R. Isaac discoursed on the verse: And the dust returneth to the earth as it was, and the spirit returneth unto God who gave it (Eccl. 12, 7). He said: ‘When the Holy One, blessed be He, created Adam, He took his dust from the site of the Temple and built his body out of the four corners of the world, all of which contributed to his formation. After that He poured over him the spirit of life, as it says, “and he breathed into his nostrils the breath of life” (Gen. 2, 7). Adam then arose and realised that he was both of heaven and of earth, and so he united himself to the Divine and was endowed with mystic Wisdom.
Each son of man is, after the same model, a composite of the heavenly and the earthly; and all those who know how to sanctify themselves in the right manner in this world, when they beget a son cause the holy spirit to be drawn upon him from the region whence all sanctities emerge. Such are called the children of the Holy One; and as their bodies were formed in sanctity, so are they given a spirit from the supernal holy region.
Observe that the day on which a man is about to depart from this world is a day of reckoning when the body and the soul in combination have to give an account of their works. The soul afterwards leaves him, and the body returns to the earth, both thus returning to their original source, where they will remain until the time when the Holy One will bring the dead to life again.
Then God will cause the identical body and the identical soul to return to the world in their former state, as it is written, “Thy dead shall live, my dead bodies shall arise” (Is. XXVI, I9). The same soul is meanwhile stored up by the Holy One, thus returning to its original place, as it is written, “And the spirit returns to God who gave it” (Eccl. 12, 7). And at the time when the Holy One will raise the dead to life He will cause dew to descend upon them from His head. By means of that dew all will rise from the dust,
as it says, “for thy dew is as the dew of lights” (Is. 26, 19), these being the supernal lights through which the Almighty will in future pour forth life upon the world. For the tree of life exudes life unceasingly into the universe. Life in the present dispensation is cut short through the influence of the evil serpent, whose dominion is symbolised by the darkened moon. Under the same influence the celestial waters, as it were, fail, and life is not dispensed in the world in proper measure.
At that time, however, the evil tempter, who is none other than the evil serpent, will be removed from the world by the Almighty and disappear, as it is written, “and I will cause the unclean spirit to pass out of the earth” (Zech. 13, 2). After he disappears the moon will no more be obscured, and the waters of the celestial river will flow on perennially. Then will be fulfilled the prophecy, “Moreover the light of the moon shall be as the light of the sun, and the light of the sun shall be sevenfold, as the light of the seven days, etc.” (Is. 30, 26).
Said R. Hizkiah: ‘If it be so that all the dead bodies will rise up from the dust, what will happen to a number of bodies which shared in succession the same soul?’ R. Jose answered: ‘Those bodies which were unworthy and did not achieve their purpose will be regarded as though they had not been: as they were a withered tree in this world, so will they be regarded at the time of the resurrection. Only the last that had been firmly planted and took root and prospered will come to life,
as it says, “For he shall be as a tree planted by the waters… but its foliage shall be luxuriant, etc.” (Jer. 17, 8). This alludes to the body that struck deep root, produced fruit and prospered. But of the former body which remained fruitless, which did not take root, which was unworthy and did not achieve its end, it is written, “For he shall be like a tamarisk in the desert, and shall not see when good cometh, etc.” (Ibid. 6), i.e. he will not be included in the resurrection,
and will not see the light stored up at the Creation for the delectation of the righteous, regarding which it says, “And God saw the light that it was good” (Gen. 1, 4), and also, “But unto you that fear my name shall the sun of righteousness arise, etc.” (Mal. 3, 20). The Holy One will thus in the future raise the dead to life again, and the good principle will prevail in the world and the Evil One will vanish from the world, as already said, and the previous bodies will be as though they never had been.’
Said R. Isaac: ‘For such bodies the Holy One will provide other spirits, and if found worthy they will obtain an abiding in the world, but if not, they will be ashes under the feet of the righteous, as it is written, “and many of them that sleep in the dust of the earth shall awake, etc.” (Dan. 12, 2). All then will rise up and will be ranged before the Holy One, who will enumerate them, as it were, as it says, “He that bringeth out their host by number” (Is. 40, 26).
Observe that it has been laid down that the dead of the Land of Israel will be the first to rise, and of them it is written, “Thy dead shall live” (Ibid. 26, 19). On the other hand, the words “my dead bodies shall arise” (Ibid.) allude to the dead of other lands, since instead of “shall live” it says “snall arise”. The living spirit, in fact, will only infuse the bodies in tne Land of Israel. “Thy dead”, then, “shall live”. But the other dead bodies will rise without the spirit of life, and only after they shall have rolled themselves underground and reached the Land of Israel will they receive souls-only there, but not in other realms-so that they may be really resurrected.’
R. Eleazar and R. Jose were one night studying the Torah. Said R. Eleazar: ‘Observe that at the time when the Holy One will bring the dead back to life, all the souls mustered before Him will bear each a form identical with the one it bore in this world. The Holy One will bring them down, and will call them by their names, as it says, “He calleth them all by name” (Ibid. 40, 26). Every soul will then enter into its own place, and the dead will be fully resurrected, and the world will thus reach its consummation. Of that time it is written, “And the reproach of his people will he take away from off all the earth” (Ibid. 25, 8), which is a reference to the evil tempter, who darkens the faces of men and leads them astray.’
R. Jose, interposing, said: ‘How is it that a man whilst the spirit of life is in him is not a source of defilement, whereas after his soul leaves him he becomes a source of defilement 7’ R. Isaac replied: ‘Assuredly this is the law, and the explanation given is that the evil tempter, in the act of taking away the spirit of a man, defiles it, and thus the body is left in a state of defilement. This, however, is not the case with idolatrous nations. For since they carry defilement during life, as their souls are derived from the side of defilement, when this defilement is removed the body remains without any defilement whatever.
For this reason whoever forms an attachment with a woman of any of the idolatrous nations becomes defiled, and the offspring born from such an attachment receives a defiled spirit. It may be asked why, seeing that the father is an Israelite, the offspring should receive a defiled spirit. The reason is that as soon as the father attached himself to that woman, defilement entered into him. Now if the father became defiled through the unclean woman, how much more must the offspring born of her be defiled to its very spirit. Such a man, moreover, transgresses the precept of the Torah, contained in the words, “For thou shalt bow down to no other god; for the Lord whose name is Jealous, is a jealous God” (Ex. 34, 14), i.e. He is jealous for the sanctity of the holy covenant.’
תָּנוּ רַבָּנָן כָּל נִשְׁמָתָן שֶׁל צַּדִּיקִים לְמַעְלָה בְּעֵדֶן הֵן. וּמַה מִּמַּה שֶּׁיּוֹרֵד מֵעֵדֶן יִשְׂגֶא הַחָכְמָה בָּעוֹלָם, לָעוֹמְדִים בּוֹ ונֶהֱנִין מֵהֲנָאוֹתָיו וְכִסּוּפָיו, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
אָמַר רַבִּי יִצְּחָק כֵּיוָן שֶׁהַנְּשָׁמָה זוֹכָה לִיכָּנֵס בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל מַעְלָה. מִיכָאֵ"ל הַשַּׂר הַגָּדוֹל הוֹלֵךְ עִמָּהּ וּמַקְדִּים לָהּ שָׁלוֹם. מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת תְּמֵהִים בּוֹ וְשׁוֹאֲלִים עָלֶיהָ (שיר השירים ג׳:ו׳) מִי זֹאת עוֹלָה מִן הַמִּדְבָּר. מִי זֹאת עוֹלָה בֵּין הָעֶלְיוֹנִים מֵהַגּוּף הֶחָרֵב שֶׁדּוֹמֶה לְהֶבֶל דִּכְתִיב, (תהילים קמ״ד:ד׳) אָדָם לַהֶבֶל דָּמָה. הוּא מֵשִׁיב וְאוֹמֵר (שיר השירים ו׳:ט׳) אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי, אַחַת הִיא מְיוּחֶדֶת הִיא. אַחַת הִיא לְאִמָּהּ, לְאִמָּהּ זוֹ הִיא כִּסֵּא הַכָּבוֹד שֶׁהִיא אֵם לַנְּשָׁמָה וְיוֹלֶדֶת לָהּ שֶׁנִּגְזְרָה מִמֶּנָּה.
