריאות השלמה. וכל אשר יחובר אל החיים יש בטחון. על כן לא נעזוב את הדגל, האידיאלים היקרים, הגנוזים בחביוני המעשים, מחוייבים הם לצאת אל האור, דוקא ע"י התגלמותם במעשים; והם עוד לא נגמרו, לא באו המעשים עד כה לתעודתם, עד שנוכל לומר עליהם, שכבר גמרו את מלאכתם. הם צריכים להאיר את כל חשכת החיים, והחושך עדנה גדול הוא ורב מאד.

על כן לא נעזוב את הדגל, נשא ונסבל, נגלם בפועל המעשים את המחשבה הגדולה של הנשמה הישראלית, כאשר החלה האומה לעשות מאז התחילה לראות חיים כלליים שלה.

ואם הסבל כבד עתה יותר משכבר הימים, כדאית היא המגמה לשאת עבורה עול.

יצאנו כבר מהחוג של עמים - ילדים קלי דעת, הקצים בפעולות רציניות שאין הנאתן בצדן, הננו מבוכרים בדעת ורגש אישי מלא, היודעים איך לחיות ואיך לשא במנוחת לב וחפץ כביר את עול החיים בשביל מטרה נכבדה, אע"פ שהיא עדנה כמוסה, סופה להגלות.

ביחד עם שאיפתנו להמגמה העליונה, ולהחזיק לעומתה את היסוד המעשי, אם יש והמשא המעשי, המחכה למילוי כח בהגלות בו ועל ידו האור האידיאלי; במשך הזמנים יהיה מפני כשלונה של האומה, כבד יותר מדאי. נתור לנו עצות נכונות ע"פ רוחה של נשמת האומה עצמה, ע"פ דרכה של תורה במילואה, להקל את המעמס בסגנון כזה, שלא יחדל הציור הרוחני מפעולות שאיפתו גם רגע בגלל ההקלה המוכרחת.

כשפוגמים את הרעיון, כשמתרחקים, ע"י השיקוע בקטנות החיים הרגילים, מרוממות המחשבות העליונות, שהן מחוללות את המעשים הגדולים, ושהם גנוזים בתוכם בגניזה אלהית עצומה, המעשים הולכים ממילא ונפגמים.

ערכם משתפל, והדרם הולך ומועם, עד שהן מתגלות בצורה קצופה, המעוררת קפידה ושממון, תחת שהעז וההדר הוא לבושם הטבעי להם;

וכשהמעשים נפגמים, הולך הרעיון ומתרחק, עד שהוא נהפך למין מחשבה קלושה, המעוררת גם היא בוז מכל איש מעשה מצד מרחקה מן החיים, ומצד רפיון כחה לפעול עליהם.

למצא תרופה לעומת מצב איום זה, לעומת מחלה כזאת, האוכלת את שתי הקצות אשר לחיים, וממילא ניחר תוכו, אנו צריכים להתאמץ כפי היכולת בשמירת המעשים, לחבבם ולאמצם, כפי אותה המדה שנוכל.

אבל לא לעמוד על תחום זה. מאומה לא נשא בעמלנו, אם לא נצרף אל רוממות המעשים ההשבה אל תעופת הרעיון האצור וגנוז בהם.

כשישארו המעשים מצות אנשים מלומדה, לא לבד שלא יועילו, אלא גם ישפילו עוד את הרעיון. וסוף שפלות הרעיון להגמר בביטול המעשים בשאט נפש.

לא נבהל כלל מהמפחידים אותנו מתעופת המחשבה, מהאומרים שהננו מתאמרים לעלות מרומי שחקים באין סולם.

לא כן, יש לנו סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה: המאור שבנשמתנו, בנשמת הכלל ונשמת הפרט, אשר תתעורר יפה ע"י אור גנזי תורה.

בעניני הדעות והאמונות, שיסודתם הם בדברים רוחניים ומופשטים, מזדמן הדבר יותר מבכל מחלוקת, ששני בעלי ריב שהם כפי המבט החיצוני רחוקים מאד זה מזה, הם באמת אומרים שניהם דבר אחד. וכל עיקר המחלוקת שלפעמים נראה אותה בוערת עד לב השמים, אינה כי אם ריב שפתים, מפני שלא יבין איש שפת רעהו.

בבסיס האמונות תלוי הכל באיכות השילוב של המחשבה, איך חלקיה תלויים הם זה בזה, שבהם רב מאד השינוי בין אדם לחבירו, ויותר מזה בין דור לדור.

לפעמים נמצא, שע"י איזה הגיון ביסוד רעיוני אחד, לאדם אחד נופל אצלו בנין שלם של מוסר ורגשי קודש, ולחבירו אין הדבר נוגע כלל לבנינו הרוחני שנשמתו מתקיימת בו.

ולפעמים גם ע"י הרעיון הזה עצמו, שהאחד שוקע ויורד על ידו, חבירו הרי הוא מתעלה ומתרומם.

המשכיל משכלל בקרבו את המושגים שיהיו מסודרים לו בצורה נאותה.

והמושגים הרוחניים שהם ממלאים את הנפש, כל מה שהאדם הוא יותר מואר במחשבתו, כך צורתם הכללית היא יותר נכונה, ויותר מתקרבת אל האמת ואל התכונה שהיא מרוממת את הנפש.

שמח היה הרמב"ם, כשצורת ההשגחה קבלה אצלו צביון של הדרגה שכלית.

וראוי הדבר לשמח על זה, מפני שכל זמן שהאמונה הזאת, שהיא מבססת את חיי העולם, היא מונחת בלא תואר שכלי, איננה מתערבת עם כל גלי החיים של הנפש החכמה, השואפת להשכיל.

אבל אחר שקבלה לתוכה צורתה השכלית, הרי היא משתרשת במעמקי הנשמה בכל חדריה ומעמקיה, והאדם מוצא את עצמו מאושר, כשצורתו הרוחנית מתאחדת לחטיבה אחת.

ממעמקי הגניזה של הנשמה נקח את האור אשר יחיה את העם כולו, להעמידו על רגליו.

כח החיים הולך הוא ומתגבר, הוא פורץ לו את נתיבותיו, אבל אנו צריכים לחקר את תכנית רוחו.

השאיפה לרוח הקודש עליון, רוח הקודש המתדמה לרוח גבורים אזורי כח אלהים שהיה לנו בימים מקדם, בעת הכירה האומה את עצמה, היא מתגברת והולכת.

דרך הזרמתה היא פורצת גדרים, היא מוחקת צורות של תמימות וחרדות רגילה, ולכאורה נשאר המצב איום, קרח מכאן ומכאן.

אבל אין זה כ"א מעבר, תיכף אנו צריכים לגשת אל ההזרחה העליונה, של אור החיים הנובע ממקורו הנשא מרום מראשון, שיטביע בכחו צורה חדשה ואיתנה, יותר טובה ויותר ממולאה בגבורת קודש מכל מה שהתמימות הבינונית, והחרדות הכושלת יכולה לתן.

האידיאלים שבמקור ישראל הולכים ומתגלים, מחיים הם את הרוח המוכן לקבלם בעצם רעם גבורתם, והם דורשים את תפקידם לכונן עבורם כלים, כלים רבים, נשמות בריאות, של דור רענן, יושב על אדמתו ואזור בגבורת ישע ימינו.

המקדש, הנבואה, והמלכות, וכל תכסיסיהם, שולחים אלינו את קום, את אורם הזרוע בארץ חיים.

קרנים מידם לנו, גלי אורותיהם מכים על עפעפנו הסגורות בכל משך זמן הגלות הממסמסת את הכל.

הננו נקראים להכון לקראת האור, לדעת מה אנו ומה תפקידנו, מה נשמתנו בכל איתנותה דורשת מאתנו.

הרוח הגדול והנעלה, השואף לגדולי גדולות, הוא רק הוא מחזיק את החיים ואת האנושיות בהודה וגבורתה.

מתאים עם גבורת החיים המלאים, שממלאים גויות מלאות דם בריא וחיל עצום, מרץ כביר וצהלת חיים אדירה, היא רק גבורת רוח באיתן עליונותה, הזורחת ועולה על האנושיות בכח העז של ישראל, ההולך ומתבלט בחיינו בהתפרצם עתה בזרם של הנטיה להתקוממות האומה על אדמתה ההיסתורית.

באין מטרה לגבורת החיים תלך הלך ונמוג, חילה ימעט וישח והיא תתנונה ותצעד אל הבליה, הנכונה לפניה במורד;

וגבורת החיים המעוטרת בכלל, בקהל עם, היא מופעת במטרתה הנכונה לפניה בחיינו אנו, בחיים התוכיים שלנו, שבשביל כך אנו חיים וקיימים, נלחמים ומנצחים.

ההזיה באה מהנטיה לחקר נשגב כשהיא מתפרצת בלא עתה, טרם אשר רכשה לה את ההכנות הדרושות לה, דהיינו עד לא הספיקה ללמוד את הלמודים המוחשיים, הפרטיים, הקודמים תמיד לההתעמקות בנאצל ונשגב;

ועד אשר לא בססה לה את מעמדה המוסרי בכל מילואו, באופן המספיק למעמד נפש, נשגב הראוי להתאים אל החקר המלא אורה ועזוז נפש, כחקר אלה בצורתו הרוממה.

ומזה הטעם הננו מוצאים תמיד אחרי נטיה של התעוררות דרישת הנשגב, שאחריה באה הזיה, הזיה אמונית, או הזיה כפרנית, והכל הוא מפני התלמידים שלא שמשו כל צרכם, אשר עלו למרומי הדרישה בלא הכנה קודמת.

עבודה רוחנית גדולה היא לאדם, שיפתח כ"כ את עצמו עד שיכיר את קרבת אלהים אליו בפנימיותו.

כל סדרי החיים הם מתישרים, כשנטיה זו הכוללת היא מתעוררת יפה.

לשם צורך זה אין הפרש באיזה אופן יבאו לידו ההרגשות עד קרבת אלהים, אם יבאו בדרך שכל והכרה הגיונית או בדרך הרגשה פנימית, ובלבד שיכיר בתוכיותו את עצמה ואמתתה.

המצות כולן והתפילות, הנן המכשירים היותר טובים להרחיב את הנטיה של קרבת אלהים, ולהרחיב את צעדיה במעמקי הנפש.

על כן גדול ורם הוא מאד ערך כל תפילה בכונה, כל ברכה ותהילה, כל מצוה וכל מנהג טוב, שהם הם הנם האמצעיים ליסד את הרגשת קרבת אלהים בלבו של אדם בדרך יסוד מוסד.

אמללים הם האנשים אשר לא ידעו את ד', אשר לא יתפללו ולא יעשו את המצות עם כל קהל עדת ישראל.

ההכשר שבנשמה לתביעת קרבת אלהים מבקשת גם מהם את תפקידה, והם באשר אינם ממלאים את חובתם לנפשם, נשארים הם ע"י זה אומללים יבשים מכל טל טוהר, ואף אם ירטיבו מעשים טובים למלאות את צמאון המוסר הטבעי שבתכונתם, לא יוכל צורך זה להספיק את החסד מצד הצורך של תביעת קרבת אלהים, שאינינה מתמלאת כ"א במעשים אלהיים מיוחדים לשם ד', בשיחת קודש ומעשה מצוה ופקודי ד'.

מתוך החמלה שעלינו לחמול על כללות האדם, וביחוד על בנינו והקרובים לנו בגזע ורוח, הננו מתעוררים לישר לפניהם את הדרך הישרה של קרבת אלהים, שהיא נקנית ע"י התורה, בתלמודה וקיומה.

וכל מה שתעלה בידנו יותר מטרה נעלה זו, כל מה שיתרבו המעשים הטובים והטהורים המביאים בטבעם להשרשת קרבת אלהים בכח החיים, כן יגדל האושר בעולם.

כח האמונה להקשיב יפה ולקבל ממה שנמסר, הוא מצוי באדם לצורך פיתוחו הכללי והפרטי.

עומד הוא כח זה למלאות את החסר, כלומר להכניס באוצרו הרוחני של האדם הארות כאלה, שהם מצד עצמן גבוהות ממנו, עד שלא יוכל ליהנות מאורן.

חלושי השכל, שהם מכירים בעצמם את קטנות כחם הרוחני, עד שאינם מוכשרים לשפט דברים לאשורם, הנם חנונים בכח אמונה יותר נשגב מגבורי הדעה, שהם מרגישים את חילם בקרבם לדעת ברוח משפט, להבחין דברים רמי ערך.

אבל לעומת זה חכמי לב, כשהם באים בדרך שכלם אל המקום ששם באמת שורה כח נשגב שאין בינתם יכולה להולמו, הם מוציאים מחביונו את כח האמונה, ובזה הם עומדים על מעלה לא פחותה מצד התכונה הטבעית של האדם, מכל המוני העם שהטבעיות האמונית נשמרת בהם בטהרתה.

האמונה בחיים, היא מצויה בהמון יותר ממה שהיא מצויה אצל המפותחים, בעלי הבינה. אבל האמונה ההיא, הלא היא אמונה דמיונית;

ולעומת זה בעלי השכל, המתרוממים בכחם הרוחני ממעל לשדרה ההמונית, א"א כלל שתהיה קבועה בקרב לבם האמונה בחיים הגופניים; אבל לעומת זה הם מלאים אור ואומץ באמונה עליונה בחיי האמת.

אמנם כדי שיהיה מצבם מבוסס יפה, צריכים הם להתגבר על כל מכשולי החיים הגופניים ברוח גבורה המצוי אצל חכמים בני חורין;

ואז מזהירים הם כזוהר הרקיע, וממעל לכל ענני הדמיון זורחת להם שמש צדקה של מדע והשכל, הרוצפת בקרבה חן טוב ושלות הנשמה.

ההבנות השונות בדעת אלהים, יש לכל אחת מהנה מקום בסדרי החיים, ותכונת הנפשות חלוקות הנה זה מזה בדבר ההכנה של כל אחת מהן, לאיזה דרך של הבנה תהיה נמשכת.

אין אדם יכול לרדת לסוף דעתו של חבירו בדעת אלהים הפנימית שבקרבו, וההשויה החיצונה, ע"י שיווי הדיבורים ואופני ההרצאה ושיווי של דרך החיים, נוגעת רק בשטח החיצון של הדעה, אבל בפנימיותה היא תמיד מחולקת ועומדת בכל אחד שבבנ"א, בצורה בפני עצמה.

לעולם אנחנו צריכים להתהלך בתוך השביל שבין השינוי וההשויה, ולעבד את הדיעות בצורה כזאת, שיהיה אפשר לכל אחד ואחד למצא בהם את רוחו המיוחד, ולהיות עם זה נכלל בתכונת ההשויה, הכוללת את הכל לחטיבה אחת.

לעת הכשלון של האומה, שהיא עם זה ביחד ג"כ עת ההתקוממות והתחיה, אנו חייבים לעבוד עבודה רוחנית גדולה, עבודת הבירור והליבון של הרגשות והדעות, וביחוד עבודת בירור החוש האסתתי, הגבלת כח הדמיון, לחזק אותו על יסודות נאמנים באותו המדה שהוא מועיל ומחזק, ולבער אחריו במקום שהוא פורץ את גבולו והולך בדרך לא סלולה.

מכל הזרמים הרוחניים השונים שבחללו של עולם האנושי, נמצא שורש בכנסת ישראל, מתוך שהיא - במובן הרוחני, המיוחד למשאות נפשם המתרוממת למרומי האֹשר הטהור - מרכז האנושיות.

ובגלל זה אי אפשר כלל שנעלים עין מכל זרם, בבאנו לברר את כח הרוחני של כנסת ישראל, "הכלה", "דכלילא מכל גוונין".

אבל אנו צריכים להגות וללמוד ברחב לב, בדעה צלולה וברוח אמץ, המסוגל להתפתח באיש היודע את מטרתו בהכרה ברורה, יחד עם לימוד הדעות.

אנו מוכרחים לסגל לנו את השאיפות המוסריות היותר טובות ועליונות, כדי שיהיה לנו בסיס נפשי הגון על מה לבנות עליו את השאיפות הנעלות, שהדעות הקבועות באומה, הנטועות כארזי אל בשרשי האמונה ובענפי התורה והמצות, מושרשות בו.

מבוא גדול יש להפסיכולוגיה הפרטית, וכן הכללית הלאומית והאנושית, עם דרכי ההסברה של ארחות התורה והעבודה.

ביחוד אנו צריכים להכנס במעמקי חכמת הנפש, כדי להסביר את תוכנם של המחשבות הפועלות עלינו, לרגלי המעשים והדיבורים, שעל ידם אנו נכנסים להבנת כונת המצות והתפילה, וגודל ערכם על חינוכנו המוסרי ותיקון העולם בכללו.

כל מה שאנו מדברים בענינים הנשגבים הרוחניים, ביחוד בעניני האלהות, הכל הוא יותר נמשך למעמד הענינים במצב הנפש שלנו, ממה שהוא מתיחש אל העולם החיצוני, אלא שיש ערך ידוע של יחש מה שמעמד נפשנו, הוייתה ומציאותה ואופני פעלה, מתיחסים אל העולם וההויה כולה.

וההויה היא בקרבנו פנימה, אולי עוד יותר ממה שהיא חוץ לנו. כשאנו מתעלים מתעלה ההויה כולה, ובעילויה הרי גם אנו מתעלים.

חיי החוֹל מסגירים אותנו בחוג צר של החושים המוגבלים, עד אשר לא נוכל בעצמנו לדעת את עצמתנו וגדולתנו, ויש אשר כדי להכיר אי זה צדדים של ההויה, צריך דוקא סמיות עין לגבי הנשגב והגודל שלנו. האור הזרוע, יטשטש לנו קוים פרטיים רבים ונכבדים.

אבל עם כל מה שנהנה מאורם של אפלי העינים אשר יכירו יותר ממנו בהקוים הפרטיים, לא נהיה כמותם, ונתאמץ תמיד להיות טשים במלא האורה.

אע"פ שהטעות בדברים האלהיים היא דבר מזיק עד מאד, מ"מ אין עיקר ההיזק הנמשך מהמושגים המשובשים יוצא אל הפועל, עד כדי להמית את בעליו מיתת נשמה, רק כשהוא מתגלם במעשים או לפחות כשהוא יורד לתוך דעות ורגשות כאלה, שסופן מוכרח להתגלות במעשים.

אבל כ"ז שהדבר עומד בצורתו המופשטת, אין כאן עקירה עקרית.

ובזה הננו קרובים לסברת הראב"ד, שהשיג על הרמב"ם במה שקרא למי שמאמין ההגשמה באלהות - מין;

ונוכל להסכים שכל זמן שאדם המגשם לא יעשה לו פסל ותמונה, הרי לא גמר את מחשבתו, ונשארה היא עדיין בחוג הרוח, שלא תוכל להיות נכללת בשם עקירה ויציאה מן הדת.

באמונות הנוטות מכלל התורה, כמו האמונה הנוצרית והמחמדנית, אין עיקר הארס מונח במושג האלהות שלהם, שהוא שונה ממה שהוא נכון להיות ע"פ יסוד אורה של תורה, כ"א במה שיוצא מזה הריסת המצות המעשיות, וביטול תקות האומה ביחש לתחייתה השלמה.

בתוך עצמיות הנפש טמון וספון כל הנטיות היותר טובות.

אמנם צריך להוציאן אל הפועל, והפועל היותר טוב הוא הדיבור, הפועל על הרעיון והציור.

ע"כ נכבדה היא מאד התפילה במה שעל ידה יוצאים אל הפועל רגשי לב היותר נעלים, והתפילה היא עשויה בצורה המתאמת לרגשי הלב, שדרך הקשבתם היא אחרת, לא כאותה הדרך של ההקשבה ההגיונית.

אמנם כשהנפש הפרטית והלאומית בריאה, יודעת היא יפה את חילה ואינה מתפחדת כלל מפני הסתירות ההגיוניות, כי היא יודעת ששונות הן דרכי ההרצאה של ההגיון ושל ההרגשה הנשמתית.

וכשהמצב הוא כן, התפילה הולכת ופורחת, עולה היא כשלהבת העולה מאליה, בלא שום מחשבות זרות ובלא שום עצבון רוח.

אבל ע"י דלדול האומה נתמעט כח הרגש הלאומי, ותחתיו נשאר רק ההגיון, שעם כל לקותו הוא מסעד את הרגש.

אבל בכל זאת, כיון שהרגש הנשמתי במצב החולשה שלו, צריך הוא להיות סמוך על שולחן אחר ואינינו מתפרנס מתוכו, הסתירות מתגלות, והמלחמה מתעוררת בכל עת תפילה, המחשבות הולכות ומתטרפות, והתפילה אובדת את ערכה הגדול, להחיות את הנשמה בעצם, וממילא הכונה מתחלשת ונשארת היא מצות אנשים מלומדה.

ומתוך שאינה מפרנסת יפה את הרגש, כשם שאינה מתפרנסת יפה ממנו, הולכת היא לנוע על אהלי השכל והחשבון. וכשהשכל מטפל הוא בידיו הקרות בתפילה החמה, בת האש השמימית, הוא מאבד את חילה וממעט ג"כ את אורו הבהיר והקר, ונעשו שניהם יחד לקויים.

אי אפשר להדבק באמת בהיסוד הלאומי של ישראל, כ"א מי שכבר נשמתו הוטהרה, ע"י תשובה מחטאת האדם המגונים ומדותיו הפחותות, או מי שנפשו לכתחילה היא נפש טהורה.

כי היסוד האמיתי של תכונת האומה הישראלית הוא שאיפת הצדקה העליונה, צדקת ד' בעולם, וכל מי שנזדהם באיזה חטא, לפי אותה המדה של זוהמתו אין החפץ של הצדקה והטוב מאיר בקרבו כראוי, ע"כ לא יקושר באמת עם התכונה הלאומית עד אשר יטהר.

כשמתעלים מעל לההגבלות ההגיוניות, מתגדל הערך של הטוב, עד כדי לעורר חמדה של שלהבת גדולה בכל קומת הנשמה;

האחדות הרוחנית של המציאות, כשהיא מוכרת בהכרה פנימית עליונה, מושכת היא את הנפש אל הטוב, אל המעשים הטובים וההרגשות החמודות, הנעימות נעימות עולמים מצד עצמם;

האמונה מתגדלת בקרב כליות ולב, וההרגש, שבכל טוב, שהאדם היחידי מרבה בסיגולו מעשים טובים, מחשבות ודיבורים טובים, הוא מנעים בזה את ההויה כולה, מעודד את האדם ומרקיעו לשחקים.

יודע הוא האדם בשעה ששפע של רוח הקודש שופע על נשמתו, שבכל עת שהוא מרומם את עצמו ע"י מעשים טובים, ע"י התעוררות עליונה לחשק האלהות, החכמה הצדק, היופי והמשרים, הוא משכלל בזה את התכונה הרוחנית של ההויה כולה.

האנשים כולם נעשים יותר טובים בסתר לבם ע"י ההטבה העליונה של אחד מהם. כמה עצובי רוח יגונם נעשה נח, ומהול בנטפי נחם, ע"י התעוררות נחמת אל שבנשמה אחת בחזקה;

אפילו החיות הטורפות וכל היצורים המזיקים נעשים יותר נחים, ארסם מתרכך מעט ע"י ההכרעה הכללית של הנשמה המתענגת על ד'.

והטובים שבבנ"א מתגדלים בטובם, ושמחתם בטוב וביושר מתגדלת. והעולמות כולם העליונים, מלאכי מעלה, מתעוררים בזמרת קודש נעימה, ומתעלים ברננת יפעה וחן, ופמליא של מעלה מתאדרת בגבורה.

וכל אלה המחשבות, המגדילות את עז הנפש, אין להם מקום כ"א בנשמה, החפשה חופש גמור מזיקי ההגיון, הכובל את הרעיון וממית את השירה.

לכל החי אשר על פני האדמה ובכל מלא היקום, בכל מקום שחיים נמצאים שם, שורר שם החק של נטיית שמירת הקיום.

זה החק הולך הוא בטבע בדרך הכרח, והוא הולך ומתחלש במקום שמתפתח השכל השופט, שמבחין את ערך הקיום לא בשפיטה טבעית, כ"א בהכרעה שכלית.

אמנם תיכף כשהשכל מתעורר אפילו מעט, אע"פ שעדיין אינינו מספיק להכריע ולהורות בתוקף את דרך החיים, מיד הנטיה הטבעית מתחלשת.

והחק הזה הוא לטובה ושכלול, כדי שיהיה השכל מוכרח להחזיק מעמד, ויהיה גם הוא נעזר ע"י הנטיה הטבעית של חפץ הקיום, שאינינה זרה לו לגמרי.

ראה ראינו את הדבר ביחש לקיום האמונה בעולם, וביותר בישראל.

הדת היתה נשמרת בכללות האומה, והאמונה היתה יפה מוחזקת באנושיות. הגורם לזה היה הכח של הנטיה הטבעית. לא היה אפשר לחיי החברה ועמדת הלאם להיות קיימים, כ"א ע"י הכח של קיום האמונה.

אבל כשנשתכללו החיים, והשכל וההכרה המוסרית נתפתחו, נתחלשה הנטיה הטבעית הזאת, ומעתה אין הדת והאמונה מתקיימים עוד ע"פ הנטיה הטבעית כ"א ע"פ הכרעת הכרה בטובם ואמתתם.

ואע"פ שההכרה עוד לא נתבכרה, כי לא באה עדיין ההתפתחות הרוחנית לידי מדה זו, מ"מ הועילה התחלת ההתנוצצות שלה להחליש את הנטיה הטבעית.

וכיון שסוף כל סוף מעמד קבוע ומלא, אי אפשר בלא אור האמונה המרומם מכל מחשכי האדם, מוכרחת היא ההכרה להתעלות, עד אשר תבא אל מטרתה.

והיה אמונת עתך חוסן ישועות חכמת ודעת.

רוממות הנשמה צריכה לדחות ממנה את התכונות השפלות.

והשעשוע של אור הדעה, מעלה את האדם ממעמקי העבדות הדמיונית שהוא קשור אליה תמיד.

הדעה הצלולה אי אפשר שתתכונן, כ"א כשיסורו הסיגים של מורך הלב, של חנופה ושל הונאת עצמו, מהתכונה הפנימית של האדם.

היהדות בגולה, אין לה בסיס מעשי בעצם ואינה כ"א חזון לב, המיוסד על ציורים של תקוה ושל הגות יקר, מצד העתיד והעבר.

אמנם יש קצבה כמה כח יש בחזון לב לשא עליו את המשא של החיים ולסול בכחו נתיבה לחיי עם; והקצבה נראה שכבר מלאה צבאה.

ע"כ יורדת היא היהדות בגולה פלאים; ואין לה תקוה כ"א לנטע אותה במקור חיים של חיים ממשיים;

ואפילו ניצוץ אחד של חיים ממשיים יחיה המון גדול ורב של חיים חזיוניים.

החיים הממשיים של היהדות אינם מתגלים כ"א בשיבת האומה לארצה; שהיא המסילה הסלולה לשיבתה לתחיה;

כל העליוניות שברוחה ובחזון לבה יקומו ויחיו כפי אותה המדה, שהיסוד המעשי יתפוס מקום להחיות את החזיון המתעלף.

כל מה שהעולם מתבסם יותר, ורוח האדם מתפתח בקרבו, מתעוררת יותר התביעה לחיות ע"פ הרוח הטבעי שבקרבו, בקול יותר חזק.

וזו התביעה יש בה הרבה מן האמת והצדק, ושלמי הדעת צריכים הם לזככה ולהעמידה על מכונה.

האדם הולך ומוצא את אלהים בקרבו. בנטיותיו הנכונות; ואפילו אותן הנראות בראש שהן משגות מן הדרך הטובה המוסכמת מצד ההשקפה הרגילה, יוכל הוא לעלות למדה עליונה כזאת עד שידע לכונן את הכל לתכנית העז והאושר.

כשכנסת ישראל מתעוררת לתחיה מוצאה היא בקרבה פנימה את עזה וכבודה, וכל הטוהר והקודש הרגיל להמצא בהכנעה ומשמעת הולך הוא ומתנוצץ בהעז הנשמתי של הופעת הגבורה של האומה;

ובדעה טהורה מחברים את הרוחות, החדש והישן יחדו.

ההגנה על היהדות ההיסתורית, היהדות המעשית, היא אחת מהחובות היותר גדולים לכל בעל נפש אשר יש לו איזה כח לעשות ברוחו.

העזיבה המעשית מרפיון רוח, העדר השיתוף בארחות החיים עם כללות האומה לדורותיה בשמירת שבתות ומועדים וקדושתם, במאכלות אסורות ופרטיהם, בויעוד בתי כנסיות ובתי מדרשות, פוחת הוא מעט מעט את צורת האומה ומדלדל את כח חבורה. ו

אם אי אפשר להמעשים להיות נשמרים אלא בהסברה והטעמה של הדעות המגינות עליהם, הרי התעמולה של קנין הדעות ההן, חובה שוה היא להתעמולה של הקנאת המעשים.

התורה אחוזה היא ברוח ישראל.

רוח ישראל המופשט הוא מלא כל, אור אלהים, תעודת ההויה, מקור הנשמות.

התורה כשמתגברת, כשידיעתה מתרחבת, כשאורה מזהיר, כשרגשותיה מתעמקים בקרב כל נשמה, האורה האלהית מתפשטת יותר בעולם, מתהדרת ומתעלה, וכל העולם כולו הרי זה מתעלה בעילוי היחידים מרוממי הרוח.

החושבים הטהורים באים לגדולתם בהרחבת מחשבתם, אבל גם הם צריכים להגביה את רגשותיהם.

וכשהם טובעים במצולות המחשכים, צריכים הם לקרא בחזקה בהתעוררות אל נפשם לצאת מאפילה לאורה, אז יצעק לבם אל ד'.

הכח, אומץ הגוף, מוכרח להיות נמצא בצדיקים ישרי לב, כדי שתהיה מכרעת הופעת חפץ הטוב את השפעתה בעולם.

חלישות הכח של צדיקים, שהם צריכים להיות נאזרים בגבורה, מחליש את אור העולם.

לפעמים אין ממלאים חסרון רוחני בשום עבודה ושום תשובה, כ"א בהגברת כח הגוף.

כשהולכים בדרך העיון הטהור באלהיות, מרגיש האדם בעצמו שיש מסך המבדיל בינו ובין ההשגות הבהירות, והנשמה בעצמה מכרת שהמסך הזה הוא המעשים והמדות שאינם טובים;

ומיד מתעוררת בקרב הלב התשוקה לתשובה שלמה, שהיא המעולה שבתשובות;

ולפעמים רבות לא תצא אל הפועל כראוי עד שתהיה סמוכה לה התפילה הרעננה;

ואז ישוב מעיין הגבורה להיות מפכה והולך על הנשמה.

המחשבה בעניני האלהות, היא פועלת לטובה על כל תכונותיו של האדם כשהיא בטהרתה, כלומר, כשהיא בשלה בחשק פנימי של הכרת האמת, וחפץ הצדק והמישרים, בלא שום פניה גסה.

ולא על תכונותיו היחידיות של האדם היחיד היא פועלת לטובה, אלא שהיא מעדנת ומזככת את ההויה כולה, ע"י מה שחלק אחד ממנה, שהוא האדם הדורש את אלהים באמת, הולך הוא ומתעלה.

כל מה שדרישת ד' מתגברת ביותר בלבו של אדם, אהבת כל הבריות כולם מתרחבת בקרבו, והוא אוהב גם את הרשעים ואת הכופרים, וחפץ בתקנתם, מפני שהוא באמת מתקנם בגדולת אמונתו.

אמנם בגלוי אין בכחו של האדם להראות אהבה כ"א למי שמוצאים בו ג"כ דבר טוב, שאז יוכל להדביק את אהבתו בצד הטוב, ולא יזיק אותו כלל הצד הרע והמכוער של אותן האנשים, שהוא אוהב אותם מצד מדתו הטובה של אהבת הבריות, הכוללת בקרבה להיות טוב ומטיב לרעים ולטובים.

בתפילה ובמצות בונים את כח המדמה שיהיה טהור וחזק, וראוי להיות מבוסס עליו השכל הפועל.

הציור של האלהות שהאדם מצייר בדעתו, הוא תמיד מעורב עם סיגי דמיונות כוזבים, ומתוך כך מכשיל הוא את חיי האדם והחברה. וכל העצות הרעות בדרכי החיים, וכל המדות הרעות, נובעות הן מזה.

ואין ניצל האדם ממחלה זו אא"כ ירגיל את שכלו להיות עסוק בארחות החיים הטובים ודרכי החכמה והמוסר, והרעיון עד אלהים יהיה לו ליסוד כל שאיפותיו, אבל בלא שום ציור פרטי.

אז ימלא תמיד מחשבות בהירות, וכחו הרוחני יתחזק תמיד במעלה אחר מעלה.

תשוקת הצדק והנטיה המוסרית, כשהיא מתגברת הרבה בלבו של אדם, מתהפך הוא לפעמים למן מחלה שמאבדת טובה רבה, כשהיא מנקרת תמיד בתוכיות ההרגשות, ומוצאת פגמים במהלך המוסרי, ומאיימת על האדם יותר מדאי, עד שהיא עומדת כמסך מבדיל לפניו בינו בין אור ד' הזורח בתוך שמחת הנפש.

העבירות והמדות הבלתי מזוקקות הן מטמטמות את הלב, עד שאי אפשר כלל לההסתכלות האוביקטיבית שתתרחב ותתפשט יפה כ"ז שהנפש חשוכה על ידן.

המעיין, החפץ להתעלות למרומי ההשכלה, ירגיש את זה מנפשו, והכרח גמור ירגיש בעצמו לשוב בתשובה שלמה, לצרך ההשכלה בעצמה שלא תהיה לקויה.

ועל כל חטאת האדם שבין אדם למקום, התשובה הרוחנית משיבה מיד את ששון הישע של אור הרוח.

אבל בעבירות שבין אדם לחבירו, שאי אפשר להנפש להשתלם עד שיתוקן בפועל, -

ולפעמים יפגשו מכשולים ומניעות שאי אפשר להתגבר עליהם, וכ"ז שלא נתקנו, הן מונעות את אור הדעת, וממילא הן מעכבות את ההכרה של הצדק הכללי ואת החשק אליו לצאת מהסתרתו;

- מ"מ ע"י הסכמה חזקה להזהר לפחות על להבא מחטֹא לבני אדם, ולהתאמץ בתיקון העבר כפי אותה המדה של התקיימות התשובה במעשה, כן יוסיף האור הרוחני לזרוח על הנשמה, עד אשר אומץ הרוח בעצמו ירבה לו דרכים איך להשלים את התשובה המעשית, כדי שיוכל האור הרוחני לחול על הנשמה הצמאה אליו, בכל מילואו ובכל טובו.

התשוקה אל השכלה רוחנית ואל ציורים עליונים בהרחבה, היא בעצמה מעוררת הכשר להתלבשות של רוח הקודש.

כשאדם משליט את השכל על נפשו, והנהגתו את עצמו אינה הולכת בדרך ההכרעה הטבעית הפשוטה, כי אם ע"פ השפיטה השכלית, הוא מטביע בחלק ידוע מן ההויה כולה את ההטבעה הזאת, שהצד היותר מאיר שבה יגלה את אורו ואת שליטתו, וממילא מתבסם העולם ע"י זה, לפי אותה המדה שהאדם ההוא תופש בו מקום.

ואם הוא מתעלה כ"כ, עד שההכרעה הטבעית שלו הולכת היא - מצד ריבוי תשוקת הנפש אל השכל והיושר - דוקא ע"פ השכל, אז מאיר הוא בעצמיות ההויה את האור הגנוז, עד שמתהפכים חלקים רבים, שהם מצד עצמם עכורים ושפלים, לבהירים ונשאים.

הרעיון שכל ההויה כולה היא רק ענין האלהות ואין עוד דבר לגמרי מבלעדי ד', הוא מענג את הלב מאד.

והתענוג הרוחני שהרעיון הזה מסבב הוא המופת על צד האמת המתבטא על ידו.

החטא גורם שהאדם מתירא מפני מחשבתו, ועל כן אינינו מרבה לעיין במושכלות העליונות.

וכל מה שהאדם מתרחק מן החטא, כך מתמעטת פחדתו מן המחשבה, ויוכל לעלות במרחבי אין קץ ובדברים העומדים ברומו של עולם, בציוריו.

ההסתפקות, מה שאדם מסתפק בהשגותיו באלהות בדמיונות הכוזבים, שהם שרויים בלבו של אדם מימי חסרון הידיעה, היא מפני הלהיטה אחרי התאוות הבהמיות.

ההשתקעות העמוקה בדעת אלהים, מתוך דעה שלמה, המתלבשת בהרגש נאה ולבוש מזהיר של דמיון מבוסם, אין לשער את יפיה ותענוגיה.

כל חוזי חזיונות וכל משוררי אהבה בתענוגים ילאו לצייר גם חלק קטן משביעת הנשמה ונחלי עדניה, במעמדה הנשא, כשהיא עומדת כולה בעולמה האלהי;

ולבד התענוג הנשגב באין חקר, הצורה הרוחנית, שהנשמה לובשת על ידי מעמדה הנעלה הזה, היא מלאה הוד מלכות, וכל הדרת המדות הטובות, עד שהיא מתבסמת בבסמי עדן של המוסר היותר זך ונאור, בתכונה כ"כ שלמה ומאירה, שאין ערוך לה בכל הטבעה מוסרית שבעולם, שיכולה לבא ע"י איזה לימוד והכרה אחרת.

ביסומה של הנשמה בעידונה העליון חודר הוא כ"כ בכל כחותיה ושרשי הוייתה, עד שהיא מבסמת בחילה גם את כל הסובב אותה וכל הנוגע בה בסיבוב ונגיעה הוייתית ומציאותית.

וכשנשמה מאירה ומתעדנת על ד' וענג הכרת האלהות ומשושה מצויה בתבל, כל הנשמות כולן, וגם כל נפש חיה, וכל שיח וצמח, גם כל כח חיים צפון בכל יסוד ודומם שואב עדנה והתעלות;

וההשקפה הבהירה הזאת, שתכליתה קנוייה היא ע"י רוח הקודש, המוכשר להופיע בישראל ועל ידו בעולם כולו, היא גם עכשיו המקור הראשי של כל התענוגים כולם.

ישנה צורה מיוחדת שהדמיון מתלבש בה, כשהשכל פועל עליו.

ואותה הצורה היא קדושה, ומבסמת את העולם, ומטהרת את האדם מכל טומאותיו.

וכל זמן שהצורה הזאת מתטשטשת, והדמיון מצטייר ע"פ חק שלו בעצמו בלא השפעת השכל עליו, אז הוא המקור היותר נרפש לכל תקלה ולכל חטא ועון בחיי היחיד וחיי הציבור.

הצורה הזאת של הדמיון עומדת היא בעצם טהרתה ע"פ ההשפעה הישרה של השכל, אצל אותם האנשים שבעצמם יש כח לחיות חיי הרוח באור השכל.

אבל היא משתכללת ונבנית ג"כ בצורה הגונה, ע"י ארחות החיים וציור הרגשות, שהגדולים משיגים אותם מצד השפעת השכל. כשיעשו אצל הבינונים והקטנים, ע"פ ההשפעה הכללית שיש להגדולים על הקטנים.

והמעשים והציורים יובילו את כח החיים, המתקשר בצורות הדמיוניות, אל המטרה הרצויה.

אמנם השכל המלא, שהוא ראוי לכונן את אשורי הדמיון על דרך החיים, הוא השכל האלהי, שממנו באה הופעת הנבואה, בהתגלות התורה, ואור רוח הקודש,

והמשכת ארחות החכמה של כל דורשי ד', וכל התכונות הנפשיות הנפעלות מהשפעה זו, וצורת החיים, שעל פיה מרוממים הם את הדמיון משפלותו, ומאירים אותו באור השכל, לאושר האדם.

ישנם אנשים אשר עשה אלהים אותם ישר, שתכונתם שוקטה, וההדרכה הישרה והמנוחה הפנימית היא גורלם הקבוע להם. אמנם אם יתיגעו בתורה, במוסר ובחכמה, יעלו במעלות גדולות, אבל בכל אופן הנם אנשי יושר טובים והגונים. גורלם של אלה הוא להיות עסוקים במקצעות המעשים בפועל או בחכמות המעשיות. הצד המוסרי שלהם עומד הוא על עצמו, על עמדו ומנוחתו; יוכל להיות שלא יעלה למעלה רוממה, אבל גם לא ישפל למדרגה שפלה.

אבל סוג שני נמצא שאין בהם מנוחה, עומדים הם תמיד בשיקול, להיות עולים עד לרום שמים, או גם לרדת למעמקי תהומות. אלה צריכים הם לתקן את אישיותם הרוחנית מדי יום ביומו. אלה כשיסגלו לעצמם את אותה הדרך שהם צריכים לה, יעלו מעלה מעלה, אבל אם יעזבו אותה, עלולים הם לרדת מטה מטה. אלה הם שהם צריכים להיות עסוקים תמיד בתורה ועבודה, במוסר וברגשי קודש, וחלילה להם לפרש לדרך ארץ, ולחכמות מעשיות.

במהלך הדורות בכלל נמצא לפעמים דורות כאלה, שתכונתם הכללית היא מסוג הראשון, שהם בעלי מנוחה, בעלי אופי קבוע, וחינוכם ראוי להיות דומה לאלה היחידים בעלי האופי הקבוע.

וישנם ג"כ דורות בעלי אופי מתנודד, שפרנסתם הרוחנית צריכה להיות מתמדת בהשפעה תדירית.

ולפעמים אנו מוצאים, שבאיזה חלק מיוחד יהי' לאיש או לדור פנים של מנוחה, ובחלק אחר פנים של תנועה.

וצריכים המנהיגים, הדואגים לטובת הכלל, לשום אל לב, איך לחנך את הדור ביחש לכל חלק וחלק בפ"ע.

כל המחשבות שהם נאמרות ונהגות ע"פ הדמיון המביא להטבת המוסר ולרגשי קדושה, הנן קיימות תמיד אפילו כשיאיר עליהם האור של השכל הבהיר, אלא שהן מתחדשות בצורה חדשה.

כנסת ישראל עומדת היא עכשיו על המעבר, לצאת מתוך חיים אינסטינקטים לחיים של הכרה.

האינסטינקט הטבעי הוא יותר בטוח במהלכו ויותר מכוון בפעולתו לקיום החיים;

אבל התכונה המשוכללת של האדם לא תתן לו להשאר לעולם חבוק במעמדו הטבעי, ובעל כרחו של האדם מתרומם הוא מחוגו, ויוצא אל המדרגה ההכרית שבהם הוא אובד הרבה מסגולותיו הטבעיות, אבל סוף כל סוף הוא מסגלם לו בצורה יותר יפה.

ככל החיים והאדם, שבכל זמן שהנם נתונים במעמדם הטבעי, פועל הטבע עליהם להחכימם בחכמת שמירת החיים והמשכת ההויה; וכל מה שהם מתחילים להיות יותר בעלי תרבות והכרה, הנם צריכים לעשות את כל הדברים הללו עצמם מתוך הכרה פנימית ברורה, ולא מתוך דחיפה פנימית חזקה ועורת.

כך הוא מעמד האומה בגולה ליחש היהדות, הוקרת האמונה ושמירת התורה. במצב התרדמה, האינסטינקט של חפץ הקיום הלאומי רדה בכל יחיד לשמור את הדת ולכבד את האמונה בכלל, מהכרה פנימית טבעית, שבהפרד כל אחד לעברו בחיי הדת יבוטלו רגשי האומה ותתפוצץ ותתבטל.

כל זה היה במצב חזק עד שלא החל לזרח האור של התחיה הלאומית - מתוך חפץ והכרה ומתוך בסיס מעשי, מתוך המשכה חזקה להתאסף לארץ ישראל וליסד מחדש חיי העם הקדמונים כימות עולם - שאז בעוד לא היו הזמנים מסוגלים לכך, לא מצדנו ולא מצד העולם. וההכרה הברורה בחפץ קיום האומה וארחות תחייתה, לא היה אפשר לה לצאת אל הפועל. אם היה בא איזה רפיון בההשפעה הטבעית היתה הסכנה איומה מאד.

עתה בא התור לההכרה הברורה -

שכשתשתלם תחולל גדולות הרבה יותר מכל פעולות ההכרה הטבעית העורת - לקיום האור האלהי, לדעת ה' המיוחדת לישראל, לאמונה ולשמירת התורה, שהיא כולה ארחות חייים לישראל.

אבל כעת אחרי ההתנוצצות בתור התחלה קטנה, גרם הדבר לביטול וחלישות האינסטינקט ביחש לקשר הדת והאמונה, וההכרה לא השלימה את תפקידה;

על כן הננו משתוממים למראה ההריסה. אבל עלינו לא להשתומם ולהתיאש, גם לא לשבת בחיבוק ידים מבלי עשות דבר; כי אם עלינו לדעת איך לאחוז בשרשי תחיית הרוח, ולהפרות את ענפיו.

אם אי אפשר לנו להשיב מיד את האבדות כולם, נתאמץ להשיב את אשר נוכל.

בזמן שהפרצות באות מרוח בערות, מבהמיות וטמטום הלב, אז אם נזקקים לרפואה ע"י תחיית רוח והוספת דעת, מבלי לפנות אל תיקון המעשים, יוכל הדבר להביא תקלה, לחשוב את הרוח והרעיון לדבר מספיק בעצמו, ואותו לא יקלטו יפה, ותגדל המהומה.

לא כן הדבר, כשהסבה הפנימית של המכשולים כולם היא הארה פנימית לקראת הכרה ברורה, שהחלישה מדי התגלותה את כחו של האינסטינקט.

אמת הדבר שאם נעזוב את המצב כך, ילך הדבר מדחי אל דחי.

אבל כשנחל להאיר את הרוח ולשכלל יותר ויותר את ההכרה הפנימית למהר להביאה לידי גילוי, אז תחל היא בעצמה להשיב את כל מה שנאבד לנו ע"י נפילת האינסטינקט בצורה יותר בהירה, והחיים הרוחניים ישובו לקבל צורה מאירה, ולב בנים יחל לשוב אל אבות, והחיים יוחלו להיות יותר מלאים טל תחיית קודש והכרת האמונה, כבודה והוקרתה.

וחמדת קיום המצות, לשכלל את החיים הישראליים, תשוב לנו בכל יפעת הודה והדרה, ותגלה את פעולתה לטובה במקום צמיחת קרן לבית ישראל, בארץ חמדה, במקומות תחייתה, ביחוד בערי יהודה ההולכות ומשתכללות לאטן.

השממון של המחשבה ממיעוט הלימוד והידיעה, מביאה את האדם לחשוב הרבה במהות האלהות, ואינינו יכול לשער עד כמה המחשבה הזאת היא עזות נוראה וסכלות איומה.

וכל מה שיהיה יותר משוקע בבערות, יחשוב שבזה הוא מתקרב אל הידיעה האלהית הרמה, ששמע תמיד שכל גדולי הנפש שבעולם עורגים אליה.

ומתוך שמצטבר הרגל של כמה דורות לחשוב מחשבת טעות זאת, כאילו אפשר לחשוב במהות האלהות, מתארגים הרבה הבלי שוא, שתוצאות שלהם הנם רשעות רבות ונוראות, עד שאפילו האדם הפרטי אובד הוא את חילו החמרי והרוחני מרוב צרה ואפילה.

כדי לטהר את האויר מזוהמת החוצפה והרשעה הזאת, באה הכפירה המוחלטת, שגם היא אינה טובה מהראשונה, אבל היא מתנגדת לה תכלית הניגוד.

ומתוך ההתנגשות של שני ההפכים הללו, תעזר האנושיות עזר גדול, להיות מתקרבת לדעת את ד', ידיעה מאירה, ידיעה המקרבת את האדם לאשרו הזמני והנצחי.

ובמקום המחשבה השוממה של ההתפרצות אל מהות האלהות, תבא בלבו מחשבה בהירה של המוסר הטהור והגבורה העליונה, המתוה לאדם את דרכי החיים, ומציגתו באור ד'.

המחשבה בענין האלהות בשני הצדדים שלה -

דהיינו: הצד האחד, בצורה המדברת עד הבורא והבריאה מכל אחד בפ"ע, כאילו הוא נושא לעצמו, אלא שהם מחוברים יחד מתוך שהבורא מחיה את הבריאה והבריאה מקבלת חיים מהבורא;

והצד השני, שאין שם שום מציאות של בריאה כלל, והשם בריאה הוא רק מושאל מצדנו, אנו נבראים אנחנו רק מפני צמצום השגתנו, ובאמת הכל הוא בורא, אלהים, אבל הכל הוא ענין אחר ותוכן אחר, שאין לו שום ערך אל התגלות חלקית, ואלהים הוא דוקא הכל ולא חלק מצד שהוא חלק - המחשבה הזאת פועלת בכל צד מצדיה פעולה מיוחדת על רוח האדם.

ההגיון והחשבון באים מצד המחשבה של הערכת העולם והבריאה לשני ענינים. אמנם השירה ומשאות הנפש באות מההסתכלות השניה, של מציאת האפסיות של הכל חוץ מהאלהים. ומלאת כבוד אלהים בכל

המוסר, הוא ענף מורכב מהגיון ושירה במיזוג נכון, כשיחסר ממנו כח אחד, לא יוכל לעמוד.

על כן כאשר ע"פ ההדרכה של המחשבה הראשונה, של החילוק שבין המחשבה עד האלהים ועד העולם, מתגלה התאר של צדקת אלהים, של גודל המוסר המופיע לנו ע"פ המחשבה ביחש אל האלהים, והמוסר הזה מתמלא בחוקיו בהגיון וחשבון, כשאח"כ באה המחשבה השניה עד האלהות, שצדקתו והדרת המוסר המתמלא מזכרונו כבר נקבע יפה בנשמה, מתגברת השירה ע"י ההצטיירות העליונה המלהיבה של אין עוד מלבדו, ומוסיפה היא פרי ברכה גם להמוסר.

אבל אם בראשית המחשבה לא תסתמן כ"א מצדה האחד של אין עוד מלבדו, לא היה שום מקום לשום ציור מוסרי ביחש האלהות לפעול עלינו. אין אנו יכולים להכיר ערך מוסרי ביחש לעצם אחד מצדו לעצמו, כ"א ביחש מאחד לאחרים.

אע"פ שהרוממות הזאת של המחשבה, היא מתעלה על כל החזיון של ערך המוסר כולו, כמו שהיא מתעלה על כל המחשבות והגבולים, מ"מ האדם אינינו יכול לתפוש מחשבה רוממה מערכו המוגבל בכל מלא הודה - וערכי המוסר לעולם נדרשים שיהיו ניעורים וחוזרים וניעורים בכל הליכות החיים - עד אשר נוראה היא הסכנה שתוכל להתפשט מהתגברות המחשבה השניה על הראשונה.

אלא שגם בהתגברותה של המחשבה הראשונה, שכנפיה קצוצות, יוכל ג"כ רוח האדם לשקע, וע"י השיקוע יוכל לאבד חמודות רבות.

על כן אין תרופה אחרת, כ"א לסדר את הרעיון באופן כזה שתהיה המחשבה הראשונה מלבישה לעולם את השניה, ולא יגלו לעולם, כי הראשונה בתור לבוש לשניה העליונה ממנה. ז"א מלביש את א"א, וד' הוא האלהים.

צריך בכל יום לטהר את כח המדמה ולהעלותו.

למטרה זו אנו צריכים להתפלל.

אין לשער את הזוהמא ההולכת ומתרבה בנפש הפרט, ובנפש האומה בכללה, ובנפש האנושיות, ובנפש החיה הכללית של החיים עמנו, ועם הנפש הכללית של ההויה - ע"י החדלון מטהר תמיד את כח המדמה.

כח זה עשוי להיות מקבל טומאה ולרדת לתכלית השפלות אם לא נשתדל להעלותו בתדירות.

דבר אין להשכל עמו. השכל עומד הוא בטהרתו מצד עצמו, הוא צריך רק להיות מקושר עמנו. אנו צריכים להיות מוארים מאורו ע"י העסק התמידי בעסקי שכל במושכלות של אמת בתורה וחכמה.

אבל הכח הדמיוני הוא צריך טהרה והתעלות, ובכל פרק ופרק מפרקי הזמן הוא צריך אימוץ והארה.

על כן אנו צריכים לברכות, להודאות ולתפילות בעתים מזומנים, ואשרי הנזהר בהם בכונה טובה. הוא מאיר את עצמו ואת העולם כולו.

הזוהמא הנשמתית, כשם שהיא יכולה להתקבץ בתוך נפש יחידית, להסיר אותה מתכונתה הטובה, ולהפכה לתכונה שפלה, שתוריד אותה למדרגת שפלי החיים, כך היא יכולה להתקבץ בתוך הנפש הכללית של אומה שלמה, לעשות אותה לאומה שפלה ורשעה, בזויה ונגעלה, באופן שהיא ראויה לעבור מן העולם, כדי שלא לעכב את הנוי העולמי של יופיו של עולם מלהתפשט.

הטהרה האלהית כשהיא מוארה יפה היא מזככת את הכל.

הנשמה היחידית של האדם היחיד נעשית מאירה, קדושה וגיבורה על ידי אור האלהי המזריח עליה את קרני זהרו בתוקף ומילוי;

והיא נטמאת ונעשית קדורה לפי אותה המדה שהאורה האלהית רחוקה ממנה או היא משובשת בקרבה.

כך היא הנשמה של האומה כולה כשזורם בתוכה זרם חי של הופעת אלהים הרי היא בריאה, חזקה וטהורה;

וכשהשכינה מסתלקת מקרבה, מיד מתנונה והולכת וטומאתה מתגלה בקרבה;

הרוח הלאומי יוכל הוא לקבל טומאה כמו רוח אדם פרטי, הוא יוכל לשאוף שאיפות שפלות ורעות אשר כפי רוב כחו וגדלו יגדלו הרבה יותר לרוע משאיפות רעות של אנשים רעים יחידים.

על כן טהרה צריך הוא הרוח, טהרה צריך הוא הרוח טהרה במקור הטוהר של המעין האלהי.

כשהמעשים הם טובים, כשהמדות הן זכות, חולמת היא האומה חלומות של קדושה עליונה ושכלה מאיר באור אלהים;

כשהמעשים נפחתים והמדות מתעכרות אז השאיפות הלאומיות גם הן נעשו ירודות וכעורות, וממילא גם חלשות, כי אין גבורה של אמת רק גבורה של מעלה, גבורת אלהים.

ברית כרותה היא לכנסת ישראל כולה שלא תטמא טומאה גמורה. גם עליה תוכל הטומאה לפעול, לעשות בה פגמים, אבל לא תוכל להכריתה כליל ממקור החיים האלהיים.

רוח האומה שנתעורר עכשו, שאומרים רבים ממחזיקיו שאינם נזקקים לרוח אלהים;

אם היו באמת יכולים לבסס רוח לאומי כזה בישראל היו יכולים להציג את האומה על מעמד הטומאה והכליון.

אבל מה שהם רוצים אינם יודעים בעצמם, כ"כ מחובר הוא רוח ישראל ברוח אלהים, עד אשר אפילו מי שאומר שאינו נזקק כלל לרוח ד', כיון שהוא אומר שהוא חפץ ברוח ישראל הרוח האלהי שורה בתוכיות נקודת שאיפתו גם בעל כרחו.

היחיד הפרטי יכול הוא לנתק את עצמו ממקור החיים, לא כן האומה כנסת ישראל כולה;

על כן כל קניניה של האומה, שהם חביבים עליה מצד רוחה הלאומי, כולם רוח אלהים שורה בם. ארצה, שפתה, תולדתה, מנהגיה.

ואם המצא תמצא בזמן מן הזמנים התעוררות רוח כזאת, שיאמרו כל אלה בשם רוח האומה לבדה, וישתדלו לשלול את רוח אלהים מעל כל הקנינים הללו וממקורם הגלוי שהוא רוח האומה, מה צריכים אז צדיקי הדור לעשות?

למרוד ברוח האומה, אפילו בדיבור, ולמאס את קניניה, זהו דבר שאי אפשר: רוח ד' ורוח ישראל אחד הוא. אלא שהם צריכים לעבוד עבודה גדולה לגלות את האור והקודש שברוח האומה, את אור אלהים שבתוך כל אלה, עד שכל המחזיקים באותן המחשבות ברוח הכללי ובכל קניניו ימצאו את עצמם ממילא שהם עומדים שקועים ומושרשים וחיים בחיי אלהים, מוזהרים בקדושה ובגבורה של מעלה.

