In the book of the venerable R. Yesa we find: It is written here “And Abram passed through the land”, and in another place it says “I will make all my goodness pass before thee” (Ex. 33, 19), this being an allusion to the holiness of the land which emanates from a heavenly source.
UNTO THE PLACE OF SHECHEM, UNTO THE OAK OF MORETH, i.e. from one sphere to the other, as befitted. AND THE CANAANITE WAS THEN IN THE LAND. This confirms what has previously been said, that up to that time the wicked serpent that was cursed and brought curses on the world held sway over the land, as it is written, “Cursed is Canaan, a servant of servants shall he be unto his brethren” (Gen. 9, 25), and of the serpent, “Cursed art thou above all cattle” (Gen. 3, 14). It was in that land that Abram drew near to God. For it is written here AND THE LORD APPEARED UNTO ABRAM: here was revealed to him what he could not previously find out, the hidden force that ruled over the (holy) land,
and so HE BUILT THERE AN ALTAR TO THE LORD WHO APPEARED TO HIM. The words “who appeared to him”, which seem to be superfluous, indicate that here was revealed to him that grade which rules over the land, and that he entered into it and was confirmed in it.
AND HE REMOVED FROM THENCE UNTO THE MOUNTAIN: The word ha-harah (to the mountain) can be rendered “to the mountain of he״, implying that he now became acquainted with this and with all the grades planted there. AND PITCHED HIS TENT: here, again, the letter he in the word aholoh (his tent) indicates that he purified himself and acknowledged the kingship of heaven in all the grades attached to it. He acquired the certainty that God rules over all, and so he built an altar.
There were, in fact, two altars, because here it was revealed to him that God is ruler over all, and he became acquainted with the higher wisdom, which he had not known previously. He therefore built two altars, one for the grade (of the Godhead) which was already known to him, and one for the grade which was still concealed. This can be seen from the text: it first says “And he built there an altar to the Lord who appeared to him”, and afterwards it says “and he built an altar to the Lord”, simply-with an allusion to the higher wisdom.
Thus Abram proceeded from grade to grade until he reached his own rightful grade, as it is written, “And Abram journeyed, going on still toward the South”, the South (typifying wisdom) being the allotted portion of Abram, and there he finally fixed himself.
AND THERE WAS A FAMINE IN THE LAND: because up to now the power in charge of the land had not endowed the land with strength to produce food, since as yet it (the land) had not attained its complete development.
How did Abram know that the land was still defective? Because it was said to him, UNTO THY SEED WILL I GIVE THIS LAND. From this Abram knew that the land would not be invested with its appropriate holiness save through the grades of holiness which would be exhibited by his offspring.
בְּסִפְרָא דְּרַבִּי יֵיסָא סָבָא כְּתִיב הָכָא וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ וּכְתִיב הָתָם (שמות ל״ג:י״ט) אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי. וְהוּא רֶמֶז לִקְדוּשָׁה דְאַרְעָא דְּאָתֵי מֵאֲתַר עִלָּאָה כְּדְקָא חָזֵי.
In the book of the venerable R. Yesa we find: It is written here “And Abram passed through the land”, and in another place it says “I will make all my goodness pass before thee” (Ex. 33, 19), this being an allusion to the holiness of the land which emanates from a heavenly source.
עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה. מִסִּטְרָא דָא (ד"א ל"ג דלתתא). לְסִטְרָא דָא כְּדְקָא חָזֵי. וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ. הָא אִתְּמָר דְּעַד כְּדֵין שָׁלְטָא חִוְיָא בִּישָׁא דְּאִתְלַטְיָא וְאַיְיתֵי לְוָוטִין עַל עָלְמָא דִּכְתִיב, (בראשית ט׳:כ״ה) אָרוּר כְּנַעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו וּכְתִיב, (בראשית נ) אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וְגו'. וְתַמָּן אִתְקְרִיב אַבְרָהָם לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. מַה כְּתִיב וַיֵּרָא יְיָ אֶל אַבְרָם הָכָא אִתְגְּלִי לֵיהּ מַה דְּלָא הֲוָה יָדַע הַהוּא חֵילָא עֲמִיקָא לְשָׁלְטָא עַל אַרְעָא. וּבְגִין כָּךְ וַיֵּרָא מַה דְּהֲוָה מִתְכַּסֵּי מִנֵּיהּ.
