השם, אשר יקראהו מדקדק הערב – התחלה, הוא אשר יקראהו בעל מלאכת ההגיון – הנושא. ואשר יקראהו המדקדק – סיפור ההתחלה, הוא אשר יקראהו בעל מלאכת ההגיון – הנשוא. בין שיהיה הסיפור שם, או פועל או מלה, או כלל – כל זה יקרא נשוא. ואין הבדל בין שיהיה הסיפור חיוב או שלילה. דמיון זה אמרנו: "ראובן עומד". נאמר: "ראובן" – נושא, "עומד" – נשוא. וכן "ראובן בלתי עומד". נאמר: "ראובן" – נושא, "בלתי עומד" – נשוא. וכן כאשר נאמר: "ראובן עמד או יעמוד". נאמר אנחנו: "ראובן" – נושא, "עמד או יעמוד" – נשוא. וכן כאשר נאמר: "ראובן בבית", "ראובן" – נושא, "בבית" – נשוא. וכן כאשר בא הסיפור בכלל, אם בשם, אם בפועל, או מה שהתחבר עמו – כל זה נקראהו נשוא.
The term which the Arab grammarian calls "the beginning", is what the master of logic calls the subject [the Hebrew term literally means "carrier"]. And what the grammarian calls "the account of the beginning" is what the master of logic calls the predicate [the Hebrew term literally means "carried"]. Whether the account is a noun, a verb, or a different word, or a phrase – all that is called the predicate. There is no difference in whether the predicate is an affirmation or a negation. For example, take: "Reuven stands". We say: "Reuven" is the subject, "stands" - the predicate. Likewise, "Reuven does not stand", we say:"Reuven" is the subject, "does not stand" – the predicate. Likewise, when we say: "Reuven stood" or "will stand", we say: "Reuven" is the subject, "stood" or "will stand" - the predicate. And if we say: "Reuven is in the house", we say "Reuven" is the subject, "in the house" – the predicate. The same [holds true] when the account comes as a phrase, be it with a noun, a verb, or whatever is joined with it – all of this we call a predicate.
2
וכלל הדבור המרכב מהסיפור והמסופר ממנו יהיה חיוב או שלילה, רצוני לומר, הנושא והנשוא יחד, יקרא – משפט או גזירה, ויקרא גם כן – המאמר הפוסק. והמשפט גם כן יש לו שני חלקים, הנושא והנשוא, ואם היו מילות המשפט רבות7אפילו אם במשפט הזה ישנן מילות רבות, רק שני חלקים הוא כולל בתוכו.. דמיון זה אמרנו: "ראובן העברי אשר היה עומד בבית שמעון הרג בנו של לבן הארמי". הנה אנחנו נאמר: זה המשפט, נושאו – "ראובן העברי אשר היה עומד בבית שמעון", ונשואו – "הרג בנו של לבן הארמי", והקש על זה8וכיוצא בזה..
The entirety of an expression composed of an account and a subject (literally: what is being recounted of) is either an affirmation or a negation. I mean to say: the subject and the predicate together are called a sentence, a phrase, and it is also called a definite statement (Aristotle's logos apophantikos). A sentence also has two parts, the subject and the predicate, and [even] if the words in the sentence are many, [it only has these two parts]. For example, take "Reuven the Hebrew who was standing in the house of Shim'on killed the son of Laban the Aramean". Here we say: The subject of this sentence is "Reuven the Hebrew who was standing in the house of Shim'on", and its predicate is "killed the son of Laban the Aramean", and infer from this.
3
הנה כלל השמות שענייניהם מפורשים בזה השער – ארבעה: הנושא, הנשוא, המשפט והמאמר הפוסק.
Thus, the amount of the terms whose meaning is defined in this chapter is four: "subject", "predicate", "sentence" and "definite statement".
השם, אשר יקראהו מדקדק הערב – התחלה, הוא אשר יקראהו בעל מלאכת ההגיון – הנושא. ואשר יקראהו המדקדק – סיפור ההתחלה, הוא אשר יקראהו בעל מלאכת ההגיון – הנשוא. בין שיהיה הסיפור שם, או פועל או מלה, או כלל – כל זה יקרא נשוא. ואין הבדל בין שיהיה הסיפור חיוב או שלילה. דמיון זה אמרנו: "ראובן עומד". נאמר: "ראובן" – נושא, "עומד" – נשוא. וכן "ראובן בלתי עומד". נאמר: "ראובן" – נושא, "בלתי עומד" – נשוא. וכן כאשר נאמר: "ראובן עמד או יעמוד". נאמר אנחנו: "ראובן" – נושא, "עמד או יעמוד" – נשוא. וכן כאשר נאמר: "ראובן בבית", "ראובן" – נושא, "בבית" – נשוא. וכן כאשר בא הסיפור בכלל, אם בשם, אם בפועל, או מה שהתחבר עמו – כל זה נקראהו נשוא.
The term which the Arab grammarian calls "the beginning", is what the master of logic calls the subject [the Hebrew term literally means "carrier"]. And what the grammarian calls "the account of the beginning" is what the master of logic calls the predicate [the Hebrew term literally means "carried"]. Whether the account is a noun, a verb, or a different word, or a phrase – all that is called the predicate. There is no difference in whether the predicate is an affirmation or a negation. For example, take: "Reuven stands". We say: "Reuven" is the subject, "stands" - the predicate. Likewise, "Reuven does not stand", we say:"Reuven" is the subject, "does not stand" – the predicate. Likewise, when we say: "Reuven stood" or "will stand", we say: "Reuven" is the subject, "stood" or "will stand" - the predicate. And if we say: "Reuven is in the house", we say "Reuven" is the subject, "in the house" – the predicate. The same [holds true] when the account comes as a phrase, be it with a noun, a verb, or whatever is joined with it – all of this we call a predicate.
וכלל הדבור המרכב מהסיפור והמסופר ממנו יהיה חיוב או שלילה, רצוני לומר, הנושא והנשוא יחד, יקרא – משפט או גזירה, ויקרא גם כן – המאמר הפוסק. והמשפט גם כן יש לו שני חלקים, הנושא והנשוא, ואם היו מילות המשפט רבות7אפילו אם במשפט הזה ישנן מילות רבות, רק שני חלקים הוא כולל בתוכו.. דמיון זה אמרנו: "ראובן העברי אשר היה עומד בבית שמעון הרג בנו של לבן הארמי". הנה אנחנו נאמר: זה המשפט, נושאו – "ראובן העברי אשר היה עומד בבית שמעון", ונשואו – "הרג בנו של לבן הארמי", והקש על זה8וכיוצא בזה..
The entirety of an expression composed of an account and a subject (literally: what is being recounted of) is either an affirmation or a negation. I mean to say: the subject and the predicate together are called a sentence, a phrase, and it is also called a definite statement (Aristotle's logos apophantikos). A sentence also has two parts, the subject and the predicate, and [even] if the words in the sentence are many, [it only has these two parts]. For example, take "Reuven the Hebrew who was standing in the house of Shim'on killed the son of Laban the Aramean". Here we say: The subject of this sentence is "Reuven the Hebrew who was standing in the house of Shim'on", and its predicate is "killed the son of Laban the Aramean", and infer from this.
הנה כלל השמות שענייניהם מפורשים בזה השער – ארבעה: הנושא, הנשוא, המשפט והמאמר הפוסק.
Thus, the amount of the terms whose meaning is defined in this chapter is four: "subject", "predicate", "sentence" and "definite statement".