התפילה היא פועלת אימוץ הרצון וחלישות הרצון. כלומר, אימוץ הרצון הטוב, המוסרי, הקדוש, וחלישות הרצון הפראי, הרע.

להמטרה של חלישות הרצון אין צריך כ"כ הרמת התכונה הנפשית. ההכרה שהמוסר הוא נשחת אצלו, שהאדם מרגיש בעצמו, מסבבת לו יגון פנימי ונפשו נפולה בקרבו, וכשהוא מתנפל בתפילתו הרצון של הרע נחלש, ועושה את פעולתו לטובה גם אחר התפילה, בשוק החיים.

לא כן הוא עם אימוץ הרצון. ההכרה בהטוב וההתעוררות להגבירו צריך הארת רוח גדולה.

ולפעמים ע"י מה שהאדם קובל תמיד על נפשו, וחושד את עצמו בפריעת מוסר, הוא מחזיק את כל נטיה של אימוץ לרעה ומזקת.

וצריך ע"ז חשבון ברור והארת גבורה, שידע את הצד הטוב שבקרבו, שתעודתו הוא שיתרומם ע"י התפילה ויוסיף אומץ.

עיקר הסרת הלב מן התפילה הנהוגה בדור זה, הוא מפני שנקודת החיים של כנסת ישראל נתגברה, וחפץ הטוב הכללי נתאמץ בקרבה, והתפילה היא כרוכה תמיד עם הרעיון העתיק, שהצד השלילי של החלשת הרצון גובר עליה, ועל כן אין הדור מוצא בקרבה את גבורתה ויפיה.

לגלות אנו צריכים את הצד של האור, את אותו הצד שגנוז שם חפץ הטוב, ולכרוך את התפילה עם הרעיון של הגברת הרצון.

אז ינהרו רבים אל התפילה, וממילא תבא ג"כ המטרה של החלשתו של הרצון המכוער.

כשהשכל מאיר במלא אורו, אז אין צורך לשום הדרכה מיוחדת של חקים ומשפטים.

הטוב הגמור במעשה נמשך הוא אחרי המאור השכלי, וכל מכשולות החיים מתישרים מעצמם.

החקים והמשפטים מתקיימים לא בתור חקים ומשפטים מצווים, כ"א בתור תנועות טבעיות, לנושאים שהארת השכל חזקה עליהם.

הטוב והרע, וכל ערכיהם, חילוקיהם, והעמל הגדול שיש בכיוון הדרך הממוצע, שלא יוסיף ולא יגרע, כל אלה באו אחר שגרע השכל את אורו, וההרגשה, ההתפעלות, ושיקוע של החושים לקחו את מקומו, אחרי חטא הקדמוני, של האכילה מפרי עץ הדעת טוב ורע.

אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז אינה עוד יראת שמים טהורה.

סימן ליראת שמים טהורה הוא כשהמוסר הטבעי, הנטוע בטבע הישר של האדם, הולך ועולה על פיה במעלות יותר גבוהות ממה שהוא עומד מבלעדה.

אבל אם תצוייר יראת שמים בתכונה כזאת שבלא השפעתה על החיים היו החיים יותר נוטים לפעול טוב, ולהוציא אל הפועל דברים מועילים לפרט ולכלל, וע"פ השפעתה מתמעט כח הפועל ההוא, יראת שמים כזאת היא יראה פסולה.

כל הנסתרות אנחנו צריכים לציירם ביחש להתקבלותם בשכלנו וכח המדמה שלנו בהיותו מואר מאור השכל;

ובזה אנו נכנסים להשער החיצון של כל הידיעות החמודות בדברים שהם למעלה מן החושים.

ואחר שיבוסס לנו הציור איך כל הדברים הם נמצאים במציאות רוחני אמיתי ביחש לציורנו השכליים, אז יכולים אנו כבר להרחיב את גבול מדענו על מציאות הרחבה של הרוחניות ממעל להוייתנו.

אבל אם לא נבא בהדרגה מהציור הפנימי שבקרבנו אל העולם החצון, לא נמצא כלל מה שאנחנו חפצים מההשגות רוחניות.

טהרת הנשמה גורמת היא, שמרגישים יפה בכל החטאים, בין אותם שהדרך איך לתקנם מפולשת היא ובין אותם שנסתם הדרך של התיקון בפנינו.

על כן אין להבהל כלל ממה שמרגישים את כל משא העונות, ולא יגרמו לאדם שום התרשלות בשלמות באור תורה ושמחתה, וחופש הרעיון במהלך הדעת, כי הבהלה שמתבהל האדם מהרגשת רוב עונותיו, זאת בעצמה היא האות שנשמתו היא מטוהרה, ובודאי יפתחו לפניו דרכים, איך להפוך לזכיות גמורות אפילו אותם החטאים שאינינו מוצא עכשו דרך לזה כלל עליהם - ביחוד בענינים שבין אדם לחבירו התלויים בממון, וענינים של מכשולי רבים שקשה לתקנם -

כשהאדם מרגיש חפץ פנימי לתקן הכל, אז הכל חוזר לסייע לזכות לעצמו ולעולם כולו. ע"כ צריך שיהיה תמיד שמח בכל מדרגה שימצא את עצמו בה, כיון שפנימיות נטייתו היא לטובה.

כיצד מעלין ניצוצות הקדושה מעמקי הקליפות:

מטהרים את הלב ע"י הדרכה של מוסר מושכל וטהור, מקדשים אותו ע"י רעיונות נעלים של דבקות בד' ודעת ד' בתכלית הגונה שאפשר לאדם להשיג לפי שכלו וכח נשמתו.

אח"כ משוטטים בכל מלא הרעיון המקיף את כל חדרי הנפש, ובכל הרעיונות והדעות המשוטטות בעולם, ומבחינים בכולם מה שיש מהם לטובה ומה שיש לרעה.

גם באותם הרעיונות שכמה רשעים שמשו בהם לרעה, מדקדקים ומבחינים איזה קורטוב של טוב יש בהם, וכשמוצאים את הגרעין הטוב בתוך עמקי הרע מחזיקים בו, מצחצחים אותו ומרחיבים אותו, ומוציאים מה שיש להוציא ממנו אל הפועל;

ובזה הניצוץ עולה למקום קדשו.

כמו שדעת ד' היא גבוהה מכל מדע, כך היא משתפלת להאיר בלב היותר קטן שבלבבות, והולכת ומאירה במדרגותיה בכל אנשי המעלה לפי ערכם.

האפשרות של דעת ד', גם היא מזככת את כל העולם כולו, אע"פ שעדיין לא יצאה מן הכח אל הפועל.

המיוחדים שבבנ"א שמוצאים בקרבם נטיה לדעת ד', מוכרחים הם להיות שקועים בזה יותר מבכל המקצעות שבתורה ושבחכמה שבעולם, ואינם רשאים לסוג אחור ממדרגתם בשביל שום מניעה שבעולם - ואפילו אם יתדמה להם שע"י שיקועם בדעת ד' הם מאבדים כמה ענינים של מצות מעשיות ושל ידיעת התורה, או שאינם יוצאים ידי חובתם בדרך ארץ.

כי כל השלמות המעשיי והתוריי היא רק הדרכה להביא את האדם לידי אותה המעלה העליונה של רדיפת דעת ד', וכיון שכבר בא האדם לידי מדה עליונה זו, חלילה לו לעזוב מה שהוא קודש חמור ולעסוק בקודש קל.

ובטוח הדבר שע"י הארה העליונה של נשמתו השקועה באמת באור ד', יתרחבו אצלו כל שבילי הדעת, ולבבו ימלא אור של צדק וישובו של עולם, עד שימצא ברכה רבה ורחב לב לעסוק בקדושת אמת גם בחלק המעשי שבתורה ושבד"א בהצלחה מרובה, הרבה יותר מהשקועים בענינים המעשיים לבדם, שלא הגיעו לידי אותה המדה של צמאון אמת לדעת ד'.

דעת ד' מוכרחת היא להתמלא בהגיון גדול של תורה ושל חכמה, כל חכמת העולם וחכמת החיים, כל יושר טבעי של מוסר ושל תרבות, וכל הכנה של אומץ הגוף וגבורת הנפש.

אז היא יוצאת אל הפועל כפי אותה המדה, שהנפש החושקת לאור דעת ד' היא עלולה לה.

לא רק ההשכלה השכלית בתבונה ברורה בעניני האלהות מרוממת את נשמת האדם, כי אם אפילו ההצטיירות הדמיונית. רק שהדמיון צריך הוא להיות מואר בשכל כמה דאפשר, שלא יצא חוץ לגדר הראוי, הכח הדמיוני, ביחוד שלא יפרץ לפעול ג"כ בעולם המעשה ע"פ התכונה הדמיונית הפנימית.

נוסף ע"ז, מוכרח הדבר שהטהרה המוסרית תהיה אדירה ומזוככת מאד, והמדות הטובות יהיו קבועות בנפש יפה יפה. אז יעשה אפילו הכח הדמיוני, כשהוא מתמכר באמת לענינים אלהיים, נפלאות גדולות וישועות בנשמת הפרט והכלל, והוא יהיה הגורם היסודי לתחיית העולם גם ברוח דעה מעשית, ושכל טוב חברותי, מתוקן ומקובל.

מן השעורים, שהם מאכל בהמה, בא העומר.

כשהרוח הבהמית עולה למקורה העליון, ובכח גבורתה היא נוטה לקדושה ולטהרה אמיתית, אז האהבה האלהית העזה חוגגת את חג קדשה, את הפסח.

כשהאומה כולה מקריבה את כחותיה החמריים, המפוזרים בכל מלואה, להיות קודש לד', רצונה מתאחד עם רצון אלהי עולם ד'.

וברית אהבה, והתאגדות הנטיות על דרך החיים במהלך הנהגת העולם האלהית, השלמה ברום קדשה, ובמהלך האומה כולה המקודשת, נעשית על ידי הפעולה הקדושה הזאת.

ואהבת עולם נקבעת בין ד' וישראל עם קרובו.

יש כח בנשמה להשכיל השכלות של אמת מקרבה פנימה, מעצם מקור מעיינה.

וההשכלות הללו הנן גבוהות וטהורות כפי ערך טהרתה של הנשמה במעשיה וחכמתה הלימודית.

ויותר מכל טוהר מאירה לפניה הדרך הטהרה המוסרית של המדות הטובות, ורכוש הבינה באמונה לפי ההרגש של הלב הטהור, הבלתי מתחכם בארחות עקלקלות.

בודאי אין שייך באין סוף שום מדע והשכלה בערכנו אנו, מ"מ אנו צריכים להמלט מציור של האפסיות השטחית, שהעדר ההשכלה מביא לה.

וזה בא לנו ע"י העסק התמידי בהעיון האלהי, לפי המדה שהנפש יכולה לסובלו.

אע"פ שאין עולה בידה מאומה מהשכלה חיובית באמתת ד' במושג אין סוף, מ"מ היא מוצלת עי"ז מהציור שהגובה האלהי מביא להרשם באפסיות, ומתמלאת אור של הויה עד אין חקר.

סופרים וכל עסקני האומה הרוחניים, אשר בנפשם מקננת הדאגה לקיומו של עמנו בצורתו החומרית והרוחנית - עצות מרחוק מבקשים אנו, עצות שהן בודאי טובות: הרחבת השפה והספרות, בקשת דרכים שבהם מחבבים ומרימים את הרגש הלאומי הישראלי.

אבל עם העצות הרחוקות שהם כמו חדשות - אע"פ שבאמת כבר היו בנו בשכבר הימים, אלא שנתישנו בימי התרדמה וההתעלפות הלאומית - אנו צריכים לחזק ג"כ את העצה הקרובה, את העצה שהיא בידינו ובין עינינו, את השמירה של חקי היהדות של האומה כולה, הנובעים כולם ממקור חייה העצמיים, ונותנים לה חיים עצמיים בשמרם, ע"י קיומם ושמירתם, את צביונה הרוחני והמעשי.

כששטים במרומי המחשבה האלהית, שהאדם בחופש רוחו ועז דמיונו יכול להגיע אליה, להיות מתנוצץ בלבבו קוץ קטן ונצוץ קל מההארה המפוארה של המגמה הכללית של כל הטוב האצור בההויה כולה, כמו שהיא בראשית המחשבה ואחרית המעשה - אז הנשמה מתרוממת.

וכפי אותו הערך של הזיכוך המעשי והמדותי, וכפי אותה המדה של טהרת השכל וזיכוך התבונה, כך הקרבה האלהית הברה מתכנסת בלב ובמח, והאדם עולה למרומים, בא עד הראש, ומשם צופה לכל שבילי עולם, השכליים והמעשיים, ומשם יורד הוא מלא טוב וחסד, מלא גבורה והוד, ורועה באהבה עדר ד', צאן אדם.

אמונת אלהים מאשרת את בני האדם, רק כפי אותה המדה שהגדולה האלהית היא נחקרת ונלמדת מאותו החלק החשוב שלהם, שהוא ראוי לכך, שאז מאירה הנשמה מאור העליון, ע"י מה שהיא נדבקת באהבה ודעה שלמה לחיי החיים, וכל ההרגשות הדעות והמעשים מתעדנים.

אבל ע"י ביטול של תורה העליונה, המביאה להכרת גדולת אלהים ושלמות העליונה שאין לה סוף וערך, נפגמת האמונה עצמה, ואינה נותנת את אותו הפרי הטוב שהיא צריכה לתת, ואינה מרוממת את הנשמות בגלוי משפלותם.

ואז נופלת היא האמונה ומתרבים בוזיה ומחלליה, ולא תשוב לאיתנה, כ"א ע"י מה שהצדיקים היותר מעולים הגבורים והחכמים היותר שלמים בדעת אלהים שבבני אדם, יתחזקו מאד להגביר את תשוקת חקר גדולת ה' בכל הדרכים הגדולים, השכליים והמוסריים. עד שתלך האמונה ותתרומם, ותצא מאפלתה לאור גדול, ותהי למקור חיים לכל הנשמות היותר גבוהות ועדינות שבעולם, כמו שהוא טבע האמיתי שלה, וממילא ישוב אליה כבודה ויקרה גם בכל השדרות האנושיות כולם.

ומה שנוגע לישראל בזמן הזה הוא כל עוגן ההצלה של האומה, להשיב לה את יקר האמונה האלהית הטהורה, שהוא כל יסוד חייה.

הנשמה הפנימית המחיה את השטה הסוצילית כפי צורתה בימינו, היא המאור של התורה המעשית במלא טהרתה וצביונה.

אלא שהשטה בעצמה עומדת היא באמצע, גדולה, ואינינה יודעת עדיין את יסוד עצמיותה.

אמנם ימים יבאו ותהי למוסד נאמן, לאֹמץ התורה והמצוה במלא שיגובם וטהרתם.

האנרכיה, היא נובעת מיסוד יותר נעלה מהסוצילית.

אינינה יסוד לתורה המעשית וקיומה, כ"א להדבקות האלהית העליונה מכל מעשה וסידור חיובי.

על כן היא עוד יותר רחוקה ממקורה, שהוא עומד רחוק מאד משפלות החיים של ההוה, מהסוציליות, ובמצבה של עכשיו ומצב החיים של ההוה, היא פרועה כולה, למרות הניצוץ האלהי הנשגב המסתתר בתוכיותה.

מזיק מאד לחסידים, מלאי גבורת ד', ההתחברות הרוחנית עם האנשים הנמוכים, שיש בהם רק יראה חיצונית, והם מלאים פחד, רעה ועצבות שפלה, שהיא פרושה על כל שטח חייהם הרוחניים.

גדול הוא מאד צער הנשמה להשתתף עמם בשיחה, ובתפילה, ובכל עניני קדושה, וצריך הכנה גדולה מאד להיות מגביר את כח הרוחני ואת האור הבהיר האלהי שבנשמה, למען הגן על עצמו, שלא תשפל נשמתו ע"י השפלות של קטנותם של בעלי היראה החיצונית שאין להם שום חפץ כביר, כ"א חולשת פחדם העצוב.

האור הפנימי הזורח בכל הויה מוכרח הוא לבנות לו את עולמו.

רץ הוא במסלולו מבלי לשום לב אל התקשרותו הכללית באור המקיף שחוץ ממנו, שהוא מלא עולמים, גם לפי אותה המדה שיוכל הוא בפנימיותו להבחין.

אמנם בפנימיותו עריגה עליונה קבועה, להתחבר באור המקיף הגדול ורב ממנו באין ערוך.

כשהיא מתגברת, מגלה היא את אור התשובה במעלתה העליונה, העולה על הצדקות הגמורה, שלא נשקעה בהוייתה הפנימית מעולם, כ"א הסתגלה תמיד למה שגדול ממנה, המקיף אותה בעוזו.

אין אפשרות להיות נשמר מטשטוש הצורה הרוחנית של האדם ושל האומה ע"י הכבד שבחיים המעשיים, בין המעשים החומריים של צרכי החומר, בין המעשים הרוחניים של חובת התורה והמצוה עם כל דקדוקיהם בשמירתם וידיעתם, המיגעים מאד את הנפש המשכלת השואפת לאור שאינו מוגבל בזהרו;

ע"י הבריחה מהם - האדם תפוס הוא בידי החיים המעשיים, כל מה שירצה להיות מופקע משיעבודם יכבידו הם עליו - כי אם ע"י ההסתגלות להם, בצורה סידורית כזו, שלא יוכלו להחשיך את האור האצילי של החיים הרוחניים.

ההסתגלות להחיים המעשיים החומריים, מוכרחת להיות ע"י השקפה טובה וזריזות הגונה ביסוד תיקון הפרנסה בכבוד ובהיתר, וטיפול הגון בשמירת בריאת הגוף והרוח.

והסתגלות אל החיים המעשיים הרוחניים מוכרחת להיות ע"י התרגלות של שינון בהלכות הפסוקות עם ריוח של השקפה ביסודותיהם וטעמיהם, מבלי להסתבך יותר מדאי בההויות והפלפולים, אבל להיות חמוש בידיעה ברורה. שאז יסור עול בלבול הדעת וההפחדה הרוחנית, המבהלת את לב כל מגשש באפלה, המביאה מורך לב ועצבון רוח, שמחליש את חיי הנשמה מלהתגבר באורה האלהי.

הקשור בקשר של אהבה אל הכלל כולו וחפץ בתקנתו וטובתו, הרי הוא מקושר ג"כ אל הרעים והחטאים שבו, ובזה יש מוצא לפגימה בקדושת הנשמה הטהורה, החפצה רק בקודש וטוב אמיתי, ובכל זאת מתעצמת כל כך נפש הצדיק, האוהב את הכלל, באהבת הבריות, אהבת האדם, וביחוד אהבת ישראל, עד שאיננו נסוג אחור משום דבר, ואפילו מפני פגימה רוחנית שלו. וסוף דבר שהוא מברר את עצמו כ"כ עד שהוא מתקשר בתמצית הטוב של הכלל כולו, שבאמת כללות הכלל הוא לעולם טוב, טוב ד' לכל, והוא מתרומם עוד יותר ע"י אהבה זו;

וע"י התרוממות הרוח שלו מתרומם ג"כ הכלל, עד שאפילו הפרטים הרעים של הכלל הולכים ומתבסמים ע"י קישור של הנפש של הצדיק, האוהב את הכלל באמת, בהם.

אלא שמי שזו היא דרך עבודתו, צריך שיברר את עצמו מאד, ויהיה זריז וזהיר, שמעשיו ורעיונותיו וכל הרגשותיו יהיו באמת נתונים לטובת הכלל כולו, שזהו באמת מה שנוכל להבין מתואר רצון ד', שאז המחשבה הרוחנית שלו היא מתאחדת עם האיחוד של הכלל, ולא תאונה אליה רעה.

אבל מי שבא להתקשר אל אהבת הכלל ונפשו עופלה בקרבו בפניות פרטיות שלו, אע"פ שניצוצי טהרה של אהבת הכלל ג"כ יש בו, מ"מ אין הנשמה שלו עצמה מרוכזת ומאוחדת כראוי, וממילא אין קישורו עם הכלל כולו איתן, ויוכל להיות שתכוון סגולת קישורו אל הצד הגרוע והרע שבכלל, והטוב והסגולה שבכלל תתרחק מקשר נשמתו,

ואז הוא נפגם באמת הקשר הזה.

ועל כן אנו מוצאים חוש טבעי בהרבה בנ"א, בעלי יראה ותורה, שאינם חפצים להתקשר כ"א באהבת הטובים שבבנ"א ובסגולת האומה.

וזהו באמת דרך נכון לפני כל אותם שלא נתבררו כראוי.

אבל לא כך הוא דרך ד', הראוי לשלמי הנפש, אשר כח בידם לברר את עצמם ואת נטיותיהם, שהם חייבים, לבד האהבה היתירה לסגולת האומה, לאהוב את הכלל כולו, ולצפות לישועתו בכללו, לישועת כל פרטי הכלל כולו, באין פירוד כלל וכלל, ואם הם מוצאים בנפשם איזה ירידה או לקותא רוחנית ע"י הקישור לכל הכלל מפני חלקיו הירודים, לא יסורו אחור מדרך ד' הכללית הנאותה להם, אלא יזדרזו להקנות לעצמם את הבירור הראוי, באופן שיהיו יכולים להיות מקושרים אל הכלל כולו, מצד תמצית טוב ד', הטוב האמיתי, השרוי בו, ואז לא תגרם להם אהבתם האצילית שום פגם וירידה כלל, כ"א עליה ותוספת טהרה גבורה וקדושה.

טבעי הדבר הוא, שבההשקפה הרגילה, אותה ההתבוננות האלהית הבאה מהדעה הפנטאיסטית, שהיא ההשקפה היותר מפורסמת גם מצד האמונה, היא מסבבת לפעמים עצב וחלישות נפש, מפני הרפיון הבא ברוח האדם בציורו, שהוא בתור נמצא מסובב מוגבל וחלש רחוק הוא מההשלמה האלהית, המאירה באור תפארת גבורתה.

ביחוד החולשה מתעוררת ע"י ההבלטה שהחסרונות המוסריים מתבלטים בנפש ע"י הפרליל במעמד האדם, לעומת השלמות האלהית, ביחש אל הצדק והמוסר.

אמנם עלולה חולשה זו להיות מתמעטת באותה המדה שהאדם מוצא את עצמו איתן במעמדו המוסרי, המעשי והמדותי.

אבל מ"מ אין החולשה נפקעת לגמרי, מפני ההשערה הזורמת של הצעירות החדלה לגבי הגודל האלהי, המבהיל בתעצומות אין סוף את הרעיון היותר רחב.

פחות מההשקפה הזאת מיגעת את האדם ההשקפה המונוטאיסטית, הנוטה לההסברה השפינוזית, כשהיא מזדככת מסיגיה, המובלטת בחלקים רבים ממנה בהחלק התבוני של החסידות החדשה, שאין שם דבר מבלעדי האלהות.

האדם מוצא את עצמו, שאם אך לא יתפס בתוכיותו מקום בפני עצמו, שאז בהקרעו בדמיונו מהשלמות של אין תכלית האלהית, הוא ודאי חדל ורפוי, ואיננו כלום, ואיננו כלום עוד יותר מהאין כלום של הביטול הערכי שבא ע"י ההצטיירות הראשונה;

מפני שאז הוא נחשב שאמנם יש איזה מציאות לו בפ"ע בגבולו ותחום חפצו והכרתו, רגשותיו ונטיותיו, אלא שעולמו הוא קטן באין שעור עד כדי חולשה ואפסיות לעומת הגודל האין תכליתי האלהי, אבל אין זאת אפסיות גמורה ומוחלטת בעצם;

לא כן הוא בההשקפה השניה, המסברת שאין דבר חוץ מהאלהות המוחלטת, א"כ השיקוע בנטיותיו הפרטיות של האדם, הנשענות על השקפת החיים שיש איזה מציאות פרטית הוה לעצמה, אפילו בצורה שבקטנות, הוא רק הבל ושוא נתעה;

וראוי היה לפי זה להשקפת עולם להיות מחלישה את רוח האדם במעמקי ההתבוננות שלה עוד יותר מהראשונה, מ"מ אין הדבר כן, אלא שזו האחרונה משיבה לאדם מיד את עז נצחו, היא רק מעודדת אותו, שאין לו לשכח את אמתת הוייתו, ושעליו להתרחק מכל ארחות החיים הנובעים מהמחשבה הטעותית של הישות של עצמו הפרטי, הקרוע ברוחניותו מהאין סוף האלהי, אבל כיון שהוא צועד על דרך זה, אין לו עוד לכבוש דבר של מציאות כ"א דבר של דמיון כוזב, וכבר הוא מאושר באין סוף.

אמנם באמת אין עבודה זו קלה כ"כ כמו שמצייר אותה הדמיון לכאורה, היציאה לחופש ממסגר הדמיון היא עבודה לא פחות קשה מהיציאה לחופש מאיזה מסגר מציאותי, מ"מ סוף סוף עז רוח לו הוא יותר מהמחשבה האחרונה.

אבל אי אפשר לגשת עליה כ"א ע"י ההרגל הגדול וההתלמדות השכלית היותר זכה שאפשר להיות ע"פ ההשקפה הראשונה;

ואז היא מלבשת את המחשבה האחרונה באורה לכל פרטיה, ונעשית לה בית קיבול והיכל. אדני בהיכל קדשו.

אך אע"פ שהעולם העיוני וההרגשי השירי הוא יותר מזדכך ומתעלה ע"י המחשבה השניה, המלאה מאור הענוה וביטול היש, מ"מ העולם המעשי איננו יכול להיות הולך את דרכו ע"פ ההסתכלות התדירית העליונה הזאת;

ומוכרח הוא האדם להנמיך את אורו מצד הכרח הסתגלותו לעולם המעשה ולהיות קשור בהמחשבה ההיכלית הראשונה, אבל בידיעה ברורה, שהיא איננה מחשבה ברורה כשהיא לעצמה, ולית לה מגרמה כלום, אלא שהיא מסובבת בסיבוב שכלי וציורי ממהלך המחשבה העליונה של ההסתכלות השניה שאמרנו.

ואז העולם הממשי נעשה מזורז ומלובן ומלא צדק, והעולם המחשבי מתגבר ועולה מברכת מקורו, והם מתאחדים תמיד, ע"י הבטות מאוחדות, ומרכז הויה מאוחד, ביחודא שלים.

תורה שבכתב היא מדת שמים.

כלומר, לא היתה התחלת ההדרכה הכללית של כללות התורה וחידוש הדרך שבא ע"י המצות בכללותם, יוכל להיות מתגלה, מפני הכח הרוחני האלהי המתגלה בעצם תוכה של כללות האומה, כי אם הדבר הוא גבוה ממנה.

דוקא נשמה עליונה שעלתה אל הגובה האלהי במעלה בהירה ועליונה כ"כ שאין נפש האומה בכללה יכולה עדיין להגיע לה, היא יכלה לגלות אור התורה שבכתב בעולם. ומשה עלה אל האלהים.

אמנם אחר שכבר הוטבעה המטבע האלהית בנפש האומה ונקנה לה טבע חדש, אז מחוללת היא את הענפים כולם ע"פ רוחה, בדרך הסתעפות מהמקור האלהי.

ואין שום פלא שהרוח הגדול של האומה, ההולך ומקר משפעו האלהי הגבוה, מטבע עצמותה, כלול הוא בצדו העליון המקורי הזה;

וכללות הרוח וסעיפי פרטיו כמו שהם משתלשלים באומה, הכל סקור הוא ומתבלט בהצד האלהי העליון, הצד השמימי, שמשם התורה שבכתב נתונה למשה, בכללות ההטבעה בתוכיות האומה ופרטיה.

כלת משה וכל תכסיסיה.

הנשמות הגדולות אין להם מרגע מפחד ועצבון, עד שהם באים לאותה המדרגה שהם נועדים לה מעצם טבעם ושורש מחצבם, להיות כלולים כולם תמיד באור האלהי, בזוהר גדול של שכל בהיר וחשק אדיר של רצון כביר מאד.

וכל מה שהוא נמוך מזה איננו משביר את רעבונם, ולא משקיט את רוחם.

אצל האלהות, הזמן הוא נצחי, ע"כ איננו זמן, מ"מ אינו אובד שום יתרון שיש לזמן באשר הוא זמן.

הגבול הוא באין סוף וממילא איננו גבול, ומ"מ איננו אובד את היתרון שיש לגבול באשר הוא גבול.

השינוי הוא שיווי, ומ"מ איננו אובד את היתרון שיש לשינוי.

ואנו יכולים לדבר בהשגת אלהות מה שאנו משיגים מצד הזמן הגבול והשינוי, ואנו יודעים שהדיבור הוא מצד הנצח האין סוף והשיווי;

וכל המתראה בזמן גבול ושינוי הוא אספקלריא שאינה מאירה, המקבלת מנצח אין סוף ושיווי, שהוא אספקלריא המאירה.

גדולי הנשמה אינם יכולים להיות נפרדים מן הכללות היותר מקיפה, כל חפצם ושאיפתם היא תמיד טובת הכלל כולו, הכלל במלא רחבו גבהו ועמקו.

אמנם הכלל מלא הוא מפרטים אין חקר, מפרטים אישיים ופרטים חברותיים. אין הכלל מעוטר כ"א לפי מילואו בשלמותם של אישיו הפרטיים, ושל קיבוציו הקטנים והגדולים, המשלימים אותו.

הכללות העליונה, המשלימה כל, היא מונחת בתנועת דעת ד' ואהבת ד', היוצאת ממנה בהכרח, לפי גודל קנינה ועשרה.

דעת ד' באהבה רבה, כשהיא מלאה את האור האמיתי שלה, לפי ערכה של כל נשמה כפי מה שהיא יכולה לשאת ולקבל, היא מבהקת באורה המוחלט את אהבת עולם, אהבת העולמים כולם, כל היצורים, וכל חוג החיים וההויה שלהם.

אהבת ההויה כולה ממלאת את לב הטובים, החסידים שבבריות, ושבבנ"א, לאושר של הכל הם מצפים, לאורה ולשמחה של הכל הם מיחלים, הם שואבים את אהבת כל ההויה, המגוונת בריבוי יצוריה, מאהבת ד' העליונה, מאהבת השלמות המוחלטת והגמורה של סבת הכל, מחולל כל ומחיה את כל.

כשהאהבה יורדת מעולם האצילות לעולם הבריאה, היא יורדת בהתפרטותה לפרטי פרטים, לניגודים וסתירות, לצורך של צמצום ומיעוט ערך ואהבה, לכל פרט מיוחד בשביל פרט אחר, ולפרטים רבים בשביל אחרים הרבים, ולפרטים בכלל מפני כלליותם הכוללת.

האספקלריא המאירה של האהבה עומדת היא ברום עולם, בעולם האלהות. במקום שאין סתירות, גבולים וניגודים. רק אושר וטוב, ורחב באין תכלית.

כשתולדתה האהבה העולמית יונקת ממנה יש לה הרבה מטבעה היא אינה סובלת גם ברדתה שום קמצנות ורעות עין, כשהיא מוכרחת לצמצם את עצמה, היא מצמצמת את האהבה באהבה, גודרת את הטוב בטוב.

משוקי אהבה הללו כשהם רואים העולם, ביחוד, החי, מלא קינטוריות, איבות רדיפות וניגודים, מיד הם עורגים להיות משתתפים בכל חייהם לשאיפות המביאות את הכללת החיים ואיחודם, שלומם ושלותם.

הם מרגישים ויודעים, שקרבת אלהים שהם עורגים אליה, במלא נשמתם, היא מובילה אותם רק להתאחדותם עם הכלל ובעד הכלל.

כשהם באים לשדרות האדם, ומוצאים פלוגות של עמים, דתות, כתות ושאיפות מנוגדות, הם מתאמצים בכל כחם להכליל את הכל, לאחה ולאחד.

בחוש הרוחני הבריא של נשמתם הזכה, המעופפת מעוף אלהי ממעל לכל מצרים, מכירים הם, שהפרטים כולם צריכים הם להיות מלאים, שהצורות החברותיות היותר טובות צריכות להיות מתעלות, ומתכנסות עם כל אושר פרטיהם באור החיים השלמים, הם חפצים שיהיה כל פרט שמור ומתעלה, והכלל כולו מאוחד ומלא שלום.

כשהם באים אל עמם, ולבם קשור בכל מעמק חייהם עם אשרו נצחו ועילויו, והם מוצאים אותו מחולק ומפורק, מפולג למפלגות, למפלגות, איננו יכולים להתאחד התאחדות גמור בשום מפלגה, כי הם חפצים להתאחד עם האומה כולה, דוקא כולה בכללה, בכל מילואה וטובה.

הדבקות בד' זאת היא התשוקה היותר טבעית באדם בצורה מושכלת והרגשית, שמה שהיא בכל המצוי כולו בצורה אילמת וחרשת, בצורה כחנית;

ישראל תכונת האומה לקחה לה את התשוקה הזאת ליסוד חיי הלאומיות שלה, ע"פ גורלה ההיסתורי;

אין התשוקה של הדבקות המוחלטת באלהים חיים, באור אין סוף, דבר שאפשר להיות חילופו בטבע ההויה.

כשם שאנו מוכרחים לחיות, להיות ניזונים ומתגדלים, כך מוכרחים אנו להיות דבקים בד'.

הדבקות הנתבעת ממנו בכל מלא נשמתנו מוכרחת היא להיות הולכת ומתפתחת בנו, הולכת ומתעמקת בהרגש, הולכת ומתחוורת בהכרה ותבונה.

בשום אופן לא תוכל האנושיות וגם כל ההויה לחיות בלא הזרם של תשוקת הדבקות האלהית, החי תמיד בקרבה אע"פ שהוא באופן סתום ונעלם.

הילדות האנושית, הימים שהחושך היה ע"ב ומגושם, הניח בעולם יסודות של חיים כאלה שעכבו את הדבקות האלהית לצאת בכל מלא האור שלה.

אין לשער את צערה של הנשמה העולמית הכללית וצער הפנימי הנשמתי, של כל חי וכל אדם, על הלחץ הרוחני, על מניעת הטוב הגנוז בקרבו, המאיר כל כך, המעדן כל כך, המחיה חיי רוחב, חיי נצח, חיי גובה ועז.

והחיים הללו הנם מוכרחים לו, הם עצם טבעו והוייתו. והנה באה החולשה האנושית ותעשה אלילים אלמים, אלהות חמרית גסה וזוללה, מוגבלת וחסרה, ותסתם את כל החרכים.

מציירים אנו לנו נשמה גדולה ענקית לכל מלא שאיפותיה, את תשוקתה הכבירה לחופש ואור, את צערה החזק, את מכאובה הנמרץ על עלבון התבל, - נשמת אברהם, - איך היא מתמרמרת, רואה היא את האושר, את האור המוכן לכל, לכל החי, לכל הנשמה, הרוחב האלהי הקורא להויה: היה אור, הקורא לקול פרט: המלא אושר, גודל, גובה ונחת, טוב וגבורה, אהבה ונעימות;

- והבארות נסתמו, סתמום פלישתים וימלאום עפר;

איך מתפרץ הארי מהסוגר, איך נוטל הוא את מקלו בחרון, משבר את הצלמים, קורא בכח לאורה, לאל אחד אל עולם.

ממעמקי הנפש יקרא ישראל את אשר קרא צור מחצבו, מעמקי ההכרה של האור והאושר, ממעמקי החמלה לכל נשמה המתענה, לכל יצור המתפתל, לחיים הלאומיים, החברותיים והמוסריים, ההולכים ארחות מלאות סירים סבוכים, מחוסר מעין חי בקרבם, מחוסר רשיון לשאוף לבקש את אשר הנשמה כולה של היקום צועקת בחבליה: בקשוני, דרשוני, - וחיו.

בדרכי חשך חקו מחקים, בלב מלא חונף ומורך נגשו לגדל את מלך עולמים, בתור מילוי חובה של דרך ארץ לקראת גדל כח עז.

לא יאמרכן ישראל, פחותה היא עבדות זו בעיניו, אע"פ שרבים הם הפרטים בקרבו הנזקקים לה, אבל לא כך הוא רוח הגוי, גוי מעולם, גוי איתן, גוי קורא בכח לאור ד' ועזוז החיים.

מקרבו יוציא רוח קטב להשחית גם את הטוב הנמוך, את החיקוי אשר ירד מחוץ לגבולו אל תוכו, וכנהר יקים לו מקרבו צר, אשר רוח ד' נוססה בו.

בנשמה לוהטת, מלאה חיים וגבורת עולמים יתנער, כארי יקום וכקול נהמות ים יקרא: הנה האור, קול אלהים חיים הקורא לי מעמק חיי, הנה אור חופש עולמים לכל היקום, הבא ומבריק מאור ד' על ציון, על מקום גי חזיון, אשר דבר אל חי כקול שחל היחל להשמע משם.

עוד ישמעו כל ענוי ארץ, עוד יאזינו כל כופרי תבל, ישיבו כל אשר בהם ניצוץ של חיים, יתעלו נשמות מתחתיות ארץ, ירומו אמללים מירכתי בור, יבאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים, והשתחוו לד' בהר הקודש בירושלים.

ישתחוו וקמו מלאי אונים, יתמוגגו והתחדשו אמיצי אור וכח;

גדודים גדודים כבירי לבב יקומו, יקראו: הנה קם עם, החל חיות גוי, אשר יתן שטף לזרם חיי אלהים במלא עולמים, העם העז, הנותן בעזו דרך בים סוער, סולל מסילות עולם לעזוז החיים של הדבקות באלהים.

תמיד צריך לזכך את המחשבה בענין האלהות, שתהיה ברורה, בלא סיגים של דמיונות כוזבים, של פחדי שוא, של תכונות רעות, של העדרים וחסרונות.

וכפי גודל הזיכוך של יסוד היסודות בתוכיות הנפש, כן תגדל ביותר הפעולה שתפעל הדבקות האלהית, שברגש ושבהתפעלות הלב, לנהל את כל מהלך החיים באורח ישרה.

כשחושבים עד אלהים בלא השכלה ובלא תורה, מתהוה ברעיון ציור אפל מלא תוהו ובוהו, ואח"כ, כשבאים להשתעבד לעבודת אלהים ע"פ המושג הריקן הקדום, האדם הולך ומאבד את זוהר עולמו ע"י מה שהוא מקשר את עצמו לדברי תוהו והבל נידף.

וכשהדבר הזה נמשך משך של איזה דורות, מוכרחת הכפירה לצאת בצורה תרבותית לעקור את זכר אלהים. ואת כל המוסדים של עבודת אלהים.

אבל מה היא עוקרת - רק הבלים ודברי בואש, שהם רק חוצצים בין האדם ובין אור אלהי אמת.

ועל משואות החורבות שהכפירה מחרבת, בונה דעת אלהים הנשגבה את היכלה.

אין לשער את הנחיצות של התשובה המעשית, בתיקון המעשים ע"פ התורה והיושר הגמור, לענין כל המעלות העליונות של עליית הנשמה של הכלל והפרט.

התמצית המעשית חובקת בנקודתה האחת היותר קטנה המוני המונים של אידיאלים והגיונות רחבים, המכשירים אותה בעולם ובחיים.

וכשהיא נפגמת, ניטל החסן של כל האידיאלים הרחבים במלא עולם, שהם מיוחשים לה אותו היחש של המרחב האתירי בעל מליונים קוביקים, המתלחצים באטם גשמי אחד לחוללו בצורתו הגבישית.

ההתפתחות של רוח האדם, מכשרת את שכלו העצמי ואת חפצו הפנימי להיות שואף אל הטוב הגמור שהוא הטוב האלהי, שהוא היסוד של המגמה לכל התגלות אלהות, והשפעת התורה והנבואה בעולם.

בימים הראשונים היה השכל הכללי של האנושיות פחות מפותח, וחפצו היה ג"כ יותר ברברי, אז היה החזון האלהי כולו נועד לדחות את השכל הסורר המשועבד רק להחפצים הבהמיים בכללות החברה האנושית, ולדחוק תמיד את החפץ הטבעי, שהיתה התעוררותו יותר מכוונת לקראת הכיעור והחטא;

התבסמות העולם ע"י כל המשך הדורות, ע"י ביסום היותר עליון של גילויי השכינה בישראל וע"י נסיונות הזמנים, התגדלות היחש החברותי, והתרחבות המדעים, זיקקה הרבה את רוח האדם, עד שאע"פ שלא נגמרה עדיין טהרתו, מ"מ חלק גדול מהגיונותיו ושאיפת רצונו הטבעי הנם מכוונים מצד עצמם אל הטוב האלהי;

ונגד אותו החלק שכבר נזדכך מוכרחת היא הליבירליות להתפשט, והאנרכיה לתפוס מקום.

וכשבאה המסורת והדת אפילו בצורתה היותר טהורה לכבוש תחת ידה את זה החלק המזוקק לא תצליח, אבל צריכה היא לסייע את רוח האדם בנקודת טהרתו, ללכת במסילתו שכבר כבש, ולכוין את מטרתה נגד אותם חלקי הרוח של הדעת והרצון האנושי שעדיין לא נתבסמו, והם עומדים עודנה במצבם הפראי, כימי קדם;

ולפי התנועה התסיסית של החלקים המבוסמים, עוד הסכנה בהם יותר גדולה כשהחלקים הבלתי מבוסמים, השרידים הרבים של הברבריות הולכים במצבם הטבעי הפרוע, והצד המתוקן שברוח האדם סוכך עליהם באברת דמיונו, להעטיף מעטה של ברק נוצץ על כל תועבה ושקר;

זאת היא עבודת הקודש של עובדי ד', עד קץ הימים, עד אשר רוח הטומאה כליל יחלוף, וזיו האדם והעולם יגלה בתפארת עזו, במלכות שדי.

התשובה היותר מקורית וטובה, הנובעת מאור התורה בעולם, היא השינון בחלק דיני ממונות וכל המשפטים שבין אדם לחבירו הכלולים אצלנו בלימוד חושן משפט, בכל הבקיאות הגירסאית היותר בהירה וכל החריפות הישרה והרחבה היותר אפשרית.

היא מתקנת את כל מכשולי הלב שבחיים ומעמידה את הצדק האלהי על בסיסו הנאמן ונוטלת את מחץ הספק והנביכה מתוך הנשמה, ע"י מה שמאירה היא באורה הבהיר את דרך החיים המעשיים.

אמנם צריך תמיד להכשיר את הלב ואת המח ע"י יתר חלקי התורה, וביחוד ע"י השפעה מוסרית ועיונית חזקה ורחבה, בטל האור של ההגיונות הפנימיים שבההכרות האלהיות האציליות, כדי שתהיה הנשמה מוכשרת להתדבק יפה בהצדק האלהי שבחלק המשפטי של תורת החיים;

ואז יבא לה מקצע זה כשמן בעצמותיה לרוממה ולשגבה.

אי אפשר כלל שלא נסתכל ונעיין בעניני האלהות.

אין אנו צריכים להביט כלל איך העיון הזה פועל עלינו, או איזה תכלית יוצא ממנו. אין מחפשים תכלית למקור המגמות כולם.

הנשמה מתיבשת ומתדלדלת ע"י העזיבה של העיון האלהי, ואח"כ על ידי הרגל ארוך של מחשבות יבשות וקלות ערך. אובדת היא את הכשרון להעיון האלהי, ונעשה לה קשה ומוזר, ולפי אותה המדה היא טובעת במצולת היגונות, וקלקול המדות, המעשים והדעות.

לא כל האנשים אמנם מוכשרים הם להעיון האלהי, אבל המוכשרים הם הנם פרי הנשמה הכללית של האדם, בהוציאם את כשרונם אל הפועל, נשמת האדם בכלל מתעלה היא ופורחת. בחשאי מתתקנים הם המעשים והמדות, מתישרים דרכי החיים, ע"י פעולתן השכלית של צדיקים חכמי לב שנוצרו להיות תמיד מסתכלים כלפי מעלה - אותם יקרי הסגולה, שאין דבר שבעולם שילבבם, רק העונג של העיון האלהי בכל זהרו וכל אגפיו.

יש אשר מרוממותו ישלח פארותיו, ויאיר מעדינת קדשו גם על שארי עיונים, ואז יצא לאור המחזה של לימוד תורה לשמה, והתורה כולה, וכל החכמה, המחקר והדעת, מתעלה הוא באור תורה של מעלה, בתורה השמימית, שחזות נועם ד' היא מהותה.

מסתכל לו בחיר יה זה בכלים, בכחות היצירה הפועלים, בההויה לכל מלא עמקה, גדלה, גבהה ורומה, רואה בכל את ההוד והטוב;

מעלתו המוסרית הולכת ומתגדלת, מפני שהוא שואב את חייו ממקור הצדק והיושר. חכמת לבבו מתרחבת, מפני שהוא יונק תמיד משדי תבונות הזיו האלהי.

כל מה שיעיין יותר האדם במעשה ד', כל מה שיכוין יותר את לבו להכיר על ידם את השלמות האלהית, כל מה שיקנה לו ידיעות יותר ברורות בהליכות החיים של המוסר הטהור והשלמות של המעשים היותר טובים, כן יוסיף להופיע עליו האור האלהי, והסברות פנימיות מעונג השלמות האלהית יחלו לנבע בכליות, וימלא מחו ולבו אור ונעם עליון, הממלא את כל הנשמה ואת כל הסביבה טהרה וענות צדק, אהבת הבריות, יושר ומשפט ושמחת עולמים, המשותפת עם שפע חדות ד' ממקומו.

הגילויים הנשמתיים של השלמות האלהית, כל מה שהם מתעלים, יותר הם מזדככים, ויותר הם מתרחבים. מתכונת המבטא והדיבור לא יכילם כל הגיון לשון, וכל ניב שפתים לא תעריכם, כל מליצה וכלי שירה תקצר מלספר את זיו הדרם.

אז יאלם האדם ושפתיו תשקנה אשה לאחותה, ובקרב לב עמוק יגלה אור עז והדר גבורה נשאה ורחמים עליונים על כל היקום, שפעת חסד ואהבה ונדיבת לב שאין לשערה בכל פועל של צדקה מעשית.

נועם נשמה זו תמתק את החיים הכלליים, נוטלת היא את העוקץ המכאיב של המארה הנתונה בחיים האנושיים מפני חטא האדם וסכלותו, מפני שפלות נפשו וקדרותה.

המלה היוצאת מלב מתנה זו, בעת עלייתה, בעת מושכה איתן בגבהי מרומי החסד האלהי, היא גדולה ועזיזה, היא פועלת ומחלטת. ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור.

והאור הולך הלך וגדל;

ובעת יחל להתעלם, ימהר הצדק אל הצדקה המעשית, אל התורה והעבודה, אל הטוב והחסד החמרי, עדי ישוב להגלות עליו הזיו העליון מסתר עליון.

הננו חשים במלא נשמתנו את ההכרח של הטוב המוחלט, את האי אפשרות של אי הוייתו, ואת העריגה הבלתי פוסקת במעמקי לבבנו להתעלות אליו, להתקרב אל מרומיו, לחזות בנועמו.

הננו מרגישים, שהטוב השלם בהשלמת הוייתו, החפשי מכל גדר, מכל תנאי וחק, מכל תאר ושינוי, מילואו הוא מילוי עולם.

אין מקום למלוי שאיפתנו אל טוב זה אלא בהסתכלות האפשרית בניצוצי זיוו, אחרי אשר ירדו אלנו וימלאונו עז וחיים, נצח והוד.

הננו אחר כל החזיון הזה נשארים צמאים אל התעלות הטוב, אין אנו מקיפים את מלא היקף הטוב בתומו, כי אם כשנחזה בו, לבד מילוי הטוב, ג"כ התעלות הטוב, פריחה תמידית, תוספת עז ועילוי בלי מצרים, בלא עמידה.

מילוי הצמאון האידיאלי הזה יורנו דעת במה להבחין בין אור האלהי לאור העולם החי ממקורו.

האור האלהי ירוה אותנו את צמאוננו הנשגב אל הטוב המוחלט, הקיים במרומיו;

והאור העולמי, ההולך ואור, ההולך ומתעלה, מחיי מקורו, ידשננו מהטוב של ההתעלות, של תגבורת הכח, של הוספת העילוי, שהננו לו כ"כ צמאים ונכספים.

לא נהיה לחוצים להשביר את צמאון המדע והטוב, כשהוא מקופל יחד ונושא את דעו על ההויה כולה לדעת את סוד האצילות המוסרי שבה, במסקנא יבשה, שההויה וההפסד היא המגמה האחרונה, מה שאנו מוצאים את עצמנו מזה נעלבים ונדהמים, מלאי שממון מפעולה הולכת וסובבת, המדאיבה את נפשנו בהאנחה של אין כל חדש תחת השמש.

הננו מתנשאים מעל להחזיון הפשוט שהחושים קולטים בחיצוניותם מההויה, הננו צועדים בצעדנו הרוחניים למעלה מן השמש, וגוזרים אנו, אין כל ישן, הכל פורח, הכל מתעלה, הכל מוסיף תמיד אור וחיים.

אין הרוח האצילי נופל גם בראותו, שהדרך של ההתעלות היא דרך מסובבת, שיש בה מעלות ומורדות, הליכות קדימה ונסיגות לאחור גדולות מאד, שגם הנה המורדות והנסיגות מלאות הנן רוח של עליה וקדמה.

ההכרה של ההתפתחות, כשהיא הולכת ונגמרת, הולכת ונקלטת יפה בחיים המדעיים והמוסריים, כשהיא מתבכרת ויוצאת מידי בוסריותה, עד שאיננה נאכלת פגה, היא מעלה את רוח האדם אל מרומי האור האלהי, מקלטת בקרבו את המגמה הפנימית של דעת אלהים, החפשית מכל חק וגבול, שבאוצר נשמתן של ישראל, שנתגלתה ע"י ההופעה האלהית המיוחדת לו, בתור הפרח היותר עליון של הזרחת אור נשמת האדם בקרב העמים כולם.

ההתפתחות התדירה תמלאנו שיקוף אידיאלי מוסרי על כל ההויה, ותביאנו לידי מילוי אור אלהי מדעי והכרתי כזה, המאחד את הוייתנו עם אור חי העולמים בתכלית הטוהר והמוסר, העז והגבורה בכל מילואם.

כבוד אלהים, העטוף בהיצירה הרחבה, בכל גוניה העשירים והשונים, מתודע אלינו, בזיוו האידיאלי, ההולך ומתגדל;

יתגדל ויתקדש שמיה רבא.

אהבת האדם את עצמו יכולה להשאר רק על המדרגה התחתונה שלה, שתהיה טבעית ונמוכה, ומתוך קטנותה עלולה היא להתקלקל ולצאת חוץ לשורה, להיות ליסוד למעשים רעים ותכונות רעות, וכפי מדתו הכשרונית של האדם כן יכול הוא בהשחתתו להיות מסבב השחתה אל הכלל.

ואותה האהבה בעצמה יכולה להיות ג"כ קדושה ואידיאלית, כל מה שהאדם מזכך את עצמו, מרומם את דעתו ושכלו, מכונן את תכונותיו ומעשיו לצד היותר נעלה וישר.

כשהאדם מזכך את עצמו, והצד הטוב שבו הולך וכובש לו את מהותו, נעשה מבטו על המציאות כולו הולך ומאיר, הולך ומשמח, וההויה מוצאת חן בעיניו, מתוך שהוא מסתכל בה מנקודתו העצמית.

ובאמת ההויה היא טובה מאד, כשהאדם המסתכל בה פועל בקרבה וחי עמה הוא טוב.

וטובו של האדם בידו הוא כולו, או לפחות חלקים חשובים ממנו.

ואותם חלקים שהם בידו להכניסם אל תחום הטוב, הנם יכולים לשפר את כל הוייתו, עד שגם חלקיו שאין טובם בידו יוחלטו לטוב, שהם אותם החלקים והכחות שהם יוצאים מכלל הבחירה החפשית, אע"פ שהנם קבועים באדם עצמו, באמת שייכים הם יותר לכללות ההויה, שהיא כולה מתהפכת לטוב, מתקשטת באורים נאים ומלבבים, כשהאדם מאיר בה בנשמתו הטובה ובכחותיו היפים המסודרים על פיה.

הרעיון ע"ד ההתפתחות של ההויה, וכל המצוי, הוא מוריד את רוח האדם ומעלהו, סם חיים וסם מות ביחד שקועים בקרבו.

כשהאדם מסתכל לאחור ורואה את השפלות שבמצבי העבר, והוא כשהוא עומד במעמדו המוסרי, השכלי, והפיסיולוגי, מאושר מול העבר, דעתו נעשית זחה עליו מצד אחד, וגדרי המוסר מתרופפים אצלו. כמה מוסר שימצא בקרבו, יאמר, בעת אשר יתקפהו רוח רעה של איזה תאוה, שהוא די והותר ורב מאד מהנדרש ליצור שכמותו, שיסודו הוא בהמות ופראות גסה.

לעומת זה ההשקפה של ההתפתחות ביחש להעתיד היא מרוממת ומעלה את האדם לגובה מוסרי כזה ממש, שראוי להיות מצטייר בלבבו ע"פ אותה ההסברה המתבארת לפניו מהידיעה ע"ד גדולתו של האדם בראשית הוייתו, עד מושב אלהים אשר ישב טרם אשר נטרד מגן עדן מקדם.

כל מה שמתעלה האדם בדעה והשכל, בתלמוד תורה ותכונות טובות, מעוף שכלו וציורו המוסרי, הולך הוא קדמה אל העתיד, וממילא הולך הוא רעיון ההתפתחות ופועל עליו לישר את דרכיו ולעודד את חושיו המוסריים, עד אשר יכנס להיכלי הקדושה והטהרה בגבורה עליונה מלאה עז ד'.

וההשקפה של העבר תאזרהו אומץ של יראה, כי ישים אל לבו את השפלות הנוראה של העבר, ויחוש שבשחתו את דרכיו יוכל לפול באותה השפלות החשכה, תחת אשר ע"י תיקון דרכיו ומעשיו, הפרטיים והחברתיים, הנה אורה גדולה, ההולכת ומאירה, בהתעלות של אין סוף, נכונה לפניו.

הזמן חידש לפרסם הכרות כאלה, שגרמו בפרסומן להרס את ההכרות, אשר בעצמן אינן שייכות ביחש שלילי לההכרות המחודשות, אלא שמצד ההרגל נצטברו יחד. האדם מקשר את כל מחשבותיו זה לזה, וכיון שחלק מהן משתנה, הולך השינוי ע"פ כל הככר המחשבי.

רק בדעת וחשבון יסייג לו האדם את הגבולים, להבחין עד היכן צריך להגיע יד השינוי של ההכרות החדשות בצדק, והיכן הוא המקום ששם כלה כחן.

טבע השכל והציור הרוחני בכלל לחוש בכולו את השינוי שבחלק מחלקיו הוא לו טבע של חיים, המביא לידי שכלול והוספת מעלה בכל עת אשר יחודש דבר באחד החלקים שבו.

שלשה הנם השינויים העיקריים, שבאו במהלך הציור האנושי בזמן החדש, שמהעקרים הללו הסתעפו ענפים רבים חדשים.

ומבלי שימת לב להבין את המהות העקרי המונח בעצמותם של אלה השינויים, למען דעת עד כמה הם צריכים להתפשט, לגרור אחריהם עוד שינויים בדעות ובמעשים, גרמו השינויים לטובה הללו ג"כ מבוכה וערבוביה, אשר תשוב לטובה ביחד עם התגברות ההכרה, אחרי שיתפשט התלמוד הרוחני, בהגיונות הנפש ואוצר הדעות, כראוי לו.

שלשת השינויים העקריים הם:

האחד, השינוי במהלך המחשבה החברותית.

השני, במהלך המחשבה הקוסמולוגית.

השלישי, במהלך המחשבה ההתפתחותית.

הבנת החברה האנושית, ובכלל החיים החברתיים, היה ענין סגור ורז כמוס לפני ההמון הגדול בדורות שלפנינו, כמו כל הסודות של החכמה המעשית והעיונית.

כל עדה וקהלה היתה סגורה בתחומה, על כל יחיד לא פעלה בגלוי כ"א הסביבה הקרובה שלו, ובתומו חשב כן כל יחיד וכל ציבור, שהעולם הגדול הוא רק סביבתו הרוחנית והגשמית.

בני ישראל, ככל האדם, גם הם היו סגורים בתחומם, ועוד במדה יותר גדולה, מפני שתי סבות חזקות, מפני הרדיפות הרבות אשר פגשו תמיד מהעולם האנושי הגדול, עד מקום שעיניהם היו יכולות לשלוט, ומפני השינוי העקרי שבהליכות החיים הרוחניים והמעשיים שבינינו ובין ההמון הרב של כל העמים תחת כל השמים, מאז ומעולם.

