R. Simeon said: ‘This is not so, but the truth is that this itself is a proof of the superiority of Moses. For Moses went up, from the lower to the higher, but they came down, from the higher to the lower. Moses said shirah, which is the song of the Matrona in honour of the King, and he was attached to the King. They said shir, which is the song of the King in honour of the Matrona, and they were attached to the Matrona; and thus the superiority of Moses was here displayed.
We may also say that Moses used the term “shirah” to connect his words with the place from which judgement could be visited on them, since he had already said, “For I know their imagination”, etc. (v. 21), and also, “For I know that after my death”, etc. (v. 29).
“And David spake unto the Lord the words of this song (shirah, 2 Sam. 22, 1). It is to the honour of David that he attained to this grade of inditing a shirah from the lower to the higher. This was towards the end of his days, when he had reached a higher stage of perfection. And why was he worthy to indite such a hymn, from the lower to the higher, at the end of his days? Because he had peace on all sides, as it is written, “On the day that the Lord delivered him from the hand of all his enemies” (Ibid.).’
R. Simeon said: ‘What is the most perfect hymn? One that is addressed both by the lower to the higher and by the higher to the lower, and which then combines the two.
תָּאנָא, אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, מַאי דִּכְתִּיב וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְגוֹ', אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת עַד תּוּמָּם. הָכָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא, מַהוּ אֶת דִּבְרֵי, אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת מִבָּעֵי לֵיהּ. וּמַהוּ עַד תּוּמָּם. אֶלָּא הָכִי תָּאנָא בְּרָזָא דְּמַתְנִיתִין, כָּל אִינּוּן מִלֵּי דְּאָמַר מֹשֶׁה, כֻּלְּהוּ מִתְגַּלְּפֵי בִּשְׁמָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְכָל אִינּוּן מִלִּין הֲווֹ אַתְיָין, וְסַלְּקִין וְנַחְתִּין, וּמִתְגַּלְּפִין תַּמָּן. וְכָל מִלָּה וּמִלָּה הֲוָה אַתְיָיא קַמֵּי מֹשֶׁה לְאִתְגַּלְּפָא עַל יְדוֹי וְקַיְּימָא קַמֵּיהּ. וְהַיְינוּ דִּכְתִּיב עַד תּוּמָּם.
רִבִּי אַבָּא אָמַר, אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת, שִׁירָה הַזֹּאת מִבָּעֵי לֵיהּ: מַאי קָא רְמִיזָא. אֶלָּא שִׁירָתָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שיר השירים א׳:א׳) שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה, מַלְכָּא דִּשְׁלָמָא כֹּלָּא דִּילֵיהּ, וְהָא אוֹקִימְנָא מִלֵי. (דתניא כתיב) (תהילים צ״ב:א׳) מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת, לְיוֹם הַשַּׁבָּת מַמָּשׁ. שִׁיר דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר. (שיר השירים אשר לשלמה, שיר דקודשא בריך הוא אמר) (והכא את דברי השירה הזאת, שירה דקודשא בריך הוא אמר)
אֶלָּא הָכָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא, הָתָם שִׁיר, וְהָכָא שִׁירָה. דָּא דְּכַר, וְדָא נוּקְבָּא. וְהָא תָּנֵינָן, כָּל נְבִיאֵי כֻּלְּהוּ לְגַבֵּי מֹשֶׁה, כְּקוֹף בְּעֵינַיְיהוּ דִּבְנֵי נָשָׁא, וְאִינּוּן אָמְרוּ שִׁיר, וּמֹשֶׁה אָמַר שִׁירָה. (ומנלן דהאי נוקבא הוא, דכתיב וענתה השירה וגו') מֹשֶׁה הֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר שִׁיר, וְאִינּוּן שִׁירָה. אֶלָּא דָּא הִיא רָזָא דְּמִלָּה, מֹשֶׁה לְגַרְמֵיהּ לָא קָאָמַר דָּא, אֶלָּא לְיִשְׂרָאֵל.
אָמַר לֵיהּ רִבִּי שִׁמְעוֹן, לָאו הָכִי, אֶלָּא, מֹשֶׁה וַדַּאי מֵהָכָא אִשְׁתְּמוֹדַע, דְּאִיהוּ בְּדַרְגָּא עִלָּאָה יַתִּיר מִכֹּלָּא. מֹשֶׁה סָלִיק מִתַּתָּא לְעֵילָּא, וְאִינּוּן נַחְתֵּי מֵעֵילָּא לְתַתָּא. הוּא סָלִיק מִתַּתָּא לְעֵילָּא, כְּמָה דְּתָנֵינָן מַעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ וְאֵין מוֹרִידִין. מֹשֶׁה סָלִיק מִתַּתָּא לְעֵילָּא, דְּאָמַר שִׁירָה תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּמַטְרוֹנִיתָא, דְּאִיהִי מְשָׁבַּחַת לְמַלְכָּא. וּמֹשֶׁה בְּכֹלָּא (ס"א במלכא) אִתְאֲחָד. וְאִינּוּן נַחְתֵּי מֵעֵילָּא לְתַתָּא, דְּאַמְרוּ שִׁיר, דְּהוּא שְׁבָחָא דִּמְשַׁבְּחָא מַלְכָּא לְמַטְרוֹנִיתָא, וְאִינּוּן בְּמַטְרוֹנִיתָא אִתְאֲחָדוּ. וְעַל דָּא, בְּהַאי אִשְׁתְּמוֹדַע שְׁבָחָא דְּמֹשֶׁה, יַתִּיר מִכֻּלְּהוּ. וְהַיְינוּ דִּכְתִּיב, (שמות ט״ו:א׳) אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיְיָ', שִׁירָתָא דְּמַטְרוֹנִיתָא לְמַאן. לַיְיָ'. וּבְגִין כָּךְ, וַיִכְתּוֹב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת, וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת.