רָאוּהָ בָּנוֹת וַיְאַשְׁרוּהָ. אֵלּוּ שְׁאָר הַנְּשָׁמוֹת שֶׁהֵן בְּמַעֲלָתָן לְמַעְלָה וְהֵם הַנִּקְרָאוֹת בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי הָא חָזַרְנָא עַל מַה דְּאֲמָרָן אֵלּוּ נִקְרָאוֹת בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם, וְהָאֲחֵרוֹת נִקְרָאוֹת בְּנוֹת לוֹט. רָאוּהָ בָּנוֹת וַיְאַשְׁרוּהָ. שְׁאָר הַנְּשָׁמוֹת מְשַׁבְּחוֹת לָהּ, וְאוֹמְרוֹת שָׁלוֹם בּוֹאֵךְ. מְלָכוֹת וּפִלַגְּשִׁים, מְלָכוֹת אֵלּוּ הָאָבוֹת שֶׁהֵם מְלָכוֹת. וּפִלַגְּשִׁים, הֵן גֵּירֵי הַצֶּדֶק. כּוּלָּם מְשַׁבְּחוֹת וּמְקַלְּסוֹת אוֹתָהּ עַד שֶׁנִּכְנְסֶת לְמַעְלָה, וְאֲזַי הַנְּשָׁמָה בְּמַעֲלָתָהּ וּמִתְקַיְּימָא אֲרִיכוּת הַיָּמִים הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים. נִכְנַס בַּאֲרִיכוּת הַיָּמִים לָעוֹלָם הַבָּא.
רַבִּי אַבָּא סָבָא קָם עַל רַגְלוֹי וְאָמַר, מְנוּחָה וְשָׁלוֹם גָּרְמִין יְהֵא לָךְ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי דְּחָזָרַת עֲטָרָה לְיוֹשְׁנָהּ. דְּתָנִינָן בְּמַתְנִיתָּא קַדְמָאָה דְּכֵיוָן שֶׁהַנְּשָׁמָה הִיא בְּתַשְׁלוּמָהּ בְּאֲתַר עִלָּאָה (לזמנא בתרא עאלין) לָא תָבַאת לְגוּפָא, אֶלָּא אִתְבְּרִיאָן מִנָּהּ נִשְׁמֵי אָחֳרָנִין דְּנָפְקֵי מִנָּהּ ואִיהִי אִשְׁתְּאָרַת בְּקִיּוּמָא, עַד דְּאֲתָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי וְדָרַשׁ וּמַה אִם בָּעוֹלָם הַזֶּה שֶׁהוּא הֶבֶל וְהַגּוּף שֶׁהוּא טִפָּה סְרוּחָה נִכְנֶסֶת בּוֹ אוֹתָהּ הַנְּשָׁמָה. לֶעָתִיד לָבֹא שֶׁיִּצָּרְפוּ כּוּלָּם וְיִהְיְה הַגּוּף מוּבְחָר בְּקִיּוּם וְתַשְׁלוּם יוֹתֵר, אֵינוֹ דִין לְהִכָּנֵס אוֹתָהּ הַנְּשָׁמָה בּוֹ בְּכָל הַתַּשְׁלוּמִין והָעִלּוּיִין שֶׁבָּהּ.
אָמַר רַבִּי אַחָא אוֹתָהּ הַנְּשָׁמָה (בו בכל התשלומין והעלויין שבה) מַמָּשׁ ואוֹתוֹ הַגּוּף מַמָּשׁ עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַעֲמִידָן בְּקִיּוּמָן לֶעָתִיד לָבֹא, אֲבָל שְׁנִיהֶם יִהְיוּ שְׁלֵמִים בְּתַשְׁלוּם הַדַּעַת לְהַשִּׂיג מַה שֶּׁלֹּא הִשִּׂיגוּ בָּעוֹלָם הַזְּה:
וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וגו'. רַבִּי בּוֹ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן (באותם הימים) בְּאוֹתוֹ הָעוֹלָם שֶׁהוּא יָמִים, וְלֹא בָּעוֹלָם הַזְּה שֶׁהוּא לַיְלָה. אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בְּאוֹתָם הָעוֹלָמוֹת שֶׁהֵם יָמִים בְּאוֹתָם הַהֲנָאוֹת וְהַכִּסּוּפִין שֶׁהוּא נוֹחֵל: וַיְיָ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל. בְּאוֹתוֹ הַמִּשְׂרָה (נ"א המעשר) שֶׁנָּתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִשְּׁמוֹ, שֶׁהִיא אוֹת ה"א, שֶׁבּוֹ נִבְרָא הָעוֹלָם.
וְתַנְיָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מטטרון שַׂר הַפָּנִים שֶׁהוּא נַעַר עֶבֶד מֵרַבּוֹ הָאָדוֹן הַמּוֹשֵׁל עָלָיו, מְמוּנֶּה עַל הַנְּשָׁמָה בְּכָל יוֹם לְהַסְפִּיק לָהּ מֵאוֹתוֹ הָאוֹר שֶׁנִּצְּטַוָּה, והוּא עָתִיד לְמֵיסַב חוּשְׁבַּן פִּתְקָא בְּבָתֵּי קִבְרֵי מִן דּוּמָה וּלְאַחֲזָאָה לֵיהּ קַמֵּי מָארֵיהּ, והוּא זַמִּין לְמֶעְבַּד חָמִיר הַהוּא גַּרְמָא תְּחוֹת אַרְעָא לְתַקָּנָא לְגוּפַיָיא וּלְקָיְימָא לוֹן בִּשְׁלֵימוּתָא דְּגוּפָא בְּלָא נִשְׁמָתָא (בזמנא) דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יְשַׁדַּר לָהּ לְאַתְרָהּ.
אָמַר רַבִּי יִצְּחָק בְּאוֹתָהּ שָׁעָה מַה כְּתִיב, וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ הַמּוֹשֵׁל וְגו'. מַהוּ אֶל עַבְדּוֹ, אִי בְּחָכְמְתָא דָא נִסְתַּכֵּל מַהוּ אֶל עַבְדּוֹ. אָמַר רַבִּי נְהוֹרָאי לֹא נִסְתַּכֵּל אֶלָּא בַּמֶּה שֶׁאָמַר עַבְדּוֹ, עַבְדּוֹ שֶׁל מָקוֹם. (זקן ביתו) הַקָּרוֹב לַעֲבוֹדָתוֹ, וּמַאן אִיהוּ, זְה מטטרו"ן כִּדְקָאֲמָרָן, דְּאִיהוּ עָתִיד לְיַפּוֹת לַגּוּף בְּבָתֵּי קִבְרֵי.
הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ, זְה מטטרון עַבְדּוֹ שֶׁל מָקוֹם. (קפא א) זְקַן בֵּיתוֹ, שֶׁהוּא תְּחִלַּת בְּרִיּוֹתָיו שֶׁל מָקוֹם. הַמּוֹשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ, שֶׁנָּתַן לוֹ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מֶמְשָׁלָה עַל כָּל צִבְאוֹתָיו.
וְתָאנָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר רַבִּי יוֹסֵי אָמַר רַב, כָּל צִּבְאוֹתָיו שֶׁל אוֹתוֹ עֶבֶד נוֹטְלִים אוֹר ונֶהֱנִין מִזִּיו הַנְּשָׁמָה, דְּתָאנָא אוֹר הַנְּשָׁמָה לָעוֹלָם הַבָּא גָּדוֹל מֵאוֹר הַכִּסֵּא. והָא מֵהַכִּסֵּא נִטְלָה הַנְּשָׁמָה. אֶלָּא זְה לְפִי הָרָאוּי לוֹ וְזֶה לְפִי הָרָאוּי לוֹ. רַב נַחְמָן אָמַר גָּדוֹל מֵאוֹר הַכִּסֵּא מַמָּשׁ דִּכְתִיב, (יחזקאל א׳:כ״ו) דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו מִלְמַעְלָה, מַאי עָלָיו עַל זָהֳרוֹ.
וּכְשֶׁהוּא הוֹלֵךְ לַעֲשׂוֹת שְׁלִיחוּתוֹ כָּל צִּבְאוֹתָיו וְהַמֶּרְכָּבָה שֶׁלּוֹ נִזּוֹנִין מֵאוֹתוֹ הַזּוֹהַר. הֲדָא הוּא שֶׁהַנְּשָׁמָה אוֹמֶרֶת לוֹ (דכתיב) שִׂים נָא יָדְךָ, כְּלוֹמַר סִיעָתְךָ, תַּחַת יְרֵכִי, זְהוּ אוֹר הַנִּשְׁפַּע מִן הַנְּשָׁמָה עֲלֵיהֶם.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי שָׁלוֹם כָּךְ קִבַּלְנוּ בְּשָׁעָה שֶׁזֶּה הוֹלֵךְ בִּשְׁלִיחוּתוֹ שֶׁל מָקוֹם, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מֵנִיעַ כָּל צִּבְאוֹתָיו שֶׁל מַעְלָה בְּאוֹת אַחַת מִשְׁמוֹ. אָמַר רַב הוּנָא כָּךְ יְרֵכִ"י בְּגִימַטְרִיָּא רָ"ם. כְּלוֹמַר הַנְּשָׁמָה אוֹמֶרֶת שִׂים נָא יָדְךָ סִיעָתְךָ תַּחַת מַעֲלָתוֹ שֶׁל רָם ונִשָּׂא הַמּוֹשֵׁל עַל הַכֹּל וּלְאַחַר שֶׁצִּוָּה סִיעַת עֶלְיוֹנִים תַּחַת יָדוֹ אֲנִי מַשְׁבִּיעֲךָ שְׁבוּעָה גְדוֹלָה בּוֹ.
