The two sons of Aaron brought strange fire on the altar and did not unify God’s name in the fitting manner, and therefore they were burnt.’ R. Isaac said: ‘It is written here, “After the death of the two sons… and they died”. Why this double mention of their death? One referring to their actual death, the other to their having no children, for he who has no children is counted as dead.’1T. B. Nedarim, 64b.
R. Abba derived the same lesson from this verse, “And Nadab and Abihu died… and they had no children and Eleazar and Ithamar ministered,” etc. (Num. 3, 4). He said further that they did not die like others who have no children: they died only their own death but not that of their souls, because their souls entered into Phineas;
wherefore it refers to Phineas as “these” (Ex. 6, 25). R. Eleazar said: ‘For this reason whenever Phineas is mentioned he is always called “the son of Eleazar the son of Aaron the Priest” (v. Num. 25, 7; Judges 20, 28)….1The text here expounds the significance of the Yod with which the name Pinchas is written in Numbers 25, 7, finding in it an indication that by his zeal in the matter of Zimri he rectified the misdeed of Nadab and Abihu, and reunited the letters of the Divine Name.
It has been taught in the name of R. Jose that on this day of Atonement it has been instituted that this portion should be read to atone for Israel in captivity.
Hence we learn that if the chastisements of the Lord come upon a man, they are an atonement for his sins, and whoever sorrows for the sufferings of the righteous obtains pardon for his sins. Therefore on this day we read the portion commencing “after the death of the two sons of Aaron”, that the people may hear and lament the loss of the righteous and obtain forgiveness for their sins. For whenever a man so laments and sheds tears for them, God proclaims of him, “thine iniquity is taken away and thy sin purged” (Isa. 6, 7). Also he may be assured that his sons will not die in his lifetime, and of him it is written, “he shall see seed, he shall prolong days (Isa. 53, 19).”
תְּרֵי בְּנֵי אַהֲרֹן קְרִיבוּ אֶשָּׁא נוּכְרָאָה, דְּלָא אִתְיַחֲדוּ שְׁמֵיהּ כְּדְקָא יֵאוֹת, וְאִתּוּקָדוּ בְּנוּרָא. רִבִּי יִצְחָק אָמַר, כְּתִיב, אַחֲרֵי מוֹת. וּכְתִיב וַיָמוּתוּ. כֵּיוָן דְּאָמַר אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן, לָא יְדַעְנָא, דְּהָא וַיָמוּתוּ. אֶלָּא הָכִי תָּנֵינָן, תְּרֵי מִיתוֹת הֲווֹ, חַד לִפְנֵי יְיָ'. וְחַד, דְּלָא הֲווֹ לְהוּ בְּנִין, דְּכָל מַאן דְּלָא זָכֵי לִבְנִין מִית הוּא. בְּגִין כַּךְ, אַחֲרֵי מוֹת, וַיָמוּתוּ.
The two sons of Aaron brought strange fire on the altar and did not unify God’s name in the fitting manner, and therefore they were burnt.’ R. Isaac said: ‘It is written here, “After the death of the two sons… and they died”. Why this double mention of their death? One referring to their actual death, the other to their having no children, for he who has no children is counted as dead.’1T. B. Nedarim, 64b.
רִבִּי אַבָּא אָמַר, מַאי דִּכְתִּיב, (במדבר ג׳:ד׳) וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי יְיָ' בְּהַקְרִיבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי יְיָ' בְּמִדְבַּר סִינַי וּבָנִים לֹא הָיוּ לָהֶם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר. מַאי דָּא לְגַבֵּי דָּא, דִּכְתִּיב, וּבָנִים לֹא הָיוּ לָהֶם, וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר. אֶלָּא רָזָא דְּמִלְתָּא. הַאי דַּאֲמֵינָא, וַיָמוּתוּ, דְּלָא הֲווֹ לְהוּ בְּנִין. וְהָכִי הוּא וַדַּאי. אֲבָל לָא כִּשְׁאָר בְּנֵי עָלְמָא, אַף עַל גַּב דְּלָא אַנְסִיבוּ, דְּהָא אִלֵּין לָא מִיתוּ אֶלָּא מִיתַת גַּרְמֵיהוֹן, אֲבָל מִיתַת נַפְשָׁהוֹן לָא מִיתוּ.
