AND JACOB WENT OUT PROM BEER-SHEBA AND WENT TOWARD HARAN. R. Hiya drew a parallel between this statement and the verse: The sun ariseth, and the sun goeth down, and hasteth to his place where he ariseth (Eccles. 1, 5). ‘The sun arising’, he said, ‘is parallel to Jacob when in Beersheba; and “the sun going down” to Jacob on his way to Haran, when, as we read, “he tarried there all night, because the sun was set”; and as the “sun hasteth to his place where he ariseth”, so Jacob “lay down in that place to sleep”.
Observe that although the sun illumines all quarters of the world, yet he travels only in two directions, as we read: “He goeth toward the South, and turneth about unto the North” (Eccles. 1, 6), one being the right and the other the left. Every day, too, he emerges from the East, turns to the South, then to the North, then toward the Western side, and finally is gathered unto the West. As the sun emerges from the East, so Jacob went out from Beer-sheba, and as the sun turns toward the West, so Jacob went toward Haran.’
R. Simeon said that Jacob “went forth” from the ambit of the Land of Israel, and he “went into” another sphere, as is implied in the sentence, “and he went toward Haran” (lit. strange, alien).
4
רבי יוסי מוקי האי קרא בגלותא, בקדמיתא הוה נחית נהירו מעומקא עלאה ויעקב הוה נטיל ליה, ואזיל לגבי באר שבע, (במדבר כ״א:י״ח) באר דחפרוה שרים, דהוה נהיר מתמן, ואשלים לההוא באר בכל שלימו. וביומי דגלותא, נטיל מהאי באר שבע, ואזיל לגבי חרנה, דכתיב וילך חרנה, כלומר חרון אף, ומאי היא חרון אפו דקודשא בריך הוא, דרגא בישא), אַרְעָא דִּרְשׁוּ אָחֳרָא.
R. Hiya said: ‘When the sun goes down to the West, the West is called the place of the sun and his throne, the place in which he abides, and to which he gathers in all his radiance.
This accords with the Rabbinic dictum that God puts on phylacteries, that is, He takes up all the supernal crowns, to wit the emblem of the supernal Father and the emblem of the supernal Mother (these being the phylactery worn on the head), and then He takes up the Right and the Left, thereby carrying the whole.’
R. Eleazar said: ‘The “Beauty of Israel” takes up the whole, and when the Community of Israel is drawn toward the world on high, it also carries the whole, the male world of the Holy One as well as the female world of the Holy One; for just as all the lights radiate from the one, so the other carries the whole, one world being a representation of the other. Hence Beer-sheba (lit. well of seven) signifies the Jubilee year, be’er (well) symbolising a Sabbatical year; and the sun shines only from the Jubilee year. Hence “Jacob went out from Beer-sheba and went unto Haran”, that is toward the West, which is identical with the Sabbatical year.’
R. Simeon said: ‘Beer-sheba symbolises the Sabbatical year, and Haran the year of ‘orlah, inasmuch as he issued from the sphere of holiness into an alien sphere, since he was fleeing from his brother, as already explained.’ But when he arrived at Bethel, which is still within the holy sphere, it is written: AND HE LIGHTED UPON THE PLACE.
R. Hiya said: ‘This is the place mentioned in the verse, “and he hasteth to his place’ (Eccl. 1, 5). AND TARRIED THERE ALL NIGHT, BECAUSE THE SUN CAME , i.e. came to illumine it, as it says: “he hasteth to his place where he shines”.
AND HE TOOK OF THE STONES OF THE PLACE. This is an allusion to the twelve precious and wondrous stones of the upper layer, of which it is written, “Take you… twelve stones” (Josh. 4, 3), and underneath which there are thousands and myriads of hewn stones. Hence it says “of the stones”, and not simply “the stones.
AND PUT THEM UNDER HIS HEAD (lit. heads). The plural form shows that we should refer the “his” not to Jacob but to the place, and understand the “heads” to be the four cardinal points of the world: he arranged the stones three to the North, three to the West, three to the South, and three to the East, and that place or spot was above them so that it should be established on them.
Thereafter he LAY DOWN IN THAT PLACE TO SLEEP , for now that the couch was properly arranged, he, namely the sun, lay down on it. Thus the words “and he lay down in that place to sleep” are parallel to the text: “the sun ariseth and the sun comes in”.’