אָמַר רַבִּי יִצְּחָק אֱלהֵי הַשָּׁמַיִם וִאלהֵי הָאָרֶץ. הוֹאִיל וְאָמַר בְּיְיָ שֶׁהוּא הַכֹּל, לָמָּה נֶאֱמַר אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה שֶׁהוּא אָדוֹן עַל הַכֹּל, בְּבַת אַחַת וּבְרֶגַע אֶחָד הוּא מֵנִיעַ לַכֹּל וְכֻלָּם כְּאַיִן נְגְדוֹ. רַבִּי יִצְּחָק אוֹמֵר עַל שְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת מִשְּׁמוֹ לְהוֹרוֹת שֶׁהוּא הַכֹּל ואֵין אַחֵר בִּלְתּוֹ:
וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּיְיָ אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וִאלֹהֵי הָאָרֶץ. אָמַר רַב הוּנָא וְאִי הֲוִינָא עִמְּהוֹן דְּמָארֵי מַתְנִיתָּא כַּד גִּלּוּ רָזָא דְּנָא לָא אִיפְרַשְׁנָא מִנְּהוֹן הָכִי, דְּהָא אֲנָא חָזֵי עֲמִיקִין סַגִּיאִין בְּפוּמַיְיהוּ דְּגָלוּ וְלָא אִתְחַזְּיָין לְכָל אֵינִישׁ. תָּא חֲזֵי, שְׁבוּעַת קְיָימָא דָא אוֹמֵי לָהּ נִשְׁמָתָא דִּכְתִיב אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי.
אָמַר רַבִּי יִצְּחָק מֵהָכָא מַשְׁמַע שֶׁהוֹאִיל וְאַתָּה הוֹלֵךְ בִּשְׁלִיחוּת זֶה לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי, כְּלוֹמַר שֶׁלֹּא תִקַּח גּוּף לִבְנִי (ד"אלבנייני) לִיכָּנֵס בְּגוּף אַחֵר בְּגוּף זָר בְּגוּף שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לוֹ, אֶלָּא בְּהַהוּא מַמָּשׁ שֶׁהוּא שֶׁלִּי, בְּהַהוּא מַמָּשׁ שֶׁיָּצָּאתִי מִמֶּנּוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב כִּי אִם אֶל אַרְצִּי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי מַהוּ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְּחָק. אָמַר רַבִּי יִצְּחָק אוֹתוֹ הַגּוּף שֶׁנִּצְּטָעֵר עִמִּי בְּאוֹתוֹ הָעוֹלָם, וְלֹא הָיָה לוֹ הֲנָאָה וְכִסּוּף בּוֹ מִפְּנֵי יִרְאַת קוֹנוֹ, אוֹתוֹ הַגּוּף מַמָּשׁ תִּקַּח לִיצְּחַק עִמּוֹ בְּהַאי שִׂמְחַת הַצַּדִּיקִים. לִיצַּחֵק עִמּוֹ בְּשִׂמְחַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לִיצַּחֵק עִמּוֹ דְּעַכְשָׁיו עֵת שְׂחוֹק בָּעוֹלָם הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים קכ״ו:ב׳) אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וגו'.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר יִצְּחָק תָּא שְׁמַע אֵין מַלְאָךְ אֶחָד עוֹשֶׂה אֶלָא שְׁלִיחוּת אֶחָד, וְלֹא ב' שְׁלִיחוּת בְּבַת אַחַת. וְתַנְיָא אָמַר רַבִּי אַבָּא מַלְאָךְ אֶחָד אֲשֶׁר קֶסֶת הַסּוֹפֵר בְּמָתְנָיו עָתִיד לְהַרְשִׁים כָּל אֶחָד וְאֶחָד עַל מִצְּחוֹ, וּלְאַחַר כֵּן הַשַּׂר הַגָּדוֹל הוֹלֵךְ לְתַקֵּן כָּל אֶחָד וְאֶחָד וּלְהַעֲמִידוֹ לְקַבֵּל נִשְׁמָתוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה, מַאי לְפָנֶיךָ לִפְנֵי שְׁלִיחוּתְךָ.
רַבִּי (אלעזר) אֱלִיעֶזֶר אֲזַל לְמֶחֱמֵי לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי רַבֵּיהּ, והַהוּא יוֹמָא רֵישׁ יַרְחָא הֲוָה, כַּד מָטָא גַבֵּיהּ
אָמַר לֵיהּ חַיָּיב אָדָם לְהַקְבִּיל פְּנֵי רַבּוֹ. אָמַר לֵיהּ לָאו עַל כָּךְ אֲמָרִית. אֶלָּא אֲנָא חָמֵי בְּאַנְפָּךְ דְּמִלָּה חַדְתָּא אִית גַּבָּךְ מֵאִינוּן עֲמִיקִים דְּאַתְּ עָתִיד לְמִתְבַּע.
אָמַר לֵיהּ, חָמֵינָא הַאי אוֹר הָרִאשׁוֹן דְּמַטְלָנוֹי עֲשָׂרָה וּבַעֲשָׂרָה נָטִיל, וּבְרָזָא דַעֲשָׂרָה נָהִיג לְכֹלָּא, וּבְאַתְוָותָא דַּעֲשָׂרָה עָבִיד עוֹבָדוֹי. וְתָאנָא עֲשָׂרָה פִּתְקִין עֲשָׂרָה מַפְתְּחָן דְּבֵי קַצְּרֵי בִּידוֹי, וּפִתְקִין עֲשָׂרָה נָטִיל בְּגִינְתָא דְעֵדֶן לְאַתְקָנָא אַרְעָא עַל גּוּפֵיהוֹן דְּצַּדִּיקַיָּא.
אָמַר לֵיהּ אֱלִיעֶזֶר בְּרִי חָמִית הֲוִית יַתִּיר מִמַּלְאָכָא קַדִּישָׁא דְּעַלְמָא, בַּעֲשָׂרָה אִתְבְּרֵי, בַּעֲשָׂרָה אִתְנְהִיג. בַּעֲשָׂרָה כֻּרְסְיָיא קַדִּישָׁא, בַּעֲשָׂרָה אוֹרַיְיתָא, הוּא בַּעֲשָׂרָה מַטְלָנוֹי, בַּעֲשָׂרָה עַלְמִין עִלָּאִין (בעשרה) וְחַד עִלָּאָה עַל כֹּלָּא בְּרִיךְ הוּא.
וְאֵימָא לָךְ מִלָּה דַּעְתֵּיהּ דְּמָארֵי דְּמַתְנִיתָּא הֲוָה בְּהַאי מַה כְּתִיב וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו וַיִּלֶךְ. אָמַר לֵיהּ רִבִּי זָכִינָא לִפְסוּקָא דָא, אֲבָל וְכָל טוּב אֲדֹנָיו בְּיָדוֹ מַהוּ. אָמַר לֵיהּ הוּא שְׁמֵיהּ דְּמָארֵיהּ דְּאָזִיל גַּבֵּי לְאֲעָלָא לֵיהּ וּלְאַנְהָגָא (ולאגנא) לֵיהּ, אָמַר דָּא וַדַּאי הוּא כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ.
תְּנַן אָמַר רַבִי אַבָּהוּ תָּא חֲזֵי, מַאן דְּיָדַע שְׁמֵיהּ עַל בּוּרְיֵיהּ, יָדַע דְּהוּא וּשְׁמֵיהּ חַד הוּא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁמֵיהּ חַד דִּכְתִיב, (זכריה יד) יְיָ אֶחָד וְגו' (כלהו) כְּלוֹמַר הַשֵּׁם וְהוּא אֶחָד.