יחידי הסגולה בעלי הדעה הגדולה, ידעו מעולם את סוד האחדות הרוחנית, ידעו שרוח האדם רוח כללי הוא, עד כמה שההבדלות הרבות הרוחניות והחומריות עושות את שלהם להבדיל בין איש לאיש, ובין קיבוץ חברתי אחד למשנהו, עוד יותר מכל ההבדלות גדולה היא האחדות העצמית שביניהם, והמחשבות פועלות ונפעלות מבלי הרף, וסדרי החיים הולכים ומשתוים, מגמת ההשתוות היא ודאי לקלוט תמיד את היותר טוב, היותר בריא ויותר עדין שבכל קיבוץ ולנטע אותו על אדמת הכלל כולו.

אבל ההמון לא הציץ מעולם למעלה מחוגו, חשב שאין כאן שום יחש, שום כח פועל ומתפעל מסביבה זרה, וק"ו עוד רחוקה, על חוגו שלו הקרוב אליו.

ובספירת המחשבה המצומצמת הזאת נתרשמה הצורה הטפוסית של עולמו הרוחני היותר פנימי, על פי התכונה הזאת נצטיירה אהבתו האידיאלית לכל קודש, ויחושו לעמו המיוחד, וכל המתיחש לו, תקותיו לעתיד, חזון רוחו על העולמות החבויים שלמעלה מהחושים, השקפתו על החיים והמות, על החופש ועל השיעבוד. על העמידה ברשות עצמו ועל המשמעת, הכל היה נארג בהאריגה המצומצמת הזאת, של הציור של הסביבה הבודדת. שהיא הינה הסך הכל של ההויה.

הזמנים שינו את ההשקפה הזאת בתכלית השינוי, לא רק בציורם של החוגים המשכילים, כ"א בחוג ההמון כולו, מקטנו ועד גדוליו.

ההכרה החברתית נסבה ונתרחבה, כל יחיד מרגיש, שהנהו לא בודד, ולא סגור בתחום מיוחד לגמרי, שהוא פועל ומתפעל מהמון חוגים רבים ורחבים, מסביבות שונות וגם זרות, ואין ליאש כל רוח לומר, שאין לי להתחשב עמו מאומה, גם אם יהיה רחוק שברחוקים.

אבל כאן החשבון נתגדל, הערבוביה נתרבתה.

והצורך ללמד איך מסדרים מערכה רבת גוונים בתחום הצר של המחשבה ההמונית הרגילה, ואיך משאירים את כל הטוב שבעולם הרוחני בעינו באין מגרעת אחרי כל מהפכה שהשפעה זרה מחוללת, ואיך שואבים מן הכל רק את הטוב והאמת, את הישר וההגון, צורך זה נתגדל עד מאד, ואי אפשר להספיקו כ"א ע"י השפעה מרובה של הסברת רעיונות רוחניים פנימיים וטובים שאי אפשר להוציא את הדבר אל הפועל כ"א ע"י העמדת המון משפיעים רוחניים טובים והגונים, המלאים דעה ורגש טוב ונעלה, עד כדי להשפיע ג"כ כלפי חוץ באופן היותר רצוי.

המחשבה הקוסמולוגית, גם היא גרמה לפעול שינוי גדול במהלך החיים הרוחניים.

הרעיונות אשר נספגו מהציור הקטנטן של העולם הכללי, ע"פ התכונה הישנה במצב של שקיטה וקטנות, הולמות הן לאותה הקטנות של צמצום הסביבה.

והרוח החדש הכללי, שבא לרגלי ההרחבה המדעית של ציור החוש כלפי ההויה המוחשית, מוכרח הוא לחדש בהתרחבו בין המונים רבים צורה חדשה על העולם הרוחני וכל קשר מחשבותיו;

שצריך לימוד מרובה איך לכונן הכל מחדש בתכלית התיקון. עם ההשארה היותר מוצלחת של כל הטוב היסודי שבישן.

ואיך יעשה דבר זה אם לא ע"פ לימוד קבוע במעמקי הרוח, שיחולל המון גדול של הסברות, שיעמידו את התוכן הרוחני כולו על מעמדו המאיר, שעוד יוסיף נהרה ע"י הטוב שיקובץ מההרחבה של כל ההכרות החדשות, אחרי אשר יתאימו אל כל הטוב האצור בכל הישן לפי צורתו הטהורה.

מהלך המחשבה של ההתפתחות, שנתפרסמה בכל השדרות, לרגלי למודי הטבע החדשים, עשתה מהפכה רבה, בחוג המחשבות הרגילות.

לא אצל יחידי הסגולה, בעלי הדעה וההגיון, שמעולם הסתכלו בסדרי השתלשלות דרגאים, אפילו בההויה הרוחנית המוסקרת בסקירה היותר נסתרה, שאין הדבר זר אצלם להבין במדת ההשואה ג"כ באופן זה בדבר ההתפתחות החומרית של העולם המוחשי, שראוי הדבר שתהיה התגלותו מתאמת לההשתלשלות הרוחנית של ההויה, שאינה מחסרת דרגה אחת בדילוג וריקניות. אבל ההמון לא הסכין להבין את ההתפתחות ברעיון שלם ומקיף, ולא יכול לקשור על פיו את עולמו הרוחני

לא הכבדות שיש עם התאמה של פסוקי תורה או מאמרים מסורתיים אחרים לרעיון ההתפתחות מכביד הוא את העמדת המחשבה ההמונית על מכונה, מלאכה זו נוחה היא מאד. הכל יודעים, שהמשל, החדה והרמז שולטים בענינים הללו, שהם כבשונו של עולם, בכל מקום, וגם אוזן ההמון רגילה להיות נשמעת לגזרה קצרה, שמקרא זה או מאמר זה, הוא בכלל סתרי תורה, שהוא נעלה מפשטו, ודעתו מתישבת,

והיא מתאמת בזה אל סקירת בעל המחשבה, המשער את סוד השירה העליונה שיש בהרצאת חידות מני קדם.

אבל איך להתאים את כל הקשר הרוחני, של כל הרצאת מחשבותיו שנתאגדו יחד על פי הסדר של פתאומיות ודליגה, שהיא מצלת את המחשבה מלשוטט במה שהוא רחוק מחוגה, בהפגשם עתה עם החטיבה החדשה של ההתפתחות, ההולכת ומתפרסמת וכובשת מקום בלבבות;

לזה צריך הזרחת אורה מרובה, שתהיה הולכת וחודרת את כל השדרות, עד אשר יופיע בסדריו הנוחים גם בחוג היותר פשוט והמוני.

על כן הזמן מכריח להפצת הדעה, הדעה היותר רוממה, יותר רחבה ואידיאלית.

אי אפשר לצורה הגסה של האמונה, אחרי אשר ירדה ירידה אחר ירידה ונתלבשה בלבושי שקים עבים מאד, להחזיק מעמד.

ומי זה ילביש את האמונה הטהורה את המחלצות הראוייות לה, מי ישים על ראשה את אותו הצניף הטהור ההולם לפי הוד מלכותה, אם לא גדולי הכשרון, חכמי לב, קדושי רגש וטהורי נפש, השתולים בחצרות ד', תלמידי חכמים המסורים להגיון התורה ועמלה.

ההתקשרות לאיזה תוכן היא מפלסת נתיב להחיים, אם התוכן הוא נעלה ונשגב כפי מדתו יהיו נתיבות החיים ג"כ נעלים ונשגבים, ואם התוכן הוא נמוך ושפל ערך יהיו לפיהו ג"כ נתיבות החיים נמוכים ושפלי ערך. אבל נתיבות יהיו להחיים בכל מקום שיש קשר קבוע לאיזה תוכן.

האנשים הפשוטים והטבעיים קשורים הם יפה לעצמיותם החמרית, ובזה יש כבר לחייהם נתיב סלול על פי דרכם.

היוצאים מגבולה של השדרה היותר נמוכה כבר יש להם תוכן אצילי מצד חיי המשפחה שלהם, אבל גם קשר זה הוא ג"כ טבעי וחמרי, ויש בו הרבה מגסות החיים.

גדולי המדע והמוסר, הנפשות אשר נזדככו הרבה ונתעלו ממעל להשאיפות ההמוניות, מוכרח הדבר, שקישורם הרוחני למגמתם העליונה בחייהם יהיה קבוע כדי שיהיה לחייהם נתיב סלול. אצלם הקישורים הטבעיים אינם כפי כל המדה של האומץ הנהוגה בההמון הגדול;

ואם פעם ישכחו את מעלתם העליונה, וירצו להשתוות עם ההמון הרגיל, יהיו הרבה ירודים ממנו, אותם הקשורים הטבעיים, שדים כדי לתן מסלול קבוע לחיי ההמונים, אינם מספיקים כלל לפלס נתיב לנשמתם הגדולה ורבת הכחות של אנשי המעלה, וגדולי המחשבה והרגש, רק כשהם עומדים במעלתם הנעלה כבר נתיב חייהם סלול וכבוש במערכה יותר מעולה מהנתיבות ההמוניות. אבל כשהם יורדים מרמת הפסגה אשר להם, יכולים להיות אובדי דרך, ואומללים בחיים יותר מכל אמלל שבהמון.

מה דגים שבים כיון שהם יוצאים ליבשה מיד מתים;

כך ת"ח כיון שפירש מן התורה מיד מת. אצילי הרוח מוכרחים הם להיות קבועים וקשורים בבית חייהם, המלא אור וחיים עליונים.

האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו, ואת אחיו לא הכיר, ואת בניו לא ידע, כי שמרו אמרתך, ובריתך ינצרו.

ע"פ רוב, התכונה החיצונית והפנימית של העולם סותרים זה את זה בהשקפותיהם.

הסתירה כמובן, אינינה תמידית ובלתי פשרית בטבעה, אדרבה, היא טבועה בעצם כדי לעורר התחברות יותר כבירה שרק אז יכולים הם החיים הפנימיים והחיצוניים להתאגד יחד.

המוטבעים בתכונה של שיקוע בענינים החיצוניים של העולם, אינם יכולים להשתקע בתכונה הפנימית, והם מוצאים בנפשם ע"ז ניגוד עצום.

להפך, המוטבעים להיות עסוקים בתכונה הפנימית א"א להם להיות משתוים לגמרי עם התכונה החיצונית של העולם, וכאשר הם מתאמצים לתפוס את שתי התכונות יחד, אז הם מתחילים להרגיש את המכאוב של הפירוד שביניהם.

הידיעה הברורה מחוללת את הרצון, כשהיא עומדת על הבסיס הטוב.

חמדת הטוב כל שהיא מתבררת יותר כך היא מתחזקת, כל מה שמתברר יותר שהטוב הוא טוב באמת, כן הרצון מתגבר.

גבורת הרצון מחוללת את היכולת.

למדנו מזה, שהידיעה הרצון והיכולת הנם תמיד אחוזים יחד, ובמקום שנמצא מדע לאין גבול, שמה הרצון הוא בלתי גבולי, והיכולת בלי גבול, גם היא.

כל חטא בנפש האדם נובע מפגם ביכולת. נחלשה הנפש, ואינה יכולה לעמוד נגד נטיית הרע שבה.

חסרון יכולת זה בצאתו אל הפועל מחליש הוא את כח הרצון של הטוב, וחלישות הרצון מחוללת חלישות הידיעה והכרת הטוב מתטשטשת.

התשובה באה אחר בינה. כשמגבירים את הכרת הטוב, הבאה בשלמותה גם עם הכרת הרע. הרע מבחין את הטוב, כשעומק הרע נעשה ידוע ברעתו, מבהיק יותר עומק הטוב בטובו.

וכל מה שידיעת הטוב מתבררת, והפגם שגרם החטא להחשיך את הידיעה, הולך לו ע"י השבת הרצון ונטיית הנפש אל הטוב, מתעוררת ע"י ההכרה ג"כ הנטיה לבסס את רצון הטוב ולהציל גם אותו מפגמו של החטא;

והנפש אשר נחלשה מקבלת את טובה בזה להעמיד את נפילתה ולתקן את היכולת שלה שיהיה במילואה בתור יכולת לטוב;

והבחירה נעשית ע"י זה חפשית, ושיקול הטוב נשקל הוא באין מפריע;

ופועל ממילא כח המושך הרוחני, שיש בכל נפש אל הטוב, להגביר את הכרעת הטוב ולהעמיד את סדרי החיים של היחיד והציבור כולם על המרכז של הטוב הגמור, שמלתו האחרונה היא אור ד'.

המוסר הנו אחד מחזיונות ההויה, והוא טבוע ג"כ בכללות ההויה, לפי אותו הערך שההויה הכללית צריכה אליו, ובזה יש יחש גדול בין רוח האדם המתעלה בתכונת מוסריותו עם ההויה כולה.

והקיבוץ החברותי, שהוא כבר חלק רשום ביותר מגילויי ההויה לגבי גילוי ההויה הנמצא ביחידים, לפי ערך גדלותו כך ניכרת החטיבה המוסרית בקרבו.

ולפי אותה ההכרעה המוסרית שבקיבוץ בתכונה נפשית שבו, כך יחושו אל העולם הגדול מצד האופי המוסרי, שבכללו הולך הוא וגדול.

מקור מוסריות ההויה הוא ההדרכה האלהית, שהדריכה את ההויה, ומדריכתה לכלל גילוי.

הנפשות המלאות איתניות של הכרה, לחדור אל האור המוסרי ולהכירו בתור נשמת ההויה, היותר זורחת וחביבה, גם תחת המון הכיסויים של המלחמות והצביון השערורי שמתגלה לפי השטחיות של ההשקפה עליה, הנן עולות במעלות היותר רוממות במציאות, וחשיבותן בההויה הכללית אדירה היא לאין חקר.

הן הנה הנפשות אשר קרבת אלהים להן טוב, בעליהן מלאים הם עז וגבורה אלהית לפעול ישועות לאדם רב, והם מאירים לבני אדם את אור הצדק העליון ואבוקת היושר המאיר באורה הגדול, הם מטביעים את חותם דרישת האמת וחפץ החיים בכל טהרתם ועזוזם יחד על הכלל כולו.

בחקי ההויה הרוחניים, ובעשרם הגדול, מתפשטת היא התכנית המוסרית במלא שליטתה, אבל גם בחקים החמרים אין ניצוצה כבה, אורה הבהיר של התכונה הנובעת מצדק העולמים הוא מעורב בתוכיותם, עד שכולם הנם מוכשרים להיות משפיעים ומקבלים השפעה ממקור האור של המוסר המזוקק בזיקוקו האלהי, הטהור.

יש יצר הרע נסתר מאד במעמקי הנפש, קנאה מרקבת עצמות, המביאה רפיון ומחשכים לכל רעיון של אורה.

הקנאה היא מוזרה.

רבים לא יכירוה, מפני שישנם כמה גורמים שמונעים את השפה מלהביעה, אבל היא ישנה, נרדמה היא במחבואי הנפש האנושית, והיא יוצאת לפעמים בצורות שונות, חוץ מצורתה האמיתית, כדרכן של כל התוצאות של הקנאה שאינם מתלבשות כ"א במלבוש נכרי, ונושאות עליהן תמיד שם זר.

הקנאה המוזרה הזאת, היא הקנאה באלהים, האדם מקנא הוא באלהים על אשרו האין סופי, על שלמותו המוחלטת.

הקנאה הזאת גורמת עקמימות הדעת וחשכת המחשבה, טמטום השכל ורוגז הרוח, וכשכל האמצעיים אינם מספיקים להכיל את זעמה היא מסיימת בכפירה מוחלטת, כדי להסיר מהנפש הכואבת, אכולת הרקב.

את העוקץ של הקנאה, הדוקר נורא אין מרפא למחלה זו, כ"א הארה עליונה של דעת אלהים בבירור ובעומק הגיון. הנתיבות המיוחדות ביחוד להסרת הנגע של קנאה זאת, שבהסרתו נפטר ג"כ מכל התולדות הרעות של הלבושים השונים שהיא מתלבשת בהם עד מחלת הכפירה המשועממת, המתפשטת בדורנו בתור מחלת הזמן. הנתיבות הללו שתים הנן, האחת היא נתיבה מדעית טהורה, והשניה מדעית מוסרית.

הנתיבה המדעית מבררת, שההבדל שבין האלהים והעולם תלוי הוא רק בדעה והשגה וארחות החיים.

כל מה שהדעה מתעלה, מתקרב האדם והעולם לגודל האלהי, וברוממותו העליונה של האדם והכרתו הגמורה מוצא הוא שהכל הוא כלול באלהים, והעצמיות הפרטית של כל פרט מפרטי ההויה איננו כ"א התגלות אלהות, הזורחת בגוונים שונים לפנינו, ולפי זה כל האושר האלהי הלא הוא אושר של הכל. והאושר הוא הולך ומתגדל, כל מה שהידיעה האלהית היא הולכת ומתבררת.

וזהו סוד העונג הנעלה של ההשגה האלהית, שהוא הולך וחש את אשרו העליון, את שלמותו הנצחית, המלאה חדוה ועז, ואין כאן מקום לשום קנאה.

הנתיבה השניה היא מדעית-מוסרית, שהשלמות וחיוב המציאות האלהית היא תלויה במדת הצדק החפשית, וכל מי שיעלה את חפשיות רצונו באותה המדה של הצדק המלא, שהאלהים הוא נעלה בחפצו השלם בצדק החפשי והמוחלט, הרי הוא משתאב בגופא דמלכא, וקונה לו את השלמות האלהית, מצד בטולו אל האור האלהי בעונג פנימי.

ואין שום מעצור משום נמצא לרומם את חפצו חפשי למרום הצדק האלהי, וכפי אותה המדה שהאדם מתקרב אל מדת הצדק האלהית, הרי הוא מתעלה, ונעשה איש אלהי.

ונמצא השלמות האלהית מחוייבת להאלהים מצד הצדק החפשי שלו, שהיא זכות השוה לכל. שאין מקום לקנאה.

העולם הפנימי צריך הוא להבנות תמיד, ולהשתכלל בלא הרף, עוד יותר מהבנין התמידי של העולם החיצוני.

ברוחו של אדם, כל מה שהוא מוצע ע"פ יסוד החפץ הפנימי לטובה, זהו בנין פנים, וכל מה שהחפץ הפנימי עומד מרחוק, או אינו משתתף בזה, הרי הוא בנין חוץ.

אפילו ההכרה המדעית איננה נחשבת לבנין פנים כ"א כשהיא משתכללת כ"כ עד לכדי הטבעת הרצון היותר עמוק על פיה. אבל כ"ז שתהיה רק מציירת והוגה, וחפץ הלב בחייו אינו נוטל חלק במעמק החיים הציוריים הללו, הרי זה רק בנין חיצוני, שאין ההשלמה, היחידית והציבורית, נבנית בהם בנין עדי עד.

התורה והיראה, החכמה והתפילה, ההכרה והעבודה, כשהם באים תמיד יחד, הנם משפרים את העולם בין מצדו הפנימי בין מצדו החיצוני.

כשמשקל אחד חסר, חסר לעומתו בסדר הבנין לפי החסרון, מחסור פנימי או מחסור חיצוני.

ההכרות צריכות להיות נמסרות תמיד לפי אותה המדה שיזעזעו את הנטיות של הרצון מהדממה שלהם ויעוררום לטובה.

אז בונות ההכרות, יחד עם השכלול החיצון שהן משכללות את רוח האדם, גם את העולם הפנימי שלו.

זהו עיקר היסוד, המונח בסדרי ההסברות, המתגלות לפני ההכרה האנושית בדברים שהם כבשונו של עולם, בין שהן באות בדרך הדרישה החיפושית, בין שהן באות ע"י הופעות הרוח בגילוי המדע הפנימי, בין שהן באות בתכונת נבואה והתגלות אלהים;

תמיד טבע הרוח הוא לבא מעולף בצורות מגוונות בגוונים, שהם מלוים את העצמיות שבהכרה, והגוונים הם תמיד נותנים על ההכרה איזה עצמיות משלהם.

והמדע טורח תמיד איך להכיר את ההכרה ביסוד הפנימי שלה, והוא הולך ונתקל בדרכו כמה פעמים עד שהוא מגיע בהמשך דורות ותקופות לידי איזה קירוב אל המקוריות שתחת הגוונים.

ולמה לנו כל אלה, למה לא הובעו ולא הוכרו ההכרות התוכיות בעצמותן.

אבל כשאנו באים לסכם את נקודות הבנין הפנימי, שהוא היסוד היותר עקרי בהשכלול העולמי, אז נמצא שההכרות רק אז תפעלנה על החפץ לפי המגמה הטובה שבהן, דוקא כשהן באות בתחילתן מגוונות, והגוונים הם מולידים נטיות של חפץ לטובה, בדוגמא שלמה, לפי התכונה של התמצית הטוב של המבוקש שבההכרות.

וכל מה שתתחולל יותר דעתו של אדם, הפרטי והכללי, כך מתקרב הוא יותר לפנימיות ההכרות, אבל עם זה כיון שהולידו הגוונים את התנועה של התמצית הפנימית שבהכרה, שהוא נטיית החפץ הטוב, שהוא המוסר שבהכרה, הולכת הולדה זו ומתרבה, דוקא עם ההסרה של הגוונים החיצונים והעמידה על המקוריות הטהורה שבעצמות ההכרה.

אבל אם היו ההכרות באות ערומות, חשופות, בתוכיותן כמו שהן, אז לא היה כל מקום להתעוררות החיים הנפשיים הפנימיים, וההכרות היו משתקפות בציורי הנפש, כמו שמשתקפות ההכרות החיצוניות של החושים באיזה אדם הנכנס לעולם שהוא כולו זר לו, שאמנם מתרשמות הן על רשת העצבים של חוש הראות, מתוות הן את התוים שלהם בלוח החיים, אבל אינם מעמיקים בו את הוייתם, אינם משתרשים בנשמה לשאת ענף ופרי, ולהתהפך לעצם מעצמיו הפנימיים של האדם, לגדל את איכותו.

ואוי אוי היה לעולם כולו אם תכונת הדעת, שהיא זיו החיים, היתה עומדת בצורה כזאת, והיתה מתמדת בלא הפסק ולא תיקון כלל הקובלנא המרה של אכתב להם רובי תורתי כמו זר נחשבו, תחת שעל ידי הגוונים בא התוחלת של כי תבא חכמה בלבך ודעת לנפשך ינעם, כי מוצאי מצא חיים ויפק רצון מד'.

המגמה האחרונה בחיים היא הקדושה.

הקדושה היא חטיבה עליונה, שאין בה כלום מהחולשה שבמוסר.

הקדושה איננה נלחמת כלל נגד האהבה העצמית, הטבועה עמוק במעמקי נפש כל חי, אלא שהיא מעמידה את האדם בצורה עליונה כזאת, שכל מה שיותר יהיה אוהב את עצמו, ככה יתפשט הטוב שבו על הכל, על כל הסביבה, על כל העולם, על כל ההויה.

אין בתכונה של קיבוץ ציבורי בשום אופן אפשרות לנטיה של החלשת האהבה העצמית, ואיננה בה כ"א הירוס מוסרי, אם יזדמן, ורקבון פנימי, האוכל כל.

על כן אי אפשר כלל לדרוש שיהיה בעולם עם מוסרי, כ"א עם קדוש, עם שכל מה שיגביר את עצמו, כל מה שירומם את ערכו בפנים ובחוץ, כן ירומם ויגביר את האור והטוב בעולם.

ונמצא שהתמצית הטוב שבמוסר כלולה היא כבר בהקדושה, בצורה יותר מפוארה, יפה ומענגת.

המוסר הוא הפרוזדור, והקדושה הטרקלין.

כשהפרטים מכשירים את עצמם בהטהרה של המוסר, מתעלה הקיבוץ, הכלל, להיות קדוש.

המוסר הציבורי כבר הוא מנער מעליו את האבק של הדימגוגיה שבמוסר, ועוטה הוא, ע"י ההתקבצות של ניצוצי המוסר שבפרטיו, את האורה של גבורת הקדושה, שהיא מתעלה ע"י ההעמקה דוקא בהאהבה העצמית.

ולהיפך כשהפרטים עוזבים את הטהרה המוסרית, האבוקה הנפשית הציבורית מתכנסת בתכונה של טומאה, ומתגלה מפלצת איומה של עם כבד עון, הרע מכל חיה רעה, ומנוול מכל בריה משוקצת.

האומה שאין בכח כללותה להתרומם אל הקדושה, איננה יכולה מצד נשמתה הכללית לתן לבניה השפעה לטהרת המוסר.

רק האומה, שתכונת הקדושה מונחת בסתר גזעה הרוחני, היא מסייעת את בניה להיות טהורים במוסר, עד אשר ירומם גם הפרט אל מרום הקדושה.

הנשמות של עולם התוהו הנן גדולות, גדולות מאד.

הן מבקשות הרבה מן המציאות, מבקשות הן מה שאין הכלים שלהן יכולים לסבול, מבקשות אור גדול מאד.

כל מה שהוא מוגבל, מוקצב ונערך, אינן יכולות לשאתו.

הן ירדו ממעלתן מראשית הנטיה של ההויה להולד, התרוממו כשלהבת ונדעכו.

שאיפתם הבלתי סופית לא תכלה, הנן שואפות ונופלות. מתלבשות בכלים שונים, שואפות הרבה יותר ויותר מהמדה, רואות שהנן כלואות בחקים, בתנאים מוגבלים שאינם מניחים להתרחב לאין קץ, למרומים אין די, והנן נופלות בתוגה, ביאוש, בעצב, בחרון, ומתוך קצף - ברשע, בזדון, בשפלות, בכיעור, בתיעוב, בהירוס, בכל רע.

התסיסה החיה שלהן אינינה שוקטת.

מתגלות הן בעזי פנים שבדור.

וביותר מתגלות באיזה אחרית ימים, בתקופה שלפני הרת עולם, שקודם להויה יצירית חדשה ונפלאה, בתחום שעל התרחבות הגבולים, בטרם לדת חק שממעל לחקים.

וסער מתחולל הולך וזועף, פרצים אחר פרצים יפרצו, חוצפה מחוצפה תגדל, מאין קורת רוח בכל האוצר הטוב של האור המוגבל והמצומצם, מפני שאינינו ממלא את כל המשאלות כולם, מפני שאינינו מסלק את כל המסכות מעל כל פני הלוט, שאינינו מגלה את כל הרזים ואינינו משביע את כל המאויים.

בועטות הן בכל, בחלק הטוב, בגרעיני האושר המוביל אל המנוחה ושלות העולמים, המוביל אל עדני עד, אל רוממות נצחי נצחים.

בועטות וזועפות, משברות ומכלות, יורדות לרעות בשדה זרים, משפיקות בילדי נכר, מחללות גאון כל צבי - ואין נחת.

הסופות הללו יחוללו גשמי נדבה. ערפלי חשך אלו יהיו מכשירי אורים גדולים. ומאופל וממחשך עיני עורים תראינה.

כשהנשמה מתגדלת, כשהיא מתרחבת ע"י מרחב חכמה ודעת, צריכים כל הקנינים הרוחניים הקטנים להיות מתעלים עמה, ותחת אשר במצב הקטנות היו יונקים משורש קטן, מוכרחים הם להיות משתרשים במצב הגדלות והעילוי, בשורש גדול אדיר ורם.

בכל עליה ועליה נמצא תמיד מצב של העדר הקודם להויה, שהוא מתגלה בתור מצב של נפילה וחלישות כח רוחני, הקודם לתגבורת כח ממקור יותר נעלה.

כשאדם הולך ע"פ תומת חינוכו, עומד במצב הפשטות של אמונה וסדר מוסרי מחובר ביראת העונש ואהבת שכר, בתור דבר העקרי, הגורם לכל סיבוב החיים הרוחניים שלו, כל המעשים הטובים והמדות הטובות יונקים אז משורש קטן ושפל זה.

כיון שהוא מתעלה, הרי הוא מתחיל לפקח את עיניו, להכיר את הטוב והאור באמתת עצמם, שוכח הוא מעט את עצמו, את פרטיותו, והריהו מכניס את עצמו יותר בחיי הכלל, הטוב הכללי מחל הוא לקחת את לבבו.

ומתוך הדליגה הרוחנית הזאת, שהוא דולג מתוך החוג המוגבל באהבת עצמו הצרה אל אהבת הכלל הרחבה, הוא עלול לאבד קנינים, שהם אמנם לכאורה קטנים, אבל באמת נכבדים הם מאד.

סדרי חיים טובים, שהם מושרשים יפה בהליכותיו, בסדרי האמונה, מתאימים הם כולם דוקא אל העליוניות שבמטרה של אהבת הכלל.

אבל לא קל הוא הדבר להכיר את כל התוים המדוייקים בתוך ההתרוממות הרוחנית הכללית.

אבל כמה שקשה היא עבודה זו בהתחלתה מוכרחת היא, כי אם יהיה האדם מאבד את הרשמים המעשיים כפי דייקנותם, מטשטש הוא בזה את הסגנון היותר חזק שבחיי המעשה, שהוא הבסיס לחיי הרוח היותר רוממים.

ומפני שפוגם הוא בעברינות מעשית את האידיאלים הנשאים, שהם המגמות האחרונות של מעשה התורה והמצוה, אע"פ שהוא אינינו מרגיש ביחושם של המחשבות העדינות ברוממות עזם עם המעשים הללו, מ"מ כך היא המדה, שהנשמה נפגמת, האידיאלים מתרחקים בהוייתם המציאותית מההכרה הנפשית הפנימית, כלומר ממהות החיים של הנפש, שהיא כבר שברה את הבסיס המעשי שלהם, ובזה כבר מתקצצות הכנפים, והמעוף הנשמתי לגודל ושיגוב עליון מתחלש הוא בתוכיותו.

יכול להיות שיהגה, שיחשוב יצייר וידמה, שהוא עדיין שט בעולמות אציליים, שהוא שואף לאידיאלים רמים, אבל הכח הפנימי מסולק הוא ומטומטם ע"י הטמטום המעשי.

והמסגרת המעשית, שהיתה בטוחה כ"כ בהשתמרותה, בהיות כל הנשמה קשורה למרכז של שכר ועונש, בלא התנשאות אידיאלית וחפץ של הכרה פרטית כלל, נעשית רפויה, אחרי ההתרוממות אל עולם האצילות הנפשית וההכרה השכלית.

אשר על כן ההכרח מעיק, שכשם שהתעלתה הנפש להיות חיה חיי הכרה בכללותה, השאיפה של חיי הרוח, כן תעמיק עוד יותר בחיפוש רוחני עד אשר תבא לאותו המצב, שהמקור הכללי של השאיפה האידיאלית יגלה לפניה את כל מכמניו.

והקישור הפנימי לפרטיות הדייקנות של ארחות החיים המעשיים, שהוא עומד הכן על בסיסו בימי הקטנות, ישאר על עמדו, ועוד יותר הידור וחמדת קודש בימי הגדלות, בעת ביכור המחשבה האצילית העליונה, אשר האמת של שכר ועונש לא יהיה עוד הגורם העקרי בדחיפת החיים המוסריים, כ"א התשוקה האידיאלית, לחיים שיש בהם תוכן מדעי ומוסרי במלא מובנו.

סימן טוב הוא לאדם ולאומה, כשחוש המוסרי שבהם הולך הוא ומתפתח, החוש המפותח יפה מכיר הוא בכל פגם מוסרי של עצמו, והוא נסלד ממנו.

יש גם שההכרה המוסרית מקדמת היא את עצמה הרבה מהיכולת המוסרית החפשית, ואז הוספת דעת זו תוסיף מכאובים רבים, כי הוא רואה בעין פקוחה, איך הקרעים המוסריים שלו עצמו הם מענים את נשמתו, והוא הולך בעצמו קודר תחת הלחץ של רצון עצמו הנדכא, מתגרת יד טבעה של היכולת המוסרית, שלא נתפתח עדיין לזו המדרגה של ההכרה.

אבל יסורים הללו יסורי אהבה הם, סוף כל סוף מביאים הם את האורה הגמורה.

כיון שההכרה מתחלת לעשות את עבודתה המדעית, באה אח"כ ג"כ היכולת ועושה את עבודתה הרצונית, כי סוף כל סוף הרצון, ובפנים ידועים גם היכולת, שעל עצמו, הוא הגמר הברור של ההכרה, נדנוד הרצון וחולשת היכולת באה רק מסבתה של כהות ההכרה.

עוזרת היא ג"כ הסביבה כולה, החיצונה האוביקטיבית, להוציא אל הפועל את היכולת הגנוז בכח ההכרה. כי התנועה לעילוי ההויה אינה סגורה בשום עצם מיוחד לבדו, הולכת היא תנועה זו ומתפשטת בכל ההיקף המתיחש לה.

וכפי הגודל של ההכרה המוסרית, וכפי מדת הריחוק שהרצון והיכולת המוסריים רחוקים הם ממנה, כך מכוונים הם הדברים הדוחקים את הרוח ומביאים אותו לשכלולו, עד שהם מאחדים את היכולת הרצון עם ההכרה, במה שהם מעדנים ומעלים את נטיית הרוח המתיחש לאלה אל אותו מרום הפסגה שההכרה הגיעה כבר לה.

והם הם יסורי הצדיקים, המזככים את האדם, ואת הגוי, ומכשירים אותו להיות צדיק חסיד ישר ונאמן.

האינטיליגנציה חושבת שיכולה היא להפרד מעל ההמון, שאז תהיה יותר בריאה ברוחה, יותר אצילית במחשבתה.

זוהי טעות יסודית, טעות שאינה מכרת את הצד הבריא שיש בההכרות הטבעיות, ברגשות הטבעיות, ובחושים הטבעיים, שלא נתתקנו, אבל גם לא נתקלקלו ע"י שום השפעה קולטורית.

הצד הבריא של היושר מצוי הוא באנשים גסים יותר ויותר ממה שהוא מצוי במלומדים ומוסריים בעלי מחשבה.

יותר מובהקים הם המלומדים בדברים הפרטיים של המוסר, בחוקיו ודקדוקיו, אבל עצם הרגשתו זאת היא מצויה באנשים בריאים טבעיים, שהם הם ההמון, עם הארץ.

ולאו דוקא בהרגשת המוסר השרשית עולה הוא ההמון על אנשי הסגולה גם בהרגשת האמונה, הגדלות האלהית, היופי, החושיות, הכל אשר לחיים בדרך ישרה, בלתי מסוננת ע"י הצינורות המלאים שכר אגמי נפש של הדעת וההחכמה, הוא יותר בריא וטהור בההמון.

אמנם לא יוכל ההמון לשמור בעצמו את עצומו וטהרתו, איננו יכול לקשר יפה את מושגיו, גם איננו יודע איך לעמוד בקשרי המלחמה, בעת אשר הכרות והרגשות מתנגדות וסותרות זא"ז נלחמות בנפשו מבפנים או בעולם מבחוץ.

לזה צריך הוא לעזרת גדולי התושיה, המישרים לפניו את נתיבות עולמו.

אבל כשם שמשפיעים עליו עצה ותושיה, כך הוא משפיע עליהם חיים בריאים.

והצד המשותף של אצילי הרוח עם ההמון, הוא הכח המקיים את שני הצדדים על מעמדם היפה, ומשמרם מכל רקבון והתנונוות מוסרית וחמרית.

הנבואה, הבאה מהצינור האלהי, באה דוקא לשם מטרה זו, של איחוד הרוח ההמוני עם הרוח האצילי, המיוחד ליחידי הסגולה.

הביטויים ההמוניים מתלכדים בה עם המחשבה האידיאלית של עשירי הרוח.

אימוץ רוחני מיוחד יש ג"כ בכל ההויה, בפרטי הדומם, הצומח, והחי.

אין ספק שבכל מקום שההזזה המצומצמת של ההזרחה הפנימית שנתה פחות את המעמד הרוחני, אע"פ שהוא קורטוב קטן בלתי מפותח ומפורט, אבל איתן הוא שם, עזיז ותקיף, ומחסנו ישפיע על השדרות המפותחות שהם למעלה ממנו, כל השייך לשדרה נמוכה.

אין אנו יודעים לשער את הערכים של אימוץ החיים ובריאות הרוחניות, שמשפיעים עלינו בעלי החיים האלמים, מפני שיתופנו עמהם בחיים.

כבר נגלה כמעט לפנינו השיתוף הנפשי של אישי החברה הלאומית, ולבהירים יותר בהשקפתם, גם האנושית בכלל, אבל השיתוף הנשמתי עם כללות החי עוד נעלם הוא, עוד לא יעיז שום חוקר נפש להביע את בטחונו בצירוף ידיעה זאת.

אמנם באים ההצעות הרחוקות, מעין חלומות, לפני המדעים המדוייקים לבשר את הופעתם.

יכולים אנו כבר להנשא לאותו הגובה של ההתאחדות עם החי הכללי, ומשם עם ההויה הצמחנית והדוממת, עם תמצית החיים, עם זיק האור החי שבהם, הם משפיעים עלינו ואנו עליהם.

כל מה שאנו מדברים ממוסר וטוב, מחזיון ושירה, אינם כ"א הרחבות ניצוצות, שבמקורן הכמוס, בההויה האלמת לפרטיה, הן יותר עזיזות, יותר חיות באימוץ פנימי, אבל מצומצמות וצמאות להרחבה.

לא רק עם עמי הארץ שבנו, עם ההמון הרחב אנו מתיחדים. זהו כבר עובדא מוחשת, שרוב האידיאלים צריכים הם להיות משוקים מטל החיים של ההטבה הכללית ההמונית הרחבה, זיו החיים בה יחד עם הקבוצה כולה ששם עור ופסח הרה ויולדת יחדיו, אבל יותר מזה, עם אבני השדה בריתך וחית השדה השלמה לך.

כל מחשבה אידיאלית, הפועלת בחיים, מחוברת היא מהרכבה של שכל ורגש.

השכל הוא מועט בכמותו ומרובה באיכותו, והוא יסוד הנשמה של האידיאל, ההולך ונמשך, חורז את החוט של החיים.

הרגש הוא הגוף, שבו מתלבש תמיד האידיאל השכלי, להסבירו לכח החיים הפועל.

ברבות הימים יאבד הרגש את ערכו, יתישן ויזדקן, ולא יוסיף תת את כחו.

אבל התמצית השכלי שבו, אם אך הוא איתן וטהור, לא יעף ולא יזדקן.

האמת קיימת לעד, וממקורה תשלח פלגים להשקות טל חיים, להחיות ענפים חדשים, ועצים רעננים, אשר יצמחו בצורת רגש חדש, מלא כח עלומים, אשר ימלא את המקום של הרגש, אשר נפל מזקנה.

כן הולכים הם חליפות החיים והמות בעולם הרגש.

והחיים המוחלטים של השכל הטהור תמיד הם מחיים ומולידים דור חדש, אחרי כלות הישן.

מאורעאות האבל, שפלות ידים של הדהמה ואנינות, הכל נמצא במערכת הרגש. רגש כי זקן, כי חדל מהיות לו כח פועל, יפלו עמו כל הרוחות, אשר נתמכו בו ויתמלאו אור חיים לרגליו. המחנה הפועל ישאר דומם ונבהל. אל חזיון של השארת הנפש לא יוכל כ"כ מהר לעלות, לדעת כי התמצית השכלי, אשר חיה את האידיאל ההרגשי. חי וקיים הוא. כמו שאין התנחומים של השארת הנפש ותחיית המתים מרפאים את פצע המות, אשר פצע בלב נפשות דבקות בקרבת בשר ורוח.

אבל סוף כל סוף מהר יעבור רוח חדש, וישלם נחומים, הזיק השכלי יצא ממחבואו. יהיה לאור ולהצלה, יעמיד חיל גדול של רגשות חדשים. אזורי אונים.

וגם ימיהם חוצצו. עדי יפקדו. ויפנו מקום לחיל חדש, אבל משך החיים ילך תמיד במסילתו המובטחת.

אחדות ההויה מתגברת בתוכן ההכרה האידיאלית, כל מה שהיא מתעלה.

רואה איש הרוח את החיים במלא היקום, רואה את הכח העטוף בכל אשר ישאב ממנו חיים לנפשו, ובכל אשר כל החיים חיים ישאפו.

החיים כמוסים הם ביסודות ההזנה, כמוסים במעמקי ארץ, יוצאים ע"י הצמיחה והגידול אל הגילוי, באים בתור מזון, מתאחדים עם בשר האדם ורוחו, מתגלה בהם התכונה הרוחנית, עזוז החיים, החופש והאור.

מי יאמר לנו שיש פירוד, מי יאמין להרגל ודמיון הצר, שאין עילוי הנשמה עילוי הכל,

מי יבהל מפני מרחבי מקום. מפני כתלים חוצצים.

הרוח הגדול השוכן בשמי שמי עז, בהיכל הצדק והבינה, הוא נותן עז וגבורה, הוא העז והגבורה הוא נותן חיים, והוא החיים וחיי החיים.

הרצון מתפתח ע"י עז הכח, הכח בא לידי גמרו ברצון.

שכלול הרצון לצד הטוב, הרי הוא סוכם בקרבו את כל מלא החיים הכלולים במרחבי ההויה.

חוזר הוא הרצון ומפזר את הטוב על הכל, מתפשט הוא החפץ של הטוב, הולך הוא ומזריח את אורו בחזרה ביותר עילוי, על כל המקומות אשר נוטל משם עז החיים.

והחיים, ההם כלים בגבול מה שאנו קורים חיים, הלא הולכים הם ומתפשטים, הטוב שבהם לא כלה ולא יכלה, לא ידע קצב לעילוייו והתפשטותו, ליפיו ועצמו.

כל תכונה של יושר, של מוסר, של קדושה, של גבורה ותפארת, הנה הם גילויי החיים על מילוי ההויה, שהם באים למעוזם בתור כלים, שהרצון הטוב עושה בהם את חפצו.

הרצון הטוב, כשהוא מתגבר בעת שאיבת החיים, נותן הוא גרעיני האור, ההולכים ורבים, בהתתברם עם הכח החיצוני.

בית המקדש בתור מרכז הרוחני של האומה ומקור החיים הרוחניים של כל יחיד ממנה, מצד החזיון המורגש המרהיב עין ביפיו ומנשא את הרעיון בעזוז איומו צריך הוא להבנות ברוח בכל יום אצל כל יחיד מישראל, כדי להשאיב את נפשו במלא חייה בתוכיות האומה במצבה השלם.

אז ישובו להיחיד כחותיו הנפשיים הרעננים, שחיי האמונה וחום ההרגש ואורו פורחים בהם בפרחי חמד של שלל צבעים נחמדים למאד.

תעודה זו מתכוננת בפועל ע"י סדר היום של הקרבנות הנאמרות לפני התפלה: פרשת הכיור, התמיד, הקטורת.

זורעים הם את הגודל האלהי שבבית הגדול והקדוש במעמקי הנשמה, קרוב למדת השיגוב שהיתה לכל יחיד בעת היות האומה חיה, ומקדשה בתוכה על אדמתה.

גרעיני התשוקה אל השלמתה של האומה בתכונתה הרוחנית, הולכים הם ועושים את פירותיהם על תלמי הלב, הם הולכים ורבים, משתרגים עם כל המון הרעיונות הטובים המתיחשים לתכונה המרכזית הזאת;

וכנסת ישראל נבנית ברוח בנין איתן בכחה לאלהים, אשר יתן לה עצמה מצד ההוד הנצחי האצור בסגולת מאוייה, יותר מהמון בנינים חמריים ומוסדות לאומיים של חול, המאמצים כח כל לאום, אשר רק על בשרו וחילו הגשמי יחיה.

אהבת אלהים התמימה והנשאה מתעוררת ומתיצבת, חיה בעז גדול בנשמת האומה, ע"י זכרונותיה מימי קדם, בהיות נר אלהים תמים עמדה.

והאידיאליות של זכר נשגב זה, דולה ממעמקים כל רעיון נחמד וכל משאת נפש כבירה וקדושה, ומצבת לעיני האומה בכללה את ערכה האלהי הגדול, שממלא הוד והדר את כל חדרי לב של כל יחידי בניה.

הרגש הוא יותר מהיר מן השכל. ברגש, האמרה אלהים מלאה היא תנובה וישות גם טרם אשר נפתרה אף מעט מכל המון החידות הכמוסות בה.

מה שאין כן בשכל. השכל צריך עיבוד, בלא לימוד ועיון מאומה לא ימצא.

אם יתחלף הרגש בשכל, ויאבה להשתמש בשכל מבלי עבודה רוחנית, כ"א ליהנות מן המוכן, כשם שאפשר הדבר ברגש, מהרה יחשך לו עולמו, וסירים סבוכים יתגדלו בחלקתו הרוחנית, אשר בכל עת יסתבך בהם, להרבות המכשלה על דרכו הרוחני.

ועת ומשפט ידע לב חכם להכנס בהיכל הרגש במילואו, להתענג מעדניו, ולעבור על חלקת השכל לעבד עבודתה. אז תבא דעת אלהים בלבבו, בצורתה היותר רצויה.

החסידות המעשית, היא ההתגשמות של קרבת אלהים בחיים בפועל.

כשהיא באה מצד ההגיון המוסרי מתלבשת היא במעשה הטוב והחסד, שטובם מושג אל השכל האנושי ע"פ מדתו;

וכשהיא באה מצד הרגש האלהי, העולה על המדה ההגיונית, המבקש מרגֹע בקרבת אלהים, התיאורית, בצורתה הרוחנית, מתלבשת היא במעשים של קדושה, שלפעמים הם מתמיהים ג"כ את ההשקפה ההגיונית;

וגם נותנים מקום לשפלי נפש לחקות אותם בלא כל רוח חיים פנימיים, אבל בעצם טהרתם באותה הנשמה העזיזה, שהיא מתגעגעת על קרבת אלהים המעשית, כשם שהיא צמאה לה בתכונתה התיאורית, הדרכים הללו התמוהים הנם דרכי חיים מלאים אור ד' וטובו.

והם הם צינורות יקרים להזיל על ידם טל חיים של שמחת עולמים, של תום אמון בתוכיות הנפש, לרוממה מעל כל ההנחות המוגבלות על דבר הטוב והיושר, שבני אדם נלכדים בהם, ולעתים קרובות מאד רגליהם מתמוטטות על ידם, מפני הלחץ של חקי ההגיון הצר של השכל האנושי, המוגבל ביותר.

היושר הוא הדבר היותר עקרי בההויה, העיגולים הנם טפלים לו;

כלומר חופש החיים, חופש המוחלט מצד מקור ההויה, החופש שבמושג האלהי, שיצירת ההויה באה מצדו המוסרי, זהו הכל.

ומשם נמשך שהמוסר שבארחות החיים הוא הצד המכריע את החיים.

המוסר המוגבל האנושי איננו שלם, מפני שבעצמו הוא צריך למוסר להעמידו על טהרתו;

אבל המושג המוסרי שבהחלטת המהות שבו, זוהי הצורה היותר פנימית שבההויה. זאת היא השכינה, המביאה לההכרה האלהית בתועפות עזה, היא האם המשפלת עצמה עד תחתית המדרגה של העולל, הצריך יניקה וטיפול ילדותי, ומקור שרשה הוא מרום ונשא, יותר מכל חקי ההויה, המקיפים כל בעז הענקי של ההכרח והקביעות שלהם.

בתוך העיגולים עצמם, בתוך חקי ההויה המוכרחים, בתוך חקי הברזל האיתנים, שאינם משתנים בפעולתם על גוי ועל אדם יחד, הפועלים את טובם על כל הרעים, ומקדיחים בצד הבוער שלהם גם את הטובים והישרים, בתוכיות פנימיות רק היושר הולך ופועל, הנם הולכים לתכונת היושר ובשבילו.

ההכרה המוסרית השלמה כשהיא מתגברת הרי היא מפלשת את נתיבה מבעד כל החקים החוצצים, והם מבריקים בתוך העלטה ההכרחית המדומה את אור החופש המוסרי.

ופלאים גדולים מתגלים לפי גדולת האמונה ויושר הלב, ממעל לכל חקי ההכרח גם בחוג הטבע המועק ומוגבל, וק"ו שעולה היא ההויה הלך ועלה, ומקומה העקרי מתפשט הוא מהלאה לההגבלה הצרה של החקים העורים, החרשים, ותופשת היא את כל המערכת של החיים העצמיים, שהם מלאים שכל ורצון, שנדיבות ויושר הם ממלאים את כל חללם.

אשרי איש אשר לא עזב את עצמו בידי הסביבה המאפליה, ועיניו פקוחות לחזות בנועם ד', המתגלה בעולמים היפים, המתראים לעיני רוח טהורים.

למה לא יהיו מתדמים כל מקרי ההויה הכללית למקרה האדם והחי היחידי, למה לא תתבאר ההויה כולה ע"פ החלק הנראה ממנה. למה לא תהיה ההויה כולה שואפת, מקוה, עולה ויורדת, וחוזרת ועולה, בהרגשה פנימית, ובהשכלה מלאה, שהיא מתגדלת לפי חוגה הגדול, כדוגמתו של האדם לפי ערכו, והחי לפי ערכו.

למה לא יצוייר לנו הכל, בחטיבה אחת שלמה, ולמה לא יוכל החלק הטוב בכל מקום שהוא נמצא להאיר לעצמו ולכלל כולו.

למה לא יבוקש אור ד' בכל מקום, למה לא תתפלש השמחה בכל פינות החיים. למה לא תתגבר תשוקת הטוב על כל עז וגבורה.

השאלות הללו ודוגמתן כל מה שהן נשאלות ביותר עזיזות, ביותר גבורה וחריפות, כך הן ממלאות את תביעתן, והן מביאות את המסקנא הדרושה.

מה שצדיק סובל עון הדור ומכפר עליהם ביסוריו זהו דבר מורגש.

כל אחד ואחד מישראל לפי מדתו מצטער הוא מעון הדור. וכל מה שתכונת הנפש נעשית יותר עדינה ויותר נקיה, נעשה הצער ההוא יותר ממולא באהבה.

וכל מה שהצער, הבא ע"י האהבה אל הכלל, אל האומה, מדכא יותר את הלב, כך הנפש מתרוממת אל מרום הטהרה העליונה, והיא מתאמצת ללכת בדרך טובה וישרה, בדרך קדושה עליונה, כאילו היא נתבעת להשלים את מה שהוא חסר מצד הדור.

ובזה באמת משלמת הנפש הטהורה של הצדיק את המחסור הכללי.

ורישומי הטוב, שהם מתגברים ע"י היחיד, שצער הרוחני של הרבים נוגע בלבו, הולך הוא ופועל על הכלל, פועל הוא ג"כ בגלוי להלביש את הקדושה לוית חן וחסד, ופועל יותר מכל זה במסתרים, בסגולת הנפש, החבויה מעין כל רואה.

כמה רוממה היא, כמה אמת ושירה כמוסה היא, המחשבה הרזית, שהאדם מצד כחו הרוחני הוא פועל על כל ההויה כולה.

אור החיים שבתוך החפץ החפשי, שיוכל להתעלות ע"י בחירת הטוב, בעז גבורה וחכמה נשאה לחוג נעלה מאד, אין די מקום לצמצם את ערכו.

מה נהדרה היא ההשקפה המוסרית, היוצאת מצורה אחראית גדולה כזאת, אחריות של ההויה כולה, של כל העולמות, שהנם בידו של אדם להרבות בהן חן ואור, חיים שמחה וכבוד, כשהוא הולך בדרך ישרה, כשהוא מתחזק ומתאזר בגבורה טהורה לכבוש לפניו דרכי חיים טובים ונערצים, והוא הולך ומתעלה מחיל אל חיל.

ובידו להכאיב בהם כל חלקה טובה, בהשפילו את נפשו, בהשחיתו את דרכיו, ובהחשיכו את אורו הרוחני, בהשביתו את טהרו המוסרי.

הפסגה הרוממה המוסרית הזאת, הבנויה על פי חשבונו של עולם, גדול ונהדר זה, היא מעדנת את הנפש בהופעתה, עד אשר לא תוכל כלל להשפל, היא משתגבת בחומות ומגדלים של כל ההויה כולה, של כל המציאות, של כל נצחם והודם של כל העולמים, להשמר על ידם מכל רע.

איך זה תוכל תכונת הרע להתרומם לקחת חלק בחיי האדם ובמעשהו, כשחשבון נשא ומרומם כזה ערוך לפניו.

אמנם ההשחתה המוסרית הקודמת תוכל לעצם את העין עד אשר לא תעצר כח כלל לראות את האור הבהיר של חשבון עולמי זה, האוזן תוכל להיות ערלה ע"י טמטומי החטאים, עד אשר לא תקשיב כלל את קול אלהים הקורא בכח מתוך ההצעה המוסרית הנשאה הזאת, החובקת מלא עולמי עד.

אבל אך רעיון טוב לשוב להתקדש להטהר מכל חטא יעלה על לבו של האדם, והעין נפקחת והאוזן מתפתחת מערלתה, וקול אלהים בכח קורא אל האדם מכל מלא עולמים להעלות מעל משכני אופל, ולהתרומם באותה ההתרוממות הרוחנית הגדולה, הנאותה לפי גודל האחריות של כל ההויה כולה, המוצעת לפניו.

מתגבר לפעמים באדם המעוף הרעיוני, שהוא למעלה מכל הגיון קצוב, וק"ו מכל הלכה מעשית קבועה, ולבו שואף הוא אז אל על, ואינינו יכול בשום אופן לצמצם את נפשו בלימודים מוקצבים.

יתן אז חופש לרוח, ישוטט כפי נטייתו, ידרש את אלהים כפי אשר תנחהו נשמתו המרחפת על פלגי מים רבים.

ואם יתן לב גם בעת ההיא אל איזה לימוד מעשי, לא יוכל להעמיק בו, כי רוחו שטה היא במרחקים, ומ"מ יוכל ללמוד אם תשאהו רוחו לימוד שטחי, שהמהירות הרעיונית תשאהו על אברתה, יגמע ידיעות כאשר ימצא ויצטרפו לחשבון.

אי אפשר לרוח כזה לסכם לו סדר וקצב, ואי אפשר להכביד עליו דייקנות מדודה, רק כפי המדה אשר ימצא לנפשו אפשרות נוחה להתפשר עם המציאות המעשית, ומצב החיים שהם דורשים את תפקידם, ואינם יכולים לותר משלהם לגמרי, גם בשביל טענות היותר נעלות של הרוחניות העליונה.

מההזרחה הכללית של השיטה הרוחנית העליונה, שאין עמה מצד גבהה ועליוניותה, לא רעיונות קצובים ולא מחשבות ברורות, לא אותיות מיוחדות ולא ענינים מסודרים. אבל יש בה גודל ויפעה פנימית, ממנה מתעטפות בהוד והדר כל המחשבות המעשיות, והן מתמלאות עז וגבורה.

וכל מה שהן נפרטות יותר בדייקניותם, הרי הן נעשות כלים טובים להחזיק בהם את האור הטוב של הקדושה העליונה, החבויה מכל עין.

אמת הדבר, שבימים הקדמונים היו הפילוסופים יותר עסוקים בעניני האצילות והרוחניות, והמדעים עמדו אז בשפל המצב, ולעומת זה בימים האחרונים, כאשר שמו פניהם החוקרים את המדעים המעשיים גדלו והצליחו וגלו חדשות רבות.

אבל מזה אין אנו למדים כלל, שאנו צריכים להתרשל בההתעסקות של הענינים הרוחניים והאצילים, כי אם שלא נכון הדבר לגשת אל הידיעות התלויות בחושים והשייכות לעולם המעשה, ע"י חקירות מופשטות והשערות רוחניות.

על כן כל האנשים אשר חלקם בחכמה הוא החלק המוחשי, צריכים הם להתרחק במחקר זה מכל השערה רוחנית, ולשום פניהם אל החיפוש המחקרי.

אבל עצמיות הרוחניות בעצמותה, עד האלהות והנפש מצד רוחניותה, עד המוסר והצדק וכל התכונות הרוחניות שבהם, אפשר להצליח דוקא ע"י שיקוע רוחני.

אלה הענינים, גם אחרי כל ההצלחה של החוקרים היותר חדשים, עומדים הם בעינם, וכל המוצאים את עצמם מוכנים להם, צריכים להתיחד בעיונים הללו, כדי להביא אור וחיים בעולם.

מהמקורות הראשיים של דורות קדומים נשאב את החזיונות הרוחניים, שהם צריכים בעז טהרתם להתגלות בנפשנו.

ודוקא מהעתים שהחיים היו פשוטים ובריאים, בהם היה התוכן הרוחני מתנוצץ בנשמותיהם של יחידי הסגולה במילוי וטוהר נשגב.