(בראשית כ״ח:י׳) וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה. רַבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאָמַר, (קהלת א׳:ה׳) וזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ ואֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם, הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ. אֲבָל וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ דָּא יַעֲקֹב, כַּד הֲוָה בִּבְאֵר שָׁבַע. וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ, כַּד אֲזַל לְחָרָן, דִּכְתִיב, (בראשית כ״ח:י״א) וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ. וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוִֹרִחַ, דִּכְתִיב וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא.
AND JACOB WENT OUT PROM BEER-SHEBA AND WENT TOWARD HARAN. R. Hiya drew a parallel between this statement and the verse: The sun ariseth, and the sun goeth down, and hasteth to his place where he ariseth (Eccles. 1, 5). ‘The sun arising’, he said, ‘is parallel to Jacob when in Beersheba; and “the sun going down” to Jacob on his way to Haran, when, as we read, “he tarried there all night, because the sun was set”; and as the “sun hasteth to his place where he ariseth”, so Jacob “lay down in that place to sleep”.
וְתָּא חֲזֵי, שִׁמְשָׁא אַף עַל גַּב דְּנָהִיר לְכָל עַלְמָא, מַטְלָנוֹי בִּתְרֵין סִטְרִין אִינוּן, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (קהלת א׳:ו׳) הוֹלֵךְ אֶל דָּרוֹם וְסוֹבֵב אֶל צָפוֹן, בְּגִין דְּדָא יָמִינָא וְדָא שְׂמָאלָא. (ובגין) וְנָגִיד וְנָפִיק כָּל יוֹמָא מִסִּטְרָא דְּמִזְרָח, וְאָזִיל לְסִטְרָא דְּדָרוֹם, (נ"א דמערב) וּלְבָתַר לְסִטְרָא דְּצָפוֹן, וּמִסִּטְרָא דְּצָפוֹן לְסִטְרָא דְּמַעֲרָב, וּכְדֵין שִׁמְשָׁא אִתְכְּנִישׁ, וְאָזִיל לְגַבֵּי מַעֲרָב. נָפִיק מִמִּזְרָח דִּכְתִיב, (בראשית כ״ח:י׳) וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע. וְאָזִיל לְמַעֲרָב דִּכְתִיב וַיֵּלֶךְ חָרָנָה.
Observe that although the sun illumines all quarters of the world, yet he travels only in two directions, as we read: “He goeth toward the South, and turneth about unto the North” (Eccles. 1, 6), one being the right and the other the left. Every day, too, he emerges from the East, turns to the South, then to the North, then toward the Western side, and finally is gathered unto the West. As the sun emerges from the East, so Jacob went out from Beer-sheba, and as the sun turns toward the West, so Jacob went toward Haran.’
רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, נָפִיק מִכְּלָלָא דְאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע. וְאֲזַל לִרְשׁוּ אָחֳרָא, דִּכְתִיב וַיֵּלֶךְ חָרָנָה. (ס"א נפיק ממזרח, דכתיב ויצא יעקב מבאר שבע, דא שמטה. דנטיל מעומקא עלאה, נהירו דנהיר, ואזיל למערב, דכתיב וילך חרנה, אתר דדינא ורוגזא תמן.
R. Simeon said that Jacob “went forth” from the ambit of the Land of Israel, and he “went into” another sphere, as is implied in the sentence, “and he went toward Haran” (lit. strange, alien).
רבי יוסי מוקי האי קרא בגלותא, בקדמיתא הוה נחית נהירו מעומקא עלאה ויעקב הוה נטיל ליה, ואזיל לגבי באר שבע, (במדבר כ״א:י״ח) באר דחפרוה שרים, דהוה נהיר מתמן, ואשלים לההוא באר בכל שלימו. וביומי דגלותא, נטיל מהאי באר שבע, ואזיל לגבי חרנה, דכתיב וילך חרנה, כלומר חרון אף, ומאי היא חרון אפו דקודשא בריך הוא, דרגא בישא), אַרְעָא דִּרְשׁוּ אָחֳרָא.
אָמַר רַבִּי חִיָּיא, כַּד אָזִיל שִׁמְשָׁא לְמַעֲרָב, הַאי מַעֲרָב אִקְרֵי מְקוֹמוֹ דְּשִׁמְשָׁא, כֻּרְסְיָיא דִילֵיהּ, אֲתַר דְּשַׁרְיָא עֲלֵיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (קהלת א׳:ה׳) וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם, דְּאָזִיל לְגַבֵּיהּ לְאַנְהָרָא עֲלֵיהּ, וְנָטִיל כָּל נְהוֹרִין וְכָנִישׁ לוֹן לְגַבֵּיהּ.