אָמַר רַבִּי אַבָּא אִית לְאִסְתַּכָּלָא בְּפָרְשָׁתָא דָא: וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר אֶל בְּאֵר הַמַּיִם. אָמַר רַבִּי אַבָּא מִחוּץ לָעִיר, דָּא הוּא בֵּי קִבְרֵי. אֶל בְּאֵר הַמָּיִם, דְּתַנְיָא הַנִּקְדָּמִים בְּבָתֵּי קִבְרֵי אוֹתָם שֶׁנָּשְׂאוּ וְנָתְנוּ בַּתּוֹרָה, דְּהָא תְּנַן כְּשֶׁנִּכְנַס אָדָם לַקֶּבֶר מַה דְּשָׁאֲלוּ לֵיהּ תְּחִילָּה אִם קָבַע עִתִּים לַתּוֹרָה דִּכְתִיב, (ישעיהו ל״ג:ו׳) והָיָה אֱמוּנַת עִתֶּךָ וְגו'. וּכְשֶׁיֵּצֵּא אֵינוֹ דִּין (לקיימם) לַהֲקִימָם בַּתְּחִלָּה.
אָמַר רַבִּי אַבָּא לְעֵת עֶרֶב זֶהוּ יוֹם שִׁשִּׁי שֶׁהוּא עֶרֶב הַשַּׁבָּת שֶׁאָז הַזְּמַן לְקָיְימָא מֵתַיָּיא, מַאי מַשְׁמַע דִּתְנַן שִׁיתָּא אַלְפֵי שְׁנִין הֲוִי עַלְמָא, והוּא אֶלֶף הַשִּׁשִּׁי שֶׁהוּא סִיּוּם הַכֹּל, וְהַיְינוּ לְעֵת עֶרֶב, זְמַן סִיּוּם הַכֹּל. לְעֵת צֵּאת הַשּׁוֹאֲבוֹת, אֵלּוּ הֵם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הַשּׁוֹאֲבִים מֵימֶיהָ שֶׁל תּוֹרָה שֶׁהוּא עֵת לָצֵּאת וּלְהִתְנַעֵר מִן הֶעָפָר.
וְאֲמַר רַבִּי אַבָּא עוֹד יִשׁ לָדַעַת דִּתְנַן אוֹתָם הַמִּתְעַסְּקִים לָדַעַת אֶת בּוֹרְאָם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְנִשְׁמָתָם בְּתַשְׁלוּמָהּ לָעוֹלָם הַבָּא זָכוּ לָצֵּאת מִשְּׁבוּעוֹת הַנְּשָׁמָה הוֹלֵךְ לָדַעַת מִי הוּא גוּפָהּ מַמָּשׁ וּמַאי הוּא. הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם אַף עַל גַּב שֶׁתַּלְמִיד חָכָם הוּא הוֹלֵךְ אַחַר הַתַּשְׁלוּם, דִּכְתִיב וְהָיָה הָעַלְמָה הַיּוֹצֵּאת לִשְׁאוֹב וְאָמַרְתִּי אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ אֱמוֹר לִי רֶמֶז יְדִיעָתוֹ מִמַּה שֶּׁהִשַּׂגְתָּ.
וְאָמְרָה אֵלַי גַּם אַתָּה שְׁתֵה, אַף אַתָּה עֶבֶד (כמוך) כָּמוֹנִי וְלֹא נִתְחַלֵּף לִי (על) יְדִיעָתְךָ בִּידִיעָתוֹ שֶׁל מָקוֹם בָּרוּךְ הוּא, וְצָּרִיךְ אַתָּה לְהַשִּׂיג שֶׁאַתָּה נִבְרָא כָּמוֹנִי.
וְגַם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב, כְּלוֹמַר יְדִיעַת הַשָּׂגָתִי שֶׁלא הִשִּׂיגוּ סִיעָתְךָ, וְיָדַעְתִּי כִּי מַעֲלָה יִשׁ לִי עָלֶיךָ והֵיאַךְ נִבְרָא אַתָּה מִזִּיו הַנָּתוּן אֶצְּלְךָ. אִם הוּא אוֹמֵר סִימָן זֶה יְהִי מָסוּר בְּיָדִי עַל כָּל דְּבָרִים אֵלּוּ, וְאֵדַע שֶׁהִיא הָאִשָּׁה הוּא הַגּוּף מֵאוֹתָהּ הַנְּשָׁמָה הַשְּׁבוּעָה שֶׁהִשְׁבִּיעַנִי:
וַיְהִי הוּא טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר וְגו'. רִבִּי יִצְּחָק אָמַר רִבִּי יְהוּדָה בְּעוֹד שֶׁכָּל הָעִנְיָינִים הוּא רוֹצֶּה לְנַסּוֹת עַל הַגּוּף, מַאי כְּתִיב וְהִנֵּה רִבְקָה יוֹצֵּאת, זֶהוּ הַגּוּף קָדוֹשׁ שֶׁנִּתְעַסָּק בְּדִּבְרֵי תּוֹרָה וְכִתֵּת גּוּפוֹ לְהַשִּׂיג וְלָדַעַת אֶת קוֹנוֹ. אֲשֶׁר יָלְדָה לִבְתוּאֵל, אָמַר רַב יְהוּדָה בִּתּוֹ שֶׁל אֵל. בֶּן מִלְכָּה, בֶּן מַלְכָּהּ שֶׁל עוֹלָם. אֵשֶׁת נָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם. חֶבְרַת הַשֵּׂכֶל גּוּף שֶׁנִּדְבַּק בַּשֵּׂכֶל וְהִיא אָח הַנְּשָׁמָה. וְכַדָּהּ עַל שִׁכְמָהּ, מַשָּׂא הַחָכְמָה עָלֶיהָ.
ויָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ. זְה מטטרו"ן. וַיֹּאמֶר הַגְּמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ, אֱמוֹר לִי רֶמֶז חָכְמָתָא בִּידִיעַת בּוֹרְאֵךְ מִמַּה שֶּׁעָסַקְתְּ בָּעוֹלָם שֶׁיָּצָּאת מִמֶּנּוּ. אָמַר רִבִּי אַבָּא כִּדְפָרְשִׁינָן, אַחַר כָּל זֶה מַה כְּתִיב ואָשִׂים הַנֶּזֶם עַל אַפָּהּ וְהַצְּמִידִים עַל ידֶיהָ. אָמַר רַבִּי אַבָּא אוֹתָם הָעֲצָּמוֹת שֶׁנִּפְזְרוּ לְכָאן וּלְכָאן, הוּא צּוֹמֵד אוֹתָם וְשׁוֹקְלָם זֶה עַל זְה כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו נ״ח:י״א) וְעַצְּמוֹתֶיךָ יַחְלִיץ. אָמַר רִבִּי אַבָּא בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אוֹתוֹ הַגּוּף עוֹמֵד בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְשָׁם נִכְנַס בּוֹ נִשְׁמָתוֹ.
אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן מִי מוֹלִיךְ הַגּוּף לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אָמַר רִבִּי זֵירָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עוֹשֶׂה מְחִילוֹת תַּחַת הָאָרֶץ וְהֵם מִתְגַּלְגְּלִים וְהוֹלְכִים לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו כ״ו:י״ט) ואֶרְץ רְפָאִים תַּפִּיל.
אָמַר רִבִּי יִצְּחָק גַּבְרִיאֵ"ל מוֹלִיךְ אוֹתָם לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, מְנָא לָן דִּכְתִיב, (בראשית כ״ד:נ״ח) הֲתֵלְכִי עִם הָאִישׁ הַזְּה, וּכְתִיב הָתָם (דניאל ט׳:כ״א) וְהָאִישׁ גַּבְרִיאֵל. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי מַאי דִכְתִיב וּלְרִבְקָה אָח וּשְׁמוֹ לָבָן. אָמַר רַבִּי יִצְּחָק אֵין יִצֶּר הָרָע בָּטֵל מִן הָעוֹלָם, אַף עַל פִּי שֶׁכֻּלּוֹ לֹא נִמְצָּא קְצָּתוֹ נִמְצָּא.
תָּא חֲזֵי, בַּתְּחִלָּה כְּשֶׁהָיָה מוּטָל בָּעוֹלָם הַזֶּה נִקְרָא לוֹט, לָעוֹלָם הַבָּא (יבדל) יִבָּטֵל מִן הָעוֹלָם, אֲבָל (לעתיד לבא) לא כּוּלּוֹ, ונִקְרָא לָבָן לא מְנוּוָל כְּבָרִאשׁוֹנָה אֶלָּא כְּמַאן דְּסָחֵי מִנִּוּוּלוֹ. לָבָן לְמַאי אִצְּטְרִיךְ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן לְמֶעְבַּד פְּרִיָּה וּרְבִיָּה אִצְּטְרִיךְ, דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן אִם אֵין יֵצֶּר הָרָע נִמְצָּא, פְּרִיָּה וּרְבִיָּה אֵינוֹ מָצּוּי.