R. Abba derived the same lesson from this verse, “And Nadab and Abihu died… and they had no children and Eleazar and Ithamar ministered,” etc. (Num. 3, 4). He said further that they did not die like others who have no children: they died only their own death but not that of their souls, because their souls entered into Phineas;
מְנָא לָן, דִּכְתִּיב, (שמות ו׳:כ״ה) וְאֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן לָקַח לוֹ מִבְּנוֹת פּוּטִיאֵל לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת פִּנְחָס אֵלֶּה רָאשֵׁי אֲבוֹת הַלְוִיִּם לְמִשְׁפְּחוֹתָם. אֵלֶּה, וְהָא פִּנְחָס בִּלְחוֹדוֹי הֲוָה. וּכְתִיב, רָאשֵׁי אֲבוֹת הַלְוִיִּם, בְּגִין כָּךְ, מִיתַת גַּרְמֵיהוֹן מִיתוּ, מִיתַת נַפְשָׁהוֹן לָא מִיתוּ. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר וַדַּאי מַשְׁמַע אֵלֶּה, וּמַשְׁמַע רָאשֵׁי.
wherefore it refers to Phineas as “these” (Ex. 6, 25). R. Eleazar said: ‘For this reason whenever Phineas is mentioned he is always called “the son of Eleazar the son of Aaron the Priest” (v. Num. 25, 7; Judges 20, 28)….1The text here expounds the significance of the Yod with which the name Pinchas is written in Numbers 25, 7, finding in it an indication that by his zeal in the matter of Zimri he rectified the misdeed of Nadab and Abihu, and reunited the letters of the Divine Name.
וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב, (במדבר כ״ה:ז׳) פִּנְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וּכְתִיב וּפִנְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הָיָה כֹּהֵן בַּיָמִים הָהֵם, פִּנְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן מִבָּעֵי לֵיהּ, אֶלָּא בְּכָל אֲתַר דְּאָתָא פִּנְחָס בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן כְּתִיב, וְאֶלְעָזָר לָא כְּתִיב אֶלָּא אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן. דִּכְתִּיב, (במדבר כ״ז:ב׳) וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן. (במדבר ל״א:כ״א) וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְגוֹ'. וְעַל דָּא מִיתַת גַּרְמֵיהוֹן מִיתוּ, מִיתַת נַפְשָׁהוֹן לָא מִיתוּ.
וְתָנֵינָן בְּרָזָא דְּמַתְנִיתִין, תְּרֵי זוּג, פֶּן חָס. וְהָא אִתְּמַר, יוֹ"ד זְעֵירָא בֵּינֵי אַתְוָון דְּפִנְחָס. דְּהַאי יוֹ"ד כָּלִיל תְּרֵי כַּחֲדָא, וְדָא הוּא רָזָא דְּמִלָּה, וְהָא אִתְּמַר.
רִבִּי אֶלְעָזָר שָׁאִיל לַאֲבוּי, אָמַר לֵיהּ, וְהָא תְּרֵי אִינּוּן וּתְרֵי הֲווֹ, אֲמַאי לָא אִשְׁתְּכָחוּ תְּרֵי. אָמַר לֵיהּ, תְּרֵי פַּלְגֵּי גּוּפָא הֲווֹ, דְּהָא לָא אַנְסִיבוּ, וּבְגִין כָּךְ, בְּחַד אִתְכְּלִילוּ, דִּכְתִּיב, וַתֵּלֶד לוֹ אֶת פִּנְחָס אֵלֶּה רָאשֵׁי וְגוֹ'.
וְיוֹ"ד דְּפִנְחָס, לָא אִתְיְיהִיב בֵּיהּ לְחַבְּרָא אַתְוָון, אֶלָּא בְּשַׁעֲתָא דְּקַנֵּי לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאָתָא לְיַשְּׁרָא עֲקִימָא, דְּחָמָא דְּהַאי אָת בְּרִית קַדִּישָׁא, עָיֵיל זִמְרִי בִּרְשׁוּתָא אָחֳרָא. וּבְמָּה דְּאִתְעַקָּם בְּקַדְמִיתָא, אִתְתָּקַן הָכָא. בְּנוּכְרָאָה אִתְעַקָּם בְּקַדְמִיתָא, דִּכְתִּיב, בְּהַקְרִיבָם אֵשׁ זָרָה, הָכָא בְּנוּכְרָאָה, אִתְתָּקַן, כְּמָה דִּכְתִיב, (מלאכי ב׳:י״א) וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר. מַה לְהַלָּן אֵשׁ זָרָה, אַף כָּאן נָמֵי אִשָׁה זָרָה.