בימי ההשכלה, ביחוד המעשית והחברתית, נתפזר הכח הרוחני של האדם כלפי חוץ, כלפי העבודות הטכניות וסגנונות החיצונים של החיים, ובזה נחלש הרבה הכח לקלוט את הצד הפנימי של החיים, שאנו צריכים להעזר ע"י הירושה הגדולה אשר נשארה לנו מימי עולם - תורת ד' בכל הקיפה.

כל האמונות הנן נחלקות לשתי המערכות שכבר העיר עליהם הרמב"ם (כח מ ג') - לאמונות אמיתיות ואמונות מוכרחות.

האמונות האמיתיות הנן היסוד המקיים את כללות האמונה, והמוכרחות הנן כמו קליפה ושומר לפרי. לפי הערך של כל עם וכל קיבוץ המתאחד תחת דגלה של איזה אמונה, כפי המדה שהאמונה היסודית היא יותר נשגבה נצחית ואמיתית, כפי זה הערך עצמו, יהיו גם הדברים הנלוים אליה יותר צחים חזקים ברורים ומושכלים, מתאימים לדרישות המוסר היותר טהורות, ולאור המדע היותר בהיר.

לפעמים יבא זמן, שיגלה כח הכרחי לסלק איזה דבר מהאמונות המוכרחות מתוך חוג האמונה, מפני שכבר הגיע מצב הקיבוץ ההוא למדה זו, שאיננו צריך עוד להיות נסעד בצד ההכרחי ההוא של ציור אמונה זו.

אז תוחל איזה מין תסיסה, מצד אחד נראה הדבר כפרצה ביסוד האמונה, ומצד השני כהארה והזרחת אור על האופק האמוני, והוספת כח ליסודה.

ובאמת שני הצדדים הנם דברי אמת.

לא כל האנשים ולא כל הסיעות יבוכרו בפעם אחד ובתקופה אחת, ויזדמן הדבר, שחלק אחד כבר בא עד אותה המדה בפתוח הכרתו ותרבותו, עד שאינינו צריך עוד לאותו ההכרח של איזה צד מן האמונה המוכרחת, וכיון שכן, הרי הענין ההוא דבר יתר אצלו, שהוא מעכב על מהלך רוחו וקדושת נשמתו ותעופתה.

אבל באותו החוג שלא בא עדיין למדה זו, וההכרח הוא עומד לו בעינו, סילוק ענין מוכרח זה היא קציצה בנטיעות והריסת האמונה.

לרדת מעל הבמה ההיסתורית אפשר רק לעם אשר גמר את אשר החל. לחזיון רוחני אשר הוציא את כל הכמוס עמו לאור עולם.

להתחיל ולא לגמור זהו דבר שאינו נוהג לגמרי במציאות.

ההרגשה הפנימית, שהיא אדירה בקרבנו להעמדת קיום היהדות, בדעותיה ומעשיה, ביחד עם גויתה ואדמתה, נובעת היא מההכרה הכללית של הציבור שעוד רב ממנו הדרך לגמור את אשר החילונו.

התחלנו להגיד איזה דבר גדול, בינינו לבין עצמנו ובאזני העולם כולו, ולא גמרנוהו עדיין. הננו עומדים באמצע נאומנו, ולהפסיק לא נרצה ולא נוכל.

לא נעזוב בשום אופן לא את ארחות חיינו הלאומיים ולא את שאיפותינו המופשטות, העולים מעל כל חוג פרטי, שהם יחד קשורים זה בזה, כשם שלא נעזוב את תקותנו לשוב להבנות ולהיות לעם על האדמה ההיסתורית שלנו כימי עולם.

לא נוכל לעזוב את כל אלה.

האידיאלים המחיים את הכלל, אינם מכרים כ"כ איך הם תופסים מקום בחיים, אבל הם הם הנם המחיים את החיים כולם. כשהם מסתלקים נשמת החיים מסתלקת.

לא נבהל ג"כ משום מה שאנו מגמגמים כ"כ במבטאנו כשאנו מדברים על דבר משא נפשנו. יודעים אנו שאין החסרון בבהירות הרעיון ואמתתו. האמת בקרבנו חזקה היא למדי, אבל עשירה היא כ"כ ושוטפת עלינו המון רעיונות, עד שאין אנחנו מסוגלים עדיין להסבירה בשפה ברורה.

בשביל כך לא נסוג אחור. כמה שכח הדיבור שלנו ירשה לנו, נדבר ונסביר. בתוכיותנו אנו מבינים את הגיונינו.

בהמשך הזמן יצא גם דיבורנו מהגלות הכבדה שהוא כבוש בה, ונוכל לדבר, לתאר ולהסביר במבטאים ברורים את אשר אנו מבקשים בהוייתנו השלמה.

עד תור הזהב ההוא אמנם לא נחדל מעבודתנו, המעשית והרוחנית.

החיים המאושרים, בין של היחיד, בין של ציבור, הם הולכים ונמשכים כפי אותה המדה שהם דורכים בפועל את ההדרכה המעשית, שהאידיאלים היותר נשגבים הם מחייבים אותם. כל עליה מעשית בפרטי הדייקנות של התנועות, שעל פי המשך ההגיון היותר נשגב ורחב - ההגיון העולה מכל חוג הצמצום האנושי הן המשכות של הגשמת האידיאלים המרוממים. והצידוד כלפי התפתחות ועילוי כל עליה כזאת, גוררת היא אחריה ברכה כמוסה במעמקי החיים, מחוללת היא כח רוחני גדול, וממשכת איתנות לתוקף האידיאלים ונצחונם, בעולם הפנימי של היחיד ובעולם החיצוני הכללי.

ולהיפך, כל נסיגה, כל הבלעה ואי הקפדה של הסדר המעשי, שהאידיאלים היותר נשגבים הם מחייבים אותם בכללותם, אע"פ שמצד אותה הנסיגה בעצמה לא תוכל השלשלת האידיאלית להיות נפסקת בפועל - הולכת היא עדיין בנצחונה את מסלולה, ע"י כחות רבים שהיא מוצאת לפניה - מ"מ אותה הנפש הנסוגה, היא מחשכת לה את עולמה.

וכשהנסיגה המעשית מתפשטת, הזוהר האידיאלי מוכרח להיות נחשך, ונרו הולך ודועך, עד שמתפרץ מאיזה סוגר כח אחד אדיר, צפון במעמקים, שמוחה בכל תקפו על הרמיסה האידיאלית, וגובה את הדקיון של העלבון הרוחני מהעולם המתדלדל ומתרשל.

הולך לו כח איתן זה ובונה את הפרצות, מקומם את הנכשלים ומעודד את החלשים, עד שהשכינה האידיאלית שבה לשכון בכבוד בנשמותיהם של בני אדם, הראויים לקלוט אל קרבם את אוצר החיים האמיתיים בכל תוקפו ועשרו.

כל מה שההכרה האידיאלית הולכת ועולה, כך משתרגים ענפיה ביותר, וכל מה שהיא נקמצת ונחשכת כפי מדה זו הענפים מתקמצים, ואינם יכולים להתפשט.

הרחבת הענפים של האידיאליות אנו מוצאים בגובה העליון, בהאידיאליות האלהית של סדר ההויה. החיים בטהרתם, ברומם, ברוחניותם, במוסרם והשכלתם, עומדים בראש האידיאל, ומתוך הברור המובהק של האידיאל בהדעה העליונה בחכמת היצירה, הענפים הם רבים ומסתעפים מאד;

צרכי החיים רבים ושונים, וכל סדריהם רחבים הם, ותופשים מקום רחב במציאות, ואין חסר גם הצורך היותר רחוק מלהיות נמצא וכל זה הוא מפני שעז מאד הוא הכח המכיר, הבא עד תכונת החפץ והיכולת להוציא אל הפועל את האידיאל הנשגב של החיים.

תורת ישראל מצויינת היא, בהגשימה את האידיאליות המופשטה בכל סדרי החיים.

והסדרים מתוך שהם תכסיסי האידיאליות, הם ג"כ מתרחבים, נושאים ענף ופרי, והכל הוא משוקה מטל החיים של שורש האידיאליות, שהוא ינצח את כל מה שהוא עומד לנגדו, וכל מה שרוצה למעט את כח התפשטותו.

ניצוץ קטן בכמותו נראה לפעמים האידיאלי, אבל גבוה רחב לאין קץ, ועמוק ממעמקי תהום הוא באיכותו. נמצינו למדים שהאידיאלים צריכים להיות עבודים בעצמותם, וביחש שבינם לבין ענפיהם הרבים, האידיאלים הנראים מקומצים בתור נקודה אחת קטנה - מפני שלפעמים משפט קטן ורגיל יכלול רכוש אידיאלים מרובה מאד, וצריכים אנו לבאר את העושר הכמוס בו, וביותר מזה צריך להעבד היחש שבין עצמותם של האידיאלים לענפיהם המעשיים.

לפי אותו הערך שההכרה האידיאלית וחוסן הרוחני מתגבר בלב, כן היחש שבין התוצאות המעשיות להרעיונות הכלליים מתקשר בקשר יותר אמיץ, ונימין כאלה שאינם יכולים לקשר כלל ענין לענין כשהרוח האידיאלי חסר ממקורו, מספיקים הם לקשר בקשר אמיץ וחי המון מעשים, בדייקנות עליונה, לרוח אידיאלי מקורי, והתמימות המעשית, מאוזרת בגבורה והוד נורא, הולכת וכובשת לה את נתיבות החיים.

כל פרצה מעשית מסובבת היא בעקרה מכהות האור של האידיאלות הכללית, שחדל לפי מיעוט האורה כח החיים הפנימי לעשות את פעולתו;

והקשר החזק שבין הרוח והמעשים מתרופף - עד שנהפך לרועץ, ולבחילה במעשים שהם תוצאותיה של האידיאליות הנשאה - דוקא מטעמה של הנטיה לאידיאליות עצמה. ומתבאר בזה החזון הרגיל, שאנו פוגשים במתנשאים למרומי רוח מוסרי, ברעיון המעפילים להרס כל מבצר מעשי מדוייק וחוקי, שבאמת ההתנשאות הרוחנית אינינה נטיה אידיאלית בריאה ומקורית, אלא כהות האורה החיה במקורות הנשמה לפי טבעה וירידתה הפנימית, המגדלת את הסגנון החיצוני בעושר מילים נפוחות ורעיונות מלאי התפעלות והתרגשות חולנית, המגדלת את הכמות האידיאלית על החשבון של איכותה היסודית.

והרפואה לחולשה זו אינינה דבר אחר, כ"א הגדלת ההכרה האידיאלית בעוצם טהרתה, ע"י העמקה והרחבה ברוח מקורי היותר נעלה, שאז מתגלה רוח גבורתה וכחה הפועל, המנצח את החולשה המעשית ומשיב להאידיאלים את כל הוד עוזם.

האמונות המוכרחות, הן הסתעפויות היוצאות מהאידיאלים המקוריים אל האידיאליות המוגשמת בחיים, והן נובעות בדרך ישרה מהאמונות שהם אמיתיות מוחלטות.

יסודן של האמונות המוכרחות ומקום מושבן הוא בכח הציור, בחוש האסתתי.

מתלבשות הן בלב, במליצה, ובהגשמת המעשה המגביל, בחוג המעשה, אל האמת המוחלטת שבספירה הרוחנית.

מקור האמונה הוא באמונה האמיתית, באמתתה המוחלטת, בתמצית הטוב והעילוי שבה במקור החיים, וההויה הכללית והפרטית.

כשהאמונה הפנימית היסודית מתגברת, מאצלת היא מהודה ועזוזה על האמונה המוכרחת, ועם אצילותה עומדת היא האחרונה במקומה, מבססת ומבסמת יפה את החיים המעשיים, נותנת להם את הברק הראוי להם, מעדנתם ומשפרתם;

ולעולם לא תצטרך להלביש את עצמה בלבושים שאינם שלה, ולתאר את תכונתה בתכונה שאינה הולמתה, דהיינו תכונת האמונה העליונה, אמונת האמת.

ואמונת האמת מעלה אותה - אמנם בתור בסיס מעשי לכבודה.

וכל מה שהיא תהיה יותר מובלטת וניכרת, כן מובטחת היא האמונה הבסיסית במעמדה, בפעולתה על החיים, ובכבודה, בכח המצייר והמדמה של הכלל והפרט, עד שאפילו המעשים שהם יכולים לפגום בכל שהוא את הדרת קדושתה של האמונה התחתונה, הנם היותר מוזהרים והיותר שנואים, בהכרה פנימית מוסרית מכל השדרה האנושית היותר אמיתית וישרה, וכך הולכת היא האמונה התחתונה ומתרחבת. וכל מה שהיא מתרחבת בחוגה, היא נעשית כלי יותר רחב, לקבל בתוכה את כללות ההוד והאור של האמונה האמיתית, אמונת אֹמן

אנו צריכים לגלות מה שאנו מרגישים מהפעולות הטובות שהמצות פועלות עלינו, איך הן בונות את עולמנו, העולם היחידי והעולם הציבורי הלאומי שלנו.

התפילין הם משכללים את ציורנו.

יש להם סגולה לחקוק בנפש המניח אותם את התמצית של אותם הדברים הנאמרים בהם.

האותיות פועלות את פעלם על החקיקה הנפשית, התמצית הרוחני הפנימי, שהוא תכלית הדברים של הפרשיות הללו. בונה היא בכל יום את הנשמה הישראלית, בונה היא את כח הציור המיוחד אשר לישראל, שהוא נותן צביון סגנוני לכל תכונות החיים, לכל חיי הרוח והמוסר, לכל המהות הישראלית.

ודוקא ע"י הוספה של מזון רוחני זה, שהלך הוא מידי יום ביומו ובסם את הנשמה של כל בן ישראל, הקיץ הרוח העברי והיה תמיד נעור וחי, מוכן לסגולה הפרטית.

יסוד גדול הוא בחינוכה של האומה הישראלית, חקיקת רוחה על פי מצבה המיוחד.

המאכלים - מאכלים שלה, מתאימים הם לרוחה פנימה, האסורים לה מטשטשים הם את הרוח.

אין אנו צריכים למצא את הטשטוש הזה בסגולת המוסר הכללי. המוסר הכללי של האדם הולך הוא בדרכים אחרים, אינינו נזקק כ"כ לצירוף הנפש בהתחלות נטיותיה.

דבר זה מיוחד לישראל.

המאכלות האסורות מטמטמות את הלב, מאבדות את הרושם של ציור החיים המיוחדים לישראל, הקדושה הישראלית מטשטשת על ידם, ושוב אין כחות הנפש מתקשרים בתכונה ישראלית.

והיחידים הללו נעשים כמו אברים, שתוכן החיים הפנימיים של האומה בעומק הרגשותיה אינינו נכנס בתוכן, נשמתם נפגמת.

אין ליחיד שבישראל נשמה, כ"א לקוחה מכללות האומה, זאת היא הסגולה של גוי אחד בארץ.

הוי מי יגלה את פני הלוט, יראו ויכירו כמה צריך לכבד כל חק ודין.

מתוך המוסר החפשי, המוסר האנושי, נקח מוסדות להקמת האמונה, אמונת ישראל, הדרושה כ"כ לנו ולעולם כולו.

נבאר את חזיונותינו הפנימיים, את עומק קורת נפשנו, בדבקות בד', דוקא כשאנו מציירים, קוראים ומכוונים בשם ד' אלהי ישראל.

הכוונה הזאת, נבאר כמה היא משקטת את רוחֵנו, כמה היא נותנת נופש לנשמתנו ומכשרת אותנו אל החיים הטהורים, שיש בהם גם חיל וחוסן, גם קדושה וטהרה.

המוסר אינינו מתרכז רק במעשים טובים לבד, הטובים רק במובנם החברותי. המוסר הוא ראשית הכל תכונה פנימית עדינה, שוכנת בנשמה לבקש את הטוב, את הטוב המוחלט, להיות בעצמו טוב, להיות דבק אל הטוב.

רוח קודש זה, אינו נמצא לנו כ"א בתוכן הדבקות האלהית, הבאה לנו מתוך אמונת ישראל המעשית והעיונית.

אנו מוכרחים הכרח רוחני, פנימי, מוסרי, להיות מובלעים בתוך האומה, אומתנו, האומה שמכללה, מכלל כל דורותיה, יש לנו כל אוצר החיים שהם חיים באמת, שאנו חשים בקרב רוחנו פנימה, אנו מרגישים כשאנו עומדים במצב טהור זה, אנו אוהבים את שם ד', את אור ד' השוכן בנו, השורה באומה כולה, אנו אוהבים את התורה, את המצות, את חוקי ד' ומשפטיו על ישראל.

הדעה הולכת ומתרחבת בקרבנו פנימה, הולכת היא רטובה מטל של חזיונות נעלים ושל הרגשות נעימות.

יש לנו אהבה, יש לנו מה לאהוב, מה לכבד, מה לקוות, במה למלא את תוכן החיים.

מלאים אנו כל, מלאים דבר, דבר שיש לו עמנו שייכות עצמית פנימית, כבירה ונצחית.

אנו נקראים מקרבנו, מעצמנו, לצמצם את מבטנו אל תוכיותנו. נוכל אח"כ להרחיב את הרעיון, לפשט את המחשבה, על פני מרחב כל.

אבל בתחילה אנו מוכרחים להתקשר לחיים האמיתים שלנו, לחיים פנימה, לתוכיות נשמת נשמתנו, בנחת רוח, בנעימה, בחסד, בגבורה, באהבה ורעננות החיים.

שמעו אלי עמי.

מתוך נשמתי אני מדבר עמכם, מתוך נשמת נשמתי, מתוך קשר החיים שאני קשור בכולכם, ואתם כולכם קשורים בי, מתוך אותה ההרגשה שאני חש אותה עמוק יותר מכל הרגשות החיים שלי, שאתם רק אתם, רק כולכם, כללכם, כל נשמותיכם, כל דורותיכם, רק אתם הנכם תוכן חיי;

בכם אני חי, בכם, בחטיבה הכוללת של כולכם, יש לחיי אותו התכן, שהוא קרוי חיים;

מבלעדיכם אין לי כלום. כל התוכן, כל השאיפות, כל הערך של שיווי החיים, הכל אני מוצא בקרבי רק עמכם

ואני זקוק להתקשר עם נשמותיכם כולכם. אני מוכרח לאהבה אתכם אהבה אין קץ. אי אפשר לי להרגיש שום הרגשה אחרת. כל האהבות הקטנות עם הגדולות שבכל תהלוכות חיי הכל אצורות הן באהבתכם באהבת כללותכם, הכלל שכל הפרטים שלכם בו הוים וחיים

כל אחד מכם כל נשמה בודדת שמכלל כולכם היא ניצוץ גדול וחשוב מאבוקת אור עולמים, המאירה לי את אור החיים

אתם נותנים אתם לי תוכן לחיים לעבודה, לתורה, לתפילה, לשירה לתקוה.

דרך הצינור של הוייתכם אני חש את הכל אני אוהב את הכל על כנפי הרוח של חבתכם אני מתנשא לאהבת האלהים והיא מתחוורת לי, מתבררת לי, משתלהבת בלבבי, מתצחצחת ברעיוני.

עמכם עמי, אומתי, אמי, מקור חיי. עמכם אני מעופף למרחבי עולם, עם נצחכם, אני חי חיי נצח. עם פארכם אני מלא הוד ותפארת. עם ענותכם אני מלא מכאובות. עם הצער שבנשמתכם אני מלא מרורות. עם הדעה והתבונה שבקרבכם הנני מלא דעה ותבונה.

אוצר חיים הוא לי כל עצב, כל חק של מעמד רגליכם.

ארצכם ארץ תקותכם, קודש היא לי, שמיה לי מקור החן, מקור פאר העולמים, כרמלה ושרונה מקור התקוה, מקור הברכה, מקור ששון החיים. שיתה ושמירה עוטים לפני הוד ויפעת עד.

אני מלא אהבה לאלהים. אני יודע שמה שאני מבקש, מה שאני אוהב אינינו נקרא בשום שם. איך יקרא בשם, מה שהוא יותר מן הכל, יותר מן הטוב, יותר מן המהות, יותר מן ההויה;

ואני אוהב, ואני אומר אני אוהב את האלהים.

שוכן הוא אור אין סוף בהביטוי של השם, בביטוי של האלהים, ובכל השמות והכינויים שלבב האדם הורה והוגה, בהנשא נשמתו למעלה למעלה.

איני יכול להשביע את נשמתי באותה האהבה הבאה מקשרי ההגיון, מחיפוש אור אל שעל ידי העולם, שעל ידי ההויה, החודרת לתוך העינים.

נולדים לנו בנשמותינו אורות אלהיים, אלהים רבים, להשקפת רוחנו, אל אחד אמת.

ולפני אחד בעומק אמתו, אלהים מתגלה, שולט בנו. כובש את כל רוחנו, רוח כל היקום.

כל מקום שיש רעיון, רגש, מחשבה ורצון, כל מקום שיש חיים אציליים רוחניים, מולך אור אלהי, מושל, כובש, מתנוצץ, מתהדר, מהדר ומפאר, מחיה, מרומם, הכל מתוך הבהירות של אור ההויה.

מולך ומת;

הממלכה קצובה, כל זמן שהיא באה מתוך העולם, מתוך ההויה.

לפעמים מתגבר האור. רוצה החפץ באור יותר עדין, יותר פנימי, יותר אמת שהוא לעצמו, יותר עזיז בתוכן תוכיותו;

מופיע האור על הכלי, המחשבה על ההויה, אין המעמד יכול להתקיים. אין התוכן הולם. משתברים הכלים, מתים המלכים, מתים האלים, נשמתם מסתלקת, מרקיעה לשחקים, הגופים יורדים לעלמא דפירודא, ההויה מתיצבת ערומה, בודדה, קרועה, פזורה;

בקרבה כנוס, גנוז וטמיר, חשק עולמים לאור עליון.

חסד עולמים הניח בכלים הנשברים את אורו, את ניצוצותיו;

בכל תנועה, בכל תוכן חיים, בכל מהות יש, יש ניצוץ. ניצוץ של ניצוץ, דק ודק מכל דק. האור הפנימי, אור אלהים עליון, בונה ומיסד, מקבץ נפזרים, מתקן עולמי עד, מסדר ומחבר.

מתגלה מלכות עולמים, מאור אין סוף שבתוכיות הנשמה, מהאלהים אל העולם, אור חדש נולד. אור זיו הדר פני אל.

בכלל האמונה היא שירת החיים, שירת המציאות, שירת ההויה.

והשירה היא ההשגה היותר חודרת, יותר פנימית במעמקי מהות המושג בתוכנו הפנימי, מה שאי אפשר כלל להשגה הפרזית.

על כן האספקלריא האמיתית של החיים היא דוקא בתוך שירת החיים, לא בחיי החול המתבטאים ע"י הפרוזה.

אוי לו למי שרוצה לאבד מן החיים את הדר השירה שלהם, הוא מאבד את כל התוך של החיים ואת כל האמת שבהם.

הפרוזה כולה היא תופסת את ערכה, מפני שהיא נסמכת על שירת החיים.

כשאדם אוכל, שותה, עושה כל צורך גופני, מתרגש באיזה התרגשות נפשית שיש בה עונג נפשי, מתעוררים בו כחותיו, לא לפי מדת השכל הצדק והיושר לבדם, כ"א כפי אותה המדה שהטבע הפשוט, וגם המקולקל מכבר ע"י מעשים בחיריים בלתי הגונים שלו, ושל כללות האדם, מושכת אותם.

מדה זו נוהגת באדם ובעולם.

ההכרה הבהירה רואה ברוח האדם חלק מן ההויה הכללית, כשם שההבטה השטחית רואה בגופו וכחותיו כן.

ומצד רוחו גדול הוא האדם בעולם הרוח, ועל כן הוא תופס מקום חשוב מאד, ועילוי רוחו, והשפלתו, שכלולו וקלקולו, הוא הנושא היותר חשוב, לטובי החושבים וההוגים המעמיקים;

מגביר אדם את רוחו, לצד הטוב, כלומר לצד התכונה שהיא מכוננת לשכלולה של ההויה, לכללותיה ולפרטיותיה, לרוחה ולגויתה, מגביר בזה בפנים ידועים וחשובים למאד את הטוב בכל ההויה כולה.

החשבון מתמצה, בין מיד בין לאחר זמן, והתכונה מתהוה, בין בהויה זמנית בין בהויה שצורתה ביחש להזמן היא שונה הרבה מתכונת הזמן שאנו רגילים בו.

הסקירה של הרוח הטהור, המתנשא מעל לתקרה הנמוכה של החושים ונושאיהם, מדברת היא במדה של תכונת האדם ברוחו ונפשו, עד ההויה כולה, מונה היא את הכחות שבמציאות לפי ערכם בעולם הקטן, שהוא באמת העולם הגדול עצמו, מוצאת היא את אופי החיים, בכל תעלומותיהם, ובכל מסיבותיהם, ערוכים בסגנון כזה, שאפשר להציץ מהם על כל ההויה, על העולמות כולם, על עולמי עד.

וההבטה הזאת כשהיא קבועה, כשדרכי החיים מתאימים לה, היא פותחת שערים נפלאים, שערי שמים ממש במלא מובנם.

אשרי הדופק עליהם תמיד, יתנשא בהם ועל ידם מכל שפלות החיים, יתרומם ויתעלה, על כל המעשים, וכל העולם כולו כדאי הוא לו.

משתוממים הם הרעיונות מפני הדעות הזרות ההולכות ושוטפות בעולם, בין דעות זרות של כפירה מוחלטת, בין דעות זרות של נטיות לאמונות זרות - נוצריות, מושלמניות, בודיות, וסתם עבודות זרות.

וכל אלו פורצות הן בשטף אל תוך המחנה, לוקחות לבבות, רבים ומעוותות את הדרכים.

המגינים על הדעות, ביחוד של היהדות, מרימים קול צוחה, מבטלים את הדעות הרעות, מגלים את זיופם ושקרם, והדבר מסופק מאד אם יעלה בידם החפץ להשיב אחור את מה שהחל להתפרץ כהר פרצים.

אבל הסתכלות יותר חודרת צריכים אנו למאורע כזה, הסתכלות כללית ומקפת, ועם זה פרטית וחודרת עד לפנימי פנימיותן של כל המון הדעות ותוכני הרעיונות האמוניים שבעולם

בכל יש ניצוץ אור.

הנטיה הכללית של האדם שואפת אל הטוב, אל האמת, אל האושר הרוחני במעמקי מובנו;

עותה אמנם הרשעה והבערות האנושית את הדרכים.

אותו הניצוץ הטוב, אור ד', אור האורים, שא"א לנו לבטאו, אינינו יכול להתלבש באותיות של שום מבטא, גם לא של שום רעיון.

גנוז הוא, חבוי הוא במעמקי הקליפות היותר גסות.

הולך העולם ומתבסם, הדעה הישרה הולכת ומרחבת את דרכה, ההגיון הבריא והניסיונות הרבים מפנים את הדרך מהמכשולות; הטעיות הולכות ומתמעטות, הסיבוכים של הדמיון הגס הולכים ומתפרקים.

נשאר בחובו בעוצם תקפו עז הרוח הפנימי, הדוחף את ניצוצי הטוב להגלות, וניצוצי הטוב, שהם זיקי אור אמת מזוהר אור אלהים אמת, מתחילים להתראות מתוך כל חגוי ארצות מאפליות.

על כן מתחילים להתנוצץ אבקי האמת והאור, המפוזרים בין כל האמונות השונות, שהם כולן נובעות ממעין החי היחיד, שעקרו ושרשו הוא תמיד אור ישראל, האמונה הטהורה העומדת על הבסיס היחידי שמעמידה לעד, ושלעד לא ימעד.

לזאת, תחת לדחות את כל התוכן של הארג המחשבי - שהניצוצות הקטנות של הטוב מתחילות להתנוצץ ממנו, ושהם בעצמם מצודדות נפשות ללכת אל עמקי התהום, ששם עוד החושך שולט בעוצם גבורתו שזה לא יצלח - עלינו להרבות את האור המקורי, לגלות את הרוחב ואת העומק, את הכלליות והנצחיות שיש באורן של ישראל ואיך שכל ניצוץ שהוא טוב שבעולם אחר מתגלה הוא, נובע הוא ממקורו ומתחבר אליו בחיבור טבעי.

אז מכל הניצוצות המתגלים מחדש יתוסף אור וחיים לנשמת האומה הכבירה בעז רוחה, בכח אלהים שבה, ולבבות צמאי אורה יביטו אליה ונהרו, ולא ילכו לרעות בשדי אחר, גם את אותו המרעה אשר החלו לחשוב שאך שם הוא מקומו.

כשהאדם מסתכל בעצמו ורואה את כחותיו הגשמיים והרוחניים, את כחות החיים שלו ושל המציאות כולה, ומכיר הוא בהכרה פנימית את העילוי הרוחני, האור העליון שבהויה, חודר ומבחין בטובה העצום של שפעת המציאות במקורה האלהי, מיד כל כחותיו מתחילים להיות כמהים לאותה האורה, והשלמות הכללית מטבעת את חותמה על נשמתו.

הכח המתפשט בעולם, העוסק בפעולות שכליות מדותיות ומעשיות, כשהוא מתרחק הרבה ממקורו העליון, נעשה עלוב, חשוך, ופעולותיו נעשות לקוייות.

בנפשו של אדם גם כן זו היא המדה הנוהגת.

כשמשיבים אל המקור את הכח אל רוממות האצילות, הוא נעשה זך, טהור, מואר וחזק.

כשהכח העליון צריך לחדש פעולות יותר בהירות, מאסף אליו את כחותיו שנשפלו, מתגדל ע"י אוסף זה הכח המקורי, ומחולל דברים חדשים.

המצות בונות הן את הנשמה, בין נשמת היחיד בין נשמת הציבור.

השירה האלהית משוטטת ומרחפת על פני המצות וחודרת בתוכיותן.

הרעיון הגדול של התוך המלא של אמונת אלהים בצורתה הרוממה, המאשרת את החיים, הולך הוא ומתלוה עם כל מצוה בצורה פרטית המיוחדת לה, הצורה המיוחדת ההיא, מתחקקת היא בנשמה, לפי התוכן של המצוה ולפי הערך של הדבקות הנשמתית, אל האור העליון שבמצוה, וכן הנשמה מתגדלת וכחה מתרבה.

העין הפקוחה רואה את החיים המתפשטים בכל ההויה, בכללותה ובפרטיותיה.

ומביט ומקשיב לעליותיהם וירידותיהם של כל הפרטים;

מאחד בשכלו את נשמת האדם, מדעו ושאיפת רצונו עם כל ההויה, והכחות היותר נמוכים מצומצמים ונרדמים, ומגביה למעלה את ציורו, עד רם ונשא.

כל אשר יבא עמו במגע רחוק או קרוב הוא נתפס בפנימיות חייו שלו.

מדי אכלו, שתותו, וכל עסקי גשמיותו, מכיר הוא גלי חיים שוטפים מן הכל אליו, מתבקשים להעלות על ידו ועמו.

אוהב הוא את הכל, מרחם הוא, מלא הוא הוד ויפעת גבורה, רוצה בעליית הכל.

ובעלייתו הוא מתדבק הוא דבקות פנימית תמיד, בתשוקת הרוממות, שאין עמה הגה ורעיון, מפני שהיא גדולה מכל מחשבה, אדירה מכל שם, עושה הוא בסיס לתשוקת עולמים זאת כל מוסר וכל צדק וטוב.

מלאה היא ההויה אורות ומחשכים, סדרים ובלבולים, תיקון ותוהו.

האדם הוא תמצית מלא, שההויה כולה משתקפת בו.

פונה הוא האדם במבטו, בנטיית דעתו אל האור, הסדר, התיקון שבההויה, הרי הוא בעצמו מואר, מסודר ומתוקן, ומוסיף עוד בכחו אור, סידור ותיקון בההויה כולה, בתור גורם יסודי וחלק עצמי ממנה, שאינו עומד לעצמו כ"א פועל ומתפעל מכללה.

פונה הוא לצד השני, לחושך, לבלבול, לתוהו, הרי הוא עצמו מתמלא חושך, תוהו ובלבול, ומוסיף את הקלקולים הללו באופן נערך בההויה כולה.

הנטיות הללו שונות הנה, באיזה אופן נוטה הוא האדם לכאן או לכאן, אבל העקרים שלהם הם הרצון והמעשה שעמה, איזה עובדא שתהיה המשלמת את הרצון, חמרית או רוחנית, בחביוני המסתרים.

מסתכל האדם לפעמים בעמקי המחשכים שבמציאות, בראשי צוקין, שכל קלקולי החיים, כל הבלי השוא וכל מרורות הרשעה מהן יוצאים.

הכח המתפשט במציאות המתגלם ועלול אל התוהו והרשעה, נטיית הלב שבאדם מוצאת גם בו יחס גדול.

רע מנעוריו הוא יצר לב האדם. לנפלאות יחשוק, להעמיק ברשע, לעולל עלילות נוראות, שהרבה יחריבו, ידאיבו, יבלבלו ויחשיכו. ומין הנאה של פועל, של שורר ומושל, הולכת ונצמחת מזה,

והרשעה עושה לה כנפים ומתגדלת בלב, במעמקי הנשמה, ובמעמקי המציאות.

הכישופים וכל זוהמת מפעלם הנם פרי העמקה זו, שמקורה הוא הרע שבמציאות, המכוון לעומת יצר לבו שלהאדם הרע;

המתיחש זה אל זה ע"י יחושים שונים, שההעמקה של הרע, המציאות, מוצאת בהם את המון חוקיה, כחותיה ומסילותיה וארחות לימודיה.

האדם שהוא, בפנימיות נטיות גופו ומזגו, נוטה לרעה. חית האדם שבקרבו הרעה, נוטה היא אל ההסתכלות וההתקשרות העצמית, אל צד החושך והבלבול והתוהו שבההויה.

החפץ להחריב, לשבר, לכלות, אמיץ הוא מאד בתוכן רוחו, ועל פי משקל זה הולך הוא זרם המדע וההשערה השכלית, ההצטיירות של הדמיון, וכל מערכי ההויה המתיחשת אליו בקרבו וחוצה לו.

אבל האדם נוצר לעבוד עבודת אלהים, עובד הוא את אלהים במה שהוא משכלל את עצמו, את הוייתו, ואת כל ההויה המתיחשת אליו יחש קרוב או רחוק. מעבד הוא את רצונו, בהטביעו בקרבו הטבעה עליונה עדינה של הטוב האלהי.

לפי עידון רצון זה, כך ההויה הולכת ומתיצבת נגד עיני רוחו בצדה הבהיר, המסודר והמתוקן. לעומת מצב עולמו הפנימי, ההולך ומתתקן, הולך ומשתכלל;

כל כח ששואב האדם אל קרבו מההויה הסובבת נעשה מוטבע בכחו הפנימי, ומטביע לפי ערך זה בהרחבה את כחו על ההויה הסובבת, העסוקה תמיד לעבד ולתקן או לבלות ולקלקל.

מדי יום ביומו, כשהאדם מרומם את רצונו ע"י עבודת ד' המיוחדת לעולמו הפנימי, היא עבודת התפילה, מאיר הוא בזה את נפשו בקרבו, מעדן הוא את כח הוייתו לצאת מתוך מחשכי הרע והשממון אל מאורי הטוב וההתישבות;

מחשבתו ורצונו פונה היא מכל ערפלי חושך של צד הקלקול שבההויה וכל אגפיהם.

אחרי אשר הכין רוחו בקרבו, נכון לו לקחת מזון, אוצר כח מהמציאות החיצונית לספח אל כחו.

כח זה יוסיף עצמה אל האור, אל האמת, אל צורת האדם המאירה, אל צד הקודש, הדעת הברורה שמשתקפת בתוכן ההויה.

אבל אם בעוד רוחו עכור, בעוד מצב נפשו מצומצם במאסרי הגוף, כמו שהוא בעוד לא זרחה הנפשיות הפנימית עליו את אורותיה, בעוד הדם עושה את שלו ע"פ תכונתו הפראית, המתעוררת מידי יום ביומו כפי טבע החיה שבאדם, שאינה נתקת ממקומה כל ימי צבאו, אם קודם שיתפלל על דמו כבר יוסיף לו כח מכני מן ההויה, מן הסביבה, הרי הוא מקשר עז נפשי בצורה של חשך, של תוהו, של נטיה להסתכלות משמימה, של שורש הזוהמא, הכשפנות, העוננות והנחש, שבהם נפש האדם בעודה בזוהמתה טובעת.

ועל זה צוח הכתוב ואומר: לא תאכלו על הדם, שבכלל זה הוא ג"כ לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם - תתפללו על הדם של החיה שינוח מזעפו, שישקט ויעדן, שירומם מחוגו השפל, שיתנער מתרדמת הרשע של קטנותו.

לא תנחשו ולא תעוננו.

כל מהוה, מתקן מה שהוא חוץ ממנו, ביחוד מה שהוא למטה ממנו - מתוך העודף, מתוך השביעה המציאותית של עצמו הוא מהוה.

הופעת ההויה הגלויה - מתוך הכמוסה החמרית, מתוך הרוחנית, מהתוספת של האורה שלמעלה היא באה.

ותוספת זו כלולה היא בכל המרומים היותר עליונים, בכל ההופעות היותר נשגבות.

עזיז ומרומם הוא הכח של נטיית צדקת עולמים, ליסד המון עולמי עד, ואין קץ לברכות אשר לראש צדיק יסוד עולם.

האידיאל המוסרי, לכל פרטיו, המעשיים, והציוריים, הוא תוצאה ישרה מהאידיאל השכלי, ברום חביונו.

המחשבה של האנשים בעלי הרוח, משוטטת היא בעקרה למעלה, בגבהי האידיאל השכלי, האמת והשקר, זהו כל התוכן שלה.

התוכן של האידיאל המוסרי, כאחת מצלעותיו של האידיאל השכלי, כלול הוא עמו, ואינינו תופס מקום לבדו כלל.

לא בכונה מדוייקת לצמצם המבט אל הפרטים של הטוב והרע, ולסור מרע, ולעשות טוב, נוכל לצייר לנו את האידיאל השכלי ברום גבהו, עסק אין לו כלל עם אלה הפרטיות.

אלא שכשימצא המואר ממנו פגישה עם תכנים כאלה, שיש בהם טוב ורע, ודאי יעשה את הטוב, ולא יעשה את הרע.

הצמצום לכוין את האידיאל בשביל טוב ורע, זאת היא ירידה עצומה, למי שהיה מוכן לחיות חיים של האידיאל השכלי, בעצם טהרתו.

וכל הפרעות נגד המוסר היותר טוב הנהוג בספירה האנושית, הבאות מצד איזה התגברות של מחשבה חפשית נשאה, יונקות הן את לשדן, מתשוקת האידיאל השכלי לעלות אל מקומו. אלא שבמקום שהאידיאל השכלי לעולם לא ישלול את הערך של הטוב והרע, לא יאמר על הטוב רע ועל הרע טוב, אלא יתרומם על גביהם, ובכל מגע שתבא לידו, ישאר הטוב טוב, והרע רע.

כל זמן שהוא בצביונו הרע ובגבולו, יבאו המושפעים מהניצוץ הקטן של הזהרורית של מעלה, אשר רק השעת עין מההכרה החודרת וחלישות של הרצון ביחש להחזקת המעמד של הטוב והרע ביחושם אליהם בדרכי החיים פעל עליהם, לידי חילוף ותמורה, עד שיאמרו על הטוב רע, ועל הרע טוב;

הארץ נשמטה מתחתם, ובשמים מעל לא ימצאו מעמד.

כל מה שהשפה יותר מתעשרת אצל בני אדם, והספרות מאמצת את כחה לגלות את כל הצפון, את כל הגיוני הנפש היותר כמוסים, וכל הציורים והחזיונות היותר מסובכים ועמומים, כן הולך החיוב ומתגדל על כל מי שכח בידו להרים את המסכים מהדעות היותר נשגבות, שעל ידן צורת האדם מתעלה לעשות את חובתו.

ולא עוד, אלא שכל פתוחו של כשרון הדיבור וההסברה הספרותית, סופו להביא לידי התעודה הנבואית של הפיכת שפה ברורה לכל העמים, לקרא כולם שם ד'.

א"כ הרינו רואים בפריחתה של הספרות ג"כ הזרחת אורו של משיח בעולם.

וההפרחה של פתוח השפה מתגלה היא בכל הענינים בחול כבקודש, בטמא כבטהור.

מדרגות השכל הולכות הן מלמטה למעלה.

בידוע הוא שגם כל ציורי הדמיון הנם באמת ציורי שכל, אלא שהם כדמות גרעינין, שלא נגמרו עדיין בגידולם.

אמנם כאשר השכל יתאשר, ויקיף את מהות החיים של האדם, אז יהיו כל הציורים, של הדמיון מכל מדרגותיו, ושל השכל כולו, אחוזים זה בזה, כתבנית גוף אורגני, שכל חלקיו הם משולבים זה בזה.

אז כאשר יחל הרעיון לעלות מלמטה למעלה, תהיה תעופתו מצומצמת, כי סוף כל סוף הרושם של הצנימה הקטנותית יפעול עליו, שלא לתן לו את העז וההרחבה החפשית.

אבל כשילך הרעיון במהלכו מלמעלה למטה, מתעופתו העליונה, עד תהומות הדמיון, וההרגשים התלויים בו. אז יהיה האור מואר מאד, בשפעת חסד עליון.

חסרון יש ביראה מצד החיצוני שלה, שהיא מרככת את הלב יותר מדאי, עושקת מן האדם את תכונת גבורתו, ועל כן נשאר הוא מצדה, כגבר אין אונים.

ובזה מונעת היא היראה, אפילו כשהיא יראה אלהית, נובעת ממסורת טהורה מעיקרה, את שכלולו של העולם, ואת שלמות צורתו של האדם.

כשהדברים באים למדה זו, כשמדת היראה מתמלאת בתמרורים רבים, עד שהשפעתה מועלת לדכא את הלב יותר מדאי. כשנשקע בה הרוח יותר מדאי. אז כבר מוכנת היא באנושיות רוח אחרת, רוח הפקרות, הבאה להפיג את ארסה של היראה החיצונה.

כששתי הרוחות החיצוניות הללו מתאבקות זו בזו, מתמלא העולם שכרון, ואבק עולה עד כסא הכבוד, חולשה, קנאות, צביעות, ורשעות מרורה מעבר מזה, עזות, תחרות, והפקרות ונביקת רוח מעבר מזה, מפילים חללים רבים.

וההמון הולך ונמוג, עד אשר יזרח שמש צדקה, והדעה האלהית העליונה תופיע בגבורתה, ותביא מרפא בכנפיה.

מה שהמחשבה האלהית היא קבועה בצורה מיוחדת וידועה אצל בני אדם, מפני ההרגל והדמיון הילדותי, מביא המעצור היותר גדול ברוח האדם בבאו לכלל דעת. זהו ניצוץ מהפגם של עשיית פסל ותמונה, שהרבה הרבה מאד אנו צריכים להזהר בה.

וביותר חובת הזהירות מתגדלת, בתקופת הדעת היותר בהירה. הכפירה, כל תעודתה במציאות היא רק להסיר את הצורות המיוחדות מהמחשבה המהותית של כל החיים ושרש כל המחשבות כולן.

ומי שמכיר את התוך שבכפירה מצד זה, מוצץ הוא את דבשה ומחזירה לשורש קדושתה. ומסתכל בהוד הקרח הנורא, כפור שמים.

יקרים וקדושים הם לנו לבושי הציורים, מוכרחים הם לנו, ולכל בעלי גבול במבטיהם הרוחניים ביחוד.

אבל תמיד בעת שאנו באים לחיים מדעיים, אסור לנו לזוז מהנקודה העליונה, שרק מהבלתי נתפס אור מתפלש בה נתפס, במהלך האצילות, מאור אין סוף.

ואנו קרואים להיות מתעדנים בעדנים שמימיים, בכל פרטי ההכרות, שבכלל הגדול הזה, שממנו תוצאות כל החיים.

אם תרצה, בן אדם, הסתכל באור השכינה בכל היקום, הסתכל בעדן החיים השמימיים, איך הם מתפלשים בכל פינה וזוית שבחיים. הרוחניים והחומריים, שנגד עיני בשרך, ונגד עיני רוחך.

התבונן בפלאי היצירה, בחיי האלהות שלהם, לא בתור איזה תכנית כהה, שממרחקים מציבים נגד עיניך, כי אם דע את המציאות שאתה חי בה.

דע את עצמך, ואת עולמך, דע את הגיוני הלב שלך, ושל כל הוגה וחושב.

מצא את מקור החיים שבקרבך, ושממעל לך, שמסביבך, את פארי הדרות החיים, שאתה שרוי בתוכם.

האהבה שבקרבך העלה אותה לשורש עזה ועדנת תפארתה, הרחיבה לכל סרעפותיה, לכל אשד נשמת חי העולמים, אשר רק רצוץ המקום של ההגה גורם מיעוט זהרו.

הבט על האורות, בתוכיותם. אל יבלעו נשמתך השמות, המילים, הניבים והאותיות, הם מסורים בידך, ואי אתה מסור בידיהם.

עלה למעלה עלה, כי כח עז לך, יש לך כנפי רוח, כנפי נשרים אבירים. אל תכחש בם, פן יכחשו לך, דרש אותם, וימצאו לך מיד.

יושבת היא נשמת אומת עולמים וחושבת את מחשבותיה.

אורגת למסכת אחת את כל הגיגי עולמיה;

רצוא ושוב כמראה הבזק עוברים לפניה דורות ותקופות מתחלת היא מראשית חלומות נעוריה, מפרחי אביבה, עוברת על כל עמל חייה, באה עד ימי האחרית, עד ימי הפריחה ההתחלית שאחרי הנבילה הארוכה.

רוטאה היא את קשר מחשבותיה, הגיוני לבבה ומעשיה, והנם סבוכים, אחוזים אלה באלה.

ומתעוררת כמשנה לחדש נעוריה על פי תכנית מעשית עתיקה חדשה, קטנת כמות ורפת כח;

אמנם מחוזקת בזרמי איתן של עבר. שוטפים אל אשדות פסגת העתיד, הולכים ומלווים עם זכרונות קדם עם תכסיסים שרידיים מעבר כביר, המתראים כצמחים זעירים של איזה יער לבנון כביר ונהדר, שאחרי אשר שודדה תפראת ארזיו חובקי מרומים החלה יונקתו להחליף כח והנה צצים ציצים רכים, חלושים ודלולים, כאזובי קיר;

אבל הנה הנם לא אזובים כי אם ארזי אל, העומדים בראשית תחלת צמיחתם ביער איתנים.

לפעמים הרעיון עולה למעלה, מתאותו בענינים רבי הכללות והטוהר, אז מתחלשים ביותר הענינים השפלים, היותר פרטיים, האחוזים במסעדי הדמיון, והמשפטים הרגילים, וכל חלקי הטוב והקודש, שהיו אחוזים בהם, מתרופפים, והאדם נשאר משתומם, עד שיוברק לו אור יותר בהיר, שיבנה את הריסתו הרוחנית, בנין יותר נעלה, ויקח ג"כ את כל מעמקי הטוב והקודש, שהיו נתונים בתוך אותם הענינים השפלים והשטחיים, ויבנה מהם עולם חדש, עולם מלא אור גדול.

מי שאין נפשו משוטטת במרחבים, מי שאינו דורש את אור האמת והטוב בכל לבבו, איננו סובל הריסות רוחניות, אבל אין לו ג"כ בנינים עצמיים. הוא חוסה בצילם של הבנינים הטבעיים, כמו השפנים שהסלעים הם מחסה להם.

אבל האדם, מי שנשמת אדם באמת בקרבו, נשמתו לא תוכל לחסות כ"א בבנינים שהוא בונה בעמלו הרוחני, שאינינו פוסק תמיד מעבודתו הזריזה.

כל הקישורים, העליונים והתחתונים, אחוזים הם ביסוד החיים שלנו בבת אחת, כשם שכח השכל והמוסר היותר עליון עם פעולת החיים היותר חמרית פועלים עלינו כאחת.

ומצד הכללות אין הבדל בין ענין לענין, רק כשאנו מפרטים את הענינים לפרטים, אז אנו מבחינים בין גבוה לנמוך.

ויש שאנו צריכים לאחוז בצד הנמוך שלנו, בשביל שלא יאבד ממנו הטוב והקודש התלוי בו.

אין המדינה האושר היותר עליון של האדם.

זה ניתן להאמר במדינה רגילה, שאינה עולה לערך יותר גדול מחברת אחריות גדולה, שנשארו המון האידיאות, שהם עטרת החיים של האנושיות, מרחפים ממעל לה, ואינם נוגעים בה.

מה שאין כן מדינה שהיא ביסודה אידיאלית, שחקוק בהוייתה תוכן האידיאלי היותר עליון;

שהוא באמת האושר היותר גדול של היחיד.

מדינה זו היא באמת היותר עליונה בסולם האושר.

ומדינה זו היא מדינתנו, מדינת ישראל, יסוד כסא ד' בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ד' אחד ושמו אחד, שזהו באמת האושר היותר עליון.

אמת שאושר נשגב זה צריך הוא לביאור ארוך, כדי להעלות אורו בימי חושך, אבל לא מפני זה יחדל מלהיות האושר היותר גדול.

הנשמות הגדולות מוכנות הן, שיהיה זורח בפנימיותם חזות הכל, מהשאיפה היותר טהורה ורוממה והיותר כללית בהיקיפה עד ההשתלשלות היותר רחוקה וזעירה, שבפרטי פעולותיה, חפצה היא שהאור הגדול יהיה מלא כל,

וכמה גדול הוא מכאובה, כשאי אפשר הדבר, שיחדר האור הכללי בישרת שטפו על כל פעלותיה, והיא מוכרחת הרבה פעמים להשתמש באור כהה, אור של תולדה, שהוא ג"כ מאיר את המחשכים באיזה מדה, אבל לא באותו שטף האורה, שתוכיות הנשמה עורגת היא לו.

השאלה נשאלת.

מוצאים אנו תוגה נסתרת בלימוד הגמרא, אע"פ שגם שמחה יש בה.

התוגה באה מתוך שבאותה השעה של התעוררות הלב לעבודת רוח, מתעוררים רצונות לשאלות רוח רחבים מאד, שאינם יכולים להיות נגבלים בדברים מעשיים קצובים, והקצב מעיק על זרם רוח זה ומעציב את הנשמה המרגשת.

ומ"מ קול החיים המפכה בתוך כל ההגבלות והדייקנות הגדולה, שזהו באמת רז של עולם תיקון, הוא משמח ג"כ את הלב ומרנין את הרוח.

מדת התוגה אינה מורגשת לכל בשוה, כי אם לפי אותה המדה, שהנשמה צמאה לאור רחב בלתי מוגבל.

והיגון עומד בחדרי לב, מתהלך ברוח העסוק בתלמודו, רק כפי אותה המדה שלא ימצא הלומד גודל בלבבו לחדור אל רז גדולתו של רוח הבניה, ההולך משאיפות כבירות שאין להם מעשים לפי גדלם, עד שהוא מצטמצם בסדרים נוחים לפי ערכי החיים שבהוה.

העולם הולך ומשתנה.

שינויים כבירים מתחוללים ברוח האדם, כמו שבסדרי החיים מתהוים שינויים מפני ארחות המעשה והניסיון.

אבל השינויים הנם שינויים סיגנוניים, לא עצמיים, כמו שאין הטבע משתנה, אלא כחותיו מסתגננים ע"פ התעשיה האנושית, בצורות שונות.

הרצון הוא מקור החיים.

רצון האדם הוא באמת יסוד שכלולו והוייתו.

אמנם הרצון הזה צריך הוא פתוח ועישוי, יותר מכל הכחות כולם.

בילדות האנושיות, הרצון הטבעי של האדם צריך חינוך של כניעה, של שבירה, ושל היפוך.

כל זמן שהאדם הולך ומשתכלל, כך רצונו העצמי הולך ונהפך לטובה, ושבירתו של הרצון מאבדת טובה רבה.

הדבר קשה מאד בדמדומי חמה, בין פרק לפרק, שבתקופה חשובה של רוח האדם, שאז מעבר מזה מונח הרבה פראות ברצון, ששבירתו היא עליה ופתוח, ולעומת זה מונח ברצון כח אור וטוב, ששכלול העולם תלוי בהשארתו על פי תכונתו.

והבינה הישרה מוכרחת היא לפתור בזהירות את שאלת התחומין, באופן שישאר האדם מלא אומץ מצד הטוב שברצון שכבר נשתכלל, מצד אותם חלקי הנשמה שכבר נגאלו ויצאו מתהומות הגיהנם וממעמקי הקליפות, ומלא גם כן דכאות רוח, ותכונה של לב נשבר ונדכא, לעומת אותם חלקי הרצון, שעדיין חית האדם הרעה שרויה בהם, שהם צריכים זיכוך על ידי דכדוך ושבירה.

כשם שהאנשים המעשיים, בעלי הכשרון לדברים מעשיים ולחכמות המעשיות, אינם מוכשרים להשתכלות בהירה בענינים הרוחניים, והסתכלותם הרוחנית באה לקויה ומעורבת עם משפטים כהים, המתמצים מעולם המעשה, שהם קשורים בו, כמו כן אין האנשים הרוחניים, העומדים ברום עולם, מוכשרים להסתכלות מעשיה שלמה, והידיעות המעשיות שלהם וקשר חפצם בהשלמתן אינם כי אם איזה צל היוצא מתוך הענינים הרוחניים העליונים.

אמנם יש כשרון עצום בתכונה הרוחנית העליונה לכלול את הכל, אבל זוהי דוקא במדתה של התגלות הנבואה של אספקלריא המאירה.

על כן משה רבינו עצמו, עליו נאמר ויהי בישורון מלך, אבל במעמד הדורות היה מלך לחוד ונביא לחוד, ושמואל, הוא שהיה במדה ידועה שקול כמשה ואהרן, היתה לו בהירות רוחנית כזאת, עד כדי למלא ג"כ מקום של מלך בטהרת השפעת נבואתו, ועליוניותו הרוחנית השלמה.

בעת שקיטת הרוחות, מנהיג הרגש הישר לבדו ג"כ את העולם.

לא כן הוא בשעת מלחמה, בעת תסיסת הרוחות, אז צריכים עצה וגבורה.

לפעמים התמימות של הרגש נלקית ע"י ההתחכמות של העצה, אבל כל זה כדאי הוא בשביל תחבולות המלחמה, ובטוח הוא הדבר שסוף כל סוף ישוב כל מה שהוא נאבד, ויוחק יפה כל אשר נטשטש מפני ההמיה הרבה של כל טרדת הקרב.

מעלת הרצון מוכרחת היא להיות בשלמותה, שוה למעלת ההכרה.

ואם האדם אוהב את הטוב ואת האמת, באמת, לפי אותה המדה של האהבה, כן עבודתו בהכרת הטוב והאמת עומדת לו.

ואם הרצון מתפגם, מוכרחת ההכרה להיות נחלשת.

אמנם זאת היא סגולת החכמה, שהיא מעלה את הרצון, ומתקנת את פגמיו.

על כן אע"ג שהאדם צריך להשתדל להשלמת הרצון שלו, מ"מ כשהוא רואה שרצונו נפגם, אל יניח ידו מדרישה תדירית, ויתור בחכמה, וכפי המדה של התגברות אור התורה שבנפשו, כן יתעלה ג"כ רצונו.

כיון שהאדם נגש אל ההכרות הרוחניות, נחלש כחו, התושיה מתגלה עליו בכל עזה, והיא מתשת כחו של אדם, פגמיו המוסריים כולם מתבלטים אצלו, צמאון נורא לשלמות עליונה בוער אז בקרבו, ואינו מוצא את נפשו בעלת יכולת להושיע את עצמה ממצרי שאול הרוחניים שהיא נתונה בהם.

תשות כח זו מזקת את בהירות השכל, ומעממת את חריצות החקירה הבהירה;

אשר כדי להוציא את התפקיד האנושי אל הפועל, להיות איש חי מכיר ובעל השכלה, צריך הוא, אחר שעבר עליו הנחשול של החלישות, להתאמץ בכל כח, ולהיות קשור בקשר רוחני אמיץ והסכמה חזקה לחיים ההכריים.

ואז ישוב לו מידי יום ביומו אומץ לבב במדה נכונה, במדה שתתן לו כח לטייל בפרדס הצפונות העליונות, ולשמרו מעבר מזה מכל נטיה גסה וזחיחות לבב.