תָּא שְׁמַע כֵּיוָן שֶׁהַגּוּף נִבְנָה וְעוֹמֵד בְּקִיּוּמוֹ, מַאי כְּתִיב וַיְשַׁלְּחוּ אֶת רִבְקָה אֲחוֹתָם וְגו'. מַאי (הוי) וְאֶת מֵנִיקְתָּהּ, זֶה כֹּחַ הַתְּנוּעָה. רִבִּי יִצְּחָק אָמַר זְה כֹּחַ הַגּוּף.
רִבִּי אַבָּהוּ פָּתַח בְּהַאי קְרָא (שיר השירים ד׳:ח׳) אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבֹאִי וגו', אָמַר רִבִּי אַבָּהוּ כֵּיוָן שֶׁהַגּוּף נִבְנֶה עַל קִיּוּמוֹ וּמְבִיאִין אוֹתוֹ לְקַבֵּל נִשְׁמָתוֹ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הַנְּשָׁמָה מַמְתֶּנֶת אֵלָיו וְיוֹצֵּאת לִקְרָאתוֹ כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר וַיֵּצֵּא יִצְּחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה. הֲדָא הוּא דִכְתִיב אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה. זוֹ הִיא הַנְּשָׁמָה. תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה, הַיְינוּ דִכְתִיב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אִם הִיא הַנְּשָׁמָה, תֵּינַח אַבְרָהָם כִּדְקָאֲמָרָן, אֲבָל יִצְּחָק מַהוּ. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ הָא חַבְרַיָּיא אָמְרוּ דְּעַכְשָׁיו אִתְקְרֵי יִצְּחָק עַל שׁוּם חֶדְוָותָא סַגִּיאָה דִּבְעָלְמָא.
אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ בַּתְּחִלָּה נִקְרֵאת הַנְּשָׁמָה אַבְרָהָם וְהַגּוּף שָׂרָה, עַכְשָׁיו נִקְרֵאת הַנְּשָׁמָה יִצְּחָק וְהַגּוּף רִבְקָה. תְּנַן בְּמַתְנִיתִין, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן אַרְבָּעִים שָׁנָה קוֹדֶם קִיּוּם הַגּוּף מַמְתֶּנֶת הַנְּשָׁמָה לַגּוּף בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. בְּאֵיזֶה מָקוֹם בְּמָקוֹם הַמִּקְדָּשׁ.
אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ תָּא חֲזֵי, וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיְּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְּחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ. אוֹהֵב לְאוֹתוֹ הַגּוּף וּמִתְנַחֵם עִמּוֹ, והוּא עֵת לִשְׂחוֹק וְהַחֶדְוָה בָּעוֹלָם.
אָמַר רִבִּי יְהוּדָה הָא כָּל פָּרְשָׁתָא דָא אִתְבְּרַר לָן, אֲבָל לָא יָכִילְנָא לְמִנְדַע מַהוּ: וַיּוֹסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה. וּלְשִׁקּוּלָא דְדַעְתָּא כָּל פָּרְשָׁתָא דָא לִיסְתּוּרֵי.
כַּד אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר, הַאי פָּרְשָׁתָא דָא שָׁמַעְנָא וְלָא אִדְכַּרְנָא, אָמְרוּ דְּעִלָּאִין תַּקִּיפִין לָא זִמְנוּהָ לְגַלָּאָה ואֲנַן מַאי נֵימָא. קָם רִבִּי יְהוּדָה וְאָמַר מִמְתִיבְתָּא דְּחַבְרָנָא מָארֵי מַתְנִיתָּא גַּלְיָא.
קָמוּ וְאֲזְלוּ הוּא ורִבִּי יִיסָא וְרִבִּי חִיָּיא, אַשְׁכְּחוּהָ לְרִבִּי אֶלְעָזָר בְּרִבִּי שִׁמְעוֹן וְהֲוָה מְגַלֶּה רָזִין דִּתְפִילִּין. עָאלוּ קַמֵּיהּ וְאָמְרוּ בְּמַאי אִתְעַסַּק מַר. אָמַר לוֹן טַעְמָא דִתְפִילִּין אֲמִינָא, דְּהָא זַכָּאָה הוּא בַּר נָשׁ דְּמָנַח תְּפִילִּין וְיָדַע טַעְמָא דִידְהוּ.
אָמְרוּ אִי נִיחָא קַמֵּיהּ דְּמַר לֵימָא לָן מִלָּה. אָמְרוּ שְׁמַעְנָא מֵאֲבוּךְ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּרְחִימוּ סַגִּיאָה דְּהֲוָה לֵיהּ עִם יִשְׂרָאֵל אָמַר לוֹן לְמֶעְבַּד לֵיהּ בֵּי מַשְׁכְּנָא כְּגַוונָא דִּרְתִיכָא עִלָּאָה דִלְעֵילָא וְיֵיתֵי דִיּוּרֵיהּ עִמְּהוֹן הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות כ״ה:ח׳) וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. וְשָׁמַעְנָא מֵאֲבוּךְ דְּהָכָא סָתִים טַעְמָא דִּתְפִילִּין בְּהַאי פְּסוּקָא.
אָמַר לֵיהּ תָּא חֲזִי, כְּגַוְונָא עִלָּאָה אִתְעֲבַד מִקְדָּשׁ בִּרְתִיכוֹי קַדִּישִׁין, וּבָתַר כֵּן אַשְׁרֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּיּוּרֵיהּ עִמְּהוֹן, כְּעִנְיָינָא דָא, וּכְגַוונָא דָא אִתְעָרוּ חַבְרַיָּיא מָארֵי מַתְנִיתָּא בְּטַעְמָא דִּתְפִלִּין, לְמֶהֱוִי הַהוּא גַבְרָא דּוּגְמָא דִרְתִיכֵי עִלָּאִין, רְתִיכָא תַּתָּאָה רְתִיכָא עִלָּאָה, לְמֵיתֵי מַלְכוּתָא דִילֵיהּ וְיַשְׁרֵי דִּיּוּרֵיהּ עִלָוִיה.
וְתָנִינָן אִית בֵּיהּ רָזִין עִלָּאִין וְדוּגְמֵיהוֹן, וְאִית בֵּיהּ תְּלַת רְתִיכִין, דּוּגְמַת עִלָּאִין קַדִּישִׁין רָזִין דִּתְלַת אַתְוָותָא דִּשְׁמָהָן קַדִּישֵׁי, עָלְמִין תְּלַת, רְתִיכִין תְּלָתָא אַתְוָותָא, אַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת שַׁלִּיט עַל אַרְבַּע, וְעַל כָּךְ רָזָא דְשי"ן דִּתְלַת כִּתְרִין, ושי"ן דְּאַרְבַּע כִּתְרִין, תְּלָתָא מְלָכִין שַׁלִּיטִין בְּגוּפָא תְּפִילִּין עֲלוֹי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָא, אִלֵּין תְּפִילִּין דְּרֵישָׁא, תְּפִילִּין דִּדְרוֹעָא אַרְבַּע פָּרָשִׁיָּין.
לִבָּא רָכִיב דּוּגְמָא דִּרְתִיכָא תַּתָּאָה וְתַתָּאָה רָכִיב. עוֹד תָּנִינָן דָּא רְכִיבָא דִּדְרוֹעָא לְתַתָּא. וְלִבָּא רָכִיב, דּוּגְמָא דְּאִיהוּ לְתַתָּא וְאִתְמַסְּרוּן בִּידֵיהּ לְאַעֲלָאָה לוֹן כָּל חֵילֵי שְׁמַיָא, כָּךְ לִבָּא הוּא רָכִיב לְתַתָּא ואִתְמַסְּרוּ בִּידוֹי כָּל אֵבְרֵי גוּפָא.
וְעֵילָא מִנִּיהּ אַרְבָּע פָּרָשִׁיָּין עַל מוֹחָא דְרֵישָׁא אִיהוּ, אֲבָל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שַׁלִּיטָא עִלָּאָה מַלְכָּא מִכֹּלָּא. (ורוח) ורָזָא דְחָכְמְתָא דָא, הוּא כְּגַוונָא דְמַקְדְּשָׁא דִּכְתִיב וַעֲשֵׂה כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָּה מִזֶּה וּכְרוּב אֶחָד מִקָּצָּה. וְעֲלַיְיהוּ דִּיּוּרֵיהּ דְּמַלְכָּא בְּאַרְבַּע אַתְוָון תְּרֵין רְתִיכִין.