UNTO THE PLACE OF SHECHEM, UNTO THE OAK OF MORETH, i.e. from one sphere to the other, as befitted. AND THE CANAANITE WAS THEN IN THE LAND. This confirms what has previously been said, that up to that time the wicked serpent that was cursed and brought curses on the world held sway over the land, as it is written, “Cursed is Canaan, a servant of servants shall he be unto his brethren” (Gen. 9, 25), and of the serpent, “Cursed art thou above all cattle” (Gen. 3, 14). It was in that land that Abram drew near to God. For it is written here AND THE LORD APPEARED UNTO ABRAM: here was revealed to him what he could not previously find out, the hidden force that ruled over the (holy) land,
וּכְדֵין וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיְיָ הַנִּרְאֶה אֵלָיו, כֵּיוָן דְּאָמַר לַיְיָ מַהוּ הַנִּרְאֶה אֵלָיו. אֶלָּא הָכָא אִתְגְּלִי לֵיהּ הַהוּא דַרְגָא דְּשָׁלְטָא עַל אַרְעָא וְעָאל בֵּיהּ וְאִתְקְיַּים בֵּיהּ:
and so HE BUILT THERE AN ALTAR TO THE LORD WHO APPEARED TO HIM. The words “who appeared to him”, which seem to be superfluous, indicate that here was revealed to him that grade which rules over the land, and that he entered into it and was confirmed in it.
וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה. מִתַּמָּן יָדַע הַר יְיָ. וְכֻלְהוּ דַּרְגִּין דִּנְטִיעִין בְּהַאי אֲתַר. וַיֵּט אָהֳלה בְּהֵ"א כְּתִיב. פָּרִישׂ פְּרִישׂוּ וְקַבִּיל מַלְכוּ שְׁמַיָא בְּכֻלְהוּ דַּרְגִּין דְּאֲחִידָן בֵּיהּ. וּכְדֵין יָדַע דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שַׁלִּיט עַל כֹּלָּא. וּכְדֵין בָּנָה מִזְבֵּחַ.
AND HE REMOVED FROM THENCE UNTO THE MOUNTAIN: The word ha-harah (to the mountain) can be rendered “to the mountain of he״, implying that he now became acquainted with this and with all the grades planted there. AND PITCHED HIS TENT: here, again, the letter he in the word aholoh (his tent) indicates that he purified himself and acknowledged the kingship of heaven in all the grades attached to it. He acquired the certainty that God rules over all, and so he built an altar.
וּתְרֵין מַדְבְּחָן הֲווּ, בְּגִין דְּהָכָא אִתְגְּלִי לֵיהּ דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שַׁלִּיט עַל כֹּלָּא וְיָדַע חָכְמָה עִלָּאָה, מַה דְּלָא הֲוָה יָדַע מִקַּדְמַת דְּנָא. וּבָנָה תְּרִין מַדְּבְּחָן חַד לְדַרְגָּא דְּאִתְגַּלְיָא וְחַד לְדַרְגָּא דְּאִתְכַּסְיָא. תָּא חֲזֵי, דְּהָכִי הֲוָה בְּקַדְמִיתָא כְּתִיב וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיְיָ הַנִּרְאֶה אֵלָיו וְגו'. וּלְבָתַר כְּתִיב וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיְיָ סְתָם וְלָא כְּתִיב הַנִּרְאֶה אֵלָיו. וְכֹלָּא רָזָא דְחָכְמְתָא אִיהוּ.
There were, in fact, two altars, because here it was revealed to him that God is ruler over all, and he became acquainted with the higher wisdom, which he had not known previously. He therefore built two altars, one for the grade (of the Godhead) which was already known to him, and one for the grade which was still concealed. This can be seen from the text: it first says “And he built there an altar to the Lord who appeared to him”, and afterwards it says “and he built an altar to the Lord”, simply-with an allusion to the higher wisdom.
וּכְדֵין אִתְעַטַּר אַבְרָהָם מִדַּרְגָּא לְדַרְגָּא עַד דְּסָלִיק לְדַרְגֵּיהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה. דָּא דָרוֹם דְּהוּא חוּלָקֵיהּ דְּאַבְרָהָם. הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ דַּרְגָּא בָּתַר דַּרְגָּא עַד דְּסָלִיק לְדָרוֹם וְתַמָּן אִתְקַשַּׁר כְּדְקָא יְאוּת וְסָלִיק לְדַרְגֵּיהּ דְדָרוֹם.