R. Hiya said: ‘When the sun goes down to the West, the West is called the place of the sun and his throne, the place in which he abides, and to which he gathers in all his radiance.
וְהַיְינוּ כְּמָה דְתָנִינָן, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֲנַח תְּפִלֵּי, (ס"א ותנינן, קודשא בריך הוא אנח תפילין, דכתיב, (ישעיהו ס״ב:ח׳) נשבע יי בימינו ובזרוע עוזו. ותנינן ימינו דא תורה, דכתיב מימינו אש דת למו. ובזרוע עוזו אלין תפילין. וכלהו נטיל יעקב, ומכניש לגבי מערב, וסיהרא כניש לבתר כל אינון נהורין ובוצינין דנטיל יעקב, דאיהו יהיב לה ואנהר לה, והיינו דתנינן קודשא בריך הוא אנח תפילין) בְּגִין דְּנָטִיל כָּל כִּתְרִין עִלָּאִין, וּמַאן נִינְהוּ, רָזָא דְאַבָּא עִלָּאָה, וְרָזָא דְּאִמָּא עִלָּאָה. וְאִינוּן תְּפִלִּין שֶׁבָּרֹאשׁ, כְּמָה דְתָנִינָן כֹּהֵן גָּדוֹל נוֹטֵל בָּרֹאשׁ. וּלְבָתַר דְּנָטִיל אַבָּא וְאִמָּא, נָטִיל יָמִינָא וּשְׂמָאלָא, וְאִשְׁתַּכַּח (דקודשא בריך הוא) דְּנָטִיל כֹּלָּא.
This accords with the Rabbinic dictum that God puts on phylacteries, that is, He takes up all the supernal crowns, to wit the emblem of the supernal Father and the emblem of the supernal Mother (these being the phylactery worn on the head), and then He takes up the Right and the Left, thereby carrying the whole.’
רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל נָטִיל כֹּלָּא, וְכַד אִתְמַשְּׁכָא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְעֵילָא, נָטְלָא אוּף הָכִי כֹּלָּא, עַלְמָא דִּדְכוּרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְכֵן עַלְמָא דְּנוּקְבָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּמָה דְּנָפְקֵי כָּל נְהוֹרִין מֵהַאי עַלְמָא, הָכִי נָמֵי נָטִיל כֹּלָּא הַאי עַלְמָא. דְּהָא דָּא כְּגַוְונָא דָא, וּבְגִין כָּךְ בְּאֵר שֶׁבַע דָּא יוֹבְלָא, בְּאֵר (שבע) דָּא אִיהִי שְׁמִטָּה. (דהא דא כגוונא דא) (כלא לקודשא בריך הוא) וְשִׁמְשָׁא (דא) לָא נָהִיר אֶלָּא מִיּוֹבְלָא, (ס"א ואיהו נטיל כל נהורין ויהיב לגו שמטה) וּבְגִין כָּךְ (בראשת כח) וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה, דָּא מַעֲרָב דְּאִיהִי שְׁמִטָּה.
R. Eleazar said: ‘The “Beauty of Israel” takes up the whole, and when the Community of Israel is drawn toward the world on high, it also carries the whole, the male world of the Holy One as well as the female world of the Holy One; for just as all the lights radiate from the one, so the other carries the whole, one world being a representation of the other. Hence Beer-sheba (lit. well of seven) signifies the Jubilee year, be’er (well) symbolising a Sabbatical year; and the sun shines only from the Jubilee year. Hence “Jacob went out from Beer-sheba and went unto Haran”, that is toward the West, which is identical with the Sabbatical year.’
רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע, דָּא מַעֲרָב, שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה. וַיֵּלֶךְ חָרָנָה, דָּא שְׁנַת עָרְלָה. בְּגִין דְּנָפַק מֵרְשׁוּ קַדִּישָׁא לִרְשׁוּ אָחֳרָא, דְּהֲוָה עָרִיק מֵאֲחוּי, כְּמָה דְאִתְּמָר. וְכַד מָטָא לְבֵית אֵל, דְּאִיהוּ בִּרְשׁוּ קַדִּישָׁא, מַה כְּתִיב, (בראשת כח) וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם.