וּכְהַאי גַוונָא לִבָּא וּמוֹחָא, לִבָּא מִכָּאן וּמוֹחָא מִכָּאן וְעֲלַיְיהוּ מְדוֹרֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאַרְבַּע (ד"א ארבע) פָּרָשִׁיָּין. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מִכָּאן וּלְהָלְאָה רָזֵי דְּכִתְרֵי אַתְוָותָא וּפָרָשִׁיָּין בְּגוּפַיְיהוּ וּרְצּוּעוֹתֵיהוֹן. הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי וּרְמִיזָא דִלְהוֹן אִתְגְּלִי וְטַעְמָא דְּכֹלָּא בִּתְלַת עֶשֶׂר מְכִילָן (דרחמי).
אָמַר רִבִּי יְהוּדָה אִלְמָלֵא לָא אָתֵינָא אֶלָּא בְּדִיל רָזָא דָא דַּיַּי. אָמְרוּ לֵיהּ זַכָּאָה חוּלָקָךְ לְעַלְמָא דְאָתֵי דְּכָל רָז לָא אָנִיס לָךְ. אָמְרוּ לֵיהּ אָתֵינָא קַמֵּיהּ דְּמַר לְמִנְדַע רָזָא דְהַאי פְּסוּקָא וַיּוֹסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה.
אָמַר פֵּירוּשָׁא דְהַאי פְּסוּקָא כְּמָה דְגָלוּ חַבְרָנָא מָארֵי מַתְנִיתִין, דְּכַד נִשְׁמָתָא יֵיתֵי בְּהַהוּא גוּפָא קַדִּישָׁא דִילָהּ, הָא מִילַיָּיא הֲווּ עַל חַיָּיבַיָא דִּיקוּמוּן ויִכְשְׁרוּן עוֹבָדִין וְיִתֵּן לְהוּ מִזִּיוָא יְקָרָא דִילֵיהּ דְּיִנְדְּעוּן וִיתוּבוּן וְיִזְכּוּן זְכוּתָא שְׁלֵימָתָא.
וְכַד חָמָא שְׁלמֹה דָא הֲוָה סַגֵּי (ד"א תוה סגי) וְאָמַר (קהלת ח׳:י׳) וּבְכֵן רָאִיתִי רְשָׁעִים קְבוּרִים ובָאוּ וּמִמְקוֹם קָדוֹשׁ יְהַלֵּכוּ, שֶׁיָּבֹאוּ וְיִחְיוּ מִמְקוֹם קָדוֹשׁ. ותָנִינָן אָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כְּתִיב, (ירמיה ג) הֲיַהֲפֹךְ כּוּשִׁי עוֹרוֹ וְנָמֵר חֲבַרְבֻּרֹתָיו, כָּךְ הָרְשָׁעִים שֶׁלא זָכוּ לָשׁוּב בָּעוֹלָם הַזֶּה וּלְהַקְטִיר מַעֲשִׂים טוֹבִים לָעוֹלָם, לא יַקְטִירוּ בָּעוֹלָם הַבָּא. רְאֵה מַה כְּתִיב וַיּוֹסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה, וְשֶׁרוֹצֶּה לַעֲשׂוֹת לָהֶם נְשָׁמָה לְגוּפָם וּלְקַרְבָם בִּתְשׁוּבָה, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן.
אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב ותֵּלֶד לוֹ אֶת זִמְרָן וְאֶת יָקְשָׁן, הַרְבֵּה מַעֲשִׂים רָעִים עַד שֶׁנִּגְרָשִׁים מִן הָעוֹלָם דִּכְתִיב וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְּחָק בְּנוֹ. וַעֲלֵיהֶם נְאֱמַר (דניאל י״ב:ב׳) וְרַבִּים מִישֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצּוּ וְגו', וְעַל הָאֲחֵרִים נֶאֱמַר וְהַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ כְּזהַר הָרָקִיעַ וגו'.
אָמַר רִבִּי יְהוּדָה הַאי מַשְׁמַע עַל פָּרְשָׁתָא, וּמַשְׁמַע דְּאוֹתוֹ זְמַן (נקרא) (ס"א אבד) עֲבַד שֵׁם (הנשמה) אַבְרָהָם, וּבִמְקוֹמוֹ נִקְרֵאת יצְּחָק כִּדְקָאֲמָרָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב ויְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יִצְּחָק בְּנוֹ, וַיִּשֶׁב יִצְּחָק עִם בְּאֵר לַחַי רֹאִי. עִם יְדִיעַת הַחַי שֶׁהוּא חַי הָעוֹלָמִים לָדַעַת וּלְהַשִּׂיג מַה שֶּׁלא הִשִּׂיג בָּעוֹלָם הַזֶּה הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו י״א:ט׳) כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְיָ, (עד כאן מדרש הנעלם)
רִבִּי יִצְחָק פָּתַח וְאָמַר, (קהלת י״ב:ז׳) וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ. תָּא חֲזֵי, כַּד בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָאָדָם, נָטַל עֲפָרֵיהּ מֵאֲתַר דְּמַקְדְּשָׁא, וּבָנָה גוּפֵיהּ מֵאַרְבַּע סִטְרִין דְּעַלְמָא, דְּכֻלְּהוּ יָהֲבוּ לֵיהּ חֵילָא, לְבָתַר אִתְרַק עֲלֵיהּ רוּחָא דְחַיֵּי כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית ב׳:ז׳) וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וְגו' לְבָתַר קָם וְיָדַע דְּאִיהוּ מֵעֵילָא וְתַתָּא, וּכְדֵין אִתְדָּבַּק וְיָדַע חָכְמָה עִלָּאָה.
R. Isaac discoursed on the verse: And the dust returneth to the earth as it was, and the spirit returneth unto God who gave it (Eccl. 12, 7). He said: ‘When the Holy One, blessed be He, created Adam, He took his dust from the site of the Temple and built his body out of the four corners of the world, all of which contributed to his formation. After that He poured over him the spirit of life, as it says, “and he breathed into his nostrils the breath of life” (Gen. 2, 7). Adam then arose and realised that he was both of heaven and of earth, and so he united himself to the Divine and was endowed with mystic Wisdom.
כְּגַוְונָא דָא כָּל בַּר נָשׁ דְּעַלְמָא אִיהוּ כָּלִיל מֵעֵילָא וְתַתָּא, וְכָל אִינוּן דְּיָדְעִין לְאִתְקַדְּשָׁא בְּהַאי עַלְמָא כְּדְקָא יְאוּת, כַּד אוֹלִידוּ בַּר, מָשְׁכִין עֲלֵיהּ רוּחַ קַדִּישָׁא מֵאֲתַר דְּכָל קַדִּישֵׁי נָפְקִין מִנֵּיהּ, וְאִלֵּין אִקְרוּן בְּנִין לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגִין דְּגוּפָא אִתְעֲבִיד בִּקְדוּשָׁה כְּדְקָא יָאוֹת, הָכִי נָמֵי יָהֲבִין לֵיהּ רוּחָא מֵאֲתַר עִלָּאָה קַדִּישָׁא כְּדְקָא חָזֵי וְהָא אִתְּמַר.
Each son of man is, after the same model, a composite of the heavenly and the earthly; and all those who know how to sanctify themselves in the right manner in this world, when they beget a son cause the holy spirit to be drawn upon him from the region whence all sanctities emerge. Such are called the children of the Holy One; and as their bodies were formed in sanctity, so are they given a spirit from the supernal holy region.
תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעְתָּא דְּזַמִּין בַּר נָשׁ לְמֵיהַב חוּשְׁבַּן עוֹבָדוֹי עַד לָא יִפּוּק מֵעַלְמָא, הַהוּא יוֹמָא, יוֹמָא דְּחוּשְׁבַּן אִיהוּ, דְּגוּפָא וְנִשְׁמָתָא יָהֲבֵי חוּשְׁבְּנָא. לְבָתַר נִשְׁמָתָא אִתְפָּרְשָׁא מִינֵיהּ, וְגוּפָא תָּב לְאַרְעָא, וְכֹלָּא תָּב לְאַתְרֵיהּ דְּאִתְנָסִיב מִתַּמָּן וְהָא אוּקְמוּהָ, עַד זִמְנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא זַמִּין לַאֲחָיָיא מֵתַיָיא כֹּלָּא גָּנִיז קַמֵּיהּ.