Thus Abram proceeded from grade to grade until he reached his own rightful grade, as it is written, “And Abram journeyed, going on still toward the South”, the South (typifying wisdom) being the allotted portion of Abram, and there he finally fixed himself.
כֵּיוָן דְּאִתְעַטַּר אַבְרָהָם בְּדַרְגּוֹי בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא וְעָאל (בארעא) בְּדַרְגָּא קַדִּישָׁא, כְּדֵין מַה כְּתִיב וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ. דְּלָא הֲווּ יָדְעֵי יְדִיעָה לְקָרְבָא לְגַבֵּי דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא:
AND THERE WAS A FAMINE IN THE LAND: because up to now the power in charge of the land had not endowed the land with strength to produce food, since as yet it (the land) had not attained its complete development.
וַיְהִי רָעָב בָּאָרְץ, דְּעַד כְּעָן לָא הֲוָה חֵילָא דְּעַל אַרְעָא יָהִיב תּוּקְפָא וּמְזוֹנָא עַל אַרְעָא, בְּגִין דְּעַד לָא אִתְקַדְּשַׁת (נ"א אתתקנת) וְלָא קָיְימָא בְּקִיּוּמָא. כֵּיוָן דְּחָמָא אַבְרָהָם דְּהָא הַהוּא חֵילָא דִּמְמַנָּא עַל אַרְעָא לָא יָהִיב תּוּקְפָא וְחֵילָא קַדִּישָׁא כִּדְקָחָזֵי, כְּדֵין וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם.
So, seeing that the power in charge of the land was not endowing it with its rightful force and energy, ABRAM WENT DOWN TO EGYPT TO SOJOURN THERE.
מְנָא יָדַע אַבְרָהָם, דִּכְתִיב לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת. כְּדֵין יָדַע אַבְרָהָם דְּהָא אַרְעָא לָא אִתְתַּקְנָא בְּתִקּוּנָא קַדִּישָׁא אֶלָּא בְּדַרְגִּין (ידיען) קַדִּישִׁין דְּיִפְקוּן מִנֵּיהּ, וּכְדֵין יָדַע אַבְרָהָם רָזָא דְחָכְמְתָא דְּאַרְעָא לָא תִתַּקַּן בִּקְדוּשָׁה אֶלָּא כִּדְאֲמָרָן:
How did Abram know that the land was still defective? Because it was said to him, UNTO THY SEED WILL I GIVE THIS LAND. From this Abram knew that the land would not be invested with its appropriate holiness save through the grades of holiness which would be exhibited by his offspring.
סִתְרֵי תּוֹרָה (מקב"ה עד ויעבור הוא גליון) קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא רָמִיז חָכְמְתָּא עִלָּאָה בְּאַבְרָהָם וּבְיִצְּחָק, אַבְרָהָם דָּא נִשְׁמָתָּא לְנִשְׁמָתָּא וְאִיהִי (ס"א אב ורם), נְשָׁמָ"ה דא הִיא שָׂרָה. לוֹט דָּא הוּא נָחָ"שׁ וּבַתּ זוּגֵיהּ דְּהַהוּא סמאל. רוּ"חַ קַדִּישָׁא דָּא יִצְּחָק. נְפֶּ"שׁ קַדִּישָׁא דָּא רִבְקָה. יֵצֶּ"ר הָרָע דָּא רוּחַ הַבְּהֵמָה, ועל דָּא אָמַר שְׁלֹמֹה בְּחָכְמָתֵּיהּ (קהלת ג׳:כ״א) מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעוֹלָה הִיא וְגו' נְפֶּשׁ הַבַּהֲמִיתּ דָּא נְפֶּשׁ מִסִּטְרָא דְּיֵצֶּר הָרָע.