המעיינים הרוחניים האפלים, שאינם מרוממים עצמם להשגות בהירות מתוכיות הנשמה, הם מלאים בקרבם בושה, עצבון וחשכת מחשבה;

וטוב מהם המעיינים המעשיים.

כל אדם צריך לשנן לעצמו שלא ללמוד מחסרונותיו של חבירו, שיעשה גם הוא כמותו. אע"פ שיראה את חבירו שהוא מצליח ומכובד, ידע שבודאי נגד אלה המגרעות שהוא רואה בו, יש לו בודאי מעלות אחרות שהן גורמות להכריע את החסרונות, אבל הוא שאין לו נטיה לאלה החסרונות כ"כ, הנה זהו עיקר מעלתו.

ואם למרות מה שמעלות אחרות חסרות לו, יסגל לו ג"כ את החסרונות של חבירו, אז תהיה מפלתו נוראה מאד.

ההסתכלות הרוחנית השלמה, שהיא ההסתכלות האלהית, היא מחוללת את התיקון החברותי היותר נעלה, אחרי המון סבות וצינורות, של שדרות אנשים, וסדרי חיים שונים.

התעופה העליונה, המתעלה מעולם המעשה וגבוליו, הוא המעמד של רוח הגדול אשר לנשמת האדם;

מתאחד הוא האדם בשיא רוחו עם המהות הרוחנית העומדת למעלה מכל ערכיו, מתעלה הוא מגבולי הזמן והמקום, והנצחיות הבהירה היא נחלתו, בעזוז חסנה וקדושת ערכה.

החיים המעשיים נפעלים מאליהם לטובה, אבל לא יוכלו לפשט את עצמם בכל פרטי פרטיהם.

מוכרחת היא התעופה העליונה לרדת, ברדתה היא נעשית ראש לשועלים, כח רודה ודוחף לעולמים מוגבלים, כח מישר נתיבות מעשה, עיון ושירה גבולית.

ירידה היא לאור העליון, בירידה זו מפלג הוא שטפי אורות לכל הגבולים, לשדרות המעשיות, ולשאיפות הפועלות, תתן טרף לביתה וחק לנערותיה.

בהיות החק מלא, והפלגים כבר יכולים להשקות דים, עולה היא שטיפת האורה, מתיחדת במקורה, מתרפקת על דודה, ונשמת הבריאה כולה מתעלה למקור האצילות האלהית.

ורוח האדם לעומתה עולה ממעל לכל סדרי חיים מעשיים, והוגה ישרות מוחלטות, בזיו האמת לאמתו.

הפסק מוכרח להיות בין תוכן האידיאל המופשט של מגמת הכל, ובין המתגלה ממנו בההויה בפועל, בין הכונה הטובה המוזרחת לאדם ברום גובה חייו הרוחניים, לבין הרוח המלוהו תמיד לישר מעשיו ודרכיו.

אם לא ההבדל הדרגאי הזה, היתה צורת המעשה כולה מטשטשת, ההויה לא היתה עומדת על צביונה, חוקים וגבולים לא היו נשמרים, תכונות קבועות וערכים מגבילים המיסדים עולם ומלאו, לא היו עומדים.

נצטמצמה האורה, יורדת היא לפעמים מאד ויותר מדאי, מחסנה, בצמצומה לצורך הערכת מהותה מגיעה היא עד מחשכים, לאשרה מהמגמה המופשטת. צינורות משוכים בתוכיות של הגבולים, של החקיקות הפרטיות.

הנם מזילים טל של חיים עליונים, והטל טל אורות הוא, מגרש את המחשכים ומאיר את החיים.

כה הולך הדבר באדם ובעם, בעולם ובהויה.

אפילו הדמיונות שהם נובעים מתהלוכות הדעות הטהורות, הם ג"כ מאשרות את נפש היחיד, ומתקנות את הקיבוץ החברתי באופן הגון, ובסדרי עילויים הם מביאים בהמשך הזמנים, לחדור מהם אל האור הגנוז שבפנימיותיהם.

וכל בר לבב וטהר דעה יהיה זהיר ברוחו מאד, שלא להקל ראש בהדמיונות, סעיפי הקדשים העליונים, וידון ק"ו מעצים ואבנים של הקדש, שהנהנה מהם מעל.

כשהרוח נחלש, מזדלזלים הדמיונות הקדושים אצל ההמון, וע"י זה הם אובדים את דרכם, עד שזורח שמש של בעל שכל כביר, חמוש ביושר לבב, שמורה לרבים את הכבוד הראוי גם לדמיונות הקודש, ומראה את יחושם אל האושר העליון שבצחצחות הנצחיות.

ומתוך הארת עולם זאת, בא רוח התשובה ומרחף בעולם, וגאולה מתחלת להופיע.

אמנם ישנם ג"כ דמיונות כאלה, שהם אובדים את כח החיים שלהם, ובתעותם בדרך מלאה מחשכים הם באים לידי מצב כזה, שהאמת מתקוממת בקנאה גדולה לשרש אחריהם.

כשם שההויה המוחשית היא טבועה על התנועה התדירית, כן ההויה הרעיונית טבועה היא על השמחה הבלתי פוסקת, שמח הוא העולם, שמחה היא ההויה הפנימית כולה.

מעכבים חלקיים משביתים תנועה חלקית, ומעכבים כדוגמתם בעולם הפנימי משביתים את השמחה.

יורד הוא רוח החיים מתנועת שמחתו העצמית, ע"י ההשבתות של אסורו בעבודת החיים הטבעיים הגלמיים,

משלים הוא את חוסר שמחתו בתקוות אושר, שהוא מציירם לפי מצבו;

הולך הרוח ומתגדל, ומכיר ביותר מדי גדלו, את האפסיות שבתקוות הללו, ונקודת שמחתו יורדת, עד שהוא מתגדל כ"כ, עד שהוא מכיר שאין כל סבה להשבתת השמחה המקורית, השמחה ההויית, שמחת מעון עולמים, ואינינו נזקק עוד לרקם ציורי תקוות נובלים.

וצדיקים ישמחו יעלצו לפני ד' וישישו בשמחה.

"דוקא אם שמע בישן תשמע בחדש".

אחד מהיסודות המציל את המחשבה מכליון, הוא ההתעמקות בהישן.

יעלה החדש ויפרח, יציץ ציץ ויפרח וישגא מאד, בכ"ז אנו צריכים תמיד לעומק הרוח של הישן.

ביותר הדבר אמור בהשקפות רוחניות מופשטות, וממילא הולך הדבר ומשתרג על עוד המון סעיפים המתיחשים להן.

כל אשר רוחו נשאו לתור בחכמה, לדעת את רוח המדע הנאצל ברום חפשיותו, שיוכל להיות מתואר בזמנינו, הוא ודוקא הוא, ימצא אז את אוצרו, רכוש רב, כאשר יפנה אל הישן, אל התורה והמסורת, אל כל דברי חכמים וחדותם, אל ההגיון הגלוי והצפון.

כל העושר יחד יציב לפנינו את קומת המחשבה במלא חטיבתה.

שוכח הוא הזמן בשאון גאונו, לדבר ע"ד הבורא, נחלש הוא מעז ההרגשה לברך את שם כבודו, נרפה הרוח מבהלות לצים ריקי מוח, והרעיון מתבלה והרגש מטפש.

צריך לשבר כבלי ברזל כאלה, בחופש ובגבורה.

צריכים לשוב אל הישן, אל הסגנון הבריא, אל הדרתקודש, להכרת היוצר והיצירה, להרגשת הטוב והמטיב.

תשתחרר אז השירה, ינשא הפיוט למרומי שמיו, וכל השקפות העולם הנובעות מהחיים והטוב, המקושרות עם הטוהר והצדק, בין שהן השקפות גלויות, מתבארות בשכל והגיון, בין שהן השקפות גנוזות, אשר רק הסקירה הרזית ומעין של רוח הקודש, באיזה אופי שהוא מפכה פלגים כמו אלה. הכל צריך שיבואר, שיפורש, שיוסבר ויגלה;

ולא יבינו כל רשעים - אין בכך כלום, כי המשכילים יבינו.

החופש העליון של המחשבה יבטל את זחיחות הדעת ואת קטנות האמנה, ודברים שלא נשמעו סופן להשמע.

והשמיעה תתקבץ לקשב גדול, לכח חודר, לקול מעורר, משיב נשמות נדחות למעון רבצם, מחזק רוחות נכשלים מכובד פשעם, משים שפלים למרום ומשגב קודרים ישע.

הנשמות הגדולות הנן מרגישות בעומק הוייתן, שהן שייכות לכל המציאות, וק"ו לכל הבריות שתחת חוג ההכרה שלהן, וק"ו לכל אדם.

ואלה הרעיונות החזקים והמקיפים הרבה מאד, נותנים אומץ לכח עולה ויורד, המברר את היחש היותר פרטי, שיש להן לעצמן ולמשפחתן, לעמן וכיוצא באלה היחושים;

ופרטי הנטיות הולכות ומתחברות זו עם זו ומחוללות אורות חיים חדשים.

הנטיה הנפשית היותר פעוטה וקטנה, שאין לה אלא תומתה ונטיית טבעה, הכח השליט עליה להוציאה אל הפועל ולכוין את התאמתה עם הנטיות שמחוץ לה, שעל ידי ההתאחדות ההיא תבא למטרתה, הוא הכח היותר כללי, שהוא התוכן המגמתי שבההקפה העליונה של ההויה.

החזיון הרזי מדבר

כח החיים שנתגלה בכבשיו של יעקב, הוא אוצר הנשמות של ישראל.

יחש גדול יש לרועה עם צאנו. השפעה נעלמה השפיע יעקב על נפש החיה של הצאן הללו.

היצירה הכניסה אוצר חיים זה, בקירוב ומגע עם האב הגדול המיוחד - שהוא בעצמו בכל נשמתו הוא חיי האומה - ישראל סבא, שכל הפרטים של ישראל זוטא, כלומר פרטי האישים של האומה כולה, הם נצוצי שלהבת החיים שלו.

אי אפשר להאנושות שתוציא מקרבה מין נשמות, כנשמותיהן של ישראל. שאיפה אחרת לגמרי יש בהן שאינה נמצאת במציאות בכל משפחות האדמה.

במעמד זעיר של חיים כמדתה של נשמת כבש, הפעולה הנטיית של הרועה הטבעה עמוק מאד.

הולך הוא זרם החיים ומתעלה, משתכלל דרך כמה צינורות, לפעמים במהלך הדרגי ולפעמים בדליגה ג"כ.

אלה צאן קדשים בית ישראל הנה. נפש החיים שלהם, הוא נפש צאנו של יעקב, מובלות מנטייתו.

ואתן צאני מרעיתי אדם אתם.

השירה האלהית ערה היא בנשמת גדולי הצדיקים, עד שכמה פעמים אינם יכולים להתעסק בשום דבר פרטי הדורש חשבון ומחשבה, מפני שנועם השירה מתגבר על הכל ומטשטש את כל הצורות הפרטיות במתיקות זהרו.

והם ממשיכים אל כל הענינים המעשיים ואל כל עניני התורה המעשית את נועמה של השירה העליונה, ודוקא ע"י זה הם יכולים להכנס בכל הענינים המעשיים, בין במעשה בין בלימוד.

את התכונות הרוחניות, של צד הקדושה, צריכים לבחון בבחינה מדעית, הדומה לבחינה חימית, לדעת את פרטי היסודות שבהרכבתן, ועל פיה נוכל לחדש הרבה ולהוליד תוכנים חדשים מצירופי ההרכבות, ולזקק ולהעלות את הענינים הישנים, ממש כמנהג החכמה המעשית שבחימיה.

כך הוא הסדר.

צריך לטהר ולאמץ את הגוף וכחותיו כולם, אח"כ בא כח הדמיון וכל סעיפיו, שצריך להיות ג"כ חזק ומזוכך, ואח"כ בא הרגש וכל ענפיו, ועל גביהם יבא השכל הברור, והסתעפותיו כולם, ואור ההקשבה העליונה, שבאה מהתנוצצות רוח קודש עליון, הוא בא על גביהם.

סדר זה אינינו בדין של יחידים לבדם, אלא הוא הדין באומה שלמה, והדברים מתיחשים לעומת תקופות שונות במהלך החיים שלה.

הצדיקים הגדולים כוללים בנשמתם את הכל, ויש להם כל הטוב של הכל, וגם כל הרע של הכל, וסובלים יסורים בעד הכל, ומקבלים עונג מהכל, ומהפכים את כל הרע של הכל לטוב;

ומתוך שהם מתמתקים ע"י היסורים שהם סובלים, הכל מתמתק על ידם, כי בשורש נשמתם נמצא כח של סעיפי הנשמות הרבות מאד, שהצדיקים הם יסודם.

אנו רואים, שאפשר לכל חכמה להתיחד בעצמה בלא זיקוק גדול לאחרת, והרי החכמות העולמיות מתבררות לחלקיהם באין זיקוק לחכמות הרוחניות העליונות.

מזה אנו למדים, שיכולה היא חכמת האלהות וכל סעיפיה להתברר, באין צורך אל כל הידיעות האחרות כולם.

אמנם אע"פ שאין הידיעות החיצוניות מעכבות את הידיעות הפנימיות, מ"מ הן מעטרות אותה.

וכפי רוב הקפתם אותה, הם מתגלים בתור ניצוצות שהם כלולים בקרב אורה העצום מאד.

ישנם בעלי השגה בהירים וצדיקים גדולים, שמרוב חשק לבבם בהשגות בהירות ומופשטות, ובדבקות אמיתית בהשי"ת, אינם יכולים להרחיב את דעתם בפרטי הלכות ומעשים פרטיים.

אע"פ שהיא לקותא וחולשא נפשית, מ"מ מוצא הדבר הוא ממקור הטוהר, וסימן לדבר: איש כי ימרט ראשו קרח הוא טהור הוא.

ולמעלה מזה היא קדושת הנזיר, אשר נזר אלהיו עליו בגדל פרע שער ראשו;

ורבי עקיבא שדרש על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות, כמו שכתוב: קווצותיו תלתלים

שחורות כעורב, במי אתה מוצא אותן במי שמשחיר עליהם פניו כעורב, או במי שמשחיר ומעריב עליהן תמיד, או שנעשה אכזרי על בניו כעורב.

רוב בני אדם חיים הם חיים של דמיון, ואין בכחם כלל לחיות חיים של שכל.

אשר על כן צריכים כל חלקי החיים שלהם להיות מתאימים זה עם זה, הידיעות של האמונה שלהם הן ג"כ ידיעות דמיוניות, לפי אותו הערך של כל ענין החיים שלהם.

אבל אין הדמיון והשכל מחולקים זה מזה חילוק חטיבי, כ"א חילוק דרגאי.

ישנם מדרגות שהדמיון הולך ומתברר, ובא בחלקיו לידי זיכוך, עד שהוא נכנס לגבול השכל, והשכל לפעמים יורד הוא בחלקיו ומתכנס לגבול הדמיון.

ובכלל, ההבדל הוא בעיקרו בין ריחוק וקירוב של ההכרה הברורה, ולא הבדל עצמי.

כי סוף כל סוף אין לאדם כי אם ידיעה צללית מכל דבר.

הדברים שהם יותר גדולים בערכם, הנוגעים הרבה למהות הרוחני העצמי של האדם בכללו ובפרטיו, הם יותר מתלבשים בכל הלבושים, בין בלבושי השכל לפי מדרגותיו, בין בלבושי הדמיון לפי חילוקי הדרגות שלו.

שמירה גדולה צריך האדם לעשות שלא יחרב דמיונו, שלא יזוחו הדברים היסודיים הטובים מלעשות את התפשטות ענפיהם גם על הדמיון, כמו שהם מושרשים בשרשיהם בעומק השכל.

כרותה היא הנפש, שגרמה להחריב את פעולת הדמיון, מהדברים היסודיים.

והאומה בכללה אם היא באה למצב כזה, הרי היא מדולדלת.

כנסת ישראל היא מעוטרת באמונה האמיתית שלה, שיוכל הדמיון להיות מחובר בקשר יפה עם כל האמת, והדמיון שלה הוא לבוש מקשט את תוכן השכל והאמת, ומגדיל הוא בזה את הדר החיים ועצמותם בקרבה.

כל שקלטתו מחיצת היהדות פנימה יפה מרגיש הוא בכל פגימה דקה מפגימתו של הדמיון, והוא משתמר ממנה מאד.

וכשהדמיון הוא שלם, בלתי הרוס מכחם של עיוותי רגשות וקלקולי חיים מעשיים. הולך הוא השטף השכלי, הרוחני והמעשי, ושוטף בכל חדרי החיים, של היחיד ושל הציבור.

וכשקלי דעת באים ומזלזלים בהדמיון של האומה, גורמים הם לכינוס של כחות בגופו של הדמיון, ונסיגה לאחור גדולה הוה במצב הרוח, עד אשר ירפאו התחלואים, וישוב השכל והדמיון לעבוד בכח שקול בערך.

צריכים לבאר, איך המעשים כולם, הדינים ופרטי המצות, נובעים מהדעות ומהרגשות, שהם הם יסודי הנפש של האומה, והם בונים את המחשבה ואת הרגש הלאומי ע"י פעולתם החוזרת.

וכשמבטלים מהמעשה, הרגש והמחשבה הולכים וחרבים, והנשמה מתדלדלת, ורקב נורא הולך ונוסס.

בזמן הזה צריך להסביר את כל עניני האמונה, התורה והעבודה, ע"פ דרך השכל.

אי אפשר לנצח שום התקוממות רעה כללית, בין בעולם בכלל בין בישראל בפרט, כי אם כשלוקחין את כל הצדדים שיש בה, ומנהיגין אותם בדרך הטוב והקודש.

הולכת היא היצירה את דרכה, בוראה היא את כל דרגותיה, שואפת היא לההתיצרות היותר עדינה ונשגבה, שעל ידה תהיה משתקפת כל התמצית של ההויה כולה, כל חסנה ועזה, כל יפיה, ישרה וחכמתה.

זאת היא הנשמה השלמה, של האדם, שהמובחר שבו הוא המושלם הבחירי שבקרבו, אותו ששכלל ברצונו את מהותו לצד הטוב היותר עליון, עד שהוא מגלה חלק יצירתי, שיש בו מהות של פועל טוב מוחלט.

הנשמה העליונה בעצמה מוצאת היא את חסנה ועזה פנימה, אינה צריכה לשום דבר חוץ לה, היא מאושרת, ובכח הכללי שבה, מתוך שהיא תמצית הכל היא ממשכת את החיים לכל, את כל החסר לכל בכל גווני החסרון.

והרבים, בעלי קטעים שביצירה, אינם מוצאים את מחסורם בפנימיותם, הם צריכים הרבה עד שיתמלא חסרונם, שיתקן קצת מפגימת עצמותם, שאחר כל אלה אינה מתתקנת לגמרי כ"א בצדיק העליון, בעל הנשמה המרכזית;

וב"ק יוצאת מהר חורב ואומרת, כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מעש לעש.

כמה אמללה היא הריאליות, בשעה שהיא מתגדרת בעצמה ורוצה להנתק לגמרי מההארה הרוחנית הנפשית.

כשם שהיא מאירה את ההכרה בדברים הסובבים והממלאים את חוג הרגשותינו, כך היא מחשיכה את העולם כשהיא חפצה להיות השלטת בכל.

המתאדק בריאליות, מוכרח הוא להיות טובע והולך בה. היא תמשיכהו אחריה קמעא קמעא, ואם לא יעיר בעצמו את הנימא הרוחנית שבלבבו ואת זיק האורה שבנשמתו, תלך הלך ועמם, עד שלא יוכל עוד האדוק הריאלי להכיר כל תוכן נשמתי אמיתי ותשאר נשמתו חרבה - למרות מה שיוכל להיות עם זה, איש מדעי, מוסרי ובעל עליליה.

העסקנים הריאליים, כשהם נתונים לאיזה אידיאל המעסיק אותם, הם נתונים במצב של ניגוד עצמי עצום מאד.

מתוך ההשקפה הריאלית אין מקום למסירה לשום אידיאל, כי כל אידיאל ענינו המענין והמושך את הלב, הוא מצד כחו המוסרי, שהוא בעצמו ערך רוחני נשמתי, שאין הריאליות כוללתו.

ומתוך כך, אם בלב שלם תהיה ההתמכרות, אז יתגבר הטבע הרוחני של האדם, ויצא האדם מתוך ממעמקי השיקוע הריאלי ע"י ההתמכרות להריאליות עצמה, שהאידיאליות שבהתמכרות הזאת עצמה תזכך את תוכן החיים הפנימיים, וההכרה הרוחנית תתבלט בקרבו.

ואם באמת אין ההתמכרות זכה, אז לא תעמוד, ותלך הלך והתקרר, ולכל היותר לא תוכל לעשות פרי להשפיע על אחרים, וביותר - על דורות הבאים, ממהותה.

המגמה הנצחית החיה בקרבנו, תכריחנו בשביל כך להיות חושקים אל התוכן האידיאלי, ולא תתן לנו מנוחה בריאליות מוגבלת ויבשה.

האמונה אינה לא שכל ולא רגש, אלא גילוי עצמי היותר יסודי של מהות הנשמה, שצריך להדריך אותה בתכונתה.

וכשאין משחיתים את דרכה הטבעי לה, איננה צריכה לשום תוכן אחר לסעדה, אלא היא מוצאה בעצמה את הכל.

בעת החלש אורה, אז בא השכל והרגש לפנות לפניה דרך.

וגם אז צריכה היא לדעת את ערכה, שלא משרתיה, השכל והרגש, הם הנם עצמותה.

ותהיה קבועה באיתן מושבה, אז יצליחו השכל והרגש בפינוי הדרך, ובהמצאת האמצעיים השכליים והמוסריים המסקלים את המכשולים מעל דרכה.

ההסתכלות המיוחדת של האמונה שהיא חלק בעצמה, הוא האור של הנבואה, וברדת המדרגה, שפעת רוח הקודש, שגם אלה יורדים לפעמים ומתאחים עם השכל והרגש בדרכי גילוייהם.

צריך לדעת שאי אפשר לפנות אל השי"ת בשום שכל ובשום רגש, וק"ו בשום חוש, כ"א באמונה לבד, ותפילה היא אמונה, ויראה ואהבה הנם ג"כ גילויים של האמונה.

ומה שאומרים חוש האמונה או רגש האמונה, וק"ו אם נאמר מדע האמונה ושכל האמונה, הם דברים של שמות מושאלים לבד, כי עצמות האמונה אינה שום דבר מהם, כי אם עליונה מכל אלה, שאין בה מחסור מכל, שכוללת באחדות ושלמות עליונה את התמצית היותר מובחר וחזק מכל הנל.

האמונה והאהבה הם תמיד מחוברות זו עם זו כששתיהן זורחות בנשמה בשלמותן, וכשאור אחת מהן שלם לגמרי מתעוררת השניה בכחה, ויוצאת ממעמקי הנפש להאיר בכל מילואה.

אין האדם מוכשר לשום כח רוחני שבעולם בשלמות גדולה כזאת שהוא מוכשר לאמונה ולאהבה, וזהו האות, שבכחות אלו מונחים כל יסודות הויית מהותיותו.

כל מה שהיחיד והכלל עושה, בכל גילגולי הסבות וכל הכחות המתגלים בחיי התרבות, הכל הולך הוא להשלים במעלה העליונה את האמונה ואת האהבה.

מתוך האמונה והאהבה מתאצלים כל האורות הרוחניות שבעולם, המאירים את כל דרכי החיים וההויה.

האמונה והאהבה הם עצם החיים בעולם הזה ובעולם הבא, שום דבר איננו נשאר בחיים, כשעושקים מהם את שני המאורות הללו את האמונה ואת האהבה.

הקולטורה הזמנית, כפי מה שהיא מתבססת עתה בעולם, בנויה היא כולה על הכפירה ועל השנאה, שהן שוללי החיים העצמיים, ואי אפשר להתגבר על מחלה זו, כי אם לגלות את כל אוצרות הטוב המונחים בבית גנזיהן של האמונה והאהבה, וזאת היא מטרת גילוי סתרי תורה.

התורה היא האהבה, והמצות - האמונה, והם הנם ג"כ הצינורות, שעל ידם שפע האמונה והאהבה שופע והולך תמיד, וכל התרבות הרוחני והחומרי של ישראל, בהתעוררות חייו הלאומיים, צריך שתתרכז כולה סביב המרכז הכפול המאוחד הזה, שתים שהן ארבע: התורה והמצוה, האמונה והאהבה.

שכלול האמונה והאהבה ואומץ קיומן מתחזק ביסוד דבקות נפשית בחכמים ותלמידיהם, או כפי המבטא של החסידות: התקשרות עם הצדיקים.

יסוד זה, שהחסידות טפלה בו הרבה, צריכים אנו להקימו בשכלול גדול והדור מאד בתור אוצר חיים, והדום רגל, לשכינה הכוללת את אור האמונה והאהבה, השרויה בחכמים צדיקים, שמהות חייהם כולה, היא התגלות האמונה והאהבה, המחוזקה באיתניות התורה והמצוה, בכל מילויהן המעשיים והרוחניים, עם סגולה נפשית מיוחדה, שהיא הסתגלות רוח הקודש, הראוי להולד דוקא בארץ ישראל.

התרבותיים הרשעים, חסרי האמונה והאהבה, אינם עלולים לשום דבקות אפילו בינם לבין עצמן, והנם דומים לאפר שאינו בר גיבול ועסותם רשעים, כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם, וממילא אין חייהם חיים, והם נקראים בחייהם מתים.

אמנם ע"י אמונה גדולה ואהבה רבה נוריד טל של תחיה, להחיות בו ג"כ את המתים, יחיו מתיך נבלתי יקומון, כי טל אורות טלך וארץ רפאים תפיל.

אנחנו שואפים לתחיית האומה ותחיית הארץ, כדי להחיות את הנשמה שלנו, כדי להעמיד את ישראל חי, להחיות את האמונה והאהבה, בחוסן של התורה והמצוה בכל המילוי שלהן.

אנו מכירים את אור אלהי ישראל, אלהי עולם, והעונג שעל ד' על ד' דייקא, למעלה מכל מבטא ומכל מושג, לעילא מכל ברכתא ושירתא, תושבחתא ונחמתא, הגנוז וצפון המתגלה באור האמונה והאהבה, המתראה בתכסיס התורה והמצוה כולה;

אנו דורשים לציון, אנו משתוקקים לבנות את הארץ ולהבנות בה, כדי לקלוט את רוחה ואוירה, להתאחד עם כל החיים המקושרים בה.

על כן תורה מרובה אנו דורשים, ולשם כך אנו שואפים לבריאות שלמה ולכח גופני חסון ואמיץ, מצות רבות אנו מבקשים, כדי שיהיו לנו די כלים להכיל בהם את האור הגדול של האמונה והאהבה, עם כל העונג והעדן וכל האור והטוהר, העז והאומץ שלהם, שיתגלו לנו במלא מדתם, בשובנו לחיים עצמיים, לאומיים במלא ובמרום המובן.

כל מה שיש לנו, מזכרונות העתיקות, ממצוה וחק, חביב עלינו חבת חיים, כי הם לנו כלים למקור חיים ועמם מקור חיים, האידיאלים הצפונים בהם חיים הם אתם ועם קיומם.

מיד כשאנו מתחילים להסתכל בדברים האלהיים, נופלת עלינו חרדה, והשכל נעשה עי"ז כהה.

ובשביל כך אין אנו מסיקים הלכה ברורה בסדרי המחקרים הצחים, ובדרכי החיים והמעשה שעל פיהם - בראשית ההשקפה. עד אשר אנו מתחזקים בישוב הדעת, ורגש היראה נח מזעפו ע"י המנוחה השכלית, ואז הננו מתחילים לחשוב מחשבות ברורות, שיש בהן תועלת ספרותית ותועלת מעשית.

רעה חולה היא, כשרגש המוסרי מתעדן יותר מדאי, עד שלא די שהוא משמש בתור כח עוצר בבא תור המעשה, שלא תשולח יד לעשות רע, אלא הוא מאיים תמיד ביראת עונות הסובבים את האדם, במעשה ובמחשבה.

הפחד הנפרז מכל חטא, מאבד טובו של האדם, ועושה אותו למין בריה שפלה שאינה עושה דבר, כ"א שוכבת ורועדת.

האדם צריך להאמין בחייו, להאמין בכחו החמרי ובכחו המוסרי יחד.

האמונה היא כוללת הכל, כמו האהבה.

האמונה בחיים היא ברכת ד', כמו שאי האמונה היא הקללה היותר איומה - ולא תאמין בחייך.

כשאדם מאמין בחייו הרוחניים, הוא מוצא קורת רוח בעמל נפשו, והוא הולך ומתעלה.

אע"פ שצריך להשתדל הרבה להיטיב את המדות, מ"מ חלילה לעכב בשביל מניעת הטהרה המדותית את העילוי לצד גודל הרוח וההסתכלות השכלית.

ולאידך גיסא שאי אפשר כלל שיטהרו המדות בלא עליית רוח גדולה;

וכל הגדול מחבירו צריך הוא יותר לשכלל את עולמו הרוחני השכלי, כדי שיהיה לו מבורר הדבר, מהי המהות האמיתית של טהרת המדות.

הרוח העמוק אינינו יכול להסתפק בשטחיות, ואינינו מוכשר מצד עצמו לסדר לו הנהגה ממוצעת.

עד התהום הוא חפץ לחדור בכל דבר ועד קצה האחרון בכל תכונה.

רק היצירה האלהית באה עליו בתור חק להעמידו על המשקל, שהקצוות לא יכריעו בו יותר מדאי.

ביושר הדעת ובמדות הטובות יש יותר אמונה ודבקות אלהית, מבאמונה דיבורית וציורית רגשנית.

השאיפה להשלמות האלהית, בהתפתחות כל כחותיה של הנשמה, במלא עזה, הוא הכח הרודה, הדוחף את החיים הרוחניים לתעודתם.

בצמאון הנורא לטל של תחיה, מאורה העליונה, כלול כל המילוי המעשי והשכלי, כל מה שנכנס בגבול הבחירה האנושית, וכל מה שהוא למעלה מזה, ההולך ומתגלה ע"י התעצמותה של הנשמה בזיוה המקורי.

אי אפשר לה לנשמת החיים שתהיה מסתפקת בבקשת סדרים מעשיים, תיקונים בארחות החיים והחברה, ובהטבות מדיניות וקבוציות.

אמת הדבר, שבזמן שכל אלה הם במצב של קלקלה, מנועה היא מכמה אמצעיים שיוכלו לעזור לה להשלמתה החטיבית, אבל לא זאת היא מנוחתה ומגמת פניה.

את האורה האלהית, השלמות, המעשית והשכלית, הרגשית והתכונית, את השלמות במילואה היא מבקשת.

מתקשרת היא באור התשוקה העליונה, מתרפקת על אהבת יוצרה, מתרוממת היא ליהנות מזיו הרעיון, השכל, המחשבה, הדמיון והרגש, הקישור הנשמתי והשיקוע הנפשי בים האורה של אור תורה ונר מצוה.

כבר אחד ר"ח קרשקש את האמונה עם השמחה, שהיא ג"כ מתאחדת עם האהבה;

שהיא תוכל לבא ע"י הסתכלות תדירית בהירה במושגים הרוחנים, בהגברת הטוב הרוחני, ע"י תלמודם העליון וסקירותם ההקפית.

וכיון שימצאו משכילים עסקנים בקביעות ברזי תורה, תתגלה האורה הכללית בכל הדרה לפניהם.

וכל מה שימצאו יותר תלמידים מקשיבים לבהירות לימודי תוכן האמונה והאהבה והשמחה, הרי הנשמה הכללית של האומה נעשית חזקה וערה יותר.

אמנם לפי התרבות הכח, צריך שיהיה מתלוה עמו ג"כ הסידור והקצב, וזה בא ע"י המדעיות, בין המדעים הכוללים, ובין המדעיות המודרגת של ארחות האמונה בעצמם, ע"פ השפיטה ההיסתורית -

אע"פ שזו אינה נותנת את התוכן העמוק והעשיר של גנזי האמונה הקדושים ותהומיים, מ"מ היא מועלת לתן צביון של מדע לכל העושר של הרוח, המצטבר בשפע גדול לרגלי הלימוד הפנימי.

החקירה החפשית, אינה יכולה להזיק את הלב שכבר קלט בתוכו את העומק התמציתי של מהות האמונה, שהוא יסוד העילוי הנשמתי היותר בהיר של האדם, אדרבה, עוד תוסיף עליו גודל ויפעה.

אבל כל זמן שהתמצית העליון לא נקלט יפה בלב, עד שכשל כחו לנהל את חיי המעשה וההרגש, אז כל חקירה חפשית, מקעקעת היא את היסוד של אפשרות פעולת הרגש הטוב, העומד למעלה מהשכל ההגיוני, וממילא תתהפך חקירה זו אח"כ למין כפירה עקשנית, שהיא אחת ממדוי הנפש היותר גדולים.

טבע הגוף האנושי וכחות הנפש ההולכים וזורמים ע"פ תכונת הגוף וכחותיו, הוא כמו טבע החיה היותר רעה, שאינה ראויה לקיבוץ ולתיקון עולם, וק"ו שאינה ראויה שיתפתחו בתוכה החושים הרוחניים הנעלים המביאים לאדם עונג עדין, כמו העדן של ההשגה ושל הצדק. ובכלל השאיפה התמידית להתעלות עילוי פנימי, וההסתגלות להכיר מהו עילוי פנימי ואיך שיש בו הליכה תמידית מחיל אל חיל;

וכדי שינצח האדם את כחות גופו - ולא נצחון שלשבירה, כ"א נצחון של שיעבוד והתהפכות שלמה - הרי אור הנשמה צריכה להופיע בעולם. וצריכה היא להופיע בכל גבורתה וגדולתה, שזהו המגמה של כל ההארה הרוחנית של תשוקת המדע, וכל חשק רוחני עליון, עד שבאים להנקודה היותר עליונה של זיו שדי.

להאמין ולקיים זאת היא הסגולה המיוחדת של כנסת ישראל.

האמונה היא היסוד העקרי, אבל אינה מתבססת ואינה גומרת את מגמתה, כ"א בצירוף המעשה.

וכדי להאמין במה שיש אפשרות לקיים צריכים משקל, זהו משקל התורה האוחזת במשפט לפי כח האדם.

הנוצריות אומרת להאמין, אבל אינה יכולה לקיים, על כן אומרת היא שיותן לחי שני למכה האחת;

מובן שבקהל אפשר רק להאמין שמדה זו היא נשגבה, אבל לא לקיים.

ותורת אמת, היא יוצאת משקל הקודש, שהיא אמת במעשה כמו במחשבה. עושר האמונה, היא אמונה שהיא גם מעשית. שכן ארץ ורעה אמונה.

כשעוסקים בתשובה צריכים להגדיר ביותר את מהותם של הטוב והרע, כדי שהחרטה וזעזוע הרצון, מחיוב לשלילה, יפלו רק על הרע ולא על הטוב.

ועוד יותר, שצריך לברר את הטוב הנמצא בעומק הרע ולחזק אותו - באותו הכח עצמו שבורחים מן הרע, כדי שתהיה התשובה כח פועל לטובה, המהפכת ממש את כל הזדונות לזכיות.

נשמתה של כנסת ישראל היא הצדק המוחלט, שבהתגשמותו הוא כולל את כל הטוב המוסרי שבפועל.

על כן כל פגם מוסרי, שהאיש היחידי מישראל עושה, מחליש הוא בזה את קישורו עם נשמת האומה כולה.

והתשובה הראשונה היא להתקשר עם האומה בנשמתה;

ועמה הכרח הוא לתקן את הדרכים והמעשים כולם לפי אותו התוכן המהותי שבנשמת האומה.

ראש הפסגה של נשמת האומה היא המגמה הכללית, שהאומה שואפת אליה בעצם הוייתה, וזה כבר יוצא על כללות ההויה, ורעיון התשובה העליון נעוץ במרום חביון זה.

הרשעים, בעלי הפרינציפים, הפושעים להכעיס ולא לתיאבון, נשמתם גבוהה מאד - מאורות דתוהו.

הם בחרו בהרס והנם מהרסים, העולם מתטשטש על ידם והם עמו.

אבל תמצית האומץ שיש ברצונם היא הנקודה של קודש, שהיא, כשהיא נספגת אל הנשמות המשוערות במהלכן, נותנת היא להן את עז החיים.

בעתותי גאולה מתגברת חוצפא;

ואלה הנשמות הלוהטות, ששום סייג והגבלה לא יוכל לעצור בעדן, מראות את כוחן, והעולם הבנוי וכל יושביו המיושבים, בעלי השיעור והנימוס, מתבהלים משאתם.

אוי, מי יגור לנו אש אוכלה! אוי, מי יגור לנו מוקדי עולם!

אבל באמת לא היה פחד, רק חטאים בעלי נפשות חלושות וחנפים, הם פוחדים ורעדה אחזתם. אבל גיבורי כח יודעים, שגילוי כח זה הוא אחד מהחזיונות הבאים לצורך שכלולו של עולם, לצורך אימוץ כחותיה של האומה.

אלא תחת שבתחילה מתגלה הכח בצורת התוהו, ילקח מידי רשעים וינתן בידי צדיקים, גבורים כאריות, שיגלו את אמתת התיקון והבנין בעז רוח של שכל צלול ואמיץ, ובאמץ נפש של הרגשה והתגלות מעשית קבועה וברורה.

ועולם התוהו, ושבירותיו, ותיקוניו, מורים לנו, שעוצם הרצון לתיקון, לשכלול, להויה, שהם הטוב הגמור, פועל הוא בכח מלא מאד מאד.

אין ההויה יכולה לקבל את כל עוצם הטוב של המהוה העליון, אמיץ כח אין סוף;

ההויה החלקית מתמסמסת מרוב הטוב, מעוצם החיים, משתברת היא מרוב שאיפתה.

אבל לא מפני זה יחדל הטוב הנשא לעשות את דרכו;

הוא חוזר ובונה אחר השבירה, והבנין המתוקן עולה יפה יפה, באין ערוך ליקרתו.

וכל כך מרובה היא מדה טובה ממדת פורענות, עד שכדאי לסבול את כל יסורי השבירה, את כל קלקולי הריסה, רק שיצאו עולמים משוכללים כאלה, שנושאים בכחם עושר חיים כזה, שהוא מצד עצמם למעלה מכחם.

ואין המהוה העליון בוחר בדרך מדודה ומצומצמת, כדי שיעור היכולת של ההויה, שאם כן היה הטוב מוגבל לא לפי עוצם עז חיי היוצר כל, אלא לגמרי לפי תנאי היצירה החלושה.

הלב צריך שמירה גדולה.

כהלב הפרטי, כן הלב הכללי.

הכח הנפשי הרודה בחיים, הוא היסוד הנשמתי, המשתפל ממרום עזו המופשט להנהיג את כחות הגויה.

הוא צריך להיות מעין דוגמא של מעלה, מוטבע בטבע שרשו שהיא נשמת אלהים חיים העליונה, המתגלה בהארת החיים האנושיים היותר עליונים, בחיי החכמה והרעיון הנשא.

אבל ההבעות הנפשיות מקושרות הן בצביונן המיוחד, שהצורך היסודי למוסר מוגבל במעשה ובדעות, הוא למענן.

קוצצי הנטיעות, קוצצים הם את ענפי החיים הנפשיים שלהם משרשם העליון, מרוששים בזה את הכלל, ומאבדים חלק נכבד מאד מעצמותם.

השכל העליון מברר לו את הארחות איך הולכת היא הדעה הצלולה המופשטת, ובאה עד תחתית התכונה הנפשית.

אבל עם כל הדרכים הרבים של הבירורים לא תשתנה העובדא, וכך הענין מחוייב ומוכרח להיות, שירדו הדעות אל הצביון של התכונה הנפשית, לשכון בנפש בתור נושאים קבועים, ועמם כל המעשים המעטרים ונלוים אליהן.

הכפירות המתגלמות במבטא, כפי מה שהמסורת מלמדת אותנו, הן הן המחלות קוצצי חיות הנפש, שלא תועיל שום חכמה לחברם, אם לא בשובם לאיתנם במבטא הברור של האמונה האחוזה בשורש המדע העליון, המתגלה לכל אדם לפי מדרגת שכלו.

האומר אין תחיית המתים מן התורה, אין תורה מן השמים, ואפיקורוס המבזה קודש, עד שביזוי ת"ח ג"כ כלול בתוכן ענינו, מאבד את קשר חייו הנפשיים וכל היחש ההרגשי האורגני עם שורש החיים של התורה והמצות, ושל האומה בצביונה הרוחני המעשי.

שום חבות אחרות מבודות, לא יוכלו למלאות חסרון קיצוץ צינור זה.

התשובה צריכה לנכשלים כאלה, להשיב את המבטא לאיתנו. המבטא ישיב את הרגש, והרגש יתעלה למרומי הדעה, להיות לחטיבה שלמה וכוללת.

כמה אמת ושירה מופיעה לפנינו בחזיון של מרכזיות נשמת האדם, ביחש ההויה כולה.

אין החזיון הזה נופל לרגלי ההתגלות של הציור הקוסמי הרחב והבלתי תכליתי של עולמיות הכוכבים, של היצירה המתמדת של הערפלים;

אדרבא מתגדלת היא שירה זו ומתאדרת ע"י הנצח והגודל.

בכל מקום ששם בא אור החיים לידי התגלות הכרה, והתגלמות של הדר מוסר ושאיפות עדינות, הרי המרכז נגלה.

האחדות של האדם הרוחני מקיפה היא אותו בכל גילוייו בכל העולמים, כאחדותו של כח המושך בכל הגרמים.

לשוא חושבים בעלי חוגי הבטה קצרים, שאחרי החידוש של הציור הקוסמי בטלה מרכזיותו של רוח האדם, וחפצים הם לומר, שבשביל כך ערך הדת נגרע.

אע"פ שאיתנה היא הדת גם בלב אלה אשר מעולם לא נתקבל לרוחם המרכזיות של האדם, כהרמב"ם וסייעתו, א"כ הטענה בטלה היא מעיקרה.

אבל גם בעומק הרעיון המסתורי, שהוא מוצא מקום חשוב בחיי הדת ביחוד בדורות האחרונים בהתפשטות יתירה גם שם לא נפגע דבר, כ"א נתאדר המחזה.

האחריות המוסרית מתגדלת לפי שילוב הויה כזה, וזהו ג"כ יתרון מרץ לרוחו של אדם בהשתלמו.

מובן הדבר, שלצורך ציור של גודל נורא לגבי האחריות המוסרית צריך עומק והארה צלולה לתוכן המוסר, כדי שלא יתמסמס הרוח מיתרון פחדנות, ולא יוכל להיות חמוש באותה האביריות, הדרושה לאדם פועל בחיים.

בחינוך האדם היחיד, וכן בחינוך האדם הכללי, האומה והאנושיות, צריכים לשום אל לב לאחדות הרוחניות, דהיינו שהשכל יהיה משפיע ישר על הרגש, והרגש על הדמיון, והדמיון על הפעולות.

וכשיש סתירה בין אלה החלקים אז ההריסה מוצאת מקום לחול.

ועל גבי אלה ארבעה החלקים, שהם שכל, רגש, דמיון, מעשה, מתעלה הענין האצילי, שהוא שורש הנשמה, של האיש ושל הציבור, במקור ההויה העליונה.

כמה טובה מונעים בידים מפני שפלות הדעה שבאנשים, אשר רוח ד' ראוי לדפוק בלבבם, והם אוחזים בקטנות, ואינם מאמינים בעצמם בגדולת נשמתם.

לא הסביבה ולא המעשים בפרטיות הם היסודות, שעליהם האושר הנשמתי בנוי באוצרה הפנימי, כ"א גודל הנפש, הקדושה והטהרה הפנימית, אומץ הרצון ועז המחשבה.

הסביבה והמעשים נכנעים הם מפני העצמה הרוחנית, כשהיא מתרוממת.

על כן עוסקים הם הצדיקים הגדולים בעיקר הדבר בגודל הפנימי. כמובן מדקדקים הם גם במעשים, משתדלים בטהרת הסביבה, אבל כל זה בא מתוך הגורם הפנימי של האורה העליונה, הזורמת בנשמה בכל הוד גדלותה, דוקא מתוך הצינור היותר גדול ושוטף, ולא ישפילו את עצמם להיות דבוקים תמיד בתוך הקטנות של הדקדוקים הפרטיים שאין להם סוף, המלאים את הרוח העולה למעלה.

ובכלל לא העולם המוחשי בדיוקי פעליו תופס המקום היותר גדול בנשמת חיים הנצחית, המופיעה באור גדלה בנשמות העליונות, כי אם ההוד הנשגב של תפארת חי העולמים, שבתוכו הכל כלול, כל הטוב הרעיוני, המוסרי והמעשי.

התפשטות השלמות על המעשים כולם, מאיליה היא באה, בעת אשר הרצון הגדול לטוב האלהי ברוב טהרו פועל בכל תקפו.

ומ"מ פונים הם הצדיקים לפעמים מרוב גדלם ומסתכלים על מעשיהם בפרטי פרטות. אחרי שכבר שבעו זיו עדנים מעונג העליון, והרוח מלא כח התעודד והתאמץ, החשק של הטוב והטוהר מלא אור חיים חי בלב פנימה, בא חשבון הנפש, בגדולה ותפארת, לפרטים ופרטי פרטים, בא גם הדכדוך הנפשי והגופני, כזרם שוטף ורעם נורא, פחד וגודל, תקוה ובטחון, ושאיפת תיקון לכל פגם, תשובה עליונה, הכוללת כל התשובות כולן.

כשמוצאים הצדיקים פגמים במעשיהם, אפילו כשהם רואים שאי אפשר לתקנם, אינם נופלים ממדרגתם העליונה בשביל זה, כי הם יודעים, שהסבה של העדר היכולת לתקן כל חסרון הוא מפני שעדיין לא זרח האור של הנשמה, שהיא הכח האמיתי של החיים על כל הענפים של סעיפי החיים.

על כן הם משתדלים לעלות למעלות עליונות יותר, בהשגה ובבהירות הרוח, כדי שתתחזק הנשמה ביותר, ותגלה עליהם את הופעתה;

ובטוחים הם שבגודל ההופעה הנשמתית יגדל כל כך כחם, עד שיהיו יכולים לתקן את כל המעוותים, הרוחניים והמעשיים, הקרובים והרחוקים, בין מה שבין אדם למקום, ובין מה שבין אדם לחבירו, שאינם מוצאים בהם כל הבדל עצמי.

אותה הגדולה הנשמתית, השואפת לקודש עליון, ולגדולות ונשגבות, מוכרחת היא להיות מטפלת בתיקון המדות והמעשים ג"כ, ולפעמים לרדת למעמקי החיים המעשיים ולנקר בפרטי פרטיותיהם, לתקנם ולכוונם על פי הצדק והדין, ע"פ התורה וההלכה, ולחדור למעמקי המדות הנפשיות, להסיר מהם כל רשעה וכל סלף.

ואם רק להעליה יושם לב, ולא אל הטהרה והקדושה התחתיית, יוכל כל אותו האור העליון להשתבר, ולהתהפך לרועץ. גדולת הנשמה תוכל להתהפך לגאוה מוזרה, ותשוקת הידיעה בתעצומות המסתרים לדמיון מתגדר בשלל צבעיו.

אומץ הרוח, המרומם את הופעת החיים, יוכל לרומם ג"כ את התאוות הסוערות הגופניות, חמדת הבצע, הכבוד, והתענוגים המוחשיים יוכלו לפרוץ כל גבולים, וממרום עז השאיפה העליונה המלאכית תוכל לבא הנפילה היותר נוראה;

ועלמא דאתכסיא, מדתה של לאה, עיניה רכות, על פרשת דרכים היא יושבת, ומתפללת שלא תפול בגורלו של עשו. ומתוך גדלה ובכייתה זכתה ליסוד נבואה ומלכות, ולחלקו של ישראל.

המחשבה הרוממה, עסוקה היא אצל היחיד לחזק את הכח הכללי שלו, כח הגוף וכח הרוח, למען יחזק בזה כח הכלל כולו.

וכל מה שהאיש הוא יותר גדול במחשבה, ברצון טוב ובדעה ברורה, כן הכלל מתעלה יותר בחיזוק כחו החמרי והרוחני.

על כן צדיקים צריכין להשתדל מאד לחזק את כל כחותיהם, ובזה הם מוסיפים עצמה להתפשטות הקדושה בעולם, וכל הדבק ברוחם הרי זה מתעלה, וכל העולם כולו מתעלה בעילויים ובעז גבורתם.

מצד עצמות המציאות האלהית המוחלטת המחוייבת, אין שייך שום שבח ותהילה, כי ההכרח לא ישובח.

אבל ההסתכלות של גודל האמת והטוב הזה בעצמה, היא משלמת את הכל יותר מכל;

ואז מבינים שמניעת השבח היא לעילא מכל ברכתא ותושבחתא, שהתפשטות ההנהגה הרצונית היא מצומצמת לגבי העליוניות הגמורה, ודוקא היא הממועטת נותנת מקום לתהילה ולשבח.

הידיעות הסודיות היותר עליונות אין מגמתם להתפשט בעולם בהתפשטות כמותית, שידעו מהם רבים, כי זהו דבר שאי אפשר. ואם ידעו רבים מסגנונם החיצון, לא ידעו כלום בתוכנם הפנימי, ויהיה הדבר מזיק יותר ממה שהוא מועיל.

אמנם הם צריכים לחדור לכל אלה שבהם נמצאת סגולה עליונה של הסתכלות גבוהה. ואלה היחידים, בגבהם הרוחני, מרוממים הם את העולם משפלותו ע"י מציאותם לבד, לא ע"י השפעתם הניכרת.

את הרזים הפנימיים אינם מגלים, ולא יוכלו לגלות. אבל מה שהאורה הגדולה גורמת בעצם בכל כחה, בהתפשטות ניצוציה גם על כל מה שהוא ג"כ מגולה, על מבט כל עין, על כל שיחה ותנועה, על מהות הרצון, על מגמת החיים, הכל פועל, ומעודד, מחזק ומקדש את הכל.

גם המגמה הכללית בהשפעתם של ישראל בעולם איננה התפשטות לימוד של דיעות, בדרך הלימוד וההשפעה הפשוטה והגלויה. אבל כשהאומה הזאת אוצרת יפה בקרבה את סגולתה, כבר העולם כולו מתעלה, מצד מה שיש בו סגולה פנימית כזאת, באוצר האנושיות.

הפעולות וההדרכות שראו הנביאים הוא במעלה קטנה לגבי המעלה העליונה של הפעולה הפנימית.

ובמקום שהנבואה שבאספקלריא שאינה מאירה אומרת, והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ד' ואל בית אלהי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים, שהיא הצעה למדרגה הפעולית הניכרת, שהיא המדרגה השניה;

אומרת הנבואה של אספקלריא המאירה, היא תורת משה, והיה אם שמע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי, והייתם לי סגולה מכל העמים, כי לי כל הארץ, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל.

אומץ החיים מוכרח הוא לכל יחיד, ובפרט למנהיג, ולכל ציבור.

אבל עם האומץ המתגלה מהתכונה הנפשית, מתעוררים הרבה סעיפים מזיקים ומדות רעות, וצריך הסתכלות בהירה של יושר גדול לברר את הטוב הנקי מתוך הפסולת.

כשהנשמה דבקה בצרור החיים, באור ד', באהבת הדבקות האלהית, המדות כולן מתישרות מאיליהן.

ואותם גדולי המחשבה, הראויים להדבקות הרוממה, אינם יכולים לישר שום דבר מארחות חייהם, כי אם ע"פ המדה של הדבקות העליונה, שהיא הולכת ושוטפת דרך הצינורות של המדע הגלוי, והתורה והמצוה, וכל הדר המוסר והגבורה הרוחנית כולה.

התביעה הפנימית של הדבקות האלהית, הבאה בחטיבה מיוחדת בנשמתן של ישראל, היא עליונה בעצמה מכל מחשבה הגיונית ע"פ שפע רוח הקודש היא מתישבת בלב, וע"פ תקות ישועה היא מתאמצת ומתפשטת בכל החוגים המעשים, התופסים מקום בחיי הכלל ובחיי הפרט.

כשהחושב מתבודד, ומתגלה בנפשו אז הכח הרוחני הפנימי שלו, חש הוא את כל הפגמים שנפגמה נשמתו, מכח מעשים ומדות שאינן הגונות,

מצטער הוא אז בצער פנימי ועמוק, וחותר ברוחו איך לתקן את המעוות.

כשהצער הפנימי מתגלה בכל תוקף שלו, כשהמצב החיצוני, נעשה רעוע, כמו בעת קלקלה וצרה, אז ההרגשה הפנימית איננה כ"כ איתנה, ומ"מ גם אז יכולה היא לבא למרום קצה, כי גם תשובה שע"י יסורין היא תשובה.

הצדיקים קשורים הם תמיד בדבקות בד' ית"ש, ואינם יכולים כלל לצייר להם חיים בלא נועם הדבקות האלהית.

אמנם מפני שבכל רעיון אנושי מתערב הרבה מהדמיון הכוזב, ועמו יחד מתערבים המון מדות רעות, שהן מסתעפות כמו ענפים, היוצאים משורש קטן, וכגידולי זרעים רבים מגרעין,

על כן הם צריכים לברר ע"י תורה ומצות את הדבקות האלהית, שתהיה כולה ברה וקדושה.

הצחצוחים של המדות הרעות, המעורבים בתוך הכשרון של הדבקות האלהית שבנפש, הם פועלים את פעולתם לרעה יותר מהמדות הרעות שאצל רוב בנ"א, מפני שאין בעולם פעולה כ"כ אמיצה במעמקי הנפש כמו הדבקות האלהית, אשר על כן אין לשער את עומק וגודל החיים של הצדיקים, העומדים לפני ד', ומתענגים בנועם הדבקות והחשק האלהי, וכשהכח הכללי של החיים הוא גדול ואמיץ, גם החלק הרע שבהם הוא ג"כ אמיץ, כתוכן הפנימי של כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו.

ומפני כך עומדים עומדים הצדיקים תמיד במצב של מלחמה נגד צחצוחי הרע שבהם, המעורב עם הטוב, כל זמן שהעולם לא נתבסם כולו.

אבל ד' לא יעזבם, והם תמיד הולכים מחיל אל חיל, כובשים ומנצחים.

ולעד לא יעזבו את תוכן החיים העקרי, שהוא הדבקות האלהית, כ"א תמיד יעלו אותו, יאמצוהו ויבררוהו, ובעלייתו ועלייתם עמו הכל מתעלה, כל העולם, כל החיים, כל ההויה.

בהתרוממות היסוד יתרומם הבנין, ובאימוץ השורש יתאמצו השריגים והעלים כולם, יחד עם כל המוני פרטיותיהם.

הקריאה בשם ד' אחד, שואפת לגלות את האחדות בעולם, באדם, בעמים, ובכל התוכן של ההויה, באין פרץ בין המעשים והדיעות. בין השכל והדמיון.

וגם הפרצים המורגשים יתאחדו ע"י ההארה העליונה, המכרת את צד אחדותם והתאמתם.

בתוכן החיים של האדם הוא יסוד הקדושה כולה בחיי הרוח הוא אור הנצח, חיי שעה וחיי עולם באגודה אחת.

זאת היא המחשבה היותר גדולה שבמחשבות הענקיות של כח החושב אשר להאדם, המתגלה בקרבו ע"י כל כשרון הגילוי הרוחני שלו, עד מרום התגלות אלהות, באורח שכל, וידיעה של פנים אל פנים.

התכונה של יראת שמים, מצד עצמה, לית לה מגרמה כלום, ואי אפשר לה להיות מתחשב בין הכשרונות ומעלות הנפש של האדם.

היא כשהיא לעצמה, היא עלולה להוריד את האדם ואת האנושיות כולה לעמקי תהומות, כשם שהיא עלולה להעלותם למרומי שחקים.

אבל דוקא משום דלית לה מגרמה כלום היא מקבלת את כל האורות, היא אוצרת בקרבה את כל הכשרונות כולם, וכל כשרון מתברך ומובטח להיות נצור רק ע"פ ההערכה הנכבדה של יחושו להאוצר הגדול, אוצר של יראת שמים, שבו הכל גנוז.

על כן יראת שמים מתרוממת לא כ"כ ע"פ העסק במעמקי עצמה, כמו שהיא מתעלה ע"י מה שממלאים אוצרה בכל דעת וכשרון, בתורה ובמצות, בכל מדה נכונה, בכל עז וגבורה, בכל תהילה ותפארת.