R. Simeon said: ‘Beer-sheba symbolises the Sabbatical year, and Haran the year of ‘orlah, inasmuch as he issued from the sphere of holiness into an alien sphere, since he was fleeing from his brother, as already explained.’ But when he arrived at Bethel, which is still within the holy sphere, it is written: AND HE LIGHTED UPON THE PLACE.
מַאן מָקוֹם. רִבִּי חִיָּיא אָמַר, דָּא הוּא מְקוֹמוֹ דְּקָאֲמָרָן, דִּכְתִיב (קהלת א׳:ה׳) וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף (זורח הוא שם). (בראשית כ״ח:י״א) וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשָּׁמֶשׁ. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר שׁוֹאֵף זוִֹרִחַ הוּא שָׁם, דְּהָא בְּגִין לְאַנְהָרָא לֵיהּ קָאַתְיָא.
R. Hiya said: ‘This is the place mentioned in the verse, “and he hasteth to his place’ (Eccl. 1, 5). AND TARRIED THERE ALL NIGHT, BECAUSE THE SUN CAME , i.e. came to illumine it, as it says: “he hasteth to his place where he shines”.
(בראשית כ״ח:י״א) וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם. אַבְנֵי הַמָּקוֹם לָא כְּתִיב, אֶלָּא מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם, אִלֵּין אִינוּן אַבְנֵי יְקָר, מַרְגְּלָאן טָבָאן, דְּאִינוּן תְּרֵיסַר אַבְנִין עִלָּאִין, כְּמָה דִכְתִיב שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים, וּתְחוֹת אִלֵּין תְּרֵיסַר אֶלֶף (קנ"א ע"א), וְרִבְוָון, אַבְנֵי פְסִילָן, וְכֻלְּהוּ אִקְרוּן אַבְנִין, בְּגִין כָּךְ מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם, וְלא אַבְנֵי (ס"א המקום) דָּא הוּא מָקוֹם דְּקָאֲמַר. (בראשית כ״ח:י״א)
AND HE TOOK OF THE STONES OF THE PLACE. This is an allusion to the twelve precious and wondrous stones of the upper layer, of which it is written, “Take you… twelve stones” (Josh. 4, 3), and underneath which there are thousands and myriads of hewn stones. Hence it says “of the stones”, and not simply “the stones.
וַיָּשֶׂם מֵרַאֲשֹׂתָיו, מֵרַאֲשׁוֹתָיו דְּמַאן. אֶלָּא מֵרַאֲשׁוֹתָיו דְּהַהוּא מָקוֹם. מַאי מֵרַאֲשׁוֹתָיו. אִי תֵימָא כְּמַאן דְּשַׁוִּי תְּחוֹת רֵישֵׁיהּ, לָא. אֶלָּא מֵרַאֲשׁוֹתָיו, לְאַרְבַּע (ס"א רישין) סִטְרִין דְּעָלְמָא, תְּלַת אַבְנִין לִסְטַר צָפוֹן, וּתְלַת לִסְטַר מַעֲרָב, וּתְלַת לִסְטַר דָּרוֹם, וּתְלַת לִסְטַר מִזְרָח, וְהַהוּא מָקוֹם עֲלַיְיהוּ, לְאִתְתַּקְּנָא בְּהוּ.
AND PUT THEM UNDER HIS HEAD (lit. heads). The plural form shows that we should refer the “his” not to Jacob but to the place, and understand the “heads” to be the four cardinal points of the world: he arranged the stones three to the North, three to the West, three to the South, and three to the East, and that place or spot was above them so that it should be established on them.
וּכְדֵין (בראשית כ״ח:י״א) וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא. (ס"א וישכב, י"ב מרגלאן לתתא, וכל אינון דרגין דאינון על האי מקום הא אינון כ"ב), כֵּיוָן דְּאִתְתַּקַן עַרְסָא, שָׁכִיב בֵּיהּ. מַאן שָׁכִיב בֵּיהּ, שִׁמְשָׁא. וְעַל דָּא כְּתִיב בְּיַעֲקֹב, (בראשית מ״ח:ב׳) וַיֵּשֶׁב עַל הַמִּטָּה, דְּהָא לֵיה אִתְחֲזֵי וְלָא לְאָחֳרָא, וְעַל דָּא וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב, (קהלת א׳:ה׳) וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ.
Thereafter he LAY DOWN IN THAT PLACE TO SLEEP , for now that the couch was properly arranged, he, namely the sun, lay down on it. Thus the words “and he lay down in that place to sleep” are parallel to the text: “the sun ariseth and the sun comes in”.’