וְעַל דָּא אָמְרוּ (נ"א דההוא) דְּאִיהִי נִשְׁמָתָּא לְנִשְׁמָתָּא אִתְּעֲרָא לְגַבְרָא בְּיִרְאָ"ה וּבְחָכְמְ"תָּא, נִשְׁמָתָּא אִתְּעֲרָא לְאִינִישׁ בְּבִינָה, הֲדָא הוּא דִכְתִּיב, (איוב כ״ח:כ״ח) וַיֹּאמֶר לָאָדָם הֵן יִרְאַתּ יְיָ הִיא חָכְמָה וְגו'. נִשְׁמָ"תָּא אִתְּעֳרֵי בִּתְּשׁוּבָ"ה דְּאִתְּקְרֵי בִּינָה וְאִקְרֵי שָׂרָ"ה. וְרוּ"חַ הוּא הַקּוֹ"ל וְאִתְּקְרֵי דַעַתּ וְאִתְּעֳרֵי לְאִינִישׁ דִּי סָלִיק קָלֵיהּ בְּאוֹרַיְיתָּא, וְאִתְּקְרֵי תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָּב, וְנְפֶּשׁ הַשִׂכְלִיתּ אִתְּעָר מִנֵּיהּ עוֹבָדִין טָבִין.
וּבְדוּגְמָא דָא בָּרָא גוּפָּא מֵאַרְבַּע יְסוֹדוֹתּ אֵשׁ וְרוּחַ וְעָפָּר וּמַיִם כְּגַוְונָא דְהוּא נִשְׁמָתָּא לְנִשְׁמָתָּא נְשָׁמָה וְרוּחַ וְנֶפֶּשׁ. מַיִם דָּא דְּכַר ודא הוּא מַיִם מְתִּיקֵי דִקְדוּשָׁה, וְאִיתּ מַיִם הַמְאָרְרִים דְּאִנּוּן יֵצֶּר הָרָע. אִיתּ אֶשָׁא קַדִּישָׁא נוּקְבָא וְאִיתּ אֶשָׁא נוּכְרָאָה אש זָרָה, וְעַל דָּא כְּתִּיב וְאַל יָבֹא בְּכָל עֵתּ אֶל הַקֹּדֶשׁ, דְּאִיהִי נוּקְבְתָּא מִן יֵצֶּר הָרָע. רוּחַ קַדִּישָׁא אִיהוּ דְּכַר. אִיתּ רוּחַ מְסָאֳבָא דָּא יֵצֶּר הָרָע שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו י״ד:כ״ט) כִּי מִשֹׁרֶשׁ נָחָשׁ יִצֻּא צֶּפַּע. אִיתּ עָפָּר קַדִּישָׁא ואִיתּ עָפָּר מְסָאֳבָא.
וְעַל דּא נִשְׁמָתָּא דְּאִיהִי תְּשׁוּבָ"ה אַתְּקִיפַּתּ בֵּיהּ בְּהַהוּא נָחָשׁ לְתַּבְרָא לֵיהּ בְּשִׁעְבּוּדָא דִּתְּשׁוּבָה ואַמְשִׁיךָ לֵיהּ לְבָתֵּי כְנֵסִיּוֹתּ וּלְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹתּ, וְאִנּוּן אַרְבַּע יְסוֹדֵי מִתְּפַּשְׁטִין לְכ"ב אַתְּוָון אחה"ע בומ"ף גיכ"ק דטלנ"תּ זסשר"ץ. (עד כאן גליון):
וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם. דָּא בֵּי כְּנִישְׁתָּא אֲתַּר דְּדִיּוּרָא דִּשְׁכִינְתָּא תַּמָּן כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית מ״ח:כ״ב) ואֲנִ"י נָתַּתִּי לְךָ שְׁ'כֶ'ם' אֶחָד, דָּא שְׁכִינְתָּא דְּאִתְּחֲזֵי לֵיהּ הוֹאִיל וְאִתְּקְרֵי צַּדִּיק, דְּהָא צֶּדֶק לָאו דִּיּוּרָהּ אֶלָּא בַּהֲדֵי צַּדִּיק, וְדָא הוּא עַד מְקוֹם שְׁכֶם. עַד אֵלוֹן מוֹרֶה אֵלּוּ בָּתֵּי מִדְרָשׁוֹתּ דְּאוֹלְפִּין וּמוֹרִים תַּמָּן תּוֹרָה בָּרַבִּים.
וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ. כְּדֵין אִתְּבַּסַּם וְאִתְּתַּקַּן יֵצֶּר הָרָע בְּגוּפָּא בְּעַל כָּרְחֵיהּ. דְּסַגִּיאִין שְׁמָהָן אִיתּ לֵיהּ, וּבְגִינֵי כָךָ (אתהדר) אִדְכַּר בִּשְׁמָהָן סַגִּיאִין. אָז בָּאָרֶץ ודּאי וְאִתְּכַּפְּיָא בְּהַאי, בְּגִין דִּכְדֵין אִיהוּ גוּפָּא בְּזִמְנָא דְּלָא אִתְּעֲבַר מִנִּיהּ הַהוּא נָחָשׁ כָּל כָּךָ, בְּגִין דְּבֵקוּתָּא דְּגוּפָּא כְּדֵין הַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ, אַמַּאי אִקְרֵי כְּנַעֲנִי, דְּאַסְחַר גּוּפָּא לְדִינִין בִּישִׁין.
וְנִשְׁמָתָּא קָיְימָא בְּהַאי עָלְמָא (לאתתקנא אורחוי דגופא) כְּדְקָא יְאוּתּ בְּגִין לְמִזְכֵּי בָּהּ, לְבָתַּר כַּד נָפְּקַתּ מֵהַאי עָלְמָא אִי זָכָאתּ סָלְקָא לְאַתְּרָהּ דְּנָפְּקַתּ מִתַּמָּן דִּכְתִּיב אֶל מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ אשר עָשָׂה שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה וּכְתִּיב אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיָה שָׁם אָהֳלה בַּתְּחִלָּה. אָהֳלה בְּהֵ"א.
וְהַשְׁתָּא אִיהִי קָיְימָא בֵּין לְסָלְקָא לְעֵילָא וּבֵין לְנָחֲתָּא לְתַּתָּא. (דכתיב) בֵּין בֵּיתּ אל וּבֵין הָעָי. אִי זָכָאתּ סָלְקָא אל מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ, אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁם וְגו'. מַאן עשה וּמַאן מִזְבֵּחַ. אֶלָּא אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁם, דָא קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא. דְּאִיהוּ עָבַד תַּמָּן הַאי מִזְבֵּחַ וְאַתְּקִין לָהּ על תְּרֵיסַר אַבְנִין לְמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְּנֵי יַעֲקֹב אשר הָיָה דְּבַר יְיָ אֵלָיו לֵאמֹר יִשְׂרָאֵל יִהְיְה שְׁמֶךָ ודַּאי.
וּמִזְבֵּחַ דָּא עָשָׂה שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה כַּד אִתְּבְּרֵי עָלְמָא עִלָּאָה (עלאה) טְמִירָא לְכָל עָלְמִין, וּמִיכָאֵ"ל כַּהֲנָא רַבָּא קָאִים וּמַקְרִיב עֲלָהּ קָרְבָּנִין דְּנִשְׁמָתִּין, כֵּיוָן דְּנִשְׁמָתָּא סָלְקָא תַּמָּן מַה כְּתִּיב וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בּשם יְיָ, נִשְׁמָתָּא קָארֵי תַּמָּן וְאִצְּרִירָא בִּצְּרוֹרָא דְחַיֵּי.
וְכָל דָּא, אִי זַכָּאָה בְּהַאי עָלְמָא לְאַתְּקָנָא גּוּפָּא כְּדְקָא יָאוֹתּ וּלְאִכַּפְּיָא (ולאספיא) תּוּקְפָּא דְּהַהוּא לָטְיָיא, עַד דְּאִתְּפָּרְשָׁא מִנֵּיהּ מַה כְּתִּיב, וַיְהִי רִיב בֵּין רוֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רוֹעֵי מִקְנֵה לוֹט (דא יצר הרע), דְּבְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא בְּהַאי עָלְמָא, אִנּוּן סִיעָן וּמַנְהִיגִי דְּנִשְׁמָתָּא, וְאִנּוּן סִיעָן וּמַנְהִיגִין דְּיֵצֶּר הָרָע, אִנּוּן בְּקִטְרוּגָא מְקַטְרְגִין אִלֵּין בְּאִלֵּין, וְכָל שָׁיְיפִּין דְּגוּפָּא בְּצַּעֲרָא בֵּינַיְיהוּ בֵּין נִשְׁמָתָּא וְהַהוּא נָחָשׁ דְּקָא מַגִּיחִין קְרָבָא בְּכָל יוֹמָא.