Observe that the day on which a man is about to depart from this world is a day of reckoning when the body and the soul in combination have to give an account of their works. The soul afterwards leaves him, and the body returns to the earth, both thus returning to their original source, where they will remain until the time when the Holy One will bring the dead to life again.
וְהַהוּא גּוּפָא מַמָּשׁ וְהַהִיא נִשְׁמָתָא מַמָּשׁ זַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאֲתָבָא לְעַלְמָא כְּמִלְּקַדְמִין וּלְחַדְתָּא אַנְפֵּי עַלְמָא הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו כ״ו:י״ט) יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן. וְהַהִיא נִשְׁמָתָא מַמָּשׁ גְּנִיזָא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְתָבַת לְאַתְרָהּ כְּפוּם אָרְחָהָא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ. וּלְזִמְנָא דְּזַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לַאֲחָיָיא מֵתַיָיא, זַמִּין אִיהוּ לְאֲרָקָא טַלָּא מֵרִישֵׁיהּ עֲלַיְיהוּ, וּבְהַהוּא טַלָּא יְקוּמוּן כֹּלָּא מֵעַפְרָא.
Then God will cause the identical body and the identical soul to return to the world in their former state, as it is written, “Thy dead shall live, my dead bodies shall arise” (Is. XXVI, I9). The same soul is meanwhile stored up by the Holy One, thus returning to its original place, as it is written, “And the spirit returns to God who gave it” (Eccl. 12, 7). And at the time when the Holy One will raise the dead to life He will cause dew to descend upon them from His head. By means of that dew all will rise from the dust,
הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו כ״ו:י״ט) כִּי טַל אוֹרוֹת טַלֶּךָ. מַאי טַל אוֹרוֹת, אוֹרוֹת מַמָּשׁ מֵאִינוּן נְהוֹרִין דִּלְעֵילָא דִּבְהוֹן זַמִּין לַאֲרָקָא חַיִּין לְעַלְמָא, בְּגִין דְּאִילָנָא דְחַיֵּי יָרִיק חַיִּין דְּלָא פָּסְקִין לְעָלְמִין, דְּהָא הַשְׁתָּא פָּסְקִין בְּגִין דְּהָא חִוְיָא בִּישָׁא שָׁלְטָא וְאִתְכַּסֵּי סִיהֲרָא. וּבְגִין כָּךְ כִּבְ"יָכוֹל פָּסְקִין מֵימוֹי וְחַיִּין לָא שָׁלְטִין בְּעַלְמָא כְּדְקָא יְאוּת.
as it says, “for thy dew is as the dew of lights” (Is. 26, 19), these being the supernal lights through which the Almighty will in future pour forth life upon the world. For the tree of life exudes life unceasingly into the universe. Life in the present dispensation is cut short through the influence of the evil serpent, whose dominion is symbolised by the darkened moon. Under the same influence the celestial waters, as it were, fail, and life is not dispensed in the world in proper measure.
וּבְהַהוּא זִמְנָא הַהוּא יֵצֶר הָרָע דְּאִיהוּ חִוְיָא בִישָׁא יִסְתַּלַּק מֵעַלְמָא וְיַעֲבַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּמָה דְאִתְּמָר (זכריה י״ג:ב׳) וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ. וּלְבָתַר דְּאִיהוּ יִתְעֲבַר מֵעַלְמָא, סִיהֲרָא לָא אִתְכַּסְיָא, וְנַהֲרָא דְּנָגִיד וְנָפִיק לָא יִפָּסְקוּן מַבּוּעוֹי, וּכְדֵין כְּתִיב, (ישעיהו ל׳:כ״ו) וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים וְגו'.
At that time, however, the evil tempter, who is none other than the evil serpent, will be removed from the world by the Almighty and disappear, as it is written, “and I will cause the unclean spirit to pass out of the earth” (Zech. 13, 2). After he disappears the moon will no more be obscured, and the waters of the celestial river will flow on perennially. Then will be fulfilled the prophecy, “Moreover the light of the moon shall be as the light of the sun, and the light of the sun shall be sevenfold, as the light of the seven days, etc.” (Is. 30, 26).
אָמַר רַבִּי חִזְקִיָּה אִי תֵימָא דְּכָל גּוּפִין דְּעַלְמָא יְקוּמוּן וְיִתְעָרוּן מֵעַפְרָא, אִינוּן גּוּפֵי דְּאִתְנְטִיעוּ בְּנִשְׁמָתָא חָדָא מַה תְּהֵא מִנַּיְיהוּ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי אִינוּן גּוּפִין דְּלָא זָכוּ וְלָא אַצְלָחוּ הֲרֵי אִינוּן כְּלָא הֲווּ, כְּמָה דְּהֲווּ עֵץ יָבֵשׁ בְּהַהִיא עַלְמָא הָכִי נָמֵי בְּהַהוּא זִמְנָא, וְגוּפָא בַּתְרָאָה דְּאִתְנְטַע וְאַצְלַח וְנָטַל שָׁרָשׁוֹי כְּדְקָא יְאוּת יָקוּם.
Said R. Hizkiah: ‘If it be so that all the dead bodies will rise up from the dust, what will happen to a number of bodies which shared in succession the same soul?’ R. Jose answered: ‘Those bodies which were unworthy and did not achieve their purpose will be regarded as though they had not been: as they were a withered tree in this world, so will they be regarded at the time of the resurrection. Only the last that had been firmly planted and took root and prospered will come to life,
וְעֲלֵיהּ כְּתִיב, (ירמיהו י״ז:ח׳) וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְגו' וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן וְגו'. דְּעֲבַד אִיבִּין וְנָטַע שָׁרָשִׁין וְאַצְלַח כְּדְקָא יְאוּת. וְעַל הַהוּא גּוּפָא קַדְמָאָה דְּלָא עֲבַד אִיבִּין וְלָא נָטַע שָׁרָשִׁין (ולא זכה ולא אצלח) כְּתִיב, (ירמיהו י״ז:ו׳) וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלא יִרְאֶה כִּי יָבֹא טוֹב וְגו'. כִּי יָבֹא טוֹב דָּא תְּחִיַּית הַמֵּתִים.
as it says, “For he shall be as a tree planted by the waters… but its foliage shall be luxuriant, etc.” (Jer. 17, 8). This alludes to the body that struck deep root, produced fruit and prospered. But of the former body which remained fruitless, which did not take root, which was unworthy and did not achieve its end, it is written, “For he shall be like a tamarisk in the desert, and shall not see when good cometh, etc.” (Ibid. 6), i.e. he will not be included in the resurrection,
וְיִתְנְהִיר הַהוּא נְהוֹרָא דְּזַמִּין לְאַנְהָרָא לְהוּ לְצַדִּיקַיָּא דְּהֲוָה גָנִיז קַמֵּיהּ מִיּוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי עַלְמָא דִּכְתִיב, (בראשית א׳:ד׳) וַיַּרְא אֱלהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב. וּכְדֵין זַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לַאֲחָיָיא מֵתַיָיא, וּכְתִיב, (מלאכי ג׳:כ׳) וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וְגו', וּכְדֵין יִתְגַּבַּר טוֹב בְּעַלְמָא, וְהַהוּא דְּאִתְקְרֵי רַע יִתְעֲבַר מֵעַלְמָא כִּדְאֲמָרָן. וּכְדֵין אִינוּן גּוּפִין קַדְמָאֵי לֶהֱווֹ כְּלָּא הֲווּ.
and will not see the light stored up at the Creation for the delectation of the righteous, regarding which it says, “And God saw the light that it was good” (Gen. 1, 4), and also, “But unto you that fear my name shall the sun of righteousness arise, etc.” (Mal. 3, 20). The Holy One will thus in the future raise the dead to life again, and the good principle will prevail in the world and the Evil One will vanish from the world, as already said, and the previous bodies will be as though they never had been.’
אָמַר רִבִּי יִצְחָק זַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לַאֲרָקָא עֲלַיְיהוּ עַל אִינוּן גּוּפִין רוּחִין אָחֳרָנִין, וְאִי זָכָאן בְּהוֹן יְקוּמוּן בְּעַלְמָא כְּדְקָא יְאוּת, וְאִי לָאו יְהוֹן קִטְמָא תְּחוֹת רַגְלֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָא דִּכְתִיב (מלאכי ג), וּכְתִיב, (דניאל י״ב:ב׳) וְרַבִּים מִישֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ וְגו'. וְכֹלָּא אִתָּקַם וְאִתְעַתַּד קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְכֻלְּהוּ בְּמִנְיָינָא הֲווּ כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו מ׳:כ״ו) הַמּוֹצִיא בְּמִסְפַּר צְבָאָם וְגו'.