מַאי אִתְחֲזֵי הָכָא. אֶלָּא בְּקַדְמִיתָא רְחִיקָא קְרִיבוּ, דִּכְתִּיב, בְּהַקְרִיבָם אֵשׁ זָרָה. אוּף הָכָא זִמְרִי, הֲוָה קָרִיב רְחִיקָא, שְׁמָא דְּמַלְכָּא, הֲוָה קָרִיב גַּבֵּי רְחִיקָא, מִיַּד, (במדבר כ״ה:ז׳) וַיַרְא פִּנְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה. הָכָא אַתְקִין עֲקִימָא דְּקַדְמֵיתָא, כְּדֵין אִתְיְיהִיב יוֹ"ד בִּשְׁמֵיהּ לְחַבְּרָא אַתְוָון כַּחֲדָא, וְאִתְבְּשַׂר בְּשָׁלוֹם, דִּכְתִּיב, (במדבר כ״ה:י״ב) לָכֵן אֱמוֹר הִנְנִי נוֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. (בריתי ממש).
(נח ס"ו ע"ב) מַאי שָׁלוֹם הָכָא, אֶלָּא בְּהַהוּא כִּתְרָא, חָבוּ בְּקַדְמִיתָא, בְּהַהוּא כִּתְרָא, אַתְּעֲרוּ קְטָטוּתָא בְּקַדְמִיתָא, וְהַשְׁתָּא דְּאִתְתְּקַן, כְּתִיב הִנְנִי נוֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. בְּרִיתִי מַמָּשׁ, תְּהֵא עִמֵּיהּ בְּשָׁלוֹם, וּבְגִין כַּךְ, אִתְיְיהִיב יוֹ"ד זְעֵירָא בִּשְׁמֵיהּ, דְּהָא מֵאַתְוָון זְעִירָאן הִיא, לְאַתְחֲזָאָה דְּהָא אִתְתָּקַּן מַה דְּאִתְעַקָּם בְּקַדְמִיתָא, וְהָא אַשְׁלִימַת עִמֵּיהּ. אָתָא רִבִּי אֶלְעָזָר וְנָשִׁיק יְדוֹי. אָמַר, בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּשָׁאִילְנָא הַאי מִלָּה, וְלָא אִתְאֲבִיד מִנַּאי.
תָּאנָא אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, בְּהַאי יוֹמָא דְּכִפּוּרֵי, אִתְתְּקַּן לְמִקְרֵי פַּרְשְׁתָּא דָּא, לְכַפְּרָא לְיִשְׂרָאֵל בְּגָלוּתָא, בְּגִין דָּא, סִדְרָא דְּיוֹמָא דָּא, הָכָא אִתְסָדַּר, וּבְגִין דְּמִיתַתְהוֹן דִּבְנֵי אַהֲרֹן, מְכַפְּרָא עַל יִשְׂרָאֵל.
It has been taught in the name of R. Jose that on this day of Atonement it has been instituted that this portion should be read to atone for Israel in captivity.
מִכָּאן אוֹלִיפְנָא, כָּל הַהוּא בַּר נָשׁ דְּיִסּוּרֵי דְּמָארֵיהּ אַתְיָין עָלֵיהּ, כַּפָּרָה דְּחוֹבוֹי אִינּוּן. וְכָל מַאן דְּמִצְטָעַר עַל יִסּוּרֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָּא, מַעֲבִירִין חוֹבַיָּיא דִּלְהוֹן מֵעָלְמָא. וְעַל דָּא בְּיוֹמָא דָּא, קוֹרִין, אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן, דְּיִשְׁמְעוּן עַמָּא, וְיִצְטַעֲרוּן עַל אֲבוּדְהוֹן דְּצַדִּיקַיָּא, וְיִתְכַּפֵּר לְהוֹן חוֹבַיְיהוּ. וְכָל דְּמִצְטָעַר עַל אֲבוּדְהוֹן דְּצַדִּיקַיָּא, אוֹ אָחִית דִּמְעִין עָלַיְיהוּ, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מַכְרִיז עָלֵיהּ וְאוֹמֵר, (ישעיהו ו׳:ז׳) וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכוּפָּר. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא דְּלָא יְמוּתוּן בְּנוֹי בְּיוֹמוֹי. וְעָלֵיהּ כְּתִיב, (ישעיהו נ״ג:י׳) יִרְאֶה זֶרַע יַאֲרִיךָ יָמִים וְגוֹ'.
Hence we learn that if the chastisements of the Lord come upon a man, they are an atonement for his sins, and whoever sorrows for the sufferings of the righteous obtains pardon for his sins. Therefore on this day we read the portion commencing “after the death of the two sons of Aaron”, that the people may hear and lament the loss of the righteous and obtain forgiveness for their sins. For whenever a man so laments and sheds tears for them, God proclaims of him, “thine iniquity is taken away and thy sin purged” (Isa. 6, 7). Also he may be assured that his sons will not die in his lifetime, and of him it is written, “he shall see seed, he shall prolong days (Isa. 53, 19).”