מַה כְּתִּיב וַיֹּאמֶר אַבְרָם אל לוֹט. נִשְׁמָתָּא אֲהַדְּרָא לְגַבֵּי יֵצֶּר הָרָע וְאָמַר לֵיהּ, אַל נא תְּהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינְיךָ וּבֵין רוֹעַי וּבֵין רוֹעֶיךָ, סִטְרִין דִּילִי וְסִטְרִין דִּילָךָ. כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנַחְנוּ, יִצֶּר טוֹב וְיֵצֶּר הָרָע קְרֵיבִין דָּא בְּדָא, דָּא לִימִינָא וְדָא לִשְׂמָאלָא.
הֲלא כָל הָאָרֶץ לְפָּנְיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלַי. סַגִּיאִין חַיָּיבַיָא אִנּוּן בְּעָלְמָא, זִיל וְשׁוּט אֲבַּתְּרַיְיהוּ וְאִתְּפְּרַשׁ מֵעִמִּי. אִם הַשְׂמֹאל וְאֵימִינָה וְגו'. וְאוֹכַח לֵיהּ וְאָעִיק לֵיהּ בְּכַמָּה קְרָבִין דְּעָבִיד בַּהֲדֵיהּ בְּכָל יוֹמָא, עד דִּכְתִּיב וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו.
כֵּיוָן דְּמִתְּפָּרְשִׁין דָּא מִן דָּא מַה כְּתִּיב, אַבְרָם ישב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. אִתְּיַשְׁבַתּ נִשׁמתָּא בְּאִנּוּן צַּדִּיקַיָא בְּיִשׁוּבָא טַב בִּשְׁלָם. וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר, הַהוּא לָטְיָא מְקַטְרְגָא אָזִיל לְקַטְרְגָא וּלְאִתְּחַבְּרָא בְּאֲתַּר דְּחַיָּיבַיָא תַּמָּן דִּכְתִּיב וַיֶּאֱהַל עַד סְדוֹם. מַה כְּתִּיב בַּתְּרֵיהּ וְאַנְשֵׁי סְדוֹם רָעִים וְחַטָאִים לַיְיָ מְאֹד. תַּמָּן שַׁרְיָא וְשָׁוִי דִּיּוּרֵיהּ בֵּינַיְיהוּ לְאִתְּחַבְּרָא בְּהוּ לְאַסְטָאָה לוֹן וּלְאוֹבָדָא לוֹן. (ואברהם בעובדין טבין בתשובה באורייתא) (חסר) (ס"א) בְּעוֹבָדִין בִּישִׁין.
כֵּיוָן דְּאִשְׁתְּאָרַתּ נִשְׁמָתָּא בְּלָא מְקַטְרְגָא וְאִתְּדְּכֵי גוּפָּא מֵהַהוּא זוּהֲמָא, מִיָּד קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא אַשְׁרֵי דִיּוּרֵיהּ בַּהֲדֵיהּ וְיָרִיתּ אַחְסַנְתָּא עִלָּאָה וְתַּתָּאָה, וְאִיתּ לֵיהּ נַיְיחָא בֵּין צַּדִּיקַיָא, והַהוּא לָטְיָא בֵּין אִנּוּן רַשִׁיעַיָיא חָטָאן בַּהֲדֵיהּ, עַד דְּלָא הֲוָה פּוּרְקָנָא לְחוֹבַיְיהוּ.
מַה כְּתִּיב וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו. וַיִּשְׁמַע אַבְרָם דָּא נִשְׁמָתָּא דְּאִשְׁתְּאָרַתּ בְּדַכְיוּ בְּגוּפָּא. כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו, דָּא יֵצֶּר הָרָע דְּנִשְׁבָּה בֵּין אִנּוּן חַיָּיבַיָא בְּחוֹבִין סַגִּיאִין. וַיָּרֶק אֶתּ חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתּוֹ, אִלֵּין אִנּוּן צַּדִּיקַיָיא דְּלָעָאן בְּאוֹרַיְיתָּא דְּאִנּוּן שַׁיְיפֵּי דְגוּפָּא זְרִיזִין לְמֵיהַךָ בַּהֲדֵיהּ י"ח וּשֹלשׁ מֵאוֹתּ, אִלֵּין רמ"ח שַׁיְיפִּין דְּגוּפָּא, ושִׁבְעִין, דְּרָזָא דְּנִשְׁמָתָּא דְּנָפְּקָא מִתַּמָּן (ע"כ). בְּכלָּא אִזְדְּרָז לְמֵהַךָ תַּמָּן לְגַבֵּי אִנּוּן חַיָּיבַיָא לְאֲתָּבָא לוֹן (מחובוי) מֵחוֹבֵיהוֹן.