Said R. Isaac: ‘For such bodies the Holy One will provide other spirits, and if found worthy they will obtain an abiding in the world, but if not, they will be ashes under the feet of the righteous, as it is written, “and many of them that sleep in the dust of the earth shall awake, etc.” (Dan. 12, 2). All then will rise up and will be ranged before the Holy One, who will enumerate them, as it were, as it says, “He that bringeth out their host by number” (Is. 40, 26).
תָּא חֲזֵי, הָא אִתְּמָר כָּל אִינוּן מֵתִין דִּבְאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל יְקוּמוּן בְּקַדְמִיתָא, בְּגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יִתְעַר עֲלַיְיהוּ וְיוֹקִים לוֹן, עֲלַיְיהוּ כְּתִיב יִחְיוּ מֵתֶיךָ, אִלֵּין אִינוּן דִּי בְאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל. נְבֵלָתִי יְקוּמוּן, אִלֵּין אִינוּן דִּבְגוֹ אַרְעָאן אָחֳרָנִין, דְּלָא כְּתִיב בְּהוּ תְּחִיָּיה אֶלָּא קִימָה. דְּהָא רוּחָא דְחַיֵּי לָא תִשְׁרֵי אֶלָּא בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא דְיִשְׂרָאֵל, וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב בְּהוּ יִחְיוּ מֵתֶיךָ, וְאִינוּן דִּלְבַר, יִתְבְּרֵי גוּפָא דִלְהוֹן וִיקוּמוּן גּוּפָא בְּלָא רוּחָא. וּלְבָתַר יִתְגַּלְגְּלוּן תְּחוֹת עַפְרָא עַד דְּיִמְטוּן לְאֶרֶץ יִּשְׂרָאֵל, וְתַמָּן יְקַבְּלוּן נִשְׁמָתָא, וְלָא בִּרְשׁוּ אָחֳרָא, בְּגִין דְּיִתְקַיְּימוּן בְּעַלְמָא כְּדְקָא חָזֵי.
Observe that it has been laid down that the dead of the Land of Israel will be the first to rise, and of them it is written, “Thy dead shall live” (Ibid. 26, 19). On the other hand, the words “my dead bodies shall arise” (Ibid.) allude to the dead of other lands, since instead of “shall live” it says “snall arise”. The living spirit, in fact, will only infuse the bodies in tne Land of Israel. “Thy dead”, then, “shall live”. But the other dead bodies will rise without the spirit of life, and only after they shall have rolled themselves underground and reached the Land of Israel will they receive souls-only there, but not in other realms-so that they may be really resurrected.’
רִבִּי אֶלְעָזָר וְרִבִּי יֵיסָא הֲווּ יַתְבֵי לֵילְיָא חַד וְעָסְקֵי בְּאוֹרַיְיתָא. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעְתָּא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא זַמִּין לַאֲחָיָיא מֵתַיָיא, כָּל אִינוּן נִשְׁמָתִין דְּיִתְעָרוּן קַמֵּיהּ כֻּלְּהוּ קָיְימִין דִּיוּקְנִין דִּיוּקְנִין קַמֵּיהּ בְּהַהוּא דִּיוּקְנָא מַמָּשׁ דְּהֲווּ בְּהַאי עַלְמָא, וְנָחִית לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְיִקְרֵי לוֹן בִּשְׁמָהָן כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיה נח) לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא. וְכָל נִשְׁמָתָא תֵּיעוֹל לְדוּכְתָּהָּ, וִיקוּמוּן בְּקִיּוּמָא בְּעַלְמָא כְּדְקָא חָזֵי, וּכְדֵין יְהֵא עַלְמָא שְׁלִים, וְעַל הַהוּא זִמְנָא כְּתִיב, (ישעיהו כ״ה:ח׳) וְחֶרְפַת עַמּוֹ יָסִיר וְגו', מַאי וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר. דָּא יֵצֶר הָרָע דְּאַחְשִׁיךְ אַנְפֵּי בִּרְיָין וְשַׁלִּיט בְּהוּ.
R. Eleazar and R. Jose were one night studying the Torah. Said R. Eleazar: ‘Observe that at the time when the Holy One will bring the dead back to life, all the souls mustered before Him will bear each a form identical with the one it bore in this world. The Holy One will bring them down, and will call them by their names, as it says, “He calleth them all by name” (Ibid. 40, 26). Every soul will then enter into its own place, and the dead will be fully resurrected, and the world will thus reach its consummation. Of that time it is written, “And the reproach of his people will he take away from off all the earth” (Ibid. 25, 8), which is a reference to the evil tempter, who darkens the faces of men and leads them astray.’
אָמַר רִבִּי יוֹסֵי הָא חָמִינָן כָּל זִמְנָא דְּבַר נָשׁ קָאִים בְּרוּחָא דָא. לָאו אִיהוּ מְסָאָב, נָפְקָא נִשְׁמָתֵיהּ מִנֵּיהּ אִיהוּ מְסָאָב. אָמַר לֵיהּ וַדַּאי הָכִי הוּא, וְהָכִי אִתְּמָר דְּהָא הַהוּא יֵצֶר הָרָע כַּד נָטִיל רוּחָא דְּבַר נָשׁ סָאִיב לֵיהּ וְאִשְׁתָּאַר גּוּפָא מְסָאָב, וּשְׁאָר עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת כַּד אִינוּן בְּחַיֵּיהוֹן אִינוּן מְסָאֲבִין דְּהָא מִסִּטְרָא מִסָּאֲבָא אִית לוֹן נִשְׁמָתִין, וְכַד אִתְרִיק מִנֵּיהּ הַהוּא מְסָאֲבוּ אִשְׁתָּאַר גּוּפָא בְּלָא מְסָאֲבוּ כְּלָל.
R. Jose, interposing, said: ‘How is it that a man whilst the spirit of life is in him is not a source of defilement, whereas after his soul leaves him he becomes a source of defilement 7’ R. Isaac replied: ‘Assuredly this is the law, and the explanation given is that the evil tempter, in the act of taking away the spirit of a man, defiles it, and thus the body is left in a state of defilement. This, however, is not the case with idolatrous nations. For since they carry defilement during life, as their souls are derived from the side of defilement, when this defilement is removed the body remains without any defilement whatever.
בְּגִין כָּךְ מַאן דְּאִתְדָּבַּק בְּאִתְּתָא דִּשְׁאָר עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אִסְתָּאַב אִיהוּ. וְהַהוּא בְּרָא דְּאִתְיְלִיד לֵיהּ יְקַבֵּל עֲלֵיהּ רוּחַ מְסָאֲבָא. וְאִי תֵימָא הָא בְּסִטְרָא דְּאֲבוֹי מִיִּשְׂרָאֵל קָא אַתְיָא, אַמַּאי יְקַבֵּל עֲלֵיהּ רוּחַ מְסָאֳבָא. תָּא חֲזֵי, דְּהָא בְּקַדְמִיתָא אִסְתָּאַב אֲבוֹי בְּשַׁעְתָּא דְּאִתְדָּבַּק בְּהַהִיא אִתְּתָא דְּאִיהִי מְסָאֳבָא, וְכֵיוָן דְּאָב אִיהוּ אִסְתָּאָב בְּהַהִיא אִתְּתָא דְּאִיהִי מְסָאֳבָא, כָּל שֶׁכֵּן דְּאִיהוּ בְּרָא דְּאִתְיְלִיד מִינָּהּ יְקַבֵּל עֲלֵיהּ רוּחַ מְסָאֳבָא. וְלָא עוֹד אֶלָּא דְּעֲבַר עַל אוֹרַיְיתָא דִּכְתִיב, (שמות לה) כִּי לא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר, כִּי יְיָ קַנָּא שְׁמוֹ בְּגִין דְּקַנֵּי עַל הַאי בְּרִית קַדִּישָׁא.
For this reason whoever forms an attachment with a woman of any of the idolatrous nations becomes defiled, and the offspring born from such an attachment receives a defiled spirit. It may be asked why, seeing that the father is an Israelite, the offspring should receive a defiled spirit. The reason is that as soon as the father attached himself to that woman, defilement entered into him. Now if the father became defiled through the unclean woman, how much more must the offspring born of her be defiled to its very spirit. Such a man, moreover, transgresses the precept of the Torah, contained in the words, “For thou shalt bow down to no other god; for the Lord whose name is Jealous, is a jealous God” (Ex. 34, 14), i.e. He is jealous for the sanctity of the holy covenant.’