נמצא שיראת שמים ויסוד הוייתה העולמית היא אספקלריא דלא נהרא, מצד עצמה, וכל עילויה הוא בהארת אור שמש העליון עליה, עד אשר תתאחד יפה ביסוד מקוריותה.

אז תעלה מעלה מעלה, ותהיה באמת עטרת תפארת לעמוסי בטן, כשתשוב מלאה טוב אל שורש מחצבה העליון, העשיר מכל השפעה נאצלת, המתפלגת לפלגות מיוחדות. כי היא בת נדיב, בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב, שבכל שמה, מקור הברכה כולה.

לא תמיד אפשר לדבר בעצם הענינים המהותיים, ע"כ ממלאים את הריקניות של המחשבה, במה שמדברים ע"ד המקרים החיצוניים של הענינים.

ומ"מ גם שיחות כאלה הן מביאות תועלת, וסוף כל סוף מביאים הם את האדם לידי כניסה בעצמיותם של הענינים.

ביחוד ראוי לדבר תמיד ע"ד הערכים של הענינים הנעלמים, כדמות חכמת המספר, ובשכל משוטט על ידי זה למעלה.

צריך להסביר עילוי הלימוד של רזי תורה, עם הדרישה לכבד את ההכרות הפנימיות של האדם, שהוא יסודו של עולם.

וכל הנפילה, שהעולם המתעלה בתרבותו החיצונה נופל הוא בערכו הפנימי, באה היא ממדה זו, שכל מה שהערך החיצון של התרבות הוא מתקדם, העין תופסת יותר את ההכרה החיצונה, ומוסיפה לזלזל את ההכרה הפנימית, ומתוך כך ערכו האמיתי של האדם פוחת ויורד.

וגאולת העולם תלויה היא ברוממותם של ההכרות הפנימיות, שהן באות ומאירות ע"י העסק הכביר במעמקיהן, שהוא עצמו העסק הנלבב ברזי תורה, בקדושה ובטהרה, בענוה ואומץ רוח.

הטהרה הגופנית בכל פרטיה המעשיים וכל דקדודיה עד טבילת הגוף, היא דרושה מאד לתמם את כח המדמה על מכונו, ולהתאימו עם ההרגשים והדיעות המוסריות והשכליות, המוטבעות בעצמיות התכונה הפנימית של כנסת ישראל בערכה הרוחני העליון.

והמעולים שבמכירים הפנימיים, הטביעה הזאת הולכת ומתפתחת בהם, עד שלא ימצאו מרגע לרוחם, כי אם כשימלאוה בכל הצדדים היותר מרוחבים.

המעשים מתהפכים לדמיונות. בכח עיקול רוחני, והדמיונות להרגשות, וההרגשות למושכלות, והמושכלות לאופי רוחני קבוע, הפועל על כל התוכן המהותי.

ומזה יש להבין, כמה גדולה היא האחריות של המעשים.

אמנם לא אצל הכל הקשר עומד בחזקה, וכח העיקול הרוחני איננו שוה אצל כל איש ואצל כל עם. בטפוסה המיוחד של היהדות, מונח ג"כ זה האופי, שהקשר בין החוליות הללו של המעשים, הדמיונות, הרגשות, המושכלות, והאופי הכללי, הוא חזק מאד, וכח העיקול הרוחני נשגב הוא.

על כן אין קץ לחובת שמירת המעשה בישראל.

ההדרכה הרגילה של תום ויושר, בשמירת המדות הטובות וכל דת ודין, זהו ענין תהלוכות עולם התיקון.

וכל ההתפרצות מזה, בין שהוא בא מצד קלות דעת והפקרות, בין מצד עליית דעת והתעוררות רוח עליון, הוא מענין עולם התהו.

אלא שיש הפרש גדול בפרטים של עולם התוהו עצמו ובנטיותיו לשמאל או לימין.

רוב בני אדם חיים הם את חייהם הרוחניים, וממילא גם חלק גדול מהמעשים, ע"פ השפעת הדמיון.

והעבודה התרבותית צריכה לעשות לה למטרה, להכניס בתוך אותו הדמיון כמה שאפשר, ניצוצות שכליים ומוסריים.

רק המעולים והגבורים ברוח, הם מתרוממים לחיות חיים שכליים, וגם הם קשורים הם בטבעם בהרבה שלשלאות במאסר הדמיון, וצריכים הם להתחשב עמו הרבה.

החסרון היותר גדול שיש בתכונתה של יראת שמים, שאינה מחוברת יפה באורה של תורה, היא מה שבמקום יראת חטא, היא מתחלפת על יראת המחשבה, וכיון שהאדם מתחיל להיות מתירא לחשוב, הרי הוא הולך וטובל בבוץ הבערות, הנוטלת את אור נשמתו, מכשלת את כחו, ומעיבה את רוחו.

לא על המחשבה לבדה יחיה האדם, כ"א על המהות הנשמתי שלו, שאותה צריך לשמור מכל משמר. והיא מתת אלהים היא, ונשמרת היא בשמירה אלהית דוקא. שמור מצותי וחיה.

צריך לעסוק תמיד בדבר הכלל של יראת שמים, להבין את תוכן ענינה, ולקנות אותה בטהרתה, בתור הסגולה היותר יקרה של החיים, ואח"כ להסתכל בפרט באותה היראה המיוחדת לישראל, מה היא, ומה המה גדריה העצמיים.

בדבר המוסר, צריך לברר את המוסר המופשט המוחלט הכללי, וצריך לברר ג"כ את המוסר השייך ליראת שמים, ולהתבונן אל היחוסים שיש בין אלה הגדרים המיוחדים, במה הם נבדלים זה מזה, ובמה יתאחדו.

א"א לאדם לחיות לא בשכל לבדו, ולא ברגש לבדו, תמיד צריך שיהיה ממזג את השכל עם הרגש בחוברת.

כשירצה להתפרץ למעלה ממדרגתו, יאבד את הכשרון של הרגש, ויהיה מלא פגמים וחסרונות, אע"פ שיהיה בעל שכל גדול.

ואין צריך לומר שאם ישתקע ברגש לבדו יפול בתהומות של סכלות, המביאים לידי כל חולשה וכל חטאת.

רק תכונת המשקל השוה, המאזן את השכל עם הרגש, יביאהו לידי הצלה גמורה.

מובן, שעם צריך להחיות תמיד את התכונה המעשית, והחוש החברותי הישר.

ההתגלות של המחשבה הבהירה הרוחנית, היא כרגע מתנוצצת, ומיד היא נעלמת בתוך תכונית של לימודים והסברות, שאין להם כלל אותו כח של גבורה של מעלה שיש בנקודת ההתגלות ברוב עזה, ברגע הולדה,

וחכימי לבא אינון חמאן למלה בשעתא דאתגלי ההיא מלה, עד לא תיעול בגו לבושא. חמאן זה פקיחו דעינא, ואע"ג דמיד איסתים, לא אתאביד מעינייהו. והרגיש בפליאה של תוכן זה, בהקדמת ספר "אשל אברהם".

טועים הם המבקשים גדרים להיהדות מצד נשמתה ותכנה הרוחני, אע"פ שאפשר להגדירה מצד תוכן הגלוי והמוחש שלה.

מפני שבנשמתה היא כוללת את כל, וכל הנטיות הרוחניות, הגלוייות והנסתרות, צפונות הם בה בהכללה עליונה, כמו שכלול הכל האלהות המוחלטת. וכל הגדרה לגבה היא קיצוץ בנטיעותיה ודוגמא להקמת פסל ומסכה לשם הצביון האלהי.

הרטט והיראה, הם דברים תכוניים לנפש האדם בכל אופן שתהיה נפגשת עם חזיון נשגב, ואין שום תועלת במלחמה נגדם.

אמנם אם ע"י חלישות המחשבה והירוס הכחות הגופניים והנפשיים, נתגברו יותר מדאי, אז מתגלים בצדק כחות ניגודיים לצמצמם, כדי שלא יוכלו להזיק למשטר הנשמתי של האדם ולשלטונו על עצמו, ועל חוגו החברותי באיזה כח שהשליטה מגעת לו בצדק.

כל הענינים המופתיים, השייכים לדרכי האמונה ע"פ השכל ההגיוני, אפילו כשהכח המופתי שבהם מתבטל, מ"מ יש להם ערך מצד כח המדמה, שהוא ג"כ צריך להיות הגון ושלם, וארחות החיים צריכים להשתוות אליו בשלמותו.

ביחוד צריכים להתחשב עם הכח הזה בענינים האלהיים, שכל מיני דבקות בהם, היא מאשרת את היחיד ואת הרבים אושר גמור ונצחי. וכשם שהשכל צריך שיהיה מואר בהארה אלהית, כן צריך שיהיה ג"כ כח הדמיון מואר בהארה זו לפי ערכו.

להפרחת הרעיון והפריית הספרות, צריך שיהיה מוסכם, שכל פרח ציורי ושכלי הוא פרי הנשמה, וכשמגלים אותו מתבסם העולם יותר, כשהשאיפה הנשמתית בכללה היא נוטה לטובה.

ולכן צריך תמיד הכח השכלי והציורי, להיות עסוק בעבודתו, בין ע"י העמקה בציורי עצמו, בין ע"י התעוררות מחזיונות רוחניים של ספרים אחרים, חדשים גם ישנים, שמתוכם המחשבה מתעוררת, והיא אורגת את חזיונותיה, וכולם עולים הם על שולחן הספרות להעשירה.

אע"פ שהתורה והמצות מזככים הם את המדות, מ"מ א"א לסמוך ע"ז לבד, והכרח לעסוק בזיקוק המדות, ובתיקון המוסר ביחוד.

לעולם אין רשות להתיבה האמורה או הנכתבת, להיות סותמת בפני השכל הישר.

וזה כלל גדול בתורה, בין בדיעות היותר נשגבות, בין בפרטים היותר קלים.

קטרוג הלבנה מתפרש יפה ברזי הנפש.

השכל, המאור הגדול, והרגש, הקטן, שניהם עומדים במשקל אחד, אבל שונים הם דרכיהם, ולפעמים רבות מאד הסתירות שביניהם.

אם ערכם היה מכל צד שקול. היתה הסתירה בחיים הרוחניים, וממילא גם הגשמיים, גדולה.

א"א לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד. הרגש הקובל, אפשר לשכל להרחיב את עצמו עד כדי קבלת כל ההפכים. מה שא"כ ברגש.

עצה אחת יש ע"ז. לכי ומעטי את עצמך. הוי ראש לשועלים. בחיי המעשה, החברה, והנימוס, מלכי בכיפה,

אבל למעלה במקום העיונים העליונים, שם המאור הגדול מושל.

אבל הקובלנא גדולה היא מאד,יש באמת מהלכים לרגש בעליונים ועליוני עליונים, גם בעמקי השכל עצמו וטוהר משפטיו.

הכח השכלי שברגש מוצא הוא בעושר ההתפרטות, מיעט את הלבנה לפיכך הרבה את צבאותיה. אבל בכ"ז לקוי הוא העולם מפני ירידתו של הרגש ממרומי שמיו.

השכל ושורש עליוניותו מתעכב ג"כ ממהלכו, ונעכר מזכותו, ע"י הנמכתו של הרגש והגבלתו, ואי התחברותו התדירית באור השכל.

מביאים כפרה על האור האלהי. המונמך ע"י מיעוט הירח. משתדלים לדרוש מילוי פגימתה של הלבנה, העמדתה במשקל המאור הגדול, החיים המורגשים והשכליים ממוזגים ומשוקלים עין בעין. מה טוב ומה נעים יהיה אז העולם, מה נחמדים, כבירים, עליזים וקדושים החיים.

יהר מלפניך, ד' או"א, שתמלא פגימת הלבנה, ולא יהיו בה שום מיעוט, ויהיה אור הלבנה כאור החמה: כאור שבעת ימי בראשית, כמו שהיתה קודם מיעוטה, כמו שנאמר ויעש אלהים את שני המאורת הגדולים.

וכמו החיים הפרטיים, כמו כן החברותיים יקבלו את צורתם החדשה, השלמה והבהירה.

החפץ היותר כמוס במרומי הסתר השכלי, והגלוי במעמקי לבב, בסידור האומה וחסנה, יחדיו יעמדו שלובים זה בזה. ויתקיים בנו מקרא שכתוב, ובקשו את ד' אלהיהם ואת דוד מלכם אמן סלה.

כנסת ישראל נקראת קיר בדרך רז. כלומר, המעמד המוחש, שהרעיונות פונים אליו בשביל כל הענינים של היהדות והאמונה.

ובהיקף הכללי של העולם היא ההכרה האלהית, הבאה מתוך ההסתכלות של העולם והמציאות המוחשית, והגילוי הרוחני הקרוב, הפועל על החיים והמוסר.

האישיות, בכל התפשטות הכח שלה, היא תובעת את דקיונה מהמוסר, ומהדת, בזמן שהם באים לעצור את הטוב והצדק שיש בה.

אבל לעולם אין המוסר ולא הדת מכוונים כ"א לעצר את הרע והפראות שבאישיות, ומאד צריך האדם לזיכוך מדותיו, והארת דעותיו, עד כדי להבין ולחוש את אותו הצד הפראי והרשעי שבו, שהוא צריך להיות נעצר ע"י הדת והמוסר, ולדעת ג"כ את הצד של האור והטוב שבו, שהוא עומד למעלה מהתפקיד של הדת והמוסר, במובנם המצוי.

התרבות מגלה היא צדדים רבים של טוב ושל אור בנפש האדם, במקום שהיה נחשב לרשע ופראות, וכשהיא מוצאה בנקודות הללו מעצורים מצד הדת והמוסר, היא נלחמת בהם ומנצחתם.

אבל אחרית המלחמה היא הגילוי, שמגלים הדת והמוסר בעצמם את אורם, עד שנמצא החופש האישי הזה, ותביעותיו הטבעיות הטובות, הוא מוכר לאחד מככרי הדת והמוסר עצמם,

וממילא מתאשר עוד ביותר הכח של הדת והמוסר לשלוט על הצד הפראי שבאדם, ולהיות מכובד ואהוב מצד העליון והטוב שבו.

שתי שיטות הן לערכה של התפילה: השיטה המיסטית והשיטה הרציונלית.

הראשונה מבארת את קשר העולם עם האדם ועם תנועותיו כולן, ומראה בעליל, שהבעת הרצון הנפשי של האדם בהתדבקו באלהים, הרי היא פועלת ויוצרת מתוך המעמד הרוחני עלילות רבות-ערך בההויה בכללה, וממילא באה הפעולה לטובה בהנוגע לחלקו של האדם ומבוקשיו.

השיטה הרציונלית אינה מכרת את הסתרים הנפלאים הללו, והיא מכנסת את התפילה כולה לתוך המערכה המוסרית, הפסיכית, הפיוטית. האדם יתרומם ע"י ציורי תפילתו, נפשו תזדכך, מדותיו יתעלו.

התוכן המוסרי הוא בודאי אחוז עם הגורל של האדם, בההטבה המוסרית יוטב הגורל, ההויה כולה שואפת לקדמה לטוב, הרשעה היא נפלטת מהמציאות, ובזה הננו מכירים את סיבת הפגעים כולם מהרשעה.

ההטבה הנפשית שע"י חיקוי השירי של התפילה, היא התכלית.

אין לקשר את התפילה בפרטיות של הפעולה המבוקשת, ע"פ השיטה המדוברת, אלא מצטרפת היא מתוך הכלל.

היא מכרת שהאדם שלא יתפלל, יצטברו בתוכו הרבה תכונות קשות מחוסרות תיקון ועידון, ומצבו המוסרי יסבול מזה הרבה. ולהיפוך, ע"י התפילה יתעלה האדם, ויהיה יותר מואר ברוחניותו, וממילא יהיו חפציו יותר ממולאים. בכלל יקרה היא האידיאליות של התפילה, הבעת הנשמה, יותר מעצם התכלית הפרטי של המבוקש שבתפילה.

מובן שלשיטה זו, צריך המצב האידיאלי להיות יותר מזוכך, כדי שתהיה התפילה מוכרת לדבר של חובה גדולת ערך.

אמנם השיטה השניה, היא ממולאה מאידיאליות פנימית המוזרת מההויה כולה בתוכה, אבל היא מספקת להמשיך לבבות אל קביעותה.

מה אני מרגיש כשאני נתבע לעיין ברוחניות - מחלת לב ומועקה. למה הוא הדבר הזה? מפני שהתביעה הרוחנית מתגברת בקרבי, ונפשי מרגשת אז ביותר את עניותה המוסרית והרוחנית בכלל.

אמנם הרפיון הנפשי הנולד מהופעה זו, הוא חסרון מוחלט. זוהי חלודה נשמתית. נגד זה צריך להלחם באמץ לב. ההסתכלות הרוחנית צריכה להיות עשירה, תדירה ורחבה, תקיפה והולכת ביושר.

החולשה והכאב הפנימי, שהתבערה של יראת שמים מחוללת בקרב הנפש, היא מצד עצמה חסרון ומחלה, וצריכים לקנות מושגים ברורים במקצע של קודש זה, עד שהסילוד הבלתי תרבותי יהיה הולך ופוחת, ובמקומה תבא עצמה והרחבת הדעת.

הרגש כלול הוא בשכל. והוא המדרגה התחתונה שבו. כשהוא יוצא לפעול פעולות מעשיות, אז קובע לו את תחומו הרגשי בפני עצמו.

בחיים העולמיים כולם הוא התוכן הסודי של אות ה"א האחרונה של שם, שהיא נעשית שם אדני בפ"ע.

התפילה, וחלק גדול ממעשה המוסר והתורה. בנויים הם על יסוד תקנת הרגש של האדם. והם צריכים לשמור גבולם.

כשבאים אל הרגש בענינים ותוכנים שכליים אין מצליחים.

אמנם עצמותה של התביעה, שיהיה הרגש ג"כ מושכל, יש לה מקום, מפני שבאמת אינינו גם חטיבה בפ"ע, אלא אחד מצדדי השכל, שהוא מתגלה במדרגתו התחתונה.

כל המתעורר בעולם מדור דורים עד אחרית, הכל הוא חלקי שאיפות וחלקי הכרות, שהולכות ומצטרפות ליצירה שלמה.

עד שלא באה הצורה המשלימה, המכנסת את הכל אל שלמותה, יש בהם טוב ורע, אמת ושקר, טומאה וטהרה, קודש וחול.

אבל כשיופיע האור של ההתאחדות הכוללת, שיהיה מבורר כל אלה השאיפות וחלקי ההכרות למה הן באות, אז הכל יוכר לטוב, לאמת, לטהרה, ולקודש, עולם שכולו שבת, שכולו טוב.

שינוי האויר מקור לחום ומחום לקור ברוחניות, מזיק הוא לבריאות הנשמה, כמו שצינים פחים מזיקים לגוף, ושומר נפשו ירחק מדרך עקש זה.

הנשמה הישראלית צריכה לחיות באויר רוחני ישראלי. והכרח הוא להשביעה תמיד מהטוב הגנוז באוצר החיים של ישראל, ואם תרעה בשדה אחר תתחלש ותחלה, כי אם בהיות לה כל האמצעיים הדרושים לשמירה מכל מחלה, המתרגשת מהשינויים של האקלימים הרוחניים.

התשובה קדמה לעולם,

המוסר מקיף את הכל.

הערך העליון המוחלט מתפלש הוא בכל ענפי ענפים. המעשה המסתעפת, שאינו מכוונת לשרשה, חוזרת למקורה בעלוי הרצון.

הטבע אינה יודעת ממוסר וצדק, כי אם שואף לחפצו, לבנות ולהרוס, לנבל ולהצמיח. וכן הטבע הפרטי של האדם אינינו יודע כ"א את חפצו המיוחד,

אבל הקדושה היא מתפשטת, מתגברת ע"י ההשפעות של המעשים הטובים והלימודים, התעוררות ההרגשות הקדושות, ע"י תפילה ועבודת קודש, עד שמאירה את מאור המוסר גם בטבע האדם.

הארה זו נעשית היא ג"כ בדוגמתה בהויה כולה, והאור הנעים הטוב של הקודש, של המוסר העולמי, הולך וחודר בכל ההויה, עד שהיא מתאימה עם טבעה לתכונת המוסר, והצדק העליון, שבהופעת הקודש העליונה הכוללת.

שפעת החיים היציריים. ממקור החיים, הולכת ושופעת היא ליצירה העליונה, יצירת השכל, הטוב, והשירה, משתפלת היא דרגה אחר דרגה, עד שיוצרת את החמריות, נעשית טבעית קשה, חשוכה, קשורה לחק עפר אבן וברזל.

בדרגותיה אשר ירדה, זוכרת היא שפעה זו את אורה הראשון. משתוקקת היא לשוב לימי חסנה וזיוה, פונה היא מטביעתה הירידית, ומפסקת מצעוד עוד צעדים בשפל, פונה היא לעלות, להיותמוארת מאור של מעלה, מהאור של מקור הוייתה.

את השתלשלותה אבדה, כיון שפנתה למעלה, אין זה מהלך הזרם ההולך ויורד, אבל נתעשרה בעושר רוחני פנימי, מתחברת היא עם המאור העליון, השפעה של הויית הישות, הרוחני, האצילי, השכלי, והמוסרי, הקדוש והמצוחצח.

מהחיבור הנעלה מתחדשים אורות ונגוהות רבות, יצירות נפלאות, שבהן מתגלה הכבדות הארצית, עם השאיפה השמימית המנצחתה.

נשמת האדם, בכל חגויה השונים, היא פרח רז עולם זה.

עז החכמה העליונה במרום גבורתה, לא תצא לפעול חוץ מחוגה, די לה עצמיותה הנשגבה.

אבל אור החסד זורם עליה לרכך את קרחה הנורא, שיעשה נהר פלגים מים קרים נוזלים, להופיע ממנו המון בריות לאין תכלית.

והולכת הצטיירות החכמה ומתגלמת בכל יצור וכל מפעל.

כיצד הנשמה נבנית: למדים הרבה, מעיינים, חוזרים ומשננים את הידיעות, מתרגלים בההרגשות ע"י התורה והשינון, ואח"כ צומחות מזה הסתעפיות רוחניות, הקובעות אופי מיוחד.

עולה הוא הצומח בכחו הצמחני, מתגדל הארז והברוש בזרמי כחותיו.

חיים תקיפים חיה הטבעיות בקרבה, לא תדע מטרה מכוונת אצילית ברוחה, לא תכף עצמה מפני כל עילוי. זהו סוד חסנה ופראותה גם יחד.

במרומי היצירה חיה נשמת האדם המכוונת ומסתכלת, הכופה את עצמה ועָצמה נגד עליית הקודש.

הוא ישגא בחילו - בכחו המופלא להיות גבור מעצמו, יותר מכחותיו החיים בקרבו, מהעולם שאין בו מחשבה ומטרה מוסרית - אצילות הקודש.

את הכל ינצח. כל שתה תחת רגליו.

ההבנה כשהיא מתעלה, היא מחוללת את הזכרון. ההתעלות הרוחנית מנצחת היא את הזמן, וממילא אין השכחה - שכל כחה היא פעולת הזמן - שולטת.

ההנחה האפלטונית, שכל הלימודים הנם רק עניני הזכרה, היא באמת קרובה לאורחא דמהימנותא.

וכל מי שיודע שם שלמ"ב ומשמרו בטהרה, תלמודו מתקיים בידו. וע"י עילוי רוחני זה, תכונת השליטה מתגלה בנפש, ואימתו מוטלת על הבריות.

נשמתי רחבה, גדולה ואדירה.

אני מרגיש תפארתי והדר רוחי בקרבי. מלא אנכי עז וחופש. הפחדנות המתעטפת בלבוש של יראת שמים, לא תוכל להוליך אותי שולל. צופה אני את פני האמת, הוד הקודש מתנוצץ לי.

בלא מעצור אני צריך לחשוב, בלא מעצור - להציג על הגיליון את כל הגות לבבי.

איני מקפיד איך יעלו הדברים, בדרך נסתר או נגלה, הכל אחד. סוף כל סוף האור יתנוצץ.

מה שיש בתכונת ישראל לחולל וליצור, זהו תורה שבע"פ.

ביחוד היא תורה שלמה לפי אותה המדה שהיא סופגת מרוח של תורה שבכתב.

היא מקבלת את אורה ממקור התורה, מפני שהתורה יצרה והטביעה את חותמה על נשמתן של ישראל.

בלא השפעת התורה אין כח יצירה לישראל - כח היצירה הכללית הנמצא בהויה בכל שדרותיה - אבל בה הוא שרוי. אינינו כח מקורי, רק מואר הוא וחי ממקור היצירה האצילית שלפני היצירה, בתור חטיבה מוגבלת. מקבל הוא הארה ממקורו, ולית ליה מגרמיה כלום. אור הלבנה, המשתלם בהארתו לפי הערך של ניצוצי החמה שזורחים בקרבו.

נשמות דתוהו גבוהות הם מנשמות דתיקון.

האידיאליסטים הגדולים רוצים בסדר יפה וטוב, מוצק ואדיר כזה, שאין בעולם לו דוגמא ויסוד, על כן הם מהרסים את הבנוי לפי מדת העולם.

והמעולים יודעים לבנות ג"כ את העולם הנהרס, אבל הגרועים, שהנטיה האידיאלית היותר עליונה נגעה בהם רק נגיעה כל דהיא, הם רק מחבלים ומהרסים, והם הם המושרשים בעולם התוהו בערכו הנשפל.

בעולם פועל ההתפתחות האיטית והדילוגים הפתאומיים. ישנם בעלי נשמות כאלה שהצד של הדליגה מתגבר בהם על צד ההתפתחות ההדרגית.

וזהו האופי הישראלי, הם מושפעים מרעיון התשובה הרבה, ושואפים לדברים רמי ערך,

שאין הסביבה ותנאי החיים מסכימים ע"ז, ומ"מ חפצם העז הוא הכח הגלגלי, הנושא עליו את כל הרכוש היותר טוב שבחיים.

כשהאדם רוצה, שכל חושיו וכחותיו הפנימיים יתקדשו בבת אחת לפי אותה העליה הרוחנית שבהכרתו כשהיא מתעלה, וכן שכל הפגמים המעשיים יתישרו מיד וישתלמו בתיקון מוחלט, לא ימצא לנפשו שום מעמד, ולא יוכל לחזק את רצונו לצעוד על דרך השלמות האמיתית.

אלא העיקר שהכל בו היא עליית ההכרה, הגברת אור התורה, והתשובה המעשית תהיה סמוכה לה, בתחילה בדברים שלהבא, ואח"כ בדברים בעבר הנח להתקן, ואח"כ יתרחב החוג גם בדברים שהתיקון כבד, וכה ילך הלך ועלה, עד אשר יזכה לתקן את הכל.

אבל אל יזוז משום דבר מצעידתו הרוחנית ע"פ אותה המדרגה הפנימית שנשמתו בקרבו תובעת אותו.

כשהצדיקים עושים תשובה, מאירים הבאת אור הקדושה, בכל דרכי

הפגמים שהם מוצאים בנפשם, והעצות שהם מחדשים לעצמם לעלות מתוך הנפילה והיאוש שבלבבם לתוך האור הבהיר של הקדושה והיושר העליון הן עצמן נעשין אורות גדולים להאיר לעולם,

וכל אדם המרגיש בעצמו עומק נחם התשובה, והתמרמרות המחשבה, לתיקון פגמיו, בין אותן שכבר התיקון עולה בידו, בין אותן שאין התיקון עולה עדיין בידו, והוא מצפה עליהם לרחמים, יכלול את עצמו בזה בכלל הצדיקים, שממחשבות התשובה שלהם העולם כולו מתחדש באור חדש.

העוסק בתורה לשמה, בקדושת המחשבה ובחופש הרעיון, הפרטים יונקים אצלו מהכללים.

ואע"פ שהוא עסוק בדיוקם היחידי של הפרטים, אין הקטנות שלהם עושים חציצה בתכונתו הרוחנית.

ההופעה היצירית הולכת היא במסלולה, החיים משתלשלים במדרגותיהם, הרצון שבהויה הולך ומתגלה, גילוי אחר גילוי.

התוכן של טוב הולך ומתרבה, וההארה האלהית דוחפתו להתפתח.

הירידה של המצאת חיים רצוניים, דרגא אחר דרגא, מביאה עד שחוג חיים רצוניים שהם מלאים הירוס חמרי ורוחני מתגלה, ההופעה האלהית מסתלקת. ותיכף כשהזוהמא הרגזנית לצד הירוס מתראה, והטבע נדחף הוא מכחותיו בסערה, המציאות המעשית נעשית גלמודה מבעלה היוצר באמצע הופעת אור החיים, והריחוק פועל לחולל תכונה של הויה שפלה, מכוערת ומקולקלת.

הארה מעשית שוללת, מחוללת את העלמת ההופעה, שהיתה כבר מוכנת, מתגלה בחוג המציאות הפועלת העליונה, ומה שהיה מוכן להופיע בתוכן של טוב, מופיע בתור אור של טוב בכלי, שגנוז בעצם עמקו סיג חזק מאד, אשר מירוק איום מעלהו אל מקור אורו.

עשרה הרוגי מלכות, חלקם בחיים.

ישראל בין העמים דומה הוא להאדם בין כל הבריות.

לבריות רבות יש יתרונות שאינם באדם, אבל הצירוף הכללי של הסגולות, ועליית הרוחניות על ידם, להשכיל בשכל את השימוש של הכחות הכלולים בו, בכח ובפועל, זה עושה את האדם לחטיבה עליונה בעולם.

כן, ישנם עמים רבים שלהם כשרון מיוחד יותר גדול מהכשרון ההוא בישראל.

אבל ישראל, בתור התמצית של האנושיות כולה, מקבצים בקרבם את סגולת כל העמים כולם, והן מתאחדות בתוכם בצורה אידיאלית קדושה, באחדות נשאה.

מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ.

המחשבות הזרות שבתפילה, הן באות מפני הקושיא הכללית שיש על ענין התפילה: שלכאורה אין לה מקום, מפני שאין שייך לומר לגבי הקב"ה שינוי רצון בכלל, ובפרט ע"י פיוס ותפילה.

ואינן מסתלקות כ"א ע"פ אותן התשובות שעל ידן התפילה מתישבת, שכללותן הן שתי אלו הידיעות:

האחת, שהתפילה היא בנויה על הרגשת הנפש ולא על השכל, וכל הגדרים הללו וגזירותיהם, וכל השלילות שלגבי האלהות, הכל בא מצד השכל, ואין התפילה מקושרת עם כל פרטיהם.

והשנית, שבאמת כל היחוש שבין האדם לקונו, הוא מצד גזירה ושפע של המצאה אלהית, וההמצאה הזאת גוזרת היא למלאות את כל התפקידים של האדם בההנהגה האלהית בעולם, ואחד מהתפקידים החשובים הוא נתינת מקום לתפילה, שע"כ יש באמת מקום גדול לתפילה, והיא עומדת ברומו של עולם.

וכל הסעיפים של כונות התפילה מסתעפים מאלה השרשים, וכפי הרחבתם והעמקתם הם שוללים את המחשבות הזרות, ועושים את התפילה לתפילה זכה.

אין לשער את הצער של חסרון הרצון לטובה ולקדושה, ואין החכמה עולה אלא כפי ברכת הרצון שבה,

והעונות הם מעכבים בעד הרצון שלא יתעלה, וצריך לשוב בתשובה כדי לברר את הרצון, כדי שתתעלה החכמה כראוי.

ביחוד צריך לשוב מעבירות שבין אדם לחבירו, וראש לכל מהגזל, שהוא מעכב את עילוי הרצון,

וצריך להתחזק בזה מאד, ולקוות לתשועת ד' לזכות בשלמות לחדול מעושק ידינו.

ישנם צדיקים כאלה, שאינם רשאים לצאת חוץ לדבקות תכונת רגשי לבבם, ואינם צריכים להסתכל חוץ לארבע אמותיהם.

וישנם כאלה, שהם שטים על רוחב כל התכונות השונות, והם מסתכלים בשמים ובארץ ומסוף העולם ועד סופו.

ויש לפעמים צדיק גדול, שהוא כולל את שתי הסגולות יחד, ולפעמים אינינו מסתכל מחוץ לארבע אמות, ולפעמים עיניו משוטטות בכל. שא עיניך וראה, צפונה ונגבה, קדמה וימה.

יש צדיק כזה, שצריך דוקא שיהיו לו תלמידים צדיקים גדולים מאוד, גאוני עולם וגדולי מעלה, ורק אז יוציא אל הפועל את הכמוס בתוכו.

וכל זמן שהמקבלים ממנו הם קטנים, הטוב שלו הוא גנוז בגויה, ואינו ניכר אפילו לעצמו.

לפעמים אין הצדיק מאמין בטהרת עצמו וקדושתו, ע"י מה שמוצא בנפשו פגמים וכשלונות.

אבל דוקא אז מגיע עתו להתרומם למעלה מכל הפגמים, כי מדתו האמיתית של הצדיק שנועם ד' תקוע הוא בלבבו, הוא להתעלות למדתו, וכל המעשים הטובים והמדות הטובות בשורשם העליון, ילכו למשרים ע"י המעלה העליונה, שמתגלה ע"י הארת הנשמה הגדולה של הצדיק בעולם. על כן מחוייב הוא להשיב לעצמו את האמונה, שהיא האמונה בניצוץ האלהי החי בקרבו בגילוי פנימי.

וחובה גדולה היא על הצדיקים, להתעסק תמיד בלימודים ושירות המעוררים את התענוג העליון, כדי שיהיו תמיד מדושני עונג, ומהעונג שלהם ימשך שפע עונג על כל העולם כולו, על כל בחינה של כל בריה כפי מה שהיא יכולה לקבל.

ומרוב העונג המתמשך מזיו הנשמה הקדושה של הצדיק העליון, בעל ההשגה הבהירה, ימשך נועם של אהבה לכל ישראל ואהבה פנימית לכל טוב, וימחקו כל תוי הקטיגוריות מכל הפנים, וממילא תשתתק החוצפא, ולא תוכל להרים ראש לטשטש את העולם.

כי כל כחה של הרשעה בא מהמרירות הנמצא בנשמות, מפני היבשות שבהן, ומפני הריחוק שלהם מהעונג העליון של הדבקות הברוכה בקודש העליון, בזוהר הנוצץ מאור אין סוף,

וע"י גודל היסורים שכל נשמה סובלת, מתגברת הרשעה בקצפה, והיא בועטת ומחרבת, מסיחה את דעתה ולבה אל הכפירה ואל ההפקרות.

אבל כשהעדן מתפתח, אז שב רוח חיים, רוח חן ותחנונים לרחף בלבבות, ואור התשובה הולך ומאיר, וכל העולם כולו מתרפא.

אמנם צריך הצדיק הגדול לדעת את מעלתו, וצריך לשמור את קדושתו והודו הפנימי, ולא לפול משום דבר וענין כלל, ואפילו מכל רפיון שלו, ואפילו מכל מה שנראה ע"פ פשטן של דברים, שגדולה היא החציצה, ושאי אפשר לעבור עליה ולהתרומם בנועם עליון ובזיו קודש.

ואפילו כשמתברר לו שאינו ראוי כלל וכלל לשום גודל ולשום פאר, כי אם שהוא ראוי להיות מושפל ובזוי, עלוב וירוד לאין חקר ושיעור, אף ע"פ כן לא יעזוב את מהותו הפנימי.

ואם רוח המושל תעלה עליך, מקומך אל תנח.

וסוף סוף שינצח והכל יתוקן.

ואפילו כל הדברים העליונים, שנחשבים לחוצפא נוראה לחפוץ אותם, סוף כל סוף יהיה חלקו עמם בנעימים.

אברך את ד' אשר יעצני, אף נחלת שפרה עלי.

מה שגדולי ההשגה משתוקקים לעיונים רוחניים וטועמים בהם את טעם עדנם, ובוחלים לפעמים בלימודים מעשיים, הוא מפני שאין העולם המוחשי והזמני בכלל תופס מקום אצלם.

כל ערך החיים החמריים והמשך זמנו אינו נראה בעיני אנשי הרוח המעולים, באותה התמונה הקבועה המארכת, שהיא נראית בעיני אנשי העולם, חלושי הדעת ועניי הרוח.

והנצחיות, זוהי הפרובלימה הקבועה של צדיקי עולם. היא מקפת את נשמתם וממלאה את כל הוייתם, אשר לכן כל רעיון שהוא ראוי להיות עומד בתכונת נצחיותו בכל חליפות ההתוות של צורות ההויה הנקלטת בציור האדם, הוא מושך את לבם ומעדן את רוחם.

וגם הלימודים שמוגדרים הם בזמנים וחושים, אין האור המענג שלהם נאחז בדעתם של בעלי לב בהיר, כ"א באותה המדה שהנצחיות זולפת בתוכם, וממילא הנם תמיד עורגים ללימודים כאלה, שהצביון הנצחי עומד בהם בגילוי מורגש, והם המחשבות המופשטות וציורי ההוד המוחלטים של הכללים הגבוהים בפאר מעלתם, שהם הם כללי רזי תורה וסתרי חכמה, בנועם ד'.

ישנם תקופות כאלה בחיי האדם ובחיי האומה, שנתגברה היהדות המעשית, בפועל ובתלמוד, במדה גבוהה. והסבה היתה הקדרת האור של הרגש והדעת, שהופנה כל כח החיים הרוחניים שבאומה להככר המעשי.

וכאשר נוטל הקיר המחשיך, ואורות מחשביות רחבות החלו להופיע, והחיים הרוחניים שבאומה החלו להתפשט על שטח יותר רחב וארוך, נכהה זה האור, ואינו עלול לחזור לאורו כי אם בהוספה גדולה של אור חדש שמספיק להאיר על שטח רחב, כאותה המדה שהאיר אור מצומצם ממנו על שטח צר.

השמחה העליונה מתגברת דוקא ע"י ביטול גמור של מהות עצמו, מפני שהנשמה מתחילה להכיר את כל הטעות שיש במהותיות עצמותית, והחפץ מתגבר לאשתאבא בגופא דמלכא, בשלמות אין סוף של נועם העליון.

והיא הענוה הגמורה והשפלות העמוקה, שהעצמיות היא בה רק שירים, כלומר ענין של חסרון שנשאר בלתי כלול בשלימות העליונה.

משים עצמו כשירים.

והרגשה זו היא ההרגשה המיוחדת לישראל, שהם ממעטים את עצמם בכל גדולה הניתנת להם.

כששואלים: מהיכן העצבות באה? צריכים לפתור: מהשפע של המעשים, המדות והדעות הרעות על הנשמה, שהיא טועמת בחושה החודר את מרירותם, והיא נסלדת, נפחדת ועצובה.

וכשאור התשובה מופיע, וחפץ הטוב כשהוא מתגבר בתכונתו המקורית, צנור של עונג ושל שמחה נפתח, והנשמה יונקת מנחל עדנים,

וכשהכשרון המעשי לוקח לו את התמצית של ההרגשות הנעימות הללו, יוצא-לאור המוסר הטהור העליון, המצליח את החיים בהודו.

המחשבות וההרגשות, הבאות מכח ההארה האלהית הכללית, אינן מתקבלות מכנסת ישראל לשאת פרי וענף, ולגדל גידולים יפים ומתקיימים, כי אם השהם באים מורכבים בהרעיונות העצמיים של כנסת ישראל עצמה, של טבע האומה במהותה הפנימית.

וההרמוניה הגמורה בין אלה ההשפעות הן דרגות של היחוד השלם, יחוד קוב"ה ושכינתיה, שעיני כל אליו נשואות.

מה אני רואה בחזון, אנו רואים את המחשבה העליונה,המחשבה הכוללת כל, המחשבה שכל העצמה וכל המילוי של כל בה הוא.

רואים אנו, שכל הפלגים הגדולים ממנה משתפכים, ומהפלגים יוצאים נהרים, מהנהרים נחלים, מהנחלים שטפים, מהשטפים זרמים, והזרמים מתחלקים גם הם לצנורות קטנים, והצנורות מתחלקים להמון אלפי רבבות לאין קץ של קנוקנות, מריקים שפעות, רצון חיים ומחשבה.

לפעמים צר מאד המקום לשוט בין הקנוקנות, נאחזת אז הנשמה בשרשיהם של הקנוקנות הדקים, בצנורות, ואם הצנור גם הוא צר, נאחזת היא בזרם, ואם הזרם צר הוא לפניה, הרי היא נאחזת בשטף, ואם השטף הוא צר, הרי היא נאחזת בנחל, ואם צר הנחל, נאחזת היא בנהר,

ואם גם הנהר יצר לה, נאחזת היא בפלג אלהים מלא מים, המחובר למחשבה של בלי מצרים, ששם הוא מקום יאורים רחבי ידים.

והשפע האחרון הנוזל מהקנוקנות נובע בדרך זה מהמקור הראשי של המחשבה העליונה, שלמעלה מזה תלא כל עין לצפות,

וד' אמר לשכן בערפל.

עיקר כבדות ההשגה הוא על ידי מה שהרצון אל הטוב ואל השלמות נחלש על ידי פגמי המדות והעונות, ובאמת ראוי להתענות כדי להתיש את כח הרע שבחומר, המונע את הרצון מלעלות במעלותיו.

אבל צריך לשקול גם כן את הכח הרוחני והגופני אם הוא מסכים לזה, בכל אופן אין להתיאש מעליית הרצון. ואפילו כשנשארים כמה פגמים שלא נתתקנו, בין במדות בין במעשים, צריך לצפות לחסד ד' ולתשועה עליונה, כי טוב וישר ד', ויורה חטאים בדרך.

אמונת ישראל נעוצה היא באין סוף, שהוא למעלה מכל תוכן של אמונה, ומתוך כך נחשבת באמת אמונת ישראל להאידיאל של האמונה, אמונת העתיד, הגבוה באין ערוך מתוכן של אמונה בהוה.

הרבה מדריגות במורד יורד הוא הציור הרוחני, עד כדי להקראות בשם אמונת ישראל בעצם, בתור אמונה ממש, ולא בתור האידיאל האמוני.

באמונה עצמה חל הפגם של הכפירה, אבל בהאידיאל האמוני אין פגם הכפירה מגיע כלל, שהוא למעלה ממושג הכפירה כשם שהוא למעלה ממושג האמונה.

הכפירה אין לה אידיאל. אל אחר איסתרס ולא עבד פירין. היאוש והתוהו אינם נותנים מאומה.

ועל כן אין מקום לאידיאל הפוך מהאידיאל של האמונה, אע"פ שיש ענין של היפוך והקבלה לעומת גוף האמונה.

שער החמישים הוא האידיאל האמוני, שגם אצל משה היה לאידיאל, שלא ניתן לו, אינינו במציאות בקליפה.

והשפעתו של שער החמישים הזה, של האידיאל של האמונה, נותנת היא חיים עליונים לכל השערים כולם, ומכניעה את קליפת הכפירה חסרת האידיאל, נגד קדושת האמונה הקשורה באידיאל נצחי.

כי עמך מקור חיים.

הגדולים חייבים לדלג, כדי להכנס למחשבות גדולות.

צריך האדם להכיר את כשרונו הפנימי, וידע בעצמו אם נוצר לגדולות.

אל יבהל מפני עון של גאוה, במה שיכיר את מדרגת שכלו, וערך נטיית רצונו.

אדרבא מפני ענוה פסולה, המדכאת את הנשמה, ומטשטשת את האור האלהי שבנפש, צריך להזהר הרבה יותר.

כשהגדולים מתעלים התעלות שכליית, כל העולם כולו מתעלה עמהם, על פי ההרגש, על פי הטבע המשותף שיש לנפשות בני האדם כולם.

אבל במדה גדולה מכל פועל טבע שיתוף זה בישראל, שיש בהם מצד הנשמה אחדות מוחלטה.

צריך לחפש עצות נגד מורך הלב.

רק מורך הלב הוא המסבב את המכשולות של הדעות הרעות והמדות הרעות, כי יראה רעה נולדת, המטילה חלישות דעה על האדם, ומכנסת בקרבו איזה פחד, המונעו מלהלחם נגד כל הקלקולים שבנפשו ושבחברת האדם,

והחובה הראשית היא חיים של אומץ לבב. אמנם כל מה שתגדל ההופעה המוסרית בתיקון המדות והמעשים, כן יקבע אומץ הלב יותר בלב האדם.

אדם מישראל שהוא רוצה לזכות לאור חיים באמת, צריך הוא שיסכים להיות שותל עצמו בכנסת-ישראל בכל חושיו וכחותיו הגשמיים והרוחניים, שישים את מגמת חייו לקנות לו לפי היכולת שבידו את המדות הישראליות ואת הידיעות המיוחדות לישראל, שראש לכולן היא התורה בכל רחבה בכל סעיפיה, ועמה כל מה שמיוחס לחכמת ישראל, ומתוך עליתה של כנסת-ישראל יבא לעליה כללית של מקור החיים האנושיים והעולמיים.

תיקון העולם שיצא ממקורם של ישראל, הוא האידיאל של התשובה.

כל זמן שהאדם קובע לו את תכסיס החיים שלו ע"פ מדה קבועה, אז לא יוכל לצאת לעולם מידי החסרונות שבשכל, במדות, ובמעשה, ואיכה זה ישתלם אופיו של האדם היחידי והפרטי?

כל חידושי החיים, וכל השיטות המהפכות את סדרי העולם כדי להטיבו, הנם אך ארחות של תשובה, ותמיד צריכה התשובה להיות עומדת בראש הפסגה של הסולם אשר לההשלמה האנושית.

לעולם צריך האדם היחיד, וכן החברה כולה, צריכה להיות מתקנת את עצמה, מרפאה את שבריה הרוחניים והמעשיים, וחלילה לההרגל להיות הכח העקרי בהנהגת החיים הפרטיים והכלליים.

נמצינו למדים, כי המרידה והכפירה, האומרת לזנח טוב המנוחל מאבות בשביל איזה חזון לב חדש, זהו רעיון של תשובה שהוא מכה גלים.

וכשממצין את עומק דינו מוצאים, שהצד הטוב שיש בו, הוא הגרעין הכללי של התשובה מכל שפלות ומכל קלקול התלוי בו, ומתוך כך באים ג"כ לשוב מהקלקלה הגדולה שיש בההריסה בעצמה, ואז שבים אל ד' באמת, וגאולה באה לעולם.

מלכות שמים היא ארון הברית, אדון כל הארץ, אותה ההופעה, שהאידיאל האלהי מופיע באופן שהוא מספיק לשעבד את השאיפות של הבריות, שלא תהיינה מתפרצות מחוץ לגבול המטרה הטובה של הטוב, של התם והיושר, אע"פ שאינו מספיק לעלה כ"כ את הנשמות, עד שתכונתן העצמית תהיה אך הטוב המוחלט הכללי. מדה זו היא מלכות שמים,

והיא מציירת את האלהות בתור אדון שהשיעבוד מביא לעשות רצונו גם נגד הרצון של הפרט.

אבל הארה זו חיה היא מהופעתה של מדה יותר עליונה, הבאה מהשלמות המוחלטת של האלהות במילואה. זהו הופעת הכלל של האורה האלהית במדתה העליונה, שעל ידה אין הצורה הנפשית מקבלת רק את הציור של הכבישה הנפשית נגד התוכן האלהי בהופעת הרצון, כ"א היא מתאמת את הכל רק בחפץ האלהי, המוכר ע"י תוכיותו של רעיון הכבישה, שהוא להמדה הזאת מתאים כמו נרתיק לספר המונח בו, ארון הברית.

כנסת ישראל היא מגלה בכל חליפות הזמנים אחת מהצורות הרבות שבאורותיה המרובים, והעתיד שלה הוא ההתפשטות המוחלטת של כל האורות, שכל אחת שמשה תקופה מיוחדת, שיאירו בה כולם בבת אחת, ובתפארת הכללית הזאת תאיר על פני תבל.

ולא פחות ממה שהיא כוללת בקרבה את הופעותיה, שהתגלו על-ידה בתקופות שונות, היא כוללת בה גם כן את ההופעות אשר התגלו בעמים שונים על-ידי גרמתה, בין בגורם קרוב, בין בגורם רחוק, בין בהופעה גלויה בין בהופעה נעלמת.

וכל מה שהוא נבדל ממנה ומנוגד לה איננו כי אם נראה כך בהיותו מופרד ממקור כללותה, אבל בשוב הכל להופיע בה כאחד יוכר תוכנה העצמי, שהכל הולם ומתאחה בקרבה.

ועתידין כל הנביאים אומרים שירה בקול אחד, שנאמר קול צופיך נשאו קול יחדו ירננו כי עין בעין יראו בשוב ד' ציון.

בעולם האלהי אין רצון ותוכן שהוא משונה מרצון ותוכן אחר, אלא הכל פונה להטוב הגמור, השלם בכל. וכל הופעה שאנו מתכוונים לה אינה חלקית, כי אם כללית, אף על פי שאנו מכוונים להסתכל בהופעות, שהן כל אחת גבוהה מחברתה, כל אחת היא כוללת הכל.

אבל במדה של החיים שאמור בהם שאינם אלהיים. שם אנו יכולים למצא הופעות חלקיות, וממילא הם רצונות והשכלות שונות, ונפרדות אלו מאלו.

ומשם יפרד.

אי-אפשר לאדם להפרד מדבקות האלהית, ואי-אפשר לכנסת-ישראל להפרד מצור ישעה אור ד' אלהי ישראל.

אבל אי האפשרות הזאת, ההולכת ומופיעה בכל הדורות, יש בה הכרח טבעי, שאיננו נותן מקום לבהירות הדעת לגלות את פעולתה.

על כן באים ימים שתרדמה נופלת על האדם, והפרצופים ננסרים זה מזה, עד שהפירוד הגמור נעשה אפשרי, ובכללות התרדמה במקום צלע מחוברת, חיבור טבעי, גב לגב, עומדת תפארת אדם בכליל הדרה, שהבחירה השכלית מכרת לומר זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, והעולם מתכונן בהופעת חיים ותולדות קיימות עדי עד.

האפשרויות לדבר גבוהה גבוהה, על דבר שמד, על דבר כפירה, על דבר פירודים מוחלטים, הן תולדותיה של הנסירה, המביאה לידי ההתאחדות הגמורה, הצורית החפשית, כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך. החזיון מתגלה ביחושה של התורה אל האומה, שהחיבור הטבעי הולך ומתפרד על-ידי הנסירה התרדמית, וגמר הנסירה הוא תוכן הבנין, המביא לאחדות משוכללת, ותורה חוזרת ללומדיה, וכל בניך למודי ד' ורב שלום בניך.

כל נשמה גדולה יש לה עסק עם כל הענפים המסתעפים משרשיה, והיא צריכה לתקן את פגמיהם, ויש לה זכות לקרב את הרחוקים אפילו יותר מהדין הראוי, כשהיא מכרת שהם הנם שייכים לה.

ובדור האחרון הזה, עקבתא דמשיחא, ישנם צדיקים כאלה שהם מכירים שנמצאים כופרים גמורים, מסיתים ומדיחים, שהם שייכים לשורש נשמתם, ועל כן הם צריכים להיות מטפלים בתיקונם באופנים נפלאים מאד, מה שאי אפשר להעלות על הדעת כלל ע"פ הדרך של המושכל הגלוי.

הכופר שאין לו קישור בענין אלהי, אין לו באמת צורת אדם, ואין מגמת-חייו חיים של אדם כלל.

כל הרגשותיו הנם רק בהמיות, ואפילו אם יהיה איש מלא דעה וחכמה, ומלא מוסר ויושר כפי הנראה, אין זה כ"א כמו בהמה מלומדת ובעלת תרבות, אבל רוח האדם בכל עומק הוייתו, אינינו נופח כי אם עם הקישור אל הענין האלהי העליון.

אמנם כל מה שהדעה האנושית מתבררת, כך מתמעטת הכפירה המוחלטת וכחה תשש. על כן ישנם הרבה אפיקורסים שהם כופרים לפי המדה של ההלכה, אבל כשנבין לחקר נפשם, נמצא בהם קישור לתוכן האלהי בצורה נעלמה.

ומטעם זה רבה היא מאד הנטיה כלפי זכות וחסד בדורותינו, אפילו לאלה הכופרים המוחלטים.

שורש הכפירה היא פתיות מוחלטת. להאמין בנס גדול ומבהיל, בלא שום הכרח ותוצאה,

בריאת העולם והנהגתו ע"י בורא כל בחכמה, זהו דבר מובן ופשוט מאד. כל הכבדות שיש בחקר אלוה הוא בהפרטים, איך לקרב אל השכל את הענין האלהי ואת ההתקשרות שבינו ובין העולמים כולם, אבל עצם הדבר שתוכן של חכמה והשקפה, יכולת וחסד, מושל בבריאה כולה - זה אין מקום לכחד, ולהיפוך ההחלטה לצייר בלב בתור אמונה, שההויה כולה, המלאה כ"כ דייקנות וחכמה, היא דבר הנעשה בלא כונה, הוא ענין ניסי כזה, שאין לו שום מבא בשכל על אפשריותו.

וקריעת השכל בעל כרחו מהענין היותר מענין שבנפש, גוררת אחריה כמה קרעים אחרים, שגם הם כמותם מכאיבים לב.

וטפשות זו היא נוהגת ג"כ ביחש לנצחיות החיים, בידיעת אמונת השארת הנפש, והיחש שיש בין הנהגת החיים הטובה בחכמה וצדק לאושר המוחלט של הנשמה, ובין הנהגה זו עצמה כשהיא מזולזלת.

השכל נותן, שההרגל המעשי והציורי הוא נותן כח רוחני לנפש בנצח, מעין דוגמתו.

עוצם הקדושה היא הגברת התשוקה האלהית ואור הרוחני ברצון האדם וטבעו, עד שהחפץ של הקודש והמגמה האלהית יהיה יותר עמוק בנפש מכל הרצונות הטבעייות.

ומי שבא עד למדה העליונה, שהחפץ האלהי הוא גדול ומכריע בקדושתו גם את הנטיה המינית, זהו צדיק דנטיר ברית.

והכרעה זו באה לא בדרך עקירת הטבע הרוחני והגופני, כי אם ברוממות אל התעודה השכלית, המוארה באורה האלהית.

הנשמה באחדותה צריכה היא לעשות את כל הפעולות השכליות והחמריות, ובהיותה מוגבלת לפי תנאי יצירתה, משום כך כשהיא נוטה לפעולה אחת מסיחה היא דעתה מפעולה אחרת.

והחמריות והשכליות הנן לה כף מאזנים שקול, והיא מנסה תמיד את כחה להרחיב את השפעתה ואת רוחב חוגה, באופן שתעמוד במעמד כזה, שכל הפעולות תהיינה פונות למטרה אחת, ואז תוכל לנצח על כל עבודותיה, בלא מלחמה, ובלא הפסק.

והכל מתעלה ומתפתח גם הנשמות מתפתחות, ובאות לידי אותה המדה, שהסקירה יכולה להקיף את הרוחניות והחמריות בלא שום סתירה, ואז תעשינה את פעולתן בתכלית השלמות, ותחיינה את הגופים בכחן הגדול, הנשאב ממקור חי העולמים. וידעתם כי אני ד' בפתחי את קברותיכם עמי.

הרעיון הבהיר של המחשבה הזכה, משוה את הפשוט והגלוי להעמוק והחבוי, והדברים הטבעיים עם מה שלמעלה מהטבע, בעולם וכן באדם, בשכל ובמוסר.

המוסר הטבעי, יוכל להשתלשל מאותו האור של הרשימו, והוא אור ישר, ומ"מ הוא חול לגבי הקודש.

הצדיקים הגדולים, המשתוקקים לקדושת העליונים, יכולים להפסיק בלימודם בהלכה לעסוק בסתרי תורה, או בדבקות הרעיון, בשכל או גם בדמיון באלהות, כי זה כל האדם.

שאיפת השכל, כשהיא באה אחר העומק וההשתרשות במעמקי האמונה בתחילה, יש לה צביון נעלה, חי ומבריא, בונה ומאיר.

וכשהיא מדלגת על ההכרות שהם קדומות לה, אז היא בעצמה נעשית חולנית, ואינה יכולה למלאות את תפקידה.

עיקר האמונה היא בגדולת שלמות אין סוף, שכל מה שנכנס בתוך הלב, ה"ז ניצוץ ובטל לגמרי לגבי מה שראוי להיות משוער, ומה שראוי להיות משוער אינו עולה כלל בסוג של ביטול, לגבי מה שהוא באמת.

ואם ההכרה הליבית קרועה היא ממקורה, אז היא מדולדלת ואין לה שום ערך. ואין תקנה לה שתהיה מאירה בצורה חיה, כ"א ע"פ הקישור עם ההארה של האמונה, שהיא הארה כללית למעלה מכל ערכים, ובזה היא מבססת את הערכים כולם.