מַה כְּתִּיב ויִּרְדֹּף עַד דָּן. רָדִיף אֲבַּתְּרַיְיהוּ וְאוֹדַע לוֹן דִּינא דְּהַהוּא עָלְמָא וְעוֹנְשָׁא דְּגֵיהִנֹּם, וְלָא יָהִיב דְּמִיכוּ לְעֵינֵיהּ בִּימָמָא וּבְלֵילְיָא עד דְּאוֹכַח לוֹן לְאִנּוּן חַיָּיבִין וְאָתִּיב לוֹן בִּתְּיוּבְתָּא לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא. מַה כְּתִּיב וַיָּשֶׁב אֶתּ כָּל הָרְכוּשׁ, אָתִּיב לוֹן בִּתְּיוּבְתָּא שְׁלֵימָא כְּדְקָא יְאוּתּ.
וְגַם אֶתּ לוֹט אָחִיו וְגו'. אֲפִּלּוּ לְהַהוּא יֵצֶּר הָרָע אַתְּקִיף בַּהֲדֵיהּ עַד דְּאַכְפְּיֵיה בְּעַל כָּרְחֵיהּ (ולא) וְאַמְתִּיק לֵיהּ כְּדְקָא חָזֵי. כּלָּא אָתִּיב בִּתְּיוּבְתָּא שְׁלֵימָתָּא כְּדְקָא יְאוּתּ, בְּגִין דְּלָא אִשְׁתְּכַח יְמָמָא וְלֵילְיָא עַד דְּאוֹכַח לוֹן וּרְדַף לוֹן עַל הַהוּא חוֹבָא דְּחָאבוּ עַד דְּתָּאבוּ בִּתְּיוּבְתָּא שְׁלֵימָתָּא כִּדְקָחָזוּ.
אַהֲדַרְנָא לְמִילֵּי קַדְמָאֵי דְּפָּרְשָׁתָּא. כְּתִיב (שיר השירים ג׳:ג׳) מְצָּאוּנִי הַשׁוֹמְרִים הַסּוֹבְבִים בָּעִיר וגו'. (תנן כדוגמת דרמיז באברהם ויצחק ושרה ורבקה ידו"ד, כדוגמא דא רמיז בהאי קרא (רות א׳:ב׳) ושם האיש אלימלך ושם אשתו נעמי ושם שני בניו מחלון וכליון אפרתים. אלימל"ך דא נשמתא לנשמתא.) נָעְמִ"י דָּא נְשָׁמָה, וְאַמַּאי אִתְּקְרֵי נָעְמִי, מִשׁוּם (תהילים צ׳:י״ז) וִיהִי נֹעַם יְיָ אֱלֹהֵינוּ. מַחְלוֹן דָּא רוּחָא קַדִּישָׁא, וְלָמָּה אִתְקְרֵי מַחְלוֹן דְּמָחַל לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. רוּ"ת דָּא נֶפֶשׁ קַדִּישָׁא, וְלָמָּה אִתְקְרֵי רוּ"ת עַל שֵׁם תּוֹ"ר. כִלְיוֹ"ן דָּא רוּחָ"א דְבְּעִירָ"א, ועַל דָּא אָמַר שְלמֹה עָלָיו הַשָׁלוֹם (קהלת ג׳:כ״א) רוּחַ הַבּהמה דָּא יֵצֶ"ר הָרָ"ע. עָרְפָּ"ה דָּא נַפְשָׁא דִּשְׂמָאלָא בַת זוּגֵיהּ שֶׁל יֵצֶר הָרָע. וְלָמָּה אִתְקְרֵי עָרְפָּה מִשׁוּם כִּי עַם קשה עֹרֶף הוּא. אִי זָכָה בַּר נָשׁ סָלְקָא נִשְׁמָתָּא עִלָּאָה, וְאִי לָאו מִסְתַּלְּקֵי אִנּוּן דוֹבְרֵי נִשְׁמָתָּא וְרוּחָא וְאִשְׁתָּאַר נִשְׁמָתָּא עִלָּאָה וְנְפֶּשׁ הַשִׂכְלִיתּ, מַה כְּתִּיב, (רות א׳:ז׳) וַתֵּצֵּא מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיתָּה שָׁמָּה וּשְׁתֵּי כַלוֹתֶּיהָ עִמָּהּ וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לִכַלוֹתֶּיהָ שֹׁבְנָה בְנֹתַּי וְגו'. וַתֹּאמֶר רוּתּ אַל תִּפְּגְּעִי בִי וְגו' וְעָרְפָּה שָׁבָה לְעַמָּהּ וּלְאֱלהֶיהָ. תְּנַן עָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא יְרוּשְׁלֵם לְעֵילָא כְּגַוְונָא דִּיְרוּשָׁלַםִ דִּלְתַּתָּא, בְּשׁוּרִין וּמִגְדָּלִין וּפִּתְּחִין פְּתִּיחִין, וְאִנּוּן חוֹמוֹתּ דְּתַּמָּן אִיתּ עֲלַיְיהוּ נָטְרִין דְּנָטְרֵי תַּרְעֵי דְּאִנּוּן חוֹמוֹתּ דִּכְתִּיב, (ישעיהו ס״ב:ו׳) עַל חוֹמוֹתַּיִךָ יְרוּשָׁלַיִם הִפְּקַדְתִּי שׁוֹמְרִים וְגו'. וּמִיכָאֵל כַּהֲנָא רַבָּא עִלָּאָה מִכֻּלְהוּ נָטְרֵי תַּרְעֵי דְּאִנּוּן חוֹמוֹתּ.
נְשָׁמָ"ה (דאתקרי נעמ"י) כַּד נָפְּקַתּ מֵהַאי עָלְמָא, אִי זָכָאתּ עָאלַתּ בְּגִנְתָּא דְעֵדֶן דְּאַרְעָא דְּנָטַע קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא לְרוּחֵיהוֹן דְּצַּדִּיקַיָיא כְּגַוְונָא דְהַהוּא גִּנְתָּא דְּעֵדֶן דִּלְעֵילָא. וְתַּמָּן כָּל צַּדִּיקַיָיא דְּעָלְמָא.
וְכַד נִשְׁמָתָּא נָפְּקַתּ מֵהַאי עָלְמָא, עָאלַתּ בִּמְעַרְתָּא דְּכָפֶּלְתָּא דְּתַּמָּן אִיהִי פִּתְּחָא דְּגַּן עֵדֶן. פָּגְעַתּ בְּאָדָם הָרִאשׁוֹן וּבְאִנּוּן אֲבָהָן דְּתַּמָּן, אִי זָכָאתּ אִיהִי, חָדָאן בָּהּ וּפָּתְּחִין לָהּ פִּתְּחִין וְעָאלַתּ. ואִי לָא דַּחְיָין לָהּ לְבַר. (ומה היא אמרה כד דחיין לה לבר (שיר השירים ג׳:ג׳) מצאוני השומרים וגו' אזלת. לבתר דאזלת תמן מקמי דאתיא לעלמא דא ויהיבת נר על רישיה שנאמר (איוב כ״ט:ג׳) בהלו נרו עלי ראשי כל מאן דחזון לה מזדעזעין ואמרי הזאת נעמי. אתיבת היא ואמרה (רות א׳:כ׳) אל תקראנה לי נזעמי קראן לי מרה וגו'. אני מלאה הלכתי בההוא אתר וריקם השיבני יי בלא תורה ובלא מעשים טובים דאעיל לי בגופא בישא למה תקראנה לי נעמי ויי ענה בי). ואִי ז זָכָאתּ עָיְילַתּ לְגִנְתָּא דְעֵדֶן, כֵּיוָן דְּעָיְילַתּ יָתְּבָא תַּמָּן בְּגִנְתָּא (אזדווגת באלימלך דא מחלון דדא רוח אזדווג ברות דדא נפש השכלית) וְאִתְּלַבְּשׁוּ (ד"א ואתלבשת) תַּמָּן בִּלְבוּשָׁא דְּדִיוּקְנָא דְּהַאי עָלְמָא וְאִתְּעַדְּנַתּ תַּמָּן.