R. Simeon said: ‘This is not so, but the truth is that this itself is a proof of the superiority of Moses. For Moses went up, from the lower to the higher, but they came down, from the higher to the lower. Moses said shirah, which is the song of the Matrona in honour of the King, and he was attached to the King. They said shir, which is the song of the King in honour of the Matrona, and they were attached to the Matrona; and thus the superiority of Moses was here displayed.
וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת, וְעָנּוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא רָזָא דְּמִלָּה כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא, דִּכְתִּיב, (איוב כ׳:כ״ז) וְאֶרֶץ מִתְקוֹמָמָה לוֹ, וּמֹשֶׁה בְּכֹלָּא אִסְתָּכַּל, וְעַל דָּא אָמַר שִׁירָה, בְּגִין לְאִתְאַחֲדָא מִלִּין בַּאֲתָר דָּא, לְמֶהֱוֵי עָלַיְיהוּ דִּינָא, דִּכְתִּיב וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו. וְלָמָּה. דִּכְתִּיב כִּי אֲנִי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ, וּכְתִיב כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי וְגוֹ'. וְכַד תַּעְבְדוּ דָּא, מִיַּד וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד.
We may also say that Moses used the term “shirah” to connect his words with the place from which judgement could be visited on them, since he had already said, “For I know their imagination”, etc. (v. 21), and also, “For I know that after my death”, etc. (v. 29).
תָּא חֲזֵי, כְּתִיב (איוב כ׳:כ״ז) יְגַלּוּ שָׁמַיִם עֲוֹנוֹ וְלָא יַתִּיר, אֲבָל וְאֶרֶץ מִתְקוֹמָמָה לוֹ. בְּהַאי, דִּינָא אִתְעָבִיד לְמַאן דְּאִתְעָבִיד.
We find it also written,
כְּתִיב, (שמואל ב כ״ב:א׳) וַיְדַבֵּר דָּוִד לַיְיָ' אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת. הַשְׁתָּא תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּדָוִד הוּא, בְּגִין דְּאָמַר שִׁירָה מִתַּתָּא לְעֵילָּא, וְזָכָה לְהַאי דַּרְגָּא, וְלָא אָמַר הַאי שִׁירָה, אֶלָּא בְּסוֹף יוֹמוֹי, דְּהֲוָה בִּשְׁלִימוּ יַתִּיר מֵהַאי שִׁירָה. כְּמָה דְּתָנֵינָן, אַל תַּאֲמֵן בְּעַצְמָךְ עַד יוֹם מוֹתָךְ. וְהָכָא, אֲמַאי זָכָה דָּוִד לְמֵימַר שִׁירָתָא מִתַּתָּא לְעֵילָּא, בְּסוֹף יוֹמוֹי. דְּהֲוָה בְּנַיְיחָא מִכָּל סִטְרוֹי, דִּכְתִּיב, (שם) בְּיוֹם הִצִּיל יְיָ' אוֹתוֹ מִכַּף כָּל אוֹיְבָיו.
“And David spake unto the Lord the words of this song (shirah, 2 Sam. 22, 1). It is to the honour of David that he attained to this grade of inditing a shirah from the lower to the higher. This was towards the end of his days, when he had reached a higher stage of perfection. And why was he worthy to indite such a hymn, from the lower to the higher, at the end of his days? Because he had peace on all sides, as it is written, “On the day that the Lord delivered him from the hand of all his enemies” (Ibid.).’
אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, שִׁירָתָא מְעַלְּיָא מִכֹּלָּא מַאי הִיא. כְּמָה דְּתָנֵינָן בְּרָזָא דְּמַתְנִיתִין, בְּמִלִּין וּבְעוֹבָדָא הָכִי (ס"א הוא) נָמֵי מִתַּתָּא לְעֵילָּא, וּמֵעֵילָּא לְתַתָּא. וּלְבָתַר לְכַוְּונָא בְּלִבָּא, וּלְקַשְּׁרָא כֹּלָּא בְּחַד קִשְׁרָא.
R. Simeon said: ‘What is the most perfect hymn? One that is addressed both by the lower to the higher and by the higher to the lower, and which then combines the two.