כל עניני האמונה שהם חוץ מזו של גדולת אין סוף, הנם רק הסברות כדי להגיע על ידם לעיקר האמונה.

וההסברות הם בגדר אברין דמלכא, ויש מהם שהם בגדר לבושין דמלכא, ומאן דבזע לבושין דמלכא גם הוא מרים יד ומתחייב בנפשו.

ומ"מ צריכין לבאר בהדרגה את ההבדלים שבין העיקר של האמונה ובין הסברותיה, ובין ההסברות עצמן ג"כ צריכים לבאר, את חילופי המדרגות שבהן.

דברים קיימים וכוללים, בנויים הם ע"פ שאיפות נצחיות, גמורות ושלמות, והן מצויין רק בקדושה - שהיא אמונה, דהיינו התעמקות חיה בהענינים האלהיים.

כשעוסקים בלמוד נסתרות בלא ביאור, אבל בלב טוב ונאמן, דומה לירידת גשמים על ידי עננים, וקשה יומא דמיטרא כיומא דדינא,

אבל אחר כך גדול הוא שפע הברכה היוצא מזה, ושמש צדקה זורחת, ממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים.

הדבר המובן מענין ירידת העולמות ע"י החטאים, היינו חלק החיים שהאדם תופס בכלהמציאות, שנקרא בשפת הרזים פגם העולמות, כפי שורש נשמתו.

וכמובן הקישור הכללי הוא רחב מאד, והתכונה הפנימית של ערך המוסר, תלוי כפי הפעולה של הכרעת הטוב והרע על ההויה בכללה.

הנני רואה איך העונות הם עומדים כמחיצה נגד האור הבהיר האלהי, הזורח ברב זהרו על כל נשמה,

והם מחשיכים ומאפילים את הנשמה.

התשובה, אמנם אפילו אותה שהיא מחשבית בעלמא, גם היא פועלת ישועה גדולה, אבל לידי גאולה שלמה באה הנשמה דוקא ע"י ההוצאה לפועל את התשובה שבכח.

ומ"מ כיון שהרעיון קשור לקדושה ולחפץ התשובה אין מה לפחד כלל, ודאי יזמין השי"ת את כל הדרכים, שהתשובה הגמורה, המאירה את כל המחשכים באור חייה, היא נקנית על ידם;

וכפי גדל ערכה של התשובה כך התורה מתברכת ויותר היא מתבררת,

והלמוד נעשה צח ובהיר, לב נשבר ונדכא אלהים לא תבזה.

העונות הם עצם היגון

וכשהנשמה מטהרת היא מרגשת את העצמיות של העונות

ואז היגון של התשובה מתגבר עליה, ובוער בקרבה אש הצער של החרטה והבושה והפחד האיום

ובזה עצמו היא מזדככת

ותוכל, אחר עבור הזעם, לשוב לאיתנה להיות עומדת בחסנה ובכבודה העצמי.

הצער הפנימי של התשובה הוא חומר גדול למשוררי היגון להעיר את כנורם ולמצירים טרגיים - לגלות בו את כשרונם.

כל ת"ח, בפרט מהעוסקים ברזי תורה, יש בו הארת משה, וה"ה הארת רבי עקיבא.

וכולם מבקשים מלאכי השרת לדוחפם, והקב"ה עוזרו, ואומר: הניחו לזקן זה, כדאי הוא שישתמש בכבודי, ואין זקן אלא זה שקנה חכמה.

ובעת הדחיפה של מלאכי השרת מתקטנים כל כחות הנפש, והעלבון גדול עד מאוד.

והאדם נושא עיניו לשמים, ושם מבטחו רק על אלהי אמת, שאין עוד מלבדו, שברא הכל לכבודו.

אז רוח חדשה באה בקרבו ואומץ לבב ימלא, והכל נעשים לו אוהבים.

הטבע והבחירה נמצאים בכל מקום, ובמציאות הרוחניות הוא הערך של פנים ואחור, הטבע הוא אחוריה של הבחירה החפשית.

בכל חכמה ובכל הופעה רוחנית שבעולם, יש בה צד חיוב וצד שלילה.

הצד החיוב הוא מה שנותן לאותה ההופעה את כל ציורה והתפשטותה, וצד השלילה הוא מה שאינו מניח להופעה אחרת להתפשט במקומה.

כל מה שתגדל הדעה, ככה מתגבר הצד החיובי והצד השלילי מתחלש, עד שבמרומי הרוחניות אין שום צד שלילי כלל, כי הדעה העליונה הטהורה מנחת היא ומכינה מקום לכל התפשטות של הופעה של מציאות הטוב, ומגדלת בחיובה את הכל.

וכל מה שההשגה היא עכורה, ככה מתגלה הצד השלילי ביותר, והעין נעשית צרה, ואינה יכולה לסבול שום הופעה שנראה זרה לה.

אבל צרות עין זו, מביאה לחץ גם בזו ההופעה עצמה, הדורשת את הרחבתה.

עד שהדבר בא לידי מדה זו, שההכרה מתעלה ודולגת על מצריה הצרים, כדי שהיא עצמה תתרחב כראוי, ואומרת אחר כך: כל פעל ד' למענהו.

כל הגות לב יש לה מקומה.

כשאנו אומרים תפילה, הננו עומדים במצב כזה, שהיחש של הופעת החיים מופעת בנו ע"י צינור כזה, שיש לו יחש עם הבעת הרצון להטבת המצב.

ולפעמים אנו עולים, והעולם משתקף לנו בכל הודו, הכל טוב ויפה, ואז אנו אומרים תהילה תחת תפילה.

כל הגות לב יש לה מרחב רוחני מיוחד, שאנו מטביעים עליו חותם של שם מיוחד, ורזי עולם משתקפים מכל מרחב ע"פ ערכו.

כשאנו עומדים במצב רגיל, ישנם הגיוני מעלה שנעלמים מאתנו בהחלט, ואנו אומרים עליהם שהם נעלמים, כלומר הנם נעלמים לפי מצב רוחנו הרגיל, ומ"מ מופיע עלינו אח"כ רוח הקודש ואנו מדברים גם על דבר התעלומות הללו.

מצב שונה כזה בין הרגיל והנעלה, נמצא הוא גם בהופעת רוה"ק והארת הנבואה בכל מדרגותיה, וההופעה העליונה שבה מבארת את מה שהוא בכלל תעלומה של ההופעה הרגילה שלה.

כשהמדות הרעות שולטות באדם דעתו מתקצרת, וקוצר הדעת עצמו מביא רוע המדות.

הקדושה העליונה היא מלאה אהבה, חסד וסבלנות, מרוב יפעת שלמותה.

השנאה, הדין והקפדנות הנם תוצאות של שכחת ד', ודעיכת אור הקודש.

גאון האמונה, מתאחד עם החכמה.

וכשהמוכשר לחבר את האמונה בעומק מקורה עם החכמה מתרפה ממעשי יחודיו, מתקבץ צער נורא בנשמתו. עד אשר ישוב בגדל חילו, בתוקפא דתיובתא, לחבר את האוהל, ולהאיר את החכמה והאמונה ביחד מאור מקוריותם.

צמאון הדעת מיגע את האדם שנשמתו מלאה אורה, והוא מחוייב להתאמץ להשביר את הצמאון, כדי להציל את הנשמה מצערה.

כמובן צריך הוא לברור את המים היותר טהורים, כאשר יאתה לפי מעלת הנשמה הזכה, כלומר לעסוק בדעות היותר טהורות ונשגבות.

הצמאון שהנשמה משתוקקת לשלמותה הכללית משתבר הוא בכל הארה רוחנית שבאה עליה אבל הצמאון המיוחד של השלמות הישראלית, שמבקשת את תפקידה, אינו משתבר כי אם על ידי מילוא של תורה.

הצער הפנימי על חסרון ההשלמה של הנשמה במעשים, בידיעות, ובדעות, ביחוד בקנין התורה, הם הם יסורי הגיהנם המתגברים,

שהם באים מהפיכת הפנים של הקב"ה מלהאיר על הנשמה, בהופעה תדירית,

לפי אותה המדה שהחסירה את קנינה הרוחני, שכל מקור החיים בו תלוי, הוא קנין התורה.

אנו צריכים תמיד להתחיל מראש, מראשית המחשבות של הילדות, לבררם ולזככם, ולהוציא את הטוב והאור שבהם בטוהר ואומץ.

אין לנו לזלזל במחשבות הפשוטות, הן הן עומדות לנו להאיר את דרכנו יותר מכל המחשבות, שאנו מדמים שהן רמות ונשגבות.

אצל חוקרים אחדים נתגלתה קליפת תנין עור בכל גווניה, וצריכים קדרשי לב להכירה, כדי לנצחה.

הצדיקים אינם נופלים מקדושתם מפני כל חטא, כי הלא הם מקושרים לעולם התשובה תמיד, ואפילו בחטאים שבין אדם לחבירו - באופן שקשה לתקן בפועל, כגזל הנאכל וכיוצא בהם - אינם יוצאים מכלל צדיקים גמורים, אפילו כשלא תקנו עדיין בפועל מפני איזה רפיון ומניעה, שסוף כל סוף לבם לשמים, והם מקושרים לטוב האמיתי.

המשיכה הפנימית אל הטוב המוחלט, הוא הענין המיחד את האופי של הצדיק בעל המחשבה, החי בעולם האצילות והטוהר.

כל פגימה כל שהיא בטהרת המעשים והמדות, היא מורגשת לו ע"י המבחן של קושי ההתמשכות אל הטוב האלהי, שמרגיש בנפשו, ובלבו נורא המכאוב, כי חולה אהבה הוא.

כל חטא הוא מונע את ישוב הדעת הנדרש להארת רזי עולם.

התשובה היא פותחת פתחי בינה, כשם שהיא באה על ידי הבינה.

עיקר תיקון פגם הברית הוא קידוש הרצון והארתו הברורה, עד שהרצון היותר חזק מצד הטבע הגופני, שיש לו שורש בקדושה חזק מאד מפני הופעת החיים שבו, שהוא הרצון של נטיית המין, אור הקדושה שופע בו כל כך עד שהצד הקדוש שבו הוא הרודה בחיים וממשיך את פעולתו והופעתו. והצד של החול, וקל וחומר של הטומאה שבו, הוא בטל לגמרי לצד הקודש, ואז באמת לא יקרב נגע באהלו, ונעשה צדיק משומר מכל מוקש,

וכשהרצון עולה במדרגה עליונה של קודש כזאת, אז הוא מתברר גם מכל מדות רעות ומכל מעשים רעים שבעולם, אפילו מהדברים היותר קלים שהאדם דש אותם בעקביו.

יצרא דעריות יוכל ללפף את האדם יותר עמוק מהשורש של קישור החיים שלו עצמו, מפני שהוא נעוץ בנטיית המשך החיים של הדורות כולם. ולעומת זה בקדושה יכולים לעלות על ידי קדושת הברית למדרגת דוגמא של צדיק בכל הדורות.

שני לזה הוא ענין חמדת גזל, שהרכוש הוא גם כן מעמיד על רגליו את הדורות בתור ירושה, שאהבת הקנין הרעה, תוכל להשפיל מאד, והטובה שבקדושה תוכל לעלות למרומי החיים ועליוניותם.

מי הוא האשם בהעצבות הנוראה השוררת בעולם: העונות, המעשיים והעיוניים.

הוצאת האדם מטבעו, בין מטבע חומריותו בין מטבע רוחניותו, היא מעמידה אותו במצב איום פנימי, מצוקי שאול באים עליו בשטף.

ההישרה הרוחנית היא העיקר בזה.

כשהדיעות מתישרות, מתאמץ הוא המעשה ג"כ להתישר, והחיים מרגישים את ערכם הנהדר, ושמחת ישרים ממלאת את הנשמה כולה.

רואים אנו שהנטיה אל החמריות הגסה, לעשותה לבדה לעיקר הכל, היא מביאה את האדם ברשת העצב החשוך, עד לבלי מנוס. וכל זה למה, מפני שהיא סותמת את האורות, מקורי החיים בתוכיותם, ומחנקת את הנשמה באוירה המגושם.

דבר מוכרח הוא שיסגל האדם לעצמו את המוסר הטבעי הפשוט, בכל רחבו ועמקו, ואת יראת ד', ותמצית הטהור של האמונה הפשוטה, וכל מדותיה ברוחב ובעומק, ועל גבי שתי הסגולות הללו יבנה את כל מעלות רוחו העליונות.

כל מה שאנחנו תופשים תפישה שכלית הוא דרך משל.

אבל ההכרה הפנימית שבנו מעכלת היא עיכול פנימי את המשלים, ומבררת את התמצית להחיות בה את הוייתנו הרוחנית.

והעיכולים הללו הולכים פעם אחר פעם בהדרגה.

המשל הגס מתעלה לדק ועדין ממנו, כדוגמא של לעיסה בשינים שהיא ג"כ התחלת עיכול, ואח"כ מתעדן המושג למעמד יותר זך, כדוגמת הטחינה של השינים הטוחנות, ואח"כ כערכו של סיוע הלשון, ועיכול האיסטומכא העליונה, ואח"כ הלאה הלאה, עד כדי הופעת רוח החיים של התכונות השכליות והמוסריות היותר צחות, הנפעלות מכח האכילה.

מעורבות הן אצל היחיד ואצל החברה הידיעות הטהורות בהמטושטשות, והן מעורות זה בזה.

וכשמתבררת איזה ידיעה, מיד מתחלת תסיסה בכל הידיעות כולן, והלב מתחיל להיות נוקף גם בנידונם של הידיעות הברורות. עד שבא התור של התישבות הדעת, והידיעה הברורה החדשה מתאחדת כהוגן עם יתר הידיעות, ואור השלום בא.

הרמב"ם העיר, להיות שמח מידיעה נוספת בשלילה שבתארי האלהות, ולדעת שע"י ההוספה של הידיעה השלילית, עולה הוא היודע במעלה של קרבת אלהים.

הערתו מצא בקרב לבבו שהיא נחוצה, מפני שהלב אינינו שמח בשלילות, כי אם עצב.

כל שמחה באה מחיובים, המוסיפים קנין של מציאות, שזהו עושר פנימי, וכל העדר קנין מביא עצבון בטבע.

אבל שיעלה האדם לידי מדה זו של התאחדות עם אור האמת, עד שכל אמת יביא לו עושר ואמת שלילי יביא לו שמחה, זאת היא מדה עליונה מאד, שעל ידה כל שלילה נהפכת לחיוב, וכל העדר שכזה לקנין גמור.

אמנם, כדי להרבות שמחת דעת אלהים בעולם, כדי לעשות את הקנין הנשגב הזה לקנין פפולרי, צריכים אנחנו להפוך את המדה, לבא לדעת אלהים דוקא ע"י ציורים חיוביים, והציורים החיוביים יהיו בכ"ז בתכלית האמת, לא פחות, ועוד יותר מהציורים השליליים.

ותוכן הדבר הוא, שכשם שיש לנו משפט נכון לומר על המון תוארים ודוגמאות, שבחק האל הנם משוללים, מפני שהם לגבי שלמות האין סופית פעוטים וכלא נחשבים, צרים ומוגבלים, כן יש לנו לומר, שכל ענין לא יש, מה שאינו נמצא בחק השלמות האלהית, וכל התוארים שהם מוגבלים, או תוארי חסרון כשהם לעצמם, החסרון שלהם הוא תלוי בפרטיותם, בהתבודדותם לעצמם, אבל בהשלמות האלהית, שהכל יוכל וכוללם יחד, הכל הוא מתעלה.

אם כן, מה שאנו צריכים לשלול הוא רק את ההגבלה ואת הפרטיות שבתאר, שהם בעצם העדריו, שהם מביאים לידי עצבון.

אבל התיאור מצד עצם היש הטוב שבו, הוא עולה למעלה להעשיר את מדענו האלהי.

ובזה יוכלו כל הלבבות להתקרב לדעת ד' ברוח של שמחה, השורה על חדות העושר ורב הקנינים, בשמחה ובטוב לב מרב כל.

הרצון החפשי, המואר מהשכל העליון, הוא התמצית של ההויה, המתגלה בפנימיותה.

וזאת היא נשמת אדם הראשון, בכל מילואה.

כל חטא ועון מטמא הוא את הקודש.

קטנות הרצון שבא על ידי פגם המדות, והמתחזק על ידי חטאת האדם, הוא מחנק את נשמת הקודש, שלא תוכל לשאוף את אויר קדשה.

האהבה נעשית חולנית ופעוטה, עד שכל הענינים הנתלים בה מתאחזים רק בקטנותה.

וכשמדברים על דבר היתרון המיוחד לאומה ברוחניותה ועליוניות ענינה, מתקבלים הדברים מצד הרפיון הנפשי של חנופה, ולא מצד רוממות אמתתם.

על כן זאת היא ראשית החובה, אומץ הרוח והתעלות המחשבה, עד כדי בירור הענינים, באופן שמה שהוא מרומם ישאר מרומם מצד עצמו, וההמשכה אל הגדולה תהיה בגדולת אמת.

הננו תופסים ציור גדולתו של האדם, ציור המרכז את ההויה אל הוית האדם, אל גדלו האיכותי ואל שאיפת רצונו, האמיץ והקדוש.

הגויה וכחותיה הנם התמצית הארצית כולה, והרוח וכחותיו הנם התמצית השמימית כולה

האמת לאמתה זורחת היא האמת הנסתרת הגלויה לכל עיני נשמה בהירה.

ההתעלות של הגוף ושל הרוח היא התעלות חלק מרכזי, שעל ידי עילויו מתעלה כל הסובב אותו, המעלילו, ושופע ומשפיע תמיד על הויתו.

הרוממות הזאת צריכה להיות מובנת במובן חפשי מאד מכל דמיון תועה, אז תהיה למקור גבורת הרוח, ואושר האדם בכל צביוניו.

כשמציירים את החיים בתור תקופת גידול להרוח ההולך ומתבשל מדי יום ביומו, כשמטפלים עמו כהוגן - והטיפול הזה הוא הרצון הטוב והמעשים הטובים, הלימודים והמדות הטובות - עד אשר יגמר בישולו של הרוח בכל מילואו, שאז אינינו זקוק אל הבשר - כשם שהתפוח המבושל יפה אינינו זקוק אל העץ - מתבארת יפה חדת החיים והמות, והדעה נעשית נוחה, ומתוקנת לקבל דיעות עליונות והרגשות נעלות ממרומי קודש.

היראה, כשלא תזדקק כראוי, עושה היא את האדם לסמרטוט, פחדן ועלוב מעצמו, וממילא מסוער ג"כ מכל תאוה פחותה.

ע"כ צריך להיות דוקא ערום ביראה כדי לטהרה.

כיון שמחשבה קטנה תופסת מקום בנפש בדברי הענינים האלהיים וכל תכני הקודש, הרי היא מפשטת את ארס הקטנות שלה על כל המון המעשים הלימודים והדיבורים, שהם הולכים ונעשים על פי השפעתה. והסיגים הרוחניים, הצללים, מחשבות השקר והחולשה, החנופה והתאוה מתאחזים בכל דברי קדושה, ומבצרים להם מקום בתורה שלא לשמה ובמצות לשם חנופת שוא.

והאדם הקדוש, שחושו הטהור לא יוכל לסבול תהפוכות כאלה, מוצא בקרבו עיפות נוראה בעת שיגש לעבודתו בלתי מטוהר.

ואף שלפעמים מוכרח הדבר שלא להמתין עד ההשלמה של רוממות הרוח, מפני הדאגה של הדלדול הגמור שהלימוד והמעשה בצורתו החיצונית יסבול מזה באופן נורא, מכל מקום תמיד יש מקום לחשבון זה, ולבושה פנימית, הלובשת את האדם בידיעתו, שרוח הקודש העליון איננו שורה בו עדיין, ולא הוא הוא הדוחפו לעבוד ולפעול, ללמוד ולקיים.

ומתוך התשוקה אל קדושת אמת יזכה לברר את נטיותיו, עד שתמיד יצעד ממדרגה למדרגה בדרגת טהרת הרוח, ותמיד יזכה שיותר ויותר יתעורר אצלו הצד הטהור העליון, שיקח את החלק היסודי והעקרי בנטיותיו לפעול, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות כל דברי תלמוד ומצות ד' באהבה, והאהבה תהיה צרופה ועליונה, חזקה, קדושה ומאירה.

העולם כולו מלא הוא הרמוניא. ההתאמה המאחדת מפלשת בכל חדרי המציאות וחגויה.

המוסר הפנימי ותביעותיו החזקות הנם נמשכים ובאים מהד קולם המאוחד של כל חלקי ההויה, שכולם חודרים זה בזה,

והנפש כולה היא מלאה בכולם ומאוחדת בכולם.

כל קציצה מוסרית, ברעיון ובמעשה, בתכונה ובמזג, גורמת חתיכות רבות שמביאות יסורים רבים פנימיים לכל מערכי הנשמה, שיסודם של יסורי רוח אלה הוא כח המרעיד של סלוק אור החיים של הסדור הכללי של ההויה כולה מצנורי החיים של הנשמה החוטאת.

וכל מה שהנשמה יותר טהורה היא מרגשת יותר את הרעדת מכאוביה, עד שתשקיט את כאבה בזרם של חיי התשובה, הנובעת ממקור העליון,

שהיא מאחה את כל הקרעים כולם ומזלת טל חיים ההולכים למישרים מכל שדרות ההויה, אחד באחד יגשו, עד חלקי הנשמה השבה לתחיתה העליונה ברחמים רבים ובחדות עולמים.

ההשגה העולמית הכללית והמאירה מביאה לידי איחוד המוסר בעולם,

ובזה מתעלה שורש יראת חטא למושג עולמי כללי, שהוא בסיס ליראת שמים, המבססת את יסוד האהבה העמוקה, מעלת השלמות העליונה.

המוסר הולך ומסתעף ומתפרט לפי בינתו של אדם ולימודיו, לפי גורלו וקבלותיו, וכל מה שהיסוד שעל ידו המוסר מתפרט הוא יותר חזק, השפעתו הולכת בצורה יותר חזקה, בהיחש שיש בין קשר המעשים להתכונה המוסרית הכוללת.

ומזה יוצא שכל מוסר המרוכס בקריאת שם שמים הוא נובע יותר ויותר ממעמקי כל היש, וחודר עד לעמקי נשמת הנשמה.

זהו סוד רתיתת האמונה, ועלייתה במרום עז השמחה והאהבה הנשגבה.

כשלומדים תורה לשמה עושים חסד עם כנסת ישראל.

הא כיצד,

רוח האומה מתחזק על ידי מה שבניה מתפרנסים בפרנסתם הרוחנית מפרי רוחה,

והתורה כולה היא מלאה רוח ישראל, וכל יחיד העוסק בתורה הוא מגלה כח חיים חדש בנשמת ישראל ע"י המזון הנשמתי שהוא מקבל מהתורה. וכל מה שהתלמוד יותר מואר ומוכתר יותר בדעה רחבה ובשכל טוב, וכל מה שמתוספת בו יותר נדיבות לבב וטהרת נפש, כן כח החיים הישראליים הולך ומתגלה על ידו ונותן להאומה כח ושמחת חיים להתעודד ולקום.

וכל הרפיונות שבאים לעולם ברוח ישראל, מקורם הוא שכחת התורה ורפיון ידים מן התורה.

מסך מבדיל מוכרח להיות מונח בין עולם אחד לחבירו, שאם אין שום הבדלה, הרי האור הגדול שבעולם העליון מטשטש את כל הפרטים של העולם התחתון.

למשל, בלמוד דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים בפרטי פרטים, הרי הולך ומתכלל באבוקה אחת במגמה הכללית של יסוד הדת ושאיפת הקודש והעליוניות שבתוכו.

ואם באמת יטושטש האור המבהיק של הפרטים, יחרב העולם המעשי כולו.

על כן מוכרח מסך להיות נפרס, והוא נותן מקום לבירור של כל פרט ופרט בעולם חשוך לגבי האורה הכללית. ועבודת בירור זה, בידיעה ועבודה, משכללת היא את החיים.

וממעל להמסך האור מזהיר בכל הוד כללותו, ודרך מעברו מרעיף טללי אורה לכל הבליטה הפרטית, עד שיונק הוא העולם התחתון מהעליון, והולכים הם ומתאחדים.

הדעה שהאדם הוא התוכן המרכזי של ההויה כולה מגדילה את האחריות המוסרית, ומעוררת את החפץ לפעול גדולות.

אם הצורה העולמית החומרית נתגדלה על ידי ההתגליות הרבות, מציב המדע לפנינו את השליטה החפשית בתור האדם,

והתגלותו היא המרכז התמציתי היותר עליון של ההויה, שבודאי החיים הם תמצית המציאות הבלתי מרגישה, ותמצית החיים היא שליטת החפץ, שבא למרום עזו על ידי איחודו עם הטוב המוחלט, והופעתו בפועל בצורה היותר אפשרית.

לפעמים מתחילים מהציור הדמיוני והדברים הולכים עד השכל היותר טהור, ועוד הגבה למעלה יותר מהשכל ושרשיו,

והאושר האלהי מתמלא בכל החיים של כל שרשי הנשמה, באדם ובעולם.

ולפעמים ההתחלה באה מהופעה שכלית, או עוד עליונה ממנה, והיא מתפשטת והולכת עד הציור הדמיוני, וענפיו ההרגשים הגופניים כולם.

ולפעמים שתי ההשפעות פוגשות זו את זו, בזרמן הקדוש, ואז האדם הוא סולם שמלאכי אלהים עולים ויורדים בו, ונימי הנשמה הנם הכנור, שהולכת הזרמים והובאתם מנעימות עליהם נועם קולם, קול עז, חכו ממתקים וכלו מחמדים.

כשחודרים בעמקי הדעה, רואים שאין המצות ענינים סימבוליים, להזכיר ולחקות איזה ענין על הדמיון לבד, כ"א הם ענינים שעושים את ההויה האנושית והעולמית.

ומ"מ אין הסימבליות יוצאת מכלל הפעולות, כי לבנין הנפש היחידית והכללית צריכים לתקן גם את צורותיה הדמיוניות, כשם שצריכים לתקן תכונותיה ומדותיה וציורי השכלותיה.

הדעות שיסודן הנו במצות מעשיות קבועות, הולכות ומתעלות, מתעדנות ומתקשרות, ע"י עשייתן וע"י תלמודן דוקא.

ודוקא באורח שמירתן יכולים לפתח את האדם ואת העולם עד לכדי אותה המדה של העדר הצורך בהוספת חיקויים, מפני שכבר גמרו כל פעולתן.

אבל אז, בהגיע תור לע"ל שמצות בטלות בו, הכל יראו את התוכן הפנימי של המצות כולן, והנה הוא מלא עולם ומלא כל נשמה, והנה הנם המצות עצמן.

אבל הפסקת זריזות קיומם בעוד שהעולם כ"כ נבוך ומעורפל, אינו כ"א מוסיף מבוכה, ומצריך זמן יותר ארוך לרפואת כל התחלואים.

אין להבהל כלל, אם אחרי עבור תקופה ארוכה של פעולת ישראל על עצמם ועל העולם, ישובו המחשבות של הכפירה להתפשט בעולם

א"כ צדיק מה פעל.

כי אין עיקר תיקון העולם ניכר במה שמתבטא בפה ודבר שפתים, עיקר הדבר תלוי בעצמות שכלול החיים ופנימיות הנפשות, באדם, ובחיים המתפשטים במלא כל, ובזה אין לשער כמה נתפתח העולם, וכמה אמת צדק ויושר מונח הוא בתוך עצם חיי הנפשות, יותר ממה שהיה בימים הקדומים שאור ד' לא פעל בעולם.

הפנימיות היא דעת ד' ואור ד', אפילו כשהיא מתגלמת בלבוש של כפירה.

אמנם כל זמן שתוך העולם היה נשחת ועכור, אותה הקליפה החיצונה של אמונה היתה טמאה באמת לגבי הקדושה העליונה. היא ינקה מכמה דמיונות רעים וחפצים מתועבים,

וכל מה שהעולם הולך ומתבשם, אף-על-פי שקליפת הכפירה מתרקם לפעמים על הדעות, איננו כי-אם משנאת הטהרה את העכירות של האמונה המשופלת, אשר ינקה ממקור רשעה, אף-על-פי שיש לה גם-כן שורש בקודש עליון,

אבל בפנימי פנימיות גדולה היא העריגה למקוריות טהורה אלהית, שהיא יסוד אמונת אלהים, וכל אור תורה בכליל הדרו, שתתפרץ בשטף טהרתה, ותכפר את הפשע של קרום הכפירה הפרוש על פני טהרת האמונה הנאדרה

ואז יראה הוד אמונת אומן הבא מרוח מלא עצמה, ורפאים יקומו, ועצמות יבשות חיל גדול יעמדו על רגליהם, ומהם ישמע קול ד' בכח קול ד' בהדר, בנעימה קדושה, ובקול רעש גדול כהמות ים לגליו.

מונע הוא העון את גילוי החכמה, מפני שהוא פוגם את הרצון, ועיקר הופעת החכמה גנוזה היא במעמקי הרצון.

כשמדברים ע"ד אלהים בלא דעה והעמקה, מתיצבת הנשמה נגד חזיון של שממה שמטמטם את הלב, ומחשיך את אור החיים.

התפילה והתורה בקול ובדיבור מלא, מרימה היא את כחות החיים למרום הרוחניות הכמוסה, והמדות הפגומות מתתקנין על ידן.

כשלומדים ועושים מצות, הקדושה מתקבצת בנשמה כאוצר של חיים, ואח"כ כשחושבים בעניני קדושה ואמונה והשקפת עולמים, מוצאים את הרוח נכון והלב אמיץ, לפי אותו הערך של רכוש התורה והמצוה, שרכש לו האדם במעשהו ובטוהר כונתו וחריצותו.

כ"ז שכבוד המדומה הוא חביב על האדם, עינו סמויה מההסתכלות של אור ד' באמת.

מן השעורים, מאכל בהמה, בא העומר,

אחד מיסודי הידיעות העיקריות הוא: שאין המצות דברים סימבוליים, כמו סימני זכרון, אלא הם פעולות יציריות שהמחוגה האלהית תארתן, ומ"מ יש בהם מרחב גדול לכל היופי הסימבולי.

תפיסת יסוד הכח הבהמי המשותף לאדם ולבהמה, הכלול במהותם של השעורים, המתכלל בעומר, כשהוא עולה למזבח בהקרבתו ובכוונתו, שהיא נטיית רצונו של הכלל לצד העילוי והקודש, עושה תסיסה גדולה לשבח בכל הנפשות, ובכל צדדי החיים וההויה השייכים להן.

המוסר הפנימי צועק הוא לקרבו של אדם : כן אדם שובה מעונותיך.

לפעמים הצעקה כל כך הומה היא עד שהיא מערבבת את כל ההרמוניה של החיים, והאדם מוכרח לעלות במעלות הרוחניות הגבוהה מערכו, עד כדי לבסס את סדר עולמו הפנימי.

אבל כאן הגבורה מוכרחה לבא לעזרה, גבורתו הפנימית של האדם צריכה לעמוד לו בעת כשלון הרוח היותר מרור.

מפני אמץ הכח של התביעה המוסרית לפעמים מבולבל הוא האדם ואינו יכול להחלץ ממסגרותיו, מדות ותכונות רעות, מעשים רעים, עוזבי דרך תורה ומוסר, מעיקים עליו, רואה הוא דרכו סוכה בסירים, אין מוצא לתקון, חבול הוא בידי אחרים ואין מעמד:

- אבל מכל אלה אור שמש צדקה יזרח.

צריך להחל בטהרת המעשה, ולטהר אחר כך את ההרגשה והמדות, ולעלות מזה לטהרת השכל, ואז הענינים הולכים כסדרם, אשרי מי שזוכה לכך.

אבל לפעמים מזדמן הדבר שאי אפשר לאדם לעסוק בתיקונים כסדר, ואיש כזה אסור לו להביט על סדר, כי אם יחטוף מכל הבא, וכשרוחו מוכשר לעילוי הדעות יעלה, ויזכך, ירחיב, יגדיל תורה ויאדיר.

אף על פי שרבו עליו תביעותיו מצד התכונה של ההרגש ושל המעשים, שלא נתקנו עדיין ולא הובררו, ואפילו אם יהיו מהיותר כבדים שבהם, שהם ענינים שבין אדם לחברו, מכל מקום הוא לא יעזוב את עלייתו, ואת פעולתו לטובה ולעילוי, בכל אשר תשיג ידו, אף על פי שיהיה מנוע מאיזה צד שיהיה, בין מצד חסרון היכולת, בין אפילו מצד חסרון הרצון, כי לפעמים מזדמן, שחסרון רצון הוא גם כן דומה לאונס.

ואף על פי שחלילה להשתמש בהתנצלות של הכופרים בבחירה חפשית, שהיא דעה מושחתת, מכל מקום לפעמים ישנם צחצוחים מדעה זו, שמביאים רפואה למחלות קשות שבנפש, היוצאים מהכלל של אלמלא שלשה מקראות הללו נתמוטטו רגליהם של שונאי ישראל.

והכלל הוא, שהאדם לפי גדלו בהשגה ובחשק הגדלת הטוב, יגדיל וירחיב מעשהו, ולא יבהל ולא יפחד משום עיכוב, לא רוחני ולא חמרי,

וכשמתחזקים ומתמלאים אומץ, מתחלת גבורת קודש של מעלה לפעם בנשמה, ולהצליח את כל דרכיה.

לפעמים מתגבר כל כך הצמאון לאלהים, עד למעלה מגבול הכלים כולם, וכל כוחותיו הרוחניים של האדם, עד שמתקלקל סדר ההנהגה הנפשית. והרבה פועל החטא שממעט את הופעת האורה האלהית, ומקלקל את כשרון הנשמה להכיל את הזיו, היורד באופן שיחולק כראוי, לכל פלגותיה.

והאדם צריך להתגבר מאד מאד, ויחזיק באמונה בחסד עליון לאין קץ ושיעור, לאין תכלית ומדה, ותתחולל דעתו להפוך את הצמאון המחליש ומדאיב, לצמאון מעורר להתענג על ד', באור תורה, חכמה ומצוות.

כשלומדים תורה לשמה ממשיכים מהרצון את התכלית הנשגבה של התורה, שהיא מתפשטת בכל ענין פרטי, וחסד עליון הולך ומתרבה על השונה בעצמו ועל כל העולם עמו.

אבל כשלומדים שלא לשמה, אז ההופעות הפרטיות מתגלות על הפרטים כשהם לעצמם. ושכלם הכנוס בהם הוא מצומצם, ולפי מדת השכל הרצון הוא קצר, ומלא קפדנות וזעף, ונח לו שלא בא לעולם.

ת"ח הם כדגים שאינם יכולים לפרש מן המים, כן אינם יכולים לפרש מן התורה.

וכשהם פורשים מן התורה, מיד הם מרגישים בקרבם נטיה לכל אפילות הרוחניות, והתעוררות הרע המחריד.

וכל מה שמדרגתו של התלמיד חכם יותר גדולה, כך אינו יכול לפרש ממדרגת תורתו, עד שצדיקים הגדולים, שגדלה מעלת רוחם ונשמתם, אינם יכולים לפרש מהדבקות האלהית, ומעולמים עליונים.

וכשהם צריכים לעסוק בתורה הנגלית ובמצות מעשיות, ובעסקי העולם לחברת בני אדם, אפילו בדרך מצוה וקדושה, הם צריכים להכין להם מגינים, שלא יפגעו בהעתקם ממעלתם הטבעית שלהם, שהיא ההתקשרות בצרור החיים של ד' אלהיהם.

הנבואה של התורה, נבואת אספקלריא המאירה, משקפת היא על המקור, מהיכן נובע הוא הצדק והמוסר העליון.

וכיון שהיא מוצאת אותו במצות המעשיות - שע"פ תכנן האלהי הן משפיעות על המציאות בכללה ועל האדם המקיימם, את האופי של קדושת הצדק המוחלט - היא שמה לעיקר את המצוה האלהית, את העבודה ואת השמירה. והקרבנות עומדים במעלה עליונה, בתור מקור החינוך לדבקות האלהית, שהמעשים הטובים נובעים ממנה.

והנבואה הנבואית זו של האספקלריא שאינה מאירה, מבטת לא אל המקור, כ"א אל הסתעפותיו המעשיים. על כן מרוממת היא את המוסר המעשי, את הצדק והמשפט, ממעל להחק והעבודה. הנה שמע מזבח טוב.

ובאמת, כשאספקלריא המאירה משפעת איזה הופעה אפילו קלושה מאורה הגדול, סרים הם הצללים שמכסים את הזוהר של הופעת השורש, והזקיקה של הדבקות האלהית נוצרת מתכונת העבודה והמצוה, וממילא בא אחר כן המוסר בתור מסובב מוכרח מסבתו העליונה.

אבל כשהיא מתעלמת, הקדרות מתגברת, ובאים ההסברים של הדמיון הגס ומאבדים את כל הזוהר של העבודה, עד שרוח הקודש מוכרח להיות נזקק לטהר את המושגים, ואומרת: אם ארעב לא אומר לך, כי לי תבל ומלאה. האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה.

וחוזרת אח"כ אל השורש ואומרת: זבח לאלהים תודה ושלם לעליון נדריך, וקראני ביום צרה אחלצך ותכבדני.

עד שחותמת את פשרתה העדינה הכוללת - רוח השלום שבין אספקלריא המאירה לאספקלריה שאינה מאירה - את היסוד המאחד את הנבואה עם התורה. זֹבח תודה יכבדנני ושם דרך אראנו בישע אלהים.

תביעה של שקר היא לבקש מהנשמה דבקות אלהית אמיתית, בלא שיגוי של לימוד במעמקי רזי תורה.

וכל מי שכבר קרב לטרקלין, כשיתרחק ממנו גם לזמן קצר, הרי הוא נלכד ברשת של שנה ופירש, אע"פ שיעסוק בשאר מקצועות שבתורה, וקל וחומר כשליבו ישאהו לבטל לגמרי מן התורה. מאיזה טעם שיהיה.

לא יבטל אדם מן התורה ומן העבודה ומן מנוחת הנפש משום טעם שבעולם, אפילו כשימר לו לבו עד מאד בעניני רוחניות, ויחשוב בדעתו שהוא פושע, שאין לו תקנה חלילה.

אפילו אם כשלונותיו רבו בדברים שבין אדם לחבירו, שתשובה ג"כ אינה מכפרת בלא תיקון המעוות, מ"מ הוא ילך בדרכו בעבודה ותורה, ובשמחה וטוב לב.

קושי גדול יש בהציור של השגת אלהות ויחוסה להעולם ולכל הנבראים כולם, על פי הציור של ההויה האלהית מחוץ לההויה של העולם, אז נרצה הדבר כאלו איזה הצלחה עמדה, שהאלהים יהיה בחיובו המאושר מהכל, וכל הנבראים הם החסרים, ממניעת הצלחתם, להיות כאלהים.

ומפני זה יש נטיה בנפש להציור של האחדות הכוללת, המכרת רק את האלהות, ויודעת גם כן שכל גילוי פרטי איננו ענין האלהות, כי אם הכל, ומקור הכל, ומה שהוא למעלה למעלה מזה. אבל מה שמחלק את הגילוי הפרטי מאלהות, איננו ענין של אמת מצד עצמו, אלא סמיות עינים שלנו גורמת כן, שאיננו מכירים כי אם את הפרטיות. ואנו בעצמנו מציאותנו הפרטית בחסרונותיה היא סמיות עינים.

אבל גם דעה זו אינה מתאימה לכל יתר תנאי האושר הכמוסים בגנזי הלב.

מה שהוא מישב את הדעת הוא יסוד האושר שבחופש, הצדק החפשי המלא.

הטוב המוחלט, החפשי שנוטה בחופשו אל הטוב, הוא מחויב המציאות, וכל יחיד יכול להתעלות בעצם חופשו אל מקור החפץ הטוב, וכשירצה את הטוב המוחלט, ישתאב בגופא דמלכא. ולא תהיה שום הבדלה בינו ובין אלהיו. כי אם עונתיכם היו מבדלים בינכם לבין אלהיכם.

חוזרים אנו לפי זה, שההויה האמתית היא האלהות, וכל ההויה הירודה ממעלת אלהים עליון איננה כי אם ירידת הרצון בבחירתו הבלתי שלמה, וזה גורם תוספת של גרעון.

וסוף כל סוף שכל הטומאה תכלה, והרצון מתוך חופשו יתעלה אל הטוב המוחלט, ויהיה ד' אחד ושמו אחד. והויה זו של חזרת הכל אל האלהות היא השלמות העליונה בהויה, ואין כח להשיג ערכה.

העולם בהתבסמותו הולך הוא ומתעלה בתוכיותו. האדם מוצא את חפצו, הולך וטוב בערכו הפנימי, והזיקוק של חיצוניות הולך הוא ומתחסר.

מתוך הכרה זו באות תסיסות רבות הנוגעות בפינות גדולות, שהן מחזיקות את המעמד הרוחני בעבר, ונותנות להן צורה חדשה שנראית כסותרת, ובאמת אינה כ"א בונה.

צדיקים גדולים, כשהם מתיראים יותר מדאי מן החול הם נופלים ממדרגתם, והם מוצאים את עלייתם בזה שהם מתחזקים להיות נוטלים את החול וכל מעשיו, עסקיו ומחשבותיו, ומעלים אותו כולו בקדושה העליונה.

עבודת הצדיקים העליונים הוא להרחיב את רצונם ולהגדילו, לחזקו ולאמצו, וכל מה שיהיה הרצון שלהם יותר יוצא אל הפועל, ויהיה יותר חזק ואמיץ, יבוסס העולם כולו וימלא אורה.

ברבות צדיקים ישמח עם.

כשם שנבואתו של משה מצטיינת היא מפני זוהר האספקלריא המאירה שלה, שאין הגוף וכחותיו מתבטלים, כך לפי הערך של האורה העליונה הזורחת בנפש, אין השכל האנושי והרגשות האנושיות החיות מתבטלים.

האמונות הנפולות, מביאות הן את הכפירה כדי להטהר מהן,

והיא ממרקת בחריפותה את כל הזוהמא שיש באמונה, ופוגעת גם באמונה הטהורה, כדי למרק את טהרתה ולעשותה כזהב מזוקק.

המוכשר להבנה כללית, מוכרח הוא להשכיל העבודה כולה,

שורש האמונה וענפיה, המצות וכל פרטיהם, מעמדם בעבר ובהוה, הכל מוכרח להיות אצלו סקור בסקירת הבינה.

וכשיניח עצמו לפול בתרדמת ההרגשה הכהה, ימצא את כחותיו הרוחניים נחלשים עד מאד, והוא מוכרח להתגבר ולהתאמץ באומץ הדעת, כי הנשמה המושרשת בדעת, אינה יכולה לנוח על בסיס ההרגשה המחוברת אל הדמיון לבדה.

בעל הנשמה הגדולה, תיכף כשהוא עוסק במצוה, נשמתו ממנו שואלת מה היא תכליתה של המצוה, איך היא פועלת לטובה, באיזה אופן אפשר לקשור אותה עם הדעת ועם הרגש.

את התשובה, זהו רצון ד', אינינה מקבלת לביאור האחרון, כי ביאור זה הוא נושא לביאורים אין קץ להם, ושמחת המצוה ימצא תמיד לפי ערך הטעם והדעת שימצא במצוה.

וכן הולך הדבר בכל לימוד, בכל הלכה, בכל אריכות דברים המסתעפים, מוכרח הוא לראות איך הכל יונק מעיקר שרשו, ודרך אחר לא ידע ולא יוכל ללכת בה.

ובודד הוא בעל הנשמה הגדולה, ורבו מאד יסוריו, יסורי הבדידות הפנימית.

היסורים שסובל בעל הנשמה הגדולה מההכרח של התעסקות בפרטים קטנים, בין בלימוד בין במעשה, אינם נרפאים אלא במחשבה העמוקה והרחבה, שכל פרט קטן הוא תוצאה של חטיבה שלמה, שכל הופעה היא מגלה עולם מלא בקרבה, ומזעזעת עולמים אין קץ להם בגרמתה,

וכל מה שהאמת הזאת חודרת יותר בלב, נעשים כל הענינים הפרטיים יקרים, ובהכל רואים נצוצות אלהיות, זהרי שברי עולמים, שחוזרים ונבנים בשכלול לוקח לב.

מהיכן צהלת הרוח יכולה לנבע, אם לא מהכרת הטוב המוחלט, הטוב האלהי. הרי אפשר לאדם שידאג, שמא יהיה סובל יסורים. בתדירי תדיריות, שמא יש אחיזה כזאת בהויה שאינו יכול להתפרק ממנה עדי עד, והיא מצערת לנצח.

בטחון נגד דאגה זו אי אפשר כי אם בטוב האלהי.

הקשחת הלב מהענין האלהי, עד זלותה של הכפרנות, מהרסת את הנשמה ואת העולם בשני דרכים.

השקר המצוייר, שהעולם הוא טומטום, תהו, באין נשמה, וכל הבנין מלא חכמה חסד ותפארת הוא פעולה מקרית, ממריד את כל האמת עליו.

ונטיית החפץ מלהיות קשור במחשבה בהתוכן האלהי שכ"כ רבה חמדתו, יפעתו וחסדו, היא ממרידה את כל היושר והעדינות, עד שהקושי המכוער והניבול הפנימי מתחלחל בנשמה ובעולם.

האליליות, טוענים נוטים להסתה, עזיזה היא בהבלטת רשמי החיים, בהבעת הפרטיות, בחדירה אל היופי ואל העשירות הגונית, האחדות האלהית מטשטשת את הכל, מכל הגוונים גון אחד היא עושה, ועושר החיים מתדלדל

באה טענה זו מחסרון ידיעה וכהות רגש.

האליליות עם ההתעוררות העזיזה שלה עשתה כבר את הרושם שלה להשחית את החיים, והתביעה של עושר הגוונים ושל הבלטת הרשמים.

בשביל כך האחדות האלהית, בתאר אחדותה היא מתעלה על ציור האחדות הרגילה.

והיא באמת מתעלה על האחדות באותה המדה שהיא מתעלה על הריבוי, ואותו העושר של הריבוי לעולם נמצא בקרבה בצורה יותר מבהיקה באין סוף.

האחדות המחיה את הריבוי, הסופגת בתוכה את הריבוי, וממעל לכל מציאות ולכל תוכן היא מתנשאה, לא תוכל להמעיט את רשמי החיים, כי אם להרבותם על ידי שפעת אומץ וגודל האחדות לתוך הריבוי, וכל אחד מניצוצי הריבוי יש בו ברכה של גודל אין סוף.

הרזיות, באה להשלים את הציור, ולהראות איך כל יפיפותו של יפת לקוחה היא בעיקרה מאהלי שם, אלא שנתטשטשה הצורה, בריחוק מקום.

ומדברת היא הרזיות בהרחבת הביאור, בעולם האלהי האחדותי, בכל העושר הגווני הפרטי, המתגלה מהופעת האלהות האחדותית, בהגלותה לבני אדם בשכלם ובהרגשתם.

וקמים קנאים ואומרים על חכמת אמת זאת, המחיה את כל נשמה יפה, ילידת חוץ היא דמיון של מיתולוגיה יש כאן, ואינם יודעים תבענים הללו, שכל ניצוץ אור חם וחיים לקוח ושאוב הוא מיסוד של קודש האחדות.

ולהבין את האחדות, להרגישה בכל עשרה, את האחדות ואת מקורת את גילוי ההויה שלה, ואת עזוזה, הננו נקראים לדבר במושגי האחדות על פי הופעת הריבוי.

והריבוי האחדותי זהו הריבוי העשיר שבעשירים, הריבוי של אחד של לפני אחד, כלומר השלמות של הריבוי בהוד תפארת האחדות האלהית.

יראת העונש, המדה השפלה, שבצורת המוסר הרוחני, הרי היא גם כן המדה העליונה כשהיא אידיאלית.

הא כיצד, מכיר האדם את החטא לכיעור, והכיעור למתועב להנפש, ומתועב אל ההויה.

והתיעוב מצער הוא צער רוחני אמיץ מאד.

ולפי גודל האור שבנשמה, ככה הכתם של החטא נראה, וככה הוא מונע את ההרמוניה היפה שלה עם ההויה, עם יפיה ותפארתה, עם כבודה וקדושתה, ויראת החטא באה.

האליליות לא תוכל להרגיש בכיעור של החטא.

הניצוצות הפזורים, הפרודים כל אחד לעברו, לבצעו - עם כל האפשרות להבלטת יופי שיש בכל אחד בפני עצמו, מפני החלקים שנערכים במשטר הגון ואסתתי בקרבו ובחוגו - אין בהם אותו תפארת עולם הסוכם את כל ההויה, החיצונית והפנימית, לסך שלם אחד, המכניס את תנועות החיים הגשמיים והרוחניים עם כל הדר המציאות לדיר אחד, ומזקיק את כל חלק לחבירו זקיקה מוחלטת של פאר חי העולמים.

רוח הטומאה ורשעה חלוטה מחוברת היא עם האליליות, רצח ונאף, ופנה אל אלהים אחרים, מצרנים הם זה לזה.

תפארת של אמת היא ההרמוניה בעצמה, הדרת האחדות ביקרתה.

הגבורה שהכפירה משתוקקת אליה, לא תוכל לעלות בידה. קצף ימלא האדם על חולשתו, ולעזור - מאומה לא יוכל.

הרחבת הגבולים, העלאת האדם לשורש נשמתו, והכרת הנשמה לחלק אלוה ממעל, ברב עז ותעצומות, משיבה לאדם את גבורתו.

והתעלותו למרומי האלהות - ברצונו היא תלויה, ובאחרית-כל לכל היא מובטחת, ומהאחרית המאושרת, מתעלה האדם ומתאמץ בכל זמן ועדן.

כשם שמדברים בחכמת הנפש, בפסיכולוגיה, מצד השירה והפיוט שבהסתכלות פנימית במעמקיה, ובמדע מצד הופעותיה בחיים הגלויים,

כן מדברים באצילות האלהות בתור נפש ההויה, מצד הסתכלות השירית שברוח הקודש, באור הפנימי, ומצד המדע האלהי, בהופעות הסדרים, המעשים והחזיונות, בכלים.

והנשמה עצמה מתעלה היא מחוקי הפסיכולוגיה המתגלים, והאצילות האלהית היא ממעל להבריאה.

החוצפה שבעקבא דמשיחא באה מפני ביסום העולם, והתפרצות האורה העומדת לבא ועדיין לא סגלה לה את כל אפיה.

ההכרה האלהית מתפרצת כנחל מים, וכל רעיון דוחק רעיון.

כמה שהתבונה עומדת על איזה מכון של השערת שיגוב, מיד שפעה רבה באה, שמגלה את הקוטן שבשיגוב הקודם, ועד שלא הספיקה ההזרחה השניה להתאזרח בנשמה, בא עוד גל אור חדש,

וממהירות השטף אין העין רואה, והחזיון מתהפך לאיזה בליטה של שלילה, עד שהכלים מתתקנים, והאורה האלהית מסתדרת ברוח ובמעשה.

ישנם אנשים גדולים כאלה, שמהלך רוחם הוא כ"כ נשא, עד שמצדם אם כל העולם היה במעמדם, היו המצות בטלות, כמו שיהיה לעתיד לבא, לימות המשיח או תחיית המתים, והם בכ"ז מקושרים הם במצות הרבה מאד, לא למענם כ"א למען העולם כולו המקושר עמם.

וכשהם באים אל הפרטים לעסוק בהם מצד עצמם, מוצאים הם סתירות נפשיות גדולות כאלה, שהם נמוגים מרוב יגונם.

וכשבאים לעסוק בתורה ובמצות בפרטיות בשביל העולם, יושפע עליהם מעין של גבורה ושל קדושה שאין דומה לו.

אי אפשר להיות זוכה לענוה כ"א ע"י דבקות אמתית בהקב"ה.

והמוכשר לדבקות של אמת, ראוי לו להרבות בלבישת תפילין, ואז יהיה באמת מלא ענוה.

האדם הגדול, כשהוא מכניס את עצמו יותר מדאי במדת הפרטים, בין בלימודם בין בחרדתם, הרי הוא מתקטן, ומעלתו מתמעטת, וצריך לשוב בתשובה מאהבה, מתוך גדלות הנשמה, לקשר את תוכן חיי נשמתו בענינים גדולים ונשגבים.

ומובן הוא שלא יזלזל חלילה בשום פרט, ויוסיף תמיד אומץ וקדושה מעשית גם כן.

ההרגשה של הנשמה הגדולה עמוקה היא, והחוש המוסרי שלה חד הוא ונוקב עד התהום, ואם לא תבוא הארה, המענגת ומשמחת מתוך הסתכלות כללית, להסיר את האיום של חרדת הפרטים, שאין להם קץ, מוכרח הוא להיות נמוג ביגון חרדתו, ומתבטל על ידו מתורה ומתפלה, וממושכלות עליונים, שהם יקרים מכל.

האומרים לבקש ציורי רוח כאלה בהשגת העולם, שאין עמם הכנעה, כדי שיהיה האדם מלא גבורה, שמזה באים הם לידי כפירה, הם טועים טעות מוסרית.

שבלא הכנעה לא יעמוד האדם בפני נטיותיו הרעות, האוכלות את כחו הרוחני, שהן מתגברות בו.

ודוקא ע"י הכנעה מלפני ד', שהוא המקור של שלמות הקדושה והטוב, נכנע הרע, ואפשר למוסר טהור לצאת מן הכח אל הפועל.

אמנם אם באמת כבר טהר האדם את כל עצמיותו, עד שאין בו תערובות רע, אז איננו מוצא בגדולת ד' כ"א גדולה ויקר, ויראה כזאת, המעטרתו כבוד והוד, ומרהבת את נשמתו שאין לה שום דוגמא בכחות הנפש, בלא שפעת הקדושה האלהית העליונה.

כשמרגישים את היסורים של מצרי שאול, שעל ידי המעשים הרעים והמדות הרעות, וחסרון התורה, הבא מביטול תורה, וצער מניעת הדבקות האלהית, כל אלה הם אש מצרף לטהר את הנשמה, ומהם יצפה אדם לישועה.

היצר הרע איננו מתכתש בתוכיותו של אדם כי אם על ידי הפרטים של התורה והמוסר,

והיצר הטוב מתחזק על ידי ההופעות הכלליות, הבאות אחר שהנשמה מטהרת בביעור הסיגים שבתוכה.

הניסים מבארים הם את האמונה האלהית, שהיא ממעל לכל גבול, והשלמות האלהית נקבע ע"י אמונה קדושה זו בנפש.

וכשתגמר לגמרי האמונה את תפקידה, ותוציא את הנשמה לאורה, אז לא תהיה צריכה לעצמיות האמונה בהניסים ולזכרונם.

אבל אין השלמת האמונה ברום קדשה באה, כ"א ע"י קביעות קשר האמונה בניסים בפועל.

ויציאת מצרים והניסים הכרוכים בה היא יסודם, שממשכת והולכת עד לימות המשיח, שאז לא תהיה יציאת מצרים עוד ליסוד עקרי, כ"א או טפל לעיקר, או דבר שכבר שמש את תפקידו לגמרי, ולא יאמר עוד חי ד' אשר העלה את ישראל מארץ מצרים, כ"א חי ד' אשר העלה את בנ"י מארץ צפונה, ומכל הארצות אשר הדחתים שם, והושבתים על אדמתם, נאם ד'.

והאורה המשיחית תשיב את הזוהר העליון של האדם לאיתנו, ותהיה לכן גבוהה מכל התגלות אלהות שעד כה, עד שאפילו תורה שבעוה"ז הבל הוא כלפי תורתו של משיח.

וזוהר עליון של אדם הראשון שואב את טל חיי קדושתו ואשרו מן ההוה, ואינינו נזקק לשעבר, ממעמק הדעת והחיים, ולא מן הזכרון.

הצדיקים הגדולים מלאים אהבה הם.

ואהבתם הגדולה אינה ראויה שתמלא כל דבר. כי כל הדברים שבעולם קטנים הם לעומת חוש אהבתם. ואין דבר שיוכל למלא את אהבתם, כי אם הענין האלהי.

וכל הדברים שבעולם הם אוהבים, מפני שכולם הנם תוצאותיה של האורה האלהית.

בשעה שרוח הקודש הנובע מכנסת ישראל שורה על האדם, רואה הוא בעיניו איך שכל תורה שבעל פה כולה לכל פרטיה היא הסתעפות שרש רוחה הקדוש של האומה,

וכולם יחד, הפרטים ופרטי הפרטים, מציגים הם במלא החיים והאורה את נשמתה בכל מלא קומתה.

ומתוך האהבה הגדולה, שמתגלה בנשמה להאומה כולה, וכל סגולת נשמתה, מתפשטת אהבה טהורה תמידית עליונה על כל תורה שבעל פה, והאהבה מבהקת את ההכרה של הפרטים, ומחדרת את הכשרון להוציא דבר מתוך דבר בבינת אמת, וממנה חוזרת החבה בקדשה העליון לתורה שבכתב ברום תפארתה.

ושניהם יחד מתנוצצים בגוונים נהירים בתור שרש נשמת האומה וענפיה.

הצפיה הרוחנית מלאה היא בהירות הזכרון הכללי, זכרון גדלה של האומה וכל מלא הודה בעבר, וכמו כן היא מופעת משכלול התקוה בעתיד.

ואלה שתי ההופעות משכללות את הנפש כולה, ומזה באה החבה הגדולה למצות התלויות בארץ ובמקדש, וכל הרגשות התלויים בהן.

הגילוי הסקירתי הרוחני הפנימי במעמקי נשמת ישראל מציג לפנינו את כל התורה המעשית כולה בצורתה הפנימית האידיאית על כל פרטיה.

כל ההתפשטות של תורה שבעל פה עם ענפי ענפיה כולם כאחד חיי האומה הם עצמם, הנובעים ממקור עליון, ומחוטבים בחטיבה איתנה.

ומתוך רישום זה של גילוי נשמה זו באים לידי עילוי יותר נשגב, והולכים ומתעלים, והמדרגות העליונות של רוח הקודש הולכות ומתגלות,

הכל לפי השקידה של התורה והמעשים הטובים, עילוי המדות, וההארה של הדבקות האלהית ברוח דעת עליון.

הנשים, מדת הנפש זורחת בהן, ע"כ רשמי הקודש קבועים בהן, ודי שהן מחיים אותם ע"י מקצת המצות שבידן, ואינן צריכות לתחית רוח תדירי של תלמוד תורה.

האנשים, הרוח מאיר בהם והוא הולך ואינו פוסק מתנועותיו הרוחניות, ועלולים הם מאד לירידות כשם שהם עלולים לעליות, והם צריכים לתחית רוח של תורה.

אמנם כשהם קובעים עתים לתורה, מסעדים הם את רוח הסוער, ותומכים אותו שלא ימוט.

אמנם כ"ז הוא במדת רוב בנ"א, אבל בעלי הנשמה, הם כנחל שוטף שאינו פוסק רגע מחידוש עולמי עד, והם צריכים להיות שרויים באורה של תורה באין הפסק כלל.

הם כדגים שבים, שכולם במים ואינם יוצאים ליבשה כלל.

על אלה נאמר: כל הקובע עתים לתורה מפר תורה.

ותורתם התדירית שאינה פוסקת, יש שהיא תורת פה, המתגלה בדיבור, ויש שהיא תורת המחשבה, הדבקות השכלית ההולכת ועולה תמיד.

באנושיות בכללה לא שייך לומר חסרון מדותי, כ"א ביחושו לשאר היצורים, שעוד לא עלה העולם עד לגובה זו, לחוש חוש מוסרי כזה.

אבל לענין אומה מיוחדת, שייך לומר חסרון מוסרי כשמתגבר בה חלקה הרע.

והצד הסיגי שבכנס"י הוא גדול וחריף מאד, לפי גודל כחה של האומה לטוב, כעין כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו, והגלות מצרף סיגים הללו.

ההשגות הולכות בדרך הופעה ועבודה.

כלומר, הופעה פתאומית המזרחת אור על תכנים ידועים, ולפעמים מזרחת הופעה אחת עולמות מלאים, ואחר כך בא זמן העבודה לברר את הפרטים הכלולים בההופעה.

וכשם שאצל כל יחיד באה הופעה המצריכה אח"כ לעבודה, והעבודה אינה כ"א מבררת את רכושה של ההופעה, כן בציבור התגלות עליונה הפועלת עליה, מצרכת עבודת דורות לברר כל הגנוז בה.

ולעולם לא תשיג העבודה את קץ כל גניזתה של ההופעה, שהיא הרבה למעלה מהראשונה.

הופעת ההופעות היא מתן תורה, שכל הדורות הולכים וחותרים, הולכים ועובדים לגלות את אורה, ואפילו ברקי הופעתם הם תולדותיה של הופעת עולמים זאת.

השכל מחובר הוא מהמושגים הפנימיים, שבאים לאדם מתוכיותו, ומתגלים בו בתור דבר ההולך ומתגלה מפנים לחוץ, ומהמושגים החיצוניים, שבאים לאדם מחוץ לפנים.

והם נפגשים זה בזה, ומחיבורם ותסיסותיהם מתעוררת התחיה השכלית, בכל הרחבותיה.

הדעת צריכה להתרחב ולהתעמק, עומק הדעת הוא מכוון עם הרצון, כשהדעה מתעמקת נוטלת היא עמה את הרצון בכל מקום שהיא מתפשטת.

לפעמים הרצון חלוש מפני חולשת הגוף, והצד הרוחני אינו מוכשר להתבסס יפה מפני חוסר אחיזה חמרית מבונה, והעזיבה החמרית מוסיפה מכאוב בזה, במקום שהבראת הגוף בסדר היא מעלה את האור הרוחני מחזקתו.

וכלל זה נוהג גם בעם כולו, ובישראל הוא מתגלה ביחוד בעיקבא דמשיחא, בתור תביעה של חיוזק חומרי, שמכל מקום מגמתה הפנימית היא עילוי הנשמה, והארתה המבהקת.

יש צדיק שמזדמנות לו מניעות גדולות לאין חקר, משום שאם ילך במעלתו כסדרו, יבטל את מדת הדין לגמרי מן העולם, והעולם צריך לה עד עת קץ.

הערום מכל לבוש חכמה, הכל דומה לו כמישור, על כן אינו מתפלא ואינו בא לידי ידיעה.

זאת היא מדה נוהגת בין בערכים השכליים ובין בערכים המוסריים: מי שלא נתגלתה עליו הארתה של הנשמה העליונה, אינו יכול לחזות פרעות מוסריות בהגיונות שכל בני אדם מעריצים אותם, והוא מקבל את הכל עם הפסולת.

וכיון שאור היושר העצמי מתגלה באדם, מיד רואה הוא את הפגמים המוסריים, הנמצאים במחשבות שבני אדם לוקחים אותם ממקור של קודש, ורזי עולם מתגלים לפניו, והוא הולך ומעלה את המחשבות, ומטהר את הקודש מכל טומאותיו.

חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם.

ולא יחלישו דעתו כלל מה שנמצאים רשעים מקולקלים במעשיהם ודעותיהם, ואם נטייתו היא כלפי חסד, ישכיל בדעתו שהוא יכול לזכות את כל העולם כולו, ככתוב: ימלט אי נקי.

אבל מילוט זה בא יבא ע"י מה שיתגדל תמיד במעלות הקודש של דעת ושל קדושה וגבורה עליונה.

מי שהנטיה להדעות הרוחנית, שכללותן היא דעת אלהים וסעיפיה, חזקה בו, הרי הוא בעל מקצע זה.

וצריך שיתקן כל מעשיו וכל עיוניו לקרבת אלהים בשכל טוב, וליחד את עצמו בחכמות וידיעות המודיעות לו את קונו.

וידע שתמיד הוא צריך להוסיף חכמה ודעת קדושים, ויעשה לו סדרי לימוד נאותים למטרתו העליונה הזאת.

כשלומדין עניני המצות וכשעוסקים בהן בהסכמת אהבה, מעוררין בנפש את האהבה העליונה ממקור ההשכלה האלהית, שיסודן של המצות מונח שם, וזהו העלאה מלמטה למעלה.

וכשמשכילים בשכל טוב, עד כמה המצות נחמדות הן, והלב מתעורר לאהבתן, עד שהידים וכלי המעשה מתעוררות לעשותן, זהו הורדה מלמעלה למטה.

וכשתכונות משני מיני הרעיונות הללו מתמזגות בצורה הגונה, תופיע תכונה נפשית שלמה מאד.

בתפילה אנו נפגשים עם הרגש הבא במעבר האבות, ואומרים או"א.

ובמצות הננו עולים לכללות העולם ומתאוים לשכלולו ע"י הרמת עצמיותינו המעשית, ומברכים מתוך כך במלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציונו.

מקוה ומעין, מחדש ומקבל,

זה שבחו במנוחה, באשבורן, וזה שבחו בשטף, בזוחלין.

בור סוד, ומעין המתגבר.

כל הנושאים שבהויה וברעיון הם חומר לרוח האדם להתעלות על ידם.

ובדרך הרגיל מחולקים הם למדרגות, זה למעלה מזה, ועל פי התעלות גדולה הכל עולה במעלות הקודש.

וזאת היא מדתו של רב המנונא סבא, דלא הוה שאיב מכדא, דאיהו כד ספרין דאורייתא, אלא הוה שט בימא רבא, מקור התורה.

ומשו"ה דוקא הוה יכיל לסדרא פירקא דמילי דשטותא לתלמידיו, לפני הצעת מילי דחכמתא, כדי לקיים ויתרון האור מתוך החושך.

אין ההשקפה השופנהויערית ע"ד הרצון רחוקה מצד עצמה,

כל רעתה היא רק מה שתחת להבינה בתור אחד מחזיונות המציאות, יבין בעל השיטה עצמה אותה בתור כל המציאות וסבתה.

וזאת היא עקשות, היוצאת מהוכחה של לא ראינו שאינה ראיה, במקום שכל פקוחי העינים הרוחניים הנם רואים. לא רק רצון עור וחרש, אלא מלא עצה ותבונה.

החרשות והאלמות שברצון הן התגלות של השדרה התחתונה של כח היצירה, בתכונה המעשית, שיש מטרה עליונה להשאירה במצב מטומטם כזה, כשם שיש מטרה כזאת בשלילת הדעת של האדם מבעלי חיים אחרים.

ובראשית הקו, הרצון הוא הכל וכולל הכל, והוא הולך ומתפתל, מתגלה במיעוט אחר מיעוט, עד שבסוף מתגלה רק יסודו העצמי הנקודתי, שהוא רצון לבד שאין עמו שום תאר חיובי אחר.

רצון האדם הוא פועל הרבה על התפשטות הרצון הכללי, והוא עתיד להעלותו מירידתו, ולתן לו כח וחיים, עד ששמים וארץ יהיו שמחים בתחיתם, אחרי אשר ירדו לשערי מות, באין כח חיים, ובאין רגש ודעה.

האמונה האלהית היותר בהירה וקדושה, שרויה היא על הנשמה המלאה חופש מוחלט.

כל מי שלא טהר לגמרי את מדותיו ואת מעשיו, כפי אותה המדה של הפגמים שלו אינינו ראוי להאיר בנפשו את אור אמונה העליונה המבוססת על יסוד חופש העליון.

וכל שמדת התשובה היא מתגברת באדם, והוא עלול להתדבק באהבה העליונה, החופש מתגלה עליו, והוא מתדבק על ידו באור האמונה שורש כל הקדושות.

כל מחשבה שאם נבא למצות את מדתה, מוכרחה היא להרוס את הטוב ואת האושר בעולם, הרי היא מזקת גם כשלא נמצתה עדיין.

וזהו סוד הדעות הכוזבות, שהן מאבדות את כל העושר הרוחני, ומטשטשות את ההויה ואת החיים.

יש שהאדם רוצה להיות צדיק גמור, וכל פגימה מוסרית וכל חטא קל מורגש בקרבו לקיר מבדיל בינו ובין אביו שבשמים, ומתוך כך עלול הוא לנפילה וריחוק.

וצריך תמיד לשום לב, כי קרוב ד' לכל קוראיו.

וגם אם ישנם בידיו של אדם עונות כאלה, שלפי דעתו הם מכלל הדברים המעכבים את התשובה או את התפילה, אל יתעכב בשביל כך לא מן התשובה ולא מן התפילה.

כי יכול להיות שיגלו לעיניו הכרות כאלה, שימצא שמה שחשב שהוא חטא גדול, אינינו כ"א קטן או אינינו חטא כלל, ולפעמים מה שחשב שהוא חטא, עד כדי איבוד עוה"ב או עיכוב תשובה וסיתום תפילה, הוא זכות גדול המרוממו עד למעלה בקודש.

כל המצות צריכות להיות מיוסדות בהמוסר המדותי, אלא שהן הולכות בדרך עמוק מאד. שהעין הפשוטה לא תוכל להגיע אליו.

ומ"מ גם בלא דעת והכרה, הפעולה נפעלת, אלא שהיא מוסיפה יפעה כפי התגלות הדעת של היחס שבין המצוה והמוסר הנפשי.

ההסברים הנסתרים שבחכמה האלהית, מועילים הם להעמיד את הענין האלהי בכל התוארים החיובים, בסילוק הגמור של החסרון שבהם ובההשתלמות העליונה של השלמות שבהם, שרק באופן זה באה הדבקות האלהית למדריגת פועל החיים בכל פרטיהם, מה שאין ההגיון והסילוק השלילי יוכל לגרום, כ"א לפרנס אחד מארחות ההכרה האנושית לבד.

על כן האמונה היא תמיד מגלה את הנסתר ומשארת אותו בתכונתו הנסתרת, כדי שיהיה כח המחיה את החיים כולם, הכולל את הכל, ולא המפתח רק איזה פרט, אפילו אם יהיה היותר נכבד שבפרטים.

התנועות הרוחניות של השכל ושל הרצון, שתיהן צריכות להיות מסודרות, וסידורן תובע חינוך מעשי, שהוא סוד התורה.

העולם כולו עסוק בפירורים של מחשבות, שאינו יכול למצא את האחדות החיה שבהם, ומתוך ריבוי הפירורים האחדות מסתתרת.

באים בעלי הרעיון הפנימי וגוללים את האור האחדותי, ואינם מתחשבים אם התעמולה של פירורי המחשבות תלחץ על ידם וכמותם תתמעט.

מה אנו חושבים על דבר המטרה האלהית בהמצאת ההויה.

אומרים אנו, שהשלמות המוחלטת היא היא מחויבת המציאות, ואין בה דבר בכח, כי אם הכל בפועל,

אבל יש שלמות של הוספת שלמות, שזה אי אפשר להיות באלהות, שהרי השלמות המוחלטת האין סופית אינה מניחה מקום להוספה,

ולמטרה זו שהוספת שלמות גם היא לא תחסר בהויה, צריכה ההויה העולמית להתהוות, ולהיות לפי זה מתחלת מתחתית היותר שפלה, כלומר ממעמד של החסרון המוחלט, ושתלך תמיד הלוך ועלה להעליה המוחלטת.

וההויה נוצרה בתכונה כזו, שעדי עד לא תחדל מהתעלות, כי זאת היא פעולה אין סופית.

וכדי להבטיח את העליה בעצמותה של ההויה נוצרה כולה בעילוי עליון, והעילוי היה יותר מכדי השעור שתוכן מוגבל יכול להיות בפועל, אף על פי שהוא יכול להיות בכח, על כן בהופעת ההויה בפועל נתקלקלו הדברים, והכחות נסתבכו זה בזה,

והנם עוסקים במלחמה חריפה, עד שתנצח המחשבה המוחלטת האין סופית של הטוב, ויתוקן הכל, בצירוף העילוי של נתינת מקום להשלמתה של עליה בלתי פוסקת, שזהו עדן מיוחד, שבזה הבריאה משלמת את כבוד בוראה.

שאול היה יותר גדול מדוד, ולכן בעצם נשמתו האירה מדת הרחמים גם על עמלק.

אבל זו היא מדה שהיא רק מכשרת מלוכה, מאירתה לתקופה ואינה יכולה להמשיכה, מפני חשכת העולם, ומתוך כך אינה יכולה להעלות את העולם.

אבל חסידי עולם צריכים להיות בכל דור אוחזים במדותיו של אברהם, ברעיון שחסדם מתפשט על הכל, ומוצאים הם את הטוב בכל מקום, ותורת חסד על לשונם.

לפעמים ישנה התמדה כזאת, המאבדת את כל הונו הרוחני של המתמיד,

ובטלה כזאת, הממלאה את כל עולמו של אדם קדושה וגבורה, סוד הדומיה.

הקדמות במובנה האריסטי, בתור חיוב של מושכל ממשכיל, אינה קוצצת כ"כ את ענפי המוסר, כמו קדמות החומר הקדום בלא שום התחלה רוחנית חיובית. שלדעה זו יוכל להיות נצחון לאיזה רע מוכרח מצד תנאי החומר, מה שא"כ לדעת הקדמות המחייבת, שסוף כל סוף הטוב יחייב טוב.

והכוזרי שאמר שאין פגם באמונת חומר קדום, ראוי לומר שהוא דוקא אם הוא ברעיון של התחייבות ע"ד עילה ועלול מהסבה הראשונה, שאז אינה מהרסת בזה את החלטת המוסר.

בעיקבא דמשיחא, הנשמות הן נמוכות בערך החיצוני של שיעור קומה, אבל החיים הפנימיים חזקים בהן.

והרי מיום שחרב בהמ"ק, הקב"ה מתאבל על חורבנו, וענן אבק רגליו,

והנשמות שבעקביים אינם מהלבושים כ"א מאור חיות פנימי.

אבל הדורות שלפני עיקבא דמשיחא היו ג"כ נשמות מלבושים שאין הפנימיות מתגלה בהן,

ולמראית עין עמדו במקום יותר גבוה מהעקב, אבל הנם כבגדים שהם רק כתפארת אדם.

קיבוץ כחות החיים העזיזים, מתאחדים להיות לכח אחד גדול פועל בהגלותו ישועת עולמים. וישראל עושה חיל,

והחיים של דייגי במצות דחביל גופייהו, לא יוכלו מצד עצמן להראות גבורת רעם כזאת.

לפעמים כשלומדים דברים קטנים בהתפעלות מרובה כזו, שרישומה על הנפש פועל כאילו היה הענין הזה הקטן הגבוה שבגבוהים, מתגשמת הדעת, וכנפי הרוח מתקצצות.

וההדרכה הישרה היא ללמוד כל ענין בהתפעלות של שמחה, שיש בה הרגשה כפולה:

רגש של גדולה עליונה, מתוך שכל סעיף קטן רוחני הלא משלים הוא את עץ החיים כולו, ומתוך כך הכל הוא גדול,

ורגש שני שבתוכיות הפרטיות של כל ידיעה, ובפרט תורית, יש בה ערך חיובי מאד, שראוי להעריכו בשמחת כבוד לפי מדתו.

ואש של מעלה ואש של מטה מתחברים ביחד להאיר ולחמם את הנשמה.

יש להעלות את הדמיון האנושי, ואת כל הרצונות הטבעיים שלו, בין ביחיד בין בצבור, להרום היותר עליון.

והעליה השכלית והשירית העליונה מורידה היא רצונות ודמיונות נשגבים, המביאים ברכה רבה.

וכשהזרמים, העולים והיורדים. נפגשים בדרכם, בתכונה הרמונית, הוה עונג אצילי, ושמחת עדנים, המתגלה לישרי לב.

חלקים ידועים של הדמיון ושל הרצון משליכים בתור פסולת, חותכים וזורקים בתור ערלה, והמותר עולה ומתקדש.

התורה מורידה למטה את העולם הרוחני אל האדם, ובזה כל התענוגים העליונים פתוחים לפניו, וזהו אושר האדם ותכלית יצירתו.

וכדי להוריד את העולם הרוחני אליו, צריך שירגיש שהוא חסר לו, והיינו אני את דכא,

ופסל הקב"ה כל הרים וגבעות שבעולם, ולא השרה שכינתו אלא על הר סיני, ולא גבה הר סיני למעלה.

חוסר התורה הוא הגיהנם בעצמו.

ושטף הרצון החיצוני, שנגד הרצון הפנימי, הוא מצרי גיהנם המתגברים לפי אותו הערך של מניעת אור התורה.

כל מה שאדם מתגדל, מתגדל העולם כולו עמו.

כדי לאהוב יפה את העולם הזה, צריכים להשתקע מאד באהבת עולם הבא, ולעשות את כל השכלולים של עולם הזה בתכלית הרחבתם, הכנות רחבות, בשביל הפרטים, ובשביל הכלל כולו, לחיי עולם הבא.

רק אז תצעד התרבות את דרכה בטח.

חכמה גדולה זו יודעת היא האמונה, ומתוך גדלה סופה לכבוש את כל העולם כולו.

ובעת אשר היאוש ימלא את כל נשמה וחיי העולם הזה יעשו כל כך מזולזלים, תבא אהבת עולם הבא ותתן טל של חיים להחיות בו את חיי עולם הזה,

וזקנים וצעירים יחדיו יביטו אליו וינהרו,

ומלכים ושרים, ולוחמים וגבורים, ימצאו בו מקור לשד טל חייהם.

הנטיה המינית הולכת היא וזורמת אל העתיד, אל שכלול החיים, שיביא הזמן, את חיי העולם הבא בעולם הזה, ומתוך שהחיים העתידים הנם מלאים הוד ונועם מלא, על כן גדולה היא שאיפת החפץ ועז הרצון של נטית עולמים זאת, והקדושה המגמתית רק עליה היא משרה את אורה,

והנפש הטהורה מנהגת את נטיה זו למגמתה, בגידור התורה, החכמה, היושר והצניעות, מקורי הצדק. כל מאן דנטיר ברית איקרי צדיק.

ויסוד קדושתן של ישראל הוא קשור בעולם העתיד, ורוח קדושה הולך וחופף על כלל האומה ופרטיה. ועמך כלם צדיקים.

ההשקפות הגדולות עושות לגדולות את המחשבות היותר קטנות המצויות אצל כל אדם.

צריכים אנו להקנות לנו את ההסתכלות של קנין השלום השכלי והמוסרי.

לא נרצה לאבד את כל מה שאינו בחוגנו, מפני היראה מסתירותיו. בבטחה נוכל ללכת דרכנו, אין יראה מסתירות, כי הכל מתאחה ומתאחד.

אפילו מפני עצמו, מפני קלקוליו המוסריים, אין צריך להתירא יותר מדאי, אומץ הלב הוא יסוד הנצחון.

אין לשער גודל ערכה של הידיעה הרזית, בדבר שתי נפשות, הקדושה והטמאה, אשר לאדם, ואיך שכל אחת שואפת להגדיל ממשלתה, בגויה האנושית,

כי רק בהבנה זו נוכל להביט אל מסתרי הנפש, ולהבין עלילות בני אדם.

והחכמה המוסרית על ידי הכרה זו תוכל בבטחה לנהל את מעשיה, באין דרך של סתירות.

ולמעלה מזה באה הידיעה על דבר הנפש הקדושה בעצמה, ששתי רוחין הו, רוחא דעלמא הדין, ורוחא דעלמא דאתי.

וראוי להכיר, ששתי רוחות הללו גם הם נוהגים קצת מלחמה ביניהם, אלא שהיא כבר מלחמה של שלום, מלאה אהבה וכבוד, שכל רוח רוחש לחברו.

אבל שנים הם, ובזמן שהאחד מתגבר, ושאיפות עלמא דאתי מתמלאות בלב בכל גבהן, לא יוכל אז רוח דעלמא דין להמשיך כל כך את מעשיו, גם את המעולים שבהם. ובזמן שרוח דעלמא דין מתגבר, אז יושב הוא ממרחק רוחא דעלמא דאתי ושולח הוא רק ניצוצים קלים, להאיר את דרך רוחא דעלמא דין, כשהוא הולך למשרים.

מיוחד הוא יצחק מאחר העקדה, שחי בו רק רוחא דעלמא דאתי,

ומתוך גודל הופעת האור העליון עליו, הוא הוא החותם את מחשבת הסליחה לעתיד לבא, ולא יאמר בתשובה על שאלת בניך חטאו, ימחו על קדושת שמך, כמו אברהם ויעקב,

כי קיום העולם, ועוצם החסד המביא לסליחה גמורה, לקוח הוא דוקא מרוח העליון, המתנשא ממעל לעלמא הדין, אשר על כן יוכל להחיותו תמיד, ולהשקיף עליו השקפה לטובה, בכל עומק פרטיותו וכלליותו.

ומי שהוא למעלה מכל עולם הזה מוצא את כל טוב עולם הזה לפניו, וזורע ומוצא מאה שערים, והולך הלוך וגדל.

מכירים אנו את רצון העולם, המדרגה המתגלה בתור נפש החיים שבהויה, בתור רצון פועל ושואף, שסעיפיו מתגלים בכל, בדצחמ, בכל פרטים ופרטי פרטים, ובכללי כללים,

הולכים אנו עמו להיקף כללותו, באים אנו לידי החלטה, שמגמה יש לרצון זה להתעלות.

מתעלה הוא על ידי מה שגילוייו הפרטיים מתעלים, נשמתיהון דצדיקיא משביעים אותו רצון, צנורותיו מתפתחים, ושפע עדנת רצונו מזיל כל טוב, חיים שלום ועדנים.

ומזרמי רצון וברכה הללו מסתגל הרצון הכללי לקבל מחפץ עליון, מאור רצון ועז העולה למעלה, הגבוה ומתנשא ממנו, המקיף את העולמים האידיאלים, בכל מילואיהם, שפעת ששון וברכת עולמים.

והעולם מתבסס, וכל רעיון וכל מעשה מתברך, והברכה מסגלת את המחשבות לקבל רשמי הגודל, בלא תערובות דמיוני כזב, בלא חולשה של ספקות, ובלא גרם של היזק, והכל הולך למישרים.

וצדיקים שמחים לפני אלהים, עושים את עבודת הקודש, של חכמה ודעת, של מוסר וצדק, של סיגול אל קודש, אל גבורה והוד, בהכרה ברורה, במטרה מסומנת.

ורוחא דמלכא משיחא הולך ופועם בעולם. קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות.

לחום נלחום בקטנות שאינה מניחה אותנו לחשוב במנוחה, בפרטיות, את המון הגדולות האצורים בנשמה.

למה באה השבירה. לפי שהאלהות נותנת היא לפי כחה, והמקבל מוגבל הוא, אם כן תהיה הטובה מוגבלת,

על כן נותן הוא הטובה בלא שעור, לפי מדתו, ותהיה אלהית בלתי גבולית, ואף על פי שלא יוכל המקבל הנברא לקבל, כי אם כשישבר לגמרי.

ויבנה בתשוקתו לשוב למקורו הבלתי גבולי, להתאחד באלהות,

ובזה יעשה הנברא את עצמו, ויהיה במדרגת השלמות של בורא, ויתעלה ממעל לגבול של נברא, מה שלא היה אפשר בלא שפעת רב טוב למעלה ממדרגת אפשרות קבלתו, שהיה תמיד רק במדרגת נברא, ולא במעלת בורא כלל.

האנשים הטבעיים שאינם מלומדים, יש להם יתרון בהרבה דברים על המלומדים, בזה שלא נתטשטש אצלם השכל הטבעי והמוסר העצמי ע"י השגיאות העולות מהלימודים, וע"י חלישות הכחות וההתקצפות הבאה ע"י העול הלימודי,

ומ"מ הם צריכים לקבל הדרכה בפרטי החיים מהמלומדים.

והמלומדים צריכים תמיד לסגל לעצמם, כפי האפשרי להם, את הכשרון הטבעי של עמי הארץ, בין בהשקפת החיים בין בהכרת המוסר מצד טבעיותו, ואז יתעלו הם בפיתוח שכלם יותר ויותר.

וכן הדבר נוהג אפילו בצדיקים ורשעים שישנם רשעים כאלה, שהחלק הטוב שנשאר אצלם הוא מבונה בכח טבעי עצמי וטהור כ"כ, עד שצדיקים צריכים ללמוד מהם ולקבל מהם, ואז דוקא יתעלו הצדיקים במעלתם העליונה.

וכן הדבר נוהג גם בכלל האומות ביחש כל אחת מהם לחבירתה, וביחוד בין אוה"ע לישראל.

הקדושה העליונה שהיא הדבקות האמיתית, סובלת היא מן הכל, אפילו מן תורה ומצות, מפני הלבושים הגשמיים שלהם.

ולפעמים היא מקבלת אותם בשמחה, בתור יסורין של אהבה,

וע"פ רוב זוכה היא שיצאו הדברים מידי גבולם הצר לאויר חפשי ורחב ידים.

מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה.

המצר הוא מ"צ דמצוה, י"ה בא"ת ב"ש, שכשהוא מתקטן בא עד כדי אחורים דאלהים, שהוא ר'.

אבל הוא עולה עד רחובות הנהר, ששם י"ה הגלוף מבהיק, ומשתפכים גלי אורותיו בכל רוחב עדנו במרחב יה.

ברוה"ק מקשיבים ממש, איך כל דיבור ודיבור של תפילה ושל ברכה, אפילו כשיוצא בחשאי, משמיע קול רעש גדול.

ולפי הטהרה והצחצחות של רוה"ק, ככה מתגלה התוכן של התגלות קולות האדירים בריבוי הפרטים ובתוקף נועמם.

מפני הרעיונות הנאצלים משתכחים הרעיונות המעשיים, והעולם מקבל שבירות וחסרונות בכל תהלוכותיו.

באים בשביל כך אנשים מקניאים להרעיונות המעשיים ותולדותיהם, ומשיבים את כחם בעולם ע"י דחיפה של הרעיונות הנאצלים, לאחור.

ובעלי המחשבות האציליות מסתכלים בעין יפה בכל התיקונים המעשיים שבעלי המעשה עושים, אע"פ שבאות להם ע"י אותו המהלך החשוך של דחיפת הוד האצילות.

בהסתכלותם של בעלי האצילות בעין יפה בתיקונים המעשיים, מתבסמים הרעיונות המעשיים, והולך עולם העשיה ומתחבר בעולם האצילות, ע"י האמצעיים הנשגבים של עולם היצירה המלאה רגש ודמיון, ועולם הבריאה, המלא בינה ושירה.

ישנם צדיקים כאלה, שמרוב נטייתם לקדושה עליונה אהבת עולם הזה מתרוקנת כל כך מלבבם, עד שגם אותו חלק האהבה הראוי להיות בלבו של אדם לעולם הזה חסר להם,

ובשביל כך הם מוצאים פגמים בתכונתם האישית, ואינם יכולים למשול בעולם,

עד שהם מחזירים את האהבה לעולם הזה, על ידי תפלה שהיא חיי שעה, ועל ידי עמקי הלכות, וכל עניני הנגלות שבתורה, בהסתעפות פלפוליהם. ואז נעשית אהבתם לעולם הזה אהבה של קדושה, המתאחדת באהבת תורה,

והעולם כולו מתעלה על ידם.

חכמי לב מכירים באמת את האפסיות של עולם הזה מצד עצמו, והם מעלים את מחשבתם וציור עולמם למעלת עולם הבא ואשרו.

ומתוך שהם מסתכלים, שכל ההויה המשך אחד יש לה, ממילא נעשה עולם הזה גם הוא מפואר אצלם,

ומתוך כך הם דורשים לתקנו ולשכללו, ומזה יבא הרצון של התרבות והשכלול של חיי עולם הזה, על ידי צדיקים קדושי רוח, שתעלה בעז רוח על כל מה שגילה רוח האדם, מצד אהבתו החיצונה לעולם הזה מצד עצמו,

מפני שאהבה זו מיוסדת על תוהו ועל שקר, אלא שהדבר נדרש לקיום העולם וישובו, שיהיו משתגעים בעולם, אבל יותר הרבה מזה יהיה הישוב הבא מדעה שלמה.

תכלית הכל הוא לדעת את ד'.

כל מה שהחכמה מתגדלת באדם ובעולם, צריכים תמיד להתחיל מראשית הכל.

אבל כמה מכאיבה היא דעת ד' חשוכה, כשהיא אינה פוסקת מלהדאיב נפשו של אדם. היא מארה שמכלה את כל, בולעת היא את כל מרץ, כל כח וכל כשרון, מהפכת היא הוד לדוה.

הוי לה לידיעה ושאיפה רוחנית, שאינה עומדת על הבסיס הרחב של כל הצרכים הגשמיים הישרים של אדם היחידי ושל החברה.

עצלות הדעת, וחלישות הגורמת לאדם לפול בשחיתות של תעתועים, מגלמת בתוכו מין נטיה רוחנית, שכל תוכן גשמי ישר נדמה לחטא לעיניה.

וזאת היא העוכרת את הכל, וזאת היא הרשעה והפתיות, שאור ד' ההולך ומתעלה מגרשו בכל כח מן הארץ.

כל מחשבה עולם מלא בפני עצמו הוא.

מכל מחשבה יכולים להתפשט צינורות רבים שימלאו עולם ומלואו בשפע אורו.

בכל מחשבה יש חזיון מיוחד, שאם נבא לדמותו לחזיון שבמחשבה אחרת, נמצא שהם סותרים זה את זה, ותיכף לסתירתם הבולטת נמצא שהם ג"כ בונים זא"ז.

לפעמים מסתתרים האורות המצוחצחות מהנשמה, מפני שהם עולים בשורש הנשמה למעלה, לקבל ממנו שפע חיים ורצון ושכל עליון, ולמטה בגוף נדמה כאילו הכל סתור והכל נחשך.

ואז אפשר להסתכל בתיקוני עולם הגשמי בעין יפה וחודרת,

ואח"כ פתאום באים האורות ממרומים, וגלי אורים רבים משתפכים בנשמה בחכמות עליונות ועדנים רבים. ולישרים סודו.

כשלומדים בקדושה ורוממות נשמה, מצטיירת התרחבותה של כל התורה כולה. איך שהיא יוצאת ממקור קדושתה, מקדושת כנסת ישראל, וכל ההלכות הפרטיות מסתעפות בתור ענפים של אור חיים ממקור חיי האומה כולה.

מי שחסר לו החוש של שנאת הרשעים יוכלו התכונות המעשים והדעות הרעות להדבק בו ולפגמו,

ואף על פי שעל ידי גודל מיתוק של חסד הולך האור ונזרח גם על הרשעים, מכל מקום ראוי לאחוז במדה ידועה של גבורה, שהיא מכרת בשנאה פנימית לרשעים הגדולים, מרימי יד בתורה.

ומדה זו היא כמו סנדל לנשמה, שלא תטנף רגליה ביון מצולות הקליפות, והיא משומרת על ידי תכונה זו בטהרתה.

כיצד חושבין מלמעלה למטה:

משערים אידיאלים רמים ומחשבות נשאות כלליות, ומתוכם מולידים תולדות, פרטים ופרטי פרטים, ענף אחר ענף או הרבה סקירות בפעם אחת.

באופן כזה הולכים הרעיונות בהרחבה, הכח המחשבי פועל את פעולתו ביושר, בשטף, והנשמה מלאה אורה ונחת רוח.

אמנם כשחושבין מלמטה למעלה, מקבלים איזה פרט, מחשבי או מעשי, מפצלים אותו לפצלות של ניתוחים דקים, הולכים ממנו הלאה להרעיון שהוליד אותו, ומרעיון זה למקורי יותר ממנו, וכן מטפסין ועולים עד מרומי רעיונות נשגבים ביותר.

בדרך זה יש עמל וליאות, ספיקות רבים מאד וסיבוכי דרכים עד אין חקר, אשר הם מתבררין לפי אותה המדה שהעמל הפרטי הולך ומקבל שפע אורו מהתכונה של המחשבה הישרה שמלמעלה למטה,

וכששתי הנטיות המחשביות מבטשות זו בזו, מחדשות הן סגולות רוחניות מיוחדות.

א"ת ב"ש, ג"ר ד"ק.

מהירודים שבירודים, שאינם מכירים כי אם את האמת המתגלה להם בלבבם, ואינם נכנעים לשום ענין של השפעה אחרת שאינה מתאחדת בעומק נשמתם הפנימית, אע"פ שהכרתם היא קטנה חומרית ונמוכה מאד, מ"מ הם ראויים להצמחת ישועה.

הם הנם עפר יעקב אשר מי מנה אותם, ומעפר זה תצמח צמיחת אמת ליעקב, ההולכת ועולה מעלה מעלה.

רוח הפרצים של הכפירות, מטהר הוא את כל הסחי שנתקבץ בשטח התחתון של רוח האמונה.

ומתוך כך יטהרו השמים, ויראה האור הבהיר שבתכונת האמונה העליונה, שהיא שירת העולם ואמת העולם.

סימן למחשבה שיש בה סיגים, שהיא מכהה את אור הרעיון, ומעכבת את התרחבותו החפשית.

תיכף להכנסה של רעיון מציאות בנפש, בא רעיון של איכות.

וכשם שרעיון של מציאות הוא צינור של חיים בנשמת האדם ביחושו לגבוה מעל גבוה, כן ציור של איכות הוא צינור של מות ושל שיגוש רעיונות.

המחשבה האלהית מתפרנסת מכל המחשבות וכל הידיעות כולן,

והיא מתגדלת ומתאדרת ע"י אותו המזון הנראה שהוא בא מחוץ לה לתוכה.

המחשבה העליונה, שהיא נשמת המחשבות כולן, אינה שוללת שום מחשבה בעולם, אלא את הכל היא מבסמת ומחזירה לטוב.

רוח הקודש העמוק של היהדות, החותר להשוות את החיים המעשיים עם החיים האציליים בפועל, הוא הכח הנשמתי המפרה את ההלכות ודקדוקיהן, והוא הנותן את העמילן להפלפול המרחיב את גבוליו בחוגים המעשיים של ההויות והסוגיות.

לפעמים ע"י שקיעת הרוח, וחדלון האפשרות לשוט במרחבים טהורים של אצילות הרוח ומושגי החיים העצמיים בעז טהרתם, נדחק הרוח, ומוציא הרבה שעיפים בתכונות המוגדרות של המעשה ושל החיקור הפרטי שבתולדותיהם.

במחשכים הושיבני כמתי עולם זה תלמודה של בבל. ומ"מ גם הוא יהפך לאור, אחרי שנשמת האורה חוללה אותו.

אע"פ שהולידתו בתור בן אוני ותקש בלידתה, מ"מ אביו קרא לו בנימין, וצדקו המילדות שהן חכמות באמרן לה: אל תראי כי גם זה לך בן.

המוכשרים לעבודה מעשית ונועדים לה, אינם מסוגלים להיות תופסים ברוחם את הענין האלהי, באותה הטהרה הסוגלת להיות יסוד לעבודת ד' תדירית.

והמסורים לעבודת ד' תמידית, שיכולים להאיר את הצורה האידיאלית של העבודה האלהית בנפשם, עד כדי התאמה עם הצורה המוגבלה של העבודה המרוכזת של הקרבנות.

מוכרח הדבר שיהיו אנשים כאלה, שהתוכן האידיאלי של העולם, שהוא סוד האלהי המוחלט שבהויה, ימלא את כל חגוי נשמתם, ולא יהיה מוטל עליהם שום עול מעשי צדדי.

זהו סוד הכהונה, שאינה נוטלת חלק בארץ ובביזה, וד' הוא נחלתה.

כמו שבאיש הפרטי המסיר אזנו משמע תורה גם תפילתו תועבה, כן הוא בכלל העולם, לפי אותה המדה שהעילוי של התורה חסר לו לפי ערכו, מתעבת אצלו התפילה.

ואי אפשר להחזיר להתפילה את זיוה וכבודה כ"א ע"י הרמת קרן התורה בצדה העליון, שאז יושקטו כל השאלות הסוערות שהם מסתערות תמיד על התוכן של התפילה, ושעל מושג העבודה האלהית בכלל,

וממילא תשוב הטבעיות הנשמתית המבקשת לה את טל החיים של התפילה לאיתן מעמדה.

תורת ההתפתחות, ההולכת וכובשת את העולם כעת, היא מתאמת לרזי עולם של הקבלה, יותר מכל התורות הפילוסופיות האחרות.

ההתפתחות, ההולכת במסלול של התעלות, היא נותנת את היסוד האופטימי בעולם, כי איך אפשר להתיאש בשעה שרואים שהכל מתפתח ומתעלה.

וכשחודרים בתוכיותו של יסוד ההתפתחות המתעלה, אנו מוצאים בו את הענין האלהי מואר בבהירות מוחלטת, שדוקא אין סוף בפועל. מחולל הוא להוציא אל הפועל מה שהוא אין סוף בכח.

יראת המות היא מחלת האדם הכללית, הבאה בעקב החטא. החטא יצר את המות, והתשובה היא התרופה האחת להכחיד אותו מן העולם.

כל עמל האדם סובב והולך הוא להנצל מן המות, ולא יבא למטרתו כי אם בהגדילו את נשמתו, ממקורה הפנימי.

השיקוע בעפר החומריות, וההתלהבות הנפשית בכל ערכיה, הוא רק מגדיל את המות, וממילא הוא מוסיף יראה על יראתו,

וכל מה שיתאמץ האדם שלא להתירא מפניו לא יועיל לו כלום, מאחר שהוא משקיע את כל הויתו בתוכנים כאלה, שמות שולט בהם, והוא מהרסם ומכלה אותם.

איך לא יתפלץ הלב על יופי הנהפך לכיעור ועל חמדה שמתהפכת לבחילה.

באין לחיים מטרה, המות מוכרח להיות מאוים, המלחמה נגדו לשוא היא, העזות מאומה לא תועיל.

התרופות האמתיות שבהן העולם הולך ומשתחרר משעבוד המות הן גנוזות באוצר חיים, בנשמתא דאורייתא, המתגלה בכל גילוייה, והולכת ומסתתרת בחביון עזה.

ראש לכל התרופות היא אריכות ימים, אריכות ימים בכדי השעור המספיק לטבעו של אדם, הרוחני והחמרי, האישי והמשפחתי, העולמי והמדיני.

כשברכה זאת מתפשטת בעולם. הולכת היא צורת המות, המטלת אימה, ומתבטלת, ותחתיה באה צורה של חזיון הויה, הראוי להערך בערכו האמתי.

ואז איננו עוד משבש את הדעות, והבינה חוזרת להתגלות, איך שלא יש כאן מות כלל, על פי אותו הציור המדכא וההרוס, שהוא שוכן בלב החיים לדכאם,

ומסתכלים ביום המיתה ואומרים שירה, ד' אלהי גדלת מאד הוד והדר לבשת.

אריכות הימים באה על ידי תיקון החיים, בכל מובנם, וביחוד בהמובן המוסרי ההולך ומתרחב, הולך ומתעמק בכל השבילים, שהם מתפצלים ממנו.

רוח המוסר העליון, הממדד את החיים בערכם, חי הוא ושוכן בנפש, על פי אותה המדה שהחיים מושקפים ממנו באורם,

ולא יוכלו החיים להשקף באורם המלא, כי אם בדעת אל חי, מקור חכמה, חסד וגבורה, המאוחדים.

מועיל הוא גם כן פתוחו של הרוח הלאומי, במה שהאדם מרגיש את אושר הקיבוץ הכללי בהרגשה חיה פנימית, ושמח בשמחת האומה, בתור אבר מאבריה, שבזה פחד המות מצד מראה הכליון החמרי שלו מתקלש, שהרי נשארה היא האומה בדורותיה, שבה כל מעיניו.

אבל אין זצת עצמותה של ההצלה מיראת המות, שהרי סוף כל סוף העצמיות הפרטית מתבהלת משידוד מהותה.

עצם ההדרכה להסרת יראת המות צריכה לבוא על ידי ההתרגלות של אהבת החיים בערכם האמיתי.

כל זמן שהכל מדומדם, וחשבון החיים בא רק במהומה, אי אפשר להמדות שתזוקקנה. וממילא אי אפשר שהחיים יהיו נאהבים.

כל ענין אהבת החיים בא רק על ידי הפחד הדמיוני מהמות, ואי אפשר כלל לדבר על דבר הסרת יראה זו, שהיא מלח החיים.

אמנם לא תמיד צריכים החיים לעמוד במדרגה זו הפחותה, עד שאין ערכם נמצא בעצמם, כי אם ביראת הפכם.

על ידי קדושת החיים בתכנם העליון, אפשר לבא לאהבת החיים העצמותית.

לזה אמנם צריך שיגלה בנפש ערכו של הכלל, כלומר המציאות בכל היקפה, האדם ונשמתו, ערך הרצון הטוב, והמוסר המוחלט, בתכונת הנצח, ערכה של ההרמוניה הרוחנית עם החיים וההויה המגושמת.

וזה כבר כולל חלק חשוב מהתוכן של חכמת האלהות והכרותיה הפנימיות.

היסוד מונח בעילוי הרצון והתעמקותו במעמקה של ההכרה, זיווגו עמה והתאחדותו המוחלטת בקרבה.

סוד הסרת הערלה הוא עליית חפץ החיים למדה העליונה המגמתית, עד שכל הנטיה ההולדית, וכל סעיפיה הרוחניים, המקושרים עמה, כל המון הרומנטיקה וכל ענפיה, כולם הם סעיפי הקודש של חוסן חפץ החיים, עד כדי להמציאו מתוך ההעדר במרום עז וטהרת חשק. המטביע את נעימת האהבה בכל היקום.

החיים כשהם מוכרים בערכם הטוב, הם בעצמם מסירים הם את התבלול מעיני ההכרה, המעכב בעד הבירור של ידיעת המהות הרוחנית וערכי חייה המוחלטים.

אז מתחיל העולם הרוחני להשתרע בכל הוד מילואו, מרגיש הוא אז בקרבו את עצמו וחופשו, והחיים הנשמתיים מתגלים, לא רק בתור איזה שריד של חיים גופניים, שהם הנראים כהמלאים. אלא בתור גודל עצמי, שרק ניצוץ וצל של חיים הנם החיים של קישור הגוף ותנאיו ההוים לעומתו.

באופן זה כשהאמצעיים הצדדיים גם כן עוזרים, כשהמעמד האיקונומי, המשפחתי, הלאומי. ועצם שביעתם של החיים הטבעים, בא עמו, סר פחד המות לגמרי, ונהפך הוא למקור שמחה ובטחון.

וחסה במותו צדיק.

וכשתכונת חיים כזאת מתפשטת בעולם, בא השחרור ממלאך המות, במרום מילואו.

ומעמד חיים כמו אלה, אפשר להכשיר את העולם אליהם.

אבל לא היחיד יעצר כח לזה כי אם האומה, אומה בין האומות אומה קדושה מופתית, אומה נבחרה, הסגולה מכל העמים, שבניה בנים לד' אלהיהם הם,

הם הם המצווים על לא תתגדדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת, כי עם קדוש אתה לד' אלהיך ובך בחר ד' אלהיך להיות לו לעם סגלה מכל העמים אשר על פני האדמה,

ולהעביר המות, שהוא חרפה לעם קדוש, וכל מוראיו ועצבונותיו, שהיא תחלת התרבות המכוננת, המאשרת את החיים בכל תפקידיהם. לזה הננו נקראים, ובשביל כך אנו נלחמים,

וכל הנפילות אשר נפלנו לא יתיקו רגלינו מהמטרה העליונה, הנשואה בנשמתנו,

בא נבא אליה, דרך כל השלבים, ודרך כל השבילים המסובכים, אבל בא נבא לאותה החירות אשר עבורה הננו חיים.

לשחרר את האדם, על ידי התעלותו, על ידי התפתחותו, בגילוי כל כשרונותיו הפנימיים, זאת היא מגמתנו.

שפנימיות הדברים היא המגמה האלהית שבהויה, מגמת עריגת הכמיסה של האדם.

המטרות הרחוקות, שהן נשגבות, מנשאות את הנשמה.

אבל רק אז הנן נושאים חשובים להתרבות, כשהן מסגלות להן את כל ארחות החיים, של המטרות הבינוניות, שהן לפי רוחו של האדם הבינוני, להיות עוזרות למגמתן.

אז החיצוניות של העולם איננה פונה עורף, ולא לוחמת עם הפנימיות שלו.

בעלי הפנימיות משתוממים הם בעת שהחיצוניות נושאת את דגלה ברמה בחיים.

אבל עליהם לדעת, כי הפנימיות היא אז רק אז מנצחת, כשהיא מוצאה לפניה עולם ערוך ומסודר, אברים בריאים, ולב אמיץ, חושים מפותחים, וסדרי יופי, נקיות וטהרה, מוסר נימוסי, ודרך ארץ, ומרץ, ואהבה לחיים ולעולם.

אז תוכל הפנימיות לשלוט על ממלכה מלאה אונים.

ואם השלטון החיצוני, בעת שהוא עסוק בשלו, איננו יודע להתחשב עם פנימיות החיים, שהוא כל יסוד משגבם, בשביל כך לא תרפינה הידים של בעלי התוך.

יחזיקו הם את דגלם, ויבצרו את מעמדם.

יסייעו גם כן להחיצוניות להתבצר בסגנון כזה, שממילא ידע בעת גבורת הפנימיות, המוכרחת להתגלות, איך להסתגל לתפקידו, של שימוש למטרות הפנימיות, של החיים וההויה בכלל.

הגלות מעטה את צביוננו, דכאה אותנו, אבל לא השמידה אפילו גרגר אחד מכל סגלותינו.

כל מה שהוא מוכן לנו הרי הוא נמצא אתנו,

כל מה שצריך להיות גדול ופורח הוא קטן, קמוץ, וכמוש, אבל הכל יתגדל, הכל ישוב לפרח, יציץ ופרח ישראל.

הכח היותר חדש שיתגלה בעולם, לחדש את החיים בגאולה שלמה הוא הערך הגדול שיש לרצון האדם בהויה כולה, כשהוא משתלם בשלמותו הגמורה.

ולזה אנחנו עורגים, כל מעשינו לשם כך מכוונים הם, לגלות את האלהות שברצון האדם.

וזה אנו הולכים ומגלים על ידי התכנית של התעלות האדם והתקדשות רצונו, שהוא מבוא לבא על ידו לגבורת הרצון, להתגלות אלהות בעצם הרצון עצמו, העולה למעלה מכל עמל ומכל כשרון המעשה, שהוא אך הבל ורעות רוח, לגבי המעלה העליונה של עליית הרצון למקורו, והתגלותו בפעולה.

זה האידיאל איננו נפסק מישראל, זאת היא עליית השכינה התדירית, שבכל יום אנו מכוונים לה בעבודתנו, עליית רצון האדם, עד כדי תפיסת מקומו הנועד לו ברצון ההויה,

ואז רצון ההויה כולה, אור הרצון של הופעת גילוי האלהות המוחלטה מתגלה עליו.

והכל מתחדש באור גדול, בחיים חדשים, בשירה חדשה, בטבע מחודש, בנשמות חדשות, בדעות חדשות, בהרגשות חדשות, בציור עולם מחודש, ברצונות מחודשים, בבטחון חדש, ביחש מחודש לשמים ולארץ, לכל היקום, לאדם ולבריות כולם, לגווני החיים כולם, לגלוי ולסתר, לרוחניות ולגשמיות, לחיים שבגוף ולחיים שמחוץ לגוף, להכרות מוגבלות ולהכרות שאינן מוגבלות, לניצוצות פרטיים ולאורות כלליים, לכלים מחזיקים ולתוכנים שלהם, להכל יברא יחש חדש בחידוש ההתגלות של ערכו האמתי של רצונו של האדם במציאות.

וזה יבא על ידי הסרת החלודה והזוהמה מהרצון, על ידי העברת הערלה החיצונה והפנימית, על ידי מחיית עמלק, באדם ובלאומים, בבעור רוח הטומאה מהעולם כולו.

כשחושבים ע"ד האדם ושאר בעלי חיים נוכל לרשום רשימה שלמה של השוויות, שהאדם וכל החיים שוים הם,

ומ"מ אחר כל ההשויות כולן אנו רואים, שאותה הנקודה, שבה תלוי היתרון של האדם על הבהמה, היא חובקת בקרבה את כל מעלת האדם,

והאדם לא יוכל ולא יחפץ להחליפה בעד כל הון ויסבול באהבה יסורים רבים רק כדי שלא להיות מאבד את סגולת האדם המיוחדה שלו.

ההבדל שבין דת ישראל ליתר הדתות, אפילו אותן שהן באות מהשפעתה, הוא ג"כ ככה.

המון חזיונות של דימויים אנו יכולים למצא ביניהן, ואיך אפשר שלא ימצאו הדימויים, אפילו אם לא היו הן נלקחות ביסודן ממנה. הלא רוח האדם יש בו שיווי כללי, בכמה צדדים, אע"פ שיש הבדל מיוחד בין אישים, וקל וחומר בין קיבוצים ולאומים, מ"מ צד השוה אינו בטל מעשות פעולתו.

וביחש להדתות שבאו אחר מתן תורה והופעת ישראל בעולם, וקל וחומר אותן שביחוד נמשכו מכחה של תורת ישראל, ודאי מוכרחים דימויים רבים להיות ביניהן.

והדימויים הללו, עם כל הפרטים המרובים שבהם, לא יכחידו את הנקודה התוכיית המבדלת אותן,

וכל המהות הנשמתית מקופלת היא לא בהדימויים כ"א באותה הנקודה המבדלת, שהיא נותנת נשמה מיוחדת גם בהפרטים של הנקודות הדומות, עד שהדמיון הוה רק דמיון חיצוני, אבל הפנים משונה הוא תכלית השינוי,

ולא יוכל ולא ירצה ישראל מעולם לאבד את נקודת הנשמה בשביל עטים של הפרטים המושוים, ולעולם יעמד על גורלו, הן עם לבדד ישכן ובגויים לא יתחשב.

נבאר את היהדות, אבל לעומק התהום של דעת, ולרום שמיו אנו צריכים לגשת.

ועם זה לא נאבד דרך בחיי יום יום, במוסר הפשוט, בלב הטהור, בשמחה ובחן, בנחת רוח ובאהבה, ובכל עירות הרוח לחיי היחיד, הלאֹם והאדם.

הדעה העליונה, יש לה השתלשלותה

כשהיא חושבת חשבונו של עולם ברום האצילות. חובקת היא בקרבה ג"כ המון מעשים שהם דוגמאותיה.

וכשהמעשים הנם מתגשמים בדמותה, הרי היא מתעלה והתפשטות אורה מתרחבת.

וכשהמעשים נעשים ההיפך מחביון עזה, אז העולם נמלא סתירות, והסתירות גוררות קפידות, הירוסים ובלבולים.

יש שתתרומם מחשבה למעלה מחוג המעשה, למעלה מגבול המוסר שבצורך הציבור לפי מעמדו, ותתגלם בתביעה, והתביעה תתגלם באישיות מיוחדת.

האישיות הזאת תובעת היא את תביעתה בחוזק יד, בגדולת נשמה, ועם זה מהרסת היא את הטוב הכללי שבחיי ההוה, ועל ידי זה גם הטוב של העתיד.

ומה שיש לו שורש בקדושה עליונה, חוזר להיות יורד במעמקי הכיעור והטומאה, כשבא שלא בזמנו.

המוסר שבמדות, והמעשים החקיים, האחרונים צורך הכלל הם, והראשונים צורך היחיד, שהוא בפנים ידועים התוכן של חיי הכלל.

המעשים החקיים, כשנשקעים בהם בעומק גדול כל כך עד כדי שכחת מטרתם, מביאים הם לפעמים חלישות בהמרץ של המוסר המדותי, ומתוך כך באה מחאה מצד מחזיקי המוסר הכולל, שנראית כעין גערה על דקדוקי החקים.

אבל לעולם הצד העליון שבמוסר הוא שיהיה הכלל כלל עומד מקושר יפה וחי, ולזה החקים צריכים ומוכרחים.

על כן לעולם יעמד החק למעלה מהמוסר, והמוסר ישמש לו לעזר להדר בקיומו של החק, בנדיבות מוסרית.

ההתקשרות האלהית, העליונה והטהורה, אינה מנגדת כלל את העולם ואת החיים, לכל עמקי תוכניהם, אלא גם מכשרת אותם ומרחיבתם.

אלמלא חטאו ישראל לא היו צריכים כלל לסגל להם איזה סגולות מן החוץ כדי להשלים את עצמם בכל ערכי החיים.

אבל החטא גרם, שהמחשבה העליונה הועמה, ומה שנשאר הוא אור של תולדה, שאין לו אותו הבוהק העליון וההכללה הגמורה של העליוניות המוחלטת, של המחשבה האלהית, וממילא אין לו אותה סגולת ההרחבה, עד שבא הדבר, שההתיחדות עם התכונה של ההתקשרות האלהית, החסירה את הכשרון לשארי כשרונות,

והוצרך הפיזור של הגלות לבוא כדי להשלים את החסרונות הללו, לספג את כל היתרונות של כל הגויים אל תוכם כדי להשלים את צביונם,